נוירופסיכולוגיה - שיעור 2 - שיטות מחקר וסימטריה

שיעור 2

עקרונות מחקר בנוירופסיכולוגיה ונוירואנטומיה תפקודית:

עקרונות אנטומיים במיפוי תפקודים של המח -

בעיות: אין גבולות ברורים בין אזורים, יש שונות רבה בין מוחות שונים, אין הסכמה בקשר לשמות בי החוקרין, למשל – יש אזורים שאחרוי המח (שאחראים על הראיה) שנראים גם ברודמן, גם Vx, גם סולקוס קלקריני, אין התאמה מלאה בין חלקים מבניים (ברודמן, חלוקה על מח יחיד ורק המיספרה ימין) ותפקודיים.

בקורס הזה נעסוק בתהליכים מורכבים יותר, שקורים באזורי קורטקס אסוציאטיביים ובמערכת הלימבית: תפיסה, הבנה וכו'.

את קליפת המח אפשר לחלק ל-4 אזורים עיקריים:

• אזורים מוטוריים ראשוניים
• אזורים סנסוריים ראשוניים
• אזורים אסוציאטיביים – עושים אינטגרציה של מידע ממודולה מסויימת או מכמה חושים שונים
• אזורי קורטקס לימבי ופארא-לימבי

איך מקשרים בין מבנה לבין תפקוד?

• גישת הנזק תפקוד – גישה פופולרית מאז ראשית ימי התחום. מאד מסובך לגלות דברים כך צריך למצוא חולה, לגלות בדיוק מה הליקוי התפקודי, לחכות שימות ולקוות שהפגיעה ספציפית – בדרך כלל היא מאד נרחבת. יש כאן הסקה ממח חולה למח בריא – אם יש פגיעה בזיכרון ובהיפוקמפוס אפשר להסיק שבמצב בריא להיפוקמפוס יש קשר לזיכרון, אבל לא שלחולה נוסף עם פגיעה בזיכרון יש פגיעה דווקא בהיפוקמפוס. יש כמה case studies מאד מפורסמים בשיטה זאת, אבל יש לגישה הזאת המון בעיות:
  • למשל, שיש שונות רבה בין חולים – חולים עם פגיעות דומות פגועים באזורי מח שונים.
  • בעיה נוספת היא שיש צורך לנרמל את המוחות – כל מח שונה. לשם כך טלרייך יצר קורדיננטות על שמו.
  • צריך קבוצת ביקורת, וזו בעיה. ניקח למשל קבוצה של 36 חולים שעוורים לחצ מהמרחב. חיפשו את האזור החופף בין המוחות הפגועים, כדי לגלות מה האזור שאחראי לתפקוד. מצאו חפיפה באזור טמפורלי. כדי להדגים את הבעייתות של צורך בקבוצת ביקורת, החוקרים (שזאת הנקודה שהם רצו להראות) לקחו 104 חולים אחרים עם פגיעות שונות, ומצאו שיש פגיעה בדיוק באותו מקום. הסיבה היא שזו האזור שהכי נוטה להיפגע בשבץ. כאשר החסירו את הפגיעות של קבוצת הביקורת מקבוצת המחקר מצאו חפיפה באזורים שכן היינו מצפים.
  • הנזקים הם לא בדיוק באזורים שהיינו מצפים, ויוצר קשורים לאזורים של אספקת דם.
  • הנזק האנטומי והתפקודי כוללים לעיתים יותר מאזור אחד.
  • Diaschisis – נזק באזור אחד יכול להשפיע על אזור רחוק מאד
  • כשאזור נפגע גם אזוים סביבו נפגעים (כעבור כמה חודשים הם יחזרו לתפקוד, ומצד שני – גם עבור התפקוד שנפגע יש מנגנוני פיצוי).
  • יש תפקודים מאד לא ספציפיים – למשל, חולה לא מבצע מטלה, אבל ייתכן שהפגיעה לא קשורה למטלה הספציפית, אלא לפגיעה בקשב ובמוטיבציה (פגיעה מוחית או כזאת שקשורה לכך שהם הרגע עברו שבץ ומאושפזים בבית חולים).
    --> בגלל כל זה אפשר להסיק מסקנות בערבון מוגבל – אפשר להסיק שאזור הוא הכרחי לתפקוד מסויים, אבל לא שהוא מספיק.

שיטות דימות מוחי

החדשות הטובות: כבר לא צריך לחכות שהאדם ימות ויתרום את מוחו למדע.

יש הרבה מידע במצגת.

CT – יתרונות - זול, פשוט, יותר טוב מכלום, ומצד שני – רק חתכים מאוזנים, לא רגיש לאטמי מח בשעות הראשונות, רנטגן זה לא ממש בריא.

MRI – טכנולוגיה חדשה יותר.

בנוסף יש שיטות בהן משתמשים לבחון מח בריא:

fMRI, PET, EEG.

EEG – ממצעים את הגלים על פני המון חזרות. נותן מידע מאד חשוב על זמן, הרבה יותר מהיר מזמן תגובה של אנשים (למשל, כשהנבדק מתבקש ללחוץ על כפתור) – למשל – יחס בין זמן שלוקח לזהות פרצוף לעומת צורה אחרת. כמו כן, הבדל בין המיספרות.

מיפוי המודינמי – שיטות שמסיקות מזרימת הדם במח על הפעילות הנוירונלית. שיטה יחסית עקיפה, אבל כנראה שההנחה שאזור שפעיל יותר צורך יותר חמצן היא די מבוססת. (ייתכן שבמקרים מסויימים יש זרימת דם למרות שהאזור לא יעיל – למשל כשרק אחת ההמיספרות נחוצה, ייתכן שיש זרימת דם גם להמיספרה השניה).

PET – רדיואקטיבי. (...)

FMRI – היינו רוצים למדוד את הפעילות באזור ברגע שהוא מתחיל לפעול, כשנהיה מחסור בחמצן. אנחנו לא יכולים לראות את זה, אלא רק את הדם המחומצן – התגבורת שמגיעה לאותו אזור אחרי שהוא כבר נכנס לפעילות. זה יוצר עיכוב של כמה שניות.

