יצירות מופת - שיעור 3 - אפלטון/המשתה

שיעור 3

אפלטון / המשתה

נושאים:

1. תארוך
2. מבנה מסודר של היצירה והפרת הסדר הזה
3. קריצות העין בין החלקים השונים שנראים לכאורה ממודרים אחד מהשני. אבל לאמיתו של דבר קיימים מעברים נסתרים בין המדורים.
4. בין-טקסטואליות (=הקשר בין טקסטים שונים שלא כתובים בהכרח ע"י המחבר. אינטר-טקסטואליות).
5. סוגה (קשה להגדיר מבחינה ספרותית, זו יצירה שיוצרת סוגה חדשה).
6. פולקלור פילוסופי. אנו נמצאים בתחילת דרכה של הפילוסופיה כמדע, אך קיים כבר פולקלור פילוסופי, שהוא לא פחות חשוב מכתבי אותם פילוסופים.
7. ריבוי התיווכים שאפשרו למשתה להיות מוכר לדורות הבאים.

1 תארוך

אפלטון נולד סביב 428-427 לפני הספירה, ונפטר סביב 347 לפני הספירה. האריך ימים – 81 שנה אז זה ממש שיא. מתושלח יווני.

המאורע של המשתה מתוארך בשנת 416 לפני הספירה, שנה לפני המסע לסיציליה שהמצביא שלו היה אלקיליאדס, המופיע בחלק השלישי של המשתה. אפלטון היה אז בין 13, לא יכול היה להופיע במשתה. השיחה שאפשרה לאפלטון לאסוף מידע על המשתה מתוארכת ל400 (השיחה של אלפודורוס עם האיש שהולך איתו לאתונה, בה הוא מספר על המשתה). חיבור היצירה מתוארך ל386-385 לפני הספירה, וזה בזכות הרמזים ההיסטוריים הכרוכים ביצירה. פריסה די רחבה בזמן – עברו 30 שנה – דור – בין המאורע עצמו לבין השתקפותו הספרותית.

• סוקרטס הוצא להורג (נאלץ להתאבד) ב399. האפיזודה החשובה של סוקרטס המוקף בתלמידיו שנאלץ לשתות את רעל הראש כדי לקיים את הפקודה של הממשל המרושע שדן אותו למוות.

(השאלות במבחן תהיינה יותר פתוחות מסתם הרצת מספרים כזאת, חשוב שנרגיש את המיקום ההיסטורי של היצירה, בייחוד יחסית ליצירה הקודמת. רומא מתחילה כבר את ההליך השקיעה שלה).

2 המבנה

קצת מטעה, כי יש מצד אחד סדר נוקשה, ומצד שני הפרות של אותו הסדר.

1. המבוא (מתאר את נסיבות המפגש שאפשר לאפלטון לשמוע על מה שהתרחש בערב ההוא בבית של אגתון, מארח המסובים העליזים, תרתי משמע).
2. נאומים לא פילוסופיים של חמישה אנשים שטחיים מאד: (אחוזי אשליות, לא עברו את התרפיה של התפכחות פילוסופית).
   1. פיידרוס
   2. פאוסניאס
   3. אריקסימכוס
   4. אריסטופנס (מפורסם. גס. גם יצירותיו, גם השיהוקים שלו)
   5. אגתון (המארח, שניצח בתחרות הטרגדיות והוכתר המנצח שלה פסטיבל הטרגדיות בעונה הספציפית של השנה ההיא, כנראה באביב המוקדם – מרץ, התקיים פסיטיבל של טרגדיות, והמשתה הכפול היה כדי לחגוג את נצחונו. זו השמחה השניה – יותר אינטימית, שאוספת חוג מצומצם של חבריו הקרובים ביותר של אגתון).
3. הפילוסופיה. התערבותו של סוקרטס פוקחת את עיני הנואמים השטחיים ומראה להם את האמת. סוקרטס משתמש במסכה מתוחכמת – מעמיד עצמו בתפקיד של אדם שמנהל דו שיח עם כח עליון – כוהנת הדת דיוטימה, שמשחקת מול סוקרטס את התפקיד שסוקרטס משחק מול אגתון. אירוניה פילוסופית – סוקרטס שואל שאלות שמכשילות את הנשאל ומעמידות אותו במצב של מבוי סתום הגיוני, כך שהאדם חייב להודות שהלך לאיבוד, נמצא במבוי סתום=אפוריה, ומבקש לדעת את האמת. סוקרטס חוקר את אגתון. יש בתרגום ניסיון משובח למדר את החלקים. שם הפרק: סוקרטס חוקר את אגתון. חקירות ידועות מכל הדיאולוגים של אגתון שמציבים את סוקרטס כחוקר פילוסופי שמוכיח לבני שיחו שאינם יודעים דבר כך שהדרך היחידה היא למצוא את האמת בדרך פילוסופית. [הממשלה האתונאית דנה אותו למוות כי השאלות והחקירות שלו עצבנו את כולם יותר מדי. הוא הוכיח ליותר מדי אנשים שאינם יודעים דבר].
   סוקרטס הופך את היחס של חוקר נחקר ומעמיד את עצמו במצב של הנחקר, מול דיוטימה כוהנת הדת ממקום שכוח אל. אסלנוב מאשים את אפלטון בפברוק הדמות של דיוטימה, וזה בגלל ההיפוך התמוה שמעמיד את סוקרטס השואל המעצבן שתמיד צודק במצב של הנחקר, המוכח, הטועה. זאת הפעם היחידה שיש היפוך כזה בדיאלוגים של אפלטון.
4. התפרצותו של אלכיביאדס. כל הסדר היפה לפיו כל נואם מדבר אחד אחרי השני ללא קיטוע, סוקרטס מדבר בצורה מסודרת ופתאום אלכיביאדס פורץ לאולם המשתה עם חבורת שיכורים וחלילנית, כאשר נאמר בפירוש בתחילת המשתה לפני בואו שאים צורך בחלילנית ושהיא תלך לשעשע את נשות הבית ותשאיר את הגברים לבדם ע תענוג משובח יותר מצללי החיים – הנאומים היפים שבסופו של דבר סללו את הדרך לנאום היפה ביותר, הפילוסופי, של סוקרטס. פתאום אלכיבידס, פלייבוי יפה ממשפחת אצולה עשירה , פורץ בפתאומיות לאולם המשתה ומפר את הסדר היפה בו התחיל מהשתה. תזכורת: בכל משתה הוכרז מלך שמכריז על מינוני היין ששותים. המלך הוא פיידרוס, שהחליט שמטרת המשתה היא לא להשתכר, כך ששותים במינון סביר. פתאום מגיע אלכיביאדס עם חלילנית ושם קץ להרמוניה הזאת, הוא מכניס את הpassion, כאשר במקום לדבר על פילוסופיה הוא מדבר על פילוסוף – על סוקרטס. הסיפורים על סוקרטס מחליפים את נאומו, כדי להדגים את כח הפילוסופיה לא ע"י דיבור פילוסופיה אלא ע"י הזכרת התנהגותו הנאותה של הפילוסוף. גם כאן מתרחש היפוך, הנוגע בעיקר ליחס בין המאהב והאהוב.
   אהבה הומוסקסואליות ביוון של המאה החמישית לפני הספירה:
   כל האצילים מדרגים אהבה הומוסקסואלית מעל אהבה הטרוסקסואלית. הומוסקסואליות ביוון העתיקה – באזורים המזרחיים (תורכיה בת ימיני, יוניה) לא אהבו את האהבה ההומוסקסואלית. לעומת זאת, ביוון המערבית יותר כן. מה שאפיין את האהבה הזאת הוא פער הגילאים בין המאהב – המחזר, לבין האהוב. אהבה על גבול הפדרסטיה (לא פדופילה, אהבת הילדים, אלא אהבה הנערים).
   היחס בין המאהב (מחזר, מבוגר) לבין האהוב התהפך, כי אלקיביאדס הוא המחזר, לא חסר לא כלום – יפה, צעיר, עשיר, מלא השפעה פוליטית. בן 34, כמעט בשיא חייו, (אנחנו נמצאים ערב השקיעה שלו, אחרי זה הוא סובל תבוסה). הוא רודף אחרי סוקרטס הזקן, מכוער, יחף מלוכלך בכל האמצעים, וזה כי הוא כל כך מבריק שזה מתגבר על הכל. אלקיביאדס הוא המחזר וסוקרטס הוא האהוב, וסוקרטס לא נענה לבקשת הרומן אלא מסתפק במה שאחר כך קוראים לו אהבה אפלטונית – שמתבססת על יחיים אינטלקטואליים, כאשר המחזר הוא זה שעשוי להתעשר מהאהוב.
5. אפילוג. הכל מסתיים בכך שכולם נרדמים חוץ מסוקרטס, שמחזיק מעמד ונשאר ער – זאת אחת מסגולותיו, נוסף לחכמתו ויכולת הויכוח שלו, הוא יכול לשתות כמה שרוצה ולהישאר פיכח. רק באור היום סוקרטס קם וחוזר הביתה כדי לנוח מהמשתה הזה, בו שתה המון ולא נרדם, בניגוד לכל המסובים האחרים.

