פילוסופיה של המדע - פרק 11: הפרכה, ופרק 12

שיעור 9 24.05.2012

פופר, הפרכה, תת היקבעות (שחר מדבר)

בעיית התיחום (=בעיית הדמרקציה)

מה מבחין בין מדע לפאודו מדע (או ללא מדע)?

נפתח את זה דרך השאלה האם האבולוציה היא תיאוריה מדעית.

הנייר לקמוס שפופר מציג לתיאוריה מדעית הוא ניתנות להפרכה.

אבולוציה כקייס סטאדי.

מה פופר חשב על אבולוציה?

שנים הוא חשב שעקרון הברירה הטבעית אינו ניתן להפרכה, ולכן האבולוציה היא לא תיאוריה מדעית. הוא קרא לזה "תכנית מחקר מטאפיזית".

בניגוד לפוזולוגים פופר לא שולל את מה שאינו מדע. הוא חושב שפעמים רבות מגיעים לתיאוריות מדעיות מתוך סיפורי מיתולוגיה. מה שאינו מדע אינו חסר משמעות וערך, אפילו ביחס למדע. תורת האבולוציה היא בעלת ערך מדעי, יכולה לעזור ליצור תיאוריה שממנה ניתן לגזור חיזויים שניתנים להפרכה. בהמשך פופר שינה את דעתו ואמר שעיקרון הברירה הטבעית כן ניתן להפרכה.

הנושא של האם אבולוציה היא תיאוריה מדעית עולה לאחרונה בהקשר של הויכוח בין אבולוציה ובריאתנות.

השאלה הזאת מאד מרכזית בארה"ב, במדינה מסויימת (ארקנסו?) הוחלט שצריך לתת בתכנית הלימודים משקל שווה לאבולוציה ולבריאתנות. לאחר שהוגשה תביעה השופטים החליטו שהחק (על המשקל השווה) הזה אינו חוקתי, משום שבתיקון הראשון לחוקת ארה"ב יש אמירה על הפרדה בין דת ומדינה – הקונגרס לא יקבל שום חוק שמכבד איזשהוא ממסד דתי. המבחן לפירוש החק, שהינו מאד כללי, כולל שלושה קריטוריונים:

1. על ההצעה להיות בעלת מטרה חילונית
2. התוצאה של ההצעה צריכה להיות כזאת שלא מקדמת או מונעת את הדת
3. ההצעה לא תעודד מעורבות ממשלתית בענייני דת

כשהגישו את הערעור לבית המשפט ברור היה שהחוק לא עומד בקריקטריון הראשון, המטרה אינה חילונית, ולכן פסלו את החק. אבל השופטים רצו גם להראות שהיא לא עומדת בקריטוריונים 2-3, ולכן הם רצו להראות שהבריאתנות היא לא מדעית – כלומר היא בהכרח דתית.

במהלך המשפט הוגדרה הבריאתנות מול האבולוציה.

אבולציה – שונות גנטית, מוטציות אקראיות, הפרטים באוכלוסיה שמותאמים יותר לסביבה יותר מעבירים את הגנים שלהם הלאה, וכך מתעצבת השונות באוכלוסיה לאורך הדורות. המתאים ביותר שורד. עקרון הברירה הטבעית התפתח המון מאז דארווין. יש המון מחקר כמותי בנושא.

בריאתנות -

1 אמונה באלוהים, בתנך ובסיפור הבריאה בספר בראשית.

2 המינים שקיימים היום לא עברו שינויים מרחיקי לכת מאז הבריאה. (האדם והקופים הופיעו בערך יחד).

3 תיבת נח והמבול היו (טענה עם השלכות גיאולוגיות).

4 Jesus Christ is our lord and savior.

התביעה לקחה פילוסוף של המדע ושל הביולוגיה, בשם רוס, שניסה להראות שלפי הגדרותיו של המדע (בהמשך) האבולוציה עומדת בכללים והבריאתנות לא.

מדובר ב1982, פופר כתב בשנות ה50. בעיית הדמרקציה היא בעיה עם היסטוריה, ויש הרבה קייס סטאדיס בנושא (- פסיכואנליזה, מרקסיזם, אסטרולוגיה).

הקריטריונים להבחנה בין מדע ללא מדע (בהם האבולוציה עומדת והבריאתנות לא)-

1. הנחת חוקים טבעיים
2. הכוח ההסברי הוא בעזרת חוקים (על שני אלה דיברנו בתרגול, עם המפל (?) והטיעון הדדוקטיבי נומולוגי)

3. בחינות אמפירית
4. טנטטיביות [זו לא המילה האחרונה, הימנעות מדוגמטיות]
5. ניתנות להפרכה (שלושת האחרונים מהווים קטגוריה שניה, הגבולות בינהם, כמו בתוך הקטגוריה הראשונה, לא מספיק ברורים)

... יש ויכוח על קריטריונים.

פרק 11 – הפרכה

• עכשיו אורלי -

(פרק 10 – החידה החדשה של האינדוקציה היא בתרגיל).

רובינו מרגישים שיש הבדל בין בריאתנות לבין אבולוציה. יש לכך השלכות פרקטיות – תקציבים, מערכת חינוך. השאלה היא האם ההרגשה הזאת מבוססת. יש שאלה אם זה דיון מעניין בכלל, או שכל אחד מהפרוייקטים ימשיכו בעשייתם ונראה לאן כל אחד יתקדם – מי יוביל ומי יגרר.

החיטוט הלפעמים יבשושי בנושאים הטכניים שאנו עוסקים בהם יעזור לנו לבסס האמנות מושכלות בנושאים הפיקנטיים, כמו בריאתנות מול אבולוציה. אנחנו צריכים לפתח מערכת קריטוריונים מושכלת לבחינת השאלות. (למשל – מה ההבדל בין מאמר מדעי בעדות למצב העניינים לבין כתבי הקודש כעדות למצב עניינים זה).

מפגש שעבר עסקנו בבעיה הלוגית של האינדוקציה, ובתרגיל בחידה הדשה של האינדוקציה. דיברנו על אישוש פשוט ועל אישוש בעזרת נוסחת בייס. הגענו למסקנה שהסיפור של אינדוקציה הוא מאד בעייתי. את הבעייתיות של האידוקציה בצורותיה השונות אפשר לבטא במונח תת היקבעות.

תת היקבעות – מדובר במיוחד על תת היקבעות של הבחירה בתיאוריה על ידי הראיות, תת היקבעות של העתיד על ידי העבר, כלומר – הראיות תת קובעות את הבחירה בתיאוריה. כלומר, גם אם יש לפנינו מלוא הראיות ואנחנו מסכימים לקבל את כולם (ניסויים, תצפיות) ונוסיף לוגיקה ומתמטיקה, כל אלו לא יחייבו אותנו באופן ברור וחד לבחור בתיאוריה אחת ולא באחרת. אחת הסיבות המרכזיות היא הבעיה הלוגית של האינדוקציה. הסדירות שצפינו בה יכולה להמשיך בכל מיני צורות. ברמה הלוגית תצפיות העבר אינן מחייבות אותנו לבחור תיאוריה שתחזה את מה שנראה בעתיד. זה אפשרי, נח ואולי הגיוני לומר שמה שהיה הוא מה שיהיה, אבל אין הכרח לוגי לעשות את זה. במובן הזה, התצפיות תת קובעות את התיאוריה בה אנו בוחרים.