יש תמונה של מחקר על פרוסופוגנוזיה (יש!!), רואים שאצל חולה עם פרוסופוגנוזיה האזורים שקשורים לתפיסת פנים הרבה יותר קטנים, ופעילים פחות כשהוא רואה פרצופים. (חסרונות – קשה לדמות את המצב הטבעי – יש רעש, רגישות לתזוזה של הנבדק, קלסטרופוביה).

חלק שני של השיעור (ומצגת שניה):

• סימטריה ואסימטריה במח – מבט אנטומי
• התפתחות מושג האסימטריה התפקודית בקליפת המח
• מחקרים עם חולים עם מח חצוי split brain
• לאטרליזציה תפקודית בפליפת המח: מחקר קליני

סימטריה במח:

במבט שטחי ההמיספרות נראות זהות, ולכן שנים רבות תהו למה צריך את שתי ההמיספרות – אם יש כפילות או לא. יש קשר בין ההמיספרות – הראשי בינהם הוא הקורפוס קלוסום.

אם מסתכלים בזהירות רואים שההמיספרות לא בדיוק שוות – המיספרה אחת קצת יותר גדולה מקדימה, והשניה מאחורה. נוסף לכך, Lateral sulcus – שונה בין ההמיספרות, וגם הsupra temporal plate (חלק מהקורטקס האודיטורי הראשוני, כנראה קשור לכך שהמיספרה שמאל אחראית על שפה) שהרבה יותר גדול בצד שמאל, ודנדריטיו יותר מסועפים. גם מבחינת הנ"ט יש הבדל בין ההמיספרות.

הקורפוס קלוסום:

המון המון אקסונים. התפתחות של החיבורים עד גיל 12, והתפוררות עם הזקנה. מחולק לאזורים שונים שמחברים אזורים שונים בין ההמיספרות. קימים קשרים בין האזורים השונים – יש יותר קשרים בין אזורים אסוציאטיביים (מוקד הקורס שלנו) מאשר אזורים ראשוניים. חוץ מהקורפוס קלוסום יש עוד חיבורים בין ההמיספרות.

משמעויות אפשריות לקישוריות בין המיספרות (יש עדויות ניסוייות לשתי התיאוריות):

--> רב הקשרים מחברים בין אזורים מקבילים (הומולוגיים) בין שתי ההמיספרות. מיעוטם בין אזורים שונים בהמיספרות שונות או באותה המיספרה.

• אינטגרציה בין האונות – מאפשר מודעות
• תאוריה הפוכה - הסיבים הם סיבים מעכבים – יש תחרות בין ההמיספרות, והטוב מנצח. (העדויות – 1. נבדקים שעובדים רק עם המיספרה אחת מצליחים יותר במשימות מסויימות. 2. בזיקנה, כשהקשרים נחלשים, שתי ההמיספרות מתחילות לעבוד והתפקוד יורד. 3. מוצאים שבמשימות לשוניות אנשים שיש להם קישוריות נמוכה שתי ההמיספרות פועלות, ואצל אנשים עם קישוריות גבוהה רק המיספרה שמאל פעלה.).

התפתחות מושג האסימטרה הצרברלית:

• ברוקה היה הראשון שחקר בצורה שיטתית אזור מסויים, ובעבות המחקר מצאו את הקשר בין אזור ברוקה לתפקוד שלו.
• ורניקה – מצא קשר בין אזור ורניקה להבנה של שפה.

בהתחלה חשבו שהמיספרה שמאל היא החשובה (כי היא שולטת על השפה – מה שמבדיל בני אדם מחיות, ועל חלקי הגוף שחשובים יותר לימיניים, שזה רב האנשים).

אח"כ הבינו שגם המיספרה ימין חשובה – תפקודיים חזותיים מרחביים, תפיסת פרצופים.

וכך המשיכו והגיעו להתמחויות תפקויות של כל המיספרה, אבל היום מסתכלים על זה בדרך אחרת, ומדברים לא על התמחות תפקודית אלא על סגנון עיבוד שונה של כל המיספרה -

המיספרה שמאל – פרטני, סדרתי, פרטים קטנים (הבנת משפט, למשל)

המיספרה ימין – משהו גלובלי, אינטגרטיבי יותר (מטאפורות, למשל)

כך יוצא שאין המיספרה שאחראית על שפה, אלא סגנון העיבוד שלה מתאים לאספקטים מסויימים של שפה, וכך למשל גם בתפיסת רגשות.

Split brain –

ניתוח שהיה ברירה אחרונה לאנשים עם אפילפסיה מאד קשה.

האנשים שעשו עליהם את המחקר הם אנשים נורמטיביים (הרבה מקרים של אפילפסיה קשה הם בעלי פיגור קשה או אוטיזם).

הערות:

• יש שאלה באשר לנורמליות של המח שלהם כי אנשים אלו עברו התקף אפילפטי 15 פעמים ביום, וייתכן שזה משנה את מבנה המח
• בספליט בריין אנחנו רואים את הפוטנציאל של כל המיספרה ולא את מה שקורה בפועל (מנגנוני פיצוי).

האנשים מתפקדים במידה מסויימת כשני אנשים שונים, שמכירים אחד את השני ויודעים לתקשר.

• המיספרה שמאל ראתה דבורה, אבל היא לא יודעת אם המיספרה ימנית ראתה, אז הוא אומר דבורה בקול, כדי שגם ההמיספרה הימנית רואה. (את זה רואים בתנאי מעבדה, בד"כ הם מסתכלים לקול הכיוונים).
• אם מראים לאדם במעבדה עיגול אדום להמיספרה ימנית, הוא אומר שאינו רואה כלום (המיספרה שמאל היא זאת שמדברת), נותנים לו לנחש, ואם התשובה לא נכונה יראו שהוא יעשה (באמצעות המיספרה ימין) 'לא' עם הראש.

בהתחלה רואים כל מיני בעיות מוטוריות (כי כל צד אחראי גם קצת לצד השני), ובעיות שקשורות להמיספרה ימין, למשל בתפיסת רגשות).

