פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 11 - התנתקות

שיעור 11

ההתנתקות

... (חסרות 12 דקות ראשונות)

קצת על השיח הקהילתי בפסיכולוגיה

מושג המניעה הוא מאד חשוב בבריאות הנפש.

בלום לוקח את המושג של טיהור היגייני (נעשה בלונדון במאה ה-19 – פינו גלי אשפה, הסדירו את מערכת הביוב, והתברר שהיתה לזה השפעה גדולה על עצירת התפשטות מיגפות) לעולם של בריאות הנפש. הוא כתב את הספר בשנות ה-70. הוא אומר שמה שאמורים לעשות, בדומה לפרנסי לונדון הוא לשפר את החיים – בטכניקה של יריה לכל הכיוונים – חינוך, בריאות, היגיינה, כדד שאנשים לא יתמודדו נפשית. כמובן שמכאן הדרך לפוליטיקה קצרה מאד. כאשר נשארים באזור הסטרילי של בריאות הנפש הציבורית, אנחנו נמנעים מלגעת בסויגיות פוילטיות. הציר המרכזי של השיעורים הוא שהקו המבחין בין פסיכולוגיה לפוליטיקה מיטשטש. איש המקצוע (כמו כל אחד) הוא פוליטיקאי בזעיר אנפין.

בהשתלמות בפסיכולוגיה קהילתית בהרווארד נפתח כל שיעור בכך שהשליחות של העוסקים בבריאות הנפש בקהילה היא לעקור מן השורש את המחלות הנפשיות בקהילה, כך שהחברה תהיה נקיה מחולי נפש. עמרם אומר שזה חזון אוטופי, וכן חושף שכבות שונות באמירה זו, שלקוחה מהטרמינולוגיה של בריאות הציבור – איש בריאות הציבור אמור למנוע התפשטות של מחלות, רק שבעולם מחלות פייזות זה הרבה יותר חד משמעי. משתמע מהסיסמא מסר מבהיל – לא ברור אין מאתרים את חולי הנפש.

נחזור להתנתקות – הפינוי של גוש קטיף והיישוב מחדש (מונח שמבקרי המהלך הרבו להשתמש בו – לקוח מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה).

נציג שתי עמדות שהופיעו בעיתונות – בויכוח בין אנשי מקצוע (2004, פעמי ההתנתקות כבר נשמעו):

• דניאל בר טל (אוניברסיטת תל אביב , פסיכולוג פוליטי) ו___,פסיכיאטר קהילתי, כתבו מאמר בו הם העלו את האפשרות בו המהלך (התחמקות מכינוי בשם עם אמירה פוליטית) מסכן נפשית את המתיישבים. עמדתם: הם תומכים בפינוי ורוצים "להמתיק את הגלולה" – 'השערת הבלימה' – באילו דרכים אתה נוקט כיעוץ משתתף על מנת לבלום את המכה. אבל הם סוברים שאין מנוס מן הצעד הזה.
  הם העלו כמה הצעות לממשלה, בינהם גיוס אנשי בריאות הנפש לייעוץ לממשלה. המדינה הטיפולית אחראית לבריאות הנפש של אזרחיה. השניים טוענים שעל הממשלה, תוך הפקת לקחים ממצבים דומים, כמו פינוי חבל ימית בשעתו, לנקוט בכל מיני צעדים. העצות האלה הם מסוג הכלים שהפסיכולוגיה הקהילתית בנתה עבור אנשי המקצוע. המונח שהשתגר בלקסיקון הקהילתי הוא "קונסולטציה" counselation – יעוץ, או מונח נוסף – participent conceptulizer (פאראפראזה על participent observer) והמשמעות – מי שבא מהחוץ לתושבים מנדב להם תובנות שלקוחות מידיעותיו והשקפתו המקצועי, ובמובן זה ממשג עבור הלקוחות תמונת מצב, דרכי מילוט ודרכי פיתרון (כמו למשל איך נוהגים במצבי לחץ המוני). ג'ראלד קפלן נקרא בשלהי מלחמת יום כיפור על ידי טדי קולק כמומחה עולמי לטיפול במצבי לחץ המוניים כדי לייעץ איך לנהוג בתושבי ירושלים. (באותה תקופה היו פיגועים – מקרר ממולכד בכיכר ציון וכו'). מומחה הלחץ נחשב כמי שיכול לעזור למערכות לסייע לבני אדם שנמצאים בקטסטרופה. ההכנה למתיישבים (?) המפונים כונתה בשתי כינויים מבית מדרשו של ג'ראלד קפלן:
  • anticipery guidence – הכנה מראש איך להתמודד עם מצבי לחץ, בשיטות של דה-סנסטיזציה, משחקי תפקידים, דמיון מודרך.
  • Emotional immaculation – שימוש באמצעים לחיסון בני אדם מבחינה רגשית נוכח אסון קרב ובא או מצב לחץ שעומד להתרחש.

• משה לייבלר, פסיכולוג חינוכי, תגובה על המאמר: עמדתו של לייבלר (כבר דיברנו עליו על כך שלמעלה מעשות קודם לכן, כשפרץ תהליך אוסלו ועורר אימה מאותו הסוג – של פירוק התנחלויות, התקיים יום עיון של פסיכולוגים חינוכיים הפועלים מעבר לקו הירוק, ולייבלר מחה נמרצות וקונן על מר גורלם של התושבים שעומדים להיפגע מבחינת בריאותם הנפשית), הוא טוען שהתושבים עומדים בפני 'שואה נפשית' – ההתנתקות תקים פס ייצור של מקרים פסיכיאטרים, וניתן יהיה לספור גולגלות. (אותה נקודת מוצא מהצמד לעיל, אבל עמדות פוליטיות ומסקנות שונות). טוען שמהלך פוגעני ובלתי נחוץ, ויש לעשות הכל כדי לבלום את המהלך. אנשים באותם ימים לא האמינו שזה יקרה, ושגו באשליה ששרון ימנע מלבצע את המהלך בסופו של דבר. הוא נשען על טיעונים פורמליסטיים "תקנון הסתדרות הפסיכולוגית דורש מאנשי המקצוע להביא לציבור את ידיעותיהם לרווחתם. רווחת הלקוח דורשת לא לעשות את המעשה", ולכן הוא כיועץ מעמיד את עצמו בעמדה שבה הוא דורש למנוע את המהלך שיכול לפגוע בבריאותם הנפשית של התושבים. גם לייבלר דורש מהמדינה להזרים כוחות של אנשי מקצוע אל האזור המועד לפורענות נפשית. מעבר לכך הוא סובר שבמקום לעסוק בהתנתקות כדאי לטפל בחמאס.