עוד מובן של תת היקבעות - תת היקבעות של התכונות על ידי התצפיות - האם ראינו אבני ברקת ירוקות או אולי ראינו אבנים ירולות? אם נדע מה ראינו בעבר ונתעלם מהבעיה הלוגית של האינדוקציה, נניח שמה שיהיה הוא מה שהיה – אנחנו עדין צריכים לקבוע באופן יחיד מה היה – אנחנו לא יודעים אם זה היה ירוק או ירול. מה שראינו תת נרבע על ידי התצפיות. נורא מפתה למצוא מה לא בסדר בדוגמא של גודמן, שנראית מלאכותית, אבל יש דוגמאות במדע לתיאוריות שמתיישבות באותה מידה עם התצפיות בקשר לעבר, ואז עולה השאלה איך אנחנו מבינים את מה שראינו. אחרי שנבין, אפשר לשאוף להכליל באמצעות אינדוקציה, אבל צריך קודם לתאר את מה שראינו. מה השמות הכלליים (ירוק או ירול) שאותו נכליל בעתיד.

דרך הסדק הזה של תת היקבעות נכנסת השאלה מה כן קובע. מצד אחד, יש בדרך כלל הסכמה כללית בקרב מדענים. גישות סוציולוגיות מנסות להסביר את הקונצנזוס בשיקולים אחרים.

המושג של תת היקבעות אינו המצאה חדשה - הוא גלגול של רעיון פילוסופי ישן. הספק הקרטיזאני. הניסיון שלנו כולו אינו קובע ביחידות האם הדברים שאנו חווים אכן קיימים או לא. האם אנחנו חיים במטריקס או לא? הניסיון תת קובע, ולכן צריך שיקולים שהולכים אל מעבר לניסיון.

היום נפגוש סוג נוסף של תת היקבעות, שאיננו קשור לאינדוקציה אלא תת היקבעות שקשורה להפרכה.

קטע של ראסל – מעבר בין אינדוקציה להפרכה. השוואה בין אינדוקציה שעושים בני אדם לאינדוקציה שעושים בעלי חיים אחרים. יש את המשל המפורסם של ראסל – על התרנגולת שהאדם שמאכיל אותה כל יום יום אחד שוחט אותה. אולי אם היו לה דעות יותר אינטלגנטיות בקשר לסדירות בטבע זה היה מועיל לה.

גם אנחנו תרנגולת! אנחנו עושים בדיוק את מה שהיא עושה כשאנחנו עושים אינדוקציה פשוטה. השאלה היא אם יש רעיונות משוכללים יותר שיועילו לנו. על מה ממליץ ראסל? (אנחנו לא נדבר על זה).

השאלה שעולה היא - מהן האלטרנטיבות לתפיסה האינדוקטיבית? ובאיזה מובן הן מוצלחות?

אלטרנטיבה ראשונה – עדכון האמנות על פי משפט בייס. אבל גם עדכון האמנות זה בחשבון אחרון מבוסס על אינדוקציה. מתחילים עם דרגת האמנה ראשונית בתיאוריה מסויימת, ואותה מעדכנים, בהתאם לראיות שמצטברות, על פי משפט בייס. אבל בסופו של דבר עצם זה שמדובר על דרגת האמנה בתיאוריה, זה שאנחנו מאמינים בכלל בתיאוריה מצביעה על זה שאנחנו מאמינים שזה יעשה משהו. אנחנו מאמינים שכשנטוס המטוס לא יפול. העדכון בשיטת בייס (עפי כללי הסתברות דדוקטיביים) מחביא את ההאמנה הבסיסית שהתיאוריה תתאים לעתיד, שהיא הנחה אינדוקטיבית חזקה. אנחנו מאמינים שהראיות לוקחות אותנו למקום הנכון, שההאמנה לאור הראיות טובה יותר מההאמנה בהתחלה. למה שנחשוב ככה? כי יש רעיון בסיסי שהראיות שאנחנו רואים רלוונטיות לחיזוי העתיד. זהו בסיס אינדוקטיבי.

לפופר יש עוד ביקורת על הגישה הבייסיאנית – לפיה דרגת ההאמנה בתיאוריה בהינתן התצפיות היא פונקציה של כל מיני דברים, בינהם דרגת ההאמנה הראשונית בתיאוריה. פופר מדבר על דרגת ההאמנה הראשונית. הוא אומר שנניח שמציעים את התיאוריה "כל הברבורים לבנים". עוד לא ראיתי ברבורים (במושג שלי של ברבורים אין מאפיין של צבע). אני צריכה לתת הסתברות לכך שהברבור הקרוב שאני אראה יהיה לבן. נניח שאני מחליטה שהסיכוי שאני אראה ברבור לבן הוא 0.5. ההסתברות שהברבור השני (לפני תצפיות) יהיה לבן היא 0.5*0.5, השלישי 0.5^3 וכן הלאה. לכן כשזה שואף לאינסוף ההסתברות היא אפס. ולכן ההסתברות של ההיפותזה בהינתן הראיות היא אפס. אי אפשר לעדכן האמנות. (הטענה – היפותזה היא קוניוקציה של אינסוף האמנות). זוהי טענה מושגים עקרונית. יש לה תשובות.

פופר אומר שאינדוקציה היא פרוצדורה בלתי תקפה לוגית. עבור פופר תקפות לוגית היא מבחן הכרחי לרציונליות (לא תמיד מספיק). (הטענה של ראסל היא שמי שעושה אינדוקציה אינו רציונלי יותר מתרנגולת). השאלה היא אם זה משנה. לפופר זה משנה. הוא רוצה הצדקה, לא רק עובדה – תיאור של המציאות ושל הציפיות של התרנגולת או שלנו.

על המובן של רציונליות בהקשר של הצדקה – עולה השאלה האם יכול להיות מצב בו יש לנו הצדקה לגבש ציפיה מסויימת, אבל בסוך הציפיה לא מתמששת. במילים אחרות – האם יש קשר בין הרציונליות (האינסטרומנטלית) של הציפיות שלנו לבין התממשות החיזויים. האם היה הגיוני שהתרנגולת ציפתה שיאכילו אותה? האם אפשר לומר שהצעד של הכללה מהעבר לעתיד מוצדק, אף על פי שלפעמים טועים?

פופר שולל את האבחנה הזאת, במובן הבא: אם אנחנו לא יכולים לחזות שבוודאות הפרוצדורה שלנו תהיה משמרת אמת, כלומר דדוקטיבית, אז הפרצדורה לא רציונלית, ואסור לנו לעשות אותה. גם אם אנחנו למעשה נוהגים כך, אנחנו לא רשאים להיות מרוצים מעצמנו. (בניגוד להנחה שהמדע אינדקטיבי + שהמדע רציונלי, ושאיך שהוא עובד זה רציונלי).

נקודת המוצא החשובה של פופר היא לקיחת הבעיה הלוגית של האינדוקציה ברצינות – כלומר, הוא מבין שלא מוצדק לבצע אינדוקציה, ושצריך לסלק את הפרוצדורה האינדוקטיבית. על פי פופר הבעיה הלוגית של האינדוקציה יורדת לשורש משהו, נבין את זה כדי להבין את התפיסה המורכבת של פופר.

פופר הוא ריאליסט ספקן -

ריאליסט – יש מציאות שאינה תלויה בנו ובהכרתינו (ריאליזם אונטולוגי). יש משהו שאנחנו יכולים לדעת על המציאות הזאת (ריאליזם אפיסטמולוגי).

השאלה היא- מה אנחנו יכולים לדעת על המציאות?

ספקן – מעט מאד. השאלה היא מה הקצת שאפשר לדעת, ואיך אפשר לבסס ולהצדיק אותו.

פופר דוחה את הפרוצדורה האינדוקטיבית, ולכן הוא צריך להציע פרוצדורה דדוקטיבית. ומה שהוא מציע זה את הטיעון התקף של הפרכה.

H-->E

~E

~H

פופר לוקח את זה לבסיס של המתודולוגיה של המדע - השיטה של השערות (נועזות) והפרכות.

פירוש הרעיון הוא שאנחנו מתחילים עם השערה בהקשר הגילוי, אין לנו לוגיקה שתאפשר לנו לייצר את ההשערה (חולמים, הוזים) וברגע שהיא ישנה אנחנו מתחילים לנסות להפריך אותה. כלומר, כל הניסויים הם ניסויים שתכליתם להפריך תיאוריות.

