הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 5 (ויניקוט 2)

שיעור 5 – 17.04.2012

ויניקוט – שיעור 2

(מבקש לא לכתוב, אני אכתוב רק באופו כללי).

אין תינוק בלי אמא – העיצוב של האני הסובייקטיבי הוא דרמה נפשית לא פחותה מהעיצוב של האני האובייקטיבי (יצרים, דחפים וכו').

התקופה של מושקעות אימהית ראשונית היא קצרה – שבועות עד חודשים. התינוק קיים ברצף, ואינו נמצא במודוס של חשיבה לוגות. מה שמוגש לו הוא המובן מאיליו, היא הקיום הרציף. ההתחלה מתחילה בהיעדר.

האמא בשביל התינוק היא אובייקט סובייקטיבי – היא אכן בחוץ אבל היא נחווית ברצף. האומיניפוטנציה נשמרת בחוויה הראשונית של התינוק – העולם מוגש לפנטזיה בצורה מאד מותאמת (כמו מבחן שהוא בדיוק על החומר שלמדתי). הפנטזיה של האומניפוטנציה נשארת תמיד – שבכביש יהיה פנוי וכו'.

כאן קורה שלב מעבר, שהוא מאד הדרגתי ומסובך.

הפצעתו של האובייקט האובייבטיבי – איך העולם הופך ממשהו שהוא חלק ממנו למשהו שהוא בחוץ? זה המסע מהמושקעות האימהית הראשונית אל האמא הטובה דיה - התסכול – יש לו כמה תפקידים:

• העולם מורחב ונוצר הדמיון והחשיבה – בזמן שהצרכים לא מסופקים (זה מתבטא ביצירה, באומנות, בדת).
• מנכיח את האמא כאובייקט עם חיים משלו, יש ויתור על האומניפוטנציה. התינוק זועם על הנפרדות של האמא, ורוצה להשמיד אותה, ואז הוא מגלה שהאומניפוטנטיות שלו לא משמידה אותה, וזה מכונן את המרחב הפיזיקלי. ויניקוט טוען שאנחנו עדיין, כל חיינו, רוצים להשמיד את האובייקט האובייקטיבי – כי זה מה שגירש אותנו מגן עדן.

“עיוות ... עצמי אמיתי ועצמי כוזב" עמ' 207.

זה שונה לחלוטין מהתהליך הפרוידיאני והקלייניאני – לפי ויניקוט בשלב הראשון אין עולם חיצני, הוא נוצר בהמשך, והוא נוצר על ידי התסכול והכעס – כם לא תגובה לעיקרון המציאות אלא מכוננים אותו.

מחלה בי-פולרית – מאניה היא מאד אומניפוטנטית, והדפרסיה היא ההפך. זו דוגמא קיצונית לפנטזיה של חזרה לעולם הכל יכולי הזה.

אותו רעיון יכול להסביר את השנאה של אוהדים לקבוצה השניה.

ויניקוט אומר שהמקום של היצירתיות, המשחק הוא המקום של המגע בין האשליה והבין המציאות, בין העולם הפנימי והחיצוני. הסיפורים על ההמצאות של ניוטון וארכימדס מעבירות את הרעיון הזה, של הקשר בין יצירתיות ומשחקיות. אלו סיפורים פיקטיביים, שמעבירים את הרעיון שההברקה לא מגיעה מחשיבה לוגית מסודרת אלא ממקום אחר, חוויתי, משחקי.

החוויה של תיווך בין העולם החיצוני היא לא רק למצוא אלא גם להמציא. אם קראנו משהו והבנו מתוכו משהו חדש, זה כי היה את הבסיס בתוכינו, מראש. כשהתינוק בוכה הוא מדמיין את אמא שתבוא, וכשהיא באה הוא מרגיש כאילו ברא אותה. בהמשך הוא יכול להבין שהוא מצא אותה.

השלכות טיפוליות -

לפי פרויד – כולנו רוצים את מה שהמציאות לא מאפשרת (רוצים את אמא ושאבא ילך – לאו דוקא לשלב ולרצוח).

לפי ויניקוט – יש עניין של תלות והזדקקות.

הטיפול הפ' עוסק בדחפים מיניים, הק' על כעסים, השמדה (של המטפל – שחזור), אצל ו' – אין.

מקום המיניות – פ' – הדרמה האנושית היא של דחף ופורקן, לפי ו'- הדרמה האנושית היא המעבר מהאומניפוטנציה ל___, כינון הסובייקט האנושי ולא הכפפת הסובייקט לתנאי החברה.

התנגדות – פ' – פירושים של אגרסיה, לפי ו' – בתנאים מסויימים זאת התנועה הספונטנית.

הכנסת המילה צורך – עד ויניקוט ההעברה פירושה שהמטופל מנסה לספק את דחפיו האמצעות המטפל (מטופלת בהכרח תנסה לפתות את המטפל), אצל ויניקוט – הצורך הוא בקשר, בקרבה.

