פילוסופיה
חדשה א'
ד"ר
אלחנן יקירה
ספרות
מומלצת – הקורס של האוניברסיטה הפתוחה
שיעור
1 05/03/2012
מבוא
למחשבה הפילוסופית כפי שהתפתחה באירופה
בראשית העת החדשה- ראשית
המאה ה17 עד אמצע המאה ה18.
חלוקת
הנושאים בקורס תמטית (נושאית)
ויש לה חפיפה היסטורית (לא
מוחלטת).
מבחינה
תמטית הקורס מתחלק לשני נושאים עיקריים:
- שאלת הידיעה
- שאלת האדם (טיבו, המשמעות המוסרית של חייו, של החברה האנושית, מקורות המחזבה הפוליטית וכיו"ב).
הדיון
יתנהל על בסיס דיון בכמה פילוסופיים
עיקריים של הקאנון בתקופה זו.
כמה
עניינים טכניים:
לשיעור
מתלווה תרגיל, בכמה קבוצות.
להרצאה יש אופי כללי, והיא
אינה מחליפה קריאה, אלא
מניחה אותה.
מטלות
הקורס – בתרגיל יש חובת נוכחות, ויש
מטלות של כתיבת תרגילים מדי פעם. לעומת
זאת, בשיעור אין חובת
נוכחות, אך יש בחינה.
היא תהיה מבוססת בעיקר על
הקריאה, אך גם על התרגיל
וההרצאות.
הציון:60%
בחינה, 40% - נוכחות
בתרגיל ומטלות.
הסילבוס
כולל רשימה ביביליוגרפית שיש לקרוא
לשיעורים.
נימוסים
והליכות-
מתבקשים
להימנע מאכילה, הסתובבות,
איחורים, יציאות
באמצע השיעור.
מבוא
כללי – על מה נדבר ולמה
חדשה
(מתוך כותרת הקורס):
תרגום של מודרנית. המודרניות
היא שאלה מרכזית מבחינות היסטורית,
היסטוריוסופית, סוציוליגת,
פוליטית וגם פילוסופית.
עצם הגדרת השיעור מחייב לומר
כמה מילים על מודרניות. העידום
המודרני מתחיל איפשהוא בין המאה ה15
ל17, והשאלה היא
האם לתקופה זו יש מאפיין ספציפי, ומהי
ההצדקה להגדרה הזאת. שאלה
קשה! אחד
הדברים שמאפיינים את המודרניות היא התודעה
העצמית של עצמה כמודרנית. יש
להניח שבאתונה לא היה קורס בשם "מבוא
לפילוסופיה עתיקה". היוונים
לא תפסו את עצמם כעתיקים, בניגוד
לאדם המודרני, תופס עצמו
כמודרני. רנה דקארט
(1550-1600) מתחיל את מפעלו
הפילוסופי בהדגשת החידוש של מה שהוא מבקש
לעשות. זהו חידוש מבחינות
רבות, בימי הבניים פילוסופיה
נכתבת בד"כ כפרשנות של
טקסטים קודמים (גם כאשר
היא מכילה חידושים גדולים). התודעה
העצמית של הפילוסוף בוחרת לא נראות את
החידוש כחידוש. דקארט עושה
את ההפך.
מובלע
בדברים האלה יש מאפיין נוסף של המודרניות,
והוא התודעה העצמית.
ההסתכלות של בני התקופה
המודרנית על עצמם ביחס לתקופות אחרות.
עבורינו, המושג
תודעה, או תודעה עצמית,
הוא מושג מובן מאליו. אבל,
המובן בו אנחנו משתמשים במושג
'תודעה' הוא
מובן חדש, שמופיע לראשונה
במאה ה-17 אצל דקארט.
המשמעות (החדשה?)
דומה למצפון – בית דין פנימי
ששופט את המעשים שלנו. הרעיון
שיש התרחשות פנימית בה מתקיים דו שיח של
האדם על עצמו הוא רעיון חדש. זה
קשור למושג הכללי של התבוננות על העצמי.
אחת השאלות שעולות היא האם יש
לצורה הזאת של ההתבוננות על עצמה, על
המודרניות שבאה לידי ביטוי באופן פורמלי
יש תוקף? יש ויכוחוים רבים
על השאלה הזאת – האם הסטרוקטורה של המודעות
העצמית כוללת בתוכה גם מרכיבים תוכניים?
