תהליכים חברתיים - שיעור 5 - הרצאה של שהם חשן הלל (חלק ב)

יום שני

14/03/2011

תהליכים חברתיים

שיעור 5

הרצאת אורח

על תפקידה של החלטה פעילה בהעדפות חברתיות / שהם חשן – הלל (בהנחיית פרופסור אילן יניב)

העדפות חברתיות – העדפות תלויות לא רק בנו אלא גם בחברה. תחום מחקר חדש.

חידה: ניסויים ומודלים רבים מתעדים רתיעה מאי שוויון. רווח גבוה יותר של האחר נחשב שלילי ומאיים. אנשים מעדיפים שוויון אפילו על פני תוצאות יעילות (סך רווחים גבוה יותר).

דוגמא – חברה מציעה לך ולשותפך תשלום עבור פרוייקט שביצעתם:

• 600 דולר לשתיכם.
• 600 לכם ו-900 לשותף.

רב האנשים מעדיפים את האופציה הראשונה, בגלל השוואה חברתית. (כנ"ל עם הפרש קטנטן בציון וכו').

מסקנה: אנשים שונאים אי שוויון עד כדי כך שהם מעדיפים להקטין את הפער ע”ח הקטנה העוגה.

טענה: המניע של אנשים הוא להגדיל את העוגה, והיא חזקה יותר משנאת אי השוויון.

ניסוי (נקודות שוות כסף) – בחירה:

• 600 נקודות לי ולאחר.
• 600 נקודות לי ו900 לאחר.

כאן, רב האנשים העדיפו דוקא את האופציה השניה. (אותן תוצאות בניסויים בהן נאמר שרואים את האחר ובניסויים שלא).

--> החוקרים מופתעים מזה.

מה גובר – הגדלת העוגה או שנאת אי השוויון?

הצעת פתרון לחידה – תופעת הagency = החלטה פעילה (מצב בו יש השפעה על הסביבה): עד היום (לא?) נחקר בקבלת החלטות אינדיווידואליות.

הטענה:

במצבים של agency גבוה (קבלת החלטות פעילה) הגדלת העוגה גוברת – אנשים נדיבים יותר (יחסית למצבים של agency נמוך, סבילות, בהם שנאת אי השוויון גוברת ואנשים נרתעים מהאפשרות שאחרים ירוויחו פחות מהם ואנשים מרוויחים פחות).

(agency מושפע גם מאישיות וגם מהמצב).

שיפוט סביל --> מיד פונים להשוואה חברתית --> אם האחר מקבל יותר מרגישים נחותים, לא ראויים.

החלטה פעילה--> השוואה חברתית לא מתעוררת.

ניסויים שבוחנים את התיאוריה (מתוך סדרת ניסויים):

ניסוי ראשון:

הניסוי שעשינו בתחילת השיעור – נאמר שקנינו מצלמה, ואז פגשנו אחר שרוצה את אותה מצלמה.

תנאים:

1. נאמר שהוא קנה את המצלמה.
2. הנבדק הפנה את האחר לאותה חנות.

השאלה היא, מתי אנשים יעדיפו שהוא יקנה אותה באותו מחיר מהם (שנאת אי שוויון) ומתי במחיר נמוך יותר (העדפה פרו חברתית).

ואכן, נמצא אפקט מובהק – בהחלטה פעילה אנשים היו נדיבים יותר.

תנאי נוסף:

בעקבות החשש שהתחושה הטובה היא בגלל העצה המוצלחת, ולא בגלל טובת האחר, הוסיפו תנאי שלישי – בו הנבדק הפנה את האחר לחנות אבל הנבדק התבלבל והגיע לחנות אחרת (כך שומרים על agency גבוה, אבל מנטרלים את התחושה הטובה שמגיעה מהעצמי).

ניסוי שני:

כל הנבדקים התבקשו להעריך את המחירים (או הקלוריות) של 50 מוצרי צריכה שונים (כדי שירגישו שהם עבדו קשה וירגישו מעורבים יותר).

אח"כ נאמר להם שמתעניינים גם בדעתם על התשלום לנבדקים אחרים באותה מטלה.

נאמר להם שהם יוגרלו לקבוצה א' – תשלום של 10 שקלים או לקבוצה ב' – 20 שקלים. (כולם קיבלו פתק של 10 שקלים).

החלטה סבילה – הם מגרילים תשלום עבור נבדק ב' ומדווחים על איזה סכום הם מרוצים יותר.

החלטה פעילה – הם בוחרים את התשלום (10 או 20 שקלים) עבור נבדק ב'.

תוצאה: יותר נבדקים נדיבים בתנאי של החלטה פעילה.

התוצאה הזאת מתקבלת אפילו כשהנבדקים הפעילים (ולא הסבילים) מתבקשים לשלם שקל כדי שהאחר יקבל יותר.

סיפור על שני ילדים ושני תפוחים / אמרטיה סן.

מוסר השכל: התוצאה האבסולוטית עבור הילד היא זהה, אבל התחושה משתנה בהתאם לפעילות / סבילות. בדיוק כמו שאמרנו.

-->העדפות חברתיות יכולות להשתנות כתלות בתפקיד החברתי.

דוגמאות מחיי היומיום:

• במילואים אני תמיד מתבאס כששמים אותי בעמדה גרועה ושעה גרועה, אבל כשאני משבץ אני משבץ את עצמי באותו מקום, ושמח לעשות את זה.
• מרצה בהרווארד סיפר על מצב שנוצר בו מרצים וותיקים קיבלו פחות מהצעירים (שקיבלו תוספת עבור הצטרפותם) וביה"ס למינהל עסקים החליט לתת למרצים את הבחירה. הם בחרו לקבל פחות וכולם יצאו שמחים וטובי לב :).