בהמשך יש כמה תופעות:

• אמביוולטיות – (בקשר למטרות, רצונות) להמיפספרה אחת חם והיא תוריד את הסוודר, ולשניה קר אז היא תשים אותו.
• אלקסיתמיה – תופעה בה אנשים לא מצליחים לזהות רגשות. פעמים רבות הם לא מבדילים בין תחושות גוף לבין רגשות – אם הם בדיכאון הם יאמרו שכואבת להם הבטן. אנשים יתקשו להבין ולומר מה הם מרגישים. (אם יבקשו מהם להצביע על מה שהם מרגישים הם כן יוכלו, כי הצד שיכול לדבר לא יודע מה הוא מרגיש).
• קונפליקט התנהגותי – יד אחת סוגרת את הספר ויד שניה פותחת אותו.
• Allien hand – יד שנראית זרה לאדם – צד שמאל אומר על יד שמאל (או רגל שמאל) זו לא היד שלי! הם יכולים ליפול מהמיטה כי הם מנסים להעיף את היד. לאט לאט הם מתרגלים ומבינים, וזה עובר.
• אפרקסיה של יד שמאל – תופעה שרואים הרבה פעמים בעקבות שבץ – קושי בעיבוד סדרתי בקשר לתכנון רצף של פעילויות מוטוריות. המיספרה שמאל אחראית על התכנון הסדרתי, ולכן המיספרה ימין – ובעקבותיה צד שמאל מתקשה בכך.

שיטות מחקר – מערכת הראיה:

הצגת גירויים למערכת הראיה. יש סקאדות - תנועות של העיניים, ולכן לאורך זמן שתי ההמיספרות רואות את הגירוי. לכן פיתוח שיטה בה יש נקודת פיקסציה, ומראים לזמן קצר מאד תמונה כך שרק המיספרה אחד רואה. ברור שזה לא עיבוד מידע טבעי, אבל זה מה יש. (ניסוי).

מערכת השמע – עושים ניסוי בשמיעה דיכוטית. כאן זה יותר מסובך – שתי ההמיספרות שומעות את שתי הצלילים, צליל אחד "מנצח" בכל המיספרה.

נראה סרטון של אדם עם ספליט בריין. רואים שהמיספרה ימין כן יכולה לקרוא.

אדם שניתקו לו רק חלק מהקורפוס קלוסום ויש קשרים בין אזורים אסוציאטיביים. לעומץ אדם בריא – שרואה אביר בצד שמאל ואומר שראה אביר, אדם עם ספליט בריין מוחלט – אומר שלא ראה כלום, אדם עם ספליט בריין חלקי דיווח על תמונה מאד מורכבת, שכוללת אסוציאציות למילה אביר, מתוכן הוא חילץ אותה לבסוף.

האם המיספרה ימין יכולה לכתוב?

באמצעות אותיות מגנטיות – יכל להרכיב את המילה, לא מדויק, קצת כמו ילדים, אבל קריא.

לכתוב באמצעות יד שמאל הוא לא הצליח.

כנראה שיש משהו בכתיבה שדורש עיבוד מאד פרטני והמיספרה ימין לא היתה מסוגלת לעשות זאת.

בניסוי שני מראים לנבדק מקטרת בהמיספרה ימין, ומבקשים ממנו לכתוב, הוא מתחיל (יכול לכתוב אותיות) אבל משלים את המילה לpencil. כשמבקשים ממנו לצייר הוא יכול.

בהמשך המציאו מכשיר שמאפשר לכל עין לראות תמונה אחת בלבד. זה מאפשר הצגות יותר ארוכות ומשימות יותר מורכבות.

רואים שלהמיספרה ימין יש יכולות לשוניות מסויימות – יש לה לקסיקון, בעיקר לשמות עצם ופחות לשמות תואר, כמעט לא לפעמים, בכלל לא למילות יחס ולמשפטים מורכבים.

להמיספרה ימין יש רשת סמנטית = הקשר בין מילים שונות (המחשה – אסוציאציות). אחת הדרכים לבדוק קשרים של רשת שמנטית היא באמצעות פריימינג – אם מציגים חתול (מילה או תמונה) לזמן מאד קצר, זמן התגובה לכלב, או לחלב, ירד (לעומת זאת, בד"כ לא נראה אפקט פריימינג בין כלב לחלב). בהמיספרה ימין יש רשת סמנטית מאד דיפוזית – יהיה קשר, למשל, בין כלב לחלב (וכך גם לסכיזופרנים – יש רשת סמנטית דיפוזית, אסוציאצות משונות אבל יש קשר, ייתכן שנובע מפעילות יתר של המיספרה ימין). הרשת הסמ' הדי' מאפשרת גם הבנת בדיחות, מטאפורות, אינטונציה...

פרוזודיה – האינטונציות של הדיבור.

העתקת ציורים:

יד ימין – המיספרה שמאל – אין מימד של עומק.

יד שמאל – המיספרה ימין – יש מימד של עומק, אבל אין התייחסות לפרטים הקטנים.

--> המיספרה שמאל מתקשה עם תפיסה או יצירה של צורות תלת מימדיות

במבחן וקסלר יש מרכיב של block design – מסתבר שהמיספרה ימין מבצעת הרבה יותר טוב.

אנקדוטה – כשנתנו נבדק לעזות את המבחן עם היד החלשה, היד השניה אוטומטית כל הזמן באה לעזור. כשנתנו לו לעבוד עם זתי הידיים היד החלשה כל הזמן פירקה – היא חשבה שצריך לעשות את זה אחרת. 

תעתועי התודעה - שיעור 2

שיעור 2 – תמורות בהגדרת הסובייקט

השאלות בבסיב הקורס הזה העסיקו את האנושות משחר ימיה – מיהו האדם וכו', כאשר החל משנות ה-80, התחילה התקופה הפוסט מודרנית שמערערת על האפשרות להגדיר "אני", או "אדם" באופן שמתאים לכלל האנשים.

דיברנו על שוקולד מחדרי המתים, ועל תחושת החוסר נוחות שהיצירה מעוררת בנו – מי קניבליזם: מצד אחד, השוקולד מעורר תיאבון, וצמד שני לאחר שאנחנו מבינים למה נמשכנו אנחנו נרתעים מהתיאבון שזה עורר.

