יצירות מופת: שיעור 4 – וירגיליוס, אינאס, שיר רביעי

נושאי השיעור

1. מיקום הספר הרביעי בתוך 12 הספרים המהווים את האינאיס. וירגיליוס שייך לעידן שאינו ספונטני, האפוס מחולק ל-12 ספרים (לא שירים). (בניגוד לעידן של הומרוס, בו השירה בע"פ, אצל וירגיליוס, מאה 1 לפני ספירה, שירה הרבה יותר מלומדת, מחושבת, מחולקת באופן מסודר. הומרוס לא חילק, אלא הדורות שאחריו).
2. נסיבות חיבור האפוס (השיר?)
3. הפיתוי המנייריסטי – לפדות את ורגיליוס מאשמת המנייריזם ולהתייחס ל-
4. תעופה הנרטיבית, לעוצמה. היצירה היתה יכולה להיגמר בקיטש בספר הרביעי אבל ורגיליוס הריץ את היצירה קדימה.
5. הנרטיב האטיולגי
6. הדרמה האנושית
7. אפוס / רומן? שאלה סוגתית. אפשר לסווג אולי כפרוטו-רומן (?)
8. הגישה הפנורמית – משהו גרנדיוסי, פרספקטיבה רחבה – גם מבחינת הצגת המרחב וגם מבחינת הפרספיקטיבה שחולשת על מאות שנים בהיסטוריה.

1 מיקום הספר הרביעי ביצירה

היצירה מורכבת מ12 ספרים. השאיפה של ורגיליוס היא לכתוב באפוס אחד את האודיסאה ואת האיליאדה. ששת השירים הראשונים שואפים לחקות את האודיסיאה. ורגיליוס חוזר על הרפתקאות אודיסס תוך שינוי הדמויות. מאפיינים זהים -

חלק 1: הסערה (גם אודיסס נתקל בכזאת במהלך החזרה לאיתקה),

חלק 2-3: ההגעה לקרטגו – מזכירה את הגעתו של אודיסס לסכריה אי הפיאקים שם הוא מספר את כ מה שעבר עליו – מבנה הפלאשבק, הגיבור הופך למספר המספר על הרפתקאותיו הוא,

חלק 4: סיפור האהבה הסוער בין איניאס ודידו וסופו המר,

חלק 5-6: תחרות שמטרתה להרגיע את אביו של (?), היה מנהג לארגן משחקים כדי להרגיע את רוח המת (שעלולה להפריע לחיים). מדובר בתחרות אוניות. איניאס יורד חי לשאול ושם הוא פוגש בין היתר את נשמת אביו אנכיסס כדי לקבל הדרכה כדי לבנות את טרויה. איניאס הוא טרויאני במקור, ברח אחרי שטרויה נכבשה על ידי היוונים ונודד באגן הים התיכון זמן רב עד להגעתו לקרתגו, כאשר היעד הסופי הוא איטליהף שם איניאס צפוי לבנות טרויה חדשה שתהפוך בעתיד לרומי.

גם באודיסאה – נדודים בים התיכון.

ספרים 7-12 – מבנה המחקה את האיליאדה. מתאר את מלחמת החורמה בין הטרויאנים לבין תושבי המקום המקומיים (-אבוריגניים).

-אנחנו עוסקים בסיפור אהבה שבסופו של דבר יוביל למלחמות.

התרגום של שלמה דיקמן נפלא אך רחוק למדי מהספר המקורי (שמתרגם מתעטף בגלימתו של ורגיליוס ומתיימר לחבר את האינאס מחדש) הוא שומר על השמות הנרדפים המיוחסים לעמים – העם הטרויאני והעם הקרתגני. הטרויאנים מכונים בשמות אחרים – למשל טרפקים, פריגים, דרדנים או דני דרדן. לעומת זאת הקרתגנים לא נקראים קרתגנים ביצירה אלא צידונים, בני צידון, בני צור (בלבול בינהן) הרומזים על מוצאם הפיניקי (לבנון בת ימינו). קרתגו היא בעצם צור החדשה, מאחורי השם קרתגו מסתתר השם "קרת חדש", כלומר עיר חדשה (שמקימים המהגרים מצור).

השיר הרביעי מתרכז במפגש המאהבים בין איניאס הפליט לבין דידו שהספיקה להקים קריה חדשה [באפריקה – תוניס של ימינו] (וגם היא פליטה) העשויה להמשיך את תפארתה של צור. (זו מטרתו של איניאס – להקים קריה חדשה, אך הוא עדיין לא הגשים אותה, יש כאן חוסר סימטריה – האישה כבר הגשימה והוא לא. א הוא יישאר בזרועותיה של דידו המפתה הוא גם לא יצליח). אנחנו נמצאים במקום מאד בעייתי ביצירה - היא היתה יכולה להסתיים כאן בסימביוזה בין העם הטרויאני והקרתגני, ואז הרעיון להקים את רומי לא היה מתגשם.

2 נסיבות חיבור האפוס

קצת הקשר – היצירה שהפעה לימים לאפוס הלאומי של האומה הרומית, ואלי לאפוס החשוב ביותר במערב (תלוי אם מגדירים את יוון מערב). היצירה חוברה בתקופה חשובה בתולדות האימפריה הרומית. 27 לפני הספירה – השליט השולט ברומא הוא אוגוסטוס, שתאריו הם: אימפרטור, קאיוס (או גאויס), יוליוס קיסר אוגוסטוס (לא להתבלבל עם יוליוס קיסר, הוא כבר מת, אחיינו, שמתכוון להמשיך את המורשת, מאמץ את שמו כתואר). יוליוס זה שם חשוב כי זה שמו של בנו של איניאס. ברומא, כל מי שהיה ממשפחת יוליוס נחשב לצאצא של ונוס, אלת האהבה. זהו המסר באיניאס – הוא ממשיך את השושלת שונוס ייסדה כאשר היא אפשרה לבנה איניאס לברוח מטויה הכבושה על ידי היוונים ולהקים מחדש את טרויה באיטליה. זהו סיפור משפחתי. הקיסר הרומי טוען שהוא צאצא של ונוס. אפשר לראות את האיניאיס אפוס שייעודו להסגיר את מוצאו האלוהי של הקיסר – ולכן את העובדה שהוא אל עלי אדמות. זהו מסר פוליטי ששואף להשוות את הקיסר אוגוסטוס עם איניאס, בנה של ונוס. אנכיזס, אביו של איניאס ניהל סיפור אהבה עם ונוס (מעורר קנאה!). צאצאיו הם אלה שיושבים על כס האימפריה ברומא. ורגיליוס מחניף, על ידי הסיפור הזה, לקיסר. קל לראות שמאחרוי דמות איניאס מסתתרת דמותו של אוגוסטוס, למשל בכינוי "תמים", שפירושו ירא שמיים, חסוד, אדוק. האדיקות הזאת היא אחת התכונות המיוחסות לאוגוסטוס שאחרי מאה שנות מלחמת אזרחים ברומא רצה להחזיר עטרה ליושנה ולקדם דת מסורתית, שכוללת את שחזור האגדות העתיקות. זהו אפוס תעמולתי מחניף. למרבה הפליאה האפוס המחניף בעל התוכן התעמולתי המובהק לא ראה אור בעוד ורגיליוס בחיים. בספר הרביעי רואים שהוא אפילו לא הספיק לסיים – שורה 515 קטועה – היא חצי שורה כי ורגיליוס מת לפני שהספיק לעגל פינות. אילו היה רואה את הצלחת יצירתו היה מבין שלמרות המניע התעמולתי האפוס השיג מטרה הרבה יותר חשובה - היא הופכת להיות יצירה קלאסית, הילדים בבתי הספר היו לומדים את היצירה בעל פה כשם שהם למדו את הומרוס.

