שיעור 2 – תיאוריות התפתחות: פרויד, אריקסון

שיעור 2 – תיאוריות התפתחות: פרויד, אריקסון 12.3.2012

הודעות-

• הספר הוחלף במאמרים
• טוויטר – מי שמשתמש בשם בדוי לשלוח לו מייל על זה.
• מי שהוא אנטי טוויטר לשלוח לו מייל ולהסביר את זה, וימצא פתרון חלופי. “אם יש בעיה – אין בעיה".

התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד:

זאת התיאוריה ההתפתחותית של פרויד.

פרויד מציע שבכל שלב התפתחותי יש פוטנציאל של התרחשות בעייתית שעליה צריך להתגבר ובה אפשר להיתקע.

1. 0-1.5: השלב האוראלי. ילדים נולדים עם האיד. האיד מתמקד בפה. לכן ילדים קטנים מאד מכניסים הכל לפה. אזור העונג של התינוק מתרכז בפה. חשוב להרשות לתינוקים להכניס דברים לפה. יכולים לקרות שני מצבים קיצוניים בהם אפשר להיתקע – פיקסציה:
   1. אמהות שמאד מקפידות על לוח הזמנים של הילד הענייני אכילה. למשל – שיטה שדוגלת שתינוקות צריכים לאכול כמו מבוגרים (הדוגמא נשמעת יותר כמו רובוטים), 3 פעמים ביום בצורה קבועה ומסודרת. הילד אוהב לינוק, והאמא קשוחה מאד, ואז יכולה לקרות פיקסציה. דוגמא נוספת – הורים סמכותניים מאד שמענישים את הילד כל פעם שהוא מנסה להכניס משהו לפה. הפיקסציה – אישיות אוראלית: אנשים עדים זקוקים לתחושה של משהו בפה (עט, מסטיק, אנשים שמסתובבים תמיד עם כוס קפה, עישון...)
   2. אמהות שמניקות כל פעם שהילד רוצה, בלי לשים גבולות. אותה פיקסציה (אצל פרויד שתי הקיצונויות מובילות לאותה פיקסציה).
2. 0.5-3: השלב האנאלי. ילדים אוהבים ללכת לשירותים. הם נהנים מזה – מדברים על זה, מספרים... באיזשהוא שלב מגיע הזמן לגמול את הילד. גם כאן יש את שני סוגי ההורים כמו בשלב הראשון -
   1. הקשוחים - מקפידים שהילד לא ילכלך, מענישים אותו אם הוא טועה – צועקים, מרביצים, משפילים. זה מלחיץ את הילד, הוא מנסה להיות מאד נקי. מרגיש שהוא רע. כאן הסופר אגו מתחיל להתפתח, והקול שלו הוא הקול של ההורים. הורים מקפידים ומענישים יגרמו לסופר אגו נוקשה רודפני "אני מלוכלך, תראו מה עשיתי". נקיפות מצפון. אנשים אלו יהיו מאד מאורגנים (על גבול האובססיה) “למה שמת את העיפרון במקום של העט?” (אישיות אנאלית).
   2. הסטלנים – כל עוד הילד עושה זאת סיבה למסיבה. “וואו, כל הכבוד! בוא נתקשר לסבתא ונספר לה!”. אנשים אלו יהיו מלוכלכים ומבולגנים, שוכחים דברים, מאבדים דברים “איפה המפתחות שלי?”. סופר אגו לא חזק, והאיד שולט.(אישיות אנאלית).
3. 3-6: השלב הפאלי. אזור העונג של הילד ממוקד באיברי המין. ילדים מאוננים כל הזמן. גם כאן, תגובות ההורים מתפצלות לשתיים:
   1. הקשוחים – גורמים לילד לתחושה שיש להם בעיה.
   2. הרכים – יותר מדי מאפשרים.
      בנוסף, יש את תסביך אדיפוס (בנים) ואלקטרה (בנות).
      תסביך אדיפוס – מתפתחת קרבה גדולה לאם. לא מדוייק לומר שהילד רוצה לשכב איתה (בהוליווד אוהבים להפוך את זה לסרט כחול, מפרויד זה לא משתמע). יש קשר צמוד מאד בין האמא לילד. נמשך כשנה שנתיים. בסוף השלב הזה אמור לקרות שינוי והילד מזדהה עם אביו. זה הסימן לסיום תסביך אדיפוס. כאשר אין אבא בסביבה (או כאשר האם חזקה, דומיננטית ושתלטנית והאב חלש אופי) לפי פרויד לא תהיה הזדהות עם האב, והילד יתבגר בתחושה שהוא אישה. לפי פרויד זה המקור להומוסקסואליות.
      לכולם יש שרידים של תסביך אדיפוס. אפשר לראות את זה, למשל, כשאנשים מגיבים בתוקפנות רבה על בדיחות בנושא אמא שלהם (בארה"ב יש סדרת בדיחות על your mama). זה די אוניברסלי. דוגמא נוספת – אנשים רבים מתחתנים עם נשים שדומות לאמא שלהם (לפעמים למרות הצהרות הפוכות).
      תסביך אלקטרה – בנות מתאהבות באב ובסוף השלב יש הזדהות עם האם (או עם אישה אחרת בסביבה). גם כאן, אם לא נוצרת הזדהות תתפתח משיכה לנשים.
4. 6 – התבגרות: השלב הלטנטי. כל התסביכים הם בתת ההכרה. ילדים וילדות לא אוהבים לשחק יחד. בארה"ב יש תופעה של ילדים בגילאי 7-8 שמקיימים יחסי מין. לפי פרויד זה לא תוצאה של תשוקה, אלא של משהו סביבתי.
5. גיל ההתבגרות והלאה: השלב הגניטלי: הכל מתפרץ. עיסוק אינטנסיבי במין. כל הפיקסציות שבמהלך השלב הלטנטי היו מתחת לפני השטח יוצאים עכשיו. למשל, הפרעות אכילה (פיקסציה אוראלית), OCD – פיקסציה אנאלית.

