נוירופסיכולוגיה - שיעור 9 - זיכרון ואמנזיה (חלק א)

שיעור 9 – זיכרון ואמנזיה

למרות שבקורסים של ב"א מנסים ללמד את הכל נורא מסודר, למעשה ההגדרות אינן חד משמעיות ותמיד אפשר לחלק אחרת.

חלוקה אחץ היא ל:

• זיכרון דקלרטיבי (כזה שאפשר לדווח עליו, לדעת שזוכרים) → זה הזיכרון העיקרי שנפגע באמנזות, בעיקר הזיכרון האפיזודי. (בודקים בדרכים אקספליציטיות)
  • זיכרון אפיזודי – על רצף הזמן
  • זיכרון סמנטי – לא על רצף הזמן (דוגמא לערבוב – אנחנו זוכרים שרוטווילר הוא כלב מסוכן, ואנחנו זוכרים מתי אספנו את המידע – כשראינו רוטווילר עם אבא והוא אמר לנו שזה נורא מסוכן)
• זיכרון לא דקלרטיבי – פרוצדורלי (בודקים בדרכים אימפליציטיות)
  • מיומניות (רכיבה על אופניים)
  • פריימינג
  • התניה קלאסית

איפה הדברים האלה מסודרים במח?

לשלי לימד, בניסוי נרחב מאד, חולדות מבוכים, ואז והא חילק את המח לקוביות והציא לכל חולדה חלק אחר, ובדק מתי תיפגע הלמידה. הוא לא מצא. הוא היה חסיד של הגישה המשווה. המסקנה – לפחות במה שקשור בזכירון המח מתפקד כיחידה אחת גדולה. שתי חוקים:

1. (?) כל המח קשור לזיכרון [היום יודעים שיש אזורים שקשורים לזיכרון יותר, למשל ההיפוקמפוס]
2. ככל שהאזור שנפגע גדול יותר, הפגיעה תהיה נרחבת יותר.

רב העבודה הנוירופסיכולוגית לאורך השנים הושקעה בחלוקה קוגנטיבית של הזיכרון לאזורים שונים. פחות התמקדו במציאת אזורים מוחיים. ובכל זאת ידועים אזורים שקשורים לפגיעה בזיכרון: היפוקמפוס, אמיגדלה, תלמוס, היפותלמוס – מערכת שלמה באזור המידבריין. זה לא ששם מאוחסן הזכירון, אלא שפגיעה באזורים אלה גורמת לפגיעה קשה בזיכרון, יותר מאזורים אחרים.

היו נסיונות למקם את סוגי הזיכרון השונים לאזורי מח שונים.

נקודות לתשומת לב-

• הקשר בין אזור ותהליך הוא מתאם, לא בהכרח סיבתיות
• המח הוא מאד פלסטי ופעמים רבות בעקבות פגיעה יש פגיעה מאד קשה בזכירון, אך הזיכורן חוזר כעבור זמן.
• חשוב להגדיר שיש תהליכים שונים שקשורים לזיכרון, וצריך למצוא אותם לפני שמחפשים אזורים
• לא מספיקים כלי הדמיה טובים או פציינטים מעניינים, אלא צריך גם תיאוריה טובה- מתוכה אפשר לצאת לסוגים ושנים של מחקרים שיעזקרו לנו למצוא תשובות

אמנזיה

אמנזיה היא פגיע הקשה בזיכרון (יש כמה סוגים, אבל בדרך כלל נראה ערבוב בין הסוגים השונים). זו פגיעה שקשורה לכל החושים (אבל יש הפרדות בין זיכרון אפיזודי/סמנטי, דקלרטיבי/פרוצדורלי, אירועים מהעבר/מההווה).

קןרסקוב – מתאר איך מרגיש רופא שפוגש אדם עם אמנזיה. אנשים כאלה עושים רושם ראשוני מאד רגיל (לקח שנה וחצי עד שגילו את הבעיה של HM). רק אחרי שיחה ארוכה אפשר להבין שלפעמים הוא מבולבל, שהוא לא ממש קשור למה שקורה סביבו. הוא לא מזהה את הרופא שמטפל בו אחרי שהוא יוצא מהחדר. יכול לחזור על עצמו 20 פעם תוך כדי שיחה, לקרוא את אותו עמוד כמה פעמים.

אמנזיה אנטרוגרדית -

יש טראומה (למשל – שבץ, תאונת דרכים, ניתוח להסרת גידול במח). יש זיכרון של העבר (לפעמים אין את התקופה – שבוע-שנה לפני הטרואמה), אבל אין שום יכולת ליצור זכרונות חדשים.

אמנזיה רטרוגרדית -

אין פגיעה ביצירת זכרונות חדשים. לגבי העבר, יש "גרדיאנט ריבו" – זוכרים מאורעות מהעבר הרחוק באופן רגיל, וככל שהאירועים מאוחרים יותר זוכרים פחות ופחות. תופעה דומה רואה אצל אנשים מבוגרים.

דוגמא לחולה אמנסטי Clive Wearing – חולה עם אמנזיה אנטרוגרדית ורטרוגרדית. מוזיקאי מאד מוכשר ומוצלח מאנגליה. יום אחד הוא התחיל לסבול מכאבי ראס, וזה הסתבר כדלקת קרום המח מאד קשה שבעקבותיה היתה לו פגיעה אנטרוגרדית ורטרוגרדית יחד. מה שנשאר הוא זיכרון של 20-30 שניות. הזיכורן הסמנטי שלו מספיק תקין כדי לדבר בצורה תקינה. הוא מודע מאד למצב שלו, ומתוסכל. הוא מתאר את מצבו "כאילו הוא מתעורר כל פעם מחדש". הוא לא זוכר כמעט כלום מהעבר, לא מצליח ללמוד שום דבר חדש (אחרי 10 שנים באותו מוסד הוא מצליח למצוא, בערך, את הדרך לחדר שלו. האדם היחיד שהוא זוכר זו אשתו. הפגישות שלו איתה הם תמיד נורא אמוציונליות. היכולות המוסיקליות שלו נשארו לחלוטין. בנוסף, דברים כמו נימוסים בריטיים נשאר – דיבור מנומס, נימוסי שולחן. מה שנפגע אצלו הוא הזיכרון הדקלרטיבי. נותרו יכולות נגינה, קריאה, דיבור... הוא יכול לנגן יצירה שארוכה משלושים שניות. הוא גם זוכר מה מצבו, התרגל לכך שהוא כל הזמן מופתע, כל הזמן מרגיש כאילו הרגע התעורר (סוג של התניה).

אמנזיה אנטרוגרדית – פגיעה ביכולת ללמוד דברים חדשים – דקלרטיביים.

• זיכרון עבודה תקין (נבדק ע"י מבחן שינון מספרים)
• זיכרון סביר לאירועי עבר – יש גרדיאנט מתון – אירועים מהעבר הקרוב זוכרים יחסית טוב
• יכולת חשיבה תקינה.
• אין יכולת לייצב מידע חדש בזיכרון ארוך טווח (כמו בסרט ממנטו, כמ אצל HM).
• אין הבדל בין אופנויות קליטה (=חושים) שונות
• יש יכולת לרכוש מיומנויות חדשות באופן אימפליציטי (לא זוכרים שלמדו, אבל מבצעים טוב יותר מאשר ללא למידה
• זיכרון אימפליציטי תקין (למשל – למידת רשימת מילים, ואז (אחרי שמצהירים שלא למדו את המילים) מבקשים מהן להצביע על מילה "אהובה" מבין זוג מילים – הם יבחרו בהסברות גבוהה במילה המוכרת

זיכרון אימפליציטי תקין באמנזיה אנטרוגרדית. קלפרד בדק חולה עם אמנזיה אנטרוגרדית והיה צריך להציג את עצמו בכל פעם מחדש. פעם אחת הוא החביא סיכה קטנה ביד שלו לפני שהוא לחץ את יד החולה. בפעם הבאה החולה לא הסכים ללחוץ את ידו, וכשהוא שאל למה החולה ענה "sometimes things are hidden in peoples hands “ הוא זוכר משהו – לא אירוע, אלא יותר כמו התניה קלאסית. מלמד אותנו איך חולים כאלה מתמודדים עם העולם. התשובה היתה באמת קשורה בלמאורע שרקרה – כלומר השיכרון עבר איזשהוא עיבוד, אבל לא ברמה הדקלרטיבית.