תהליכים חברתיים - שיעור 5 - העצמי החברתי (חלק א)

יום שני

14/03/2011

תהליכים חברתיים

שיעור5

העצמי החברתי

היום: נדבר על תוכן העצמי.

בשיעורים הבאים: איך זה משפיע על ההתנהגות, הרגשות והמחשבות שלנו.

שאלון "מי אני" – התשובות משקפות את האופן בו האדם תופס את עצמו ברגע בו הוא עונה על השאלון.

זו סכמה חשובה מאד.

גורדון – הבחנה בין 8 מאפיינים בסיסיים:

1. קבוצות שחברות בהן מוכתבת עם הלידה – מגדר, משפחה
2. קבוצות שהשייכות היא מבחירה – סטודנט לפסיכולוגיה
3. דברים אבסטרקטיים – אדם
4. תחומי עניין ופעילות – אוהבת לרקוד
5. מאפיינים מוחשיים – אני גבוה, יש לי דירה
6. הערכה עצמית
7. כיצד אחרים תופסים אותי – פופולרי
8. מאפיינים מצביים – אני רעב, משועמם

1-2: זהות חברתית

3-8: זהות אישית

אבחנות בין ההגדות חברתית / אישית:

• דמיון / שוני (מהחברה)
• הסכמה / אי הסכמה

• ההבחנה לא תמיד ברורה. סטודנט לפסיכולוגיה יכול להיות דומה לכל מי שנמצא באולם / בחירה ייחודית על רקע המקום ממנו מגיעים (ואז זה מאפיין אישיותי).

סטטוסים בפייסבוק דומים במידה רבה לשאלון כאן.

מה משפיע על היווצרות סכמה מסויומת עם תוכן מסוים? מה זה העצמי?

הטענה – אין עצמי בלי חברה. הגדרתינו את עצמנו תלויה בהימצאות אחרים.

כפי שאנחנו תופסים אחרים כך אנחנו תופסים את עצמנו – התנהגות רפלקסיבית. (הפועל ואובייקט הפעולה חד הם). היכולת לעסוק בהתנהגות רפלקסיבית היא כשיש לנו עצמי.

הסבר: ווילאם ג'יימס – אבחנה בין :

• התוכן של העצמי – I, עצמי אקטיבי, (אני רוצה לצאת מכאן).
• לבין החשיבה על העצמי – me, עצמי פסיבי. (כולם מסתכלים עלי כי עשיתי פאדיחה).

העצמי הוא רצף מתחלף בין עצמי אקטיבי ופסיבי – שיחה פנימית.

היכולת הנדרשת כדי לבצע שיחה פנימית -

• דיפרנציאציה עצמית – היכולת להבחין בין עצמי לבין האחרים (טענה: לא קיים כשהתינוק נולד). ביטוי: זיהוי עצמי בראי – מציירים לתינוק נקודה על המצח ואם הם נוגעים במצח – מניחים שהם מודעים לעצמם (בעייתי. יכול להיות שהם מזהים הרבה קודם אבל לא מסוגלים לגעת במצח, למשל). (חיות מסוימות מסוגלות לעשות זאת).
• שפה – ילדים מדברים לעצמם ולסביבה באותה שפה. בנוסף, ילדים חושבים שהמחשבות שלהם שקופות. כאשר ילדים מתחילים לבהחין בין צמם לבין הסביבה, השפה משתנה בהתאם לגורם אליו היא מופנית – עצמם או הסביבה.
• לקיחת תפקיד – role taking – היוכלת להיכנס לנעליו של אדם אחר. ההבנה שהידע, מחשבה והרגשות שלנו לא זהים לשל אחרים. - לדעת איך אחרים רואים אותנו.

תיאוריית האינטראקציה הסימבולית:

במהלך אינטראקציות עם אחרים, אנחנו קולטים איך אחרים מגיבים אלינו, מבינים איך הם תופסים אותנו וכך מפתחים תפיסה עצמית.

מה קורה בבידוד?

apes שגדלו בבידוד לא מפתחים תפיסה עצמית – לא מנסים להוריד נקודה מהמצח כשהם מסתכלים במראה. ואכן, העונש האולטימטיבי הוא בידוד. והטענה היא – אם אין מישהו שדרכו אני רואה את עצמי – אני מאבדת את תחושת העצמי שלי. אני נעלמת. אני משתגעת. אנשים מדווחים שבנסיבות כאלה הם יצרו לעצמם אחר – יצור חי שייחסו אליו רגשות, או אפילו דומם.

סכימת העצמי כוללת את איך שאנחנו תופסים שאנשים תופסים אותנו (ולאו דוקא מה שהם באמת חושבים עלינו).

דרך בה חוקרים את השאלה הזאת – מחקרים מתאמיים. משקל הוא נושא פופולרי מאד למחקרים כאלה – מצד אחד ניתן למדוד אובייקטיבית, ולמרות זאת – יש הטיה. שואלים אנשים כמה שמנים הם תופסים את עצמם, וכמה הם חושבים שאחרים תופסים את עצמם, ושואלים גם אחרים (למשל – ילדים והורים). וכן שואלים את הרופא שלהם. אצל ילדים יש מתאם גבוה בין ההערכה שלהם וההערכה של ההורים שלהם.

כמובן, זה מתאם ולא סיבתיות.

למה?

• תפיסה שלי של דעת האחרים משפיעה על תפיסת העצמי.
• תפיסת העצמי משפיעה על תפיסת אחרים.
• גורם שלישי (למשל, ההתנהגות שלי) שמשפיע על שניהם.

תפיסה עצמית משתנה בהתאם למשוב שאנחנו מקבלים מאנשים שונים שאנו פוגשים במהלך החיים. לא כל משוב יקבע את תפיסת העצמי – אלא בעיקר אחרים משמעותיים (בהתחלה ההורים, בהמשך חברים, בני הגיל, קולגות וכו'), וגם אחר מוכלל – תפיסתי את העמדות והציפיות של קבוצה אליה אני משתייכת.