תשובות לשאלות בכיתה והערות

• יש יחס בין ההדגמה לנאום הפילוסופי של סוקרטס - הלכה למעשה. הנרטיבית לבין הדיגלוג המנוסח בין כוהנת הדת לבין סוקרטס הצעיר – יש אילוסטרציה נראטיבית, זו לכאורה הפרה של הסדר, אבל למעשה עומק הרבה יותר גדול מהנאום הפילוסופי, וקו"ח מהנאומים הלא פילוסופיים. זה המרכז של "המשתה", האמירה העמוקה ביותר. אלכיביאדס, אפילו שהוא בגילופים מוכיח את עליונות הפילוסוף – סוקרטס מספר סיפורים למסובים שמוכיחים שסוקרטס מהווה דוגמא אישית בהתנהלות חייו.
• אסלנוב מציע לא להתייחס לנאומים הלא פילוסופיים ברצינות, מטרתם היא רק להבליט את ההמשך, הם לא שווים דבר בפני עצמם – הנואמים אינם פילוסופים, הם אנשים שטחיים וסוקרטס, ואח”כ אפלטון, לועג עליהם. יש כאן אומנות עדינה של פארודיה – איסוקרטס משמש מודל לאגתון, למשל. חמשת הנואמים מייצגים את הרטוקריה, תורת הנאום, ואילו סוקרטס מייצג מחנה מתנגד – הפילוסופיה. זהו ויכוח מהחשוב יותר – האלגנטיות של הטיעונים עם עומקם. נדיר שזה בא יחד. כאן, בפארודיה, אפלטון לועד לאלו המסתפקים ביפי הדיון.
• לא ברור מה מידת האחריות של סוקרטס האיש לדברים הכתובים כאן, אפלטון כתב. לא ברור מי פברק את דיוטימה – כנראה שזה אפלטון ולא סוקרטס, שהוא דמות מיתית למחצה.
• יש כמה היפוכים: מעמדו של סוקרטס מול דיוטימה, החלפת התפקידים בין המאהב לאהוב – המאהב הוא דוקא הצעיר והאהוב הוא הזקן הדוחה סוקרטס. ההיפוך השלישי – "שקר החן והבל היופי" – נאמר בצורה מתוחכמת ביותר ע"י אלקיביאדס, כשהוא משווה את סוקרטס לפסלונים, ואומר שהוא מכיל הרבה אוצרות חכמה, וזה היפוך משמעותי בתולדות יוון העתיקה. החל מהדברים האלה הפלג האפלטוני בתרבות היוונית החל להאמין במקום ביופי חיצוני, מראית עין בכך שהכיעור מכיל אוצרות יופי, משום שיש tradeoff בין יופי וטוב מוסרי. ככל שמתקדמים יותר בעלילה רואים מבנה מהפכני – מלא היפוכים.
• בין דברי דיוטימה נמצא סיפור מעניין על הגינאולוגיה – אילן היוחסים של האל ארוס, כאשר דיוטימה ממציאה ייחוס לפיו האל ארוס נולד מהתעלסות מזדמנת בין אל האמצעים, התחמנות לבין אלת הרעב. זה יותרמיתולוגיה מפילוסופיה, אם כי אולי יש מסר פילוסופי. לפי דיוטימה ארוס אינו אל קדום ויוקרתי כל כך, הוא נולד מהורים קצת זוטרים.

3 קריצות עין

הקריצות מאפשרות קומוניקציה בין המדורים האטומים לכאורה.

רקורסיביות, היקרות של אותו רעיון מעבר לגבולות המחלקים את היצירה.

ראשית, ההופעה הראשונה של סוקרטס במשתה היא הופעה של מישהו שהתרחץ ונראה נעליים. זה נראה לנו טריוויאלי, אבל צריך להבין שהופעה כזאת של סוקרטס מעוררת תמיהה כי הוא בד"כ מופיע יחף ומלוכלך. במהלך היצירה, אנשים אחרים מצוארים כיחפים ומלוכלכים, בראש ובראשונה אריסטודמוס- אחד המתווכים במעבר הסיפור על המשתה. הוא מתואר כתלמידו הנאמן של סוקרטס, וכמוהו הוא הולך יחף בכל מקום. הוא מתואר כשהוא רץ אחרי סוקרטס יחף לכל מקום, כאילו סוקרטס מייצג דת שאחת מהתכונות שלה היא ללכת יחף (יש כתות עם חוק כזה). יש סמליות של ההופעה החיצונית הדוחה – ללכת יחפים ולא רחוצים, ללכלך את הרגליים. כאילו יש קשר בין סיפור המסגרת והתכנים – כאשר דיוטימה מספרת על הולדתו של ארוס היא אומרת שהוא ירש מהוריו את התכונות העיקריות שלהם – דלות. זה אל דל, ומשום דלותו הוא חוש הרבה. דיוטימה מתארת אותו כאל לא רחוץ ועייף. היקרות נשנית של המוטיב של ההופעה החיצונית הזאת, רקורסיביות: האל-הפילוסוף-התלמיד.

יש פלג בפילוסופיה היוונית שראה בסגפנות הזאת של סוקרטס מודל, וזהו הפלג של הציניקנים, שהמייצג שלו הוא דיוגנס – הפילוסוף הציניקאי שחי בחבית והתנהג כמו כלב. לא בכדי דיוגנס תמיד מוצג עם כלב. הוא היה שותה כמו החיילים של גדעון – כמו כלב. יש סברה שאומרת שפריחת הציניקנים בעידם ההליסניטי היא בעקבות סוקרטס ההיסטורי (שהיה קצת יותר היגייני).

קריצת העין השניה קשורה לאנקדוטות שמסופרות ע"י סוקרטס. לפני כניסתו לאול המשתה נאמר עליו שהוא נכנס לסוג של טראנס מדיטטיבי, נכנס בטעות לחצר של המשתיה ולא נענה לבקשות העבד להיכנס למשתה, משום שהיה עסוק במחשבה כלשהיא ולא היה יכול לצאת מהריכוז האינטלקטואלי בו היה נמצא. כאילו כדי לאמת את זה אליקיביאדס מספר כל מיני דברים מופלאים על סוקרטס, למשל שבקרב דליאון הוא נשאר יממה שלמה עומד על רגליו וחושב על רעיון. כלומר, הדרך בה סוקרטס מוצג בסיפור המסגרת חוזרת בסיפור הממוסגר, בה אליקייבאדב מספר על היכולת של סוקרטס להתנתק מהמציאות כדי לנוע בעולם המחשבות שלו, תוך כדי התעלמות מוחלטת נמנסיבות החיים.