למשל – הרעיון שבתוך ההתבוננות
של המודרניות על עצמה יש מרכיב עקרוני
שאפשר לכנותו מרכיב ביקורתי, כלומר
שההתבננות הזאת אינה רק תיאורית, אלא
יש בה גם אלמנט ביקרותי, ששואל
על התוקף של מרכיבים שונים בהוויה המודרנית.
את
כל זה – החדשנות, תודעת
החדשנות, הרפלסיה,
אפשר למצוא אצל דקארט,
שפחות או יותר ממציא את התודעה
במובנה המודרני.
20-30 שנה
אחרי מותו של דקארט אירופה היא עולם אחר,
מהרבה בחינות. הנה
כמה, באמצעותם יתאפשר אפיו
תוכני של מה שמאפיין מודרניות כמודרניות:
- אירופה של ימי הביניים מבוססת על דת. הפילוסופיה של ימי הבניים באירופה היא נוצרית כולה, ובניה על שורה שלמה של עקרונות – למשל, רעיון הפרשנות – תפקיד הפילוסוף הוא לפרש טקסטים מקודשים שלהם תוקף אלוהי, יש מוסד מוסמך – המוסד האפיפיורי. משבר גדול מאד שמבשר את משברי המודרניות הוא משבר הרפורמציה. בלי להבין אותה אי אפשר להבין את אירופה ואת הפילוסופיה שלה. בעיית הדת חוזרת ומופיעה באופן קבוע. תפקיגה, טיבה, טיב עקרונותיה והסבריה עומדים באופן קבוע במרכז המחשבה של הפילוסופיה המודרנית, ובמיוחד במאה ה17, בו מתחיל תהליך הסקולריזציה – תהליך בו הכנסיה או הדת חדלה מלמלא את התפקיד אותו היא ממלאת בחברות האירופיות בימי הביניים. תוך זמן לא רב, הדת הופכת ממה שמגדיר את הארגון הציבורי – מדיני לעניין פרטי. זה מתחיל במחשבה הפילוסופית של המאה ה17. זה מתחיל בפילוסופיה של ברוך שפינוזה – אחד הפילוסופים שמחוללים את מהפכת החיילון (סקולריזציה).
- השינוי המהותי שחל במבנה הפוליטי באירופה המודרנית. 1648 – מסתיימות 30 שנה של מלחמת 30 השנה, שמתרחזת בעיקר במרכז אירופה. מגיעים לשורת הסכמים ששמים קץ למלחמה, והם המקור למבנה הפוליטי של אירופה עד היום הזה. אותו מבנה שאירופה מתחילה להתארגן לקראתו הוא המבנה של מדינות הלאום. בעקבות מלחמת 30 השנה נקבע שדת הנתינים נקבעת על ידי דתו של השליט. כך נפתח הפתח להיווצאותן של ישויות מדינוית על בסיס דתי, אתי, היסטורי... זהו למעשה הבסיס של מדינות הלאום. די מהר נוצרות זהויות תרבותיות ספציפיות. ראשונה, זה בא לידי ביטוי בהבדלים לשוניים. השפה האינטלקטואלית-מדעית-פילוסופית היא הלטינית, וכך נוצרת קהילת אינטלקטואלים באירופה המערבית (וגם מרכזית). יש רשת חברתית שמתקיימת על פני כל אירופה, ומאגדת בתוכה כמה מאות-אלפים של אנשים, המכנים את עצמם "הרפובליקה של הספרות" ומקיימים מערכת מסועפת של התכתבויות – כולם מתכתבים עם כולם. יש כמה אנשים שהם ה"שרתים" של הסיפור הזה, אחד מהם, שחי בתקופת דקארט הוא נזיר פריסיאני בשם מרסל – הוא מהווה צומת אדירה של מכתבים ומעודד את כתיבתם. התרבות הזאת נעלמת באופן הדרגתי כאשר, למשל, מתחילים לכתוב בשפות המקומיות. דקארט, למשל, כותב חלק מכתביו בצרפתית ולא רק בלטינית. נוצרים סגנונות לאומיים של פילוסופיים (היום, זה קצת נגמר, בעקבות הגלובליזציה והשתלטות מסויימת של האנגלית).
- העולם נפתח – אנחנו נמצאים זמן קצר יחסית אחרי התגליות הגאוגרפיות הגדולות, בהן מגלים גם מערכות ערכים ותרבויות אחרות. מכאן צומח סוג של רלטיביזם, שכרוך גם באותה רפלקסיביות של המודרניות על עצמה.