מסר פוליטי נוסף – אוגוסטוס חידש את רומא אחרי מאה שנה של מלחמת אזרחים (נקרא "פטרון", אבי המולדת) ושחזור האומה מקביל לייסוד האומה על ידי איניאס, שייסד את רומא אחרי חורבן טרויה.

ורגיליוס מזדהה לחלוטין עם המדיניות של אוגוסטוס – הקמת רומא מחדש בצורה אולטרא שמרנית ונתון לה ביטוי ספרותי.

3 הפיתוי המנייריסטי

מנייריזם - מושג שקשור לחיקוי, שבמקרה הגרוע ביותר יכול להדרדר לקיטש (קיטש למשל – פסלון של מגדל אייפל – חיקוי של חיקוי של חיקוי...) התרבות הרומית היא מנייריסטית בהגדרה. אינאיס מחקה את האודיסיאה והאליאדה (שׁהם מופיעים בזירה ההיסטורית כתוצר ראשוני, לפחות ככל הידוע לנו). כל התרבות הרומית היא חיקוי של התרבות היוונית. כל מהותו של העם הרומי הוא חיקוי ההצלחות של העמים שקדמו להם / שנמצאים התחום השפעתם הפוליטית. כל פסל רומי במוזיאון הוא חיקוי של פסל אחר. אלכסנדיה – עיר שנוסדה במאה הרביעית לפני הספירה ומוקד התרבות היוונית, כובד המשקל של התרבות היוונית זז מאתונה לאלכסנדריה, ובמאות 3-1 לפני הספירה ובמידה מסויימת עד המאה ה-4 לספירה היא היתה המרכז של התרבות היוונית. הוקמה שם הספריה הראשונה המוכרת לנו בהיסטוריה, והספרות שם היתה קיטש – חיקויים חינניים של המודלים הקלאסיים הגרנדיוזיים. אנחנו לומדים 3 יצירות מהתקופה הקדומה והקלאסית, ולא האלכסנדריונית, מתוך כבוד לנו. מתרבות לטינית אי אפשר להתחמק כי התרבות הרומית נידונה למנייריזם משום שאין לה עולם דימויים תרבותי משל עצמה. ריבוי הדימויים ... (הוא אלכסדריוני?) למשל, כשדידו מתאהבת היא משולה לאיילה שפגע בה חץ של צייד יש שם דימוי מפורט שהוא מנייריזם אלכסנדריוני (שהוא מנייריסם יווני). איניאס משול לאל אפולו, גם זה מנייריזם- הדימויים שהשוו את נבסיקאיה עם אלה (ארטמיס?). כשזה אצל הומרוס זה מקורי, במקומות אחרים זה נשמע מאד לעוס – וברומא זה חיקוי של חיקוי. הפיכת הדימוי לסוג של תמונה קטנה ומלוטשת, ולא תמיד קשורה לעלילה היא מנייריזם. (אם כי זה יכול להתפתח למרכיב פונקציונאלי בעלילה – למשל עם דידו והאיילה המשל הופך לנמשל כאשר דידו נועצת לתוך החזה היפה שלה את החרב של אהוב ליבה איניאס. שלומר – החץ המטאפורי של הצייד והאיילה הופך למציאות. ולי זה מציל את ורגיליוס מסתפ מנייריזם, כשהמטאפורה מקבלת משמעות מילולית- המשל הופך לנמשל. זה לא קיים אצל האלכסנדיורנים.) אחר כך רואים עוד דימויים מנייריסטים, כמו הדימוי של הדיבה, שהופכת להיות אלה נוראית, מאחורי האלגוריה הזאת יש גוזמה מסויימת. ורגיליוס לא מתאר את הפצת השמועה כסתם הפצה אלא חייב להשתמש בדיבה כדמות של אלה נוראית, אלת הדיבה שהיא בת של אלת האדמה (...). זה טיפוסי למנייריזם. לא מספרים סתם – הנה השמועה הופצה, אלא מייחסים לאלה ואז זה הרבה יותר עצום. האלה דיבה אינה אלה של ממש אלא המצאת המשורר שמטפח פה את הצד המנייריסטי שלפעמים גובל בנימה מתקתקת. המכשול הגדול של המנייריזם היא הדרדרות לנימה מתקתקת. כשדידו מתלוננת על כך שאיניאס רוצה להגשים את רעיונו הפוליטית, היא אומרת משהו (שמי שאוהב סרטי הוליווד עלול לחשוב שהוא טבעי, אבל סיריל רואה את זה כפגיעה בטעם הטוב-) “אינאס קטן לו היה לי" – סחיטה פסיכולוגית שעושה בחורה שעוזבים אותה, שלמה דיקמן הבין את הנימה והדגיש אותה (אני חושבת שיש כאן קריצה לשיר של רחל, או להפך). זו שחולשה של רומים, שלא יכולים שלא להסתמך של מודלים קיימים מראש, מה שנופל לפתטיות. בהמשך אולי נראה שדידו היא לא סתם קוטרית ויכולה להפוך למכשפה מקללת.

עוד דוגמאות לקיטש שנעוץ בריבוי הדימויים -

• אחרי שדידו מבינה שאיניאס רוצה לעזוב אותה היא מתנהגת כמו טיאס – אישה שאחוזה על ידי האל בכחוס, הוא דיוניסוס.
• תיאור מסעו השמימי של מרקוריוס כאשר הוא עוזב, בפקודת יופיטר, לצפון אפריקה. בוא מגיע בדרך להר אטלס, מרוקו, יש שם דו משמעות – הטיטן אטלס (שנענש ונאלץ לסבול את כל השמיים על כתפיו) או אטלס, סתם הר, יש כאן רוח דקדנטית של התופה ההליניסטית – קונפליקט בין משל ונמשל, טשטוש – לא ברור אם זו גישה מיתולוגית או רציונלית. יווני קלאסי היה ישר מאמין במובן האלילי. עיקום המסלול של מרקוריוס מיוון לטוניס הוא אך ורק לשם הדימוי של ההר שהוא גם טיטן (או להפך).

