הכרת המעשה הטיפולי - שיעור 3

 שיעור 3 – 15.04.2012

ראשית הבניין הדינאמי, קומת המסד: פרויד - מודל שיקום הזיכרון ומודל הקונפליקט. גילוי הלא-מודע תחת הנחות פוזיטיביסטיות ותפיסת המטופל כאובייקט

קריאת חובה:

1. פרויד ז. ויוזף ברויאר, (1893), הפרק: "קתרינה". מתוך: מחקרים בהיסטריה, תרגום מגרמנית: מרים קראוס. עורך: דרור גרין. "ספרים הוצאה לאור". קטעים מהספר:

http://www.psychom.com/showPart.asp?part=351

2. סטראצ'י ג'יימס, טבעה של הפעולה הטיפולית בפסיכואנליזה , תורגם על ידי עמי ברונסקי:

http://www.amibronsky.com/ArticleInner.aspx?iCatId=26&iPageId=13

קריאת רשות:

3. פרויד ז. ויוזף ברויאר, (1893), הפרק: "על המנגנון הנפשי של תופעות היסטריות". מתוך: מחקרים בהיסטריה, תרגום מגרמנית: מרים קראוס. עורך: דרור גרין. "ספרים הוצאה לאור". קטעים מהספר:

http://www.psychom.com/showPart.asp?part=351

מחלה של העת חדשה – סיפוח תחומים שאינם תחת המטריה של התחום. אפשר לשאול פסיכולוגים (אבל גם רופאים, עורכי דין, מוסכניקים...) כמה פעמים הם אמרו ללקוח פוטנציאלי באינטייק שהוא לא זקוק לטיפול. זה הפריע לפרויד בתחום ממנו הוא הגיע (רפואה? נוירולוגיה?). תופעת ההיסטריה שפרויד היה הראשון לגלות שהיא פרדוקסלית משום שהתופעות הגופניות הן פרדוקסליות מבחינה עצבית, ואת מקורן יש לחפש במקום אחר. באותו זמן לא היה 'מקום אחר' לחפש בו. היה גוף. נכון שדקארט העניק לעולם את הדואליזם ואיתו את האבחנה בין גוף ונפש, אבל הדואליזם הפרוידיאני חטף ביקורת קשה כי עולם המחשבה התחלק לשתיים – רציונליסיטים (תבונה) ואמפיריזצטים (ניסיון) ולא אלה ולא אלה ידעו איך לאכול את הנפש, הדואליזם. דקארט היה רציונליסט, אבל דוקא ההוכחה שלו – לכך שהוא קיים ולנפרדות של גוף ונפש הן נורא נאיביות, ומתבססות על הנחות כמו שאלוהים קיים, הוא אינו רמאי ומתעתע. בעולם של פרויד יש רק גוף, הדואליזם של דקארט אינו תקף. הגילוי של ה'עולם השני' – הלא מודע הוא הגילוי המרכזי שנזקף לזכותו של פרויד. הוא חוזר לנפש הקרטזיאנית ואומר שלצד העולם הגלוי בו פועלים אנשים יש עולם סמוי מן העין שעובד לפי עקרונות שונים – לא לוגי, לא סיבתי, רגשי, יצרי, התהליכים ראשוניים (לעומת משניים בעולם הגלוי) ועלינו להבין אותו על מנת להבין את העולם הגלוי. ההתרחשות בעולם הגלוי מופעלת על ידי העולם השני, הסמוי, הלא מודע. זו התרומה הגדולה ביותר של פרויד לתרבות האנושית. (ויניקוט מוסיף את העולם השלישי, אבל נגיע לשם רק עוד שתי שיעורים). דיברו על זה לפניו, אבל באופן מרומז בלבד. השאלה שנשארת פתוחה היא האם כאשר מדובר על נפש האדם זו מטאפורה או ישות אונטולוגית. הדרך של פרויד אל ההבנה מתחילה מהתסכול שלו ממה שיש לו להציע לאנשים עם בעיות מסויימות.

100 שנים אחרי פינל מגיע פרויד לפריז, לסולפיטייר, שם הוא שמע שפועל רופא בשם ז'אן מרטין שרקו – רופא שעבד עם שיטת היפנוזה שפיתוח מסמר (יש פועל באנגלית על שמו – to mesmorise) והוא היה מרפא כך בעיקר נשים עם היסטריה. פרויד נפעם ונשאר כמעט שנה כדי ללמוד היפנוזה, ועם זה הוא חוזר לוינה ומתחיל להפנט. [לבן הראשון שלו קרא פרויד ז'אן מרטין]. הוא מלמד את ברויאר את הטכניקה, והם מרפאים בעזרתה נשים. ככל שהם ממשיכים הם מגלים את המגבלות של ההיפנוזה:

1. לא את כולם אפשר להפנט.
2. גם אנשים שניתנים להיפנוט צריכים לרצות להתהפנט, רצון שצריך להמשיך להתקיים כל עוד האדם מהופנט – ברגע שאדם רוצה להפסיק להיות מהופנט הוא מיד מפסיק.
3. השיפור זמני – יש חזרה של הסימפטומים.

פרויד וברויאר מנסים באופן רציונלי וסודור להבים מה קורה, ומנסים לבודד את החלקים בהיפנוזה כדי לגלות את הגורמים המרפאים. הם מגלים שדיבור באסוציאציות חופשיות מרפא, ומפרסמים את הממצאים שלהם במאמר בשם "מחקרים בהיסטריה" (היה בקריאת הרשות- מומלץ לקרוא – זה המאמר הראשון שנכתב בפסיכולוגיה). הם מתחילחים מעמדה תפיסתית לפיה אין נפש. הם מבינים שיש עניין שחוזר אצל כל המטופלים – הם נזכרים בטראומה. הם מסיקים שבבסיס הפסיכופתולוגיה יושבת טרואמה – אירוע מכאיב שאינו נגיש לאדם. בנוסף, יש סימפטומים איתם מגיע המטופל. במבט ראשון, הסימפטום לא נראה קשור לטראומה. אצל קתרינה, למשל, הסימפטום המרכזי הוא תחושת גועל.

הסיפור של קתרינה מדגים את המודל הראשון של פרויד, שמבוססת על (1) מודל הקתרזיס. יש סיפור טראומטי, ויש סימפטומים שנראים לא קשורים. כאשר הסיפור הטראומטי מסופר (באסוציאציות חופשיות או היפנוזה) יש הקלה עד היעלמות של הסימפטומים, בתנאי שהסיפור מלווה בהיזכרות רגשית – אבריאקציה. מתוך "מחקרים בהיסטריה": “ההיסטרי סובל בראש ובראשונה מזיכרונות". אמירה מאד דרמטית, בקונטקסט.

הרבה אנשים עוברים טראומות, ולא כולם מפתחים סימפטומים נפשיים. למה? אם עברת אירוע טראומטי המונח המרכזי הוא אנרגיה – שלא עברה פריקה (הם מפתחים את תורת הנפש, אבל בעולם לא דואליסטי השפה שלהם לקוחה מתחום הפיזיקה). אצל רב האנשים יש הרקה – דרך בכי, כעס, נקמה, אירועי נקמה, ומכל מיני סיבות יש אנשים שזה לא מתאפשר להם והאנרגיה נשארת אצורה. מה עושים עם אנרגיה אצורה?

• אפשר להתיק to displace – הבוס צעק עלי, אני לא יכול לצעוק עליו חזרה אז אני צועק על הילד שלי (ואז לא יהיו סימפטומים)
• אפשר לשמור על האנרגיה אבל היא תייצר סימפטומים
• קונברסיה – התקה לתוך הגוף – מייצרת סימפטומים כמו שיתוק או עיוורון היסטרי. כדי להיפטר מהם צריך לפרוק אותם החוצה.

זה המודל הראשון – המודל הקתרטי.