סיכום – קולי, 1902: העצמי שלנו הוא העצמי שבראי – מה שאנחנו מגדירים כעצמי הוא איך שאנחנו משקפים מבעד לראי שמהווים אנשים סביבנו (הם לא צריכים להיות נוכחים סביבנו במציאות תמיד. לאט לאט מתגבשת תפיסה עצמאית שלנו של האחרים).

--> התהליך של הגדרת העצמי הוא כמו שיפוט של אדם אחר, ותלוי ביכולת לראות את עצמי מבחוץ.

זהויות – קטגוריות בהן אנחנו משתמשים כדי להגדיר את עצמנו ביחס לארים. תוכנית פעולה (פמיניסטית, סטודנט לפסיכולוגיה).

באופן יותר ספציפי – זהות תפקיד – קשורה לתפקידים שיש לנו בחיים (בת, מלצר, סטודנט...)

העצמי משקף את החברה שלנו ואת המיקום שלנו בתוכה (למי שחי שיראל לא יכולה להיות תפיסה של נתין או מלך, למי שחי באנגליה – כן. לעומת זאת, זהות של חייך, למשל, מאפיינת ישראלים. פמיניזם - זהות שקיימת כי יש מציאות חברתית, ותנועה חברתית מסוימים).

ניסוי הכלא של זימברדו.(סרטון ביוטיוב). מדברים על הניסוי בהקשר של השפעה של קבוצות, קונפורמיות וכו'. אנחנו רואים את זה בהקשר של השיעור היום, בכוונה. בהקשר זה רואים את ההשפעה של קבלת תפקיד מסוים על תפיסת העצמי ובעקבות כך על ההתנהגות.

ניסוי אמיתי – זימברדו יצר כלא בסטנפורד, לקח קבוצה של סטודנטים גברים לבנים, בדק שאישיותם תקינה, וחילק לאסירים / סוהרים אקראית, ובדק איך שה משפיע – כולל על עצמו (הוא היה מנהל הכלא).

(יש גם הרצאה של זימברדו בטד).

הטענה הבסיסית של זימברדו (שימש גם כעד מומחה בהגנה על חייל מתעלל) היא שאנו נוטים לייחס התנהגות לאישיות, בעוד בכל אחד מאיתנו יש רשע שיכול לצאת, כתלות בתפקיד. הקשר לעצמי – כל החוויה של האנשים היא אחרת, בעקבות התפקיד, שמכתיב יחס אחר, תנאים אחרים והם תופסים את עצמם אחרת – כאסירים או סוהרים באמת. הניסוי הופסק אחרי 6 ימים במקום שבועיים, כשפסיכולוגית הגיעה, ראתה את המצב ואמרה לזימברדו להפסיק את הניסוי.

האם כל זהויות התפקידים הן זהות? האם כל האסירים / סוהרים התנהגו בצורה זהה?
לא! יש חשיבות עצומה לתפיסת התפקיד האישית. אבל בפסיכולוגיה חברתית הדגש הוא על ההשפעה של התפקיד.

חלוקה –

פרספקטיבת התפקיד: כולם יעשו אותו דבר – זהות.

האינטראקציה הסימבולית – שיח פנימי: מהו התפקיד הזה, מה אני רוצה לעשות איתו – זה מה שיוצר את השונות.

פסיכוביולוגיה - שיעור 4 - התנהגות רביה, המשך + ריגוש

09/03/2011

יום רביעי

תהליכים פסיכוביולוגיים

שיעור 4

התנהגות רביה – המשך:

התבגרות מינית:

בגיל ההתבגרות מתרחש השיא השני של הפרשת הורמוני מין, ומתפתחים סימני המין המשניים – שמאפשרים זיהוי של המין.

(בשתי המינים) היפותלמוס --> הורמון: גונדו טרופין ריליסינג הורמון GnRH--> היפופיזה קדמית: FSH+LH --> אל איברי המין-->

נקבות – שחלות: אסטרדיול / אסטרוגן (בבע"ח).

זכרים – אשכים: טוסטסטרון.

אסטרדיול – התעבות רירית הרחם (מאפשר פוטנציאל התעברות), פיזור השומן בגוף, הבשלת איברי המין הנשיים,

בנקבות מופרש גם טסטוסטרון מבלוטת האדרנל ותפקידו לגרום לשיעור בבתי השחי ובאזוא איברי המין.

טוסטסטרון – (בזכרים) שיעור, נסיגה של שיער באזור הראש, עיבוי והנמכת הקול, פיתוח שרירים, איברי המין הזכריים החיצוניים מתפתחים.

מחזור הרבייה בנקבה

• בהרבה מאד בע"ח יש מחזור רביה, אבל הוא לא חודשי. עכברה – מחזור ביוץ נמשך ארבעה ימים (סיבה אבולוציונית – כי הם נטרפים הרבה. בדומה – ההריון נמשך 21 יום, וביום ההמלטה יש פוטנציאל להיכנס שוב להריון), ללא דימום – אלא רק שינוי של תאים באזור הבטן.
• בנות אדם – מחזור חודשי, כולל דימום (במקרה בו האישה לא נכנסה להריון).