הופיעו פרסומים רבים בערוצים השונים במה שנוגע לסכנה הנפשית האוקרבת לתושבים בעקבות תוכנית ההנתקות. כמה ציטוטים:

• אנשי בריאות הנפש נופפו בסכנה לא רק לגבי המפונים כעת שיסבלו מן הטראומות, אלא גם הדורות הבאים. “הריק הטראומטי" – תחושה של אובדן פנימי שאנשים יעבירו מדור לדור (זה התממש – הפצע ממשיך לדמם עד עצם היום הזה – במובנים אידיאלוגיים ופוליטיים).
• מנהל שירות פסיכולוגי תושב הגוש טוען ש20-30% מתושבי הגוש זקוקים עוד לפני יציאת המבצע לדרך לטיפול, ואם זה יתבצע המשבר בבריאות הנפש וכמעט כל (8000) התושבים יזדקקו לטיפול. הוא מחשב את תג המחיר – 130 מיליון שקל. עצם העובדה שאנשים מפרסמים את הדברים האלה אומרת דרשני ומדברת אל אנשים – אנשים קוראים את זה וחושבים לעצמם שכולם ישתגעו.
• פסיכיאטר בפורום משפטי למען ארץ ישראל - “בהערכה הראשונה הייתי אומר שעלולים 15-30% מהתושבים לפתח הפרעה פוסט טראומתית כרונית בדרגת חומרה בינונית...” לדעת עמרם יש כאן ניסיון לצלצל בפעמונים ואולי להפחיד את מקבלי ההחלטות.

זווית נוספת – ההשפעה הנפשית על החיילים:

במאמר שהתפרסם תחת הכותרת "התנתקות על ספת הפסיכולוג". מפקד יחידת פסיכולוגיה באוגדת עזה כותב על השפעות נפשיות קשות על החיילים המפנים. היו סדנאות "הכנה מנטלית". המפנים היו חיילים מן השורה שעמדו בסיטואציות קשות. כאן יש התראה מפני סכנה נפשית שאורבת לחיילים, שיקלעו ללחצים נוגדים. הם לובשים מדים אפורים שהזכירו לרבים נאצים, וזכו לכינוי 'קלגסים', כינוי ששמור בדרך כלל לאנשי שמאל כלפי חיילים שפועלים בשטחים. מכל מקום, הפסיכולוגים מתרוצצים ביחידות ומנסים לעורר את הדעת של מפקדים לגבי תגובות אפשרויות של חיילים שיתבקשו לבצע את מה שיתבקשו. גם באופרה הזאת כבר היינו – כשעלו את האפשרות שחיילים רגישים ידביקו את חבריהם ליחידה בחרדות, תגובות טראומטיות או הלם קרב. היו מפקדים שעצרו את הפסיכולוגים באמירה "לא בבית ספרנו", כלומר "אל תעירו כלבים ישנים" על ידי סדנאות הכנה מנטלית, דה-סנטטיזציה או אמצעים אחרים שאמורים לסייע למפקדים.

2007, “כמו מחלת נפש":

נטען שבני נוער שהשתתפו בהתנגדות למהלך (פיזית – ניתוק קווי טלפון, חסימת דרכים), כשהגיעה שעתם להתגייס הם אותרו ע"י מודיעין והופנו הישר אל הקב"ן, שמקבל כמובן את משכורתו מהצבא, והוא מצא שאינם כשירים לשירות צבאי – הם נפסלו על סעיף נפשי. המתגייסים פנו לפסיכיאטרים פרטיים, נבדקו על ידם וחזרו להתגייס עם "תעודת שפיות". כשעומת עם העובדות הצבא התכחש וטען שאין שום זיקה בין השקפתו הפוליטית או מקום מגוריו לבים הפניה לקב"ן (בקורס היתה מישהי שהעידה שכמאבחנת פסיכוטכנית היא התבקשה להפנות לקב"ן אוכלוסיה זאת).

מתקפת הקסאמים על שדרות ועוטף עזה:

2008 – העיתונות עדיין מוצפת בנתונים אמיתיים / לא ממש מבוססים לגבי שיעורי הסובלים מפוסט טראומה בעקבות המצב. לקסיקון שלם הוטבע באותם ימים מן התהליכים האלה ('חרדת שדרות'). הממשלה הודיעה שהיא תתקצב אמבולנסים וצוותי פסיכולגים (תרופת פלא!).

נטען ש60% מאוכלוסיית שדרות צורכת תרופות פסיכיאטריות.

כותרת בוואינט "הקסאמים בדרום – חיות המחמד בחרדה". יש אנשים שזה מדבר אל ליבם יותר מחרדה שתוקפת בני אדם.

הטענה: המדיקליזציה של החיים בשדרות (עוטף עזה) שירתה את השלטון בכל שהכשירה את הקרקע והלבבות לעופרת יצוקה. הדעת הוסחה מהשאלות הפוליטיות שהיו באזור והתמקדה בנושאים של בריאות נפשית שהיתה באזור. על ידי הגברת מודעות האוכלוסיה לסכנות הנפשיות האורבות לה הממשלה הצליחה להרדים את דעת הקהל. משום שנשמעו באותם ימים גם קולות שדרשו פתרונות מדיניות, והקולות נבלעו בתוך ההמולה התקשורתית שסבבה את בריאות הנפש. והנה, מעשה ניסים, מבצע עופרת יצוקה יצא לדרך ואנשי בריאות הנפש מכריזים על כך שהמבצע הזה הוא מבצע תרפויטי. אנשי בריאות הנפש יצאו באמירה שהתרפיה בעקבות המבצע שקולה לתרפיה שארגוני בריאות הנפש השונים יצרו.

