מגדר וחברה - שבוע 12 - אימהות / אי-מהות

שיעור 11 – לא הייתי, להשלים.

שיעור 12 – 07.01.2012

מרצה אורחת שמדברת על נשים שבחרו שלא ללדת ילדים. היא חקרה את הנושא.

(הפסדתי כ20 דקות בתחילת השיעור).

אין בעברית (וגם בהרבה שפות אחרות) מילה שמציינת (שלא על דרך השלילה, כגון אישה ללא ילדים, או ערירית) אישה שאין לה ילדים. (יכול להיות שהיא מציעה את המילה אי-מהות, אבל לא ברור לי אם זה אכן כך).

בחברה הישראלית – יהודית מוקיעים נשים שבוחרים לא ללדת ביהדות יש אבחנה ברורה בין האישה היולדת לאישה האחרת, השלילית, שהיא בד"כ גם מינית. באגדות על באירת העולם יש דמות בשם לילית, שקודמת לחווה, אין לה ילדים והיא בעיקר עסוקה בהרג תינוקות, בעיקר שלה. נשים כאלה נתםפסות כמאיימות על המין האנושי.

(אני מפספסת הרבה, להשלים).

נטע, 48: “אנחנו כמו גידול שאין מה לעשות איתו". נשים רבות הביאו בראיונות מטאפורות מאד קשות בהקשר זה.

גם היום יש ציד מכשפות כזה במסווה מודרני – דמות האישה הערירית המזדקנת והמוזנחת שגרה בדירה עם מלא חתולים.

יש דלגטימציה של לא-אימהות.

מרב מיכאלי אמרה פעם בהקשר של גלעד שליט שאימהות צריכות לשקול היטב אם לשלוח את ילידהן לצבא. הטוקבקים (כמו גם אלה לזועבי) התייחסו להיותה "רווקה זקנה ומתוסכלת". בישראל נשים ללא ילדים מזוהוץ (תמר: לא בצדק) עם השמאל הפוליטי. עם זאת, נראה שאי אפשר לזהות שום מאפיינים עקביים בקרב הקבוצה הזאת.

כיוון נוסף לבדיקת הנושא הוא הכיוון של הפרקטיקה. אימהות מתאפיינת בתכונות אישיות מסויימות וגם המטלות מסויימות. זוזו ברונר מתארת את האימהות כפרקטיקה, היא טוענת שאימהות היא בראש ובראשונה שורה של מטלו. השאלה היא מה עושה לא אמא? ממה מורכבים חייה של אישה שאינה אם? (המרצה, שכנראה גם היא אינה אם, אומרת שנשאלה פעם "את באה הביתה, מה את עושה? מסתכלת על הקירות?) הקונוטציות הן של ריקנות, בדידות, נכות.

באטלר – מדברת על הזהות שנוצרת על ידי ביצוע עקבי של אופני דיבור, התנהגות ולבוש. הגוף לפי באטלר הוא תמיד ממוגדר, והאימהות מקושרת לגוף שמסוגל ללדת ולהניק – וזהו הגוף הנקבי. נשאלת אם כך השאלה מהו גוף נקבי שאינו מוליד.

הרבה מהמרואיינות (כולל מתי, שקיבלנו חלק מהראיון איתה) מדברות על משחק בבובות. למה כל כך חשוב להן לספר את זה? אולי כדי להפגין שהן כן כשירות לאימהות. אולי זה קשור למשחק – לפי באטלר מדובר בהופעה (לא ממש משחק, פרפורמנס) אנחנו מ/שחקות באימהות כשם שאנחנו משחקות בבובות (או בזוגיות או בכל דבר אחר). חלק מהמראויינות מנהגות כאימהות בהקשר של אנשים אחרים – אחיינים, ילדים של חברים, מבוגרים או חיות. המילה תחליף חוזרת הרבה בשיח הציבורי. האם לא אימהות למעשה לכודות באימהות מבלי להיות אימהות?