תיאוריה ניאו – פסיכואנליטית

אריק אריקסון (1902-1994) -

הכיר את פרויד והושפע ממנו, היה תלמידו והיה לו קשר שתוכנו מעורפל עם אנה פרויד, הבת של.

לפי אריקסון, ההתפחות (8 שלבים) ממשיכה לאורך כל החיים.

בכל שלב יש משימה התפתחותית ייחודית. בכל שלב יש משימה ואם לא מצליחים בה זה מוביל לפיקסציה. (את הנקודה הזאת הוא לקח מפרויד).

היחסים עם המשפחה (ובכלל הסביבה – למשל מורים) חשובים מאד.

1. ינקות עד שנה ראשונה – אמון מול חוסר אמון. ילד נולד והוא תלוי לגמרי בהוריו. האם הם יודעים למלא את צרכיו, להעניק לו אהבה, להרגיע אותו?
   אם כן, זה יתפתח לאמון של הילד – ראשית בהוריו ובהמשך בעולם. אני מאמין בעולם, זהו עולם טוב ובטוח (יש לכך תמיכה במחקרים בהם עוקבים אחרי תינוקות לטווח ארוך), אפשר לסמוך על אנשים (למשל, במערכת יחסים). לפי התיאוריה הזאת, צריך לא לתת לילד בתקופה זאת לבכות.
   אם לא – ההורים נותנים לילד לבכות, להתסדר לבד או מזניחים. הילד לומד שהעולם קר, רע, אין על מי לסמוך. הוא יגדל למבוגר חשדן. למשל – אשה שאישה מגיע הביתה 10 דקות מאוחר ובטוחה שהוא בוגד בה, או בן זוג שדורש את סיסמת הפייסבוק של בת זוגתו. חוסר אמון בסיסי.
2. פעוטות (1-3) – אוטונומיה מול בושה וספק. ילדים בגיל הזה רוצים לעשות "הכל לבד". חשוב לתת להם אוטונומיה. זה נותן להם תחושת כשירות.
   הורים שמאפשרים עצמאות – וגם מחמיאים לילד על מעשיו, הילד מקבל תחושת עצמאות. הוא יגדל להיות מבוגר עם תחושה של חוזק פנימי, הערכה עצמית. במצבי לחץ הם ירגישו "אני הצלחתי בעבר ואצליח גם הפעם".
   הורי הליקופטר (“תחזיק את היד שלי!” “אבל אני בן 17!” “תחזיק כבר!”) המרצה אומר להורים כאלה שמותר להם להגיד "תיזהר" רק אחת ליום. הורים שומעים את האזהרות כ"אתה לא מסוגל לעשות לבד". הם יגדלו להיות מבוגרים חששנים, ביקורתיים לגבי עצמם, שכל הזמן יחשבו על מה שהם אומרים "איזה דבר טיפשי אמרתי".
3. ילדות מוקדמת (3-5) – יוזמה לעומת בושה. כשהולכים לקניון ורואים אמא עם עגלה. מה קורה כשעברת אמא עם עגלה אחרת מולו? הילדים (כבר בגיל 10-11 חודשים) יוצרים קשר עין. בטח שבגיל 3 ילד מזהה שילדים אחרים קשורים אליו, ומבוגרים לו. טבעי שהוא ייזום (בגן, למשל) קשר עם ילדים אחרים. ילדים יכולים למצוא חברים ממש מהר. ילדים רוצים למצוא חברים הכי טובים.
   אם הסביבה מעודדת את זה (ההורים מזמינים חברים הביתה, הגגנות יוצרות הזדמנויות, הולכים לגן משחקים) מתפתחת תחושה שקל לפגוש אנשים חדשים.
