הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 14 - סיכום

שיעור 14 - 19.06.2012

סיכום

כל אחד יציג שני היבטים של הגישה שלו – 1תרומה מרכזית 2נקודת חולשה.

אח"כ יהיה זמן פתוח לשאלות.

קליין (מיכל)

תרומה מרכזית:

רבת השראה, שימשה השראה להוגים פסיכואנליטיים רבים אחריה. ובכל זאת – היא מביאה את עניין הטיפול בילדים. כשמטפלים בילדים אי אפשר לשבת מאחורי המטופל בעמדה די מטופלת ונייטרלית ומפרש. בטיפול בילדים מוצאים את עצמנו חווים ומגיבים להמון השלכות. שינתה את התפיסה של אובייקט ובנתה את הבסיס לכל התיאוריות של יחסי אובייקט שהתפתחו יותר מאוחר. פרויד דיבר על אובייקט בהקשר של מטרת הדחף וכיווניותו, קליין אומרת שאין דחף ללא אובייקט, שהזהות שלנו היא האופן בו אנחנו משתמשים באובייקטים שלנו.

נקודת חולשה:

לקליין היה מאד חשוב לעשות מקום לחלקים קשים באישיות. זה הביא לזה שרב ימיה היא היתה מאד מותקפת, וזה הביא להסתגרות שגרמה לפספוסים. דוגמא דרך אחד ממשיכיה לנקודה עיוורת של קליין – הנושא של הזדהות השלכתית. קליין ראתה בזה רק מנגנון הגנה. ביון אמר שכאשר הילד שם רגשות קשים בתוך האוביקט זה לא רק הגנתי – יש לזה גם מטרה תקשורתית (כמו כשתינוק שם רגשות קשים אצל האם, שמעכלת אותם ומחזירה לו באופן בו הוא יכול להתמודד). יש לזה השפעות חשובות על הטכניקה – של האמא, של המטפל. המשגה זו מאפשרת לא רק להגיב בפירוש. הרגעים בהם מטופל לוקח על עצמו את הרגשות הקשים גדרש המון תמיכה, ויש משהו בגישה הפרשנית שהוא קשה.

ויניקוט (יהודה פרנקל)

תרומה מרכזית: כינון הסובייקט (לעומת קליין – כינון שאובייקט). הכניס לעולם הפסיכואנליזה את הניתוק מהחשיבה הביולוגית וכינון האדם בתור סובייקט יחידאי – אדם שמחפש את העצמי שלו, שיבוא לידי ביטוי כמאבק החיים האנושי היסודי ביותר. הוא לא שולל יצרים, דחפים, תוקפנות וקנאה עליו דיברו עד אליו, אך הוא שפ על הבמה, במקום המרכזי ביותר משהו האחר = כינון הסובייקט. המאבק הזה אינו מאבק בין חלקים באישיות אלא בין complience ל___. בריאות נפשית היא היכולת לבטא את העצמי האמיתי בחיים. האדם הבריא הוא זה שיכול לנהל את חייו על פי הסכמה שהוא בונה לעצמו, ולא הסכמה הביולוגית / הדחפית שהכרנו קודם. מטרת הטיפול היא לא העלאה של התת מודע למודעות, אלא הצמחה של חלקים שלא היה להם מקום קודם. זה גם מנחה את שיטת הטיפול והטכניקה של ויניקוט.

נקודה עיוורת: כל התיאוריות שעוסקות בסובייקט הן תיאוריות הומוניסטיות. יש להן נימה אידיאולוגית – אם משהו באדם יבוא לידי ביטוי העולם יהיה טוב יותר. השאלה לויניקוט היא אם הוא לא פספס את התוקפנות האינהרנטית, את היות המיניות ציר בפני עצמו. האם כשהוא כותב במילים פסיכואנליטיות we don't need no education (זו התקופה והמקום המתאימים...) הוא לא מפספס חלקים שאי אפשר להצמודד איתם בצורה אוטופית.

קוהוט

תרומה מרכזית: ההבנה של אמפטיה. שכדי שתהיה טרנספורמציה של חיים נפשיים צריך לצאת מתוך נקודה אמפטית. זוהי נקודה חוצת תיאוריות.

נקודת תורפה: יש דעה די רווחת שאין בעיה בתיאוריה, אלא אצל המטפלים. מטפלים שעובדים לפי התיאוריות תמיד פוגשים את הגבולות שלהם. זאת עבודה שמאד קשה – קשה מאד למטפל לעבוד ללא שום מירורינג – תחושה שיש התאמה, שאפשר למצוא נחמה, שיש התקדמות. זאת עבודה מאד קשה להמשיך להיות אמפטיים בסביבה שאינה אמפטית.

היא אישית חושבת שיש נקודת תורפה לתיאוריה – כשפוגשים דברים נורא קשים באנשים – אלימות, רצחנות - “העצמי המפורק" קשה מאד להישען על ההנחות האלה, כי הגישה לא מנחה לעבוד בצורה ישירה עם התכנים הקשים האלה. קוהוט עצמו לא עבד עם פסיכוטים, ובמצבים כאלה אין תשובות אצל קוהוט ומטפלים מחפשים גישות אחרות.

הגישה ההתייחסותית

תרומות מרכזיות:

1. מזמינה עמדה ביקורתית על עמדת המטפל. שינה את האופן בו המטפל תופס את עצמו בתוך העבודה הטיפולית.
2. פסיכולוגיה של שני אנשים – כל מה שקורה בחדר הוא תמיד תולדה של מפגש של שני הסובייקטים שנכנסו לאיו. מצב שהפסיכואנליזה מראשיתה ניסתה לעקוף – להסוף למגש עם סובייקט אחד, והחשיבה ההתייחסותית אומרת שזה לא אפשרי ולא נחוץ.

ביקורת:

הפסיכואנליזה ההתייחסותית לא הציעה מודל אחר בעוצמה דומה. צריך לחבר למודלים קיימים – חיבור שחלקו לא קרה. החוזקה הגדולה היא בפירוק, בדה-קונסטרוקציה. יש סכנה של אנרכיזם – כל השאלות הקליניות שהגישה מעלה לא קיבלו מענה מספיק טוב.