- המהפכה המדעית. כחלק מאותה תודעה עצמית של המאה ה17 על עצמה מוגדרת המהפכה המדעית כהיווצרותו של "המדע החדש”. זוהי לידה ארוכה – סדרה של תהליכים היסטוריים שמבשילים. הדבר הזה קורה בעבודתו של גלילאו גלילי. יש מבשרים רבים אחרים, כל זה מבשיל לסוג של מהפכה בה מופיע פתאום הישג אינטלקטואלי שמשנה את העולם, וזה גלילאו. (פספסתי קצת – לבדוק מה חסר ואת המשפט הבא) אנרציה – תנועה באופן מסויים ומנוחה אינם שונים זה מזה. זה לא אינטואטיבי, כי אנחנו לא מכירים תנועה אינרציונלית – זאת הפשטה, אנחנו יוצאים מניסיוננו, מפשיטים מתוכו כמה אלמנטים וגוזרים מסקנות שמנוגדות לניסיון היומיומי שלנו. זה אומר שהטבע של העולם הפיזיקלי הוא כזה אשר אנחנו מגיעים אליו ע"י תהליך אינטקטואלי מורכב. מגיעים לזה על ידי סדרה של אידיאליזציות: תארו לעצמכם כדור שמונח על מישור ולא מופעל עליו שום כח, חיכוך (לא קורה בעולם!). נדמה שאנו מטים את המישור – הוא יתחיל לנוע במהירות הולכת וקטנה, אבל אם המישור לא משופע כלל וניתן לכדור דחיפה הוא ינוע בקצב קבוע עד אינסוף (אם המישור אינסופי) אלא אם כן משהו יעצור אותו. גלילאו מבצע ניסויים מחשבתיים על מנת להוכיח את התוקף של מה שנקרא חוק האינרציה. למה זה חשוב? תמיד ידעו שיש גופים ויש תנועה, אבל המדע של אריסטו (גלילאו ?) מתייחס לתנועה פיזיקלית כביטוי, אחד מיני רבים, של עקרון מטאפיזי כללי – שהוא השינוי. התנועה הפיזיקלית היא סוג של שינוי שחלים עליו כל החוקים של העיקרון המטאפיזי של השינוי, למשל – ששינוי תמיד מכוון אל המקום שהוא נע אליו. אחת המסקנות היא שיש הבדל אובייקטיבי בין "למטה" ו"למעלה" - החלל אינו הומוגני, כי אם מסבירים תנועה כשינוי נאמר שהתכלית שלו, שהוא "שואף" להגיע למעלה. היום ברור לנו ש"למעלה" ו"למטה" הם יחסיים, שאותם כללי תנועה שחלים על הגוף הנופל חלים גם על הגוף שעולה מעלה. מערכת שלמה של אבחנות... גלילאו אומר – אין למעלה ולמטה, הכל אותו דבר. זאת מהפכה. זה אומר שהעולם הוא שונה מאיך שאנחנו תופסים ומבינים אותו, שאנחנו צריכים להפיעל את המחשבה המופשטת שלנו כדי להבין את האופן בו העולם בנוי, אנחנו צריכים להתגבר על האינטואיציות שלנו. השאלה היא – מנין התוקף? למה ההפשטות הללו תקפות יותר מהאינטואיציות שלנו? זאת השאלה היסודית, המבואית שאותה שואל דקארט. איך להבין,להצדיק את האופן החדש בו אנחנו מתבוננים על העולם.
דקארט
היה שותף למהפכה המדעית – היה אחד ממנסחי
עיקרון האינרציונליות של התנועה. מה
שמניע אותו הוא הצורך לתת הסבר למדע,
למדען שמצע את המהפכה הזאת,
שקונה את הידיעה הזאת.