   אם לא – יתפתח חשש לפגוש אנשים אחרים. למשל, אם הילד נתקל בדחיה, ילדים לא רוצים לשחק איתו, הוא יפתח ביישנות, פחד להיפגש עם אנשים חדשים. מורים וגננים מרשים לתופעות של בריונות לקרות יותר מדי. דברים כאלה יכולים לפגוע מאד, אנשים יכולים לזכור דברים שפגעו בהם גם עשרות שנים אח"כ. חשוב שלהורים יהיה קשר עם הילדים שלה (האמון מהשלב הראשון הוא בסיסי) אפשר לטפל בדברים.
4. ילדות אמצעית ומאוחרת (6-10) – יצרנות מול רגשי נחיתות. ילדים אוהבים את כיתה א'. הם רוצים להבין את העולם. יש להם שאלות, והם אוהבים לקבל תשובות.
   אם נתנו להם תחושה שהם יכולים לשאול שאלות טובות ולהבין את התשובות עליהן, הם יגדלו למבוגרים בעלי תחושת מסוגלות אקדמית.
   אם לא – (למורים יש הרבה דרכים לתת לילדים תחושה שהם מטומטמים) הילד יגדל עם רגשי נחיתות "אני ומתמטיקה לא הולכים יחד". מצאו שמורים ומורות משקיעים יותר זמן כדי לענות על השאלות של ילדים יחסית לילדות בחשבון. זה יכול להסביר רתיעה של בנות ממתמטיקה.
5. גיל ההתבגרות (10-20) – זהות מול בלבול זהות. בגיל ההתבגרות אנשים שואלים את עצמם במה הם מאמינים – פוליטית, דתית, תרבותית, תעסוקתית.
   אם ההורים מרשים לילדים לשאול שאלות זהות הם יפתחו תחושת זהות מוצקה.
   אם לא – הורים שדורשים שהילד יהיה כמוהם ולא נותנים להם לחפש את עצמם הם ימשיכו לחפש את עצמם ולהתבלבל כל החיים.
6. בגרות מוקדמת (שנות ה-20 וה30) – אינטימיות מול בדידות. יש אנשים שמצליחים לפתח אינטימית (היכולת ליצור קשר חזק, רגשי עם בן זוג), אחרת יש בדידות (בחור שנמצא כל ערב עם מישהי אחרת זו לא אינטימיות :) ).
7. בגרות (שנות ה40 וה50) – פוריות מול קיפאון. פוריות – רצון להעניק לדור הבא – חיים או יצירה אחרת. יש אנשים שיש להם משבר גיל המעבר והם יוצאים ברוורס מהחיים שלהם ומנסים לחיות שוב כמו בגיל 25.
8. בגרות מאוחרת (60 והלאה) - שלמות מול יאוש. אדם מגיע לסוף חייו. שקיעת החיים. שלמות – integrety – התחושה שאתה מוכן למות עכשיו ולחיות את החיים שהיו לך בדיוק שוב, ושוב, ושוב, בלופ. זו שלמות. לעומת זאת, אדם שמסתכל על חייו כמה שבועות לפני מותו ולא אוהב את מה שהוא רואה, הוא מתייאש – despare, זה טרגי. זה לא דבר אובייקטיבי- אין חיים טובים ורעים, זה עניין של נקודת מבט – איך אתה מסתכל על החיים שהיו לך. יש זקנים שחיו לא רע בכלל, אך הם נרגנים למרות זאת. זה יאוש. יש גם מקרים הפוכים.

