הכרת המעשה הטיפולי - שיעור 3

 שיעור 3 – 15.04.2012

ראשית הבניין הדינאמי, קומת המסד: פרויד - מודל שיקום הזיכרון ומודל הקונפליקט. גילוי הלא-מודע תחת הנחות פוזיטיביסטיות ותפיסת המטופל כאובייקט

קריאת חובה:

1. פרויד ז. ויוזף ברויאר, (1893), הפרק: "קתרינה". מתוך: מחקרים בהיסטריה, תרגום מגרמנית: מרים קראוס. עורך: דרור גרין. "ספרים הוצאה לאור". קטעים מהספר:

http://www.psychom.com/showPart.asp?part=351

2. סטראצ'י ג'יימס, טבעה של הפעולה הטיפולית בפסיכואנליזה , תורגם על ידי עמי ברונסקי:

http://www.amibronsky.com/ArticleInner.aspx?iCatId=26&iPageId=13

קריאת רשות:

3. פרויד ז. ויוזף ברויאר, (1893), הפרק: "על המנגנון הנפשי של תופעות היסטריות". מתוך: מחקרים בהיסטריה, תרגום מגרמנית: מרים קראוס. עורך: דרור גרין. "ספרים הוצאה לאור". קטעים מהספר:

http://www.psychom.com/showPart.asp?part=351

מחלה של העת חדשה – סיפוח תחומים שאינם תחת המטריה של התחום. אפשר לשאול פסיכולוגים (אבל גם רופאים, עורכי דין, מוסכניקים...) כמה פעמים הם אמרו ללקוח פוטנציאלי באינטייק שהוא לא זקוק לטיפול. זה הפריע לפרויד בתחום ממנו הוא הגיע (רפואה? נוירולוגיה?). תופעת ההיסטריה שפרויד היה הראשון לגלות שהיא פרדוקסלית משום שהתופעות הגופניות הן פרדוקסליות מבחינה עצבית, ואת מקורן יש לחפש במקום אחר. באותו זמן לא היה 'מקום אחר' לחפש בו. היה גוף. נכון שדקארט העניק לעולם את הדואליזם ואיתו את האבחנה בין גוף ונפש, אבל הדואליזם הפרוידיאני חטף ביקורת קשה כי עולם המחשבה התחלק לשתיים – רציונליסיטים (תבונה) ואמפיריזצטים (ניסיון) ולא אלה ולא אלה ידעו איך לאכול את הנפש, הדואליזם. דקארט היה רציונליסט, אבל דוקא ההוכחה שלו – לכך שהוא קיים ולנפרדות של גוף ונפש הן נורא נאיביות, ומתבססות על הנחות כמו שאלוהים קיים, הוא אינו רמאי ומתעתע. בעולם של פרויד יש רק גוף, הדואליזם של דקארט אינו תקף. הגילוי של ה'עולם השני' – הלא מודע הוא הגילוי המרכזי שנזקף לזכותו של פרויד. הוא חוזר לנפש הקרטזיאנית ואומר שלצד העולם הגלוי בו פועלים אנשים יש עולם סמוי מן העין שעובד לפי עקרונות שונים – לא לוגי, לא סיבתי, רגשי, יצרי, התהליכים ראשוניים (לעומת משניים בעולם הגלוי) ועלינו להבין אותו על מנת להבין את העולם הגלוי. ההתרחשות בעולם הגלוי מופעלת על ידי העולם השני, הסמוי, הלא מודע. זו התרומה הגדולה ביותר של פרויד לתרבות האנושית. (ויניקוט מוסיף את העולם השלישי, אבל נגיע לשם רק עוד שתי שיעורים). דיברו על זה לפניו, אבל באופן מרומז בלבד. השאלה שנשארת פתוחה היא האם כאשר מדובר על נפש האדם זו מטאפורה או ישות אונטולוגית. הדרך של פרויד אל ההבנה מתחילה מהתסכול שלו ממה שיש לו להציע לאנשים עם בעיות מסויימות.