היפופיזה אנטריורית (קדמית) --> FSH --> דרך מחזור הדם אל השחלות --> זקיקים = תאי אפיתל שעוטפים את הביצית שגורמים לה להתפתח ולהתחיל לזוז קדימה --> הזקיק מגיע לבשלות --> אסטרדיול: רמתו בדם מתחילה לעלות ולעלות, והוא מהווה פידבק למח. כשהיפופיזה האנטריורית רואה שיש מספיק אסטרדיול בדם --> LH --> לזקיק, פקודה לשחרר ביצית --> הזקיק נפתח והביצית נפלטת החוצה = ביוץ. הזקיק נשאר בשחלה, נסגר קצת והופך לגופיף צהוב, שמפריש --> 1 אסטרדיול 2 פרוגרסטרון (-הורמון שמתחזק הריון – שומר על רירית הרחם יציבה, ומפסיק את ייצור הביציות בשחלות). בינתיים הביצית --> משחלות --> חצוצרות --> אל תוך הרחם. אם הביצית מופרית --> מתחיל הריון. אם לא --> כל תוכן הרחם קורס, ומתחיל הדימום. ככל שהדימום יותר סמיך, רירית הרחם היתה עבה יותר, כלומר הסיכוי להיכנס להריון היה גדול יותר.

התנהגות מינית – מטרתה ליצור את המפגש בין זכרים ונקבות.

התנהגות מינית – זכרים:

דפוס התנהגות די קבוע ברב בע"ח – מטרת האקט המיני לשפוך את הזרע פנימה. בעכברים (וחולדות) – אוקיי, זה מפורט במצגת. Coolidge effect – זכר שנמצא בתקופה הרפרקטורית מגיב לנקבה חדשה כמו זכר רענן. (קיים גם בחיות אחרות. יש לכך היגיון ביולוגי).

הורמונים:

1. טוסטסטרון – מופרש מהאשכים וגורם להתנהגות מינית ומחשבות מיניות. כאשר מעקרים זכר רואים דעיכה בחשק המיני.
2. אוקסיטוצין – מופרש מההיפופיזה האחורית – מופרש בשיא האקט המיני וגורם להתכווצויות של איבר המין ופליטת הזרע החוצה (בנקבות הוא גורם לתשוקה, וחשוב לתהליך ההריון). מכנים אותו הורמון האהבה ויש שמשתמשים בו באופן חיצוני.
3. פרולקטין – מופרש מבלוטת ההיפופיזה הקדמית, מגיע לאיברי המין וחושבים שהוא אחראי על התקופה הרפלקטורית. (היפר פרולקטימיה – תסמונת שגורמת לדעיכה בחשק המיני בזכרים – תקופה רפלקטורית ארוכה מדי).

התנהגות מינית – נקבות:

רק נקבה מיוחמת תראה התנהגות מינית (נקבה לא מיוחמת לא נותנת לזכרים להתקרב אליה – תוקפת).

נקבה מיוחמת (אנחנו מדברים על עכברות וחולדות, כן?) - התנהגות חיזור: hopping & ear wiggling . הזכר לא עומד בזה.

היענות – לורדוסיס – הנקבה נעמדת בצורה מוצקה ומאפשרת לזכר לטפס עליה (קיים כמעט אצל כל בעלי החיים ההולכים על ארבע).

הורמונים:

1. אסטרדיול – 40 שעות לפני שמתחילה ההתנהגות המינית רמת האסטרדיול מתחילה לטפס.
2. פרוגרסטרון – רמתו עולה מיד לפני ההתנהגות המינית.

ניסו להזריק לנקבה פרוגרסטרון ולהכניס לכלוב עם זכר – והיא לא הסכימה להזדווג --> השלב המקדים של האסטרדיול הוא הכרחי.

לוקחים זכר שסורס בגיל צעיר, ואז בגיל ההתבגרות מזריקים לא אסטרדיול ואז פרוגרסטרון – הוא מתנהג כמו נקבה – מבצע לורדוסיס.

אם לוקחים נקבה ומעקרים בגיל צעיר, ובגיל ההתבגרות מזריקים לה טוסטסטרון, היא תתנהג כמו זכר ותטפס על נקבות אחרות.

מכאן רואים עד כמה ההורמונים חשובים בקביעת ההתנהגות המינית.

• בפרימטים גבוהים התנהגות מינית אינה תלויה בנוכחות הורמוני שחלה.
• אצל נשים נשואות תהליך הביוץ לא השפיע על ההיענות המינית.
• יחד עם זאת נמצא כי בזוגות של נשים לסביות (שמחזורי הווסת שלהם מסונכרנים) ומצאו שלקראת תקופת הביוץ היתה עליה בחשק המיני.
• אצל נשים רווקות הטרוסקסואליות מצאו שבחלק האמצעי של המחזור – הביוץ, יש עליה בחשק המיני.
• הגיון ביולוגי: תקופת הביוץ היא התקופה בה יש פוטנציאל להיכנס להריון.
• גברים יוזמים התנהגות מינית באופן דומה לאורך כל החודש.

גם בנקבות מופרש טסטוסטרון מבלוטת האדרנל – והוא מגביר את התשוקה המינית – מחשבות מיניות ופעילות מינית. אצל נשים שעברו כריתת רחם וחסרים להן הורמונים, אם מעלים להן את רמת הטסטוסטרון יש עליה בחשק המיני.

זכרים:

כאשר גורמים לירידה ברמת הטוסטסטרון יש ירידה (בדקו אצל זכרים) ברמת הטסטוסטרון.

סירוס משפיע על ההתנהגות המינית של זכרים בהתאם לרמת הדומיננטיות (ביחס הפוך – ככל שהעכבר דומיננטי פחות – יותר השפעה). ייתכן שזה קשור לכך שסירוס (בבני אדם) לא תמיד גורם לתוצאה המיוחלת. (כנראה שההתנהגות המינית משרתת פונקציות נוספות מלבד סיפוק מיני – צורך בכח וכו').

טוסטסטרון משפיע גם על מחשבות מיניות (להפך?). חוקר סגר את עצמו על אי בודד וגילח ושקל את זקנו כל יום. לקראת סוף התקופה, כשהתחיללצפות לפגוש את אהובתו כשיחזור הביתה, משקל זקנו עלה. הסבר: מחשבות מיניות --> עליה ברמת טוסטסטרון --> צמיחת זקן מהירה יותר.