אבנורמלית - שיעור 2

שיעור 2 – 11.03.2011

(הפסדתי כמה דקות בתחילת השיעור)

זיכרון זה קונספט בעייתי.

הוא שואל כל מיני שאלות, למשל – האם לאנשים חרדתיים יש נטיה להיזכר יותר בזיכרונות שליליים? האם יש זיכרונות מודחקים שניתן לשחזר?

האם מחשבות לא נעימות של אנשים עם OCD קיימים גם אצל אנשים so called נורמליים? כן!

חילוף סימפטומים – תטפל בOCD תצוץ פוביה וכו'. האם זה נכון? המחקר אומר שלא.

השאלה הגדולה: מאיפה אפשר לדעת משהו? איך עונים על שאלות?

• מחקרים אנקדוטליים
• ניסיון קליני
• עמדות, אינטואיציות, תחושות בטן (בטחון נצבר באלה)

מכל אלה נוצרות תיאוריות.

זה מאד יפה, א-ב-ל המדע יפה יותר!

מילת הקסם – מחקר אמפירי.

מקרה לדוגמא – טיפול בהפרעת חרדה פוסט טראומטית PTSD. בעברית: תסמונת עקה בתר חבלתית.

אחת ההפרעות היחידות (היחדיה?) שיודעים (בהגדרה!) איך היא נוצרת. היא נוצרת מכך שאדם חווה או עד לאירוע שיוצר חרדה ומהווה סכנה. זה תנאי הכרחי, אך לא מספיק כדי שיתפתחו סימפטומים לאורך זמן.

סימפטומים:

• מחשבות פולשנויות
• שטיחות רגשיות
• עוררות שקשורה לחרדה
• חרדה בהקשר של היחשפות לטראומה (נהיגה במכונית אחרי תאונת דרכים...)
• הימנעות מזיכרון בטראומה כדי לא לסבול

טיפולים אפשריים-

• חשיפה אינטנסטיבית לאירועים שקשורים לטראומה (האדם מספר בפרטים על האירוע הטרואמטי, מקליט, מקשיב לזה לפחות פעם ביום, ובמקביל חשיפה לפרטים שקשורים לאירוע).
• רלקסציה – למידה ואימון שיטתי של דרכי הרגעה והרפיה (מתמקדים כל פעם בקבוצת שרירים אחת, לומדים לכווץ ולהרפות אותם, ולומדים לעשות את זה יותר מהר – מכ20 דקות לכמה שניות. מרגיע פיזיולוגית).

איזה טיפול יעיל יותר?

איך נדע?

• אמונה / אינטואיציה (ארגוני נשים: "חשיפה אינטנסיבית- התעללות נוספת בקרבנות בשם המדע")
• סמכות (פסיכולוגים יגידו א. שאין מה לעשות עם PTSD וב. שעדיף לא לגעת בטראומה, זה עלול לפרק את האדם לגמרי)
• הסקה דדוקטיבית (מתוך תיאוריה) (רלקסציה מפחיתה חרדה. הזיכרון מעורר חרדה. אין ספק שמשהו שנועד להרגיע חרדה יעזור יותר ממה שמעורר אותה).
• מחקר אמפרי (גם הוא רדוקטיבי).