כל אלה הם גורמים שמעכבים את העלילה והופכים אותה לרצף של דימויים ששווים כמו תמונות אלכסנדריוניות יפות (כלומר, לא הרבה). אבל הסכנה הגדולה ביותר היא שאפשר לשכוח מהעלילה עצמה ולהתמקד בפרטים המיותרים האלה.

--> תקיפת הדימוייים היא מהלך פדגוגי – הוא נכנס לתפקיד פרקליטו של השטן כדי להפריך את הטענה אח"כ, לא לגמרי, יש בטענה השאת משהו, אבל.

4 התעופה הנראטיבית

באלכסנדיה, למשל ביצירות של כלימכוס, היינו יכולים לקבל יצירה שמתארת את האידיליה, הרומן בין איניאס ודידו. הוא היה מתאר באלף שורות את ההתעלסויות בינהם. ורגיליוס ממריא ומשם, ומריץ את העלילה הלאה. הוא מתפתה לרגע לתיאורים האירוטיים המנייריסטיים, אבל הוא ממשיך הלאה כשהוא מחליף את דמותו של הגיבור המאוהב בדמות של הכובש את יצרו (תרתי משמע) והולך לכבוש את רומי, וזה באמצעות האל מרקוריוס שמזכיר לו את שליחותו הפוליטית.

זהו סיפור מאד סימלי – הגיבור אינאס עוצר בקרתגו וכמעט אינו יוצר ממנה – זה מזכיר את אודיסס שנעצר באי של קליפסו. מנייריזם – מאחרוי דידו מזהים אולי את קליפסו – הנימפה שכמעט מנעה מאודיסס לחזור הביתה. המשימה של איניאס היא הרבה יותר גרנדיוזית משל אודיסס, שרוצה רק לחזור הביתה. (קרתגו קשורה ללוב משום שבאותה תקופה לוב היה שם כולל לכל היבשת האפריקאית. לוב אינה הלוב של קדאפי, אלא לוב כאפריקה). עצרית הגיבור בקרתגו היה יכול לעצור את היצירה כולה. ורגיליוס היה יכול להסתפק בכך, ולהספק באידיליה נוסח כלימכו ולא אפוס נוסח הומרוס. ברגע שהוא מוציא את הגיבור מבין זרועותיה של דידו הוא יכול להמריא לרמה של אפוס, וזה נחשב יותר מסיפור ארוטי לפי טעם התקופה. רק כך אפשר להמשיך את הסיפור, ולהקים את רומי המחודשת. זהו מפנה נרטיבי שמאפשר למימד האפי לבוא לידי ביטוי. כך איניאס הופך לגיבור רומי, לא רק גיבור רומנטי.

איניאס מקבל את הצו בלית ברירה, לא בשמחה, ואחרי שהוא קיבל אותו הוא נחוש בדעתו לקיימו. כאן מצטייר משהו שקשור לאתוס הרומי: הסטויקנים – פילוסופים יווניים של העידן ההלינסטי שהפילוסופיה שלהם אומצה על ידי היוונים ואחד הדברים המאפיינים ואתה הוא פאטליזם סטויקני – לקבל את צו הגורל בסבלנות. איניאס מקבל את הפקודה כמו חייל קטן. היעדרות המרד מול הבולדוזר של הגורל היא מאד רומית. הגורל הוא האל הרומי. הרומים ראו בצו הגורל את ביטוי הרצון של האל יופיטר כאל הגורל. איניאס מתנהג כמו קיסר רומי, ומושפע מהאידיאולוגיה הסטויקנית. הדבקות הזאת בפילוסופיה שמקורה ביוון הוא גם מנייריזם, אבל הפיתוח שעשו בו רומי הפך אותו לנשק של תעמולה פוליטית – אם רומא כבשה את חצי העולם זה רק משום שהגורל רצה בכך. איניאס אינו בחור רדוד שמפתה אישה ואז בורח. יש משהו הרבה יותר רציני במעשה שלו – הוא חייב לקיים את הצו, להגשים את החזון האלוהי, ולכן יאנו יכול להישאר עוד רגע בזרועותיה של דידו.

הרומים לא כל כך האמינו בעטיפה של הדת אבל כן בתכנים שלה – בפילוסופיה יותר, פחות אמונה תמימה באלים עצמם.

5 הנרטיב האטיולוגי

יש מילה ביוונית עתיקה aitia , שמציינת את הסיבה, העילה. סיפור אטיולוגי הוא תואר שנגזר ממילה זו, כדי לציין סיפור שנותן הסבר היסטורי / מיתולוגי למצב קיים. למשל, כשאריסטופנס המציא מיתוס גרוטסקי של יצורים כפולים המורכבים מזכר ונקבה, ובכך הוא המציא סיפור אטיולוגי לכך שהאדם מרגיש רבות שהוא חצי של אדם אחר. הוא ממציא מיתוס כדי להסביר את הכמיהה הארוטית, את הגעגעים לאישה או לגבר האהובים.

ברמה הזאת מה שעשה את ורגיליוס ליוצר (ולא רק מנייריסט) הוא קישור האומה הרומית בהתהוותה עם המלחמה בין רומא וקרתגו, וייחוס לסיפור האהבה המקוטע בין איניאס ודידו. היוונים לא יכולו לעשות את זה, ההתרחשויות בין קרתגו ורומא לא עניינו אותם. המריבה הזאת, על שלוש המלחמות, בין רומא וקרתגו (עד שלבסוף קרתגו חדלה להתקיימ כעיר-מדינה). למלחמות קוראית המלחמות הפוניות (קרתגניות). באותה מידה רומא, ולא קרתגו, יכלה לחדול להתקיים "זה או אני או את". יש בסיפור האהבה בין איניאס ודידו דרך להסביר את העוינות בין שתי המעצמות, תוך כדי הקטנת היריבות הפוליטית לאי הבנה ארוטית, אישית, כאשר מאחורי אי ההבנה הזאת עומדים האלים. מוזכרת יונו, אלת האהבה, שהיא אלה שעמדתה היא נגד האומה הטרויאנית. השנאה כל כך חזקה שהיא תתאכזר אפילו לקומץ פליטים טרויאניים. סיבה חיובית לתפקיד יונו בסיפור האהבה הכושל הזה – יונו היתה האלה של קרתגו, אלא שקראו לה בשם אחר – תנית. היא היתה האלה המשגיחה על העיר קרתגו. הרומאים הקרתגניים היו מאד רחבי אופקים בתפיסה האלילית – הם פשוט איחדו אלים – יונו היא תלית וארה וכד'. כאן רואים סיבה חיובית להתערבות של יונו בגורלות של דידו ואיניאס. יונו רוצה לטרפד את תכניתו של איניאס, שהוא קרתגני, היא לא רוצה להרוג אותו – היא נחמדה, היא רק רוצה להרדים אותו בזרועותיה של דידו. יופיטר, שהוא בן זוגה של יונו, אך מסוכסך איתה כמעט תמיד, מכשיל את תכניתה של יונו, ומריץ את איניאס קדימה כדי שיבנה את האומה הרומית. ביריבות בין הזוג האלילי יופיטר ויונו-תנית, טמון המשבר, אי ההבנה הגורלית בין דידו ואינאס.