מה שמדענים עושים לפי פופר ולפי פוזולוגיים הוא אותו דבר למעשה, השאלה היא למה המדען מתכוון כשהוא עושה את הניסוי שלו.

השוואה בין תפיסה אינדוקטיבית לתפיסת השערות והפרכות בנוגע להתקדמות המדע:

	גישה אינדוקטיבית	השערות והפרכות
מהו ניסוי מוצלח?	ניסוי שמאשש את התיאוריה, תוצאות בהתאם לצפי, תוצאה שמתאימה לחיזוי של התיאוריה.	ניסוי בו מתקבלת תוצאה שמפריכה את התיאוריה. מדענים צריכים לבנות ניסויים שמאתגרים את התיאוריה. אם מקבלים תוצאה שמאששת את התיאוריה, זה כישלון!*
התקדמות במדע	צבירת הצלחות של ניסויים, תיאוריות הולכות ומתחזקות (תיאוריות מוחלפות מדי פעם).	צבירת תיאוריות מופרכות
הערות	מתאים לאינטואיציות בקשר למה שקורה במעבדות

• דימוי שקשור לריאליזם הספקני של פופר. יש עולם, אנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום, ומנסים ללמוד עליו. אנחנו מאד מוגבלים בחושינו, בכמות הראיות שיש לנו... אז מה שאנחנו עושים זה משערים (איכשהוא, לא משנה איך, הקשר הגילוי לא תקף) השערה כלשהיא על העולם. אנחנו עושים ניסויים, כל עוד אנחנו באזור של חפיפה לגבי העולם, אנחנו לא מרגישים שהתיאוריה לא קשורה לעולם. כשנגיע לשוליים נגלה את חוסר ההתאמה של העולם, וכך נלמד משהו בעל ערך על העולם. גילינו מה העולם לא. זה לא חכמה להישאר באזור הנוחות שלנו, לחפש את המטבע מתחת לפנס. אחרי שגילינו משהו נמציא תיאורה חדשה, ונאסוף נקודות של העולם שלא מתאימות. אלה אינדיקציות מאד קטנות על העולם. אנחנו הולכים ואוספים ידיעות על מה שקרי, על מה העולם לא. בסיטואציות של הפרכה מצליחים בגישוש בעולם לגלות פינה חדה. העולם אומר לנו "זה לא!”.

אם כך, עבור פופר דדוקטיביות היא תנאי לרציונליות.

פופר היה רוצה לראות את המדע כפרוייקט רציונלי, ואם תנאי לרציונליות היא דדוקטיביות, הוא ירצה לומר שמה שמדענים עושים בפועל הוא דדוקטיבית.

יש שיפוט (רציונליות היא דדוקטיבית) מול תיאור של השיטה המדעית (התיאור האינדוקטיבי של המדע היה שגוי, יש לתאר את המדע במונחים דדוקטיביים). אין הבדל בעשיה המדעית אלא דגש שונה בתיאור.

כאשר מדען כותב במאמר "הצלחנו להראות שהתיאוריה נכונה" פופר יקרא "נכשלנו בלהפריך את התיאוריה". עבוד פופר, מאחר והטיעון האינדוקטיבי הוא כשל, כל התיאוריות שטרם הופרכו הן בעלת יומרה דומה לאמת, ולא משנה בכמה ניסויים התיאוריה עמדה – 1 או 1000, זה אותו דבר.

הפיזיקה של ניוטון, למשל, נתמכה על ידי הקהיליה המדעית וזכתה לאינספור אישושים על ידי ניסויי של מיטב המוחות במשך למעלה ממאתיים שנה, ועדיין ההשערות המקובלות לגבי העולם הפיזיקלי היום דוחות את התיאוריה של ניוטון.

נתחבר לשאלה "מהו מדע"?

עבור פופר תיאוריה שאנחנו יכולים לדמיין סיטואציה של ניסוי שיפריך אותה, כלומר תיאוריה שנגזר ממנה משפט תצפית שיכול להיות שקרי, באופן שמאפשר הפרכה, היא מדעית. תיאוריה שלא מאפשרת את זה היא מלכתחילה לא מדעית ולכן כל ניסיון לדבר במובנים של הפרכה מיותר.

מוטיבציה – פופר בצעירותו עבד בצמוד לפסיכואנליזה מבית מדרשו של אדלר, והטענה שלו היא שתיאוריה כמו של אדלר (ותיאוריות נוספות) יכולה להסביר הכל - אם אדלריסט עובר על יד נהר ורואה ילד טובע ואדם שקופץ להציל אותו, הוא יוכל להסביר את זה במונחים של נפשו של אותו אדם. אם הוא לא יקפוץ, גם את זה הוא יוכל להסביר. התיאוריה של אדלר יכלה להסביר כל התרחשות, כל התרחשות והיפוכה. אי אפשר להפריך. (פופר שזה כך לגבי כל התיאוריות הפסיכואנליטיות והתיאוריה של מרקס).

תיאוריות כאלה יכולות להיות בעלות ערך, אבל הן לא מדע, ואנחנו לא יכולים לסמוך עליהן כפי שאנחנו סומכים על תיאוריות מדעיות.

יש שתי שאלות -

1 האם התיאוריה ניתנת להפרכה? כלומר, האם אפשר לגזור ממנה השערות שאפשר להפריך?

2 האם האנשים שתומכים בתיאוריה הם מספיק הגונים כדי לעזובה תיאוריה אחרי שהופרכה. (למשל, אסטרולוגיה היא תיאוריה בעלת מבנה שאפשר להפריך, אבל לאסטרולוגים יש נטיה לדבוק בתיאוריה, למרות שהיא כבר הופרכה, ולספר סיפורים על למה התצפיות שלהם לא התממשו).

אפשר להעלות כל מיני השערות שטרם הופרכו, והשאלה היא למה לסמוך עליהם, והאם, למשל, אפשר להעדיף אחת משתי תיאוריות אלטרנטיביות ששניהם טרם הופרכו.

פופר משתמש בשתי מונחים שקשים לתרגום:

• verisimilitude “כאילו אמת", נראה כמו אמת, מתפקד כמו אמת.
• Corrobration “תמיכה" (להבדיל מאישוש, המשמעות שונה).

איך נבחר בין שתי תיאוריות שלא הופרכו?

פופר: מבחינת יומרה לאמת אין הבדל בינהן, שניהן במעמד של השערה. לדוג' - התורה של ניוטון, זה תמיד טנטטיבי.

יש קריטריון (לא ממש מוצלח): כשאנחנו מעלים השערות שאמורות להיות ניתנות להפרכה יש תיאוריות יותר ופחות טובות. מה הופך תיאוריה לטובה? תיאוריה טובה היא תיאוריה מסתכנת, נועזת. פופר אומר שהמדע מתקדם על ידי השערות נועזות. יש תיאוריות שיש הרבה משפטי תצפית שלא מתיישבים איתן (מספיק אחד כדי שהיא תהיה מדעית) ואז יש יותר סיכוי להפריך. זו תיאוריה מסתכנת ונועזת וטובה. ככל שהתיאוריה בלתי מתיישבת עם יותר משפטי תצפית כך היא יותר טובה. למה? העולם שאנחנו מתארים הוא אחד מהעולמות האפשריים קונספטואלית. תיאוריה שמתאימה לכל האפשרויות לא מאפשרת לנו להבדיל בינהן, אבל אם יש קבוצה גדולה של עולמות אפשריים שלא מתיישבים עם התיאוריה, אז אם אנחנו מפריכים את התיאוריה צמצמנו את מספר האפשרויות לעולמות אפשריים.