(פסיכולוגיה דינאמית נקראת כך בגלל השפה שקשורה באנרגיה).

כאשר מדובר בכך שהאנרגיה יכולה לעבור ממקום למקום זה כבר מתחיל להיות מינוח של המודל הבא – (2) המודל הטופוגרפי, בו פרויד משרטט שטחים. ברויאר נבהל מהביקורת הציבורית – הם דיברו על טראומות מיניות על ידי קרוב משפחה – אבות ודודים. בוינה הויקטרויאנית לא ממש אהבו את זה, וזה הספיק כדי להחזיר את ברויאר לחקר מוח סלמנדרות. פרויד היה עקשן יותר (אבל זה הספיק כדי לגרום לו לנטוש את מודל הטראומה) הוא לוקח את הנפש ומחלק למודע, לא מודע ובינהם פרה מודע. מודל של הנפש כבית – מה שלא נעים לעין, לא מתאים בסלון – אנחנו מורידים למחסן. היה אירוע, שכלל את התוכן (בדוד נכנס אלי למיטה) ואל הרגש שמתלווה אליו (בלבול, גועל, הבנה, מועקה). את האירוע מדחיקים – מורידים למחסן, אבל הרגש נשאר – ללא אירוע שנושא אותו. רגש לא יודע להסתובב לבד בנפש האדם, ולכן הוא יחפש משהו להיצמד אליו. הוא רוצה משהו שדומה למקור – למשל, גברים מבוגרים. אבל יש צנזורה, אז זה בעייתי, וכך, למשל אינססט יכול להפוך לאינסטנט פודינג, וכך תישאר פוביה מפודינג! עכשיו האנליטיקאי צריך לעשות עבודה בלשית כדי לגלות את המקור. את זה אפשר לעשות דרך שלשו כלים עוקפי מודעות שפרויד גילה (ועובדים עד היום):

1. היפנוזה
2. אסוציאציות חופשיות
3. חלומות

ואז בקליניקה יש היזכרות, אבריאקציה והסימפטומים נעלמים. כלומר, עבודת המטפל היא שיקום הזיכרון.

את המודלים אפשר להכניס לטבלה –

	מקור הפתולוגיה	מטרה טיפולית	מודל טיפולי מרכזי	דימוי של המטפל
מודל קתרטי	טראומה	קתרזיס	אבריאקציה	איזמל
מודל טופוגרפי	טראומה	שיקום הזיכרון	אבריאקציה	בלש

המודל הקטרתי ומודל שיקום הזיכרון דומים מאד, ובמקרים רבים נחשבים לאותו מודל.

פרויד נוטש את מודל הטראומה ועובר למודל המשאלה – גילוי העריות לא קרה באמת – זוהי משאלת לב. המטופלות נזכרות בזה בקליניקה – מצד שני, פרויד לא יכל להאמין שיש כל כך הרבה גילוי עריות בוינה. לקח שנים רבות לפסיכולוגיה לחזור למודל הטרואמה.

פרויד מדבר על הדחקה הוריזונטלית, קוהוט ופרייברג מדברים על הדחקה ורטיקלית – הכל נשאר במודע, איפה קורה הפיצול?

פרייברג עבדה עם אוכלוסיות קשות ביותר (מאמר מומלץ "רוחות רפאים בחדר הילדים"). היא עבדה עם אבות מכים – רב ההורים המכים היו ילדים מוכים. ההדחקה היא של הרגש הנלווה לאירוע - “חטפנו מכות רצח וגדלנו בחממה" “אמי שלי תנוח עדן על משכבה היתה דוחפת לי את הראש לאסלה". הסיפור לא הודחק, הוא קיים במודע. הרגש – השפלה, כעס, עלבון – נשאר ומוצמד לדברים אחרים. רק כשהרגשות יתחברו לאירועים הם יפסיקו להכות את הילדים שלהם. חלק מהדרך לשם הוא שהמטפל מרגיש את זה בשבילו. מטופלים מדקלמים דברים נוראיים בחצי חיוך, והמטפלים מרגישים בשבילם את הגועל והאימה עד שיש אבריאקציה והרגשות מתחברים לזיכרונות. יש כאן משהו מאד פטרנליסטי – היום לא עובדים ככה. פרויד לא היה פוליטיקלי קורקט ולא היתה לו בעיה לחנך, להביע עמדה. גם היום – לא צריך כל כך להיבהל מסמכותנות. יש מקום להגיד- לא מרביצים לילדים! אל תחתכי את עצמך וכו'.

מה קרה להיסטריה?

ברגע שהתברר שגם גברים לוקים בזה השתנה השם (היסטריה זאת מילה שמקורה במילה רחם). היום קוראים לזה הפרעת המרה או קונברסיה, וזה היה מאד נדיר. היום זה מאד נדיר – תפוצה של הפרעות תלויה מאד בתרבות. מאד יכול להיות שזה קשור לתקופה הויקטוריאנית – בה היו המון טאבוים, ולא היה מקובל לפרוק רגשות מסוג מסויים.

אבנורמלית - שיעור 5 - הפרעות חרדה

שיעור 5 – 15.04.2012

הפרעות חרדה

נושא נורא חשוב, מופיע המון בחיים. מאד רצפי.

אלמנטים בסיסיים -

שני מינוחים:

• פחד – כאן ועכשיו, ממוקד "אני עכשיו מפחד ממשהו (דיבור מול קהל, שהמטוס יתרסק)”. רגש ממוקם (מעודכן?) מתרחש בהווה. התגובה הפסיכולוגית והפיזית ממוקדת בכאן ועכשיו. 'הילחם או ברח' fightor flight – תגובה שנועדה להגיב באופן מיידי לאיום. תגובה שמערבת את מערכת העצבים הסימפטטית. מאופיינת בעוררות. נראה פעמים רבות הימנעות מראש ממה שקשור לגורם הפחד או בריחה.
• חרדה – משהו יותר מפושט – גם מבחינת החוסר מיקוד. (יש חפיפה – אפשר לדבר על חרד מ... אבל יש הבדל בין לפחד מאריה שיקפוץ עלי לבין חרדה מפני האיום האיראני). מכוון לעתיד, פחות משותף לחיות אחרות, כל מה שקשור לנוירוטיסיזם קשור לכאן. יש מתח tension – גם פסיכולוגי וגם פיזיולוגי. מאפיין קוגניטיבי רלוונטי הוא הדאגה.

התקפת חרדה / התקפת פאניקה – מתייחס לאותו דבר. המונח המדויק יותר מהתקפת חרדה הוא התקפת פחד (אבל אין כזה דבר בשימוש).

• קטע מהסופרנוס. הוא מזין חלק מהבעייתיות של התקפות פאניקה.

התקפת פאניקה היא תגובת פחד מאד עוצמתית ואינטנסיבית (אותו דבר מלפחד, אבל יותר). כולנו מכירים את תגובת הפחד- ה"הילחם או ברח". הDSM מפרק את הסימפטומים –

הסימפטומים הפיזיולוגיים שיכולים להתרחש, אבל בסה"כ אלו דברים מוכרים – דופק, קוצר נשימה, צמרמורת, זיעה, סחרחרות.

בין פיזיולוגי וקוגניטיבי- תחושה מוזרה, שהכל סביבך משונה, לא קשור – דריאליזציה, אני לא אני, אני מחוץ לגוף שלי.