אולי יש משהו יותר עמוק בחיפוש האטוילוגי, עילת העילות, אחר מלחמת רומא וקרתגו. יש אולי רמז לכך שעהמים דומים אחד לשני – שניהם צאצאי פליטים: רומא – טרויה, קרתגנים – פיניקים. הגורל שלהם דומה אפילו שהם שונים תרבותית. הסימטריה הזאת מתבטאת בין היתר בכך שהם מושגחים ע"י בני זוג – יופיטר ויונו (יופיטר הוא אל האלים, שכמובן נחשב יותר מבת זוגו ואכן התערבותו מצליחה ואיניאס נחלץ מידיה של דידו). יש פוטנציאל לאיחוד האומות – ע"י איניאס הקטן. קרתגו הפסיקה להתקיים במה השניה לפני הספירה – זוהי יישות פוליטית שלא קיימת יותר כשורגיליוס כותב, אפילו לא כמרחב פיזי. זהו דבר שמאפשר להריץ, בדמיון, את ההיסטוריה לכיוון אחר. לא עימות בין מעצמות אלא מיזוג האומות בתור ישות משותפת לצאצאי שניהם – היא קרתגו (זה מה שהיה קורה אם איניאס היה נשאר בזרועותיה של דידו).

יש ביצירה כמה ביטויים של התודעה בתרבות השמית הכנענית במקור של הפיניקים, למשל – השם של דידו. זהו שם שנגזר מהשורש של דוד – השורש של דואד שמשמעו אהבה (דוד בשיר השירים). לורגיליוס היתה בחירה בין שתי שמות – אלישע ודידו, וורגיליוס בוחר בדידו אולטימטיבית, ושמה מציין את כח האהבה. שלמה קיקמן נתן ביטוי קצת מופרז לאטימיולוגיה של דידו "דידו היפיפיה קשרתו בקדם דודיה". משחק המילים הזה לא מופיע במקור, זוהי התערבות קצת אגרסיבית של המתרגם, שנותנת ביטוי לכך שוורגיליוס כנראה היה מודע לפירוש – אבל האהבה התחלפה לבסוף במלחמה.

תעתועי התודעה - שיעור 4

שיעור 4

נדבר על סרוגייטס, אמילי, והסיבייקט הקבוצתי.

נסיים חמש דקות מוקדם כמחאה סימלית.

סרוגייטס-

יש מיתוס שטבוע עמוק בתרבות המערבית של אידיאל גופני מסויים – פרופורציות מסויימות, צבע עור לבן וכו'. בקפיטליזם מאוחר חלק ניכר מההבניה היא הבניה וויזואלית שנמכרת לנו בלי שנשים לב – בפרסומות וכו'. מוכרים לנו את הרעיון שכדי להצליח צריך להראות בצורה מסויימת, להריח בצורה מסויימת (סבונים, בשמים...), יש ניסיון להביא את החוויה שלנו לעונג מתמיד.

מאפייני הסובייקט בתפיסה המודרנית -

הסרט מדגים אותם.

נקודה חשובה –agency שליטה במעשים ובגורל. הסלף המודרני מאמין ביכולת שלו לקבוע את גוררלו. לאורך רב ההיסטוריה אנשים נולדו לגורל מסויים והסיכוי שלהם לעבור למקום אחר, למעמד אחר, היה כמעט אפסי. המציאות שלנו היא כזאת שהאג'נסי יכול להתבטא, אדם יכול, תוך חיים קצרים, לשנות את כל העלום (סטיב ג'ובס – אפילו לקיסרי רומי לא היתה השפעה כזאת). האג'נסי, היכולת לשנות את העולם היא אחד היסודות של החשיבה המודרנית.

הסרט אמילי, 2001 עוסק בנושאים האלה. טרנספר עוסק גם בצד האתי. נדבר גם על ההיבטים של הוויזואליות – למשל, הסצנה על החיילים שדומה למשחקי מחשב.

אמילי – אחרי שפירקנו את הסובייקט המודרני הוא מרכיב אותו חזרה ברמות הכי קטנות ואינטימיות של החיים.

Rotten tomatoes – אתר של סרטים, כדאי לראות. אומרים שהסרט מוחק לחלוטין את הרב תרבותיות של פריז של ימינו. אבל הסרט הוא פנטזיה ואינו מתיימר לשקף את המציאות.

הבנייה של הדמויות – כאן הסובייקט ניבנה מניואנסים קטנים וחסרי חשיבות לכאורה. האני נבנה דרך העדיפויות הקטנות שלהם, דרך חוויות של החושים, חושניות. כל הסרט מתנהל בשכונה קטנות, בין בית קפה למוכר ירקות – דמויות חסרות יומרה, שחיות את הגוף שלהן בצורה של השלמה. אף אחת לא שואף להיות מישהו אחר. אנשים מאד אנטי – טרנסצנדנטליים. והאפשרות של תיקון עולם.

ויזואלית הסרט מאד יפה, צילום טוב, מלא אור, מלא תקווה.

לסרט יש פסקול יוצא מן הכלל שיונק מהמסורות הצרפתיות. הרבה מוסיקה לאקורדיון ופסנתר, כמה ציטוטים של שירים אמריקאיים מאותה תקופה.

לסיום נדבר על סרט מ1982, הוא איננו בסילבוס, שייך לקולנוע אתי. שמו Koyaanisqatsi. זהו סרט ללא עלילה, מוסיקה של פיליפ גלאס Philip Glass. פרוש שם הסרט – חיים לא מאוזנים או חיים בשחיתות מוסרית. הסרט הוא אחד הראושנים שמתמש באופן נרח בטכניקת צילום בשם time lapse – המצלחמה מוצבת במקום מסויים ומצלמת כל דקה תמונה, ובסופו של דבר רואים 24 שעות. הטכניקה משמשת בהמון חפצים, דוממים וגם בני אדם. לא כל הסרט בטכניקה הזאת, יש גם צילום רגיל וצילום הילוך איטי. אין טקסט, אין דיאלוג, אלא פסיפס של תמונוץ. הסרט מתחקה אחרי מה הטכנולוגיה עושה לאדם. עוסק בסובייקט קולקטיביף כאשר האג'נסי הוא הטבע וכו'. מומלץ, לא חובה. זה קולנוע כי רואים את זה בקולנוע, אך את הסרט הזה היה אפשר להקרין במוזיאון כמיצג.