עד
כאן אספקט אחד של המהפכה המדעית, יש
שני אספקטים נוספים:
- אחד הדברים שמאפיינים את המהפכה של גלילאו ודקארט מנסה לתת לו הסבר הוא המתמטיקזציה של המדע. כל המדעים משתמשים במתמטיקה כמכשיר עיקרי באמצעותו מנסים לפענח את העולם – האדם, החומר, החברה, הכלכלה. יש פה סוג של חידה, כי המתמטיקה היא בעצם המבנה של המחשבה, של שתבונה האנושית. השאלה היא על איזה בסיס אפשר להצדיק את העובדה שאנחנו נוטים לחשוב שהמחשבה הזאת, שהמבנה הסיסי שלה הוא מתמטי או מעין מתמטי מתאר את העולם כפי שהוא. האם העולם מתמטי? ואם לא – איך להסיבר את זה שזה עובד. אחד ההישגים הגדולים של דקארט הוא הסבר מתמטי, שעוסק באיך הדבר הזה, שסגור בתוך עצמו מסוגל לבטא את המבנה הפיזיקלי של הגופים, הדברים בעולם. אחת השאלות שעומדת בבסיס הדיון הזה היא שאלת הגוף והנפש – איך שני דברים שונים כל כך – גוף/נפש, עולם פיזיקלי / עולם מחשבה קשורים כל כך זה בזה. דקארט מעלה את השאלה (שלמלווה אותנו עד היום) לסדר היום הפילוסופי. התשובות שניתנות היום לא שונות מהותית מאלה שדקארט וממשיכיו אחריו ניסו לתת. האחרות הרדיקלית של הגוף והנפש היא עניין חדש. בעייה זו היא בעיה חדשה. מוצאים אותה בצורות שונות בפילוספויה יוונית, נוצרית, יהודית – בד"כ כשאלה חצי תיאולוגית: איך להסביר את העובדה שהגוויה נשארת גוויה והנפש, אנחנו מניחים, ממשיכיה להתקיים. במאה ה17 השאלה מתחילה להישאלה באופן אחר – על בסיס האחרות הגמורה של הגוף והנפש. המנגנונים בהם מדברים עליהם הם שונים לחלוטין.
- למדע של גלילאו יש עוד מאפיין – מכניזם. החוקים ששולטים בתוכו, על פיה הכל קורה, הוא מודל מכניסטי – היחסים הם כמו היחסים שמתקיימים בין כדורי ביליארד. הרעיון הוא אותו רעיון שהופיע בפילוסופיה היוונית כאטומיזם – העולם הפיזיקלי בנוי מחלקיקים קטנטנים, שאת כל התופעות הכי מורכבות ניתן להסביר על פי מערכת פשוטה מאד של יחסים שעשויים לתקיים בין חלקיקים קטנים כאלה, שמה שמאפיין אותם הוא היותם חסרי פנימיות – יש בהם רק יחסים בהם אחד חיצוני לשני – אינטראקציות של דחיפה. הדחיפות האלה אמורות, באופן עקרוני, להסביר את כל הטבע הפיזיקלי. זה מעין ביטוי פשטני של איך שמסתכלים על העולם הפיזיקאלי היום – זה יותר מורכב היום, אבל הרעיון שאין שום דבר מניע שאפשר להגדיר באמצעות פנימיות – כאן עולה מושג התודעה, שמה שמאפיין אותה היא אותה פנימיות. ההבדל בין הפנימיות של התודעה ולחיצוניות של הגופניות (גוף פרטי ואח"כ עולם), מנוסח ע"י דקארט ואיתנו עד היום. זה בלתי נמנע בהתחשב במהפכה המדעית. הגדולה של דקארט היא בכל שהוא תפס משהו שהוא עסק בו, ניסח כמה שאלות שמתחייבות ממנו והפילוסופיה המודרנית מנסה לענות עליהן עד היום.
עוד
שתי מאפיינים (של מה?)
אחד שייך למהפכה המדעית ואד
לתגובה הפילוסופית – בעיקר הקרטיזיאנית.
הוא
ציין שלושה מאפיינים של המהפכה המדעית.
ניוטון
– נולד בשנה בה מת גלילאו. פירסם
את הספר החשוב ביותר, כך
אומרים, בתולדות המדע.
אז יש כבר מדע מודרני בשל במישה
רבה. זה קורה תוך כמה עשרות
שנים. עם ניוטון אף אחד
כבר לא מתווכח ויכוחים איתם נאלץ להתמודד
גלילאו (בסיפור הדרמטי עם
"נוע תנוע").
עוד
אלמנט שלכאורה (ורק לכאורה)
לא מתיישב לגמרי עם הדברים
שהוא אמר קודם, וחשוב,
בין השאר, כדי
לסלק טעות מקובלת – והוא האקספרמנטליזם
(נסיינות). המדע
המודרני מתבסס על הפומביות של הניסיון
שניתן לתאר אותו לפרטים ולשחזר אותו.