הרכיב הקוגניטיבי – פחד מלהתעלף, פחד מהתקפת לב או בעיה בריאותית אחרת – גידול במח, למשל. אובדן שליטה, תחושה שאני משתגע. מה גורם לזה? כי המערכת הסימפטטית והפרה-סימפטטית הן מערכות אוטונומיות. אנחנו לא שולטים על הדופק, הזעה וכו' – בד"כ זה לא מפריע לנו. כאן יש מצב בו אין הסבר לתחושות שאני חש (אם כי התחושות מוכרות בחלקן – למשל מפעילות גופנית מאומצת) ואז התחושה של חוסר שליטה באה לידי ביטוי. יש כאן מעבר מ"אין לי שלייטה" ל"אני תכף אאבד את זה לגמרי / אשתגע". חוסר השליטה היא חוויה מפחידה. למעשה, אף אחד מעולם לא השתגע / חטף התקף לב בעקבות התקפת פאניקה. אין קשר בין התחושות של תגובת ה'הילחם או ברח' לבין מצבים אלה. זה לא מסוכן. התקפות פאניקה יש משני סוגים -

• קשורים למקום מסויים, פעילות מסויימת
• out of the blue – בלי קשר לכלום

כמובן, יש רצף. בנוסף, זה לא הכל או כלום – יכולה להיות התקפת פאניקה חלקית, שהדס"מ לא יכיר בה כי אין מספיק סימפטומים, אבל זה עדיין סוג של התקף חרדה.

לאף אחד אין את כל הרכיבים. סוגי התגובות משתנות מאדם לאדם.

החלקים הנכונים בקטע מהסופרנוס -

• התקפות פאניקה קורות יותר בתקופה של סטרס (למשל – אבל, פיטורים, גירושים).
• תחושת המוזרות לפני ההתקפה
• הוא מזיע קצת
• הוא מנסה בכל הכח להירגע (הבעיה היא שלהירגע תחת לחץ לא ממש עובד – דמיינו שודד שנכנס עם אקדח ופוקד עליכם להירגע. לא מרגיע)
• סחרחורת

מה לא נכון בקטע שראינו?

• אחד הפחדים היותר רציניים הוא להתעלף – אנשים לא מתעלפים כתוצאה מהתקפת פאניקה, אלא אם כן אלו אנשים שנוטים להתעלף באופן כללי. הסיבה היא שתגובת הילחם או ברח היא הפוכה, פיזיולוגית מהתעלפות (עוררות מוגברת לעומת נפילה כללית – של לחץ דם וכו'). בד"כ זה יראה כמו התקפה של בכי, סטרס מאד חזק, חוסר נוחות, ולא כמו שזה מוצג בסדרה.

המאפיין המשמעותי ביותר בנושא הפרעות החרדה הוא הימנעות.

הימנעות -

קיימת בכל הפרעות החרדה. היא לב ליבה של הפרעות חרדה. פעמים רבות התנהגותית – הימנעות מדברים בחיים – אנשים, מקומות, שתיה, אכילה (של דברים מסויימים, סיטואציות). יכולה להיות גם קוגניטיבית – לא לחשוב על משהו, להפסיק לחשוב על משהו, לא להיזכר במשהו. המטרה היא לא לבוא במגע נפשית עם תחושות או זיכורנות מסויימים.

חשוב להבין שהימנעות זה לא שחור לבן. פעמים רבות היא טוטאלית מדי, אבל במקרים רבים ההימנעות היא לא כל כך ברורה (למשל – אנשים שעושים דברים אבל רק בהקשרים או תנאים מסויימים, למשל – מוכן לדבר בפני קהל רק אם יש מספר מסויים של אנשים, סוג מסויים. מוכן לנהוג או לטוס רק אם יש מישהו מוכר לידו, או רק אם לקחו כדר, או הכדור בתיק). זו הימנעות חלקית safty behavior.

ההימנעות היא הבסיס לכל הפרעות החרדה, עד כדי כך שהיה נכון יותר לקרוא להן הפרעות הימנעות ולא הפרעות חדרה.

הסוגים העיקריים של הפרעות החרדה:

• פוביות ספציפיות (פשוטות – מונח מקביל)
• חרדה חברתית
• הפרעות פאניקה עם/בלי אגרופוביה
• אגרופוביה בלי פאניקה
• הפרעת חרדה מוכללת
• הפרעת עקה פוסט טראומטית (בספר זה נמצא בתוך סטרס)
• OCD (יש הרבה משותף והרבה שונה מהפרעות חרדה, יש רבים שמתייחסים כקבוצה נפרדת).

פוביות ספציפיות -

די ברורות. התחום הטיפולי יודע איל להתמודד עם רובן כבר שנים רבות. לכן, מבחינת חומרה (באופן גורף) היא לא מאד גדולה בד"כ. פוביה ספציפית היא פחד קיצוני ולא רציונלי מחפצים מסויימים או מסיטואציות מסויימות. האדם יודע שתפיסת האיום שלו מוגזמת. מוגזמת – שתי משמעויות:

1. בהקשר של העוצמה – למשל, פחד מכלבים (נפוץ מאד אצל ילדים). ילד בן 12 מבין שהפחד מוגזם, שגם אם הכלב ינשוך אותו זה לא יהיה כזה נורא. דוגמא אחרת – פחד מזריקות. הפחד, לכאורה, מוגזם, ואנשים יודעים שהם גורמים לעצמם נזק, בגלל הדיסטרס.
2. הסתברות – להיות במטוס שמתרסק זה נורא, אבל הסיכוי שהמטוס שאני עולה עליו יתרסק הוא קטן מאד. הנושא של ההסתברות, לכן, הוא קריטי.

ההתמודדות היא כמעט תמיד בצורה של הימנעות.

אנשים רבים נמנעים חלקית – טסים אבל (עם מישהו, אחרי שאכלו משהו / שתו משהו / לקחו כדור).

אחרי חשיפה לגורם הפחד נראה תגובת פאניקה – מערכת 'הילחם או ברח' תעבוד.

יש השפעה על התפקוד אם זה רלוונטי, אבל ההימנמעות מונעת את הדיסטרס. בגלל שהפוביה ממוקדת, ההשפעה על החיים מצומצמת.

11% מהאוכלוסיה לוקה בהפרעה (נפוץ – מטוסים, ג'וקים, זריקות ודם).

הקשר אבולוציוני – הרבה מאד מהשונות וחוסר השונות מוסברת באם הסיבה לפחד מוצדקת אבולוציונית.

חומרה וכרוניות לא ממש קשורות – זאת אחת ההפרעות הכי יציבות שיש (אם זה לא מפריע לתפקוד אנשים לא יאלצו את עצמם להיחשף למה שהם נמנעים ממנו), ולמרות זאת – בד"כ קל (אם זה מפריע לתפקוד אנשים בד"כ יתמודדו עם זה – לבד או בטיפול).

סיווג -

• פוביות סיטואציונית – ממקומות סגורים, למשל, כמעט תמיד מדובר באלמנטים של התקפות פאניקה בעת חשיפה למצבים, אבל (וזה קריטי) אם התקפות הפאניקה קורות גם בהקשרים אחרים זה כבר לא פוביה ספציפית. התחלת הבעיה היא בד"כ יחסית מאוחרת
• פוביות מחיות – מתחיל הרבה יותר מוקדם, נעלם פעמים רבות. ישנו אלמנט חזק של מוכנות. הרבה פעמים יש מוכנות (אבולוציונית?) לפחד מהחיה המסויימת.
• גורמים סביבתיים טבעיים – למשל, פחד גבהים, ממים (לטבוע וכו' – להיכנס למים. זה להבדיל מפוביה אחרת ממים ממש).
• דם, זריקות, פרוצדורות רפואיות – מאפיין את הפוביה הזאת האלמנט של ירידה מאד חזקה בפעילות הפיזיולוגית (לפעמים ללא תחושת פחד) שיכולה להוביל לעילפון. לא ממש יודעים להסביר את זה. הטיפול הוא אחר – חשיפה תמיד חייבת להיות והיא קיימת גם כאן, אבל יש להתייחס לנושא של ההתעלפות – למשל לעשות דברים כדי להעלות את לחץ הדם או לקבל את זה שאני עלול להתעלף.

אטיולוגיה -

קשה לדעת, יש סיבה טובה לחשוב שיש אלמנט של למידה, בין אם בחשיפה ישירה, או בחשיפה עקיפה (סרט, טלוויזיה, שמעתי על...).