HM - …

NA – עוד חולה עם אמנזיה רטרוגרדית. רואים שהוא יכול ללמוד לקרוא כתב מראה כמעט כמו אנשים בריאים. גם במילים שחזרו על עצמן מידי יום היה שיפור- לא רק אצל הבריאים אלא גם אצל NA, זה מפתיע, ומראה על כך שזיכרון אימפציליטי נשאר תקין. (ברמת ההצהרה הוא לא יכול לדווח שהוא ראה את המילים האלו בעבר).

…

תסמונת קורסקוף –

אחרי שנים של שתיה מרובה האלכוהול גורם למחסור בויטמין בשם תיאמין שגורם לפגיעה גולה יותר באזורים האלה, והאמנזיה יכולה להיות בלתי ניתנת לשיקום. התסמונת מתחילה עם התקף בלבולי (בשם קורסקוף ורניקה)– הם לא מבינים מי הם ומה הם עושים פה, מייצבים אותם בבית חולים וזה עובר, אבל מה שנשאר אצלם זו האמנזיה.יש אמנזיה רטרוגרדית (כפי שאפשר לראות במבחן זיכורן פרצופים מפורסמים – מצליחים טוב יותר בזיכרון פרצופים ישנים יותר), וכן קשיי למידה.

יש החושבים שהסיבה לגרדיאנט היא תהליכי קונסולידציה וייצוב זיכרון בהיפוקמפוס, אבל יש שחושבים שלא סביר שתהליכים אלה ייצרו הבדל בין זיכרון מלפני 50 ו-30 שנה, ולכן מסבירים שהקושי אינו בשימור הזיכרון, אלא בשליפה.

מבחנים לחולים אלה: יש מבחן קוגנטיבי בו לומדים ציור, ואז רואים חלק ממנו ולאט לאט חלק יותר קטן, ולומדים לזהות שזה הציור. בדומה, היזכרות חלקית בסיפורים, העדפת מילים מוכרות. הזיהוי הרבה יותר טוב מזכירה חופשית, וזה ולי רמז לכך שהמידע קיים שם, אבל יש קושי בשליפה. כנ"ל כשרואים שרמזים (למשל – האות הראשונה) מאד עוזרים להם. כמו כן, מוצאים אמיתות (למשל, בם הזוג מספר) בין הקונבובולציות (סיפורים מומצאים) על העבר.

אחת התיאוריות שמדברת על בעיות בזיכרון אפיזודי מדברת על כך שהפרטים קיימים, אבל נעלם ציר הזמן, וייתכן שזה מפריע לתהליך הזיכרון, כי רצף הזמן חיוני לארגון הזיכרון בזיכרון אפיזודי.

במטלות המצריכות גישה לזיכרון סמנטי יש זמן תגובה ארוך יותר.

(הערה – מבחן זיכרון פרצופים מפורסמים – לא חד משמעי אם זה בוחן זיכרון אפיזודי או סמנטי).

(עוד הערה: במחקרים על חולי תסמונת קורסקוף לוקיחם נבדקי ביקרות שהם אלכוהליסטים ללא קורסקוף).

יכול להיות שיש תיאוריה מפוספסת

סברה נוספת היא שיתכנו קשיי למידה הנובעים מעיבוד סמנטי לא תקין. רואים שהם משתמשים פחות בארגון סמנטי ללמידה. למשל – אם נקבל רשימה של מילים, חלקן חיות וחלקן כלי עבודה, אנחנו נלמד ונשלוף לפי קבוצות, וחולי קורסקוף לא. כמו כן, יש תופעה בשם "שחרור מאינהיביציה" – כשאנחנו רואים מידע מקבוצות סמנטיות דומות אנחנו קצת מאבדים קשב, וכשמופיעה קטגוריה סמנטית שונה זה מעורר את תשומת ליבנו (פטיש, מעדר, את, חתול / כתבה פלילית, כתבה פלילית, כתבה פלילית, כתבה בנושא חינוך / א,ב,ג, טל).אצל חולי קרוסקוף אין תופעה זאת.

הסבר נוסף קשור לכך שחלק מהפגיעה היא פרנטלית, והיא קשורה לוויסות ולמוטיבציה. ייתכן שהפגיעה בוויסות מסבירה את המטלות לעיל (שחרור מאינבהיביציה). הסבר אחר הוא שהמטלות בהן הם לא מצליחים הם כאלה שדורשות יותר משאבים קוגנטיביים והבעיה היא חוסר מוטיבציה. תמיכה בטענה יש בכך שכאשר מגבירים את המוטיבציה (למשל – משלבים מילה בעלת אופי מיני / אלים) הם מצליחים יותר.