קריצת העין השלישית - עוד משהו שמהווה מעבר בי המדורים השונים של המבנה המסועף הזה – כשפיידורס מדבר על האהבה ההומוסקסואלית, הוא מדבר על משהו שמעודד גבורה בשדה הקרב – מה שמדרבן את הלוחמים להילחם כמו אריות הוא הרמון לא להיראות מוגי לב בעיני האהובים. הוא מעלה את ההשערה שגדוד שהיה מורכב רק ממאהבים ואהובים היה בלתי מנוצח ואכן ההיסטוריה היוונית מלמדת אותנו שסיביב 381 לפני הספירה בעיר טבי הוקם גדוד כזה, והיה לא כח מצחצ מאד מרשים בכל המלחמות שהנגידו את תבי לאתונה או לספרטה לסירוגין. יש קשר בין הסיפור השטחי של פיידרוס לבין מה שאלקיביאדס מספר על התנהגותו של סוקרטס – המודל של הפילוסוף, שנלחם כמו אירה בשדה הקרב. באחד הקרבות – קרב פוטידאה (לא צריך לזכור את השם) אלכיביאדס נוכח לדעת עד כמה איש כזה, שאינו מאד אתלטי יכול לשאת את הסבל של המערכה – ואפילו ללכת יחף (שוב, מוטיב) על הקרקע הקפואה של פוטידאה (מקום שבחורף יכול להיות מושלג או קפוא).

עוד קריצת עין – הנאום של אריסטופנס. אריסטופנס מספר סיפור מוכר על האנדרוגינוס – היצור הכפול המורכב מחצי זכר וחצי נקבה, ומספר על כך שזאוס רצה להעניש שת הזן האנושי שניזה לעלות לשמים ולסלק משם את האלים, ועשה להם את מה שהספרטנים עשו לעיר מרטינאה – מאורע היסטורי שמאפשר לתארך את חיבור המשתה סביב 386. הם פירקו את העיר לשלושה, וכדי להמחיש את הפירוק של האיש הכפול לזכר ונקבה אריסטופנס משתמש באירוע ההיסטורי שכנראה קרה שנה קודם. זאוס ביתר את האיש הכפול לזכר ונקבה. אח"כ הוא ממשיך ומעלה פרטים גרוטסקיים לגבי איברי המין (לא צריך לדעת במבחן). למרבה הפלא, דיוטימה מגיעה ממנטינאה.

כלומר יש כאן כל מיני חיבורים בין פרטים בנאומים השטחיים לבין הנאום הפילוסופי.

• מעניין שמבחינת הספרות היוונית אריסטופנס נחשב גאון, אבל אריסטו לועג לו, כאדם שנאומו נדחה משום שהוא נאחז בשיהוק.

4 בין טקסטואליות

משווה בין-טקסטואלית ללינקים באינטרנט, שמאפשרים להתחבר לאתרים אחרים. לכן בתרבות שלנו קל להבין מושג זה של מעברים מיצירה ליצירה שמחברים את כל הספרות העולמית ליצירה אחת גדולה.

קודם כל אגתון, הוא כרגע ניצח בתחרות המחזות, והוא מייצג לא רק את הסגנון הרטורי של איסוקרטס, אלא גם את הסוגה של הטרגדיה. הוא משורר דרמטי מחזאי. הוא גם אציל יווני מבורך בנכס אישי, יכול לארח אנשים, יוקרתי, יפה תואר באופן כה עדין שלפעמים חושבים שהאו אישה.

פיידרוס, שפותח את מרוף הנאומים, מלך המשתה שהחליט שהמסובים יסתפקו במינון סביר של יין וסילק את החלילנית, מוכר לנו משאר היצירות של אפלטון, בראש ובראשונה היצירה על שמו "פיידרוס". הוא צעיר אתונאי השואף ללמוד פילוסופיה אבל הוא לא אינטלגנט כמו סוקרטס, ויש לו המון מה ללמוד ממנו. באחד מהדיאלוגים של אפלטון, אולי הסימטרי למשתה, דיאלוג מאד מרגש בשם פיידון – הדיאלוג המתאר את הרגעים האחרונים של סוקרטס, כאשר הוא נידון לשתות את רעל הראש מול תלמידיו המובחרים, הוא משמיע דברי נחמה לתלמידיו הבוכים והמיואשים. הוא אומר להם שהוא לא עוזב אלא פורש מהחיים האשלתיים האלה בהם בחינת מוות כדי להגיע לעולם אחר. אחד התלמידים שנמצא עם סוקרטס ברגעים אלה הוא קוקא פיירדרס. זה מעמיד אולי אחד מול השני את המשתה העליז, שופע החיים ואופטימיות, לעומת פיידון, היצירה הקודרת שמתארת את הנחמה התמוהה של האיש הגוסס שאומר שאינו מפחד מהמוות – משתה מקאברי שבו לא שותים יין אלא רעל הראש (שגורם בסופו של דבר לדום לב).

זו בין טקסטואליות שנוגעת ליצירות של אפלטון עצמו.

בין טקסטואליות שנוגעת ליצירה של סופר אחר – אריסטופנס, אחד הנואמים הוא מחזאי קומי שאילו מיוחסים הרבה קומדיות, ובשתיים מהקומדיות שלו הוא מציג שתי דמויות מהמשתה של אפלטון:

אגתון – מוצג כגבר מחופש לאישה (יכול בגלל יפי התואר שלו) ומתגנב לחג נשים (זה שם היצירה) שהכניסה אליו אסורה לגברים. אריסטופנס ההומופוב מרבה ברמזים על כך שאגתון הוא הומוסקסואל.

“העננות" – יצירה מגוחכת בה סוקרטס מוצג כנוכל המספר שטויות וסוגד לאלות מאד מפוקפקות שמזוהות עם העננות. סוקרטס מטיל ספק בקיום האלים וסוגד לאלים מופשטים המכונים "עננות". אריסטופנס לא הבין דבר מתורתו העמוקה של סוקרטס, וכאן ב"משתה" יש בצורה הוולגרית בה הוא מוצג ע"י אפלטון סגירת חשבון איתו.

אלכיביאדס – מופיע בשניים מהדיאלוגים של אפלטון – אלכיביאדס ראשון ואליכיביאדס שני, בהם מודגמת להפליא האומנות של סוקרטס להביס את בן שיחו – במקרה זה אלקיביאדס. הוא מתאר כיצד סוקרטס מביס בדיאלקטיקה האירונית שלו את השחצן אלכיביאדס.

מימד בין טקסטואלי נוסף – אחד המחברים הטיפשים ביותר בתולדות הספרות היוונית, קסנופון, חיבר יצירה שנקראת גם כן "המשתה" שמדברת על אותו המשתה בדרך אחרת לגמרי. אילו היינו מאמינים לגרסתו של קסנופון, היינו יכולים להאשים את אפלטו בהמצאות, בניפוח, אבל אפשר להפוך את היחס ולראות במשתה של קסנופון קריקטורה עלובה של המשתה של אפלטון. הדבר המוזר ביותר ב"משתה" של קסנופון הוא שבמקום הסיום המכובד בו סוקרטס נשאר האדם העירני היחיד, אצל קסנופון המשתה מסתיים בכך שמזמינים בכל זאת חלילניות, ואז חבורה של שחקנים שעוסקים בפנטומימה, שמחקים כל מיני תנועות אירוטיות שגורמות למסובים למהר הביתה משום שהם כבר לא יכולים להתאפק ורצים אישה – אהבה אהרוסקסואלית בדחיפות (בניגוד למסר של אפלטון – הירארכיה – קודם אהבה הומוסקסאלית אפלטונית, ואז אהבה הומוסקסואלית לא אפלטונית, ורק בסוף אהבה הטרוסקסואלית).