מישהו אומר שאם היו עושים לאמנות פסיכואנליזה היינו מגלים שיסודה בפרקטיקות של חניטה – הנצחת הגוף אחרי המוות (רעיון שמהדהד גם מסיפור על אישה שציירה את הקונטור של אהובה על הקיר, והוא יצא למלחמה ונהרג).

ביל ויולה, Ocean without a shore:

נראה עבודת ווידאו של אומן מחלוצי אומנות הווידאו – ביל ויולה. אומנות הווידאו נולדה בשנות ה-60 עם טכנולוגיית הווידאו, ויש לה אוריינטציה פוליטית. ויולה אינו פוליטי – הוא עוסק בחוויה האנושית – חיים ומוות, מים ואש, בין היתר הוא מתעד את גסיסת אימו, לידת אחד מילדיו. נראה עבודה מאוחרת משנות האלפיים שעוסקת בגבול בין חיים ומוות. הוא מייצר קיר שקוף של מים זורמים בצורה שהמים שקופים לחלוטין והדמות עוברת את הקיר.

ניתוח:

שינוי בצבעוניות – התחיל שחור לבן, מטושטש, מעורפל (השתמש בווידאו אנלוגי), ואחרי המעבר של המים רואים את הצבע האדם של השמלה (צולם בטכנולוגיה הכי מתקדמת). יש טשטוש מגדרי (נעסוק מאוחר יותר ביצירות שעוסקות בכך). הקצב מאד איטי slow motion – טכניקה בה עובד ויולה בשנים האחרונות, ומפרקת את ההתרחשות לסגמנטים הקטנים ובלתי נראים, כך שאנחנו ערים לכל פרט.

היצירה מוצגת על מסכי פלסמה בכנסיה – מקום שעוסק בחיים ומוות גם בטקסים וגם בכך שהיא משמשת מקום קבורה.

זרם המים מעלה קונוטציות של הטבילה בנצרות, ומשם הסמליות הולכת אחורה ללידה. למים יש בהקשר הזה משמעות כפולה – סמל ללידה וסמל למוות. בהקשר זה יש גם את שם היצירה – אוקיינוס ללא חוף. (אם אין חוף לא ברור איך נכנסים אליו, ואי אפשר לצאת ממנו).

תחיית המתים כאן מתקשרת לפנטזיה של הרצון ליצור קשר עם מי שמת.

ויולה נורא מתעקש על השקיפות של המים וזה לוקח אותנו למשחק בין המוחשי והדמיוני.

אנחנו רואים את הדמות גם מהפנים וגם מהגב.

דימוי חזק של הגבול הבלתי עביר בין החיים והמוות ושל הפנטזיה האנושית שניתן ללכת ולחזור – כמו מאגדות בהן עוברים דרך המראה ומגיעים לעולם אחר.

יש תרשים של איך ניגשים לניתוח יצירות אומנות, וכך נידרש גם במבחן.

ניתוח לפי התרשים:

שם היצירה:

קונוטציות – נצח ואינסופיות, תעיה, הליכה לאיבוד, המוות כמימד נצחי בניגוד לחיים שהם אינסופיים, דיכוטומיה – חיים מוות.

חומרים:

קונוטציות - לידה, מים, טבילה, טוהר, טקסי טהרה, מוות.

מדיום וטכניקה:

מיצג ווידאו (כי הסרט הוצב במבנה שיש לו אפיון), שילוב של ווידאו אנלוגי עם ווידאו דיגיטלי.

מאפשר ליצור מימד של זמן על העבודה, ומאפשר משחק עם רצף הזמן גם במימד המטאפורי. במישור של המשמעות מדובר על החזרה מהמוות. המעבר בין הממדים מאפשר לרמז על הגבולות בין המציאות ועל החציה של הגבולות.(רוחות רפאים). האוקיינוס הוא מטאפורה אוניברסלית ללא מודע. המעבר של קיר המים כמעבר בין רמות שונות של תודעה – אולי המוות הוא סוג שונה של תודעה.

הבחירה במדיה משרתת את הרעיון של החד כיווניות – חוסר אפשרות לתקשורת עם העולם האחר (לעומת הצגה, למשל, בה יש אפשרות לתקשורת דו כיוונית).

אתר:

הכנסיוה כמייגת את המוות, ממדים טרנסצנדנטליים של הקיום, מסתורין של הקיום. הבחירה באתר מטעינה על העבודה את כל המשמעויות שנלוות לכנסיה.

סאונד:

גם הסאונד הוא חלק מהמיצג. בכנסיה יש לו אפקט חזק, כי הוא מגיע מכמה כיוונים – לרב במיצגים כאלה יש חוויה צלילית עוטפת – מערכת ראונדף רמקולים מאד משוכללים.

יש הבדל בין סאונד ומוסיקה, אלו שני כלים שונים. יש בסוגה הזאת שימוש רב בסאונד. הכלי שאנו שומעים שתמזג במקום - זהו עוגב. הסאונד מושמע בלופ. זה מוציא את הסונד ממוסיקה רגילה, שבה אנחנו מתפים להתפתחות. יש מעט מאד צלילים – אוצר המילים הסונולי מוגבל. הצלילים הם מאד טבעיים ובסיסיים בחשיבה המוסיקלית המערביתצ, וכל זה יוצר תחושה של קדושה שמשלים במהלך יפה את החלק הוויזואלי.

יצירות מופת - שיעור 2 - אדיפוס המלך

תודה למעין אמיר על הסיכום :)

יצירות מופת בספרות עולם- שיעור 2: אדיפוס

1.     מבנה- טרגדיה יוונית דומה לאופרה של העידן החדש (מסוף המאה ה-18). ישנה שזירת קטעים מוזיקליים וקטעים מדוקלמים  (לא מושרים). הקטעים המושרים מבוצעים ע"י מקהלה שמורכבת מזקני תביי, בעוד שהקטעים המדוקלמים מתנהלים בין הדמויות הפועלות שבמקרה של אדיפוס המלך מוגבלות לשלוש: אדיפוס, טירסיאס ויוקסטה. קריאון אינו דמות מספיק חשובה בעלילה. טירסיאס, הנביא העיוור, חשוב ממנו בהרבה. קריאון הוא דמות משנית, יריב פוטנציאלי של אדיפוס. שני יריבים: הרועה והשליח מקורי נטוס. חשוב להיות מודעים לחילופים בשזירה בין הקטעים המושרים לבין הקטעים המדוקלמים.