יש אלמנט תורשתי. יש סיבה טובה לחשוב שהוא קשור לעניין הלמידה- עד כמה סף למידת הפחד נמוך, ובאיזו מידה עוצמת למידת הפחד גדולה יותר.

ממה בדיוק אנשים מפחדים בפוביות ספציפיות?

במבט ראשון נדמה שהשאלה מיותרת – הם מפחדים מדברים מאד מוגדרים. אבל זה רק לכאורה, למעשה זה לא כל כך מובן מאליו.

למשל, מטופלת שיש לה פוביה ממעליות פחדה שהכבל יקרע.

מטופלת שפחדה ללכת על גשר להולכי רגל פחדה שהיא תיפול ממנו.

זה פחד לא רציונלי – אנשים עם פוביה ממעלית לא מפחדים שהיקרים להם יסעו במעלית (וכד').

אנשים לא מפחדים באמת ממושא הפוביה הספיצפי – אלא מהתגובה הפיזיולוגית שלהם למושא זה, שמהווה טריגר. הפחד הוא מהתחושה, מההרגשה הלא נעימה.

הערה לגבי התקפות פאניקה – כשמישהו נמצא בזמן התקפת פאניקה, ללא קשר לסימפטומים שהוא מרגיש, אם הם יחוברו למכשור שבודק עוררות פיזיולוגית המכשיר ישתגע – כלומר – הסימפטומים הפיזיולוגיים אמיתיים לחלוטין! האדם לא מדמיין שזה קורה. ההשלכה או הסיבה התפיסה שלהם מעוותת, אבל התחושות אמיתיות ומדוייקות.

פוביות ספציפיות מוגדרות כפחד מאובייקט / סיטואציה מסויימים בדס"מ (למרות מה שהוא אמר – שהפחד הוא בעצם מהתחושות והתגובות עצמן).

טיפול תרופתי בהפרעות חרדה (כללי, לא רק פוביות ספציפיות) -

1 הרגעה מיידית -

• תרופות נוגדות חרדה
• בנזודיאזפנים

תופעת לוואי – עלולים להיות ממכרים אם השימוש תכוף (פחות בעייתי בפוביות ספציפיות, יותר בסוגי הפרעה אחרים).

התרופות פעמים רבות לא יפתרו את הבעיה, ופעמים רבות יגרמו להחמרה. מדוע? כי התרופה עוזרת לאדם להימנע מלחוש את התחושות האלה, מהן בדיוק הוא מפחד ונמנע. זה יגרום לבעיה להעשות ליותר כרונית.

2 סוג אחר של תרופה מוריד את הסיכוי לחוש חרדה -

• SSRI – תרופות נוגדות דיכאון. לא בפוביות ספציפיות. אפקט מושהה. בעייתי להפסיק עם התרופה, יש תופעות גמילה. עם הפסקת נטילת התרופה נראה חזרה של הסימפטומים.

טיפולים בפוביה ספציפית

כמו בחרדה בכלל, בעיקר CBT.

פוביות ספציפיות התחילו את הטיפול ההתנהגותי.

היתה אמונה שמה שקריטי לטיפול הוא חשיפה לגורם הפחד ולמידת טכניקת הרגעה מסויימת בהקרש הספציפי של גורם החרדה. הרעיון הוא ליצור התניה חדשה – במקום ג'וק – פחד, ג'וק למידה.

היום זה הפוך – החשיפה עדין הכרחית, אבל הרלקסציה לא – היא אינה נחוצה ולפעמים עלולה להזיק.

האלמנט הקוגניטיבי פחות קריטי למעט מקרים בהם זה רלוונטי באופן ספציפי (הכוונה לשינוי האופן בו אנשים חושבים על הנושא. במקרה, למשל, שאדם מפחד לטוס כי הוא חושב שהסיכוי להתרסקות הוא 1% כדאי להבהיר לו שהסיכוי הרבה יותר נמוך). כמובן, תמיד יש אלמנט של הבנה, אלמנט קוגניטיבי, אבל העבודה המסודרת היא בחשיפה, לא בצדדים הקוגנטיביים.

תכנית חשיפה – בד"כ בונים בצורה הדרגתית – תמונות, חשיפה מדורגת (מבחינת מרחב, זמן שהות, עם מי, באילו תנאים). זה הטיפול הקלאסי. חשובה ההתייחסות להתנהגויות ביטחון safty behaviors - ההיראכיה לוקחת בחשבון התנהגויות אלה ומוסיפה אותם לתכנית ההדרגתית.

טיפול – case study תיאור מקרה, חרדה מג'וקים:

פחד מג'וקים הוא די נפוץ. קשה להסביר אותו אבולוציונית.

די נדיר שאנשים מגיעים לטיפול בגלל פוביה מג'וקים.

אישה הגיעה לטיפול בגלל חרדה מג'וקים. החרדה היתה ממש קיצונית – עד כדי שינה באוטו (כי לא מצאה את גופת הג'וק אחרי שריססה את כל החדר) וקפיצה מקומה שניה (כי הוא חסם אותה). היא הגיעה למצב היא לא מוכנה להיות בבית לבד עם חלונות פתוחים, להיכנס הביתה בערב בקיץ, לצאת לטייל עם הכלב בערב... הגבלות די רציניות על חייה.

רואים כאן עוצמה רבה של הימנעות. זאת אישה פיקחית, בטוחה בעצמה, אוהבת חיות, ללא פוביות אחרות (עקרונית, בהינתן פוביה ההסתברות לפוביה נוספת גבוהה יותר). ההימנעות היתה מאד חזקה וייצרה שימור והחרפה של בעיה די מינימלית.

איך האישה הזאת הסבירה לעצמה את הפחד הכל כך קיצוני?

ההסבר שלה לעצמה שהיא פסיכית. היא יודעת שהג'וק לא יזיק לה. ההבנה הזאת שהיא לא מפחדץ במת מג'וקים אלא מהתחושות שהג'וק מהווה טריגר להן היתה מאד משמעותית בעבורה – היא לא פסיכית!

חשיפה – תמונות -

התבוננות ממושכת בתמונות של ג'וקים גורמת לתגובה ראשונית של גועל (וחרדה?), שלאורך זמן הופכת למשהו אחר – רואים את הגו'קים כמו שהם. יש חשיפה גם בין התמונות – יש דוחות יותר ופחות. אחרי אימון עם תמונות, דמיון מודרך (ג'וקים הולכים עליה) תוך מיקוד בהתרגלות לתחושות, ולקראת סוף הטיפול היא החזיקה ג'וק (מת) ביד (שוב – אלמנט של הדרגה – קודם בקופסת פלסטיק ואחר כך ביד).

רבים ממנו לא פוחדים מג'וקים אך לא החזקנו גו'ק ביד, אבל בטיפול פעמים רבות עושים דברים שאנשים נורמטיביים לא עושים.

למה חשוב שמי שסובל מהבעיות האלה יעשה דברים כאלה? (שהם מעבר לנורמטיביים?) - כי כך היא מוכיחה לעצמה שהדבר הכי נורא שיכול לקרות (לכאורה, במסגרת החשיבה של הפוביה) מופרך.

פילוסופיה של המדע - שיעור 5 - ראיות: ניסויים ותצפיות

שיעור 5 – 29/03/2012

אדמיניסטרציה -

כדאי לקרוא את קוהן בפסח.

בשבועיים אחרי פסח אין הרצאות – בראשון כי היא לא נמצאת, ובשני כי יום העצמאות. תרגילים יהיו.

מסגרת הדיון - (?) שיפוט נורמטיבי של קריטריונים של רציונליות (התאמת אמצעים למטרה – מטרות יכולות להיות מגוונות), נמקד את תשומת הלב במטרות אפיסטמיות – ידיעה, חיזוי של תופעות, תיאור מה שקורה בעולם, הסבר של הנ"ל. בחלקים אלו נמקד את תשומת הלב בחלקים השני והשלישי של הקורס.