פסיכולוגיה קהילתית

מהי פסיכולוגיה קהילתית?

הצירוף 'פסיכולוגיה חברתית' מכיל בתוכו צרימה פנימית, המונחים האלה לא ממש מתיישבים כי פסיכולוגיה מטבעה עוסקת במתרחש בנפשו של היחיד. כיצד אפשר להעתיק את ההתרחשות הזאת לחברה? אולי אפשר לדבר על איך היחיד מגיב לסיטואציות חברתיות. לכן עמרם מעדיף לכנות את הזרם הזה בפסיכולוגיה "פסיכולוגים בסביבות קהילתיות".

פרספקטיבה היסטורית: קשה מאד לציין את ראשיתה של הפסיכולוגיה הקהילתית. קל להצביע על תאריך הלידה של ענף זה בהתסדרות הפסיכולוגים האמריקאית APA – כנס ב1966 בעיירה מנומנמת במסוצ'יוטס, בו פרשה קבוצה של פסיכולוגיים קליניים והקימה ענף חדש בשם פסיכולוגיה קהילתית.

התעוררות התפיסה הקהילתית בקרב אנשי בריאות הנפש – אפשר להצביע על אירוע מעניין ב1909 יצא ספר של Beers – a mind that found itself – בחור שאושפז כמה הפעמים ושוחרר, לא איש מקצוע, הקים את התנועה להיגיינה רוחנית the mental hygine movement. בייסוד זה הוא עקר את הפסיכיאטריה שהיתה מקובעת במוסדות והוציא אותה אל הסביבה. בשנות ה-20 הוקמו בארצות הברית תחנות לטיפול בילדים ונוער, בהן הפסיכיאטריה ובריאות הנפש יצאה מתוך כותלי מוסד והשתקעה בקהילה, בבתי הספר, תעשייה, מקומות תעסוקה, מערכות אכיפת חוק.

1944 – שריפה פרצה במועדון לילה בבוסטון ומאות אנשים נלכדו ונשרפו. אנשים טופלו טיפול נפשי בבתיהם (ניצולים וקרוביהם). הטכניקה שפותחה באותם ימים היתה חידוש מסעיר ונקראה "התערבות במצבי משבר".

1945-1946 – התפרסמו בתקשורת תיאורים מזעזעים של המצב בבתי החולים הפסיכיאטריים. Concies – מתנגדים מטעמים מצפוניים, לא הסכימו לצאת למלחמה ועשו "שירות לאומי", בין השאר בבתי חולים לחולי נפש וחזרו עם תיאורים מזעזעים של מה שקורה שם. האנשים שם צולמו והיו מושלים למוזלמנים. דעת הקהל סערה. נבעה סדק במוסד הפסיכיאטריה.

באותה שנה נוסד הNIMH "המכון הלאומי בבריאות הנפש" שמושבו במרילין. לאומי – שירותי בריאות הנפש הם עניין כלל קהילתי. המדינה אחראית לבריאות הנפש של אזרחיה – השלכות חקיקתיות ממדרגה ראשונה. חלפו שנים ובצו נשיאותי הוקם צוות על מנת לחקור את מצב בריאות הנפש של האומה האמריקאית – מצב השירותים, נגישותם לאוכלוסיה...

1961 יצא ספר שכותרתו action for mental health של כלל הציבור האמריקאי. הטקסט שימש מצע לחקיקה היסטורית. 1963 – נחקק ביוזמת קנדי החוק לייסודם של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. השלכה אדירה על התהלותם של שירותי בריאות הנפש והאוכלוסיה האמריקאית בכלל.

באותה שנה עצמה יצאו עוד שני ספרים מרעישים – צאז: the myth of mental illness, וארווין גופמן (אנתרופולוג):assylums – ספר שחשף את המרחש בבתי החולים הפסיכיאטריים (מותח ביקורת קשה). בית החולים נאנק תחת המקפה, מנסה להשתנות או להעלם.

1955 – הוכנסו לשימוש נרחב תרופות פסיכוטרופטיות (=פסיכאטריות) לבתי החולים הפסיכיאטריים בארה"ב. הן אפשרו לאנשים לשהות תקופות יותר ממושכות מחוץ לכותלי בית החולים, ואפשרו עשור מאוחר יותר לבתי החולים להיסגר. מאד משמעותי ביוון של יציאה מכותלי המוסד, עד כדי היווסדותה של מגמה (תנועה) של סגירתם של בתי חולים פסיכיאטריים – עניין שיש לו השלכות עד עצם היום הזה.

מחשבת החינוך - שיעור 8 - רוסו

שיעור 8 – ז'אן ז'אק רוסו

רוסו – 1712-1778, שוויצרי במקור, מזוהה כצרפתי – מזוהה עם המהפכה הצרפתית. (הוגו מספר שכשההמונים היו עולים על הבריקדות הם היו אומרים שהם עושים זאת בזכות וולטיר ובגלל רוסו). הוגה מאד חשוב. כותב בצורה מודרנית. כשמדברים על ההקשרים החינוכיים – הוגה מאד משמעותי להבנת החינוך בימינו. אם אפלטון (שיעור שעבר) מקושר לנימה אקולטוריסטית, הרי שרוסו הוא הנביא הגדול של האינדיווידואליזם החינוכי. ספרו הידוע, ממנו נקרא קצת נקרא "אמיל". מושגים כמו ילדות, רומנטיקה, אותנטיות – אלו מושגים כבדים, ורוסו, כמו ההוגים הגדולים ידע להמשיג את הדברים בצורה מאד מעניינת. רוסו נרדף לא בגלל הספר הפוליטי שלו אלא בגלל הספר החינוכי שלו (כמובן שלקריאתו החינוכית היתה משמעות פוליטית). ההגות של רוסו הגשירה את הלבבות לקראת תפיסה חדשה של זכויות אדם ושל המבנה החברתי. מדובר בשינוי טואֿטאלי (פוקו – קרע).

