שיעור 2 – תיאוריות התפתחות: פרויד, אריקסון

שיעור 2 – תיאוריות התפתחות: פרויד, אריקסון 12.3.2012

הודעות-

• הספר הוחלף במאמרים
• טוויטר – מי שמשתמש בשם בדוי לשלוח לו מייל על זה.
• מי שהוא אנטי טוויטר לשלוח לו מייל ולהסביר את זה, וימצא פתרון חלופי. “אם יש בעיה – אין בעיה".

התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד:

זאת התיאוריה ההתפתחותית של פרויד.

פרויד מציע שבכל שלב התפתחותי יש פוטנציאל של התרחשות בעייתית שעליה צריך להתגבר ובה אפשר להיתקע.

1. 0-1.5: השלב האוראלי. ילדים נולדים עם האיד. האיד מתמקד בפה. לכן ילדים קטנים מאד מכניסים הכל לפה. אזור העונג של התינוק מתרכז בפה. חשוב להרשות לתינוקים להכניס דברים לפה. יכולים לקרות שני מצבים קיצוניים בהם אפשר להיתקע – פיקסציה:
   1. אמהות שמאד מקפידות על לוח הזמנים של הילד הענייני אכילה. למשל – שיטה שדוגלת שתינוקות צריכים לאכול כמו מבוגרים (הדוגמא נשמעת יותר כמו רובוטים), 3 פעמים ביום בצורה קבועה ומסודרת. הילד אוהב לינוק, והאמא קשוחה מאד, ואז יכולה לקרות פיקסציה. דוגמא נוספת – הורים סמכותניים מאד שמענישים את הילד כל פעם שהוא מנסה להכניס משהו לפה. הפיקסציה – אישיות אוראלית: אנשים עדים זקוקים לתחושה של משהו בפה (עט, מסטיק, אנשים שמסתובבים תמיד עם כוס קפה, עישון...)
   2. אמהות שמניקות כל פעם שהילד רוצה, בלי לשים גבולות. אותה פיקסציה (אצל פרויד שתי הקיצונויות מובילות לאותה פיקסציה).
2. 0.5-3: השלב האנאלי. ילדים אוהבים ללכת לשירותים. הם נהנים מזה – מדברים על זה, מספרים... באיזשהוא שלב מגיע הזמן לגמול את הילד. גם כאן יש את שני סוגי ההורים כמו בשלב הראשון -
   1. הקשוחים - מקפידים שהילד לא ילכלך, מענישים אותו אם הוא טועה – צועקים, מרביצים, משפילים. זה מלחיץ את הילד, הוא מנסה להיות מאד נקי. מרגיש שהוא רע. כאן הסופר אגו מתחיל להתפתח, והקול שלו הוא הקול של ההורים. הורים מקפידים ומענישים יגרמו לסופר אגו נוקשה רודפני "אני מלוכלך, תראו מה עשיתי". נקיפות מצפון. אנשים אלו יהיו מאד מאורגנים (על גבול האובססיה) “למה שמת את העיפרון במקום של העט?” (אישיות אנאלית).
   2. הסטלנים – כל עוד הילד עושה זאת סיבה למסיבה. “וואו, כל הכבוד! בוא נתקשר לסבתא ונספר לה!”. אנשים אלו יהיו מלוכלכים ומבולגנים, שוכחים דברים, מאבדים דברים “איפה המפתחות שלי?”. סופר אגו לא חזק, והאיד שולט.(אישיות אנאלית).
3. 3-6: השלב הפאלי. אזור העונג של הילד ממוקד באיברי המין. ילדים מאוננים כל הזמן. גם כאן, תגובות ההורים מתפצלות לשתיים:
   1. הקשוחים – גורמים לילד לתחושה שיש להם בעיה.
   2. הרכים – יותר מדי מאפשרים.
      בנוסף, יש את תסביך אדיפוס (בנים) ואלקטרה (בנות).
      תסביך אדיפוס – מתפתחת קרבה גדולה לאם. לא מדוייק לומר שהילד רוצה לשכב איתה (בהוליווד אוהבים להפוך את זה לסרט כחול, מפרויד זה לא משתמע). יש קשר צמוד מאד בין האמא לילד. נמשך כשנה שנתיים. בסוף השלב הזה אמור לקרות שינוי והילד מזדהה עם אביו. זה הסימן לסיום תסביך אדיפוס. כאשר אין אבא בסביבה (או כאשר האם חזקה, דומיננטית ושתלטנית והאב חלש אופי) לפי פרויד לא תהיה הזדהות עם האב, והילד יתבגר בתחושה שהוא אישה. לפי פרויד זה המקור להומוסקסואליות.
      לכולם יש שרידים של תסביך אדיפוס. אפשר לראות את זה, למשל, כשאנשים מגיבים בתוקפנות רבה על בדיחות בנושא אמא שלהם (בארה"ב יש סדרת בדיחות על your mama). זה די אוניברסלי. דוגמא נוספת – אנשים רבים מתחתנים עם נשים שדומות לאמא שלהם (לפעמים למרות הצהרות הפוכות).
      תסביך אלקטרה – בנות מתאהבות באב ובסוף השלב יש הזדהות עם האם (או עם אישה אחרת בסביבה). גם כאן, אם לא נוצרת הזדהות תתפתח משיכה לנשים.
4. 6 – התבגרות: השלב הלטנטי. כל התסביכים הם בתת ההכרה. ילדים וילדות לא אוהבים לשחק יחד. בארה"ב יש תופעה של ילדים בגילאי 7-8 שמקיימים יחסי מין. לפי פרויד זה לא תוצאה של תשוקה, אלא של משהו סביבתי.
5. גיל ההתבגרות והלאה: השלב הגניטלי: הכל מתפרץ. עיסוק אינטנסיבי במין. כל הפיקסציות שבמהלך השלב הלטנטי היו מתחת לפני השטח יוצאים עכשיו. למשל, הפרעות אכילה (פיקסציה אוראלית), OCD – פיקסציה אנאלית.