·       פרולוגוס- המחזה נפתח בפרולוגוס- מבוא מדוקלם, משורה 1 ועד שורה 150 (בחלק מהדקלומים התרגום מסתמך על מהדורות אחרות, אך אין חריגה של למעלה מ-3 שורות).

·       פרודוס- לאחר מכן מגיעה המקהלה, שבא בפרודוס (ביוונית זו מילה הקשורה לשיר). המקהלה אינה מוסיפה דבר לעלילה, אלא באה לפרש אותה. היא בעלת מעמד מתווך בין הצופים לדמויות הפועלות.

·       אפיזודות- לאחר השיר הראשון של המקהלה יש אפיזודה (פרק) בין טרסיאס הנביא לאדיפוס. טרסיאס מגלה לו את הכל מרוב זעם על אדיפוס, ומכיוון שאדיפוס מושפע מהזעם שלו הוא לא מבין את הנבואה ולא מאמין לה. זה מצב פרדוקסלי בו אדיפוס אמור לדעת כבר הכל אך לא מפנים את האמת הנוראה הזו שמבוטאת הנבואה.

·       מקהלה

·       אפיזודיום שני: בין אדיפוס לקריאון- גיסו של אדיפוס רוצה לעזור לו והמלך חושש מקשירת קשר (שורות 513-633)

·       אפיזודיון שלישי: הדיאלוג הגורלי עם...

·       רביעי: הגעתו של השליח מקורי נטוס שמגלה פרטים חשובים לאדפוס ואח"כ אינטרנצו.

·       חמישי

·       שישי- דיווח על כל התוצאות הטראגיות של האמת: התאבדותה של יוקסטה והעונש שאדיפוס מטיל על עצמו כאשר הוא גורם לעצמו להתעוור באמצעות נעיצת סיכותיה של יוקוסטה בעיניו כדי לא לראות את האנושות ממנה הוא כה מתבייש. לאחר מכן אדיפוס מגלה את עצמו למדבר. חשוב לציין שכל הדמויות כולל הנשיות גולמו ע"י גברים.

השזירה בין הקטעים המושרים למדוקלמים:

באופן מסורתי כל האריות הללו שדומות לאריות של האופרה הושרו בדיאלקט הדורי (דורי- עדה מסוימת ביוון העתיקה).  הלהג הזה לא היה ברור ליוונים של המאה ה-5 לפנס. זו לא הייתה השפה השגרתית לאתונה של התקופה.

לעומת זאת, הקטעים המדוקלמים היו בלהג אקטי- הלהג של אתונה- הדמויות דיברו כבני אדם. הפער הזה בין הקטעים המדוקלמים למושרים, עונה לפער אחר. הציבור באתונה הקלאסית לא האמין בדמויות המיתולוגיה היוונית. הדברים הללו היו פרימיטיביים לעומת המאה ה-5 לפנ"ס. זאת בעוד שהמקהלה שמורכבת מהחכמים, זקני תבי, שמבטאים את השכל הישר, הם אלה שמדברים ושרים בשפה לא ברורה, כך שהשכל הישר מעוות ולא מובן. לעומת זאת, הדו שיח האלים והאגרסיבי שצץ מן העבר הרחוק של המיתולוגיה דווקא דוברות בשפת אנוש. לסיכום, השזירה הזו היא שנותנת את כל הקסם. שני המרכיבים העיקריים של השזירה עומדים זה מול זה בקונטרסט מאוד מודגש.

נדגיש שפרט לשלושת הדמויות העיקריות, ישנן דמויות ללא שם.

2.     חטא- מדוע אדיפוס רצח את אביו ושכב עם אמו? הוא אינו אשם. הדבר נובע מקללה שהוטלה על סביו של אדיפוס, לפרקוס, שביצע חטא. המחזות הללו הוצגו במהלך טקס דתי (מאה 5 לפנה"ס). טקסים אלה היו קרואים "תחרויות של מחזות" ונועדו לכבד את אל התיאטרון דיוניסוס. כל אחד מהמתחרים היה מציע 3 מחזות הקשורים לאותו מחזור מיתולוגי. פרט לאדיפוס, היה מחזה שקרוי ליוס (אביו של אדיפוס), אחריו המחזה אדיפוס. אחריו- שבעה נגד תבי. לפרקוס פיתה את הבן של המארח שלו ומשום ששבר את האמון מול המארח הוטלה קללה על ליוס, אדיפוס, ובניו של אדיפוס.  החטאים משתלשלים עד שכל חטא חמור מקודמו, עד שהטרגדיה מסתיימת בסיפור העצוב של אנטיגונה שלא מוזכר בטרילוגיה הזו. בגלל הקללה הראשונית שנובעת מחטא קדמון, כל דור מבצע חטא שגורר חטא מיד לאחר מכן כך שבעצם לא יוצאים ממעגל החטאים, מעגל שרק האלים יכולים לשבור.