הוא עצמו, כמו גאונים רבים היה טיפוס מוזר, אוטו דידקט. את ילדיו הוא שלח לבתי יתומים (למרות שכתב ספרים נהדרים על חינוך). ראה את התרבות הפריסיאנית של ימיו כתרבות מזוייפת. אותנטיות היא אמת פנימית – תפיסת אמת מסויימת, לא מוחלטת. הוא הפך מהר מאד להיות ילד פלא בסלונים הצרפתיים. נווד, היה מטייל (יש לו ספר "הזיות של מטייל בודד").

את ספרו האמנה החברתית הוא מתחיל במשפט הידוע "האדם נולד חופשי אך בכל מקום הוא אסור באזיקים". התפיסה שהאדם שנולד חופשי אומרת משהו עמוק על תפיסת האדם של רוסו. אם האדן נולד חופשי, ובמובן הזה טוב, הוא מאבד מהר מאד את הייחודיות שלו בעקבות הנסיבות החברתיות, והמטרה של הסדר החברתי והחינוך בתוכו היא לעזור לאדם לחזור אל היסודות הראשוניים שלו, שהם טובים בבסיסם. זו הליכה אחורה, ולא קדימה (בניגוד לאקולטורציה, בה יש התקדמות, התעלות על טבע חייתי).

רוסו שואל מה קורה לפוטנציאל של האדם כאשר הוא נפגש עם התרבות (למה הוא ויצא כזה המוני). הוא שואל על בסיס חוויה אישית – הוא נמצא בפריז של ערב המהפכה הצרפתית – מרכז תרבותי, רוסו עולה לשם עם נפשו הרגישה, והא מוצא שם, במסווה של נימוסים והליכות חברה שהיא מזויפת וצבועה. טוען שהאנשים רברבנים ומזוייפים, כל הזמן שופטים את עצמם דרך עיניהם של אחרים, עטויים מסכות ומרב מסכות כבר לא זוכרים מי הם היו. מאתר יסודות שיימים גם בעידן המודרני. הוא טוען שהסיבה לכל הרדיפה הזאת הוא שמשהו לא נכון בסדר החברתי. החברה מקריבה את הפרט ואת הסיכוי שלו לאושר אותנטי, לחירות, כדי שהיא תוכל להתקיים. מדבר על כך שהתהליך הזה הוא תהליך בו הסדר החברתי יוצר אשליה של חופש ולמעשה מרכז את הכח בידי מעטים, ורב האנשים מדוכאים בדרכים רבות. זה הדלק שמעיף אנשים אל המהפיכה הצרפתית. בניתוח היסטורי הוא משווה את זה לפיאודליזם – כאשר ערך האדם נקבע לפי התפקיד החברתי אליו הוא נולד. האדם הוא אוטומט מטומטם – המעמד מכתיב הכל – נימוסים, מבטא, מקצוע – אין "אנמי", יש רק תפקיד חברתי. המעמדות משוכפלים – יש קריאה לא רק לניכור של האני אלא גם למעשה נבלה חברתי – הבן המטומטם של האציל יהיה אציל, בעוד בנו של הצמית – לא משנה כמה הוא מוכשר, יהיה צמית.

ההיבטים החברתיים והאישיים כרושים זה בזה, ושינוי של אחד כרוך כשינוי של השני. תפיסה ביקרותית מודרנית מהפכנית.

רוסו מבקר את הרדיפה אחרי הכסף. הפריז של אותם ימים – תרבות עילית. מתוך "ווידויים" – כסף העומד לרשותו של אדם הוא סימן לחריותו, כסף שאדם רודף אחריו הוא סימן לעבדותו. התפיסה של האנשים שהם (בשפת ימינו) המכונית בה הם נוסעים. מש ו באנושיות הולך לאיבוד, משהו ברדיפה מאפשר להתחמק מעיסוק בשאלות אקסיסטנציאליסטיוץ – מי אני באמת, מה אני באמת אוהב – שאלת האותנטיות.

הפתרון שרוסו מציע הוא כינונה של חברה חדשה עם חוקים חדשים, שתגלם בחוקים שלה את מהותו האמיתית של האדם, את הפוטניציאל שלו להיות מאושר באמת – וזה לאדם באשר הוא אדם, לא רק מי שנולד במקום הנכון. הקריאה להומוניזם בקונטקסט הזה היא מהפכנית. הוא חשב שאת אותו מרחב מדיני צריך להמשיג באופן תבוני – אין כאן אנטי אינטלקטואליזם. חברה כזאת תאפשר את החופש האמיתי לכל בני האדם. היסודות של חברה כזאת יהיו מבוססים על יסודות אוניברסליים של "חירות, שוויון ואחווה".

איך מגיעים אל מרחב מדיני כזה? צריך לעבוד בשני רמות:

1. המהפכה החברתית (הספר: האמנה החברתית)
2. שינוי פרטי – רפורמה חינוכית (ספר: אמיל / על החינוך).

אמיל הוא ספר מהפכני. הוא מנפץ את כל התפיסות המסורתיות לגבי מהו חינוך. הוא מפרק את ההנחות האקסטריניסטיות של החינוך. כאשר אומרים שהחנוך גרוע, מסרס והורס, והחינוך הוא של הכנסיה, אז מסתבכים עם הכנסיה, וכיוון שהכנסיה מתקפת את המלוכה יש כאן גם הסתבכות פוליטית.

החינוך אליבא דרוסו:

