שיעור
4
נדבר על סרוגייטס,
אמילי,
והסיבייקט הקבוצתי.
נסיים חמש דקות מוקדם
כמחאה סימלית.
סרוגייטס-
יש מיתוס שטבוע עמוק
בתרבות המערבית של אידיאל גופני מסויים
– פרופורציות מסויימות,
צבע עור לבן וכו'.
בקפיטליזם מאוחר
חלק ניכר מההבניה היא הבניה וויזואלית
שנמכרת לנו בלי שנשים לב – בפרסומות וכו'.
מוכרים לנו את
הרעיון שכדי להצליח צריך להראות בצורה
מסויימת, להריח
בצורה מסויימת (סבונים,
בשמים...),
יש ניסיון להביא
את החוויה שלנו לעונג מתמיד.
מאפייני הסובייקט
בתפיסה המודרנית -
הסרט מדגים אותם.
נקודה חשובה –agency
שליטה במעשים
ובגורל. הסלף
המודרני מאמין ביכולת שלו לקבוע את גוררלו.
לאורך רב ההיסטוריה
אנשים נולדו לגורל מסויים והסיכוי שלהם
לעבור למקום אחר, למעמד
אחר, היה
כמעט אפסי. המציאות
שלנו היא כזאת שהאג'נסי
יכול להתבטא, אדם
יכול, תוך
חיים קצרים, לשנות
את כל העלום (סטיב
ג'ובס
– אפילו לקיסרי רומי לא היתה השפעה כזאת).
האג'נסי,
היכולת לשנות את
העולם היא אחד היסודות של החשיבה המודרנית.
הסרט אמילי,
2001 עוסק בנושאים
האלה. טרנספר
עוסק גם בצד האתי. נדבר
גם על ההיבטים של הוויזואליות – למשל,
הסצנה על החיילים
שדומה למשחקי מחשב.
אמילי – אחרי שפירקנו
את הסובייקט המודרני הוא מרכיב אותו חזרה
ברמות הכי קטנות ואינטימיות של החיים.
Rotten tomatoes – אתר
של סרטים, כדאי
לראות. אומרים
שהסרט מוחק לחלוטין את הרב תרבותיות של
פריז של ימינו. אבל
הסרט הוא פנטזיה ואינו מתיימר לשקף את
המציאות.
הבנייה של הדמויות
– כאן הסובייקט ניבנה מניואנסים קטנים
וחסרי חשיבות לכאורה. האני
נבנה דרך העדיפויות הקטנות שלהם,
דרך חוויות של
החושים, חושניות.
כל הסרט מתנהל
בשכונה קטנות, בין
בית קפה למוכר ירקות – דמויות חסרות
יומרה, שחיות
את הגוף שלהן בצורה של השלמה.
אף אחת לא שואף
להיות מישהו אחר. אנשים
מאד אנטי – טרנסצנדנטליים.
והאפשרות של תיקון
עולם.
ויזואלית הסרט מאד
יפה, צילום
טוב, מלא
אור, מלא
תקווה.
לסרט יש פסקול יוצא מן
הכלל שיונק מהמסורות הצרפתיות.
הרבה מוסיקה
לאקורדיון ופסנתר, כמה
ציטוטים של שירים אמריקאיים מאותה תקופה.
לסיום נדבר על סרט
מ1982, הוא
איננו בסילבוס, שייך
לקולנוע אתי. שמו
Koyaanisqatsi. זהו
סרט ללא עלילה, מוסיקה
של פיליפ גלאס Philip Glass.
פרוש שם הסרט –
חיים לא מאוזנים או חיים בשחיתות מוסרית.
הסרט הוא אחד
הראושנים שמתמש באופן נרח בטכניקת צילום
בשם time lapse – המצלחמה
מוצבת במקום מסויים ומצלמת כל דקה תמונה,
ובסופו של דבר
רואים 24 שעות.
הטכניקה משמשת
בהמון חפצים, דוממים
וגם בני אדם. לא
כל הסרט בטכניקה הזאת, יש
גם צילום רגיל וצילום הילוך איטי.
אין טקסט,
אין דיאלוג,
אלא פסיפס של
תמונוץ. הסרט
מתחקה אחרי מה הטכנולוגיה עושה לאדם.
עוסק בסובייקט
קולקטיביף כאשר האג'נסי
הוא הטבע וכו'. מומלץ,
לא חובה.
זה קולנוע כי רואים
את זה בקולנוע, אך
את הסרט הזה היה אפשר להקרין במוזיאון
כמיצג.
הסרט הוא חלק מטרילוגיה,
האחרים פחות
מוצלחים. הסרט
נעשה בתקציה מאד נמוך על פני זמן ארוך.
המוסיקה:
סטאטית,
(-אחד הסגונונות
המרכזים של המוסיקה פוסט מודנית – או
מודרנית מאוחרת-)מינימליסטית,
מבוססת על יחידות
מאד קטנות שחוזרות על עצמן תוך כדי שינוי
או התפתחות מאד מאד הדרגתית,
כך שהשינוי ניכר
רק לאחר זמן רב. זוהי
שיטה שמותחת את ההתפתחות על ציר הזמן.
יש לזה אפקט מהפנט
– אפקט קוגניטיבי שמשנה את החוויה של
הזמן. אם
הסובייקט הוא גם זרם של תודעה על ציר הזמן,
שנקבע על פי כל
מיני התרחשויות שבאות אלינו מבחוץ –
חלוקה שרירותית של שעון או חלוקה טבעית
– כמו מחזוריות החיים או עונות השנה.
המוסיקה מציבה
לפנינו חוויה אחרת, מנותקת
של תודעת זמן. Musis is about
time. יש אוסף של
תמונות שמציגות בתחילה את הטבע במצבו
הבראשיתי ולאט מכניס אותנו לכל צורות
ההתערבות שלנו – עד הפצצה האטומית.
התמונה האחרונה
היא של אחד השאטלים שהתפוצץ באוויר והופך
אותו לתמונה אסטתית. גלאס
התאים את התמונות לזרם תודעה מוזיקלית,
לפעמים תוך קיטועים
חדים. בחוויה
יש זרם וויזואלי, מהמם
של תמונות ומוסיקה (...).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה