הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 10 - הגישה ההתייחסותית (1)

שיעור 10 – 22.05.2012

עמי ביינהרט

פסיכואנליזה עכשווית – הגישה ההתייחסותית (1) relational psychoanalysis

מורכבות - אין הוגה מרכזי. גוף ידע לא מאורגן (יש לזה סיבה). עדיין בהתהוות.

המון שאלות ללא תשובות.

אי בהירות. פירוק של הפסיכואנליזה, לא תמיד עם קונסטרוקציה מחודשת.

איך התפתחה הפסיכואנליזה ההתייחסותית?

התפתחות הפסיכואנליזה – קליין וויניקוט – פסיכואנליזה אנגלית, קוהוט – אמריקאית. מאד משמעותי. ויניקוט לא התקבל בארה"ב (ב1971 הוא נתן הרצאה בארה"ב על האובייקט, הרצאה על אחד הנושאים החשובים. התגובה היתה קשה מאד, והוא קיבל מיד אחרי ההרצאה התקף לב. הפסיכואנליזה האמריקאית הרגה את וניקוט!).

הרבה מהגישה, שמרכזה בניו יורק, מתכתבת עם הגישה האמריקאית (?).

בשנות השמונים, בתוך הפסיכואנליזה האמריקאית, שהיתה רובה כולה פסיכולוגיית אגו, התפתחה הרבה ביקורת שהפכה לאי נחת. ביקורת מבפנים ומחוץ. שלושה כיוונים של ביקורת:

1. טראומה
2. פמינזם ומגדר
3. התיאוריה הקוירית

בשלוש התחומים התפתחה חשיבה שהתנגשה עם החשיבה הפסיכואנליטית כפי שזו השתרשה בתרבות. (שזה לא בהכרח מה שפרויד חשב, אלא נגד הגרסה הפופולרית). במובן הזה פסיכולוגיה התפתחותית צמחה במובן העמוק על קרקע של פוסט-מודרניזם.

הגישה ההתייחסותית שינתה את כל צורת החשיבה בפסיכואנליזה. יש שיאמרו שפירקה, יש שלא. השלכות על טכניקת הטיפול.

זאת תיאוריה ביקורתית. ככזאת, היא לא מתחייבת להציע פתרונות אלטרנטיביים למה שהיא מפרקת. האמירה – יש ערך לפירוק בפני עצמו, לדקונסטרוקציה, גם ללא בניה מחדש.

מחזור לביקורת:

1 טראומה.

המודל של פרויד: טראומה כעודפות, כל דבר (גם טוב) שהנפש לא יכולה לעכל.

תיאוריית הפיתוי (הטראומה) - מודל דו שלבי של נוירוזה (פרויד) -

1. אירוע בילדות. לא נחווה כטראומטי. פעמים רבות האירוע גם לא נזכר.
2. התפתחות מינית, יש טריגר שמזכיר את האירוע הראשון והופך אותו לטראומטי. חווים את המשמעות הטראומטית (סימפטום היסטרי). הבדיעבדיות של פרויד.

מודל מאד מורכב ולא אינטואטיבי – לא ברור איך זיכרון של אירוע יכול להפוך לטראומה.

פרויד נטש את התיאוריה.

הסוגיה של מציאות מול פנטזיה בטראומה היא עדין מרכזית בדיון הפסיכואנליטי בטרואמה.

קליין – פנטזיה

ויניקוט – טראומה

הנטישה היא די מוקדמת, לטובת תיאוריית הפנטזיה.

כל התהליך הדינאמי הוא תהליך של בדיעבד apres-coup, יש אירוע בהווה שהופך את האירוע שהיה בעבר לטראומה.

תיאורית הפנטזיה -

יש שיאמרו שהעניין של טראומה / פנטזיה הוא קו פרשת המים של הפסיכואנליזה. אפשר להעמיד עליו את כל החשיבה האנליטית.

קוהוט – טראומה (אדיפוס יהיה טראומטי אם ההיענות של ההורים (=משהו חיצוני) היא לא נכונה).

זה פוגש דיונים בין מטפלים שעובדים בעיקר עם נשים שעברו אונס. עולה שאלת האמינות של הזיכרון. מה קורה כשמגיעה לטיפול מטופלת ששאלת ה'מה קרה באמת' חשובה לה מאד. במפגש עם מטפלים מסוגים שונים יש כאן חומר נפץ קליני.

אם היא פוגשת מטפל שהמודל שלו הוא מודל הפנטזיה (כלומר, גם אם היה אירוע הדבר שמחולל את הטראומה הוא הפנטזיה, המשאלה האדיפלית. ואז הקשב של המטפל הוא לפנטזיות, והוא לא עסוק בתיקוף החוויות של המטופלת) היא עלולה לחוות טראומה מחדש. התוצאה של חוסר התיקוף הזה הוא המון אבחנות של בורדרליין. הנשים הופכות להיות כאלה בטיפול, כי היא הופכת להיות סוערת ואלימה בצורה שאינה מובנת למטפל – היא חווה טרואמה מחדש.

המודל היום הוא של בניית אמון בטיפול (תהליך שלוקח שנים, בגלל הטראומה) לפני בירור אנליטי של הטראומה. יש התייחסות לפנטזיה, אבל יש דברים שבאים קודם.

שם חשוב בהקשר הזה הוא דיוויס.

נקודה שניה של ביקורת -

2 ביקורת פמיניסטית

תפיסת עולם פאלוצנטרית. המבט המכונן הוא מבט של האישה כגבר חסר. (בהקשר הזה מדברים על לימודי רפואה – אנטומיית ברירת מחדל היא על גבר, ועל נשים לומדים בנפרד, בגינקולוגיה). אם קוראים את פוריד לעומק, מוצאים שזה עיוות של החשיבה הפרוידיאנית, כי פרויד אומר שגם לגברים וגם לנשים יש חרדת סירוס, ושל נשים חלשה יותר. ... . כשפרויד דיבר על מהות נשית וגברית הוא חשב שלכולם יש את שתיהם, במינונים שונים. הוא דיבר על איכויות בנפש – נשית וגברית, מהר מאד בתרבות זה חובר לנשים וגברים, ואז, ביחד עם חיבור למוקדי כח, זה הפך להוכחה מדעית שגברים עליונים (קוהלברג, עם שאלון המוסריות שלו, בו גברים יצאו מוסריים יותר. גילגן שיפדה אותו – היא הראתה שנשים מגדירות מוסריות אחרת, ולא מוסריות פחות. אני אוסיף על זה לבלוג תחת "חשיבה פמיניסטית").

3 תיאוריה קווירית

יש תפיסה של התפתחות מינית נורמטיבית, בה יש תסביך אדיפלי שנפתר בהזדהות עם ההורה מאותו המין וכו'. הומוסקסואליות נתפסת כפתולוגיה. כך זה אכן השתקף בדס"מ עד שנות ה80.

כל אלה מייצרים טלטלה מאד גדולה בחשיבה האנליטית הקלאסית.

יש אי נחת ומתחילה להיווצא תיאוריה חדשה.

אפשר לראות את החשיבה ההתייחסותית כשינוי פרדיגמה. גם אם לא מקבלים את זה היא מחייבת הגדרה מחודשת של שורה של מושגים בפסיכואנליזה (שקשורים לביקרות).

שינוי פרדיגמה (קון) – התנועה בין תיאוריות ותפיסות עולם אינה רציפה, לינארית, אלא תיאוריה מתפתחת, ואז משהו לא מסתדר, מתפתחת אי נחת. אחרי תקופה מסויימת של אי נחת.

התפתחה (מתי?) הבנה של מרכזיות הטרנספרנס - המוקד בעבודה אנליטית הוא אנליזה של הטרנספרנס – של היחסים בין המטפל והמטופל.