הסרט הוא חלק מטרילוגיה, האחרים פחות מוצלחים. הסרט נעשה בתקציה מאד נמוך על פני זמן ארוך.

המוסיקה: סטאטית, (-אחד הסגונונות המרכזים של המוסיקה פוסט מודנית – או מודרנית מאוחרת-)מינימליסטית, מבוססת על יחידות מאד קטנות שחוזרות על עצמן תוך כדי שינוי או התפתחות מאד מאד הדרגתית, כך שהשינוי ניכר רק לאחר זמן רב. זוהי שיטה שמותחת את ההתפתחות על ציר הזמן. יש לזה אפקט מהפנט – אפקט קוגניטיבי שמשנה את החוויה של הזמן. אם הסובייקט הוא גם זרם של תודעה על ציר הזמן, שנקבע על פי כל מיני התרחשויות שבאות אלינו מבחוץ – חלוקה שרירותית של שעון או חלוקה טבעית – כמו מחזוריות החיים או עונות השנה. המוסיקה מציבה לפנינו חוויה אחרת, מנותקת של תודעת זמן. Musis is about time. יש אוסף של תמונות שמציגות בתחילה את הטבע במצבו הבראשיתי ולאט מכניס אותנו לכל צורות ההתערבות שלנו – עד הפצצה האטומית. התמונה האחרונה היא של אחד השאטלים שהתפוצץ באוויר והופך אותו לתמונה אסטתית. גלאס התאים את התמונות לזרם תודעה מוזיקלית, לפעמים תוך קיטועים חדים. בחוויה יש זרם וויזואלי, מהמם של תמונות ומוסיקה (...).

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 4

עמרם תומך בגישה לא קונוונציונלית, יש שיאמרו חתרנית – הגישה הקונטקסטואלית. גישה זו מערערת על כך שהפרעות נפשיות הן דבר אמיתי ושטיפול הוא הדרך להשתחרר מהן. זה ערעור רציני על מוסכמות בתחום. הוא לא מתווכח עם כך שבני אדם חווים כאב, ושאנשי מקצוע עם לב יכולים לעזור לאנשים במצוקה. הוא מציג צורת חשיבה אלטרנטיבית, אך לא פרקטיקה אלטרנטיבית. זה מזכיר אמירה בקונטקסט אחר – כאשר סטאלין התבקש על ידי האפיפיור להקל את הלחץ על הקתולים ברוסיה הסובייטית, הוא הסיח, כביכול, לפי תומו, ושאל כמה דייוזיות יש לאפיפיור. ובכן, לגישה שלו, שמייצג תומס צאז, אין דיוויזיות. הוא רוכב בודד, כמעט ואין לו תומכים (היו פעם בארה"ב והם נתמעטו עם השנים). הוא ניסה להחזיר את הגלגל אחורנית על ידי ביטול האשפוז הכפוי והמוסדות הסגורים, והוא נתקל בקיר ברזל (=הממסד הפסיכיאטרי). הוא ניסה לייסד מוסד לביטול האשפוז הכפוי. הארגון התפרק / פשט את הרגל (מכנה אותו - “ארגון קיקיוני", שלא האריך ימים). מה שמעניין הוא הטרמינולוגיה בשם הארגון abolition – מילה שמשמעותה ביטול ושימשה בקונטקסט של ביטול העבדות, ואכן ההמשגה של אשפוז פסיכיאטרי כעבדות אפיינה את התורה של צאז.

דוד המלך מלמד אותנו, בתקדים עם אכיש מלך גת, שאפשר להתחזות לחולה נפש – לעומת מחלה גופנית שאותה קשה לזייף, ואף על פי כן היא נחשבת למחלה רגילה. מייקל רוזלהן (או משהו כזה) גייס תלמידים והקנה להם מספר תכונות של חולי נפש – שמיעת קולות וכו', והם אשפזו את עצמם בבתי חולים פיסכיאטרים – איש לא עלה על התבנית. [שמיעת קולות נחשבת לסימפטום מאד חמור, אלא אם כן אתה קדוש או נביא :) - בהקשר הזה אני נזכרת באמירה שנבואה, לאחר בית שני, ניתנה רק לקטנים ולשוטים.]. אנשים אלה שוחררו לבסוף. הם נקראו בספרות pseudo-patients, חולים מדומים. הם עסקו בתצפית (משתתפת) וביומני האחיות נכתב שהם עוסקים בכתיבה קומפולסיבית. הם שוחררו, כמובן, לא ללא אבחנה, כלוקים בסכיזופרניה בנסיגה (כי הם חדלו להתלונן על הסימפטומים, אך לא יוותרו על האבחנה. אצל הרוסים קיימת סכיזופרניה זוחלת, ואף “סכיזופרניה ציונית”).

סיפור! סיפורה של נסיכה בשם דימפנה, בת מלך אירלנד. המאה השישית. אירלנד עדיין פגאנית אבל יש בה תחילת תהליך של ניצור. המלך היה פגאני אבל אישתו כבר התנצרה. היא מסרה את ביתה לגידולו של נזיר, שיגדל אותה על ערכי הנצרוץ. המלכה מתה והמלך, שהתגעגע אליה שלח שליחים שיחפשו אישה שדומה לדימפנה, ומצאו את בתו, שבינתיים גדלה ויפתה. היא התחלחלה מפני איום גילוי העריות, והנזיר הבריח אותה אל מעבר לתעלה, למה שהיום הוא בלגיה. המלך שלח למצוא אותה שם ומשסרבה לבוא הוציאו אותה להורג במקום שנקרא geel, בעריפת ראש. במקום שהתבצעה ההוצאה להורג ונקברה דימפנה נבנתה כנסיה והיא הוכרזה כקדושה. דימפנה, בגלל סיפור של 3 אנשים חולי נפש שצפו בהוצאה להורג, ונרפאו (טיפול בשוק), הוכרזה כפטרונם של חולי הנפש. החלה עליה לרגל של פגועי נפש (שטופלו על ידי נזירים באיזה דרך), וכדי לשכן אותם פתחו אנשי העיירה את ביתם לפגועי הנפש שהשתלבו במשפחה ובחיי הקהילה. המקום הפך למודל של שיקופ בקהילה – אין לזה אח ורע בתולדות הפסיכיאטריה. זהו תקדים לטיפול מסוג זה.