השערה: PE יעזור יותר, כי מה שמתדלק את ההפרעה הוא הניסיונות הלא מוצלחים לברוח ממה שמעורר את החרדה. (לא לנהוג, לא לדבר עם גברים, לא לעלות לרמת הגולן). יש להם תופעות לוואי והם מתדלקים את החרדה. הפיתרון הוא לחשוף את האדם למה שמעורר את החרדה.

ניסוי אמפירי – 40 אנשים הסובילים מפטס"ד. חילקו לשני הטיפולים – חצי חצי. מדדו את המצב לפני, אחרי ומעקב. כשבודקים את התדירות והעוצמה של הסימפטומים רואים שיש הפחתה דומה בחודש הראשון, אבל הירידה ממשיכה להיות תלולה יותר במהלך החודשיים הבאים בחשיפה, עד למצב בו כמעט כל הסימפטומים לא רלוונטיים (התוצאות של רלקסציה בכל זאת יפות).

עוד מחקר – על טיפול בחשיפה "בעולם האמיתי" לPTSD.

קודם הסבירו לכולם מהו הטיפול ומהי התפיסה של הגישה לPTSD. (שתי פגישות ראשונות) לפי הגישה עולים בסולם הפחד לעבר דברים מחרידים יותר. כמובן שלא עושים שום דבר מסוכן.בהמשך מדברים על האירוע ומקליטים ושומעים את הסיפור כולו. חוזרים ל"נקודות החמות" או הקשות במיוחד. ככל שהטיפול מתקדם יש דיון יותר פתוח על רגשות בטיפול, במהלך השבוע ובחשיפות שבין הטיפולים.

קבוצת הביקורת – טיפול בפסיכודינאמי (בו מקפידים לא לעסוק בטראומה אלא אם המטופל עצמו מעלה את זה, מה שכמעט לא קורה).

תוצאות – טיפול בחשיפה 9-15 שבועות. טיפול פסיכודינאמי – נמשך לפחות שנה.

שנה של טיפול פסיכודינאמי משיגה את השיפור שטיפול בחשיפה משיג בכשבועיים. בחשיפה השיפור נמשך גם לאחר הפסקת הטיפול.

למה זה עובד? (ריחפתי).

שיטה מדעית – אובייקטיבית ואמפירית

• מדע לא מבוסס על תחושת בטן
• לא סומך על אף אחד
• עוד דברים...

שאלה שעולה היא בקשר לאפשרות למדוד דברים. האם כל דבר מדיד? לא!

• דיווח מהסביבה על תפקוד – עובד? נוהג?
• מבנים חבויים – האם האדם חווה התקפי פאניקה? באיזו תדירות? איך מודדים רמת דיכאון? תחושת הגשמה עצמית? את אלו יותר קשה למדוד.

חוקר אחד גילה שאם ניקח חיה, למשל חולדה, ניתן לה לאכול סוג של מזון שהיא לא מכירה, נגרום לה (למשל, ע"י הזרקה) לחוש בחילה, היא לא תסכים לגעת באוכל הזה אח"כ (עד כדי מוות). זה היה בתחילת שנות ה60, כשהביהביוריזם פרח. זה היה חדש, שהלמידה מתרחשת תוך ניסיון אחד. בד"כ דרושים מספר ניסיונות (למשל – בשר+אור, עד שהאור יגרום לכלב לרייר). איך זה יכול להיות? זה סותר את חוקי הלמידה! בנוסף, חשבו אז שכל גירוי יכול להיות גירוי מותנה. שוב, היתה סתירה עם החוקים הבסיסיים של למידה – כי הוא מצא שזיווג של אוכל עם שוק לא גורם להימנעות מאוכל. זה לא הסתדר לביהביוריסטים הדגולים, עם רוח התקופה שלהם, ולכן אף אחד לא התייחס אליו ברצינות. אכן, עצוב מאד להקדים את זמנך. רק שנים אח"כ עשו רווייזיות של הביהביוריזם.

בקיצור, אנשים הם אנשים הם מוגבלים, והפיתרון הוא שיטות מחקר אוביטקטיביות ו... (מילת הקסם) אמפיריות.