זה חדש! חלק
מהמקורות של המדע המודרני (מתוכם
צמחה הכימיה המודרנית) הוא
האלכימיה. שם הפרקטיקה
היתה לבצע דברים בסודי סודות – לא גילו
כלום. זה משתנה לגמרי באותה
תקופה. גם הניסוח של הדברים
בצורה מתמטית מתבסס על ניסיון, סביבו
נבנה האתוס המדעי המודרני. המגע
לפני כן מתבסס על התבוננות בטבע, לא
על מניפולציה עליו.
איפה
הטעות המקובלת? אחת החלוקות
המקובלות היא לשתי אסכולות:
- רציונליסטים – כמו עכביש, שמוציאים רעיונות מתוך הראש
- אמפריציסטיים – כמו נמלה, שאוספת עוד ועוד ניסיון, ועל בסיסו בונה את התיאוריות.
זוהי
ראיה מופרכת ומוטעית. דקארט,
שהוא המייצג של רציונליזם,
מספרים עליו שכששאלו אותו
איזה ספר הוא קורה הוא ענה שאת הפרה בחוץ,
אותה הוא עומד לנתח. כלומר,
מה שמבדיל בין האסכולות הוא
לא ההתבססות על ניסיון. גם
דקארט, מייצג
הרציונליזם התבסס במידה רבה על ניסיון.
כמו
הרבה דברים אחרים, המושגים,
או המונחים נשארים קבועים,
בעוד משמעותם משתנה פעמים
רבות באופן רדיקלי. למשל,
מושג החומר שעומד ביסוד
הרציונליזם – דיברנו על השינוי במושג
התנועה, שינוי דומה חל
במושג החומר – בתפיסה האריסטוטלית היוונית
חומר הוא ביטוי לוקאלי של פרינציפ מטאפיזי
כללי, שהוא הפרינציפ של
אותו דבר שיכול לקבל את הצורה. החומר,
במובנה המובהק של המילה הוא
דבר שאינו יכול לקבל צורה. החומר
של גלילאו ושל דקארט מוגדר אחרת (איך?)
וזו הגדרה חדשה.
עוד
נקודה חשובה שמכניסה אותנו לתוך דקארט.
אחת
השאלות שמתעוררות בספרות הפוסט מודרנית
היא ביקורת וויכוח על התוקף, משמעות,
מובן ולגיטימיות של מושג
הסובייקט. אחד הדברים
שנאמרים בהקשר הזה הוא שהמושג הומצא על
ידי דקארט. (...)
יש בעייתיות ביחס למושג החדש
של החומר שגורמת לדקארט לחשוב על הדברים
במונחים שאנחנו מנסחים היום באמצעות מושג
הסובייקט. יש "אני",
שהוא הנושא של המחשבות,
הוא הפועל שחושב את המחשבות,
שבתוך אותה הפנימיות שמאפיינת
את הסובייקטיביות מתרחשת הדרמה של הידיעה,
אמת, שקר,
טעות – כל מה שאנחנו מייחסים
כ"מנטלי" (באופן
יותר רופף). התשובות שדקארט
נותן הן דחוקות במקרים רבים, שמעוררים,
מיד אחריו, שורה
שלמה של ויכוחים בהן נקבעת במידה רבה מה
שניתן לכנות האג'נדה של
הפילוסופיה המודרנית. הרבה
מאד מן הדברים הללו נקבעים ביחס שבין
הסובייקט לעולם. יש ניסיונות
לברר מיהו ומהו הסובייקט, איזה
סוג של יש הוא, אם זאת אשליה
– למה אנחנו שוגים בה... מצד
אחד אנחנו לא יודעים לומר עליו שום דבר
רציני, ומצד שני זה הדבר
הכי מיידי בניסיון שלנו. שורה
שלמה של שאלות מנוסחות בחדות שלא תמיד
מקבלות תשובה ברורה.
מהר
מאד דקארט הופך לפילוסוף החשוב ביותר.
חלק מהמהפכה מתבטאת במקום
החשוב בו דקארט והפילוסופיה שלו תופסים
בעולם שסביבו. המושגים
והאבחנות של דקארט ממשיכים ללוות אותנו
עד עצם היום הזה.
דקארט
רנה
דקארט, 1596-1650.
נולד
וחונך בצרפת, אבל חלק
ממנהגי התקופה הוא לתת צורה לטינית לשמות
המקומיים, ושמו הלטיני
הוא קרטזיוס. מכאן נגזר
התואר קרטזיאני.