תיאוריה נוספת היא שאין כאן אמנזיה רטרוגרדית אלא אמנזיה אנטרוגרדית הדרגתית – שהתחילה מוקדם, וככל שהאלכוהליזם מחמיר היא נעשית חמורה יותר. יש כמה עדויות משכנועות לכך שזה לא המצב, ואחת מהן היא העדות של פרופסור PZ, פרופסור אלכוהליסט שכשנתיים לפני התפרצות תסמונת קורסקוף הוא כתב אוטוביוגרפיה מפורטת על חייו. זה מאפשר לבחון אותו על אירועי חייו (בד"כ קשה לעשות מבחנים, כי אין לנו תמונה של הידע של החולה), וכאשר עשו זאת ראו גרדיאנט מאד ברור. המקרה הזה מראה שיש אלנט ברור של בעיות שליפה, אבל אפשר עדין לטעון שיש כאן איזה שילוב בין אמנזיה רטרוגרדית ואנטרוגרדית.

יש הרבה דיסאסוציאיות בין זיכרון דקלרטיבי ולא דקלרטיבי. האם זו עדות לכך שיש שני מערכות שונות? לא בהכרח. יכול להיות שזיכרון דקלרטיבי הוא יותר קשה – הוא משתמש באותה מערכת מזיכרון לא דקלרטיבי, אבל דורש עוד משהו. כדי להוכיח שיש שני מערכות נפרדות עלינו למצוא דיסאסוציאציה כפולה, ואכו מצאו חולה כזה, בשם MS , חולה שעבר ניתוח ובו הסירו לו את אזורי ברודמן 18-19, מתחילת מערכת הראיה, בהמיספרה ימין. פריימינג קשור למודליטי שמאפיין אותו. לחולה היה עיוורון במחצית שדה הראיה (כמו לעצום עין אחת, עפשר להתרגל די מהר). ביצוע קין לגמרי במבחני אינטלגנציה וזיכרון. ניסוי: בדקו אותו מול קבוצות ביקורת שונות (בריאים, חולים עם פגיעות ממוקדות- הסרת אזורים שונים במח, ואמנסיטיים). נתנו להם רשימת מילים ללמידה, ואז עשו שני מטלות שונות – אחת של זיכורן אימפליציטי – המילים מוצגות לזמן יותר ויותר ארוך, ואז ממוסכות. יש אפקט פריימינג – אם זאת אחת המילים שנלמדה קודם אצל בריאים הם יצליחו לקרוא אותן מהר יותר, לעומת מילה שלא הוצגה קודם. זה מבחן אימפליציטי. במוסף, היה מבחן אקספיליציטי – הציגו מילים הנלמדו / לא נלמדו ושאלו אם היה או לא. בתוצאות רואים שאצל כולם מילים שראו קודם זיהו בזמן קצר יותר מאשר מילים חדשות לעומת זאת אצל MS אין אפקט פריימינג – הוא קורא מילים חדשות וישנות באותו קצב. לעומת זאת, במבחן אקספליציטי רואים שMS מזהה טוב כמו קבוצות הביקורת, ולעומת זאת החולים האמנסטיים מצליחים הרבה פחות.

דיסאסוציאציה כפולה, סטיגידיש.

תעתועי התודעה - שיעור 10

תודה למרב נבו על הסיכום :)

שיעור 10                                                                                                          11.1.12

גם בטרנספר מועלות אותן חששות בנוגע לטכנולוגיה שמאפשרת מניפולציה על המין האנושי ולגבי בעיות מוסריות- בני אדם מעורבים בשאלות מוסריות מול אחיהם בני האדם כאשר הם עוסקים בטכנולוגיות האלו. (רואים את זה באופן ברור כאשר הבמאי "משאיל" סצינה מסרט ישן יותר-מטרופוליס שעסק בחששות הללו כבר ב-1927). ווינט אומרת שצריך לקחת אחריות על הדיון האתי ולהציף על פני השטח את השאלות הללו בהקשר הזה.

ווינט מציעה לשים לב לעיסוק בספציפיות של האדם הבודד- במשמעות של הספציפיות של הגוף הזה על יחסיו עם העולם ובאחריות של החברה להתחשב בספציפיות הזו. "הכמות הפרטים העצומה והכאוטית" המאפיינת אותנו, חוזרים לתפיסה של האני כאינדיבידואל בעל זהות עצמית עם שינויים שהיו בתפיסה של העידן הפוסט מודרני.