כלומר, כדי לבחור בין תיאוריות נבדוק עד כמה התיאוריה מסתכנת, והאפשרויות יבואו לידי ביטוי גם בסוג הניסויים שנתכנן ונבצע כדי לבחון את התיאוריה. נבנה ניסויים שמאתגרים את התיאוריה באותם מקומות שהתיאוריה מזמינה אותנו לאתגר. אם לא נצליח להפריך במקומות אלה, נעדיף אותה זמנית. היומרה של שתי התיאוריות לאמת זהה. אנחנו לא יודעים כלום על האמיתות של התיאוריה הנועזת. אבל בגלל שהיא לקחה צ'אנס ועמדה בו, אנחנו מעדיפים אותה זמנית. זה לא אמת, אבל זה כאילו אמת, ואנחנו סומכים על זה, זה עומד בקריטריונים של כאילו אמת ותמיכה, שזה דומה לאמת ואישוש, אבל בדלל ההתעקשות על הדדוקציה זה לא.(זה מרגיע אותנו, אבל זאת לא התקדמות של המדע. התקדמות של המדע היא צבירת ידע, כלומר צבירת הפרכות).

ש: אבל אנחנו כבר יודעים איך התא נראה?

ת: פופר – לא אנחנו לא, הכימיה והפיסיקה והמכשור עליהן התצפיות מבוססות הן תלויי תיאוריה. יש לנו השערה מאד פוריה. ההשערות עוזרות, אבל הן לא אמת.

לקטוש – הניח שהמדע רציונלי ופעל מתוך זה, ומצד שני תלמיד-קולגה של פופר. הוא מקבל את הרעיון של התקדמות דרך הפרכות, אבל מנסה להיות יותר ריאלי לגבי מה שמדענים עושים בפועל.

הוא אומר שלפופר יש הגדרה מאד קפדנית של הפרכה – חוסר דיוק ברמה הכי קטנה זאת הפרכה. ךקטוש אומר שזה לא עובד ככה – יש לנו תכנית מחקר – רעיון גדול ורחב שיש בו חלק שהוא הליבה, ההארד קור, ויש חלקים יותר פריפריאליים – אפשר לתקן אותם בלי לפגוע בליבה. לקטוש אומר שרב הניסויים נעשים בפריפריה, ושם נעשים תיקונים, אבל את הליבה לא מפריכים. ככה התכנית מתקדמת בלי לפגוע בליבה. לפעמים זה מתחיל להיות לא אסתטי מרב תיקונים, ואז לא נוטשים את תכנית המחקר, אלא אם יש תכנית מחקר עם ליבה חדשה שמסביר את הנתונים שנצברו עד כה טוב יותר.

יש הבדל בין תיקונים והפרכות. לא כל דבר הוא הפרכה.

יש המון ביקורת על פופר.

עוצמתה וחולשתה של הגישה -

עוצמה – הדרישה לדדוקציה, ההתעקשות על ריאליזם ספקני

חולשה – פופר בעצם בונה על מה שמדענים עושים בפועל, ומצדיק אותם על בסיס כאילו אמת וכאילו אישוש. זה קצת מגומגם.

עוד שני קשיים שפופר נתקל בהם:

1. משפטי תצפית – אצל פופר יש תיאוריה ומשפטי תצפית.

כדי לטעון שתיאוריה הופרכה צריך להראות ש~E זאת טענה אמיתית, כלומר ערכי האמת של התצפיות אמורים לעמוד במנותק מהתיאורה. בזה פופר דומה לאינדוקטיביסטים – ערך האמת של משפט התצפית בוחן את התיאוריה ומשמעותו לא נגזרת מהתיאוריה (אצלם זה אישוש, אצלו – הפרכה), אבל כשדיברנו על ראיות במדע דיברנו על כך שכשמשפטי תצפית שנתונים לנו במונחים של אירועים הם תלויי תיאוריה, הם לעולם לא נייטרליים ביחס לתיאוריה. תיאורטיקנים שונים נותנים משקל שונה לחשיבות של הרעיון הזה. אצל פופר זה מורכב – מצד אחד הוא זקוק למשפטי התצפית כדי לבחון את התיאוריה (קריטריון למדעיות). אבל פופר היה רחוק מהליות נאיבי, הוא היה מודע לכך שמפשטי תצפית תלויי תיאוריה, ועבורו זה חמור – כי התיאוריה על משפטי תצפית (שאינם תלויי תיאוריה?) היא השערה (ואז זה מעגלי) או שזה אינדוקטיבי. [מקריאה פסקה שמראה שהוא היה מודע לביצה הזאת]. במובן הזה התפיסה של תיאוריה היא אנטי יסודנית (יסודנות – יש נקודת מוצא ודאית שעליה אפשר לבנות. למשל – תצפית היא בסיס לידע). פופר אומר שלא – התצפיות עצמן תלויות בתיאוריה, אי אפשר להישען על זה. אין קרקע, זה כמו לבנות על ביצה. הספקנות של פופר מאד עמקה במובן הזה, וזה לצד הריאליזם שלו. לפעמים מציגים את פופר כמאד בטוח בעיקרון הפרכה קשיח, אבל זה לא נכון, יש לו עמדה ספקנית מאד מורכבת. הוא היה רוצה להיות דדוקטיביסט אבל זה לא ממש עובד לו. זה טראגי כי זה הופך הכל לנזיל, ואז המוטיבציה שלו – לסלק תיאוריות לא מדעיות, לא מתממשת.

למה פופר למרות המודעות שלו לכך שתצפיות תלויות תיאוירה דבק בהפרכיות?

כי פופר היה מסוג הפילוסופים שיש להם מה לומר על כל דבר, ויש לו תפיסת עולם כוללת שמחברת בין פילוסופיה של המדע לתפיסה פוליטית (החברה הפתוחה ואויביה) – הוא תומך בתפיסה ליברלית של מדינה פתוחה שמאפשרת מגוון של חרויות, ומאפשרת להעמיד בביקורת כל רעיון. הפילו' של המדע העמדה בביקורת היא הניסיון להפריך. העמדה בביקורת היא תמיד תלויית תיאוריה. אין יסודנות, אין קרקע מוצקה, והיעדר האמת המוצקה גרם לפופר לדבוק בגישת החברה הפתוחה – כיוון שאין יסוד לשום יומרה ואמת הכל צריך להישאר פתוח ונזיל ואף אחד לא רשאי לכפות את דעתו על אחרים. (כלומר, עיקרון הניתנות להפרכה הוא חלק מתפיסת עולם כללית שלו).

מעניין שפופר לא היסס לאתגר את עצמו במקומות הכי קשים, הוא שאל על מה שתפיסה המדעית והפוליטית שלו מבוססים, והוא חוקר את הרעיון שחייבים להתחיל ממשהו. זה ניסיון מרתק בכנות שלו. (החברה הפתוחה ואויביה פרק 24).

2. הבעיה של דוהם (בעיית דוהם קווין) -

אנחנו יודעים שתצפיות ומכשירי ניסוי תלויי תיאוריה. לכן, כשאנחנו גוזרים משפט תצפית אנחנו גוזרים מאוסף של רעיונות – התיאוריה עצמה וכל התיאוריות שקשורות למכשירי הניסוי, אמינות החושים...

כלומר, יש את ההיפותזה שאותה מעמידים למבחן ושורה של היפותזות חיצוניות, היפותזות עזר.

כלומר:

(A1&A2&A...&H)--> E

~E

--

~(H&A1&A2&A...)

~H v ~A1 v ~A2 v ~A...

השאלה היא איך אפשר לדעת איזה מההיפותזות לא נכונה. מנסים לבודד. מה שדוהם מדגיש הוא שאנחנו לא תמיד יודעים מהם כל ההיפותזות הרלוונטיות. דוהם טוען שצריך להיעזר בזיהוי הזה ב'חוש המדען'. (לדוהם עצמו, כמה טראגי, לא היה 'חוש מדען' מוצלח, הוא נכשל שוב ושוב כמדען בזיהוי הזה).