באנליזה ויניקוטיאנית יש פציינטים שצריכים רגרסיה מאד עמוקה, למקומות מאד ראשוניים, ואז ההחזקה היא של צרכים פיזיים ולא רק רגשיים, המטפל הופך לאמא. פרויד וקליין לא דיברו על זה.

העצמי האמיתי והעצמי הכוזב -

כיצד מתעורר עצמי כוזב?

למה? מה התפקיד שלה?

(אצל פר' הנוירוזה מתעוררת כאשר עולם המציאות והמשאלות לא יכולים לדור בכפיפה אחת).

מה קובע את עוצמת העצמי הכוזב?

האם יש עצמי כוזב נורמלי?

מה ניתן לכנות עצמי אמיתי?

לפי פרויד, הצורך/דחף הוא דחף של האיד, דחף יצרי. פרויד היה הראשון שהצליח להכניס את הלא מודע לעולם המדעי. הוא דיבר במונחים פיזיקליים – יש מתח שהאורגניזם צריך לפרוק.

וניקוט פותח שפה חדשה – צרכי האני (ולא הסתמי) שמשתנים מאדם לאדם – הצורך בהכרה, הצורך במותאמות, שמקדימים את צרכי הסתמי. לפי ויניקוט אצל אני שהתפתח כיאות הוא יכול להרגיש את צרכי האני כחלק ממנו ולא כדרישות הסביבה. אני לא מכה את הנהג שעקף אותי לא כי השוטר יעצור אותי אלא כי הפנמתי את זה. זה שדחפיים מיניים נפרקים כחלק ממערכת יחסים זה כי הוא נתפס כסובייקט. עולם בו זה לא כך הוא עולם בו האחר נתפס כאובייקט.

עצמי שחש בסכנת הכחדה מגן על עצמו באמצעות יצירת עצמי כוזב. כשאין דרך להיות אותנטיים, כי זה נלעג, מפתחים עצמי כוזב שמתנהג "כמו שצריך".

עצמי כוזב, עמוד 206.

לפי פרויד, המטרה, ההישג הוא לקבל את כללי החברה. אצל ויניקוט יש שוני מאד גדול – עצמיות מרצה, כוזבת, היא רצח העצמי. העצמי הכוזה הו המקום בו התינוק מוותר על הספונטניות ומנסה לרצות את הסביבה. הוא אסוק בניחוש של מה שסביבה רוצה ממנו (כמו במבחן בע"פ). לפעמים מועיל לרצות, אבל כאשר זה בא על חשבון העצמי הספונטני, המשחקי זה הופך לרצח.

יש מדרג של עוצמות של אני כוזב -

בדרגה בפתולוגית ביותר האדם חי את הכוזבות. הוא יכול להגיע להישגים כך, אבל העצמי הכוזב כושל בחיים האינטימיים – בזוגיות ומשפחה, עם החברים הקרובים (ביטוי מפעם – טפלון, דאווין...). העצמי האמיתי אינו בא במגע לא עם החוויה שלי ולא עם היחס שלי למציאות. לפי ויניקוט אפשר להעמיד את כל הDSM על העצמי הכוזב. סכיזופרניה, למשל, היא עצמי כוזב שבא להגן על העצמי האמיתי מנגיעה לא נכונה. אנשים שונאים מטפלים כי הם מתיימרים לחזור דרך הבידוד שהם גידלו סביב העצמי האמיתי. לפי ויניקוט, נגיעה לא נכונה בעצמי האמיתי היא גרועה מאונס ומקניבליזם.

שלב פחות פתלוגי- העצמי הכוזב מגן ומסתיר את העצמי האמיתי, אבל יש געגוע לעצמי האמיתי, לאותנטיות.

פחות פתולוגי – העצמי הכוזב מחפש תנאים בהם העצמי האמיתי יכול להתבטא (בן זוג מתאים, עבודה מתאימה). כשהעצמי הזב חש שאין חוף מבטחים לעצמי הכוזב לפעמים הוא מחליט שעדיף למות, כאן יקרו התאבדויות. אם אין מקום לעצמי האמיתי לעצמי הכוזב אין משמעות.

השלב הגבוה ביותר- נימוס.

תפקוד מנטלי של העצמי הכוזב -

העצמי הכוזב זה היצור שחי בעולם האינטלקטואלי – הוא מאד מצליח בו. אבל הוא חי את העולם האינטלקטואלי כמנותק מהחוויות הגופניות, הסובייקט. במובן הזה ויניקוט היה קצת נבואי – הקיום של האינטלקט יכול להיות חיפוי על חוסר הקיום הרגשי. פתולוגיה של המאה ה20, בה העולם השכלי ... האדם המודרני רואה בלוגוס את תכלית הקיום.וניקוט שואל האם הקיום הזה אינו הגנה בפני היקום האמיתי? כאן הוא מתחבר לטענות פוסט מודרניות, לפיהן הידע הוא אשליה של כח. הוא אומר שכשיש חבירה של האינטלקט לעצמי הכוזב יש תופעות פסיכוסומטיות.

עמוד 205.