במהלך קביעת המסגרת נתקלנו במורכבות של הנושא. לא נתיימר לצאת מנקודת מוצא ברורה.

עכשיו נבדוק אספקטים שונים של המדע בהתאם לקריטריון של הרציונליות, כלומר – האם המדע אכן יכול לשאוף למטרות האפיסטמיות עליהן דיברנו. הדיון יתחלק לשניים -

חלק שני – ראיות (היום נדבר על ראיות ותצפיות).

כאשר מדברים על רציונליות אינסטמנטלית אנחנו רוצים להתאים את האמצעים הטובים ביותר. המטרות האלו לא ייחדויות למדע – היועוד פרוייקטים מגוונים ששאפו לאותן מטרות. בכל זאת, נרצה ליחד את המדע – במה הוא שונה מפרוייקטים אחרים? אחת הדרכים לעשות את זה היא עפ"י תפיסה שראשיתה בנאורות, לפיה המדע הוא דרך עדיפה לחתור אל המטרות האפיסטמיות האלה.

במסורת הפילוסופית (בעיקר) מאז הנאורות מקובל לחלק את הגישות לשני זרמים גדולים – אמפיריציזם ורציונליזם. נדבר היום, במסגרת האבחנה בין שני הדרכים האלו, ונמקד את תשומת הלב באמפיריציזם. כשאנחנו רוצים לחתור אל האמת אחד האספקטים הוא הדרישה להצדקה – הסבר, נימוק. כלומר – למה אנחנו חושבים שדרך מסויימת היא הטובה ביותר כדי להגיע אל האמת. המחשנו את זה בסיפור של אפלטון על הדרך אל העיר (איך קוראים לה?). אנחנו לא מסתפקים בדרך אל האמת, אלא רוצים גם הצדקה – כי אז אנו חשים שאז הסיכוי להגיע אל האמת גבוה יותר. נוסף לכך, לפעמים ההצדקה מעניינת בשל עצמה.

ניוטון סמית – נניח שנוכל לפתח אורקל שמנבא את העתיד באופן אמיתי. כל פעם שנבחן את המכונה נראה שהחיזויים שלה נכונים לגמרי. ואז האמת בידינו – אין צורך בתחזיות. האם במקרה הזה מסתיים הפרוייקט שעוסק בהבנת העולם? הוא סבור שלא, ושעדיין נרצה להבין למה זה קורה (לא כי אנחנו מפחדים שהמכונה תתקלקל), כי הצורך בהבנה הוא משהו שמניע אותנו. אחד הדברים שאנחנו מחפשים במסע אל הלמה הוא ראיות.

המושג של ראיות במדע מקורו בראיות במשפט. זה לא רק היסטורי.

שני סוגים של ראיות שמצדיקות האמנות. ליפטון מבחין בין גורמים חצוניים ופנימיים, שמשפיעים על גיבוש, החזקה של האמנות – מייצרים התייחסות לנושאים אפיסטמיים – מה אנחנו סבורים שמצב העניינים בעולם, מה יקרה בעתיד, איך אנחנו מסבירים:

1. גורמים חיצוניים – עדויות, ניסויים ותצפיות. דברים שקורים בחוץ ומאפשרים לנו לאמץ האמנות על אודות העולם.
2. היסקים פנימיים – אחרי שכבר ערכנו ניסויים ותצפיות, שמענו עדויות מתחילה העבודה הפנימית של הסקת מסקנות מהם. באופן הזה נבנה תיאוריות, נשפוט תיאוריות קיימות – נלך מעבר לגורמים החיצוניים. זה מאפשר לנו ללכת מעבר לדברים הנקודתיים שקיבלנו ולהתייחס לעולם.

ליפטון אומר שהמונח ראיה עבורו הוא לא תצפיות, ניסויים ועדויות. בכל הוא שונה מהתפיסה המשפטית.

Deumier, the insriminating evidence – אם צפינו באובייקט (סכין מגואלת בדם), ביטאנו בשפה וגיבשנו האמנה, אנחנו מצרפים את ההאמנה לרשת ההאמנות שלנו ומגבשים לפיה האמנות חדשות (מי אשם). לפי ליפטון, המושג של ראיה הוא מושג של יחס בין האמנות, ולא של האמנה מבודדת. רק כשמקשרים את ההאמנה להאמנות נוספות היא הופכת לראיה. ההאמנה איננה האובייקט. בדיונים שלנו נדבר על ראיות כהאמנות ביחס לדברים שיכולים לשנות האמנות שלנו, אע"פ שנבטא את זה בשפה לפעמים באמצעות האובייקט (“הראיה היא הסכין").

כדי שהאמנה תהפוך לראיה – למשל – ראיה שתתמוך בתאוריה שפלוני ביצע את הפשע, צריכים להתקיים תנאים כדי שנתייחס לאובייקט או להאמנה לגביו כראיה.

דבר ראשון, צריך לחשוב שיש קורולציה בין ההאמנה שלנו שהיא הראיה, לבין האמנה אחרת שאנחנו רוצים שזאת תהיה ראיה עבורה. קורולציות יכולות לנבוע כתוצאה משורה של דברים – למשל: סיבתיות, למשל: “אין עשן בלי אש" – זאת אמירה בדבר קורולציה, הם באים תמיד יחד, וזה אומר שעשן מעיד על הימצאות אש. סוגים נוספים של קורולציות – באותו מקום, באותו זמן, מיד אחרי – בד"כ נזהה קורולציה כאשר ראינו שורה של מקרים דומים.

אנחנו לא זקוקים למטאפיזיקה העשירה של סיבתיות (האם יש סיבתיות? האם יש חוקי טבע? בקושי ניגע בזה בקורה כי אלו שאלות אונטוליות או מטאפיזיות, אנחנו יותר באפיסטמולוגיה – מה אנחנו יכולים לדעת על העולם?). חוקי הטבע האלה מייצרים עבורינו קורולציות, וכדי שא' יהיה ראיה חב' צריך קורולציה – לא אכפת לנו בכלל מאיזה סוג.

דבר שני, תנאי שנוי במחלוקת ומעניין – (גם עליו ידבר ליפטון). כדי לומר שא' הוא ראיה לב' אנחנו צריכים שיהיה בינהם יחס של הסבר. כלומר, אנחנו צריכים שהאש תסביר את עשן – א' יהיה ראיה לב' רק אם ב' (וזאת תוספת על הנל) הוא ההסבר הטוב ביותר לא'.

איך יודעים? נהוג לחשוב שאם אנחנו יכולים להסיק אש מעשן אז אש מסבירה את העשן. מניחים שההסקה תתבסס אולי על סיבתיות, או על חוקי טבע...

ליפטון הולך הפוך – הוא מתחיל מההסבר. הוא אומר שאם האש היא ההסבר הראשון של העשן, אז נאמר שהעשן הוא ראיה לאש. לפי ליפטון המושג הסבר הוא בסיסי יותר ממושג ההסקה. זה היפוך יחסית למה שקורה בד"כ.

כלומר, יש שני כיוונים של יחס בין הסבר לבין היסק. ליפטון מציע כיוון הפוך. אנחנו לא נעמיק בזה. קושי עם הגישה של ליפטון הוא שצריך להבין טוב מאד מהו המושג של הסבר, וזה מושג מאד עמום או רב משמעי. (מה נותן לנו את החוויה של "אהה, הבנתי!”, ויש כאלה שאומרים שמשהו אחר הוא הסבר). ליפטון גם מניח שאפשר לגלות מהו ההסבר הטוב ביותר, ומכאן עושה מעבר לא טריוויאלי למושג של ראיה.