רוסו מציב המון יסודות למחשבה מודרנית. אפשר לומר שהפדגוגיה המודרנית מתחילה ברוסו. רוסו מתנגד לתפיסה האקולטוריסטית שרואה את התרבות כמקור האנושיות. הוא מעלה יסוד חדש – הטבעיות (אותה טבעיות של הדיכוטומיה טבע / תרבות). הוא אומר שיש להתחשב ביסוד הטבעיות באופן יסודי ביותר. לפי יסוד זה, מה שקורה בטבעו של הילד הוא טוב. דוגמא: המושג של ילדות לא היה מובן בתרבות האירופאית עד רוסו. אפשר לראות, למשל בציורים של ימי הביניים שילדים תמיד לבושים בבגדי מבוגרים. את ישו הקטן לא מציירים חמוד- יש לו גוף תינוקי ופני מבוגר. השלב של ילדות נחשב פגום, כמעט מביך – שלב מעבר בדרך לבגרות שצריך להריץ מהר. בא לידי ביטוי בחוקים – כשהיתה הפיכה והרגו מלך הרגו גם את ילידו. הם לא נחשבו ישות עצמאית. הקתוליות מבוססת על כך שהילד נולד חוטא, והתהליך החינוכי והא תהליך של תיקון החטא, שגוזר פרקטיקות מסויימות. היתה עבודה ילדים. רוסבו הכניס את הילדות כתקופה שעומדת בפני עצמה. ואת הדבריםשמאפיינים התנהגות של ילדים הוא אמר שצריך לקיים ולאפשר – משחק, שימוש בחושים, אקטיביות, סקרנות, התנסות. לא צריך להכניס את הבגרות לתוך הילדות, הילדות צריכה להתקיים. (במקומות מסויימים היה נהוג לכרוך תינוקות בתכריכים כדי שלא יזוזו, כדי שהגדילה לא תהיה מופרעת. היה מנהג לתלות ילדים על וו). “אהבו את הילדות, הסבירו פנים למשחקיה... למה להקדים את הבגרות ולהרבות מכאובים". יש כאן אמירה מאד ברורה של רוסו נגד התרבות המודרנית בה הערכים החברתיים והתרבותיים, ולמדנות מסרסים את היסודות הטבעיים והבריאים של ילדים קטנים. הוא מדבר על הנטיה של עשירי צרפת לקנות לתינוקות שלהם נשכנים מעוצבים מכל מיני חומרים. הוא אומר- ילד צריך ענף של במבליק – יש מרקם וטעם נכונים וטבעיים. החינוך של האדם הטבעי צריך לכבד את הנטיות של הילדף את הרצונות, ההתכוונויות הספונטניות שלו, שמתווכות על ידי טבעו. מייצרים עבורו מרחב בו הוא יוכל להתנסות בטבעו. למידה כזאת צריכה להיות מבוססת על התנסות, חושניות, הסתכלות בטבע, מגע עם הטבע. לא לומדים בגיל מוקדם מתוך ספרים. לןמדים על העולם ישירות מהעולם, ללא תיווך. תפיסה אמפריציסטית- יש לחוות את המושגים כדי להבין אותם. רוסו האמין שאנשים שיגדלו על פי טבעם יהיו מאושרים יותר וירכיבו חברה בריאה יותר.

הספר "אמיל" מחולק לפי תקופות:

1. ינקות – דגש על חשיבות האם והקשר הטבעי שלה עם התינוק
2. ילדות מוקדמת 5-12 – מצב טבעי, טוב ראשוני, מצב טהור של האדם בהיוולדו. טבולה ראסה. לא רובץ על הילד חטא קדמון, נטיה לרוע, בהמיות שצריך ךהתגבר עליה (מהפכנות דתית – פוליטית, שומט את הקרקע מתחת לסקרמנטים דתיים).
3. ילדות מאוחרת 12-15
4. התבגרות 15-20
5. בגרות ונישואים 20-25 (שם אמיל לוקח על עצמו את המחוייבות האזרחית, לאחר שהבין אותה לעומק).

בהתייחסותו לחינוך הנשים הוא האמין שההגשמה העצמית הסופית של הילדה, סופיה, היא להיות אשת איש ואשת משפחה, יחידה עליה מבוססת המדינה. אם הוא היה נאמן לשיטתו רוסו לא היה מטיל על סופיה את התפקידים הדומסטיים.

צריך להתאים את החינוך להתפתחות הילד: סיפורי הילדים צריכים להתאים לא רק מבחינת משלב השפה אלא מבחינת המסר. אגדות העם הגרמניות שמבוססות על נקמה וכו' לא מתאימות לילדים, והמחנך הנבון ימנע זאת מהם. הוא אומר שילד קטן משול לשיח שצמח על אם הדרך. אם המחנך לא ישמור עליו תמנע ממנו את היכולת לגדול על פי טבעו.

טובע את המושג "חינוך שלילי" (לא במובן ערכי) – חינוך שמתמקד בהימנעות מעשיה. לא מונעים פרקטיקות, מאפשרים לדברים לקרות. התלמיד צריך להיות אקטיבי, להגיב. (רוסו הוא הנביא של אינדיווידואציה).

“חינוך חיובי" – קליטה פסיבית של החומר.

אין לאמיל תכנית לימודים, ספרים, שיעורים, סדר יום קבוע. זו לא מתודה פרקטית – יש מורה אחד (בשם המפתיע ז'אן ז'אק) ותלמיד אחד.

רוסו אומר שאם ילדים נחשפים מהר מידי לספרים זה מחנך אותם להיות מלומדים, זה מכניס לו תשוקה להעמיד פנים שהוא מלומד. השיח הופך להיות שיח ריק.

• חשיבות של חינוך על בסיס התנסות: ילד צריך להבין את הכורח הטבעי באמצעות התנסות, לא באמצעות התדיינות. מתאר דיאלוג בין תלמיד למורה –
  מורה: אסור לעשות כך
  ילד: מפני מה אסור?
  מורה: משום שמעשה מגונה הוא
  ילד: מה גנות בו?
  מורה: מה שאסור עליך
  תלמיד: מה רע במה שאסור עלי?
  מורה: העונש שאתה מקבל
  ילד: אעשה בלי שישגיחו בי!
  מורה: משגיחים בך... חוקרים בך...
  ילד: אשקר!
  מורה: אסור לשקר
  ילד: למה?
  מורה: משום שמעשה מגונה הוא.
• כבר מילדותו אנחנו משחיתים את התינוק. מטרת החינוך להפריד בין צורך אמיתי ומדומה. התינוק שצריך את המוצץ המיוחד יגדל להיות המבוגר שחייב את המכונית הספציפית. אנחנו מנתקים את התינוק מהצרכים האמיתיים שלו. הוא נעשה תלוי באחרים, בחיבתם ואישורם. חינוך שלילי נוסח רוסו משתדל ליצור מצב בו תהיה הלימה, ולא ניגוד בין הרצון לכורח. [הערה: חינוך שלילי זה דבר מאד חיובי!]. דוגמא – טיול שנתי בו צריך להתמודד עם חושך, קור, בניית אוהלים. מי שלא יודע לבנות אוהל ילמד! לא צריך לדבר על לעזור אחד לשני, זה קורה לבד. דוגמא: רוסו מלמד את תלמידו על רוחות השמים, ואז לוקח את אמיל לטיול ביער, הם הולכים לאיבוד והמחנך לא יודע איך חוזרים. אמיל נהיה רעב ועייף ואז הוא צריך לנצל את הידע שלו מהשיעור כדי לאתר את הכיוון אליו הוא צריך להגיע. הוא מבין את הערך של הדברים (אסטרונומיה, במקרה זה). עוד דוגמא: כדי ללמד אותו על זכות הקניין הוא מעודד את אמיל להתנסות בעבודת אדמה. אמיל מאד מכנס לזה. יום אחד הוא חוזר לחלקה שלו ומגלה ש-מ-י-ש-ה-ו עקר את כל השתילים מהקניין. בירור קצר מעלה שמי שעקר הוא הגנן, ששתל שם קודם שתילי בטיח ואמיל לא בדק. כשה מתדיינים בינהם על הנושא הוא מגיע לסוג של אמנה משפטית – חברתית. שוב, הבנה דרך המעשים.