משהו שטיפוסי לכל הדיאלוגים של אפלטון – יש הרבה ציטטות במהלך המשתה – של הומרוס, אסיודוס, ואפילו מאת אריסטופנס (בנאום של אלקיביאדס). זו בין טקסטואליות דחוסה שמאפיינת אזור גיאוגרפי ותקופה היסטורית מאד חשובים – אתונה בסוף המאה החמישית, שדחוסה בהוגים חשובים.

5 סוגה

יש סוגה שלפני הסוגה. המשתה פותח את הסוגה בה הוא מייצג. את קדם ההיסטוריה אפשר לראות במנהג הייוני הקדום של המשתה, מנהג אצילים שנעוץ בכך שגברים (נשים לא מוזמנות, ואפילו החלילנית מסולקת) אצילים נוהגים להיות מסובים ולשתות יין. המנהג הוא מנהג של החיים האמפיריים, ולא סוגה. היתה התכנסות, בד"כ לרגל חג דתי, ואחרי שאכלו (לא ערבבו את התענוגות) שתו, ומלך המשתה הוא שהחליט אם הכוונה היא להשתכר או לשתות במידה. מה שאפיין את המנהג הוא שבמהלך השתיה, ללא קשר למינון, היו מעבירים את הספל ממבובה למסובה, ומי שהחזיק בידו את הספל היה צריך לאלתר שיר לירי – פואמה. נשאלת השאלה אם השיר הומצא ע"י מחזיק הספל או שהוא חזר על שיר מוכר מראש – לפי הידוע סביר להניח שהיו מאלתרים, כי זו תרבות בה יש אפשרות לאלתר (יש תרבויות שמצטיינות בכך). המנהג הזה הוא בעצם סוג של קריוקי, רק שכאן יש אלתור יצירתי ולא חזרה על חומר לעוס. מה שמהווה חידוש לעומת המנהג הזה, מה שמהווה בסיס לסוגה החדשה, הוא שהמסגרת האמפירית של המשתה המלווה בתענוגות פואטיים אצל אפלטון הופך להיות מסגרת שבה משבצים נאומים, ולא שירים ליריים. יתירה מזאת, מה שמשמש כמסגרת מובלעת במנהג האמפירי הופך אצל אפלטון לנושא של היצירה. [אם יש לי שיר שהושר במשתה אז לא ידוע דבר על המשתה בו הוא הושר. יש שירים כאלו של משורר שאומר: אני לוקח את הספל ומשמיע את השיר. אנחנו לא יודעים דבר על הנסיבות האמפיריות של האלתור]. אצל אפלטון היחס יותר דיסטנטי – מקבלים לא רק נאומים אלא גם עטיפה, מסגרת נרטיבית שמבליטה את הנאומים. כלומר, אפלטון שייך לעידן יותר רפלקסיבי שמסוגל לא רק להשמיע תכנים אלא לעטוף אותם בתיאור הנסיבות שגרמו להשמעת הדברים. כך המשתה האמפירי, שהוא קרע, הופך להיות חלק מהיצירה עצמה. היצירה שימשה מודל למחברים רבים בהמשך, ומחברים רבים כתבו כל אחד את "המשתה" שלו – קסנופון (ניסיון לא מוצלח), פלוטרקוס, אתנאיוס, במהלך המאות הראשונות של מניין הנוצרים רואים שהמשתה אומץ כמסגרת ראויה להבעת תכנים פילוסופיים או דתיים.

יש השערה הטוענת שסדר פסח שקוראים בכל ליל הסדר הוא חיקוי עברי-יהודי של השטאנץ היווני הזה בו מספרים על אנשים שמתכנסים, מסובים (לא בכדי נראים המשתתפים בסדר פסח מסובים). זה הולם את ההשערה של חוקר גרמני בשם מרטין ___ שטוען שתרבות חז"ל חיקתה הרבה מהאבזרים של התרבות היוונית, למשל: לת"ח קוראים תלמיד חכם, לא חכם, וגם פילוסוף – אוהב חכמה. בית המרש כעברות של האקדמיה היוונית, וכו'. יש אולי הוכחות לכך בסיפור של מעשה ברבי עקיבא... עד שהגיעו תלמידיהם ואמרו להם שהגיעה זמן קריאת שמע של שחרית. מזכיר את ההתעלמות של סוקרטס מהחיים האמפיריים כאשר הוא נכנס לטרנס פילוסופי וכבר לא מבין איפה הוא נמצא. מעניינת חציית הגבלות בין התרבויות היוונית והעברית, שעמדו צמודות. דרך הומאופטית לחקות את התרבות ההגמונית בשפה אחרת שאינה יוונית (עברית). יש גם מילים יווניות שנכנסו לעברית – כמו אנדרוגינוס, שמופיעה בלשון המשנה.

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 3

שיעור 3

המדיקליזציה היא מה שמפעיל את מערכת בריאות הנפש. המעבר מסטטוס אחד לסטטוס אחר from person to patient הוא נקודה קריטית לתהליך הזה. כל אלה משמשים את החברה ליצירת קטגוריה נבדלת של אנשים שאובחנו באופן כזה או אחר. הדיאגנוזה הפסיכיאטרית שונה מדיאגנוזה רפואית אחרת; קיימת מורכבות רבה יותר, גורמים רבים יותר לוקחים חלק, בעוד שהדיאגנוזה הרפואית פחות או יותר אוניברסלית, בדיאגנוזה הפסיכיאטרית לוקחים חלק גורמים נסיבתיים – תרבותיים רבים. המאה ה-20 הוגדרה ע"י הוגים שונים כ"מאה הפסיכולוגית", האדם כ"אדם הפסיכולוגי", והחברה כ"חברה פסיכולוגית", ותהליכים אלה נמשכים אל תוך המאה ה-21 ואף מתעצמים. זהו האדם המודע לעצמו, המתבונן פנימה אל תוך עצמו ומניעיו. (בתקופות אחרות היו האדם הכלכלי והאדם הפוליטי).

המדינה הטיפולית the theraputic state: כל מדינה מערבית שמפתחת שירותי בריאות נפש היא מדינה טיפולית שאמורה לדאוג לשלומם הנפשי של אזרחיה בצד הדאגה לבריאות הגופנית שלה. [בהמשך הקורס נעמוד על ההשלכות של העניין הזה לחיי היומיום שלנו – עד כמה המדינה ממלאת את שליחותה, ומה קורה כשאנו סוטים מהדרך שאנחנו מתבקשים לצעוד בה כחברים בקהילה.

יצירת המבנה the case הוא אבן הפינה ממנה בנוי מבנה העל הקרוי המדינה הטיפולית. הטענה – המדינה מפעילה פס ייצור של מקרים פסיכיאטריים, וכנגד פס הייצור הזה קיימות בחברה גם מגמות של הכחשת פתולוגיה, או הכחשת היותו של האדם מקרה. הממסד הפסיכיאטרי נאבק בתופעה באמצעות הסברה, תעמולה או "חינוך הציבור לבריאות נפש". אם כך, יש שני ערוצים – האחד של הכרה בכך שבני אדם עלולים ללקות בהפרעה נפשית, ומסלול נגדי של הכחשה.

הכחשה denial הוא גם מנגנון הגנה קדום מבחינה התפתחותית, שהשימוש בו נעשה בתכיפות רבה, והוא מקור, עפ"י המקורות, להיווצרותם של סימפטומים נפשיים.

השוונו כבר בין ציד מכשפות לבין תיוג מקרים פסיכאטרים, ובין שאר נקודות הדמיון בין פסיכולוגי הייצור של שתי הקטגוריות, המושג הכחשה משותף לשתיהן. מכשפות נלכדו ע"י משטר האינקוויזיציה, הובאו ראיות והן הועמדו למשפט, וההכחשה היתה נחשבת לראיה נגד המכשפה הפוטנציאלית.