תיאוריה ניאו – פסיכואנליטית

אריק אריקסון (1902-1994) -

הכיר את פרויד והושפע ממנו, היה תלמידו והיה לו קשר שתוכנו מעורפל עם אנה פרויד, הבת של.

לפי אריקסון, ההתפחות (8 שלבים) ממשיכה לאורך כל החיים.

בכל שלב יש משימה התפתחותית ייחודית. בכל שלב יש משימה ואם לא מצליחים בה זה מוביל לפיקסציה. (את הנקודה הזאת הוא לקח מפרויד).

היחסים עם המשפחה (ובכלל הסביבה – למשל מורים) חשובים מאד.

1. ינקות עד שנה ראשונה – אמון מול חוסר אמון. ילד נולד והוא תלוי לגמרי בהוריו. האם הם יודעים למלא את צרכיו, להעניק לו אהבה, להרגיע אותו?
   אם כן, זה יתפתח לאמון של הילד – ראשית בהוריו ובהמשך בעולם. אני מאמין בעולם, זהו עולם טוב ובטוח (יש לכך תמיכה במחקרים בהם עוקבים אחרי תינוקות לטווח ארוך), אפשר לסמוך על אנשים (למשל, במערכת יחסים). לפי התיאוריה הזאת, צריך לא לתת לילד בתקופה זאת לבכות.
   אם לא – ההורים נותנים לילד לבכות, להתסדר לבד או מזניחים. הילד לומד שהעולם קר, רע, אין על מי לסמוך. הוא יגדל למבוגר חשדן. למשל – אשה שאישה מגיע הביתה 10 דקות מאוחר ובטוחה שהוא בוגד בה, או בן זוג שדורש את סיסמת הפייסבוק של בת זוגתו. חוסר אמון בסיסי.
2. פעוטות (1-3) – אוטונומיה מול בושה וספק. ילדים בגיל הזה רוצים לעשות "הכל לבד". חשוב לתת להם אוטונומיה. זה נותן להם תחושת כשירות.
   הורים שמאפשרים עצמאות – וגם מחמיאים לילד על מעשיו, הילד מקבל תחושת עצמאות. הוא יגדל להיות מבוגר עם תחושה של חוזק פנימי, הערכה עצמית. במצבי לחץ הם ירגישו "אני הצלחתי בעבר ואצליח גם הפעם".
   הורי הליקופטר (“תחזיק את היד שלי!” “אבל אני בן 17!” “תחזיק כבר!”) המרצה אומר להורים כאלה שמותר להם להגיד "תיזהר" רק אחת ליום. הורים שומעים את האזהרות כ"אתה לא מסוגל לעשות לבד". הם יגדלו להיות מבוגרים חששנים, ביקורתיים לגבי עצמם, שכל הזמן יחשבו על מה שהם אומרים "איזה דבר טיפשי אמרתי".
3. ילדות מוקדמת (3-5) – יוזמה לעומת בושה. כשהולכים לקניון ורואים אמא עם עגלה. מה קורה כשעברת אמא עם עגלה אחרת מולו? הילדים (כבר בגיל 10-11 חודשים) יוצרים קשר עין. בטח שבגיל 3 ילד מזהה שילדים אחרים קשורים אליו, ומבוגרים לו. טבעי שהוא ייזום (בגן, למשל) קשר עם ילדים אחרים. ילדים יכולים למצוא חברים ממש מהר. ילדים רוצים למצוא חברים הכי טובים.
   אם הסביבה מעודדת את זה (ההורים מזמינים חברים הביתה, הגגנות יוצרות הזדמנויות, הולכים לגן משחקים) מתפתחת תחושה שקל לפגוש אנשים חדשים.