במדע כשיש לנו תיאוריות יש דימוי שאנחנו לא ממציאים אותן – אלא יש לנו ראיות, סיבות להאמין בזה. במדע הקורולציה בין תצפיות לבין תיאוריות היא עסק מאד מורכב (איך מתצפיות עם טלסקופים בשמים מגיעים לתיאוריה של המפץ הגדול?)

ההבחנה בין משהו לבין גישה ישירה להאמנה -

האם אכן יש לי גישה ישירה למושא ההאמנה שלי, ללא האמנות מתווכות, ואם כן – מתי ההאמנה שלי מתווכת ע"י ראיות ומתי היא ישירה?

יש שני סוגים של גישה ישירה –

אחת דרך החושים, ואנחנו טוענים שבעזרתם אנחנו חווים את העולם,

ויש הסתכלות אינטרוספקטיבית, מודעת על אודות הדברים שאנחנו חווים וניסיו להבין מה אנחנו רואים / חושבים ולמה. יש מקורות שמבחינים בין החושים השונים – מה מהם זו ראיה ומה זו גישה ישירה. (למשל – אם אני שומע מווווו ומריח פרה, זה ראיה להימצאות פרה בסביבה. אבל אם אני רואה פרה, זו גישה ישירה. אפשר לשאול על זה שאלות).

תצפיות

תצפיות – אחד הסוגים של גורמים חיצוניים.

קירוב – מדובר בגיבוש של האמנות בקרש לדברים סביבנו ע"י כך שאנחנו צופים בהם ('צופים' – נהוג להשתמש במילים המתייחסות לראיה, אך הכוונה לכל החושים).

גם אילו היתה לנו נגישות לאמת ללא תיווך של ראיות יש עניין להבין מהי ___ (ראיה?).

באופן גס:

אמפריציזם – המקור לידע הוא דברים שנתפסים בתודעתינו כבאים מהחושים. כל דבר אחר הוא ספקולציה, ניחוש – אין לו שום קשר למטרות האפיסטמיות. הפניה אל החושים היא האמצעי להשגת המטרות האפיסטמיות. באופן כללי אפשר לומר תצפיות.

רציונליזם – (גישה מנוגדת) המקור לידע הוא התבונה, המחשבה, ולא החושים.

יש שאלות גדולות בקשר למסורות האה והיחס בינהן (האם אפשר להפריד?).

מבחינת מינוח – רציונליזם אינו קשור יותר לרציונליות מאמפיריציזם, לא להתבלבל.

האמפיריצזם הוא הרעיון הבא:

(נחזור לתמונה "הפקפוק של תומאס הקדוש", הפעם בגרסה של מארק טנסי 1985), זה הבסיס של הגישה האמפיריציסטית. יש גישות מתחרות לאמפיריציזם (למשל הובס). תמיד יש עקבות של רציונליזם במדע בין זמנינו. יש שאלה באיזה מובן שמדע בין זמנינו הוא כזה או כזה (“דיכוטומיות כאלה הן בד"כ מבלבלוץ, אז במקום לקרוא לדברים בשמות פשוט נסתכל עליהן").

היום נסתכל על גישות שמדגישות את חשיבות התצפית (ולכן נחשבות אמפיריציסטיות), ובמיוחד פוזיטיבזם לוגי.

נתחיל במושג של תצפית במובן הפשוט ביותר של המילה – אנחנו צופים במשהו חיצוני בעזרת החושים שלנו. החוויה שלנו – אנחנו רואים דברים בחוץ, והם מגיעים אל תודעתינו בעזרת החושים. אני רואה בלון אדום. אני עוצמת עיניים! אין בלון! כלומר ראיתי אותו דרך העיניים ולא דרך האוזניים. התמונה הזאת משקפת באופן קריקטורי (אסטרטיגיה - להתחיל מקריקטורה ולעדן) את הראיליזם (יש שיאמרו – ריאליזם נאיבי).

ריאליזם מורכב משני רעיונות –

האחד, רעיון מטאפיזי, לפיו יש עולם חיצון שקיים באופן שלא תלוי בנו ובהיכרותינו איתו, היה לפנינו ויהיה אחרינו, לא ממש מושפע ממנו. יש כיווניות – אנחנו מתייחסים אל העולם והעולם משפיע עלינו, אבל הקיום של העולם אדיש אלינו. זה לא אומר שהעולם בחוץ הוא כפי שאחנו מכירים אותו, פשוט שיש שם משהו והוא לא תלוי בנו.

השני, אנחנו יכולים להכיר משהו על העולם – לפחות חלקית.

לחיבור של שני הדברים האלה נקרא ריאליזם. (אנחנו עוד לא בשלב ההתחכמות, אבל יש פילוסופים מאד מתחכמים שמגיעים לעמדה הזאת).

תצפית – יש אובייקט בחוץ, אנחנו צופים בו ובעזרת התתצפית אנחנו יכולים לדעת עליו לפחות משהו.

אנטי ריאליזם – כל מה ששולל משהו מהריאליזם.

מצב של תצפית – מצב התודעה שלנו נקבע ע"י אינטראקציה עם העולם החיצון. (לא ניכנס לוויכוח על מעמדה של התודעה).

טענה ראשונה – אי אפשר להבחין בין מצבי הזיה וערות. יש לנו מצבי תודעה – סוג של חלום, הזיה, בהם נדמה לנו שאנחנו רואים משהו על העולם החיצון, אך זה לא באמת כך. כשאנחנו בתוך ההזיה או בתוך החלום, הטענה היא שאנחנו לא מרגישים שאנחנו בחלום או בהזיה. ההרגשה שלנו היא כאילו זה באמת. הטענה, במילים אחרות, היא שאם שואלים אותנו ברגע מסויים אם אנחנו רואים כדור אדום או הוזים כדור אדום, אי אפשר לענות.

כאשר אנחנו הוזים כדור אדום יש רק מצב תודעה של כדור אדום, אין כדור אדום. אם כך, החוויה שלנו היא ל מצב התודעה, אין משהו בעולם. אחנו רואים תמונה שברוחינו. הטענה הזאת היא מעבר לטענה הפסיכולוגית – תיאור מצב העניינים, זה הבנה של המצב. (?).

אם המצבים האלה בלתי מובחנים אז בעצם אם כשאנחנו רואים כדור בהזיה אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזה בלתי מובחן מהמצב של ערות, אז בעצם זה מצב העניינים כל הזמן. תמיד מה שאני רואה הוא תמונה שנוצרה במוחי (מה גרם לתמונה – כדור בחוץ או לא, זו כבר שאלה אחרת). אנחנו לא יכולים לומר כלום על המקור של התמונה שברוחינו, אלא שיש תמונה כזאת בלבד. הדבר שאנחנו חווים הוא תמונה ברוחינו, ולא העולם.

יש שתי גישות לדבר הזה:

• המציאות יצרה את התמונה שברוחינו
• אידיאליזם מוחלט – יש רק אידיאות, או תמונות שברוח. אין שום דבר בחוץ.

ייצוג מפורסם לרעיון (מתוך מטריקס) “there is no spoon”. הסרט מטריקס מלא ברעיונות אנטי ריאליסטיים. (דוגמא לטענה מהסוג השני – אין שום כפית, יש רק תמונה ברוחינו. הטענה בסרט כולו היא מורכבת יותר – התמונה ברוחינו נוצרה מגורם חיצוני, אבל הוא לא מה שנראה לנו. זה המטריקס).

הרעיון האנטי ריאליסטי דומיננטי בפיסופיה, במיוחד מאז דקארט. הוא מבוסס על טענות של ספקנות בקשר לחושים. הספקנות היא זרם מאד דומיננטי בפילוסופיה מאז ראשיתה. יש אפילו שרואים את כל תולדות הפילוסופיה כניסיון להתמודד עם ספקנות. יש גישות שמפרשות ספקנות כהטלת ספק ביחס לדברים מסויימים, ויש כאלה שרואים ספקנות כסוג של מחוייבות "תנו לי טענה ואטיל בה ספק" – אינני מחוייבת להטיל ספק בהכל, כשאני מטילה ספק אני יכולה להשתמש בטענות אחרות. הספקן תמיד מנצח – לא סתם זאת עמדה דומיננטית. היא אולי סימן ההיכר של הפילוסופיה. הטיעון ה(אנטי?) ריאליסטי משתמש בטענות ספקניות.