הכחשה בבריאות הנפש – דוגמא מאיתנים, שנות ה-60: היה טרנד של ניסיון ליצור חברה מעין דמוקרטית בבתי החולים לבריאות נפש. במסגרת כך היו "ישיבות מחלקה" בה החוסים ואנשי הצוות נפגשו פעמיים-שלוש בשבוע ודנו בנושאים, לאו דווקא קריטיים (איזה סרט יקרינו?). בישיבה כזאת כולם ישבו מעגל (גם שם היתה סגרגציה – הפרדה בין החוסים ואנשי הצוות), ואחד החוסים יצא מהמעגל. כשנשאל למה הוא ענה שהוא אינו חוה ורוצה לחזור לחייו ולהמשיך לעבוד כחשמלאי. בתגובה נאמר לו שאם אינו חושב שהוא חולה סימן לכך שהוא חולה יותר מכולם במחלקה. כלומר – מי שנמצא במתקן רפואי ומכחיש את מחלתו זהו סימפטום לפתולוגיה. עם השנים אותו אדם אימץ, מן הסתם, את התווית.

האם קיימת מחלת נפש?

אדם בשם תומאס צאז czacz כתב מאמר בו הוא כופר בקיומה של מחלת נפש. הוא טוען שיש מחלה ביולוגית בלבד ואילו מחלת נפש היא מטאפורה. האיש הזה כפר בעיקר והתחיל אחריו ציד מכשפות. ראש שירותי בריאות הנפש דרש מהמוסד בו עבד האיש לפטר אותו, ללא הצלחה (הוא היה פסיכיאטר), אבל תלמידיו ועוזרי המחקר שלו פוטרו בזה אחר זה --> ציד מכשפות!. צאז זכה לכינויים דיאגנוסטיים עסיסיים וכל זאת משום שהתנגד לתופעת המדיקליזציה.

קצת היסטוריה -

מאה 16, רופא גרמני בשם יוהנס ויינוס ניסה לחלץ נשים שהוכרזו כמכשפות מידי האינקיוויזציה ע"י הכתרתן כחולות במחלת המלנכוליה. קדמונים האמינו שמדובר במחלה גופנית. הרופא לא כפר בקיומן של מכשפות אבל טען שהשטן הפעיל אותן משום שהן לוקות במלנכוליה, וביקש לטפל בהן.

במאה ה-18 רופא צרפתי ביקש לנתץ את שלשלואותיהן של חולות במוסד בריאות נפש שאותו ניהל. המהעמד מונצח בציור, גם הוא זכה לכינויים פסיכאטריים.

חזרה למדינה טיפולית – המדינות הן מדינות לאום, הכינוי הזה משמש לתיאור מערכות ענק חובקות כל של בריאות נפש שקיימות במדינה המודרנית.

רדוקציה – תרגום של יחידה גדולה ומגוונת לכלל יחידה מצומצת. את העושר הפסיכולוגי מצמצמים ל(מספר הגדרות קליניות?)

מודל זה תומך בדטרמינזם הביולוגי שעל פיומיש גורמים ביולוגיים שמחוללים התנהגות נפשית, והוא פופולרי היום.

רדוקציוניזם ודטרמינזם –-> the faulty machine model “מודל המכונה המקולקלת" – האדם ה'לקוי', על כל מורכבותו הוא מכונה שהתקלקלה, ועל אנשי המקצוע לזהות את התקלה (דיאגנוזה) ולתקן אותה. דימויים מעולם מכונאות הרכב.

המטפל ההתנהגותי מתבונן במטופל כמכונה מקולקלת שצריך לתקן אותה. במידה בה אני לא מליח לעלות בלעלית והמטפל גומל אותו מהקלסטרופוביה – יבורך, נפטרתי מהסימפטום ואני נכנס למעית עם שיר חדש בלב.

שלושה מקורות של סיפורים – בריה"מ, ארה"ב וישראל.

ארה"ב, סוף שנות ה-60. דניאל אלסברג, היה פקיד בכיר בפנטגון. מלחמת ויאטנם, הפצצות מסיביות של חיל האוויר האמריקאי. אלסברג מדליף את מסמכי הפנטגון, בהן נתגלה שהאמריקאים מתכננים הפצצות שעלולות להביא להרג המוני בקמבודיה. חולל רעש בעולם, ארה"ב מוצגת כמדינה דורסנית והרסנית. ארה"ב מתלבטת איך להייחס לאלסברג. מצד אחד אפשר לשפוט אותו על הדלפת מסמכי מדינה, אך הם חיפשו דרך למחוק את המעשה. אלסברג עבר פסיכואנליזה, הCIA הקים צוות שהיה אמור לנתח את אישיותו של הפקיד הבכיר, ואחרי ניתוח חומרים שונים הם הגיעו למסקנה שהאדם הוא פטריוט אמריקאי ורצה להציל את דימויה הקשה של אמריקה שנחשף ע"י המסמכים, פעל ממניעים טהורים. המסקהנ לא מצאה חן בעיני ממני הוועדה, ולכן החליפו את הצוות. הצוות החדש ניסה להשיג רישומים של האנליטיקאי שטיפל באלסברג, ופרצו למשרדו אך לא מצאו שם את התיק ונאלצו להסתפק במסמכים שקיבלו ממעסיקי אלסברג. הגיעו למסקנה שהוא העתיק תוקפנות נגד הנשיא והאנליטיקאי שלו ולכן פעם כפי שעשה. פרט ביוגרפי: אמו, אביו ואחותו של אלברג נסעו במכונית, והיתה טעונה, אמו ואחותו של אלסברג נהרגו, ומכן הוא נוטר טינה לאביו ונסללת הדרך למעשה.

מכתב שהופץ בקרב אנשי בריאות הנפש ובו התבקשו לחוות דעה על מועמד לנשיאות ארה"ב. זהו אדם שהיה ידוע בדעותיו הימניות ובגזענותו. התשובות שהתקבלו הוא שהאדם אינו שפוי ואינו ראוי למלא תפקיד של נשיא. (וזה בלי שראו את האדם מימיו, אלא רק היו חשופים אליו בתקשורת). לאחר שהדברים הופצו והשפיעו על דעת הקהל האדם הסיר את מועמודו – רצח אופי.

רופאו האישי של ריצ'רד ניקסון יצא בקול קורא בו טען שמן הראוי שמועמדים יעברו בדיקה נפשית – כלומר אנשי מקצוע יקבעו מי ייבחר לתפקיד פוליטי.

במאמר תגובה, תחת הכותרת "מי ישמור על השומרים" נשאל כיצד תהיה חסינות מפני הטיה פוליטית של אנשי בריאות הנפש.

בתקופת מלחמת לבנון הראשונה יצאו פסיכיאטרים ירושלמיים בהצהרה לעיתונות לפיה מן הראוי שהמדינה תמנה צוותים מקצועיים שיוכלו לחשוף את מניעיהם החבויים של מנהיגים מחרחרי מלחמה. ההצהרה המקצועית ה'תמימה' הופנתה לעבר אריאל שרון. ראוי שאותם המניעים החבויים ייחשפו בפני הציבור כדי שידעו כיצד להגיב --> המדיקליזציה בשירותם של פוליטיקאים.