אחד הדברים שעזר לה לענות על השאלות הן הוגות צרפתיות, למשל הלן סיקסו, שמדברות על ___. אחת הבעיות שעולות היא הקושי להמשיג את האימהות. הבעיה היא שהתיאוריות של אימהות הן רבות ומעניינות, אבל בבדיקת עומק לא קיימת איזה מאחרוי האמא. הרבה מהתיאוריות על אימהות בכלל יוצאות מהתינוק- הוא במוקד והאם נכנסת לדיון בשלב מאוחר יותר. אפשר לומר שאם האם עצמה עוד לא מומשגת איך אםשר לדבר על אישה שהיא לא אמא. אבל אולי דווקא בכיוון ההפוך – אישה שאין לה ילדים יותר קל להמשיג כלא-אמא. (אלו שאלות פתוחות).

ובהקשר לחברה הישראלית:

בעשורים האחרונים יש נכונות גדולה לקבל מסגרות משפחתיות שונות (אינמץ, נישואים בין בני אותו מין). בפלח מסויים של החברה הדתית-אנגלוסקסית-ממעמד סוציו אקונומי גבוה יש נכונות גדולה יותר לקבל נשים ללא בנות זוג שיולדות ילדים. המטרה – הילדים – מקדשה את כל האמצעים, כנראה. זאת מגמה מאד שונה ממה שקורה מחוץ לישראל.

אורנה דונאט (עבודת מ"א על זוגות צעירים שהחליטו לא להביא ילדים) זה נחשב ביזארי ואנטי-סוציאלית.

בישראל קשה לחבר אי הולדת ילדים לתחושות חיוביות כלשהם. קשה לדבר על רווחה כלכלית או על בחירה בקריירה. שני נשים עם קריירה מאד מרשימה דאגו לציין בראיון שהקריירה לא היתה השיקול, אבל זה עזר (למשל – לנסוע לחו"ל).

היום משתמשים הרבה פחות בchild less ויותר בchild free. לא בישראל! (אפילו לזרגם את זה לא ממש עובד – חופשי מילדים??).

גם לא שומעים בישראל על שיקולים אקולוגיים – התפוצצות אוכלוסין, עדיף לאמץ ילד יתום – זה חוזר מאד בחו"ל.

עוד משפט שחזר המון הוא "אבל אני מאד אוהבת ילדים" ו"ילדים אוהבים אותי". עולה שאלה מאיפה באה ההכרזה הזאת? אף אחד לא שאל על זה... יתכן שזה כי לא לאהוב ילדים זאת כמעט עבירה בישראל. יתכן שזה קשור לעניין המוסרי – מי שיש לו ילדים נתפס כמוסרי יותר. בכלל, ביהדות, היש הוא טוב והריק הוא רע. האל נתפס כשלם, מלא, והוא הטוב המושלם.

בנצרות יש סידור מאד אלגנטי – נשים שלא רוצות ילדים יכולות ללכת למנזר ולא נחשבות פחות מוסריות בשום צורה. הן גם מקבלות את הכינוי 'אם', גם הן לא מתחמקות מאימהות. זו לא אלטרנטיבה מוחלטת אלא סידור חברתי.

משפט נוסף שחזר המון הוא "אני אוהבת לארח". השאלה היא איך להבין את המשפט הזה – מהי המשמעות שלו עבור אישה שהיא לא אמא? מן הסתם זה שונה עבור אישה שאין לה ילדים. אתגר של המחקר.