הוגו ון דר גוס goes, צייר חשוב מאד שעבודתו היתה היחידה שחצתה את אלפים ושוכנה במוזיאון חשוב בפירנצה. הוגו היה הדיקן של גילדת הציירים והסיידים בעיר מסויימת. בשלב מסויים הוגו החליט לפרוש מהווית העולם הזה ונכנס למנזר והשתלב בהווי שלו. הוא המשיך לצייר במנזר ועלו אליו לרגל על מנת לראות את הפלא. במנזר הוקצו למבקרים חדרים בהם הם יכלו לנוח, לאכול ולשתות יין (הצייר הצטרף לארוחות השחיתות של האצילים שעלו אליו לרגל, הנזירים ראו זאת בעין רעה). באיזה משלחת שיצאה מהמנזר הוגו חווה תחושה של הסרת ברכת האל ממנו, וניסה לפגוע בעצמו. הוא הוחזר למנזר שם ניסו לטפל בו. סברו (כמו אצל דוד) שנכנסה בו רוח רעה וניסו לטפל בו על ידי מנגנים. לאחר כשנתיים הוא נפטר. מה שמעניין בסיפור הזה הוא הפרשנות של אנשי שמקום, ובפרט אחד – שתיעד את הסיפור (תפקידו היה איש הרפואה וכותב דברי ימי המקום). הוא העלה כמה פרשנויות אפשריות – אחת-כתוצאה משתיית יין (חטא באותה מסגרת מחמירה) נוצר קריש דם במוחו, פרשנות שניה – אדם שמנסה לפגוע בעצמו נכנס בו השד (תפיסה דמונולוגית) אבל התנהגותו של הצייר לא הלמה את הסימטומולגיה הדמונולוגית (הוא לא היה תוקפן). ההסבר השלישי, שהתקבל על דעת אנשי המקום באותה תקופה, הוא הסבר דתי – האל שלח את זעמו באומן משום גבהות ליבו, והעניזו במלנכוליה (שלימים הפכה להיות דפרסיה).

אנשי בריאות הנפש בין זמננו עטו על הוגו ון דר גוס והעניקו לו אבחנות עדכניות.

תרזה הקדושה ייסדה מסדר שקיים עד היום (המוחרקה שבכרמל ועוד משהו). היא הקימה מנזרים, היתה תיאולוגית חשובה, הימים ימי האינקוויזיציה. באותם ימים פורסם הספר לזיהוי מכשפות (ה- DSM הראשון...). תרזה לקחה על עצמה להציל נשים מציפורני האינקוויזיציה וכתבה חיבורים בהן טענה שהנשים שנחשדו בכישוף הן נשים חולים, וברב חוכמתה קבעה שהן 'כעין חולות' as if sick. היא ראתה בהן נשים שחלו במחלה לא אורגנית – מאוחר יותר השתמשו במונח מלנכוליה. עובדתית, היא הצליחה להיוציא מידי האינקוויזיטורם נשים שהוכרז ליהם כמכשפות. היא יצרה תקדים לassylom – מקום מחסה ומפלט מרדיפות (חדרים בצידי המנזרים שלה בהן הן שוכנו). היה זה תקדים למה שמאוחר יותר התפתח לאשפוזו של חריג, עבריין שבית המשפט ראה במעשיו תוצאה של מחלת נפש, ובמקום להיאסר הוא מאושפז. --> תחילת היווצרות הפרדיגמה האירופאית של מחלת נפש.

שנות השישים של המאה העשרים – סיפורו של לי הארווי אוסוואלד– רוצחו של קנדי. הוא הוצא להורג ביריה מול הטלוויזיה. הוקמה וועדה על מנת לחקור את סיפורו של לי אוסוואלד, ובראשה עמד סנאטור וישבו בה אנשי מקצוע. מצאו שבילדותו לי סבל מהפרעות התנהגותיות שונות. כמו כן, נמצא שהיועצים המליצו להפנות אותו לטיפול ואימו התנגדה לכך. הוועדה ליקטה נתונים ומצאה שבין 8-10 מילדי ארה"ב סובלים מהפרעות נפשיות בדרגה כזו או אחרת, וששירותי הטיפול לא מספיקים, ובנוסף – הורים רבים מתנגדים להפנות את ילדיהם, לא רוצים להבדיל את הילד משאר הילדים. לאור הנתונים הגיעה הוועדה למסקנה שמן הראוי לחוקק חוק שעל פיו יוקמו בפרק זמן מסויים מאות תחנות לאיתור ילדים בסיכון. בשנות השישים לא היו כל כך מודעים לעניינים כמו נבואה המגשימה את עצמה. הגישה היתה שניתן לזהות ילדים מועדים לפורענות, ושאילו היה מאתרים ומטפלים בלי אוסוואלד הנשיא היה עוד חי. הגישה היתה שכל הפושעים היו פעם ילדים, ושאם נאצר אותם בעודם ילדים, את הילדים בסיכון, מבעוד מועד, נוכל לטהר את החברה מכל האלמנטים השליליים. כדי להפעיל מערכת עצומה כזאת יש לחוקק חוקים שלפיהם יידרשו הורים שגורימים בסביבה מאתרים את ילדיהם כילדים בסיכון להביא את ילדיהם לטיפול. יש כאן פסיכולוגיזציה מסיבית של כל חוליינו – הפוליטיים, החברתיים.

Dineen – פסיכולוגית קלינית ש"חזרה ב(ל)שאלה" כתבה טקסט בשם manufacturing victims – what the psychology industry is doing to people שוב, מדובר באדם חף מפשע שאיש בריאות הנפש מלביש עליו תיק. זה רחוק ממציאות החיים ולא תמיד אנשים שנלכדים בידי אנשי מקצוע עיוורים למתרחש – הרבה פעמים אנשים מוכנים לעטות על צמם את מעיל המשוגעים כי זה משרת מטרות מסויימות. המילה "ייצור" בכותרת רומזת על קונספירציה בקרב אנשי המקצוע – לוכדי נפשות.

(רולניק, פסיכולוג והיסטוריון, “עושי הנפשות" – לעשות נפשות זו לשון רכה יוצר מ"ייצור". ) דינין מובילה לקונספציה "המדינה הטיפולית" – מדינה מערבית שמנהיגה שירותי בריאות נפש נרחבים (אין אדם שלא נתקל שאיש בריאות נפש, ברצונו או שלא, במהלך חייו). המחברת טוענת שהמושג קורבן, שנפוץ מאד בקרב אנשי המקצוע (ויקטימולוגיה – ענף שחוקר קרבון והתקרבנות), שהיה בעבר שמור למצבים שאינם מעשי ידי אדם – מגיפה, אסון טבע... התמתח מאד והוא מוחל על כל סיטואציה שיש בה מרכיבים של סטרס, של טראומה, פוסט טראומה... מצבים עברו תהליך מואץ של פסיכולוגיזציה / מדיקליזציה, שהתעשייה המשומנת היטב של פסיכולוגיה קלינית עוסקת ללא לאות בפעולוץ חינוך/הסברה/תעמולה/שטיפת מח, על מנת לשכנע את הציבור, או אנשים מסויימים, שהם 1. סובלים מבעיה נפשית ו-2. זקוקים לטיפול. הטענה של דינין היא שהחברה הופכת לעם של קרבנות. מגמה של התקרבנות (היא מדברת על החברה האמריקאית).