סוף שנות ה-60, ארה"ב, פסיכולוג בשם קליין מאוניברסיטת בוסטון, הימים ימי הסיקסטיז, והתרבות הפסיכדלית (...) (שנביאה היה אדם בשם טימותי לירי – פרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, באותו זמן לקיחת סמים היתה נחשבת הרחבת התודעה). בעיר בוסטון התיישבו בני נוער בלב העיר, בפארק, ושם עשו אהבה ולא מלחמה "save water – shower with a friend” הם התפשטו ע"פ הפארק, והמשטרה חיפשה דרכים לפנות אותם בעדינות. קליין גוייס כדי לבחון אפשרויות כיצד לנהוג בהם. למעשה הטילו עליו את המשימה לעבור בפארק בין הקבוצות השונות ולאתר אנשים שנראו חזודים בעיניו בהפרעה פסיכיאטרית כלשהו. המחשבה היתה שיזהו בני אדם שחולים המחלה נפשית, ואז תהיה להם עילה לסלקם ממסצ'ואטס, או לאשפזם. כשקליין הבין מה נדרש ממנו הוא סירב לעשות זאת.

• הסיפור של גרישה פייגין, הוזכר כבר.

גריגורנקו – גנרל, גיבור ברית המועצות, סוף שנות ה-60. גריגורנקו פעיל להשגת זכויות אם. אובחן כבעל "דלוזיות של תיקון עולם" – אבחנות שינקו מהאינטרסים הפוליטיים של אותה תקופה [יתחלף השלטון, יתחלפו האבחנות]. כלאו אותו במתקן רפואי, עורר סערה בארצות המערב והגיעה לארה"ב, ושם צוותים של פסיכיטרים החליטו לבדוק הכצעקתה, וגילו שהוא שפוי לחלוטין והסובייטים נטפלו אליו כדי להשתיק אותו.

בארה"ב דברים אינם כה בוטים, אבל דיאגנוזת ההומוסקסואליות עברה שינוי בעקבות הצבעה ב-1973. אבחנת ה-PTSD נולדה עם תום מלחמת ויאטנם ושובם של חיילים פגועי נפש ממש לארה"ב. הסנטימנט הציבורי כלפי החיילים היה שלילי מאד, ותרם להרגשת הביזוי והרדיפה שחיילים רבים הרגישו. אבחנה זו היתה אמורה לשחרר אותם מהסיוט הערכי שהם היו נתונים בו.

--> אבחנות הן תלויות נסיבות, מצב ואינטרסים, בעולם הפסיכיאטריה הרבה יותר מאשר בעולם הרפואה.

פרשיה עדכנית – גולדסטון. משפטן בשם רובינשטיין הגיע למסקנה שיש לאשפזו במשך כל ימי חייו. הוא שומט את הקרקע מתחת לדברים שהוא פרסם, ובכך מנסה להטות את דעת הקהל ולהציג אותו ככלי ריק.

לפני שנים ערך פסיכולוג קליני מחקר על בניהם של יורדים לארה"ב. הימים היו ימים בהם היורדים זכו לגנאי (רבין - “היורדים הם נפולת של נמושות"). במחקר שפורסם והדהד בעיתונות טען שכתוצאה מחיי הנהתנות בארה"ב הם נוטים ללקות בהפרעות נפשיות. כאן אנחנו רואים איך ביקורת מוסרית הופכת לתיוג של מועדות לפורענות נפשית.

1929, גרשון שלום מגיב על דברים שהשמיע פסיכיאטר ירושלמי בשם רוזנטל. אותו רוזנטל התבקש לקבוצה קטנטנה שצמחה באוניברסיטה העברית "ברית שלום". בין חבריה נמנה נגיד האוניברסיטה – מגנס, מרטין בובר, גרשון שלום, עקיבא סימון ועוד אישים, שכולם פרופסורים באוניברסיטה העברית ומוצאם ממרכז אירופה. זו קבוצה שדגלה בהתפייסות עם הפלסטינאים ומדינה דו לאומית. הם נתפסו באופן שלילי ע"י הממסד. רוזנטל טען שהם פסיכוטיים. גרשון שלום טען שללא קשר להפרעות נפשיות על מי שרוצה להגיב לטענות הפוליטיות- אידיאלוגיות שלהם בטענות דומות "ציון במשפט תיפדה ולא בפסיכולוגיה" :).

כמעט רפליקציה הופיעה נגד שלום עכשיו בג'רוסלם פוסט. הוא טען שאין בהם שמץ של הומאניות משום שהם מזדהים עם התוקפן (בטלהיים, נכלא במחנה ריכוז ושם לב שחלק מהאסירים מזדהים עם תוקפיהם).

דוד נמלט משאול ומוצא מקלט אצל אכיש מלך גת (ציטוט משמואל). בעת העתיקה היה סטריאוטיפ של איך מתנהג מטורף – מזיל ריר על זקנו, מתהולל וכו', שלומר – הסטריאוטיפ והאפשרות לאמץ את הסטריאוטיפ היו קיימים כבר אז. אכיש נופל ברשתו "החסר משוגעים אני". יש מדרש שטוען שאשתו ובתו של אכיש היו פגועות נפש ולכן הוא נבהל כך. יש כאן מודל שפותח ע"י סוציולוגיים שקוראים לו מודל שמשהו שמשמעותו משהו, ואיש בשם גופמן שתחזה וחדר לבית חולים פסיכאטרי על מנת לערוך תצפיות במסווה של מדריך טניס. טבע מושג בשם impression management – ניהול רשימם. דוד ידע בדיוק איך לנהוג כדי לעורר את הרושם הרצוי.

מחשבת החינוך - שיעור 2 - מושג החינוך

שיעור2 – מושג החינוך

פילוסופיה מנסה להתמודד עם בנאליות (שגירות) של מושגים, לפרק את המובן מאליו.

מושג החינוך -

הטענה – המילה חינוך במובנה הבנאלי לא אומרת דבר. אם רוצים להבין חינוך צריך להתייחס למורכבות האידיאולוגית. המורכבות – כל דבר שעושים בחינוך הוא אידיאולוגי (שיטות הערכה, עיצוב כיתה...)

ננסה לברר את המושג בכמה דרכים:

1 בירור אטימולוגי –

• חינוך – הכנסת דבר לשימוש (חנוכת בית). במקרה שלנו – הכנסת ילד לשימוש חברתי.
• Education – לקוח מהמילה הלטינית אדוקציה – הסקה של דבר מדבר (אינדוקציה, דדוקציה) , הוצאה מהכח אל הפועל. הנחה: קיים פוטנציאל. תפקיד החינוך – להוציא אל הפועל את מה שקיים ממילא.
• אפשר לראות מתח בין המושגים באנגלית ועברית בקשר לכיוון החינוך – מהחוץ פנימה (צריך להכניס את הילד למסגרת, אחרת מי יודע מה יצא ממנו. כמו התפיסה הנוצרית לפיה הילד נושא על גבו את החטא הקדום, ויש לטהרו ע"י הכפפתו אל החוק שהוא חיצוני לו) או מהפנים חוצה (כמו משל הבלוט – אפשר רק לאפשר, אבל רק אלון יצמח מהבלוט, עץ לימון לעולם לא יצא משם). זהו מתח מכונן בתפיסה החינוכית.
• ביוונית – פדגוג – הוא העבד שמוליך את הילד את בית הספר, הולכה, הובלה (פד=רגל, כמו: פדל).
• בערבית – תרביה – גידול.

2 אסוציאציות -

אפשר לראות מורכבות מאד גדולה באסוציאציות:

יש דברים חיוביים, כאלה שמופיעים בשתי הופעות – חיובי ושלילי, שהם למעשה שני צדדים של אותו מטבע (למשל – נוקשות/נורמות וכללים, סדר/ניוון חשיבה, ניוון חשיבה-שטיפת מח / סוציאליזציה) בבסיס הצמדים האלה עומדות כמה דיכוטומיות:

• פנים – חוץ
• פרט – חברה
• דיכוי – שחרור
• חיובי – שלילי
• קיבעון – תנועה
• רגש – שכל (רציו – אמוציו)
• טבע – תרבות

החשיבות של ההעמודות היא שהמחנך צריך לבחור מאי הוא פועל.