בהקשר הזה אנחנו נכנסים לבעיות של גזענות. כי ברגע שהגוף מסומן כאחר , יש כאן סיכון. כל אחד מעוגן בגוף ספציפי ומצד שני אי אפשר להיגרר לתפיסות הגזעניות. הסרט נותן ביטוי לבעיית הגזענות בעיקר בדרך שבה הוא מאתגר את הדימויים שלנו . לגרמני יש לנו דימוי מסוים וברגע שהסרט שובר את זה-החבר של הרמן מסרב לזהות אותו כהרמן, כי הוא שוכן בגוף אחר. הסרט משחק על הדיסוננס הזה. במהלך הסרט הניגודים מתערבבים והערבוב הזה יוצר דיסוננסים.

השאלה שעולה- מה עושה את הרמן להרמן? ואיך החברה מבינה ובונה אותו? האם התודעה "מספיקה"?

אנה והרמן מתנהגים באופן שונה בתוך הגופים שלהם- הרמן מציע אופציה – הוא מאוד נהנה, רואה שהכל עובד. הוא לוקח את הגוף הזה עם מטען הקונוטציות שלו- לוקח את הכוחניות שמגיעה מהגוף הזה. יש כאן משחק של העניין המעמדי גם- המבוגרים הם בעלי כסף רב והם ממעמד גבוה מאוד והחברים שלהם צריכים להתמודד עם זה.

השפה היא גם חלק מהבנייה של הזהות של הרמן- והחלק הזה של הזהות עבר בשלמותו- מבחינת הקול והשפה, הוא מדבר גרמנית שוטפת וכשהוא חוזר לגופו הוא מדבר צרפתית במבטא אפריקאי.

גם הלבוש והשיעור מבחין בין שרה לאנה.

האופציה של אנה – אנה כותבת ביומן אל שרה. היא מוקירה תודה ומכבדת את הזהות האינדיבידואלית של שרה. היא מתייחסת אליה כאדם. היא מתעקשת לתת כבוד אנושי של קיום אינדיבידואלי, לתת לה חופש. הן לא יכולות להיפגש ובכל זאת הן מצליחות לייצר קומוניקציה.

להחלטות שיש להן אופי מוסרי יש להן השלכות. ווינט אומרת שיש החלטות מוסריות ושיש להן השלכות על אנשים ספציפיים. הסרט מציב מצב שבו לזוג אנשים יש השלכות על זוג אנשים אחרים. על שרה ואפולאן.

אם יש כאן פנטזיה של מחיקת התודעה של שרה , שרה מזכירה שהיא נמצאת שם כל הזמן. יש כאן משחק מאוד מעניין עם הצ'לו. היא מדברת גרמנית עם הרמן. היא מחזיקה את הצ'לו ולא מנגנת בו בדרך שאנחנו מכירים- יש איזה מקצב אפריקאי בניגון שלה. הצ'לו הוא אביזר נלווה שמייחד את אנה. וזה לא מקרי שבסצינה הזו אנה/שרה יושבת עם הצ'לו. יש כאן מידה של תכנון. וכשהוא נמצא בידיה של שרה זה מכניס בעייתיות לסצינה, בעייתיות שאנו אמורים לחשוב עליה.

יש כאן משהו בשפה- המנגנון של הפקת השפה הוא שונה מייתר הדברים ויכול להיות שהיכולת להתבטא בגרמנית נשארת גם כשהתודעה משתנה. משהו בגוף נשאר- היא יודעת לשחות בגוף הזה למרות שבמקור היא לא יודעת לשחות.

אנה מגלה לאורך כל הדרך רגישות אנושית ואחריות גדולה יותר מהרמן. והיא זו שמובילה בסוף להחלטה שלהם לוותר ולמות ולהחזיר לשרה ואפולאן את החיים שלהם. ההחלטה האתית בסוף מגיעה. אנה היא זו שבסצינה הזו היא מתעמתת עם הסופיות של הגוף שלה , כשהיא מבקשת לראות את הגופות שלהם שנמצאות שם. היא וזו שנכנסת לחדר ועומדת מול הגוף החולה- במרכז העניין עומדת האנושיות. קבלה של האנושיות. תנועה של התנגדות או קבלה והשלמה עם זה שזה לא אפשרי. דרך אנה יש חזרה לעמדה האתית שמכירה באנושיות של האדם וכאן יוצאות המסקנות האתיות.