התשובה הראיליסטית לטענה הנ"ל:

יש בה שני אספקטים:

• ביקורת מושגית, שהעלה ג'ון סירל – ביקורת על הרעיון של ראיית תמונה ברוחינו. לפי גישות ספקניות כשאנחנו הוזים אנחנו רואים תמונה שברוחינו. סירל אומר שהתמונה שברוחינו היא הראיה. לראות תמונה ברוחינו זה לראות ראיה. הוא מביא דוגמאות לשוניות באנגלית.
  “אני בעטת בעיטה בכדור"
  “מה את בועטת?”
  “בעיטה!”
  זה הלשון מאפשרת לומר: לבעוט בעיטה לא משנה את זה שאי אפשר לבעוט בבעיטה, אלא רק בכדור. יש ראיה – האם הגורם לראיה הוא כדור או LSD זה לא משנה. אם הולכים עם הביקורת הזאת, אז יש תמונה ברוחינו, והמשמעות שלה היא שאנחנו רואים. ואז יש שתי אפשרויות בעולם:
  • עולם אפשרי בו יש כדור בחוץ ואנחנו רואים אותו – כלומר הופכים להיות בעלי תמונה של כדור במוחינו
  • סמי הזיה מייצרים אצלנו מצב מוחי בו אנחנו בעלי תמונה ברוחינו של כדור. שוב, אנחנו מרגישים, חווים את התמונה. במובן הזה אנחנו רואים. במקרה אחד אנחנו צודקים ובמקרה השני טועים. איך אפשר לדעת מה מצב העניינים? אולי אי אפשר לדעת! אז מה? אז הוא בוחר ללכת על האפשרות השניה, מה רע בה? היא קומן סנס. זה מבוי סתום, וכך הוא חוזר, אחרי כל הסיבוב הספקני, לריאליזם נאיבי.

האם מדענים ריאליסטיים עובדים אחרת ממדענים לא ריאליסטיים?

לכאורה, נראה שללא גישה ריאליסטית אין מוטיבציה לחקירה מדעית (מה הם יחקרו, את מושא ההזיות?). לא ברור שזה אכן כך. לכן לא ברור שיש חשויבות לזיהוי עמדות כאלה בקרב מדענים.

אחת הטענות בהקשר הזה, ארתור פיין, NOA “הגישה האונטולוגית הטבעית". הוא שואל האם מדע מנק' מבט ריאליסטית שונה ממקבילו הלא ריאליסטי. הוא אומר שבשני המקרים הם יכולים להיות מדענים, לעשות מחקרים ולהגיע למסקנות, וההבדל יבוא אחרי המסקנות – המדען הריאליסטי (ורק הוא) ירקע ברגלו ויכריז שזה ב-א-מ-ת ככה.

נקודה לתשומת לב בקשר למושג התצפיות (לא קשור לריאליזם) -

אנחנו רגילים לחשוב על תצפית בדבר שמתרחש כאן ועכשיו. יש בה משהו מאד מקומי – ביטויים אינדקסיקליים "אני רואה כאן ועכשיו" – אני, כאן ועכשיו משתנים. אבל על פי פיזיקה האותות מהאובייקט שאנחנו רואים לוקח להם זמן להגיע אל איברי החישה שלנו, ואז יש זמן עיבוד נוסף עד שנמצאים עם תמונה בעיני רוחינו. כלומר, עד שנוצרת תמונה בעיני רוחינו האובייקט הוא כבר בעבר (הקרוב מאד, אולי, אבל זה לא הווה נקודתי). מכאן נובע שאם אנחנו מסתכלים על הירח או השמש אנחנו רואים אותם כפי שהם היו לפני כמה זמן (וכאן מדובר בקנה מידה של דקות, בכוכבים אחרים זה יכול להיות שנים – אבל ההבדל בין זה לבין המשקפיים שלי הוא רק כמותי). אנחנו כל הזמן רצים אחרי המאורעות.

זאת הזדמנות לדבר על המעמד של המדע בתוך הפילוסופיה. יש גישה לפיה אין הבדל – הכל הוא ידע אחד גדול. החלוקה למחלקות באוניברסיטה היא מלאכותית במובן זה. גישות בפילוסופיה שמאמצות באופן מרכזי יותר דברים שאומר המדע נקראות גישות נטורליסטיות. ההבנה הנטורליסטית של תצפיות תיקח בחשבון את הנ"ל.

התובנה הזאת מתקשרת למעמד של זיכרונות. כאזר מדברים על תצפיות כבסיס לטבע לא מדברים רק על תצפיות שנערכו עכשיו, אלא בעיקר על תצפיות שנערכו פעם – שאנחנו ערכנו בעבר או אנשים אחרים שהשאירו זיכרון. כל אלה הם זיכורנות של תצפיות מהעבר. בגישה אמפיריציסטית כוללים את כל הנ"ל כולל זיכורנות מתצפיות. גם הטלת הספק היא בתצפיות כולם – כאלה שנערכו עתה וזיכרונות של תצפיות.

שאלה נוספת על תצפיות היא על אינטרוספקציה – תצפיות פנימה, הסתכלות על חוויותינו. האם החוויות שלנו הן סוג של מידע שיש לו מעמד של תצפיות? האם אפשר לעשות אבחנה – אולי כל התצפיות הן הסתכלות פנימה?

אחד הנימוקים המרכזיים של האמפיריציסטים לגווניהם לכך שהתחושות הן בסיס טוב לידע, יותר מכל דבר אחר, הוא שהתחושות נתונות לנו באופן מיידי. יש וודאות בקשר לתחושות. כשאנחנו רואים משהו אנחנו בוודאות יודעים מיד שאנחנו רואים (לא נובע מזה שהדבר אמנם קיים בעולם, בזה אפשר להטיל ספק). אעפ"כ יש וודאות בעוצמת התחושה, וזו מוטיבציה מרכזית לגישות אמפריציטיות.

מצד שני, הוודאות הזאת נובעת מכך שהתחושות האלו פרטיות לגמרי – רק אני חווה את מה שאני חווה. אני יכולה לתאר את החוויה אבל להעביר אותה. החוויה היא שלי, ואינה ניתנת להעברה. תיאור של החוייה יהיה מטבעו מאד חלקי.

אם כן ביסוד האמפיריציזם יש משהו שהוא ודאי מאד ופרטי מאד כאחד. הוודאות והפרטיות הם מקור העוצמה ומקור החולשה של האמפיריציזם. כדי לתאר את זה נשתמש במקרה פרטי והוא הסיפור של האמפיריציזם הלוגי.

The other minds problem – איך אנחנו יכולים לדעת שלאנשים סביבנו יש עולם פנימי, ושלא מדובר ברובוטים / זומביים?

אנחנו מתבוננים בתגובות של אנשים ומניחים שאם הן דומות לשלנו כנראה שגם החוויה שלהם דומה. אבל היה אפשר להניח אחרת!

אפשר לראות הדגמה לכך בתמונה של מגריט – אנחנו רואים את עצמנו אחרת ממה שאנחנו רואים אחרים (?).

זה קשור לכך שעוצמת הוודאות של האפיריציסטיים שלובה בפרטיות.