כמה ממצאים מעניינים:

• תפיסת הזמן – (כולל גיל) כמעט כל המרואיינות היו מעבר לגיל הפוריות. הרבה נשים מדברות על איך שהשנים הפוריות עברו מהר. יש מטאפורה – של השעון הבילוגי שאופיינית לתרבות המערבית. יש נשים שמדברות על הבשלה מאוחרת "לא הייתי בוגרת. גם היום, אני די ילדותית". הן מרגישות שינוי עם תום גי הפורויות. הן מרגישות שעון אישי – כאילו הן כבר לא בודקות את עצמן מול הציווי החברתי. הן יוצאות מעולם הציפיות (ללדת ילד) בו הן מרגישות צורך להצדיק את קיומן, עדיין יש קונפליקט, והחברה עוזבת אותן (מתייחסים אליהן כמקרה אבוד).
• ההתערבות הטכנולגית האימהית מאפשרת ליותר ויותר נשים ללדת בלי בן זוג – אפשר להתגבר על חוסר בן זוג, רחם לא תקין, ביציות לא פוריות. נראה שעניין השעון הביולוגי מאבד מעוצמתו לטובת הסנקציות הטכנולוגיות. מאידך, בעיות הפוריות הולכות ומתגלות בגיל צעיר יותר ויותר.
• שקרים לבנים – נשים ללא ילדים שמספרות לאנשים שיש להם ילדים בכל מיני סיטואציות – למציקים פוטנציאליים (למשל, נהגי מוניות), למטרידים פוטנציאליים (לאינסטלטור: הילדים שלי תכף חוזרים). יש כאן מרחב של פנטזיה – בין הריאלי לדמיוני. היש ישנו אך הוא רחוק (“הילדים שלי בלוס אנג'לס"). [כדאי לקחת בחשבון שיש עוד אופציות לענות, למשל תמר נוהגת לשאול אנשים חזרה: - “את קונה את היוגורט בשביל הילדים?” -”למה אתה שואל? אני שאלתי אותך בשביל מי אתה קונה?”] ההסבר של תמר – אפשר ליצור דמיון ולפרק אותו באותו רגע. הרי האישה יודעת שאין לה. זה לא סיפור של הריון מדומה. זאת סיטואציה זמנית, קצרה בקומוניקציה (מדובר במקרה בו מישהו זר שואל). סיטואציה זמנית שאפשר לשחק בה. יוצרים משהו ומפרקים אותו. הסיטואציה הזאת מאפשרת בניה של עולמות ופירוק שלהם תוך כדי. זה שונה מאישה שאומרת את האמת (יש לה ילדים שנסעו לחול והיא אומרת את זה).

נגמרה הסוללה, להשלים

שיעור הבא יש שיעור על גוף עם דוקטורנטית של תמר.

יש מאמר קצר בעברית לקרוא.

פסיכותרפיה - תהליכים ותוצאות - שיעור 11

שיעור 11 – 1.1.2013

פרזנטציה ותגובה של יונתן.

המחקר של סליגמן -

מאמר משפיע – צוטט מעל 1600 פעמים.

מי נדגם?

• קוראים של CR – יודעי קרוא וכתוב, צרכנים 'טובים' – יכול להעיד על חשיבה ביקורתית מסויימת, (יש שאלה של תוקף חיצוני – הכללה לכלל האוכלוסיה)
• לסליגמן יש האינטרס של עצמו – הוא פרסם ספר על מה אפשר ומה אי אפשר לשנות (הפרעות אכילה – לא, הפרעות בתפקוד מיני, הפרעות מצב רוח, חרדה – כן). הוא פרסם את המאמר ומיד אח"כ פרסם את מועמודתו לנשיאות הAPA. הוא הלך לקראת השדה במאמר – והשדה הם רבים מהמצביעים לנשיאות הAPA. נשמע כמו טיפוס מתוחכם ומניפולטיבי משהו.