לקט של וויניוטות שמדגים את טיבה של המגמה הזאת:

• שליחתם של צוותי בריאות נפש mental health teams לאזורים מוכי אסונות טבע (או מלחמות, נישאר בתחום מעשי ידי הטבע). צוותים שאנורים להכשיר מקומיים בטיפול בנפגעים על פי דגמים שפותחו לאורך שנים – כמו המתודה הקרויה התערבות במשבר. צוותים יוצאים כדי להכשיר צוותים אחרים – כדי להעלות מודעות לבעיות בריאות נפש של אנשים שהיו חשופים לסטרס. מורכב משני חלקים: 1. מישהו אמור להושיט יד לאנשים במצוקה. 2. יש כאן הבניה של ראיית התנהגות מסויימת כנובעת מהפרעה נפשית. יש כן משהו מסיונרי – הפצת רעיון מסויים באזורים נחשלים שרעיון בריאות הנפש לא הוטמע בהם (הרעיון – הבעיה היא נפשית והפתרון הוא מקצועי). זוהי מדיקליזציה הזויה אך קיימת.
• דוגמא – בתי המשפט, הרשויות הכריזו על אנשים שנלחמו במלחמת העולם 2, כסובלים מהלם קרב מאוחר. מה שהופיע בעיתונות (לעיתונות יש תפקיד מרכזי מאד בהשתלת הרעיון) הוא שאנשים יכולים לשאת איתם את הפצצה המתקתקת הזאת לאורך שנים בלי שאף אחד ידע, ורק בשלב מאוחר – גיל הפרישה, למשל, השד יוצא מהבקבוק והעניין מתגלה. למשל, בשנות התשעים אדם פנה לממשלה בדרישה לקבל התנצלות ופיצויים על כך שאביו, שנלחם במלחה"ע 2, התנהג למשפחתו באופנים קשים מאד שפגעו בהם, בגלל שסבל מהלם קרב. (האב, שכבר מת, היה מקרבן וקורבן). בלי קשר לתגובה, פרסום הידיעה מקבע בקרב באזרחים שהכל יכול להיתרגם לשפה דיאנוסטית ולפרוצדורות טיפוליות..
• טורנטו – אישה שחטפה שתי נערות, התעללה בהם מינית ורצחה אותן. על דוכן העדים הופיע פסיכולוג, ומסביר את ההתנהגות שלה כסימפטום של "תסמונת האישה המוכה" (מתוך "פטיש המכשפות המודרני") – האישה היא קובן של התעללויות שהיא עברה ונהגה כפי שנהגה כתוצאה מכך.
• אנשי בריאות הנפש בקליפורניה מנבאים שאנשי הגיל השלישי שסובלים מדיכאון מהווים 13% מהאזרחים האמריקאים. אנשים בגיל השלישי (מעיד עמרם) נתקפים לעיתים עגמומיות. נשאלה השאלה איך מאתרים כמות כה עצומה של אנשים, ומה עושים איתה. אבל האיתור עצמו – לאבחן אדם בן 80 שאין לו חימום כסובל מדיכאון – זה לא בהכרח חייב להתפרש כדיכאון של זיקנה. כמובן שאנשים בגיל זה שקוראים את הידיעה הזאת נתקפים חיל ורעדה. באותו שבוע יצאו חברות שונות – אנוש, חברות של תרופות לבריאות הנפש... יורם יובל (שהוא נכד של ישעיהו ליבוביץ!) הכריז על דפרסיה כמגיפה עולמית שמתפשטת ומגיעה אל חופינו, ושכדאי לשירותי בריאות הנפש להיערך לקראתה.
• 1994 – חבר השופטים מנקה אישה מרצח בעלה לאחר שאובחנה כסובלת מPMS – תסמונת קדם-וסתית (מופיעה בDSM).
• שחקן בייסבול בארה"ב הובא לבית המשפט ושם טען להגנתו שהוא מכור להימורים. זהו קצה קרחון של התמכרויות – כל עניין יכול להיות מוגדר כהתמכרות – הימורים, מין, אינטרנט... זאת קטגוריה דיאגנוסטית – ככל שמרחיבים אותה יותר אנשים נכללים בה. יתירה מזאת, היא בגדר תירוץ למעשה.
• ספורטאי מפורסם בארה"ב פרף לבתים, שדד, שרף והשופט טען שאינו אחראי למעשיו כי לקח סטרואידים, אבל טען שהוא סובל מהפרעת אישיות אורגנית (גם, מופיע בספר).
• פסיכיאטר קבע שנשיא אוניברסיטה אמריקאית פוטר ממשרתו כי היה נוהג להרים טלפון לכל מיני אנשים ולנבל את פיו. הוא זוכה במשפט כי נמצא סעיף בDSM שבו יש אבחנה לדחף בלתי ניתן לכיבוש לניבול פה – פרפיליה.
• אדם רצח את הורי אשתו וזוכה מאשמה לאחר שאובחן כסובל מסינדרום של ההולך בשנתו. האדם הזה נסע 15 קילומטרים על מנת ליסוע אליהם ולכלות בהם את זעמו, מתוך שינה.

--> אנחנו חיים בעידן המדינה הטיפולית, וכוחם של אנשי בריאות הנפש שנחלצים לעזרתם של אנשים, בתום לב, רב. לממשל שמרבה להשתמש באבחונים טיפוליים אפשר לקרוא פסיכוקרטיה.

בשיעורים הבאים:

• מודלים לניפוח תפקידם של פסיכולוגים (/אנשי בריאות נפש).

Roy scheffer- פסיכולוג אמריקאי ותיק שבדק את רוצח קנדי (או אולי מישהו אחר), מציג קווים לדמותו של פסיכואנליטיקאי מצוי: זהו אדם בעל נטיה אוטוקרטית (-על פיו יישק דבר) – נוקט עמדה סמכותנית, אדם בעל נטיות מציצניות – voyeur, אלמנטים אורקולאריים (האורקל מדלפי היתה ממלמלת דברים חסרי פשר, וכיוון שכך היה אפשר לפרש אותה איך שרוצים), saintly – אלמנטים צדקניים (העברה שלילית – המטופל משליך על המטפל את כל הרוע שבעולם – זוהי השלכה מאובייקטים של הילדות, והוא מקבל את החרפות באהבה – זוהי הושטת הלחי השניה. בתשלום :)). 

מחשבת החינוך - שיעור 3 - מושג האידיאולוגיה בחינוך

התמהיל שבני אדם בוחרים בו בפעולה החינוכית הוא תמהיל אידיאולוגי.

הטיעון המרכזי של השיעור – כל מה שקורה בחינוך הוא אידיאולוגיה.

הבסיס לשיעור הוא המאמר של לם.

בשיעור שעבר דיברנו על צמדי ניגודים – קונפליקטים בחינוך: למשל, טבע-תרבות, דיכוי-שחרור, פנים-חוץ.