במוקד ההחלפה של הגוף בזקן בגוף צעיר עומד רעיון. סירוב להכיר באנושיות שלנו- בכיליון, בסופיות.

יש כמה מימדים לסרט- טכנולוגיה כסירוב לקבל את העובדה שהחיים הם ברי חלוף, יש את הנושא של האירופאי מול האחר, החזק מול החלש והבעיות האתיות בנושא הזה.

אמלי

יש כאן מצבור של אנשים שחיים חיים של בדידות, אין תקשורת ביניהם. אחד זה הצייר, אמלי שיש לה בעיה קשה בתקשורת בלתי אמצעית עם בני אדם והבחור נינו שגם עסוק בחיפוש עקבות של בני אדם- תמונות פספורט שיוצאות מפוטומט. לפני כן מספרים לנו שהיה אוסף טביעות רגליים של אנשים בבטון. כשאנשים מתקשרים ביניהם – אמלי והצייר ואמלי ונינו- זה לא באופן רגיל- זה דרך התמונה, הציור של רנואר והעתקים שהצייר עושה, דרך שבה הצייר ואמלי מתקשרים ביניהם היא דרך הוידיאו- הם מקליטים אחד לשני קלטות, מדברים דרך ערוצי מדיה. הצייר מביט על העולם דרך המצלמה. יש ערוצי תקשורת עקיפים. יש תמונות, וידיאו , ציור כל אלה אמצעי תקשורת עקיפים-עוקפי מגע ישיר והם גם קשורים למדיה העכשווית. התקשורת כולל התודעה של אמלי מוקרנת על מסך הטלוויזיה- מצב בסיסי של בדידות  , עולם מוצף בדימויים שמחבלים בתקשורת האישית.

הסרט הזה מאשר ובונה מחדש את המקום של הסובייקט והמקום של הקשר הבין אישי- איך הוא עושה את זה?

הדרך שבה הסרט בונה עבורנו זהות או דמות – זו דרך מאד לא קונבנציונאלית לבנות עבורנו דמות.

עומס בלתי ריאליסטי של צבעוניות- צבעים נקיים וחדים מאוד, גם הפרטים וכל המראה מטופל דיגיטלית- הוא היפר ריאליסטי. הוויזואליות של הסרט מעניינת מאוד כוללת זוויות צילום מאוד מעניינות. הבמאי אומן גרפי במקור. התוספת של ההערות בצד כמו בקומיקס.

הסובייקט חוזר כאן אבל בקטן, בלי היומרה הגדולה להציג את הסובייקט האולטימטיבי הכולל. הסובייקט הספציפי שלא אוהב שנדבק לו הבגד ים לרגליים.

איך מתאפיינים הדברים שהדמויות האלו אוהבות? אלו דברים אינטימיים וזה נתפס כלא חשוב, זה לא הסיפור הגדול. אלה בדיוק הפרטים הקטנים והשוליים שהסרט הזה מחזיר אותנו אליהם שאולי שם נמצא את הסוד של הסובייקט. אל החושניות הבסיסית- מחזיר אותנו אל המציאות. הנגיעה הממשית, מה שנדבק אלייך אלה הדברים הבסיסיים של הסובייקט. בעיקר חוש המישוש. כל אלה או רובם מכוונים לחוויה של המישוש, גם הטפט, הקמטים שהסדין עושה בלחי. כל אלה מעוררים אצלנו איזה שהיא סוגסטיה מישושית ויוצרים אצלנו חוויה כזו ומחזירים אותנו לעיגון בגוף, אבל לא לעיגון מסוג סייבורגי /הייטקי אלא מהסוג האנושי.

התפיסה הפוסט מודרנית מערערת על האפשרות שלנו לתפוס את המציאות וכאן יש חזרה אחורה לתפיסה של המציאות.

אחד הדברים שהיה ביקורת על הסרט- הוא סרט שמנסה ליצור עולם בדיוני שהוא שקר. כך לא נראית צרפת או פריז וכך לא מתנהגים האנשים. הסרט מביא מסר של חשיבה שהמבקרים השמאלניים פספסו או לא רצו לקבל. הציגו את זה כאילו אנחנו הולכים אחורה, זה סרט שהולך כנגד ההיגיון של ההיסטוריה ההיגיון שאנחנו רגילים אליו –היסטוריה שהולכת קדימה והניסיון ללכת אחורה היא ראקציונאלית מבחינה פוליטית.