כדי לא לאבד תקווה לגמרי יאמרו פופר ודוהם שבמקרה הזה (איזה? הפרכת הקוניוקציה של התיאוריה?) ההיפותזה הוחלשה, רועעה – ולא הופרכה, בגלל היפותזות העזר.

לשים לב – כל דרך ההסקה הזאת תקפה.

סיכום -

התחלנו עם ראיות, ראינו שבראיות יש שורה של בעיות וחולשות. תצפיות, ניסויים, עדויות – קשה להתחיל מאיזה יסוד ברור שלא מניח המון הנחות קודמות, שאין קשיים.

שמנו את הקשיים בצד, החלטנו לקבל משפטי תצפית, עברנו למבנה תיאוריות וראינו איך אפשר להעזר בראיות תצפיותיות כדי לבנות ולבחון תיאוריות. זה מה שהמדע עושה!

ראיונו שבבחינה לעומק העסק בורח לנו מבין האצבעות - הבעיות של האינדוקציה, האשוש, שכגם כשהוא בייסיאני הוא בעייתי, והבעיה מהיום. ככל שהתקדמנו מצאנו יותר בעיות ולא תשובות, לא מתודה ברורה.

יחד עם זאת, האנשים בגבעת רם ממשיכים לעבוד, ועושה רושם שדברים מתקדמים – מחשבים נהיים קבנים מאד, מכוניות נהיות חשמליות...

אנחנו רואים שאין לנו מתודה מדעית ברורה. יש לנו רוח של הדברים, אבל קשה להסביר אותה.

אז איך בוחרים בתיאוריה?

יש לנו כל מיני שיקולים פרגמטיים, מטאפיזיים – אסתטיקה, פשטות. --> קריטריונים רכים לקבלה ודחיה של תיאוריות.

פרק 12 – קבלה ודחיה של תיאוריות

קבלה ודחיה של תיאוריות לאור קריטריונים רכים -

השאלה של קבלה ודחיה של תיאוריות היא פרגמטית במידה מסויימת. אנחנו מתקשים לשתמש במושגים של אמר ושקר כמו קודם, אבל לא ברור מה בידוק הקשר לאמת. ובכל זאת, פרגמטית יש לקבל או לדחות תיאוריות. המדען עושה את זה ביומיום. על סמך מה?

מדי פעם אנחנו שומעים על קריטריונים רכים (לא לוגיים) -

• פשטות
• פוריות
• היקף
• התאמה לתיאוריות אחרות
• נוחות

ננסה לראות איך זה עובד בפועל.

נגיד פשטות – באיזה מובן התיאוריה של אינשטיין יותר פשוטה מזו של ניוטון? כשמסתכלים על הקריטריונים בזכוכית מגדלת נהיה קשה (כמו בכל דבר בקורס) להבין במה מדובר. למשל – התאמה לתיאוריות אחרות – למה זה שהתיאוריות האחרות היו שם קודם נותן להן עדיפות?

לגבי על קריטריון רך יש לשאול שלוש שאלות:

• למה בדיוק הכוונה בקריטריון, מעבר לכותרת?

• איך משתמשים בקריטריון כדי לבחור בין תיאוריות?
• מה ההצדקה להשתמש בקריטריון, למה זה טוב?

נניח שיש תיאוריה שעונה על כל הקריטריונים, מה ההצדקה לבחור בה?

יש מחשבה שהקריטריונים האלה הם אינדיקציה לקשר בין התיאוריה של העולם. שאם הקריטריונים נמצאים, התיאוריה כנראה תיתן לנו חיזויים יותר טובים על העולם.

כלומר אנחנו מקווים שזה יתן לנו סוג של אישוש, או תחליף אישוש, בלי לקרוא לילד בשמו.

למה זה אינדיקציה לאישוש, במקום אישוש עצמו?

לא ברור. אבל יש לנו תקווה מעשית כזאת.

מה שברור הוא שלנו קל יותר להתמודד עם תיאוריות שעונות על הקריטריונים, אבל צריך לזכור שזה לא יכול להיות תחליף לאישוש והפרכה. המעבר לקריטריונים רכים לא פותר את הבעיה.

עד עכשיו השתמשנו במושג האמת במשמעות של "אמת כהתאמה", כלומר – פסוק הוא אמיתי אם העולם מתאים לו. יש מושגים אחרים של אמת -

• לכידות – טענות הן אמיתיות אם הן מתאימות לכל השאר. יכולות להיות כמה רשתות לכידות.
• פרגמטיות.

בכל מושגי האמת, כשרוצים לבדוק למה המושגים טובים או שזה מחזיר אותנו לאישוש והפרכה, שראינו שהם בעייתיים, או שזה לוקח אותנו למשהו מטאפיזי – צורך ךהניח הנחות מטאפיזיות שיאנן ניתנות לבדיקה אמפירית אפילו במובן החלש של אישוש והפרכה שלמדנו "העולם יפה", “העולם קוהרנטי". הקריטריונים הרכים הם לא פתרון קסם.

הגענו לחצי מבוי סתום פסימי מעט לגבי המדע והקשר לניסיון ולוגיקה.

מצד אחד נרכב על הגל הפסימי ונגיע לתגובות לתחושה הזאת בפרקים הבאים, ויחד עם זה היא חוזרת על זה שזה שבמדע יש בעיות לא אומר שהאלטרנטיבות הן בעלות אותו מעמד, ואפשר לעזוב את המדע וללכת לכל מיני ץפיסות לא מדעיות באותה מידה של אמת.

פילוסופיה של המדע - תרגול 6 - הבעיה החדשה של האינדוקציה

תרגול 6 22.05.2012

בעיית האינדוקציה החדשה / גודמן

אינדוקציה --> אישוש --> הפרכה --> תת היקבעות

חשוב שנבין את הפרדוקס של הירול, להבין את ההקשר לאישוש, ולהבין את היחס בין הבעיה הישנה והבעיה החדשה.

יום – פתרון נטורליסטי. לא מניח אחידות בטבע. אנחנו עושים חיזויים על בסיס דברים שהתרגלנו אליהם. אנחנו יכולים רק לחזות על בסיס מה שיהיה את החיזוי הטוב ביותר שלנו, ולא לקבוע קביעות אוניברסליות. החיזויים נעשים על בסיס מה שהורגלנו.

פילוסופים לא היו מרוצים מהפתרון כי הם אומרים שהוא מתאר מה עושים, ולא מסביר למה עושים את זה.

לא צריך לשפוט את האינדוקציה לאור הדדוקציה, כי גם הדדוקציה היא תוצר של תהליך היסטורי, אבולוציה, בדיוק כמו האינדוקציה. תהליך מעגלי – מתקן. במקרה של דדוקציה התקבעו חוקים מזמן, ואלו חוקי הדדוקציה. בנושא האינדוקטיבי אין קריטריון כזה.

גודמן מתנצל בפני יום, כי אי אפשר להפריד בין התיאור לבין ההצדקה. חוסר ההבחנה שלו בין הקשר השימוש וההצדקה היה נכון.

(יש שקופיות מפורטות)

פוזולוגיים – יש כללים וצריך לחשוף אותם. גישה אפריורית, יסודנית. למשל דקרט – יש יסוד עליו נשען כל הידע ויש לגלות אותו.

גודמן הוא נטורליסט, פרגמטיסט – הכללים הם תוצאה של שימוש. אין צורך להניח הנחות יסוד מטאפיזיות.