פורמונים

כלבים וחתולים משהים אחד את השני בעיקר באמצעות מערכת הריח, ובאמצעות מערכת זאת מעבירים תשדורות. פורמונים – חלבונים דומים להורמונים שיוצאים מחוץ לגוף של בעלי החיים - בשתן או זיעה. גם בני אדם מתקשרים באמצעות פורמונים – מסוגלים, למשל, לזהות זיעה כשייכת לזכר או נקבה, אבל פחות מבע"ח (מערכות אחרות מפותחות יותר).

אפקטים שקשורים לפורמונים:

Lee – Boot effect – נקבות שנמצאות באותו כלוב, ללא זכר, מחזור הייחום שלהם משתבש ובסופו של דבר מפסיק. זה קורה כי אין פורמונים זכריים, אז הגוף חוסך משאבים ומפסיק להתכוונן להריון. (זה אפקט הפיך).

Whitten effect - מחזור הייחום של נקבות הופך להיות מסונכרן במידה ויש זכר (מספיק ריח של זכר) בסביבה.

Vanderbergh effect – התבגרות מינית מזורזת כתוצאה מחשיפה לזכר.

Bruce effect – נקבה שהזדווגה עם זכר והתעברה, אם תריח פורמונים של זכר אחר יגרום לנקבה להפלה טבעית. הגיון ביולוגי: אם הגיע זכר אחר, כנראה שהוא חזק יותר.

איך הפורמון נכנס?

דרך מערכת מיוחדת שנמצאת באף – האיבר הוומרונזלי VNO . זאת הסיבה שכלבין "מריחים" שתן של כלבים אחרים – הם מקרבים את האף כדי לשאוב את הפורמונים דרך האיבר הוומרונזלי אל המח, שם הם יכולים לזהות פרטים חשובים על הכלב השני.

פורמוני מין:

פורמונים מהפרשות הנרתיק של אוגרות מעוררים התנהגות מינית אצל זכרים.

כשמרחו זכר בפורמון כזה, הרדימו והכניסו לכלוב עם זכרים הם ניסו להזדווג איתו --> זיהוי הנקבות אצל מכרסמים הוא לא לפי איבר מין אלא לפי פורמונים.

גם זכרים מפרישים פורמונים שמשפיעים על התנהגות מינית של נקבות.

נקבות לא ששות להיות בסביבת זכרים מעוקרים.

פורמונים בבני אדם:

• במעונות של סטודנטיות יש סנכרון של המחזור החופשי.
• נשים שנמצאו בחברת גברים הראו שהמחזור החודשי שלהם קצר יותר מאשר נשים שנמצאו בקירבת גברים לעיתים רחוקות.
• בניסוי מרחו לנשים 3 פעמים בשבוע דגימות זיעה (מעורבות באלכוהול) מתחת לאף. התוצאות: הנשים שמרחו להם דגימות זיעה מנשים אחרות המחזור החודשי שלהן הסתנכרן עם אלה שלקחו מהן את הדגימות (לעומת קבוצת ביקורת).

שני פורמונים זוהו בבני אדם:

• אנדורסטאדיון – פורמון גברי. גברים עם יותר מהפורמון הזה נשים יותר מחבבות אותם, יותר מצחקקות לידם וההיפותלמוס _(אחראי על התנהגויות חיוניות להישרדות המין, כולל הזדווגות) שלהן יותר פעיל לידם.
• אסטרטראן – פורמון נשי. גורם להפעלת ההיפותלמוס אצל גברים, והגרעין הפרה – וונטיקולרי.

--> בתעשיית הבשמים מנסים להשתמש בפורמוני-מין סינתטיים. בשימוש בפורמון כזה על גברים (בשם 10X) מצאו עליה מרשימה בהתנהגויות סוציו-מיניות (לעומת פלסבו).

האם יש לנו איבר וורמרונזלי?

שנים טענו שלא, (ועדיין יש שטוענים), אבל בשנות ה-80 ניתוחים פלסטיים באף נעשו פופולריים, וגילו שיש לנו איבר וומרונזלי, אבל אין עוד הוכחות שהוא קולט את הפורמונים וכו'.

הפרק ממשיך לדבר על התנהגות הורית והתנהגות חד מינית – אנחנו צריכים לקרוא בספר.

ריגוש

ריגוש = תגובה פיזיולוגית של הגוף וההתנהגות שנגרמת בעקבות זאת (יותר הישרדותי מרגש, שבא מאוחר יותר באבולציה וכולל את מה שאנחנו מביעים – חיוך, למשל).

מחקרים מתעסקים יותר בריגוש, ופחות בהרגשה הפנימית – יותר קל למדוד.

התגובה הריגושית כוללת שלושה מרכיבים:

• רכיב התנהגותי – שרירים.
• רכיב אוטונומי – פעילות סימפתטית.
• רכיב הורמונלי – חיזוק הפעילות האוטונומית.

כל רכיב נשלט על ידי אזור מוחי אחר, אבל האינטגרציה נעשית על ידי אזור מוחי אחד – האמיגדלה.

מתי האמיגדלה פעילה?

במצבים שיש להם משמעות ביולוגית. למשל: כאשר ריח של שריפה מגיע לאפינו, או כאשר אנו שומעים בכי של תינוק. אלו גירויים שמפעילים את המנגנונים ההישרדותיים שלנו, כיחידים או כמין אנושי. דוגמאות נוספות: כאשר בסביבה יש אויב או בן זוג פוטנציאלי.

האמיגדלה נמצאת אנטריורית להיפוקמפוס (גם בצד ימין וגם בצד שמאל).