זה עורר בעיה שנתאר במונחים של רציונליות:

אם אנחנו רוים להיות רציונליים בקשר להאמנות שלנו, ויחד עם זה לאפשר מקום לטעות, אנחנו צריכים להיות פתוחים לביוקת. אם עושים קפיצה קטנה, כאשר אנחנו דורשים מעצמנו להיות פתוחים לביקרות אנחנו דורשים להתנהל בתוך שיח שפתוח לביקורת – שלכל טענה שנאמרת לנו יהיה אפשר להתייחס באופן ביקורתי.

זה מעורר קושי, בהקשר לפרטיות – לאחרים אין גישה למקור של התחושות והחוויות שלנו (ולהפך). יש גישה רק למילים, אבל הן לא קשורות ישירות לחוויה. לכן אם נשארים בתוך העולם הפרטי הפנימי, הוודאי מתעוררת בעיה בקשר לביקורתיות.

הבעיה היא במתח בין רצון לודאות לדרישה לפומביות.

הבעיה היא לקבל את התצפיות של האחר בלי שתיהיה גישה ישירה אליהם. (בעית הנפשות האחרות + פומביות).

הקושי הזה התעורר בחריפות רבה בפוזיטיביזם הלוגי - (לקרוא את המניפסט!)

פוזיטיבזם לוגי – זרם הגותי, התחיל לפעות בוינה בשנות ה20. קראו לעצמם "החוג הוינאי". הם קראו לעצמם פוזיטיביסטם לוגיים. בהמשך חלק קראו לעצמם אמפריציסטים לוגיים.

אמפריציזם / פוזיטיביזם -

שניהם גישות שרואות בתחושות בסיס לידע.

אמפיריציסטיים – כי התחושות אומרות לנו משהו.

פוזיטיביזם – לוקחים את התחושות כנקודת מוצא לא מנומקת, בכוונה, כי צריך להתחיל מאיפשהוא - “זה מה יש". יש גם גישה פוזיטיביסטית לדת, שלוקחת את הטענות המרכזיות לדת כמו שהן, בלי להסביר ולנמק. 'יש אלוהים וככה זה'. גישה פוזיטיביסטית מול גישה מנומקת.

בהתחלה הם היו פוזיטיביסטיים - הם לקחו נתוני חושים כנקודת מוצא כי הם לא רצו להיכנס לפסיכולוגיזם.

הפוזיטיביסטים הלוגיים -

הרעיון המרכזי, אפשר לתאר משתי זוויות:

• עיקרון ההינתנות לאימות vertification כ___ (משמעות של פסוקים?). הרעיון הוא שניקח פסוק בשפה, נפרק אותו למרכיבים שהם פסוקים שמדווחים על תצפיות חושיות אלמנטריות שמחוברים בינהם בהרכבה לוגית. זה תוך שימוש בקונבנציות לשוניות (מה מביע מה). אפשר להעמיד (לעשות רדוקציה) של כל פסוק לזה. טענו שלא כל פסוק ניתן לרדוקציה כזאת. אם הוא כן, אז הוא בעל משמעות והמשמעות שלו היא ההרכבה הלוגית של משפטי התצפית. אם פסוק אינו ניתן לרדוקציה כזאת אז הוא חסר משמעות וזה למרות שעל פני הדברים נראה שיש לו משמעות. בעזרת החלוקה הזאת הם רצו לעשות ניקיון בפילוסופיה. בתוך הפסוקים חסרי המשמעות יש תיאוגיה, גישות פילוסופיות שונות (הגל, למשל). הם אמרו – אתם מבלבלים את השכל! "זה כמו לומר המוסיקה יותר כחולה מהשבוע!" אנחנו לא מבינים מה אתם אומרים בכל הספרים האלה! המלך הוא עירום! התפיסה היתה שהרעיונות האלה לא נגישים לכל אחד (וזה לא לגיטימי). יש יומרה לסמכות, ממציאים שפה, כותבים דברים ואנשים משננים בלי להבין באמת מה הם אומרים. זה נגד חלוקת הכח השוויונית בחברה. להבין, מבחינתם הוא לשחזר בעיני רוחם את החוויות החושיות – משפטי התצפית, ואת הלוגיקה. קריטריון הניתנות לאימות פירושו שמשמעות הפסוק היא בו בעת התנאים לבדיקתו אם הוא אמיתי או לא (אפשר לחזור ולבצע את התצפית). מי יבדוק את זה? המדע. לתפיסתם – הפילוסופים מנתחים את התנאים לאמיתותם של פסוקים ואז המדענים בודקים בשטח אם זה אמיתי או לא (זה כאן או על המאמר של שליק?). הפילוסופיה לא טוענת טענות אמיתיות או שקריות, אלא מנתחת את המושגים ומסבירה איך אפשר לבדוק אותם בתצפית.
• הפוזיטיביסטים הלוגיים היו חלק ממה שנקרא המהפך הלשוני. הפילוסוף לא עוסק בעולם, אלא בקשר בין השפה והעולם, ובאופן הזה מבינים משפטים ותיאוריות ויכולים להתייחס לעולם. באופן זה אפשר לסלק טענות שלא ניתנות לרגום לפסוקים תצפתייים שמחוברים באופן לוגי, למשל: “אלוהים רחום וחנון". או פסוקים של מוסר "גניבה היא דבר רע" – סילוק כל האתיקה. הם לא רצו להיפטר מהמוסר, אז הם היו חייבים להבין את כל המוסר מחדש. חלק הציעו לתאר את המוסר כפקודות, “לא תגנוב" לא כתיאורים של העולם (ואז אים תנאי מאת בכלל). התמודדות אחרת – התייחסות רגשית. “אני לא סובלת גנבים". דרך האילוץ הזה למדנו הרבה על אתיקה.

אחד הקשיים הגדולים היו עם משפטים אוניברסליים, כמו של ניוטון על כח הכבידה. יש אינסוף תצפיות, כך שאי אפשר לשחזר, ואי אפשר לאמת אם זה חיבוי או שלילי. (...). היו בעיות עם כל המשפטים האונברסליים. בהמשך נרחיב את הקשיים והפתרונות שהם נתנו להם.

תורת היחסות הכללית כרגע מתאימה לתצפיות שעשינו. יש שאלה אמפירית האם ההתנהגות של הטבע תמיד התאימה לכללים. זאת שאלה איך לברר את זה. אחד הפתרוננות זה תפציות בכוכבים, שלפי חוקי הפיזיקה הם תצפיות אל הבר. נוטים להניח שיש סדירות בטבע, זה לא בהרכח נכון.

כאמור, הפוזיטיביסטים הלוגיים הסתמכו על פסוקי תצפית אלמנטריים בכסיס לכל הידע, ולכן עבורם הדילמה של הודאות והפרטיות היה מאד רלוונטי. הרעיון שלהם שדברים צריכים להיות נגישים לכולם הועמד בסימן שאלה. זה הטריד חלק מהם. קרנאפ כתב שכדי להשיג פומביות ולשמר על פתיחות לביקורת חייבים לנסח מחדש את הקריטריון למשמעות באופן שיאפשר ביקורתיות. עבור משפה של משפטי תיאור לשפה של אובייקטים. ברגע שמדברים בלשון אובייקטים נוצר בסיס משותף לדיון – וכך לא נקלעים לבעיית חוסר הפומביות. נשארת בעינה השאלה הספקנית האם כולנו רואים את אותם אוביקטים. הם עשו מהפך פיזיקליסטי. זה מסביר למה השתנה השם מפוזיטיביסטים לאמפירציסטיים – הם דיברו על מה הם רואים, איך אפשר להצדיק את השימוש במשפטים פיזיקליים. אלו הנחות יסוד מורכבות יותר.

(משפטי תצפית אלמנטריים – אני רואה כתם אדום ותחת נצנוץ כחול...

משפטי פיזיקליסטיים – התייחסות לאובייקטים – אני רואה בקבוק)

זה במחיר של ודאות כי המילים הם של אובייקטים, ויותר קל להטיל בזה ספק, זה כבר לא רק החוויה הסובייקטיבית.