בסופו של דבר היכולת שלנו להבחין בין הכללות מקריות ואמיתיות תלויה בפרדיקטים בהם משתמשים. יש פרדיקטים (תכונות בעזרתם מתארים אובייקטים בעולם). היכולת להסיק מתצפית תלויה בפרדיקט. טענות שמכילות פרדיקטים שניתנים להשלכה ניתנות לאישוש, ולהפך. הוא מציג את הדוגמא של ירול: יש ירוק וירול. ירוק = ירוק לפני t, כחול אחרת. הוא מראה שלמרות שחושבים שירול אינו פרדיקט קביל, אין שום דרך להצדיק את זה. איזמרגדים ירוקים מאששים את ההיפותזה שכולם ירוקים ושכולם ירולים. מקבלים שאותה תצפית מאששת שתי היפותזות סותרות. אם נבחר טוב את הפרדיקטים נוכל לאשש כל דבר שנרצה.

“כל האיזמרגדים ירולים" ואז איזמרגדים ירוקים יאששו את ההיפותזה שכל הורדים כחולים.

אנחנו מחפשים קריטריון לאישוש (או שפצור של התיאוריה) שתגע להבחין בין ירוק לירול. ההגדרה של אישוש רחבה מדי, ואינה מוציאה את המקרה של ירול שהוא בעייתי.

גודמן מציג ניסיונות להתנגדות ועונה להן.

התשובה של פילוסופי של המדע לבעיה החדשה היא שיש פרדיקטים שהם "סוגים טבעיים". הצגת הבעיה החדשה עוררה שיח פילוסופי עשיא בשאלה של מה נחשב סוג טבעי, שאותו אפשר להכניס להיפותזות שמאששים.

זאת התמודדות באמצעות הוספת הנחה (על סוגים טבעיים).

גודמן היה נומינליסט. אחד מהפרוייקטים שלו היה להיפטר מכל מושג הקבוצה (עליה ראסל העמידו (ניסו להעמיד?) את כל המתמטיקה.

צריך להבין את הרקע של גודמן, את הגישה הנטורליסטית – פרמטית שלו, את האופן בו הוא מגיב לבעי הישנה של האינדוקציה, את האישוש בהקשר של המפל – מה מקביל אליו ומה הוא מוסיף, להבין את הבעיה של הירול ואיך זה ממחיש את הבעיה החדשה – הבעיה של הפרדיקציה, אופי הפרדיקטים שאנחנו יכולים להכניס בתוך ההיפותזות שלנו.

הבעיה החדשה היא במסגרת של אישוש ומתייחסת לפרדיקטים אותם אנחנו מכניסים להיפותזות שלנו.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 10 - הגישה ההתייחסותית (1)

שיעור 10 – 22.05.2012

עמי ביינהרט

פסיכואנליזה עכשווית – הגישה ההתייחסותית (1) relational psychoanalysis

מורכבות - אין הוגה מרכזי. גוף ידע לא מאורגן (יש לזה סיבה). עדיין בהתהוות.

המון שאלות ללא תשובות.

אי בהירות. פירוק של הפסיכואנליזה, לא תמיד עם קונסטרוקציה מחודשת.

איך התפתחה הפסיכואנליזה ההתייחסותית?

התפתחות הפסיכואנליזה – קליין וויניקוט – פסיכואנליזה אנגלית, קוהוט – אמריקאית. מאד משמעותי. ויניקוט לא התקבל בארה"ב (ב1971 הוא נתן הרצאה בארה"ב על האובייקט, הרצאה על אחד הנושאים החשובים. התגובה היתה קשה מאד, והוא קיבל מיד אחרי ההרצאה התקף לב. הפסיכואנליזה האמריקאית הרגה את וניקוט!).

הרבה מהגישה, שמרכזה בניו יורק, מתכתבת עם הגישה האמריקאית (?).

בשנות השמונים, בתוך הפסיכואנליזה האמריקאית, שהיתה רובה כולה פסיכולוגיית אגו, התפתחה הרבה ביקורת שהפכה לאי נחת. ביקורת מבפנים ומחוץ. שלושה כיוונים של ביקורת:

1. טראומה
2. פמינזם ומגדר
3. התיאוריה הקוירית

בשלוש התחומים התפתחה חשיבה שהתנגשה עם החשיבה הפסיכואנליטית כפי שזו השתרשה בתרבות. (שזה לא בהכרח מה שפרויד חשב, אלא נגד הגרסה הפופולרית). במובן הזה פסיכולוגיה התפתחותית צמחה במובן העמוק על קרקע של פוסט-מודרניזם.

הגישה ההתייחסותית שינתה את כל צורת החשיבה בפסיכואנליזה. יש שיאמרו שפירקה, יש שלא. השלכות על טכניקת הטיפול.

זאת תיאוריה ביקורתית. ככזאת, היא לא מתחייבת להציע פתרונות אלטרנטיביים למה שהיא מפרקת. האמירה – יש ערך לפירוק בפני עצמו, לדקונסטרוקציה, גם ללא בניה מחדש.

מחזור לביקורת:

1 טראומה.

המודל של פרויד: טראומה כעודפות, כל דבר (גם טוב) שהנפש לא יכולה לעכל.

תיאוריית הפיתוי (הטראומה) - מודל דו שלבי של נוירוזה (פרויד) -

1. אירוע בילדות. לא נחווה כטראומטי. פעמים רבות האירוע גם לא נזכר.
2. התפתחות מינית, יש טריגר שמזכיר את האירוע הראשון והופך אותו לטראומטי. חווים את המשמעות הטראומטית (סימפטום היסטרי). הבדיעבדיות של פרויד.

מודל מאד מורכב ולא אינטואטיבי – לא ברור איך זיכרון של אירוע יכול להפוך לטראומה.

פרויד נטש את התיאוריה.

הסוגיה של מציאות מול פנטזיה בטראומה היא עדין מרכזית בדיון הפסיכואנליטי בטרואמה.

קליין – פנטזיה

ויניקוט – טראומה

הנטישה היא די מוקדמת, לטובת תיאוריית הפנטזיה.

כל התהליך הדינאמי הוא תהליך של בדיעבד apres-coup, יש אירוע בהווה שהופך את האירוע שהיה בעבר לטראומה.

תיאורית הפנטזיה -

יש שיאמרו שהעניין של טראומה / פנטזיה הוא קו פרשת המים של הפסיכואנליזה. אפשר להעמיד עליו את כל החשיבה האנליטית.

קוהוט – טראומה (אדיפוס יהיה טראומטי אם ההיענות של ההורים (=משהו חיצוני) היא לא נכונה).

זה פוגש דיונים בין מטפלים שעובדים בעיקר עם נשים שעברו אונס. עולה שאלת האמינות של הזיכרון. מה קורה כשמגיעה לטיפול מטופלת ששאלת ה'מה קרה באמת' חשובה לה מאד. במפגש עם מטפלים מסוגים שונים יש כאן חומר נפץ קליני.

אם היא פוגשת מטפל שהמודל שלו הוא מודל הפנטזיה (כלומר, גם אם היה אירוע הדבר שמחולל את הטראומה הוא הפנטזיה, המשאלה האדיפלית. ואז הקשב של המטפל הוא לפנטזיות, והוא לא עסוק בתיקוף החוויות של המטופלת) היא עלולה לחוות טראומה מחדש. התוצאה של חוסר התיקוף הזה הוא המון אבחנות של בורדרליין. הנשים הופכות להיות כאלה בטיפול, כי היא הופכת להיות סוערת ואלימה בצורה שאינה מובנת למטפל – היא חווה טרואמה מחדש.

המודל היום הוא של בניית אמון בטיפול (תהליך שלוקח שנים, בגלל הטראומה) לפני בירור אנליטי של הטראומה. יש התייחסות לפנטזיה, אבל יש דברים שבאים קודם.

שם חשוב בהקשר הזה הוא דיוויס.