3.     גורליות- החטא מחולל תגובה מן הגורל. הגורליות הזו היא שדנה למוות את הגיבור הטראגי. כמה פעמים ביצירה אנו רואים שהגיבור הזה נידון לפורענות מאז שהוא נולד, כך שהמסקנה הברורה היא שעדיף היה שלא יוולד לעולם. זה נאמר בפירוש בשורה 1354, כאשר אדיפוס עצמו אומר שאילו גווע היה נמנע הסבל מיקירו ומעצמו. הוא מתחרט על כך שלא הומת ע"י הרועה שבידיו הוא הופקד כדי למות. למעשה, אדיפוס נולד בטעות. סופוקלוס בניגוד לאיסקילוס (המשורר הטראגי הראשון) שמציג דמויות פסיביות לחלוטין שאינן יכולות להשתחרר מהגורליות, הופך את מעמד הגיבור הטראגי מול הגורליות לגמיש יותר. אולם, דווקא משום שהדמות אצל סופוקלס חופשית יותר היא מנצלת לרעה את החופש הזה, ודווקא ההתעקשות של אדיפוס היא שמחמירה את גורלו האכזר. ככל שהוא מנסה לברוח מגורלו, כך הוא יותר חשוף להשתוללות הגורל נגדו. ככל שהוא מנסה להיטיב את מצבו כך הוא נופל יותר לפח הגורליות. נשאלת השאלה האם הדחפים האלה שמביאים אותו לאסון הגדול מביאים לתוצאה הטראגית. סופוקלס בכתיבתו מבטא תפיסה מתקדמת ביוון של המאה ה-5 לפנה"ס- הוא מציג דמויות מורכבות השותפות לאסון ויש להן אחריות מסוימת על גורלן. זה החידוש של סופוקלס. הדיון על חופש האדם, הברירה החופשית- ניתנת לאדם האפשרות להיוושע מהגורליות ובטרגדיה אנו רואים כיצד החופש נוצל לרעה ע"י הגיבור שהוא גם הקרבן (אף שניתנו לו שלל הזדמנויות לשנות את גורלו לטובה). עצם העובדה שהגורליות דוחפת את האדם לנצל את החופש שלו היא דרך להגיד שהגורליות חזקה יותר מהחופש. חידוש נוסף הוא הכנסת דמות שלישית חשובה.

ההליכה של אדיפוס עד הסוף, והימנעותו מלהקשיב לטרסיאס ויוקסטה היא שמביאה אותו למפגש עם הגורליות. אדיפוס, כל זמן שהוא רואה את אור השמש הוא למעשה עיוור- עיוור לפני שהתעוור. כשהוא מגיע להתפכחות הוא מתעוור.

4.     תהפוכות הגורל

הטרגדיה כ"מהפך" גורליות- ירידה מן השיא לשפל. בדת היוונית העתיקה היה מונח למושג של "גורם מטמא"- מיאסמה- טומאה (MIASMA). אדיפוס הוא הטומאה. עצם נוכחותו היא שגורמת לקללה- נשים לא יכולות ללדת, גברים חולים. הוא רודן אגריסיבי. הוא הציל בעבר את העיר מפני הספינקס שאיימה על התושבים ע"י כך שניחש את חידתה, וכיום לאחר שזכה לגדולה הוא שמביא עליה חורבן. המקהלה מעריצה את אדיפוס ומביעה את רגשי התודה כלפיו. הירידה הזו מהשיא מוצדקת כאחד הדברים שהמקהלה מביעה- כמו הקינה על כך שהאושר לא קיים- אין דבר איתן בעולם הזה. האושר אינו אלא מראית עין. הדבר מובא בפירוש ב-1186-1282.

המהפך מגדולת המלך למעמד המקולל של טומאה- המלך הוא טומאה בעצמו. ברגע שאתה רואה את האסון מוצג בפניך בצורה סמלית, החרדה מול האפשרות לתהפוכות כאלה יכולה להיטהר ע"י הרגש העז הנוצר מן המחזה, ותהליך זה קרוי קתרזיס. הרחמים והפחד הם שני המרכיבים של ההיטהרות הזאת. זה הפוך מהסיפור ההרודיאני. המלך העצום והכל יכול הופך להיות "אינפקציה" מבחינת העיר שלו. הקתרזיס משחרר את הקולקטיב.

הפערים בין האצולה לפשוטי העם מתבטאים בטרגדיה היוונית- רק מי שהיה במקום גבוה יכול ליפול.

5.     אורקלים (נבואות אמביוולנטית של האל אפולו, אל הנבואה ביוון העתיקה)- תמיד בדרכים עקיפות ולכן האדם לא מבין את הנבואות שהאל מעביר לו.

הנבואות של אפולו ניתנות בעיר הקדושה דלפי, שנמצאת לא רחוק מתבי. דלפי מוצגת שלוש פעמים ביצירה- כאשר קריאון חוזר מדלפי עם הבשורה מפי האל לפיה צריך לטהר את העיר מטומאתה (עדיין לא יודעים שהטומאה היא אדיפוס). העלילה נפתחת בחזרתו של קריאון מעיר שבה מקבלים את האמת (בדרכים עקלקלות). אח"כ, כשיוקסטה מספרת את הסיפור המשפחתי של יולס, שהתעקש להביא ילדים למרות הנבואה שניתנה בדלפי, לפיה הילד יגרום לאסונות (שורה 711). בסוף העלילה מוצג אדיפוס כמי שהלך לשאול על גורלו את האל אפולו לאחר שעלה לרגל לדלפי, לאחר שנרמז לו ע"י האיש השיכור שהוא בן מזויף לאביו.

בשורה 787.

לסיכום, 3 פעמים ביצירה ישנו אזכור למקום הקדוש שבו האל נותן את הנבואה שלו. הפעם הראשונה ברורה אך שתי הפעמים האחרות פחות ברורות. האל הזה כונה "לוקסיאס"- אלכסוני- האל מדבר באופן עקלקל ומטעה. נבואותיו של אפולו מטעות את הבריות כך שהן אומרות באופן לא מכוון דברים הפוכים מהמציאות.

6.     מותחן- הרוצח עלול לרצוח שנית. זה דומה יותר לרומן בלשי בנוסח אגתה קריסטי. אנו רואים שכמה גרסאות חלופיות מועלות: בהתחלה נאמר שלאיוס נרצח ע"י שודדים. בשורות 771-813 זה דומה להודאה של הנאשם מול החוקרים בכך שהוא ביצע את המעשה. בשורה 800 יש וידוי של אדיפוס בפני  יוקסטה. "שמעי אישה את האמת".

בשורה 1882 מדברים על ראייה: נאמר בפירוש שניתן למצוא עדות לכך שאדיפוס לא הומת כתינוק ורגליו נוקבו ולכן עד היום רגליו מנופחות.  (אדיופוס= נפוח רגליים).