מניפולציה של משתנים: מערכים ניסויים:

• בדיקת יעילות של טיפול:
  • מקרים בודדים – כאשר התופעה נדירה. זה לא מספיק כדי לשכנע אותנו.
  • בדיקה ראשונית על ידי מדגם. זה שיפור, כי סטטיסטיקה. סטטיסטיקה יכולה לספר לנו למשל מה הסיכוי שהתוצאות היו מקריות.
  • האם זה יעיל ביחס לקבוצת ביקורת (משתמשים באנשים שמחכים לטיפול). כך אפשר לבדוק אם יש שיפור גם ללא טיפול. למשל, בדיכאון, בד"כ האדם יוצא מזה עם הזמן גם ללא טיפול, וללא קשר לחומרת הבעיה.
  • האם הטיפול יעיל ביחס ל"טיפול כרגיל" – כלומר, הטיפול שמקובל עד כה.
  • האם יעיל ביחס לטיפול אחר אשר ידוע כ"יעיל"? (למשל, טיפול בחשיפה לעומת טיפול ברלקסציה).
  • מהם הרכיבים הפעילים?

מתאם הוא לא סיבתיות. הסברים אלטרנטיביים: טוריות, גורם שלישי.

למשל – ככל שהרמה הסוציואקונומית יורדת יש יותר סיכוי לסכיזופרניה.

הסבר –

• גורם שלישי: תזונה לקויה – התפתחות לקויה
• טוריות / גורם שלישי – סטרס
• סיבתיות קאונטר – אינטואטיבית – אנשים עם נטיה לסכיזופרניה נוטים להרוויח פחות

דוגמא נוספת – התעללות בילדות ואישיות גבולית. א-ב-ל ההורה המתעלל לא רק מתעלל, הוא גם מוריש את הגנים שלו.

כשמדברים על סיבתיות ציר הזמן עוזר אך אינו מספיק. צריך לעשות את זה מאד בזהירות.

מודלים בחיות:

• אתיקה
• יתרונות – יש הרבה דברים שאפשר לעשות בחיות. גם להתעלל, וגם הדברים יותר מבוקרים
• הכללה

דוגמא – אטיולוגיה של פוביות ספציפיות. מחקר בחיות.

מה מפחיד יותר? אקדח או ג'וק?

השאלה מאחורי זה – מהי ההגדרה למפחיד?

כמובן, שאם מישהו יאיים אלינו עם ג'וק מת, לא ממש נתרגש, אבל רובינו ענינו שג'וק מפחיד יותר.

אין כמעט פוביות מאקדחים.

זה מעורר את השאלה האם פחדים פוביים הם מולדים או לא? כי ג'וקים קיימים יותר זמן, ויותר סביר שפחד מולד יהיה מג'וק, ולא מאקדח. אבל יש תמונה של הילדים של יפתח מחבקים נחשים, ולכן אולי קשה להגיד שזה מולד (מה אמרנו על הסקה ממקרה בודד?).

לקופים יש תגובה מאד דומה לפוביה אנושית לנחשים. האם פחד זה מולד או לא?

• מוצאים שקופים נאיביים, שלא נחשפו לנחשים, לא מפחדים מנחשים.

האם התנסות עצמית הכרחית? לא, מסתבר שאם קוף נאיבי יראה קוף שמפחד מנחש הוא "יידבק" ויתחיל לפחד באופן עקבי מנחשים, כנראה כל חייו.

...

יש למידת פחד מצפיה בוידאו של קוף מפחד מנחש, אבל לא מצפיה בוידאו של קוף מפחד מפרח.

חומסקי – מצטט את המחקרים האלה כשהוא מדבר על מבנים לשוניים מולדים. הרלוונטיות היא בכך שמבנה יכול להיות מולד גם אם הוא מצריך חשיפה מסויימת.

את כל זה אפשר להראות רק על ידי מודלים בחיות.

אטיולוגיה וסיבתיות

אטיולוגיה – הדפוס או המסלול הסיבתי של תופעות.

ברפואה פעם הגורמים למוות היו ברורים: אדם חטף שחפת, או שהוא הבריא או שלא.