נקודה שניה של ביקורת -

2 ביקורת פמיניסטית

תפיסת עולם פאלוצנטרית. המבט המכונן הוא מבט של האישה כגבר חסר. (בהקשר הזה מדברים על לימודי רפואה – אנטומיית ברירת מחדל היא על גבר, ועל נשים לומדים בנפרד, בגינקולוגיה). אם קוראים את פוריד לעומק, מוצאים שזה עיוות של החשיבה הפרוידיאנית, כי פרויד אומר שגם לגברים וגם לנשים יש חרדת סירוס, ושל נשים חלשה יותר. ... . כשפרויד דיבר על מהות נשית וגברית הוא חשב שלכולם יש את שתיהם, במינונים שונים. הוא דיבר על איכויות בנפש – נשית וגברית, מהר מאד בתרבות זה חובר לנשים וגברים, ואז, ביחד עם חיבור למוקדי כח, זה הפך להוכחה מדעית שגברים עליונים (קוהלברג, עם שאלון המוסריות שלו, בו גברים יצאו מוסריים יותר. גילגן שיפדה אותו – היא הראתה שנשים מגדירות מוסריות אחרת, ולא מוסריות פחות. אני אוסיף על זה לבלוג תחת "חשיבה פמיניסטית").

3 תיאוריה קווירית

יש תפיסה של התפתחות מינית נורמטיבית, בה יש תסביך אדיפלי שנפתר בהזדהות עם ההורה מאותו המין וכו'. הומוסקסואליות נתפסת כפתולוגיה. כך זה אכן השתקף בדס"מ עד שנות ה80.

כל אלה מייצרים טלטלה מאד גדולה בחשיבה האנליטית הקלאסית.

יש אי נחת ומתחילה להיווצא תיאוריה חדשה.

אפשר לראות את החשיבה ההתייחסותית כשינוי פרדיגמה. גם אם לא מקבלים את זה היא מחייבת הגדרה מחודשת של שורה של מושגים בפסיכואנליזה (שקשורים לביקרות).

שינוי פרדיגמה (קון) – התנועה בין תיאוריות ותפיסות עולם אינה רציפה, לינארית, אלא תיאוריה מתפתחת, ואז משהו לא מסתדר, מתפתחת אי נחת. אחרי תקופה מסויימת של אי נחת.

התפתחה (מתי?) הבנה של מרכזיות הטרנספרנס - המוקד בעבודה אנליטית הוא אנליזה של הטרנספרנס – של היחסים בין המטפל והמטופל.

פרויד "זה כמו להעלות את המפלצת מן השאול ואז לשלוח אותה חזרה בלי לשאול אותה אף שאלה".

בנוסף, היתה הבנה הולכת וגדלה של מרכזיות הההעברה הנגדית (קאונטר טרנספרנס).

גם המטפל מרגיש דברים כלפי המטופל. בעבר (קליין, למשל) זה נחשב כהפרעה לטיפול. מתפתחת תפיסה שאומרת שזה חשוב.

כאן עולה עניין של סובייקטיביות המטפל – הטיפול האנליטי הוא מפגש שיש בו סובייקטיביות הדדית.

מתפתחת פרדיגמה שהיא המושג של פסיכולוגיה של שני אנשים. זוהי טענה שיש לה שורשים פילוסופיים. לא אינטואטיבית. אינטואטיבית יש אני, ישות שפועלת בעולם. יש מרכז שהוא אני וממנו האדם פועל. האדם כיש. זו תפיסה עמוקה בפילוסופיה. הטענה שעולה היא "המיתוס של הנפש המבודדת" (תרגום חופשי) שאומרת שהנפש היא לא דבר קבוע שיש לאדם אלא דבר שמתהווה כל הזמן דרך מפגש עם האחר. אי אפשר להפריד בין אני והסביבה. זו ערבוביה בהתהוות מתמדת.

עוד שתי נושאים:

1. תפיסת העצמי המרובה
2. הסתכלות מחודשת על כל המימדים של הטיפול האנליטי. מה זה טיפול, מה קורה בו, מה מרפא.

תפיסת העצמי המרובה -

מהו עצמי?

שני מושגים של עצמי:

1 תחושת עצמי – ישות קוהסיבית, שיש לה קיום מתמשך, מניעה אותי לעשות דברים. יש שידברו על גרעין של עצמי מולד. עצמי בריא – תחושת רצף, אדפטיבי. תחושה שאני המניע לפעולות שלי, ושהאני הזה מחובר להיסטוריה שלי. התפתחות תקינה אמורה לאפשר לזה להתקיים באופן רציף.

ויניקוט סיבך את המודל ואמר שאדם מהר מאד מפצל את העצמי בין גרעין של עצמי אמיתי לעצמי כוזב שנענה לסביבה. יש קונפליקט בינהם. אצל ויניקוט המטרה היא לשמור על העצמי האמיתי.

2 קוהוט – ההתפתחות מונעת על ידי מתח בין היכולות של האדם והאמביציות שלו. בתוך זה יש את העצמי הגרנדיוזי.... פיצול אנכי ועוד דברים ...

ההנחה היא במודלים האלה שיש עצמי קוהסיבי.(דימוי של בצל עם המון שכבות).

בגישה ההתייחסותית אנחנו עוברים להגדרה של עצמי מרובה – זה אומר שהנפש בנויה ממצבי עצמי. (דימוי של אשכול בצלים. אין הירארכיה, אין עצמי גרעיני אחד אמיתי יותר). בתפקידים שונים יהיו עצמיים שונים שיתפקדו. הדגמה – מתח שאנחנו חשים שכשנפגשים חברים שלנו משני מעגלים חברתיים שונים. אנו חשים איום על תחושת העצמי הלכיד – יש מודעות לקיום של זני מצבי עצמי לא קונסיסטנטיים.

המעברים בין שני המצבים השונים נקרא בשפה פסיכולוגית דיסאסוציאציות (לא פתולוגיות). במצב עצמי אחד אנחנו בדיסאסוציאציה עם מצבי עצמי אחרים.

העצמי האדפטיבי יותר לא דורש קוהסיביות מאד גדולה.

הדרישה שלנו ליצצר אחדות, קוהרנטיות של העצמיים גם היא מצב עצמי. רב הזמן אנחנו לא עסוקים בזה.

תרגול 10 - שפינוזה (המשך)

תרגול 10 - 22.05.2012

עוד שפינוזה

אופן - האופן בו אנחנו תופסים פנים מסויימות של העצם. משהו כזה.

שכל אלוהי ושכל אנושי – שיתוף השם, הכוונה לדברים אחרים לגמרי. אצל אלוהים השכל בא לפני הדברים המושכלים, אצל האדם אחרי.

אינו מוגבל בחוקי הטבע, הוא חוקי הטבע. להגיד לו לא לפעול לפי הכללים זה כמו לומר לו 'תעשה טובה, אל תהיה אלוהים'.

הזמן הוא עזר של הדמיון. כמו הרבה דברים, למשל תכלית, טוב ורע.

הרצון

לאלוהים לא יכול להיות רצון אחר. אם הוא ישנה את הרצון שלו הוא ישנה את מהותו. מנקודת מבט סופית יש רצון, יש טוב, יש רע. מנקודת המבט של הנצח אין. המושלמות אינה שאלוהים היה יכול לברוא אינסוף עולמות.

(קוראים איפשהוא, אין את הטקסט במודל).

לייבניץ – אלוהים ברא את הטוב שבעולמות האפשריים. יש אינסוף עולמות והוא מחליט איזה להוציא לפועל.

אצל שפינוזה זה אחרת – קודם כל כי יש אפשרויות חליפיות, וגם במשמעות של הטוב.

עוברים לספר השני -

בעיית הגוף והנפש של שפינוזה

(היפוך בסדר הנושאים ביחס לדקרט – סדר הדברים ולא סדר ההכרה)

הגדרות

יש שאלה על הקשר – אציתי להרים את היד והרמתי את היד. על פניו, זה נראה כקשר סיבתי בין גוף ונפש.

שפינוזה דוחה את הקשר הסיבתי בין גוף ונפש.

3 הנפש מעצבת את האידיאות. לא קרטיזאני!