כאן מסתיים הדימיון בין המותחן לטרגדיה. הצופים יודעים שאדיפוס הרג את אביו ושכב עם אימו ולכן כל המצב של אי-הוודאות הוא מבחינת אדיפוס עצמו. כמובן שהמקהלה גם לא יודעת, אך מהר מאוד יוקסטה מגלה את האמת (טרסיאס יודע מראש) וחיש מהר כולם מבינים את גורלו של אדיפוס חוץ ממנו.

7.     ההכרה-  מונח אריסטוטלי שמציין את הרגע בו הדמויות הפועלות מגלות היבט חשוב הקשור בד"כ לזהות הדמות. ע"ש אריסטו (מאה 4 לפנ"ס).

ניתן לחלק את ההכרה ל-4 שלבים:

1.     הוא מודע לכך שהוא אינו ילד של הוריו אלא ילד אסופי. כאן האיש החשוב מבין שהוא ילד אסופי (בניגוד לבד"כ כאשר מישהו מוכר כבן של מישהו חשוב ומעמדו "משודרג"). כאן יש לנו הכרה שלילית המדרדרת את הגורל של האדם. מעניין שאדיפוס מייחס את התגובה של יוקסטה שלא רוצה לגלות לו ומבקשת שיעצור את החקירה לכך שהיא מתביישת במוצאו הלא-מכובד.

2.     השלב השני- הבנה שהבן האסופי הוא בן של מלך אחר. הבעיה היא שהמלך נרצח ע"י בנו.

3.     השלב השלישי של ההכרה- ילד של מלך שהוא הרג במו ידיו.

4.     שלב רביעי של ההכרה- אדיפוס נאלץ/ מכריח את עצמו לגלות את הפן הטראגי שהוא שכב עם אימו והוליד עימה ילדים שהם אחיו.

זוהי לא הכרה משדרגת אלא הכרה מדרדרת. עדיף היה לו לא לדעת. התעקשותו לדעת הופכת באופן פרדוקסלי את אדיפוס לגיבור הטרגדיה. דעת הקהל והתפיסה הנורמטיבית הייתה שהידע עדיף על הבורות (במאה ה=5 לפנה"ס כשהמחזה מוצג). אדיפוס יכול להיחשב ע"י הקהל כגיבור הידע. יש דברים שלא כדאי לדעת, אך יהיה זה מורך לב לוותר על גילויים.

ברגע שהוא נעץ את הסיכות בעיניו הוא מתקרב למעמדו של טרסיאס העיוור היודע-כל. לכן אפשר להחשיב אותו כקרבן של רצונו הרב לגלות את האמת. בפני ציבור נאור של אתונה בסוף המאה ה-5 השאיפה הזו לגילוי האמת היא דבר חיובי ולא משנה אם האמת הזו מלכלכת את הגיבור- כי הוא לוקח אחריות ומגלה עצמו מהעיר.  

8.     פוליטיקה וסוגיית הטירן- אדיפוס הוא יותר טירן מאשר מלך- על גבול הרשעות. 

פסיכולוגיה ופוליטיקה -שיעור 2 - המשך הגדרת מושגים

סיכום השיעור שעבר-

נדון על הציר שבין המודל הרפואי הסיטואציוני לבין ייחוס קונטקסטואלי.

התנהגות חולה ומחלה אינם תלויים זה בזה בהכרח – יש שמתחזים לחולים (התנהגות מחלה ללא מחלה) ויש חולים שאינם מתנהגים כחולים.

סיימנו בניסיון להנגיד שני תחומים שנחשבים זרים זה לזה – פוליטקה ופסיכולוגיה:

עיסוק / מקצוע, רשות רבים / רשות יחיד (אנחנו נדבר על פסיכולוגיה שיוצאת לרשות הרבים), value laden -עמוס ערכים /value free- משוחררת מזיקה ערכית, נייטרלית, מקרו/ מיקרו.

מושג המדיקליזציה – אבן הראשה של שמבנה התיאורטי. אותו מנגנון חברתי שמגדיר התנהגות חברתית במושגים קליניים, רפואיים, פתולוגיים. (?) [moral passage –] ההתנהגות ונשוא ההתנהגות הפועל, עובר טרנספורמציה from person to patient מבחינת זהותו, מעמדו, ותפיסתו את עצמו.

דוגמאות למדיקליזציה:

1. “why bother with political trials when we have psychiatric clinics?' (מתוך: a question of madness). בבריה"מ הקומוניסטית היו אבחנות פסיכיאטריות למטרות פוליטיות – למשל – דלוזיות של תיקון עולם, סכיזופרניה זוחלת (שרק הפסיכיאטר יכול לזהות).

גם ציד המכשפות מדגים את התופעה.

--> דפוליטיזציה – תהליך בו מוציאים את הרוח ממפרשי ההתנהגות הפוליטית ומגדירים אותה בהתנהגות פתולוגית.

סוציולוגים בין זמננו ראו גם במעמד שבו אדם מובא בפני פסיכיאטר או צוות פסיכיאטרים "טקס השפלה”.

2. דוגמא נוספת לתהליך של המרה (מתחנה לבריאות נפש בירושלים- המרצה, בעבודת הדוקטורט שלו, התעניין בתהליכים שאנשים עברו לפני הגיעם לתחנה. התברר לו שאנשים עברו לפני בואם לתחנה תהליכי תיוג, והתחנה נותנת לתיוג התא מקצועי גושפנקא רשמית). מדובר בבחור "האברך" שהגיע לפרקו והתחתן. הזמן – לאחר מלחמת ששת הימים. זמן מה לאחר נישואיו אנשים שמו לב שהוא מתנהג בצורה לא מקובלת בעדתו – למשל: מאריך בתיקון חצות ולעיתים פורץ בבכי, אך לא ייחסו לשינוי (בשלבים הראשונים) שום משמעות מיוחדת, אלא ייחסו לאדיקות דתית, אך התופעה החריפה ובשלב מסויים העניין הדליק נורה אדומה אצל פרנסי הקהילה. בתחילה הגיעו למסקנה שהבחור מתחיל להידמות לדפוסי ההתנהגות המקובלים בעדה אחרת שאיתם היה לעדה הזת סכסוך. התחילו לחשוד שהוא פוזל א המתחרים, והתעורר חשש שהוא עומד לערוק אל מחנה האויב, והלכידות תיפגע. הוחלט שיש לנקוט בסנקציות כלפיו. היו שתי מחנות – מחנה אחד תמך בסנקציות מקובלות – חרם וכו', והמחנה השני, שגבר, תמך בהפנייתו לתחנה לבריאות נפש. זוהי מדיקליזציה.