יש כאן מהלך שמטיל ספק בתקפות שלה רעיון שיכול להיות סובייקט שאפשר לשים עליו את האצבע כי הסיפור הגדול על הסובייקט האוניברסאלי שהאדם הוא כזה וכזה- מפרקים את הרעיון הזה ומעלים אותו בספק, מכניסים לתוך זה את הפנטזיה הטכנולוגית ועכשיו חוזרים לסובייקט בקטן ובזהירות בלי הסיפור הגדול.

איך אפשר לאפיין את מה שנמצא בקופסא:

חפצים- אנחנו שוב חוזרים לחפצים שהם סוג של עקבות ממשיים. כמו עקבות בבטון, כמו ההקלטות שלה סאונד. בניגוד לזכרונות של מדיה, אמלי מחזירה את העקבות הממשיים שנמצאים בחומר.

Petisme

חזרה לפרטים קטנים שהם לכאורה שוליים שלא מספרים סיפור גדול של הפשטות והכללות ומצד שני הם מעוגנים בחומר ובממשי. עיגון של זכרון ותודעה בעקבות ממשיים וחומריים ודרך זה מתאפשר הקשר בין אנשים- אמלי מחזירה את הקופסא ומתקשרת עם נינו. וכך מתאפשרת ההתגברות על הפער בין השניים בסוף הסרט.

המאמר אומר שהמושג נולד בעיתונות והתרבות הצרפתית בשנים האחרונות –כל הדברים שדיברנו עליהם נכנסים למושג הזה והוא מהווה עמדת התנגדות למגמות של גלובליזציה והשתלטות של מניפולציה טכנולוגית על המין האנושי- כנגד כל זה מתייצב הסרט ועם אמלי ופטיסם שלה.

הוא נותן עדיפות למקומי ולמיידי. יש כאן גם עניין של לקיחת צעד אחורה מהיומרה לשלוט בעולם והסתפקות בתיקון של הדברים הקטנים במקום שבו אני נמצא.

באיזה שהוא מקום יש כאן התרכזות חזרה בבועה כמו שהדמויות בסרט חיות בה. המאמר מספר לנו שגם חלק מהסיטואציות בסרט בנויות על ידיעות שוליות בעיתון, על דברים קטנים שקרו ואין להם קשר. הסרט שם במרכזו את החזרה לאדם הקטן שמאופיין בפרטים הקטנים. שחזור של החוויה האנושית באמצעות עקבות ממשיים שמעוגנים בחומר.

יש עקבות שיובילו בסוף לאדם- ניניו משאיר עקבות – האלבום שנופל לו מהאופנוע.

באלבום- מה אנחנו רואים ומה נינו עושה?

הוא אוסף צילומים, הם סוג של עקבות ממשית. הוא מתעד הוא מאחה את התמונות- הן לא היו שלמות, הוא אוסף את המפורקים, אלו שנדחו, אלו שלא סיפרו את הסיפור כמו שהאדם רצה לספר אותו, אלה התמונות שלא נבחרו על ידי האנשים. את הדבר הזה הם צריכים להציג בתעודה והם רוצים לבנות שם דימוי וזה שוב מחזיר אותנו לשרמן ומורי מורה שמתחפשים. נינו אוסף את הצילומים הדחויים שלא מתאימים לסיפור הכולל של הדמויות. הוא עושה להם רסטורציה- משקם אותם. הוא משקם את העקבות הממשיים האלה והוא נותן תקווה בקטן למה שאולי אפשר לתקן בקטנה.

הפסקול- אופטימי קצת, ואלס פריזאי- יש בזה המון ערגה לעבר, עקבות מוזיקליות באיזה שהוא מקום, הפסקול אינטימי וקטן- רובו אקורדיון, אין תזמורת או אפקטים גדולים מידי, יש כאן סאונד קטן, של הסולן, של נגן הרחוב, של השכונה ולא האפקט הסימפוני הדרמטי והגדול.

ברגע שזה מגיע לידי כך שאמלי ונינו מצליחים להגיע למגע אישי ביניהם, הצלם מפנה את המצלמה הצידה כי אין צורך בתיווך הזה.