4 לא קרטיזיאני, כי לפי דקרט אלוהים ערב לאדקווטוית (הולמות) של האידיאה. מה שהופך את האידיאה לאמיתית לפי דקרט הוא שהיא מתאימה למציאות. זה מה שמבדיל בין םאטה מורגנה ואידיאה של שולחן. השאלה היא אם הם מייצגים משהו קונקרטי במציאות החיצונית.

דקרט לא היה מדבר על סימני היכר פנימיים, אולי חוץ מהקוגיטו.

אצל שפינוזה יש תורה של לכידות (קוהרנטיות) בניגוד להתאמה – כל הדברים מסתדרים אחד עם השני, זה אומר שהאידיאה אמיתית. בכלל לא קשור לאם זה מייצג משהו בחוץ. יש משהו לא לכיד בעמדה של שפינוזה – כי אפשר לבנות אינסוף תורות לכידות (למשל – אני אלוהים), צריך איזה קשר לעולם החיצוני.

משפטים

3 לאלוהים יש בהכרח אידיאה. מופנה נגד דקרט. שפינוזה שולל כל תפיסה אישית מאלוהים. לאלוהים אין אידאות, אין סובייקט שיש לו אידיאות, אלא אלוהים הוא זהה למערך האידיאות שיש לו. יש לו את האידיאה וגם את האידיאה של האידיאה. זה לא רפלקציה עצמית, הוא סה"כ האידיאות. זאת נקודה בעייתית, היתה בשיעור.

עיון למשפט 3 – צריך לחשוב על כל יכולות אלוהית בצורה אחרת לגמרי, זה לא פרסונלי.

4 אצל שפינוזה אין אידיאה בנפרד מאובייקט. מדובר בעצם באותו דבר. מה משמעות הזהות הזאת?

ממשות פורמלית (צורנית) ואובייקטיבית -

נגיד שיש לנו אידיאה של כבש. הממשות הפורמלית היא או הכבש עצמו או שלאידיאה עצמה יש קיום כאידיאה. מה מפריד בין אידיאה של כבש ושל אריה? האם יש הבדל בממשות הפורמלית בין שני האידיאות? לא! שניהן אקטים של מחשבה. ההבדל הוא בממשות האובייקטיבית, התוכן של האידיאה.

שפינוזה: אידיאה של: (של שולחן, נניח)

יש לכך שני מובנים -

1. המובן הפורמלי - אידיאה של שולחן זהה לשולחן. אלו שני תיאורים של אותו דבר. פעם תחת תואר ההתפשטות ופעם תחת תואר המחשבה. מדובר באותו שולחן, תארים של אותו אופן. במובן הזה אין מה להוכיח התאמה, יש זהות. גוף ונפש הם אותו דבר, השאלה המטאפיזית בדבר התאמה לא עולה. לא נשאל "האם השולחן הוא השולחן?”. האם יש התאמה בין שר הביטחון ליושב ראש מפלגת העצמאות? לא (כלומר, אין טעם לשאול!)! זה אותו אהוד ברק, אותו אופן.זה כמו לשאול האם אהוד ברק מתאים לאהוד ברק.
2. המובן האובייקטיבי – תוכן, 'על אודותיות'. אידיאה מוסבת על משהו. (כמו על – אני חושב על זה לא כמו הפלאפון נמצא על השולחן. ככה יש גם שתי משמעויות של של). במובן הזה המחשבה על היא לא כמו הדבר עצמו. אני יכול לחשוב על השולחן, הפלאפון לא יכול לחשוב על השולחן. שפינוזה לא עושה רדוקציה של הפיזיקלי למנטלי (או להפך). פיזי יש רק על, מנטלי יש על אודות. הפלאפון הוא על השולחן, הוא לא יכול להיות (לחשוב) על אודות השולחן.

עד כאן השאלה ששפינוזה מעלה.

הנפש לפי שפינוזה היא אידיאה של הגוף. (?)

6 הסיבה של תזוזת השולחן צריכה להיות מוסברת תחת תואר ההתפשטות, ואת סיבת האידאה של השולחן יש להסביר תחת תואר ההתפשטות. בסוף הכל מתנקז לאלוהים, הסיבה הרחוקה של כל הדברים. אבל בקטן, סיבות קרובות יש להסביר כל דבר תחת התואר של עצמו.

7 משפט חשוב. סדר האידיאות וקישורן שווה לסדר הדברים וקישורם. זה משפט כמעט אקסיומטי, כי זה בעצם אותו דבר.

האמת היא סימן לעצמה -

(תחילת הספר). כשיש לאדם אידיאה אמיתית הוא יודע את זה. אין שאלה. אין דברים כמו בעיית הטעות של דקרט.

אצל דקרט ברור ומובחן הוא תנאי לאמת, תנאי לא מספיק ולפעמים גם לא תנאי הכרחי.

שפינוה אומר שהאמת היא סימן לעצמה. מה זה אומר? שאם אני חושב שמשהו אמת הוא אמת? שפינוזה אומר שאם זה ברור ומובחן זה אמיתי. מה, ואם אני רואה שולחן ערוך באמצע המדבר, וזה ברור ומובחן?

זה לא מה ששפינוזה אומר. הוא אומר שאם זה ברור ומובחן זה אמיתי. אבל אני יכול לטעות בברור ומובחן. זה קריטיון פורמלי ולא פסיכולוגי.

(שואלים בכיתה אם זה לא כמו לומר שמה שאמיתי אמיתי. עמית אומר שלא, ולא מסביר).

ברור ומובחן זה תנאי של לכידות, כמו שזה בשכל האלוהי. נגיע לזה בהמשך.

13   נפש האדם היא אידיאה של הגוף.

16 לפי שפינוזה, אפשר לדעת שיש דברים חיצוניים. איך? הרי לפיו הנפש היא אידיאה של הגוף, ונראה שכל מה שאפשר לדעת זה הגוף? האובייקט היחידי של הנפש הוא הגוף. (במובן הבססיסי – של פורמלי – זהות). אז איך אני יודע שיש שולחן?

שפינוזה אומר שאני לא תופס גוף חיצוני, אלא רק מודיפיקציה, שינוי בגוף שלי. האידיאה של הנפש היא הגוף שלי.

עמ' 151, עיון: (דוגמא מבהירה) – אני תופס את ראובן. וראובן תופס את ראובן. כשאני תופס את ראובן אני תופס בעצם את עצמי, שינוי בגוף שלי. לכן אין שום בעיה בהנחה שהנפש היא אידיאה של הגוף. איך אני יוצא החוצה? ע"י הפעלות (ראיה וכו'). שפינוזה צנסה לעשות רדוקציה של האובייקטיבי לפורמלי. האידיאה של ראובן על ראובן קיימת כל עוד הוא חי. האידיאה שלו יכולה להמשיך להתקיים אצל אנשים אחרים אחרי שהוא חדל להתקיים (זה אומר שהוא מת).

מערך האידיאות שלי מלמד על הגוף שלי, לכן האידיאה של ראובן יכולה להמשיך להתקיים אצלי גם אחרי שהוא מת.

שפינוזה מסביר זיכרון אותו דבר – לפי איך שהדברים הפעילו אותי, כמו שהם ביחס אלי, לא לפי הסדר האמיתי. כל אחד יפעיל שרשרת מחשבות אחרת, גם כשרואים את אותו הדבר.

אז איך הנפש יכולה להיות על אודות משהו שהוא מחוץ לה? איך העל אודותיות (אובייקטיביות)?

אפשר לעשות לזה רדוקציה לפורמלי, לגוף ולנפש שלי. אני אף פעם לא תופס גוף חיצוני באשר הוא, אלא באשר הוא מפעיל אותי, עושה מודיפיקציה לגוף שלי.

הנפש איננה אוטונומית. יש לדברים בה ביטוי בדברים שראינו פעם, שנתקלנו בהם. לכן יש חוקיות לאסוציאציה ולזיכרון.