הטענות של סליגמן – (ולמה הן טענות גרועות)

• אין הטיה במדגם – דיברנו על זה
• משך הטיפול – ייתכן שאלו שלא היו מרוצים נשרו קודם + יש את העניין של הדיסוננס הקוגניטיבי (ככל שנשארו יותר זמן הם היו יותר מרוצים)
• המטפלים מתקנים את עצמם – הטענה שיותר תיקון עצמי זה יותר טוב היא לא בהכרח נכונה. יש ממצאים סותרים (למשל, מחקר שאומר שככל שהמטפל משנה את הכיוון שלו יותר הטיפול פחות מצליח. יש גם ממצאים שמראים שחזרה על אותו דבר יכולה גם היא להזיק, וגם מחקרים שמראים שזה לא משנה)
• נטיה לכלול גם מקרים שמתחת לרף – מנפח את קבוצת ההצלחה בלי קבוצת ביקורת
• הכל לפי דיווח עצמי
• האם צריך קבוצת ביקורת?

השלכות

סליגמן חולל השפעה גדולה כשהוא דיבר על הצורך להכניס efficacy studies ולא רק effectiveness studies.

Lars, Nilson et al 2004 החליטו לבדוק ברצינות את מה שסליגמן בדק, ע"י העברת מדד הCR (רטרוספקטיבי) יחד עם מדדים אחרים (פרוספקטיביים). מצאו תוצאות די שונות. (במצגת). מה שחשוב הוא שנמצאו הטיות לטובת הטיפול במחקר רטרוספקטיבי מול פרוספקטיבי (עד פי 2 גודל אפקט!). נוסף לכך, האפקט בCR נמצא לינארי, לעומת אפקט עם צורה אחרת לגמרי במחקרים אחרים – עד 7 פגישות כ50% מהשיפור, מעל 30 פגישות השיפור מאד מאד מתון.

שבוע הבא אין שיעור, בשבוע אחרי – שיעור כפול. לעוד שבועיים צריך להגיש 2 מטלות (אפשר להגיש אחת כל שבוע אם רוצים).

Hollon – מה שמבדיל בין פסיכולוגים לבין מטפלים אחרים הוא המחייבות למדע ועוד משהו.

זה הוביל למטא-אנליזה שנעשתה אחרי הCR – עשו מחקר שדה בלי קבוצת ביקורת בתחנות לבריאות הנפש בכל מיני מקומות והשוו בין גודלי אפקט בשדה ובמעבדה, ונמצא שבדרך כלל יש בשדה אפקטים דומים ולפעמים קטנים יותר אבל עדין יש אפקטים די מכובדים שנמצאים בשדה. 

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 11: הגל

תרגול 8-10: על דפים

תרגול 11 - 01.01.2013

קצת סדר בהגל -

על ודאות חושים.

הבחנה לוגית:

• משפט פרדיקציה – א' הוא יפה. למשפט הזה אין ערך אמת, אלא אם כן מציבים משהו בא'. 'יפה' הוא פרדיקט. מבחינה לוגית, הוא יכול לרוץ על אינסוף אפשרויות. לכן לפעמים קוריאם לנושא (=סובייקט = אינידיבידואל) מה שקבוע מכל הבחינות.
• פרדיקטים – יכול להיות שיש פרדיקט שבעולם האמפירי יש לו רק אובייקט אחד עליו הוא יכול לחול, אבל מבחינה לוגית יש בכל מקרה אינסוף אובייקטים עליהם הוא יכול לחול. למשל – אפיקורוס. מה זה? פרדיקט או שם פרטי? תלוי בהקשר. זה יכול להיות מושג (פרדיקט?), למשל כינוי למי שאינו מאמין באלוהים. במקרה זה אם נאמר על פלוני שהוא אפיקורוס אנחנו מתארים אותו באמצעות תכונה. מנגד, אפשר גם להתייחס לאפיקורוס, דמות ספציפית בהיסטוריה, ואז זה שם פרטי.
• שם פרטי – מלכת אנגליה, אני מכירה אותה באמצעות מושג (גם אם במקרה, מבחינה אמפירית הוא חל רק על דבר אחד, אך באופן לוגי – עקרוני המושג היה יכול לחול על הרבה דברים).
• שם יחיד – אליזבט השניה, הכרות באמצעות הצבעה, לא באמצעות מושג. השאלה היא האם אנחנו יכולים להכיר באמת דברים יחידים, באשר הם, לא באמצעות מושגים. זו שאלה שחוזרת לאריסטו – לעקרון האינדיבידואציה – איך אני מכיר את האינדיבידואל? הלשון שלנו, למשל, בעייתית בהקשר זה כי היא משתמשת במושגים.