100 שנים אחרי פינל מגיע פרויד לפריז, לסולפיטייר, שם הוא שמע שפועל רופא בשם ז'אן מרטין שרקו – רופא שעבד עם שיטת היפנוזה שפיתוח מסמר (יש פועל באנגלית על שמו – to mesmorise) והוא היה מרפא כך בעיקר נשים עם היסטריה. פרויד נפעם ונשאר כמעט שנה כדי ללמוד היפנוזה, ועם זה הוא חוזר לוינה ומתחיל להפנט. [לבן הראשון שלו קרא פרויד ז'אן מרטין]. הוא מלמד את ברויאר את הטכניקה, והם מרפאים בעזרתה נשים. ככל שהם ממשיכים הם מגלים את המגבלות של ההיפנוזה:

1. לא את כולם אפשר להפנט.
2. גם אנשים שניתנים להיפנוט צריכים לרצות להתהפנט, רצון שצריך להמשיך להתקיים כל עוד האדם מהופנט – ברגע שאדם רוצה להפסיק להיות מהופנט הוא מיד מפסיק.
3. השיפור זמני – יש חזרה של הסימפטומים.

פרויד וברויאר מנסים באופן רציונלי וסודור להבים מה קורה, ומנסים לבודד את החלקים בהיפנוזה כדי לגלות את הגורמים המרפאים. הם מגלים שדיבור באסוציאציות חופשיות מרפא, ומפרסמים את הממצאים שלהם במאמר בשם "מחקרים בהיסטריה" (היה בקריאת הרשות- מומלץ לקרוא – זה המאמר הראשון שנכתב בפסיכולוגיה). הם מתחילחים מעמדה תפיסתית לפיה אין נפש. הם מבינים שיש עניין שחוזר אצל כל המטופלים – הם נזכרים בטראומה. הם מסיקים שבבסיס הפסיכופתולוגיה יושבת טרואמה – אירוע מכאיב שאינו נגיש לאדם. בנוסף, יש סימפטומים איתם מגיע המטופל. במבט ראשון, הסימפטום לא נראה קשור לטראומה. אצל קתרינה, למשל, הסימפטום המרכזי הוא תחושת גועל.

הסיפור של קתרינה מדגים את המודל הראשון של פרויד, שמבוססת על (1) מודל הקתרזיס. יש סיפור טראומטי, ויש סימפטומים שנראים לא קשורים. כאשר הסיפור הטראומטי מסופר (באסוציאציות חופשיות או היפנוזה) יש הקלה עד היעלמות של הסימפטומים, בתנאי שהסיפור מלווה בהיזכרות רגשית – אבריאקציה. מתוך "מחקרים בהיסטריה": “ההיסטרי סובל בראש ובראשונה מזיכרונות". אמירה מאד דרמטית, בקונטקסט.

הרבה אנשים עוברים טראומות, ולא כולם מפתחים סימפטומים נפשיים. למה? אם עברת אירוע טראומטי המונח המרכזי הוא אנרגיה – שלא עברה פריקה (הם מפתחים את תורת הנפש, אבל בעולם לא דואליסטי השפה שלהם לקוחה מתחום הפיזיקה). אצל רב האנשים יש הרקה – דרך בכי, כעס, נקמה, אירועי נקמה, ומכל מיני סיבות יש אנשים שזה לא מתאפשר להם והאנרגיה נשארת אצורה. מה עושים עם אנרגיה אצורה?

• אפשר להתיק to displace – הבוס צעק עלי, אני לא יכול לצעוק עליו חזרה אז אני צועק על הילד שלי (ואז לא יהיו סימפטומים)
• אפשר לשמור על האנרגיה אבל היא תייצר סימפטומים
• קונברסיה – התקה לתוך הגוף – מייצרת סימפטומים כמו שיתוק או עיוורון היסטרי. כדי להיפטר מהם צריך לפרוק אותם החוצה.

זה המודל הראשון – המודל הקתרטי.

(פסיכולוגיה דינאמית נקראת כך בגלל השפה שקשורה באנרגיה).