האמיגדלה מחולקת לתתי אזורים שמחולקים גם הם --> המכלול האמיגדלואידי.

נהוג לחלק את האמיגדלה לחמישה תתי אזורים:

תת אזור	אינפוט	אאוטפוט
גרעין מידיאלי	מידע סנסורי – בעיקר ממערכת הריח, שלא עובר דרך התלמוס (כולל מידע פורמונלי) – העיבוד הראשוני הוא כאן.	היפותלמוס, מידיאל באזאל פורבריין (עושה אינסינכוניזציה של הקורטקס – ערות, חשוב, למשל כשיש אויב).
לטרל נולאוס	מידע סנסורי מרובה מהקורטקס, בעיקר הקורטקס הסנסורי, ומההיפוקמפוס.	אאוטפוט פנימי – לגרעין המרכזי באמיגדלה, ולאזורים שקשרוים למערכת החיזוק, כמו הסטריאטום הוונטרלי.
באזאל לטרל נוקלאוס
באזאל נוקלאוס	מהלטרל נוקלאוס והבזאל לטרל נוקלאוס.	לגרעין המרכזי של האמיגדלה, ולאזור החומר האפור המרכזי – PAG.
גרעין מרכזי (סנטרל נוקלאוס)	באזאל לטרל נולאוס, לטרל נוקלאוס.	אאוטפוט ענק – היפותלמוס, מידבריין, מדולה, פונס... הרבה מאד אזורי מח. הכי חשוב מבחינתינו באמיגדלה. זה האזור היחיד באמיגדלה שאנחנו יודעים מה תפקידו – אחראי ללמידה של רגשות שליליים או התניות שליליות.

הוכחות לתפקיד הגרעין המרכזי של האמיגדלה (בלמידת התניות שליליות, פחד):

• החדירו לחולדה אלקטרודה לסנטרל נולאוס באמיגדלה. בכל פעם שהיא נבהלה ראו פעילות.
• הכניסו אלקטרודה לתוך הסנטרל נוקלאוס של האמיגדלה, והפעילו את האזור, והיא הפכה להיות חיה פחדנית, חרדה.
• גם אנשים חרדים – שיש להם פוביות – הסנטרל נוקלאוס של האמיגדלה פעיל יותר. תרופות מרגיעיות ממשפחת הבנזודיאזפארינים (כמו ווליום) עובדות, בין היתר, על הסנטרל נוקלאוס של האמיגדלה.
• ביצעו לזיה – הרסו את הגרעין המרכזי של האמיגדלה. תוצאה: עכשר ללא פחד שלוקח סיכונים מוגזמים.
• שואלים אצל בני אדם האם יש אפקט דומה – האם ייתכן שאנשים שהולכים לספורט אקסטרים הם אנשים עם רמת פעילות בסיסית יותר נמוכה באמיגדלה (כי צריך כמות מסוימת של פחד כדי להנות – זה גורם להפרשת אדרנלין, אולי שום דבר אחר לא משפיע). שואלים את אותה שאלה על חיילים קרביים.
• האמיגדלה מבשילה בגיל ההתבגרות. כמו כן, אצל נערים ונערות בגיל ההתבגרות הפרה – פרונטל – קורטקס לא בשל, ואז אין פעילות תקינה של האמיגדלה.
• אצל פסיכופטים מצאו האמיגדלה קטנה יותר ב-11% בערך, והם פחות חווים פחד. גם אצל רוצחים סדרתיים. <זה מתאם, לא סיבתיות! אולי בגלל שהם רוצחים סדרתיים האמיגדלה שלהם מתקטנת?>

יש פחדים מולדים, למשל, פחד גבהים הוא מולד אצל בני אדם - קיים כבר אצל תינוקות. ניסוי בשם "וויז'ואל קליף", של גיבסון את גיבסון – לקחו תינוק בן שנה, שמו אותו על שלוחן ועל גבי השוחלן שמו משטח זכוכית, כדי שהוא יוכל לראות את הגובה, (אבל לא ליפול!) ורואים שהם מגיעים, מסתכלים ולא מנסים לקפוץ.

כמו כן, אצל בע"ח מסוימים מספיק ריח מסוים או רעש מסוים כדי להפעיל את האמיגדלה.

בנוסף, האמיגדלה לומדת לפחד מדברים חדשים, ומדברת על זה עם חלקי מח אחרים.

ניסוי: אנחנו לא זוכרים איפה היינו ומה עינו לפני שבועיים, אבל אנחנו כן זוכרים איפה היינו ב-11.9.2001. זה כי זה אירוע טראומטי, והוא נצרב בזיכרון. דוגמא נוספת – אם מישהו היה בתאונה, הוא זוכר את היום של התאונה היטב, לפרטיו. הסיבה: ברגע שהאמיגדלה מעורבת, הזיכרון נצרב, יחד עם הקונטקסט.

לא מעט ניסויים בPET וfMRI.

חירות רצון והכרח - שיעור 4

08/03/2011

חירות רצון והכרח

שיעור 4

מור:

1. יש קשר מושגי בין פעולה העומדת לשיפוט מוסרי של פעולה - טובה / רעה לבין העובדה שהפועל היה יכול לפעול אחרת.
2. יש מצבים בהם מישהו עשה משהו, והיה יכול אחרת, וכולם מסכימים על זה, למרות שהם חושבים שהם חולקים על זה.
3. יש מושג של יכול אחרת לפיו מה שאדם עושה – הוא לא היה יכול אחרת.

המכחיש, מתנגש עם אופן הדיבור של בני האדם וגם שלו עצמו.

היתיי יכול לעשות זאת - הייתי יכול, לו רציתי. הכוונה היא לא שיכול היה לקרות, אבסולוטית, משהו אחר, אלא שלרצוני היה תפקיד סיבתי במהלך המאורעות, ואילו הוא היה שונה, היו יכולות להיות תוצאות שונות - רצוני הוא אפקטיבי.