הגל אומר בוודאות החושים ששם יחיד מבחינה לוגית הוא סוג של פיקציה. יש אשליה שאנחנו יכולים להכיר את האינדיווידואל באמצעות הסתכלות, חוויה ישירה, אבל זה כל הזמן מתגלגלים לאוניברסליות. אנחנו לא יכולים להכיר את האינדיווידואל מעבר למושגים.

יש גישה- הגישה הנאיבית - שאומרת שמה שבא קודם (לוגית וכרונולוגית) הוא תפיסת האינידיווידואל, מעבר למושגים- התפיסה החושית.

יש שחושבים ששם פרטי זה הכי עשיר, הגל מראה שזה להפך. ועכשיו מתחיל פה המהלך – אתה אומר "זה"? אבל גם זה "זה"? כנ"ל לגבי כאן וכנ"ל לגבי עכשיו. הגל מראה שהאפרהנסיה לא קודמת לפרספציה – לא אונטולוגית ולא אפיסטמולוגית. הוא מראה (?) שאין שום דבר מיוחד ב"זהיות" (thisness). זה נכון גם לגבי השפה. השפה מציבה לנו בעיה: אני רוצה לתאר חתיכת נייר. היא חיצונית לי? היא כאן? היא לבנה? שום דבר מזה לא ספציפי, אנחנו כל הזמן מתארים במושגים. אני מספיד מישהו -אבל אני לא מגיע לאינדיוודואל. האם יש רק אדם אחד מקיים את הצירוף הספיציפי של המושגים עליהם אני מדבר? אולי כן, אולי לא. אבל זאת שאלה אמפירית. השפה היא תמיד כללית. (הדגמות נהדרות על שירה. תיאור בדידות – יכול להיות יותר בנאלי "בדד, אני כה לבד, הנר כבה הלב נשבר" ויכול להיות יותר יחודי "חשבתי שהבדידות היא שער והנה היא קיר" בכל מקרה אנחנו לא מתחמקים מהכלליות של השפה). כל זה יהיה הרבה יותר ברור כאשר נדבר בהקשר זה על האני.

מה קורה בשני הפרקים שאנחנו לא צריכים לקרוא (כנראה??):

על הפרצפיה -

wahrnehmung (=מחזיק כאמיתי) --> perception

כאן עוברים לשלב הבא. א' הוא יפה. יפה זה אוניברסלי! א' הוא לבן. שחור זה אוניברסלי! וכו'. כל התכונות מאפיינות (או לכל הפחות ברמה הלוגית יכולות לאפיין) הרבה מאד אובייקטים.

ה"גם" גם הוא אוניברסלי, כי עמדת הגם מניחה אחד, וכך נאלצים לעבור למשהו שמקשר בינהם – אונטולוגיה של פרדיקציה – יש משהו שהפרדיקטים חלים אליהם, יש מצע שמחזיק את כל הגמים האלה (ברקלי – אם מניחים שיש משהו שנושא את כל התכונות אבל אי אפשר להגיע אליו אז... זאת בעיה).

הפרק השני שלא צריך – force and understanding:

כאן עוזבים את האונטולוגיה של הקומן סנס. וודאות חושים ודבר ותכונות זה אונטולוגיה של הקומן סנס. כא עוזבים את זה ומניחים משהו שמעבר. המקבילה של כח אז היא מכניקת הקוונטים היום. הרבה מהתמונות שמצייר לנו המדע אינן קומן סנסיות (למשל – שרב החומר הוא ריק, מכניקת הקוונטים, אסטרונומיה). כאן נוצר עולם הפוף (לא ברור למה הגל קוראים לא כך). אנחנו מניחים איזה משהו מעבר שאנחנו לא מצליחים לשים עליו את האצבע. יש מעבר לעולם אחר – הפוך, מעל, והגל מתאר אותו.