3 בירור אנליטי

הכוונה: בירור המושג דרך מושגים שקרובים לו ורחוקים ממנו, כלומר: בירור דרך מה שהמושג הינו ומה שהמושג אינו.

פיטרס: חינוך הוא תהליך שינוי כולל ומכוון של בני אדם לקראת מטרה הנתפסת כראויה.

ננתח את ההגדרה:

פיטרס מתייחס למילה חינוך כתהליך, לעומת התגלות (תופעה דתית, התערבות של הלא טבעי בטבעי – מגיעה יש מאין, פתאומית).

כולל – לעומת פרטיקולרי (קורס פסיכומטרי, או מכון כושר אינם חינוך, כי זה לא הוליסטי).

מכוון לעומת אקראי, (כלומר, זהו תהליך שמחייב אדם חיצוני, ואינו קורה יש מאין --> אבל ניתן להסביר את הכח המכוון ככח פנימי, זו לא דעתו של פיטרס).

בני אדם – לעומת אילוף, שקשור לבעלי חיים. לפי רוסו, מה שמבדיל את האדם מבעלי חיים הוא הרצון החופשי, שמתווך בין האדם ליצר, ולכן הוא אחראי למעשיו, לעומת החיה.

לקראת מטרה הנתפסת כראויה – (יש מי שתופס את החינוך עצמו כמטרת החינוך) אקט נורמטיבי, מכוון אל הראוי, אל הטוב – מכוון לשפר, לתקן ולא להפך (במובן זה גם החינוך הנאצי היה חינוך במובן שהמחנך חשב שהוא מחנך לטוב).

אנחנו רואים כאן שחינוך הוא יישות, משהו חי, שהמורה מגדיר, לא במה שהוא אומר, אלא שמה שהוא עושה בשטח.

טעויות נפוצות או: מה חינוך איננו?

בלבול מושגים בין חינוך לאימון, כי חינוך הוא הוליסטי (קורס פסיכומטרי ואימון כושר אינם חינוך, אך המורה שלהם יכול להיות מחנך).

חינוך איננו אינדוקטרינציה (=הטמעה של תורה סמכותית באופן סמכותני, מתבסס על מניעת מקורות מרובים, מניעת ביקורת, כריזמה של הדמות המטמיעה – סחיפה דרך רטוריקה, דרך עוקפת שכל), ועם זאת היסוד האינדוקטריני הוא אימננטי לחינוך, וניסיון להיפטר ממנו, כמו אצל ס.יזהר הוא לשפוך את התינוק יחד עם המים.

חינוך איננו תרפיה - השיח החינוכי רווי בשיח תרפויטי, יש כניסה של שיח פסיכולוגיסטי למערכת החינוך, משום שחינוך איננו מניח מצב ראשוני של מחלה.

חינוך איננו שירות – שיח קפיטליסטי – צרכני, הורים באים בעמדה של "הלקוח תמיד צודק", מערכת יחסים בין מורה לתלמיד לא יכולה להיות מבוססת על לוגיקה וצרכנות, כי אז משהו כולך לאיבוד.

חינוך איננו תהליך אינסופי של הערכה ומדידה- הערכה ומדידה הפכו לאחרונה מאמצעי למטרה.

משימה: יש לבחור שני פרגמנטים – אחד שמסכימים איתו ואחד שמתנגדים לו, מאתרים בכל אחד את הדיכוטומיה שמפעילה אותה, ומה אהבתי / לא אהבתי בה. (סגנון של שאלה במבחן, היא תהיה מורכבת יותר).

אהבתי – אפלטון:

"העיקר בחינוך הוא ההדרכה הנכונה, המשתדלת למלא את נפש הילד המשחק אהבה ככל האפשר לאותו דבר, שבו הוא צריך להיות מושלם בתור אדם מבוגר".

דיכוטומיה – פנים החוצה, כי הופכים את הילד למה שהוא, ולא למה שאיננו.

מה אהבתי - הילד המשחק, האסוציאציה היא שלא מפריעים לו במשחק (או בכל דבר אחר בו הוא עוסק מתוך הנאה וסקרנות טבעית), אלא משתלבים בו ומתוך כך מכוונים אותו. אהבתי גם שהכיוון הוא למלא את הנפש אהבה, ללבות אותו לעסוק במה שיש לו פוטנציאל להיות מושלם מתוך תשוקה, ולא כופים עליו דברים מבחוץ.

בניתוח צריך להגדיר את הנחות היסוד, לנתח אותן ולתקוף על בסיס ההנחות שלנו.

תורת המבחנים - שיעור 2

שיעור 2

המשך חזרה על סטטיסטיקה.

הערות על המצגת:

מקדם המתאם מאד מושפע מהשונות. אם השונות קטנה, מקדם המתאם יהיה אפסי, ולאו דוקא כי אין קשר בין הנתונים. למשל – מעבדה באוניברסיטה שבוחנת קשר בין גיל לאלטרואיזם, והנבדקים רובם ככולם הם משנה א', כלומר בין 22-26. גם אם יש קשר כזה, אנחנו נקבל מקדם מתאם קרוב לאפס.

דוגמא נוספת: קשר בין ציון פסיכומטרי לממוצע תואר ראשון בקרב תלמידי משפטים. במבט על הפיזור, נראה שאין קשר, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה (קשר בין ציוני פסיכומטרי לממוצע תואר ראשון בקרב תלמידי כל האוניברסיטה) רואים שיש קשר.

למצב בו השונות מוגבלת ופוגעת ביכולת לדעת מה הקשר בין המשתנים קוראים בתורת המבחנים קיצוץ תחום.

יש הליך סטטיסטי מורכב שמתמודד עם התופעה של קיצוץ תחום ומאפשר בכל זאת לראות את השונות.

מכפ"ל – ציון פסיכומטרי.

מצגת שניה:

הערות על המצגת:

85 – זה ציון טוב?

פסטינגר – השוואה חברתית. אנחנו לא נמדדים ביחס לעצמנו, אלא ביחס לסביבה. הציונים שלנו הם יחסיים לציונים של אחרים ולא עומדים בפני עצמנו.

יש שתי דרכים לפירוש מבחן:

1 נורמה

2 קריטריון.

נורמה – למשל, מבחן מיצ"ב, רוצים להשוות בין ילדי בכיתה, בין בתי ספר. מקבלים מדד שהוא יחסית אובייקטיבי – וזה יכול לעזור לתקשורת בין היועצת, למחנכת, למנהלת למשל. יכול לעזור גם לשים מקצועות שונים על סלם אחיד (הצלחה במתמטיקה לעומת הצלחה באנגלית).

• הערה למבחן: רשימות עם אותיות קטנות – לא צריך לשנן ולדקלם אלא להבין את העקרונות המנחים.

בניית נורמה:

הגדרת טווח טעות – יש טרייד אוף עם כמות הנבדקים ולכן גם המחיר והמאמץ.

גם כשמתעניינים בסטטיסטי אחד תמיד מסתכלים קודם על ההתפלגות כולה, כי זה חשוב כדי לעלות, למשל, על טעויות בדגימה.

הנורמה שנוצרת מדגימה משמשת להשוואה של כל מיני פרטים מהאוכלוסיה, גם כאלה שאינם מהדגימה. בניית נורמה היא יקרה ולכן עושים את זה מעט. לפעמים משתמשים בנורמה שנאספה בזמן או מקום רחוק, ואז יש בעיות התאמה.

דיווח ציוני מבחן:

אחוזונים

אחוזונים = מאונים = פרצנטילות. מה אחוז הנבחנים שקיבלו פחות ממני?

דוגמא – מבחן שהציונים בו נעים מאפס עד שלושים.

ציון גלם – מספר התשובות הנכונות בבחינה.