(אנחנו קוריאם את הפרגמנטים של רוסו, עמוד 2)

רוסו אומר – העזו להפסיד זמן! שם מתחיל החינוך. המירוץ אחרי הזמן הוא אחד הרעות החולות של החינוך.

רוסו מדבר על העובדה שבני אדם עושים כרצונם. הם מניחים שרצונם הוא עצמיותם, אך למעשה רצונם הוא סדרה של התניות (אני באמת רוצה קולה? בטוח? זה אני?). המהלך החינוכי הוא קודם כל להבין מהם הצרכים האותנטיים, ואז להבין מהם הצרכים שהלבישו עליך. זה חינוך כפרוייקט אקסיסטנציאליסטי. לכן אסור לחנך אנשים לתפקידים, צריך לחנך אותם להיות אדם – כל מה שאדם יכול להיות, ואז הם יעשו תפקידים הכי טוב. (מורה: כנס לכיתה! תלמיד: לא רוצה, זה לא לבגרות).

נוירופסיכולוגיה - שיעור 9 - זיכרון ואמנזיה (חלק א)

שיעור 9 – זיכרון ואמנזיה

למרות שבקורסים של ב"א מנסים ללמד את הכל נורא מסודר, למעשה ההגדרות אינן חד משמעיות ותמיד אפשר לחלק אחרת.

חלוקה אחץ היא ל:

• זיכרון דקלרטיבי (כזה שאפשר לדווח עליו, לדעת שזוכרים) → זה הזיכרון העיקרי שנפגע באמנזות, בעיקר הזיכרון האפיזודי. (בודקים בדרכים אקספליציטיות)
  • זיכרון אפיזודי – על רצף הזמן
  • זיכרון סמנטי – לא על רצף הזמן (דוגמא לערבוב – אנחנו זוכרים שרוטווילר הוא כלב מסוכן, ואנחנו זוכרים מתי אספנו את המידע – כשראינו רוטווילר עם אבא והוא אמר לנו שזה נורא מסוכן)
• זיכרון לא דקלרטיבי – פרוצדורלי (בודקים בדרכים אימפליציטיות)
  • מיומניות (רכיבה על אופניים)
  • פריימינג
  • התניה קלאסית

איפה הדברים האלה מסודרים במח?

לשלי לימד, בניסוי נרחב מאד, חולדות מבוכים, ואז והא חילק את המח לקוביות והציא לכל חולדה חלק אחר, ובדק מתי תיפגע הלמידה. הוא לא מצא. הוא היה חסיד של הגישה המשווה. המסקנה – לפחות במה שקשור בזכירון המח מתפקד כיחידה אחת גדולה. שתי חוקים:

1. (?) כל המח קשור לזיכרון [היום יודעים שיש אזורים שקשורים לזיכרון יותר, למשל ההיפוקמפוס]
2. ככל שהאזור שנפגע גדול יותר, הפגיעה תהיה נרחבת יותר.

רב העבודה הנוירופסיכולוגית לאורך השנים הושקעה בחלוקה קוגנטיבית של הזיכרון לאזורים שונים. פחות התמקדו במציאת אזורים מוחיים. ובכל זאת ידועים אזורים שקשורים לפגיעה בזיכרון: היפוקמפוס, אמיגדלה, תלמוס, היפותלמוס – מערכת שלמה באזור המידבריין. זה לא ששם מאוחסן הזכירון, אלא שפגיעה באזורים אלה גורמת לפגיעה קשה בזיכרון, יותר מאזורים אחרים.

היו נסיונות למקם את סוגי הזיכרון השונים לאזורי מח שונים.

נקודות לתשומת לב-

• הקשר בין אזור ותהליך הוא מתאם, לא בהכרח סיבתיות
• המח הוא מאד פלסטי ופעמים רבות בעקבות פגיעה יש פגיעה מאד קשה בזכירון, אך הזיכורן חוזר כעבור זמן.
• חשוב להגדיר שיש תהליכים שונים שקשורים לזיכרון, וצריך למצוא אותם לפני שמחפשים אזורים
• לא מספיקים כלי הדמיה טובים או פציינטים מעניינים, אלא צריך גם תיאוריה טובה- מתוכה אפשר לצאת לסוגים ושנים של מחקרים שיעזקרו לנו למצוא תשובות

אמנזיה

אמנזיה היא פגיע הקשה בזיכרון (יש כמה סוגים, אבל בדרך כלל נראה ערבוב בין הסוגים השונים). זו פגיעה שקשורה לכל החושים (אבל יש הפרדות בין זיכרון אפיזודי/סמנטי, דקלרטיבי/פרוצדורלי, אירועים מהעבר/מההווה).