פרויד "זה כמו להעלות את המפלצת מן השאול ואז לשלוח אותה חזרה בלי לשאול אותה אף שאלה".

בנוסף, היתה הבנה הולכת וגדלה של מרכזיות הההעברה הנגדית (קאונטר טרנספרנס).

גם המטפל מרגיש דברים כלפי המטופל. בעבר (קליין, למשל) זה נחשב כהפרעה לטיפול. מתפתחת תפיסה שאומרת שזה חשוב.

כאן עולה עניין של סובייקטיביות המטפל – הטיפול האנליטי הוא מפגש שיש בו סובייקטיביות הדדית.

מתפתחת פרדיגמה שהיא המושג של פסיכולוגיה של שני אנשים. זוהי טענה שיש לה שורשים פילוסופיים. לא אינטואטיבית. אינטואטיבית יש אני, ישות שפועלת בעולם. יש מרכז שהוא אני וממנו האדם פועל. האדם כיש. זו תפיסה עמוקה בפילוסופיה. הטענה שעולה היא "המיתוס של הנפש המבודדת" (תרגום חופשי) שאומרת שהנפש היא לא דבר קבוע שיש לאדם אלא דבר שמתהווה כל הזמן דרך מפגש עם האחר. אי אפשר להפריד בין אני והסביבה. זו ערבוביה בהתהוות מתמדת.

עוד שתי נושאים:

1. תפיסת העצמי המרובה
2. הסתכלות מחודשת על כל המימדים של הטיפול האנליטי. מה זה טיפול, מה קורה בו, מה מרפא.

תפיסת העצמי המרובה -

מהו עצמי?

שני מושגים של עצמי:

1 תחושת עצמי – ישות קוהסיבית, שיש לה קיום מתמשך, מניעה אותי לעשות דברים. יש שידברו על גרעין של עצמי מולד. עצמי בריא – תחושת רצף, אדפטיבי. תחושה שאני המניע לפעולות שלי, ושהאני הזה מחובר להיסטוריה שלי. התפתחות תקינה אמורה לאפשר לזה להתקיים באופן רציף.

ויניקוט סיבך את המודל ואמר שאדם מהר מאד מפצל את העצמי בין גרעין של עצמי אמיתי לעצמי כוזב שנענה לסביבה. יש קונפליקט בינהם. אצל ויניקוט המטרה היא לשמור על העצמי האמיתי.

2 קוהוט – ההתפתחות מונעת על ידי מתח בין היכולות של האדם והאמביציות שלו. בתוך זה יש את העצמי הגרנדיוזי.... פיצול אנכי ועוד דברים ...

ההנחה היא במודלים האלה שיש עצמי קוהסיבי.(דימוי של בצל עם המון שכבות).

בגישה ההתייחסותית אנחנו עוברים להגדרה של עצמי מרובה – זה אומר שהנפש בנויה ממצבי עצמי. (דימוי של אשכול בצלים. אין הירארכיה, אין עצמי גרעיני אחד אמיתי יותר). בתפקידים שונים יהיו עצמיים שונים שיתפקדו. הדגמה – מתח שאנחנו חשים שכשנפגשים חברים שלנו משני מעגלים חברתיים שונים. אנו חשים איום על תחושת העצמי הלכיד – יש מודעות לקיום של זני מצבי עצמי לא קונסיסטנטיים.

המעברים בין שני המצבים השונים נקרא בשפה פסיכולוגית דיסאסוציאציות (לא פתולוגיות). במצב עצמי אחד אנחנו בדיסאסוציאציה עם מצבי עצמי אחרים.

העצמי האדפטיבי יותר לא דורש קוהסיביות מאד גדולה.

הדרישה שלנו ליצצר אחדות, קוהרנטיות של העצמיים גם היא מצב עצמי. רב הזמן אנחנו לא עסוקים בזה.