למה פתאום עוברים לתודעה עצמית אחרי שדיברנו על אובייקטים?

יש מי שאומר שזה כדי לומר שכל התפיסה של האובייקט תלויה בנו, אבל אומרים שזה קנטיאני מדי.

אפשר להסביר שיש כאן מעבר לנקודת מבט אחרת על העולם – לא מבט בו הסובייקט צופה על העולם, מבט שהוא בלתי תלוי בי. עוברים למבט מעשי – הסובייקט כבר אינו בלתי תלוי בעולם, הוא פעיל בו ויכול לעשות כל מיני פעולות על אובייקטים.

...

מה יכול להפוך אותי לאינדיבידואל?

בנקודה הקודמת איבדתי את הצבעים, ששאני במבט מנותק על העולם אין צבעים. עכשיו החזרנו את הצבעים והשאלה חוזרת להיות אותה שאלה – לא הצלחתי לומר על האובייקט שהוא אינדיבידואל – כל הזמן הגעתי לאוניברסלי. האם אני יכול לומר על עצמי שאני אינידיבידואל? אולי באופן אינטואיטבי?

לאאא!

תמיד נגיע לאוניברסליות.

איך עושים את זה? נראה בהמשך, אבל קודם חשוב לומר שלדבר הזה יש השלכות עצומות על תחומים רבים – סוציולוגיה וכו'.

תשוקה היא כמו ודאות חושים. מה מאפיין תשוקה? היא הדבר הכי ראשוני שמאפיין אותנו (כבני אדם?). נניח שאני מגדיר את עצמי מעל ומעבר לכל המושגים באמצעות תשוקה. מהי תשוקה? (תשובות קצת חלשות בכיתה! שוקולד, לישון...) אני מוגדר על ידי הרצון שלי למשהו שנמצא מחוץ לי, הרצון שלי לצרוך אובייקט. יוצא שמה שמגדיר אותי כאינדיווידואל הוא משהו אחר שאני רוצה, משתוקק אליו. יוצא משהו סתירתי – אם אני כל הזמן רוצה לצרוך זה דורש כל הזמן משהו חדש, אז האינדיבידואליות שכל כך ניסיתי לשמור עליה מגיעה שוב לאוניברליות.

דוגמא של קיריקור: נירון קיסר שרף את רומא. למה? כי נמאס לו. זה היה אדם שיכל לעשות על מה שהוא רוצה. הוא מימש את כל התשוקות שלו ונהיה לו ממש משעמם. הוא נהיה עבד לתשוקה שלו! בתשוקה יש משהו שההגשמה שלה גורמת דווקא לאובדן הזהות העצמי (מרקס קרה את זה). אנחנו לא יכולים להגדיר אינדיווידואליות בעזרת צריכה! קירקיגור מתאר את נירון (פרדיגמה ליכולת למלא את כל התשוקות) כאבוד (?).

...

אין לי בכלל אני בלי להניח אני אחר שרואה בי אני. האם כאן זה נגמר? כאן זה מתחיל. בסופו של דבר אין אינדיבידואליות כמו שאנחנו חושבים. כל המאה העשרים – מות הסובייקט וזה קשורים לרעיון הזה.

אין פה מעבר הכרחי – אם אני נישאר בעניין של סובייקטים ותשוקה ... הוא רוצה הכרה ממך שאתה סובייקט ואתה רוצה הרכרה מנו שאתה סובייקט. היכולת לסכן את החיים מראה שאנחנו לא רק אובייקטים. בלי ההכרה לא יהיה בכלל סובייקט, לא תהיה אינדיווידואליות. פה המאבק הוא לא על תשוקה, אלא על הכרה. השאלה – איך אני גורם לאחר להכיר בי כסובייקט (לעהכירבי כאובייקט זה קל, הוא יכול להשתמש בי). במובן הזה העבד הרבה יותר חופשי מהאדון.