קןרסקוב – מתאר איך מרגיש רופא שפוגש אדם עם אמנזיה. אנשים כאלה עושים רושם ראשוני מאד רגיל (לקח שנה וחצי עד שגילו את הבעיה של HM). רק אחרי שיחה ארוכה אפשר להבין שלפעמים הוא מבולבל, שהוא לא ממש קשור למה שקורה סביבו. הוא לא מזהה את הרופא שמטפל בו אחרי שהוא יוצא מהחדר. יכול לחזור על עצמו 20 פעם תוך כדי שיחה, לקרוא את אותו עמוד כמה פעמים.

אמנזיה אנטרוגרדית -

יש טראומה (למשל – שבץ, תאונת דרכים, ניתוח להסרת גידול במח). יש זיכרון של העבר (לפעמים אין את התקופה – שבוע-שנה לפני הטרואמה), אבל אין שום יכולת ליצור זכרונות חדשים.

אמנזיה רטרוגרדית -

אין פגיעה ביצירת זכרונות חדשים. לגבי העבר, יש "גרדיאנט ריבו" – זוכרים מאורעות מהעבר הרחוק באופן רגיל, וככל שהאירועים מאוחרים יותר זוכרים פחות ופחות. תופעה דומה רואה אצל אנשים מבוגרים.

דוגמא לחולה אמנסטי Clive Wearing – חולה עם אמנזיה אנטרוגרדית ורטרוגרדית. מוזיקאי מאד מוכשר ומוצלח מאנגליה. יום אחד הוא התחיל לסבול מכאבי ראס, וזה הסתבר כדלקת קרום המח מאד קשה שבעקבותיה היתה לו פגיעה אנטרוגרדית ורטרוגרדית יחד. מה שנשאר הוא זיכרון של 20-30 שניות. הזיכורן הסמנטי שלו מספיק תקין כדי לדבר בצורה תקינה. הוא מודע מאד למצב שלו, ומתוסכל. הוא מתאר את מצבו "כאילו הוא מתעורר כל פעם מחדש". הוא לא זוכר כמעט כלום מהעבר, לא מצליח ללמוד שום דבר חדש (אחרי 10 שנים באותו מוסד הוא מצליח למצוא, בערך, את הדרך לחדר שלו. האדם היחיד שהוא זוכר זו אשתו. הפגישות שלו איתה הם תמיד נורא אמוציונליות. היכולות המוסיקליות שלו נשארו לחלוטין. בנוסף, דברים כמו נימוסים בריטיים נשאר – דיבור מנומס, נימוסי שולחן. מה שנפגע אצלו הוא הזיכרון הדקלרטיבי. נותרו יכולות נגינה, קריאה, דיבור... הוא יכול לנגן יצירה שארוכה משלושים שניות. הוא גם זוכר מה מצבו, התרגל לכך שהוא כל הזמן מופתע, כל הזמן מרגיש כאילו הרגע התעורר (סוג של התניה).

אמנזיה אנטרוגרדית – פגיעה ביכולת ללמוד דברים חדשים – דקלרטיביים.

• זיכרון עבודה תקין (נבדק ע"י מבחן שינון מספרים)
• זיכרון סביר לאירועי עבר – יש גרדיאנט מתון – אירועים מהעבר הקרוב זוכרים יחסית טוב
• יכולת חשיבה תקינה.
• אין יכולת לייצב מידע חדש בזיכרון ארוך טווח (כמו בסרט ממנטו, כמ אצל HM).
• אין הבדל בין אופנויות קליטה (=חושים) שונות
• יש יכולת לרכוש מיומנויות חדשות באופן אימפליציטי (לא זוכרים שלמדו, אבל מבצעים טוב יותר מאשר ללא למידה
• זיכרון אימפליציטי תקין (למשל – למידת רשימת מילים, ואז (אחרי שמצהירים שלא למדו את המילים) מבקשים מהן להצביע על מילה "אהובה" מבין זוג מילים – הם יבחרו בהסברות גבוהה במילה המוכרת

זיכרון אימפליציטי תקין באמנזיה אנטרוגרדית. קלפרד בדק חולה עם אמנזיה אנטרוגרדית והיה צריך להציג את עצמו בכל פעם מחדש. פעם אחת הוא החביא סיכה קטנה ביד שלו לפני שהוא לחץ את יד החולה. בפעם הבאה החולה לא הסכים ללחוץ את ידו, וכשהוא שאל למה החולה ענה "sometimes things are hidden in peoples hands “ הוא זוכר משהו – לא אירוע, אלא יותר כמו התניה קלאסית. מלמד אותנו איך חולים כאלה מתמודדים עם העולם. התשובה היתה באמת קשורה בלמאורע שרקרה – כלומר השיכרון עבר איזשהוא עיבוד, אבל לא ברמה הדקלרטיבית.

HM - …

NA – עוד חולה עם אמנזיה רטרוגרדית. רואים שהוא יכול ללמוד לקרוא כתב מראה כמעט כמו אנשים בריאים. גם במילים שחזרו על עצמן מידי יום היה שיפור- לא רק אצל הבריאים אלא גם אצל NA, זה מפתיע, ומראה על כך שזיכרון אימפציליטי נשאר תקין. (ברמת ההצהרה הוא לא יכול לדווח שהוא ראה את המילים האלו בעבר).

…

תסמונת קורסקוף –

אחרי שנים של שתיה מרובה האלכוהול גורם למחסור בויטמין בשם תיאמין שגורם לפגיעה גולה יותר באזורים האלה, והאמנזיה יכולה להיות בלתי ניתנת לשיקום. התסמונת מתחילה עם התקף בלבולי (בשם קורסקוף ורניקה)– הם לא מבינים מי הם ומה הם עושים פה, מייצבים אותם בבית חולים וזה עובר, אבל מה שנשאר אצלם זו האמנזיה.יש אמנזיה רטרוגרדית (כפי שאפשר לראות במבחן זיכורן פרצופים מפורסמים – מצליחים טוב יותר בזיכרון פרצופים ישנים יותר), וכן קשיי למידה.

יש החושבים שהסיבה לגרדיאנט היא תהליכי קונסולידציה וייצוב זיכרון בהיפוקמפוס, אבל יש שחושבים שלא סביר שתהליכים אלה ייצרו הבדל בין זיכרון מלפני 50 ו-30 שנה, ולכן מסבירים שהקושי אינו בשימור הזיכרון, אלא בשליפה.