כאשר מדובר בכך שהאנרגיה יכולה לעבור ממקום למקום זה כבר מתחיל להיות מינוח של המודל הבא – (2) המודל הטופוגרפי, בו פרויד משרטט שטחים. ברויאר נבהל מהביקורת הציבורית – הם דיברו על טראומות מיניות על ידי קרוב משפחה – אבות ודודים. בוינה הויקטרויאנית לא ממש אהבו את זה, וזה הספיק כדי להחזיר את ברויאר לחקר מוח סלמנדרות. פרויד היה עקשן יותר (אבל זה הספיק כדי לגרום לו לנטוש את מודל הטראומה) הוא לוקח את הנפש ומחלק למודע, לא מודע ובינהם פרה מודע. מודל של הנפש כבית – מה שלא נעים לעין, לא מתאים בסלון – אנחנו מורידים למחסן. היה אירוע, שכלל את התוכן (בדוד נכנס אלי למיטה) ואל הרגש שמתלווה אליו (בלבול, גועל, הבנה, מועקה). את האירוע מדחיקים – מורידים למחסן, אבל הרגש נשאר – ללא אירוע שנושא אותו. רגש לא יודע להסתובב לבד בנפש האדם, ולכן הוא יחפש משהו להיצמד אליו. הוא רוצה משהו שדומה למקור – למשל, גברים מבוגרים. אבל יש צנזורה, אז זה בעייתי, וכך, למשל אינססט יכול להפוך לאינסטנט פודינג, וכך תישאר פוביה מפודינג! עכשיו האנליטיקאי צריך לעשות עבודה בלשית כדי לגלות את המקור. את זה אפשר לעשות דרך שלשו כלים עוקפי מודעות שפרויד גילה (ועובדים עד היום):

1. היפנוזה
2. אסוציאציות חופשיות
3. חלומות

ואז בקליניקה יש היזכרות, אבריאקציה והסימפטומים נעלמים. כלומר, עבודת המטפל היא שיקום הזיכרון.

את המודלים אפשר להכניס לטבלה –

	מקור הפתולוגיה	מטרה טיפולית	מודל טיפולי מרכזי	דימוי של המטפל
מודל קתרטי	טראומה	קתרזיס	אבריאקציה	איזמל
מודל טופוגרפי	טראומה	שיקום הזיכרון	אבריאקציה	בלש

המודל הקטרתי ומודל שיקום הזיכרון דומים מאד, ובמקרים רבים נחשבים לאותו מודל.

פרויד נוטש את מודל הטראומה ועובר למודל המשאלה – גילוי העריות לא קרה באמת – זוהי משאלת לב. המטופלות נזכרות בזה בקליניקה – מצד שני, פרויד לא יכל להאמין שיש כל כך הרבה גילוי עריות בוינה. לקח שנים רבות לפסיכולוגיה לחזור למודל הטרואמה.

פרויד מדבר על הדחקה הוריזונטלית, קוהוט ופרייברג מדברים על הדחקה ורטיקלית – הכל נשאר במודע, איפה קורה הפיצול?

פרייברג עבדה עם אוכלוסיות קשות ביותר (מאמר מומלץ "רוחות רפאים בחדר הילדים"). היא עבדה עם אבות מכים – רב ההורים המכים היו ילדים מוכים. ההדחקה היא של הרגש הנלווה לאירוע - “חטפנו מכות רצח וגדלנו בחממה" “אמי שלי תנוח עדן על משכבה היתה דוחפת לי את הראש לאסלה". הסיפור לא הודחק, הוא קיים במודע. הרגש – השפלה, כעס, עלבון – נשאר ומוצמד לדברים אחרים. רק כשהרגשות יתחברו לאירועים הם יפסיקו להכות את הילדים שלהם. חלק מהדרך לשם הוא שהמטפל מרגיש את זה בשבילו. מטופלים מדקלמים דברים נוראיים בחצי חיוך, והמטפלים מרגישים בשבילם את הגועל והאימה עד שיש אבריאקציה והרגשות מתחברים לזיכרונות. יש כאן משהו מאד פטרנליסטי – היום לא עובדים ככה. פרויד לא היה פוליטיקלי קורקט ולא היתה לו בעיה לחנך, להביע עמדה. גם היום – לא צריך כל כך להיבהל מסמכותנות. יש מקום להגיד- לא מרביצים לילדים! אל תחתכי את עצמך וכו'.

מה קרה להיסטריה?

ברגע שהתברר שגם גברים לוקים בזה השתנה השם (היסטריה זאת מילה שמקורה במילה רחם). היום קוראים לזה הפרעת המרה או קונברסיה, וזה היה מאד נדיר. היום זה מאד נדיר – תפוצה של הפרעות תלויה מאד בתרבות. מאד יכול להיות שזה קשור לתקופה הויקטוריאנית – בה היו המון טאבוים, ולא היה מקובל לפרוק רגשות מסוג מסויים.