כל מה שעושים במערכת החינוכית הוא מובנה אידיאולוגיה. מורים, בהיותם תחתית הפירמידה של החשיבה הפדגוגית, לא תמיד מודעים לזה. ההנחה: מורה שמודע לטבע האידיאולוגי של החינוך יבצע את תפקידו טוב יותר.

אסוציאציות למושג אידיאולוגיה;

דוגמאות לאידיאולוגיות – (איזמים) סוציאליזם, מרקסיזם, ליברליזם, ציונות.

קיימת אבחנה בין אידיאולוגיה וערך.

תחילת תקופת האידיאולוגיות – מאה 19 (אפילו 18), עם המהפכות החילונית, צרפתית, תעשייתית. האידיאולוגיות האלה צומחות מערעור על הדת כפרדיגמה שמעניקה לאדם האירופאי בן המאות הקודמות את כל התשובות לשאלות כגון – כיצד ראוי לחיות, מיהו האדם וכו'. אלה לא שאלות פוליטיות, אלא אקסיסטנציאליסטיות. אפשר לומר שלפני האידיאולוגיות הנצרות באירופה היתה אידיאולוגיה אחת גדולה – או תחליף לה. כאשר היא מתחילה להתערער מתחילות להיווצר תשובות אלטרנטיביות לאותן שאלות שנשאלו תמיד, וזה באמצעות האידיאולוגיות.

אידיאולוגיה צומחת כמענה לצורך, ובמצב בו יש אלטרנטיבות (רק כאשר צריך לבחור בין שני בתי ספר הבחירה באחד תהיה אידיאולוגית. לעומת זאת, אם כולם הולכים לבית הספר השכונתי...).

אידיאולוגיה היא פרוגרמה שמכוננת תפיסת עולם שמאפשרת מרחב של הבנה, פשר ומשמעות. מעבר לכך היא גם מכוונת לקראת פעולה.

(המחשבה הידיאולוגית עורכת את התודעה לקראת פעולה, לקראת שינוי המציאות, וזה, אולי, בניגוד לפילוסופים).

כדי לחדד את ההגדרה נשאל: האם רובין הוד הוא פושע או אידיאולוג?

תשובה – אידיאולוג, כי יש ערך, רעיון שמתווך את המעשה. זאת לעומת פושע שמתווך אינסטינקט. אידיאולוגיה פירושה להכפיף את המציאות לרעיון.

חידוד נוסף – שודד שודד בנק כדי להרוויח יותר כסף. ברגע שהוא יתווך את זה ברעיון – למשל: אני חושב שכך הדרך הראויה לחלק רכוש בין הבריות, הוא הופך לאידיאולוג.

לכל אידיאולוגיה יש תזה שהיא כופה על המציאות – משקפיים דרכם היא רואה את העולם (אבל שוכחים שמרכיבים משקפיים!). למשל – מחיקת ספרי היסטוריה בידי אידיאולוגיות טוטליטאריות. הבעיה היא שמוחקים את פיסות העולם שלא מתאימות לאידיאולוגיה. זה מה שמפסידים כשמכפיפים את המציאות לרעיון.

עכשיו בועז מנסה לשכנע אותנו שאידיאולוגיה היא קונסטרוקט חשוב (למרות הדיבור הפוסט מודרני על מות האידאולוגיה).

במרחב נטול אידיאולוגיות הזכות של היחיד לחולל שינוי והשפיע על מהרחב מיטשטש יחד איתו (למשל – כאשר כל המפלגות דומות אחת לשניה, אין ליחיד אמירה).

מרקוזה – האדם החד מימדי: מדבר על מצב בו אנשים עוצמים את העיניים ולא מסוגלים לדמיין מצב שאינו קיים, משום שהוא כלוא במערכת שנראית לו טבעית. במערכת כזאת הבחירה מצטמצמת.

בימי הביניים היתה אידיאולוגיה אחת שמרב שהיא היתה חזקה היא נעשתה שקופה.

במרחב בו אין אידיאולוגיות ורעיונות לא מחוללים שינוי, החיים ממשיכים להתנהלף ומה שמניע את המציאות הוא אינטרסים, כסף, שררה, שכולם ביטויים של כח. אידיאולוגיה יכולה לנתב את התנהלות המציאות לנתיבים אחרים. וזה מה שקורה גם בכיתה.

לם מדבר על המבנה של הפרדיגמה האידיאולוגית:

1. הדיאגנוזה – מה יש
2. הקולקטיב – עבור מי מנוסחת האידיאולוגיה
3. האסטרטגיה – כיצד עוברים מהמצוי לרצוי.
4. אסכטולוגיה (=אחרית הימים) המרכיב האוטופי, הרצוי.

כל אידיאולוגיה חייבת להכיל את כל ארבעת הרכיבים, אחרת היא איננה אידיאולוגיה. (עוברים על אידיאולוגיות ורואים את כל המרכיבים).

המרכיבים השונים מקיימים בינהם יחסים דיאלקטיים. לא מדובר בפרדיגמה פוזיטיבית, סטאטית. דוגמא ליחסים דיאלקטיים-פנימיים – היחס בין מרכיב האוטופיה למרכיב האסטרטגיה, כפי שמגולפ במשפט "המטרה מקדשת את האמצעים". ככל שהאוטופיה נתפסת יותר באמת מוחלטת כך אמצעים קיצוניים יותר יחשבו כשרים. “על מנת לטגן חביתה מפוארת כל כך אין גבול למספר הביצים שראוי לשבור" :).

בועז מקשר בין קץ עידן האידיאולוגיה למגפת הפרוזק.

לם קובע שכל ההכרעות בחינוך הן הכרעות אידיאולוגיות, כי הן זרועות בהנחות אפיסטימולגיות ואונטולוגיות (טבע המציאות וטבע האדם, טבע התרבות, חשיבותה של החברה, מהו החינוך) של המחנך. כל דבר שקורה בחינוך הוא ביטוי למתחים האידיאולוגיים האלה. למשל – חוק חינוך חובה אינו רק פרקטיקה מסובכת, אלא גם אידיאולוגיה. כמו כן, גם הכרעות מתודיות ודידקטיות משקפות הנחות יסוד אידיאולוגיות. (הפרדת חינוך דתי, בחירת תכני לימוד- למשל – ספרי היסטוריה, טיפוח חלשים/מחוננים...)

דוגמא לתגובות שונות של אבות להתפרעות של ילדם. הנקודה- וויכוח אידיאולוגי הוא בזבוז זמן, כי יש הנחות יסוד שונות, וההכרעה היא לא רציונלית.

3 עמדות יסוד אידיאילוגיות חינוכיות לפי לם (את הרביעית בועז מוסיף):

1. סוציאליזציה
2. אקולטורציה
3. אינזיבידואציה
4. התיאוריה הביקורתית (שונה מהותית מהאחרות הכי היא נגטיבית בעוד האחרות הן פוזיטיביות – עוסקות בהתאמה של הילד לדבר).