מבחנים לחולים אלה: יש מבחן קוגנטיבי בו לומדים ציור, ואז רואים חלק ממנו ולאט לאט חלק יותר קטן, ולומדים לזהות שזה הציור. בדומה, היזכרות חלקית בסיפורים, העדפת מילים מוכרות. הזיהוי הרבה יותר טוב מזכירה חופשית, וזה ולי רמז לכך שהמידע קיים שם, אבל יש קושי בשליפה. כנ"ל כשרואים שרמזים (למשל – האות הראשונה) מאד עוזרים להם. כמו כן, מוצאים אמיתות (למשל, בם הזוג מספר) בין הקונבובולציות (סיפורים מומצאים) על העבר.

אחת התיאוריות שמדברת על בעיות בזיכרון אפיזודי מדברת על כך שהפרטים קיימים, אבל נעלם ציר הזמן, וייתכן שזה מפריע לתהליך הזיכרון, כי רצף הזמן חיוני לארגון הזיכרון בזיכרון אפיזודי.

במטלות המצריכות גישה לזיכרון סמנטי יש זמן תגובה ארוך יותר.

(הערה – מבחן זיכרון פרצופים מפורסמים – לא חד משמעי אם זה בוחן זיכרון אפיזודי או סמנטי).

(עוד הערה: במחקרים על חולי תסמונת קורסקוף לוקיחם נבדקי ביקרות שהם אלכוהליסטים ללא קורסקוף).

יכול להיות שיש תיאוריה מפוספסת

סברה נוספת היא שיתכנו קשיי למידה הנובעים מעיבוד סמנטי לא תקין. רואים שהם משתמשים פחות בארגון סמנטי ללמידה. למשל – אם נקבל רשימה של מילים, חלקן חיות וחלקן כלי עבודה, אנחנו נלמד ונשלוף לפי קבוצות, וחולי קורסקוף לא. כמו כן, יש תופעה בשם "שחרור מאינהיביציה" – כשאנחנו רואים מידע מקבוצות סמנטיות דומות אנחנו קצת מאבדים קשב, וכשמופיעה קטגוריה סמנטית שונה זה מעורר את תשומת ליבנו (פטיש, מעדר, את, חתול / כתבה פלילית, כתבה פלילית, כתבה פלילית, כתבה בנושא חינוך / א,ב,ג, טל).אצל חולי קרוסקוף אין תופעה זאת.

הסבר נוסף קשור לכך שחלק מהפגיעה היא פרנטלית, והיא קשורה לוויסות ולמוטיבציה. ייתכן שהפגיעה בוויסות מסבירה את המטלות לעיל (שחרור מאינבהיביציה). הסבר אחר הוא שהמטלות בהן הם לא מצליחים הם כאלה שדורשות יותר משאבים קוגנטיביים והבעיה היא חוסר מוטיבציה. תמיכה בטענה יש בכך שכאשר מגבירים את המוטיבציה (למשל – משלבים מילה בעלת אופי מיני / אלים) הם מצליחים יותר.

תיאוריה נוספת היא שאין כאן אמנזיה רטרוגרדית אלא אמנזיה אנטרוגרדית הדרגתית – שהתחילה מוקדם, וככל שהאלכוהליזם מחמיר היא נעשית חמורה יותר. יש כמה עדויות משכנועות לכך שזה לא המצב, ואחת מהן היא העדות של פרופסור PZ, פרופסור אלכוהליסט שכשנתיים לפני התפרצות תסמונת קורסקוף הוא כתב אוטוביוגרפיה מפורטת על חייו. זה מאפשר לבחון אותו על אירועי חייו (בד"כ קשה לעשות מבחנים, כי אין לנו תמונה של הידע של החולה), וכאשר עשו זאת ראו גרדיאנט מאד ברור. המקרה הזה מראה שיש אלנט ברור של בעיות שליפה, אבל אפשר עדין לטעון שיש כאן איזה שילוב בין אמנזיה רטרוגרדית ואנטרוגרדית.

יש הרבה דיסאסוציאיות בין זיכרון דקלרטיבי ולא דקלרטיבי. האם זו עדות לכך שיש שני מערכות שונות? לא בהכרח. יכול להיות שזיכרון דקלרטיבי הוא יותר קשה – הוא משתמש באותה מערכת מזיכרון לא דקלרטיבי, אבל דורש עוד משהו. כדי להוכיח שיש שני מערכות נפרדות עלינו למצוא דיסאסוציאציה כפולה, ואכו מצאו חולה כזה, בשם MS , חולה שעבר ניתוח ובו הסירו לו את אזורי ברודמן 18-19, מתחילת מערכת הראיה, בהמיספרה ימין. פריימינג קשור למודליטי שמאפיין אותו. לחולה היה עיוורון במחצית שדה הראיה (כמו לעצום עין אחת, עפשר להתרגל די מהר). ביצוע קין לגמרי במבחני אינטלגנציה וזיכרון. ניסוי: בדקו אותו מול קבוצות ביקורת שונות (בריאים, חולים עם פגיעות ממוקדות- הסרת אזורים שונים במח, ואמנסיטיים). נתנו להם רשימת מילים ללמידה, ואז עשו שני מטלות שונות – אחת של זיכורן אימפליציטי – המילים מוצגות לזמן יותר ויותר ארוך, ואז ממוסכות. יש אפקט פריימינג – אם זאת אחת המילים שנלמדה קודם אצל בריאים הם יצליחו לקרוא אותן מהר יותר, לעומת מילה שלא הוצגה קודם. זה מבחן אימפליציטי. במוסף, היה מבחן אקספיליציטי – הציגו מילים הנלמדו / לא נלמדו ושאלו אם היה או לא. בתוצאות רואים שאצל כולם מילים שראו קודם זיהו בזמן קצר יותר מאשר מילים חדשות לעומת זאת אצל MS אין אפקט פריימינג – הוא קורא מילים חדשות וישנות באותו קצב. לעומת זאת, במבחן אקספליציטי רואים שMS מזהה טוב כמו קבוצות הביקורת, ולעומת זאת החולים האמנסטיים מצליחים הרבה פחות.

דיסאסוציאציה כפולה, סטיגידיש.