פירוש זה הולם את ההגדרה לרצון חופשי של הובס ויום.

שני הפירושים האלה הם קומפטיביליסטים. (למה?)

אוסטין:

--> זה לא נושא המאמר שלו, אלא הניתוח של מור לפסוקי אם.

אוסטין מביא דוגמא שהוא היה מסוגל לקלוע, ניסה בכל כוחו אבל לא קלע. הוא שולל את ההתניות – האמירה "אני יכול" היא אמירה קטגורית, ואינה מותנה. זה שאני מפספס, לא אומר שלא הייתי יכול להצליח. אוסטין יוצא נגד הטיעון הדטרמיניסטי, שאם לא קלעתי – יש משהו שגרם לי להיכשל. הוא אומר שהאמונה בדטרמיניזם לא מתיישבת עם האמונות שמשתקפות בשימוש הרווח במילה יכול.

אוסטין הוא אינקומפטיבילסט – המילה יכול לא מתיישבת עם האמונה בדטרמינזם.

טעויות פופולריות במטלה 2:

"הטיעון של אוסטין בונה על העובדה שכווניתינו יכולות גם לא להתממש"

– זה לא לא נכון, אבל גם לא שם את האצבע על הנקודה. הנקודה היא שאמירת יכול או לא יכול לא מותנית בשינוי הכוונה. הכוונה יציבה לאורך כל הדרך. (בניגוד למור, אצלו יכול קשר ברצון, בכוונה). רציתי, ונכשלתי, ובאותה מידה – יכול הייתי גם להצליח. האמירה 'יכול כך ויכול גם אחרת' אינה היפוטתית, ואינה מותנית בשינוי הרצון.

אינדטרמינזם – אותו עבר, שני עתידים. העתיד אינו תלוי בעבר.

מצגת:

למעלה – העמדה האינדטרמיניסטית של אוסטין – בהקשר של רצון: עבר אחד, שני עתידים.

למטה – העמדה הדטרמיניסטית של מור: באותן נסיבות יש רק עתיד אחד אפשרי, אילו היה רוצה אחרת – אנחנו מעלים על דעתינו שרשרת היפותטית אחרת של התרחשיות, שבה הכל דומה – חוץ מהרצון.

מור ואוסטין שניהם מסכימים על הפירוש של דטרמיניזם – אותו עבר, אותו עתיד. השאלה היא אם זה מתיישב עם הפירוש של יכול.

אליעזר חולק על אוסטין:

א. המדע בעצמו משתמש במושגים כמו יכול או לא יכול. אילו אוסטין היה צודק היינו מגיעים לסתירה בתוך המדע עצמו – ולא רק במושגים של חופש. משפט מדעי: אטום חמצן יכול להתרכב עם שני אטומים של מימן וליצור מולקולת מים. לפי אוסטין, יכול אינו דטרמיניסטי, ולכן מתחייב מהשימוש במילה יכול שעתידו של אטום החמצן אינו תלוי בחוקי הפיזיקה והיקום. אבל אנחנו יודעים שהמילה יכול מתפקדת בשיח המדעי. אם אטום חמצן לא יתרכב עם אטומי מימן – נשאל למה. מתאים יותר הפירוש של מור לפיו יכול מתפקד גם כהפשטה – יכול-פוטנציאל, ולא אטום ספציפי. יכול היה – בנסיבות אחרות.

ב. בעיה נוספת, היא שהראיה של אוסטין – שניסוי אחר היה יכול להצליח, היא לא טובה. למה? 1 היא לא ראיה! מדובר בזמן אחר ותנאים אחרים. 2 זה מראה שהוא מבולבל לגבי הנושא. עיקר המחלוקת היא אם לאותו עתיד יכולים להיות שני עברים (שלמה: האם לאותו עבר ייתכנו שני עתידים או רק עתיד אחד. תודה:) ) הראיה שלו לא עונה על זה. 3 האינטואיציה של אוסטין היא האינטואיציה הקומפטיביליסטית. מה שניסוי נוסף יאשר זה יכול מסוג אחר – קומפטיביליסטי. למעשה, הוא מביא ראיה למור, לא לעצמו. הראיה שלו מונחית על ידי אותה אינטואיציה ממור, ולא אינטואיציה אחרת, כפי שהוא טוען.

ג. האתגר הליברטני (קיין)– הקומפטיביליסטים אומרים שהעמדה של היריב אינה קוהרנטית. אינקומפטיביליזם דורש שכדי שיהיה רצון חופשי וחירות בנקודה מסוימת אותו עבר יתפצל לשני עתידים. לפי זה, בדיוק אותם שיקולים ורקע (של מולי) היו יכולים להוביל את מולי להחלטה אחרת. הגיוני לומר שאילו היו לה שיקולים אחרים, או היגיון אחר, היא היתה יכולה לבחור אחרת, אבל מוזר שבהינתן בדיוק אותן נסיבות היא היתה יכולה לבחור אחרת. יש בזה משהו לא קוהרנטי.

לדעת אליעזר אינקומפטיביליסטים מוכרעים על ידי טיעונים אלה, אין להם תשובה לאתגר הליברטני, ולכן לא נעסוק בהם הרבה.

ד. בדוגמא של אוסטין, לא ברור: באותן נסיבות עצמן – למה הכוונה? האם הכווונה ב-ד-י-ו-ק לאותן נסיבות? (אותו כיוון רוח, אותם כיווצי שרירים)? עמום. אולי נאמר שזה משהו מהנפש, וזאת ההזדמנות לעסוק בבעיית הגופנפש.