היום המצב הוא שונה – גורמי התמותה הם סרטן, מחלות לב וכלי דם, מחלות אוטו – אימוניות. ההבדלים: 1 ציר הזמן – היום לוקח הרבה יותר זמן למות. פעם זה היה אקוטי, היום זה כרוני. 2 גורמים פשוטים (פעם) מול מערכת סבוכה של גורמים הסתברותיים (כיום. עישון, ספורט, אכילה מופרזת – כל אלה לא משפיעים ישירות על מוות אלא באופן סטטיסטי). כך זה גם בפסיכופתולוגיה.

הבהרה חשובה -

• גורמים רחוקים – דיטליים (טראומה בלידה / בילדות), מדברים על זה כעל גורם דיסטלי / פרה-דיספוזיציה.
• גורמים קרובים – פרוקסימליים (סטרס). מדברים על זה כגורם פרוקסימלי / טריגר.

גורמים משמרים – למשל: מצב זוגי, הימנעות.

טיפול אפקטיבי מתמקד לעיתי קרובות רק בגורמים אלה.

במקרים רבים קיימת סיבתיות מעגלית לחלוטין – גורם שהוא תוצאה של ההפרעה משמר ומחזר אותה. למשל – חוסר פעילות ודיכאון. סביר להניח שאם נגרום לאנשים נורמליים להתנהג כמו אנשים דיכאוניים – לא ללכת לעבודה, לא לפגוש חברים, לא להתקלח ולצחצח שיניים במקרים קיצוניים – הם יפתחו מצב דיכאוני באיזשהוא שלב.

Diathesis – מוכנות להפרעה.

Stress- מה שעלול לעורר את הבעיה, לא יקרה לכל מי שיש לא את הdiathesis.

גורמים חשובים באטיולוגיה של פסיכופתולוגיה -

• גורמים מגינים
• גמישות

יש המון מחקרים על PTSD – למה?

• משרד ההגנה האמריקאי מממן את זה
• אחת ההפרעות היחידות (אם לא ה) שיש לה אטיולוגיה. קו התחלה.

למה צריך תיאוריות?

• הן מכוונות אותנו לאן להסתכל
• נותנות מודלים להסביר תופעות, מה הולך יחד.

מתי תיאוריות בעייתיות?

הן תמיד שגויות במידה כזאת או אחרת. ולכן עלולות להטעות אותנו. (הביהבריוריזם, בדוגמא של הtaste aversion, גרמה לחוקרים להתעלם מתוצאות סותרות).

בכל זאת, אנחנו מעדיפים שיהיו תיאוריות, למה?

• כדי לתקשר, למנוע כפילות מושגים
• כדי להמשיג דברים (?)

מה נדרש מתיאוריה?

• חסכנות
• הגיון, עקביות פנימית
• ניתנות להפרכה (אחת הביקורות המרכזיות על התיאוריה של פרויד – אפשר להסביר בעזרתה כל דבר, בדיעבד).

פרספקטיביות ביולוגיות -

כל מה שקשור לחוסר שיווי משקל של נוירוטרנסמיטורים בגוף הוביל לטיפול תרופתי משמעותי בנוירופסיכולוגיה.

ברב המקרים המסלול הסיבתי הוא בדיוק הפוך מהרצוי – באופן משונה, כמעט תמיד יש קודם תרופה, ואז אפיון של ההפרעה בהתאם. למשל – אם ליתיום עוזר להפרעה ביפולרית, ננסה להבין למה.

גנטיקה-

• אנחנו לא מדברים על האם משהו גנטי או לא, אלא – עד כמה הוא גנטי.

מדברים על היסטוריה משפתחתית, מחפשים קבוצות של גנים שאחראים להפרעה.

יש כמה סוגים של השפעות גנטיות:

• אפקט פסיבי – הורים שלי דיכאוניים, גם אני. זה לא מספיק.
• The evocative effect- דוגמא של מוכרת סנדוויצ'ים שמקרינה שמחה וגורמת לאנשים בסביבה שלה לחייך גם.
• אפקט אקטיבי – אנשים, בגלל הנטיות שלהם, יוצרים סביבות מסויימות. למשל – אנשים עם נטיה לאגרנות, הסביבה שלהם משמרת את העניין – הם מרחיקים אנשים אחרים. וגם – ילד יותר סקרן ייצור סביבה יותר ערנית.