המהלך (כדאי לקרוא תחת ההבניה הזאת):

תשוקה (לא מספיקה, שוללים אותה) --> (הרצון להכרה) --> מאבק לחיים ומוות(כל סובייקט רוצה הרכה) --> המעבר מאדון לעבד.

למידה באינטראקציה - שיעור 11

השלמנו טבלה על דף.

למידה באינטראקציה - שיעור 11

השלמנו טבלה על דף.

למידה באינטראקציה - שיעור 11

השלמנו טבלה על דף.

ויסות עצמי - שיעור 11: ADHD המשך

שיעור 11 – 1.1.2013!

המשך ADHD

לADHD יש המון תסמונות ותופעות עם קומורבידיות:

• קשיים משפחתיים, אקדמיים, חברתיים, התנהגותיים
• הפרעות בשינה
• הפרעות מצב רוח
• הפרעות שימוש בחומרים
• עד כדי כך שיש אמירה שADHD היא הפרעה קומורבידית.

לא לגמרי ברור מה זה קומורביודיות. אינטואטיבית ההנחה היא שיש גורם סיכון משותף לADHD ולעוד הפרעות, אבל יש גם אפשרויות אחרות: שאדה"ד גורם להפרעה אחרת או להפך, או שיש הפרעה שלישית שגורמת לשניהן, או שאין קשר אבל הן נוטות להופיע יחד (למשל, אם לאדם יש נטיה מוקדמת לפתח הפרעות, כמו נטיה מוקדמת לפתח אלרגיות [לדברים שונים לחלוטין!]. יתכן גם שיש תתי קבוצות בתוך ADHD – כאשר לחמורות יותר יש יותר קומורבידיות.

הפרעות למידה LD

יש די הרבה חפיפה בין ADHD והפרעות למידה: הפרעות קריאה, הפרעות מתמטיקה. אלו הפרעות נוירו-קוגניטיביות. זה הופך את הדיאגנוזה של ADHD לקשה, כי זו הפרעה עמומה, עכורה. נוסף לכל גם הפרעות למידה קשה לאבחן, וכן: הפרעת קשב היא תמיד חלק מהפרעת למידה.

הקומורבידיות מעלה שאלות:

• אולי הסבל כתוצאה מהפרעת למידה יוצר תסכול, התנהגות של הפרעה וחוסר קשב (לכל הפחות חוסר קשב)
• אופציה אחרת: ADHD מפריע ללמוד ומייצר הפרעת למידה
• אופציה שלישית: יש תת קבוצה של ילדים עם הפרעות למידה ובנוסף גם ADHD, וכשזה קורה נוצרת תמונת סימפטומים יותר חמורה עם השלכות יותר קשות עבור הילד.

צורה אחת לחפש תת קבוצה כזאת היא מחקר שבדקה מבחנים נוירופסיכולוגיים לשתי קבוצות:

• ADHD – הם השיגו תוצאות די גרועות
• ADHD + הפרעות קריאה - הם הצליחו הרבה פחות

מחקר מוזר, למה אין קבוצה עם הפרעות קריאה לבד?

יש עוד מחקרים שבודקים את שתי ההפרעות האלה ומוצאום דפוסים דומים:

• יכולת זיכרון – מצאו שכאשר יש יותר הפרעות היכולת יותר נמוכה (מי היה מאמין?)
• יש גם מחקרים שלא מצאו ליקויים נוירו-קוגניטיביים על ילדים עם הסוג המשולב
• כל המחקרים הם על בנים בגילאי בית הספר, כך שחסרה המון אינפורמציה
• הממצאים האלה מעניינים בעצמם כי הם רומזים על כל מיני כיווני מחקר, אבל אם רוצים ליישם אותן זה בעייתי.

--פרזנטציה של טל, טל ועוד מישהו.