בעיית הגוף נפש:

ראסל:

ראסל מתמודד עם הבעיה של הדטרמיניזם והחופש, ומציע שעקרון אי ההיקבעות בפיזיקה יכול לפתוח לנו את הדרך לפתרון.

האם ראסל הוא קומפטיביליסט?

לכאורה, ראסל הוא אינקומפטיביליסט, ולכן כדי לאפשר מקום לחופש עליו למצוא פרצות בסדר הדטרמיניסטי, וזה מה שהוא עושה כאן – <עם עניין השיווי משקל הלא יציב במח>. הוא יוצר קונסטילציה שבה שינוי במיקרו יוצר שינוי במקרו.

למעשה, לפי אליעזר, ראסל הוא קומפטיביליסט. הגדרנו אינקומפטיביליזם כ: עבר אחד, שני עתידים. הבעיה של ראסל היא לא דטרמיניזם אלא פאטליזם (=להחלטותינו אין ערך, ואין שום השפעה על סדר המאורעות), וזה מתבטא במשפט "לאלה שחרדים לאשר את כוחה של הרוח על החומר, יש לפיכך אפשרות למצוא פירצה" – והיא מערכת פיזיקלית סגורה ולא מושפעת, ולכן הוא יוצר מערכת בה יש מקריות, ואז הרוח יכולה להטות בהתאם להחלטותיה. החרדה כאן היא מדטרמיניזם שהופך את הרוח לאימפוטנטית, והתוצאה: פאטליזם, כשהפתרון הוא לאפשר לרוח השפעה. אין שום דבר בדבריו שאומר שזה שהילד גורם לסלע ליפול אינו דטרמיניסטי – זה תלוי בהמון נסיבות קודמות. כל מה שהוא עושה זה לאפשר לרוח פעולה במרחב הגופני. הוא עונה לאתגר הליברטני בכך שהוא מקבל אותו, ומפיק ממנו לקחים קומפטיביליסטיים.

בעיית הגוף נפש:

אנחנו מתייחסים לתהליכים של גוף ונפש, והשאלה היא מה היחס בין שני הדברים האלה. (ראסל), דקארט חשבו שמדובר ביחס בין שני עצמים – דואליזם. השיח העכשוי אינו דואליסטי, ותופסים את היקום, המציאות כדבר אחד, שמרכיביו פיזיקליים והשאלה היא על היחס בין התיאורים. יש תיאורים פיזיקליים, ביולוגיים, ומצד שני פסיכולוגיים, סוציולוגיים וכו'. השאלה היא אם אפשר ליצור חפיפה בין המישורים האלה. יש כאלה שחושבים שכן – אפשר לתאר הכל ולהסביר הכל במישור הפיזיקלי-פיזיולוגי וכו', ויש כאלה שחושבים שתמיד נזדקק לפלולרילזם של נקודות מבט.

אם דטרמינזם מחויב לעבר אחד – עתיד אחד זה יתבטא במימד של הפיזיקה, זה לא מפריע לאף אחד, מה שמפריע הוא ההשפעה על שאלות של חופש ואחריות (וזה תלוי בקומפטיביליזם).

בעיות שעלינו לטפל בהן:

1. בהינתן דטרמיניזם, עבר אחד – עתיד אחד, איך אפשר להסביר חופש ואחריות? (פתרונות שדיברנו עליהם: מה שמעניין אותנו הוא שהדבר נעשה מרצון / האדם יכול לעצב את עצמו – גם זה במסגרת דטרמינסטית).
2. האתגר של הליברטנים – איפה נכנסים חופש ואחריות בעולם שבו עבר אחד יכול להוביל לשני עתידים.

ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן:

למה מתכוון ר' נחמן במילה רצון?

יש הבדל בין שני הקטעים-

קטע ראשון: התרחשות נפשית.

קטע שני: אין כאן חוויה.

ויטגנשטיין:

627 – השאלה היא מה ההבדל בין המצב בו אני מרים את זרועי לבין מצב בו זרועי מתרוממת?

יש שיאמרו, שההבדל הוא בסיבות מהן זרועי מתרוממת – אירוע של רצון או לא. ויטגנשטיין אומר שזה לא כך – זה לא שהיה רצון, וראה איזה פלא! זרועי התרוממה.

עיקר המאמר של אוסטין מסתובב סביב הניתוח הסיבתי שמור מציע לפעולה רצונית. מור: יכול הייתי לעשות זאת – אילו רציתי עשיתי, אם התקיים התנאי הסיבתי רציתי, אז עשיתי, ואם הייתי רוצה אחרת – היה קורה משהו אחר. עיקר המאמר של אוסטין מוקדש להתקפה על המבנה הסיבתי הזה. הוא אומר: משפט סיבתי: אם ארזה – אדחק דרך הפתח, ואם זה משפט סיבתי אמיתי – אם לא נדחקתי, לא רזיתי. לעומת זאת, במשפט אם ארצה אדחק דרך הפתח, לא משתמע שאם לא נדחקתי לא רציתי, כלומר: זה לא משפט שמתאר חוליות בשרשרת סיבתית. רצון לא מציין אירוע סיבתי שיש לו תוצאות, אלא הכנסה של פיסת משמעות להסבר ההתנהגות שלי. לכפות רצון לסדר אירועים סיבתיים זו החמצה של האמירה.

לכן, פילוסוף קומפטיביליסט כמו מור וקיין מאמין שעבר אחד עתיד אחד, וכן שיש רצון ואחריות. רצון זה לא חוליה בסדר הסיבות, ומי שקומפטיביליסט מחויב לשרשרת סיבתית שמובילה מעבר לעתיד. איך מגדירים רצון, ואיך זה קשור – זה כבר עניין אחר.

מושגים של יכול, חופש ואחריות מתפרשים מתוך השאלה האם יש התפצלויות בשרשרת מהעבר לעתיד.

(סוף הסיכום לא משהו).