שכיחות – מספר האנשים שקיבלו את הציון.

חישוב – הוספת חצי מהאנשים בקטגוריה שלי היא אומדן למקום שלי בתוך הקטגוריה.

יתרון – קל להבנה. הנבחן, אמא של הילד, סבתא של מי שקיבל 700 בפסיכומטרי, כולם מבינים את המשמעות.

חסרון – זו טרנספורמציה לא לינארית, ומאבדים את המשמעות.

בהתפלגות נורמלית רגילה רב הציונים נמצאים באמצע. בין ציון 52-53 יש הרבה מאד אנשים (שיפור גדול באחוזונים, אשליה של שיפו ביכולת), אך בין 10-11 יש מעט (שיפור קטן באחוזונים, למרות שמבחינת יכולת יכול להיות שזה מאד משמעותי). לכן שיפור של נקודה מקבל משמעות אחרת באזורים אחרחים בהתפלגות.

(את הנ"ל כדאי לזכור, יש להם נטיה לשאול על זה...)

ציוני תקן –

דרך מקבילה (מבחינת השימוש, לא המאפיינים) לאחוזונים:

בכמה ציוני תקן הציון שלי גבוה / נמוך מהממוצע?

כל התפלגות נורמלית אפשר להמיר להתפלגות נורמלית סטנדרטית (ממוצע - 0, ס"ת – 1).

טרנספורמציה לינארית על ציוני גלם (למשל – הוספת פקטור) אינה משפיעה על ציוני התקן.

יתרונות של ציוני תקן – סטנדרטיזציה, נותן את התחושה (המטעה, לעיתים) שאפשר להשוות בין נתונים שונים (ובכל זאת, אי אפשר להשוות ציון תקן של פסיכומטרי לציון במבחן בחשבון בכיתה ג'). כל עליה בציון הגלם תשתקף בעליה פרופורצינלית בציום התקן (אין boost של ציונים באזור האמצע, כמו במאונים).

חסרונות – לא מונח אינטואטיבי, קשה להעביר כך מידע לציבור שאינו מתמצא במושגים האלו.

ציוני תקן מנורמילים – מאפשר להעביר לאחוזונים (רק במקרה בו ההתפלגות המקורית היא נורמלית).

סילום - “תרגום" של ציונים מסולם לסולם (דרך ציון תקן, לאו דווקא התפלגות נורמלית).

את הסילום אפשר לעשות רק כשמדברים על אותו עולם תוכן. הוא ממיר מספרים, אך לא משמעות (שוב, הדוגמא של הפסיכומטרי והמבחן מכיתה ג', נוכל לעשות סילום עם מבחן פסיכומטרי אמריקאי וישראלי, בתנאים מסויימים).

יש רשימה של סולמות מהם כן אפשר לעבור אחד לשני באמצעות סילום.

חזרה לפירוש ציונים (עברנו על1 השוואה לנורמה)

2 השוואה לתקן-

התקן לא נקבע באופן סטטיסטי 'קשה', אלא יותר לפי שיקול הדעת, התרשמות, של המומחים בתחום. נקבע לפני ביצוע המבחן.

למשל – מבחן תיאוריה, מבחני הסמכה, חלוקה להקבצות.

קביעת נורמה -

שיפוט הולסטי – פאנל מומחים, למשל – מבחני מפמ"ר, יתאספו כמה מורים בכירים ומפקחים ויחליטו מה נחשב כל ציון.

שיפוט לפי נתונים אמפיריים – למשל- נותנים את המבחן לרופאים מומחים ומחליטים שעובר זה עד ציון תקן מתחת לממוצע, או – נותנים את המבחן לסטודנטים שנה שישית ולרופאים מומחים, ומחליטים שציון עובר הוא איפשהוא באמצע.

שיפוט לפי ביצוע נדרש בפריט – שיטת אנגוף, עוברים לפי פריט וקובעים n רמות יכולת לפי כל פריט (פריט = שאלה בבחינה) מדובר בשאלות פתוחות. יחליטו, למשל, ש0-7 זה גרוע, 8-15 בינוני, ו-16-20 מצוין. הניקוד בפריט מסויים יכול להתקזז עם ניקוד בפריט אחר. המומיחים גם מעריכים כמה פריטים צריכים להיות נכונים כדי שהבחינה תהיה טובה. (דוגמא של הערכות מומחים במצגת).

שיטות תגובה וציינון במבחנים רבי ברירה:

מבחנים אמריקאיים – אחת המגבלות הוא שהן לא מבחינות בין שום ידע לידע חלקי (למשל – מי שהתלבט בין שתי תשובות ובחר בסוף בתשובה השגויה מבין השתיים).

שיטות ציינון:

1. ציינון דיכוטומי – נכון / לא נכון.

• NR – number right – תוחלת ניחוש, תחת היעדר ידע, תלויה במספר התשובות האפשריות.
• תיקון עבור ניחוש – GC מקבלים קנס על כל תשובה שגויה, כך שתוחלת הציון תחת היעדר ידע (ניחוש) היא 0. (חשוב, למשל, במבחני הסמכה לרפואה). במקרה כזה עדיף להשאיר תשובה ריקה אם לא יודעים.
• תיקון עבור השמטה – תוחלת מקבילה לציינון הרגיל. גישה חיובית יותר – פרס עבור השמטה (כל הכבוד לך שאתה מודה שאתה לא יודע :) ).

(התיקונים עבור השמטה / ניחוש רלוונטיים, למשל, בקרב ילדים – לבנים יש יותר נטיה לנחש, בנות לא עושות זאת, אפילו אם אומרים להן שאין להן מה להפסיד, או במבחנים מאד קשים, בהם הרבה אנשים מנחשים בהרבה שאלות, ורוצים שהמבחן יהיה פחות עניין של מזל, בגדול יש עם זה הרבה בעיות וזה מתאים במקרים מאד נקודתיים).

• שקלול לפי מידת האטרקטיביות – הכוונה לתת יותר נקודות לתשובה שבחרו בה רב האנשים.
  2. שיטות להתמודדות עם ידע חלקי -
• שיטת האלמינציה, לפסול את התשובות שהנבחן יודע שאינן נכונות.
• בחירת תת קבוצה – שיטה מקבילה – בדיוק הפוך מהאלימינציה – הנבחן מתבקש לסמן את כל מה שאפשרי בעיניו.
• שקלול הסתברות – אפשר לפלג 100% לתשובות השונות.
• דירוג וודאות – הנבחן מתבקש לסמן תשובה אחת ולדרג עד כמה הוא בטוח בה
• דירוג מלא של אפשרויות - לדרג לפי הסדר את כל התשובות
• answer until correct – קשור למבחנים ממוחשבים, יותר שיטה חינוכית.

(אני חושבת שזה מוסיף למבחן מרכיב של משחק אסטרטגיה / מבחן אישיות “עד כמה אתה פרפקציוניסט?”, “עד כמה אתה לחוץ?”, “עד כמה אתה אוהב להסתכן?”, “עד כמה אתה בעל נטיות אובדניות?”).

ענת בן סימון בחנה את המבחנים האלה בדוקטורט שלה וגילתה שהם לא מאד יעילים.

כיול -

הגדרה - הליך שמשמש להשוואה בין שני ציונים שהתקבלו באמצעות שני כלים שונים המשמשים למדידה של אותה תכונה. למשל – השוואה בין מתאם לGRE בקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה. צריך לקחת בחשבון גם את המקום היחסי שלו במבחן וגם הבדלים ברמה בין תלמידי פסיכולוגיה בארה"ב ובארץ.

(סילום – משמש להשוואה בין ציונים שהתקבלו באותו כלי (ורוצים מספרים שונים). - כיול הוא מהותי יותר מסילום).

הבגרות היא מבחן שלא מכיילים אותו.

- לא נכנסנו לשיטות כיול