3. ארה"ב, במאה ה-20, תופעת השתיינות עברה מהפך וזכתה לשם הרפואי – אלכוהוליזם, וזה נחשב למחלה. מאז ועד היום הזה מחפשים את הגן שאחראי לנטיה של האדם אל הטיפה המרה. לפני כן השתיה נחשבה חטא, והתנועה שלחמה בתופעה הזאת וחוקי היובש שנחקקו ולאחר מכן בוטלו (...), אבל הכף נטתה לכיוון רפואי.

כל המושגים הסוציולוגיים שאנו מדברים עליהם שאובים מענף בסוציולוגיה ששמו תיאורית ההבנייה החברתית social construction theory – הכוונה היא שתהליכים חברתיים נסיבתיים מטביעים את חותמם על הגדזות של תפקידים ואינטראקציות בין בני אדם.

אינטראקציה סימבולית – תקשורת באמצעות סמלים מקובלים בתרבות.

למשל, התווית שהודבקה על האברך נולדה בתוך הקשר חברתי.

תיאוריית התגובה החברתיות the social reaction theory– אחד מאבותיה הוא בייקר, והוא טבע את הנוסחה שקיבלה אישוש אמפירי שהגורם המשמעותי הראשון בקביעת מעמדו של אדם שהתתנהגותו חורגת מהמוסכמות החברתיות היא התגובה החברתית להתנהגות שלו.

פסיכולוגים קלינייים לא מסכימים עם זה – הם סוברים שפתולוגיה היא תוצאה של יישות פנימית שמצמיחה את הסימפטום.

הפונקציות החברתיות שתהליכי המדיקליזציה ממלאים:

1. דיסקרדיטציה או דלגיטימציה – ערעור אמינותו של אדם. כך מנטרלים אדם מאחריות מוסרית למעשיו ולמחדליו. יכול לשרת אנשים כדי להזדכות מאחריות פלילית ומעונש. המרצה קורה לזה פשוט הכפשה. תהליך כזה קרוי לפעמים רצח אופי.
   חצי שנה לפני רצח רבין פסיכולוגית קלינית בשם נטע הכהן דורשיו פרסמה בכתב עת בשם נתיב מאמר על רבין וכותרתו היתה "מנהיג עם ליקוי גורלי" והמאמר נראה כתיאור מקרה קליני בו היא מנתחת את רבין ומגיעה למסקנה שהוא מטורף ומסכן את חיינו. המדיקליזציה משמשת להצדקת מעשים ולהקמתן של אימפריות כוחניות.
2. המוסד הרפואי הוא מוסד רב עוצמה, ומשתמש בכפיה – למשל, אצל החולה המתפרע שעלול לסכן את עצמו או סביבתו, או אשפוז בכפיה. יש גם מצבים פחות קיצוניים – doctor's orders , בידוד בכפיה של מי שנחשב נושא מחלה מידבקת. יש ביטוי שאומר שהמוסד הרפואי עוסק ב"שיטור רך”.
   הסיפור של גרישה פייגין – 1970, סמוך ללטביה. פייגין היה רב סרן בצבא האדום וזכה באותות הצטיינות מטעם ברית המועצות. בראשית שנות ה-70 הוא הגיש בקשה לעלות לארץ וסורב. פייגין לא השלים עם כך ויום אחד הוא החזיר את המדליות בהן זכה למיניסטריון המלחמה. כעבור זמן עצר ליד ביתו אמבולנס וממנו יצאו שני סניטרים וביקשו ממנו להתלוות אליהם לבית החולים הפסיכיאטרי מספר 15 שבאיריגה. בדרך הוא שאל אותם למה הוא נלקח לשם, ותשובתם היתה "אדם שמחזיר את המדליות לממשלה חייב להיות מטורף". מבחינתם מי שסוטה מהדרך הנורמטיבית חייב להיות מטורף.
   הכח הרב מאפשר פיקוח חברתי – social control.
3. התחמקות מעימות מוסרי – ערכי וסילוקה של עמימות מהסיטואציה. דוגמא: אלי גבע היה מח"ט בגולני הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה. היתה הוראה להיכנס לביירות ואלי גבע לא היה מוכן למלא את הפקודה. הוא לא רצה שישחררו אותו מלחימה, אך לא היה מוכן לעמוד בראש הכח שמבצע את המשימה. כעבור זמן קצר הופצה שמועה שאלי גבע סובל מבעיות נפשיות ונקלע לקשיים משפחתיים. את ההתנהגות שלו תירצו בבעיות אישיות – הקב”ן הגדיר אותו כבעל אופי חלש. חוסר הנכונות להגיע לעימות מוסרי – פוליטי דחף מישהו להפיץ את השמועה עליו. זוהי דיסקרדיטציה – יש לו בעיות נפשיות ולכן אין לקחת אותו ברצינות יתירה, וכך, באמצעות השתקה, ניתן לפתור כמה בעיות שהצבא עמד מולם – ההתנגדות למלחמה (אמנם היתה גישה של "שקט, יורים!”, אבל היתה גם התנגדות למלחמה) – התארים הדיאגנוסטיים שלהם הוא זכה טישטשו את האלמנט הפוליטי בהתנהגותו. הדבר פורסם בעיתונות וזו עובדה משמעותית בפני עצמה – זהו אמצעי הרתעה והשתקה.

בהקשר של המושג פיקוח חברתי:

פנאופטיקון – בנת'ם, הוגה דעות מהמאה ה-18 תכנן כלא שהיה בנוי רבדים רבדים ובמרכזו היה מגדל תצפית שהיושב בראשו פיקח על כל הנמצאים תחתיו, ומי שישב בראש המגדל היה הפתאופטיקון (רואה הכל). זוהי מטאפורה מאד קיצונית.