   אם לא – יתפתח חשש לפגוש אנשים אחרים. למשל, אם הילד נתקל בדחיה, ילדים לא רוצים לשחק איתו, הוא יפתח ביישנות, פחד להיפגש עם אנשים חדשים. מורים וגננים מרשים לתופעות של בריונות לקרות יותר מדי. דברים כאלה יכולים לפגוע מאד, אנשים יכולים לזכור דברים שפגעו בהם גם עשרות שנים אח"כ. חשוב שלהורים יהיה קשר עם הילדים שלה (האמון מהשלב הראשון הוא בסיסי) אפשר לטפל בדברים.
4. ילדות אמצעית ומאוחרת (6-10) – יצרנות מול רגשי נחיתות. ילדים אוהבים את כיתה א'. הם רוצים להבין את העולם. יש להם שאלות, והם אוהבים לקבל תשובות.
   אם נתנו להם תחושה שהם יכולים לשאול שאלות טובות ולהבין את התשובות עליהן, הם יגדלו למבוגרים בעלי תחושת מסוגלות אקדמית.
   אם לא – (למורים יש הרבה דרכים לתת לילדים תחושה שהם מטומטמים) הילד יגדל עם רגשי נחיתות "אני ומתמטיקה לא הולכים יחד". מצאו שמורים ומורות משקיעים יותר זמן כדי לענות על השאלות של ילדים יחסית לילדות בחשבון. זה יכול להסביר רתיעה של בנות ממתמטיקה.
5. גיל ההתבגרות (10-20) – זהות מול בלבול זהות. בגיל ההתבגרות אנשים שואלים את עצמם במה הם מאמינים – פוליטית, דתית, תרבותית, תעסוקתית.
   אם ההורים מרשים לילדים לשאול שאלות זהות הם יפתחו תחושת זהות מוצקה.
   אם לא – הורים שדורשים שהילד יהיה כמוהם ולא נותנים להם לחפש את עצמם הם ימשיכו לחפש את עצמם ולהתבלבל כל החיים.
6. בגרות מוקדמת (שנות ה-20 וה30) – אינטימיות מול בדידות. יש אנשים שמצליחים לפתח אינטימית (היכולת ליצור קשר חזק, רגשי עם בן זוג), אחרת יש בדידות (בחור שנמצא כל ערב עם מישהי אחרת זו לא אינטימיות :) ).
7. בגרות (שנות ה40 וה50) – פוריות מול קיפאון. פוריות – רצון להעניק לדור הבא – חיים או יצירה אחרת. יש אנשים שיש להם משבר גיל המעבר והם יוצאים ברוורס מהחיים שלהם ומנסים לחיות שוב כמו בגיל 25.
8. בגרות מאוחרת (60 והלאה) - שלמות מול יאוש. אדם מגיע לסוף חייו. שקיעת החיים. שלמות – integrety – התחושה שאתה מוכן למות עכשיו ולחיות את החיים שהיו לך בדיוק שוב, ושוב, ושוב, בלופ. זו שלמות. לעומת זאת, אדם שמסתכל על חייו כמה שבועות לפני מותו ולא אוהב את מה שהוא רואה, הוא מתייאש – despare, זה טרגי. זה לא דבר אובייקטיבי- אין חיים טובים ורעים, זה עניין של נקודת מבט – איך אתה מסתכל על החיים שהיו לך. יש זקנים שחיו לא רע בכלל, אך הם נרגנים למרות זאת. זה יאוש. יש גם מקרים הפוכים.