באופן
רשמי היה משפטן, היה בצבא
במלחמת 30 השנה, באחד
החורפים של המלחמה הוא מוצא את עצמו בעיר
הגרמנית אול ושם הוא חווב חוויה מעין דתית
– חולם חלום ומפרש אותו בדיעבד כקריאה
לייעוד. הייעוד שלו,
כפי שהוא מפרש, הוא
להציע יסוד למדע חדש ונפלא. המטאפורה
של היסוד חוזרת בחיבור על המתודה,
ובחיבור הראשון בהגיונוץ,
שבה דקארט משווה את הידיעה
שלנו של העולם לעץ / לבניין
שצריך לעמוד על יסודות איתנים. הוא
אומר שהמדע הישן שאותו הוא ובני דורו למדו
הגיע לסוף הדרך, ויש להציע
מידע חדש, וצריך להציע
למדע הזה יסודות, להראות
למה הוא תקף. הוא רואה את
ייעודו בהצעת ובסוס יסודות למדע החדש.
היומרה שלו היא עצומה,
והוא רואה את המשך עבודתו
כמשהו שייקח כמה דורות אך העיקר כבר יהיה
אחרי שהוא יעשה את זה. זה
חשוב כי יותר מזה שזה מראה את יומרתו זה
מראה את התפקיד האמיתי שדקארט נותן
לסובייקט. היומרה הצעמית
שלו היא רק ביטוי אחד לכך שהדע הזה הוא
דבר אנושי – המדע של הסובייקט, והוא
יכול לפענח עבורנו את מבנה המציאות.
היסודות של המדע הם מטאפיזיקה,
והתרומה העיקרית של דקארט היא
לאו דוקא כאיש מדע (והיו
לו תרומות חשובות במתמטיקה ופיזיקה)
אלא באופן בו הוא הגדיר – הנחת
היסודות, הגדרת האני,
המקום שמקנה תוקף למה שהוא
אומר על העולם, מהו האחר,
מה טיבה של האחרות... כלומר,
שאלות פילוסופיות, בתחום
שהיום נקרה מטאפיזיקה.
סקירה
ספרותית-
דקארט
מתחיל כאיש מדע. עבודתו
המדעית מתפרסמת בשלושה חיבורים מדעיים
שמתפרסמים עם חיבורו "על
המתודה":
- גיאומטריה – הוא ממציא את הגיאומטריה האנליטית, ומראה שגיאומטריה ואלגברה, שנחשבו כשתי דיסציפלינות שונות, כפופות לאותה מערכת.משם הוא גוזר מושג מאד מעניין בשם mathesis uneveralis – שם נדדף למה שאנחנו מכנים תבונה, שמתגלה בדיסציפלינות יותר לוקאליות.
- מטאורים – כל מיני תצפיות על תופעות מטאוריות.
- דיופטריקה – ענף של האופטיקה
“על
המתודה" מופיע במקור
כמבוא מתודולוגי לשלוש החיבורים האלו.
דבר
דומה נכון לגבי "ההגיונות"
– החיבור הפילוסופי החשוב
ביותר שלו, שהופיע במקור
עם שורה שלמה של דיונים על ההגיונות.
(...) יש כאן סוג של מטרה פוליטית.
עד אז לומדים באונירסיטאות
פילוסופיה על בסיס טקסט-בוק
של פילוסופיה סכולסטית, של
ימי הביניים, ודקארט רוצה
להחליף אותם בפילוסופיה שלו. הוא
לא מצליח, אך הפילוסופיה
הופכה להרבה יותר דמוקרטית. הוא
שולח את הטקסט למרסן (פספסתי
מי זה) שמפיץ אותו לקבוצה
של פילוסופים ותיאולוגים, שכותבים
השגות על הטקסט, דקארט
משיב לכל אחד על השגותיו, ובסוף
יוצא חיבור שלם – רב שיח פילוסופי – שכולל
את ההגיונות, ההשגות
והתשובות. זו טעות לראות
את ההגיונות ללא ההשגות כיחידה שעומדת
בפני עצמה.
“עקרונות
הפילוסופיה" – מתייחס
לכל מיני תחומים שאמורים לצמוח מאותם
שורשים כמו ענפים, ואחריהם
הפירות – המדעים היישומיים (שוב,
מודל העץ). זו
הפילוספיה של דקארט, לא
כל כך הצליח.
עוד
חיבור – רגשות הנפש - תורה
של אמוציות, אתיקה,
ניתוח המבנה הנפשי של האדם.
אחרי
זה אי אפשר לכתוב פילוסופיה בלי להתייחס
לדקארט. הוא מנסח אג'נדה
פילוסופית שמנחה עד עצם היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה