שיעור 9
התקינות הפוליטית והדיאגנוזה הפסיכיאטרית
מביא כתבה עדכנית בהארץ שיוצאת נגד ספר לימוד בשם "פרקים בפסיכיאטריה" שמגדיר הומוסקסואליות כהפרעה נפשית. הנושא עצמו - ההעדפה המינית הוא לא נושא חדש, במאות ה-16 – 17, בתקופתה של האינקיוויזציה באירופה ההומוסקסואליות היתה משולה לכפירה, למינות, הומוסקסואליים, כמו מכשפות ויהודים, הועלו על המוקד. עם עלות הנאצים לשלטון נחשבה הומוסקסואליות לפגיעה בטוהר הגזע, והומוסקסואליים זכו לטיפול דומה של חולי נפש, בעלי מום וכו', במה שכונה "המתות חסד". כיום אנחנו חיים בעידן של מדיקליזציה, והנושא עלה על סדר היום. ב-1973 שונה המיקום של האבחנה של הומוסקסואליות בDSM – זה נחשב לנקודת ציון מהפכנית. זו אחת התופעות המעניינות בתחום הדיאגנוסטיקה – שינוי הדגמים בספר האבחנות הדיאגנוסטיות נוצר כתוצאה מהצבעה פוליטית – בAPA האמריקאי. נחזור לספר – בפרק עליו יצא הקצף תוארה הומוסקסואליות כסינדרום.
נחזור לנושא משבוע שעבר – מלחמת המפרץ הראשונה. מושג המפתח להמשגת הנושא היא מטאפורת "המדינה הטיפולית". השחקנים המרכזיים בדרמה ההיא היו:
- אוכלוסיית היעד (הנתונה לסכנה נפשית)- כל אזרחי מדינת ישראל "בריאות נפשית לאומית".
- אנשי בריאות הנפש – טענו שנכנסו לואקום מסויים שנוצר במדינה. העובדה היא שההנהגה הפוליטית בראשות יצחק שמיר לא הרבתה להופיע בפני הציבור וגזרה על עצמה במידה מסויימת שתיקה. אנשי בריאות הנפש טענו שהעובדה שההנהגה לא דיברה אל ההמונים ולא דאגה לשיכוך חרדותיהם הותירה ואקום (ועליו הם הסתערו). אנשי המקצוע טענו שהם הקריבו את עצמם על מזבח שפיותם של המדינה – אזרחי המדינה, לטענתם, עמדו על סמך התמוטטות נפשית. אנשי המקצוע נעלבו מאד מזה שלעגו עליהם (לעגים שונים הוצגו בשבוע שעבר). הם נעלבו גם מכך שדובר צה"ל, נחמן שי, הפך להיות 'הפסיכולוג הלאומי' – ובכך גנב להם את ההצגה (והוא אפילו לא איש מקצוע!) הם ראו בזה זלזול מסויים מצד ההנהגה הפוליטית – חצי הביקורת מופנים אל ההנגה הפוליטית של אותם הימים.
- ההנהגה הפוליטית
- התקשורת – נהגה באנשי המקצוע באמביוולנטיות – מצד אחד נתנו להם במה, ומאידך פרסמו דברי ביקורת של עיתונאים על מעורבותם הרבה של אנשי הטיפול במלחמה.
לסיכום, מה שהתרחש במלחמת המפרץ הוא דוגמא למדיקליזציה של חיי היומיום. כל מה שרציחנו לעשות באותם הימים עבר דרך הפילטר של עצתוהם של אנשי המקצוע. כיוון שהיה מדובר בפרק זמן מוגבל שבו היו לכודים בתוך סיטואציה טוטאלית – אנשי המקצוע היו "המוניטורים של ההתנהגות" – כל ההתנהלות היומיומית נצבעה באותם ימים בצבעים טיפוליים. עמרם ראה במדיקליזציה ביטוי לדה-פוליטיזציה – אלו שני צדדים של אותה מטבע. המצב הזה היה טעון פוליטית, והאלמנטים הפוליטיים של המצב הזה נסתרו מעיני הציבור בצורה מלאה. האלמנטים הפוליטיים היו –
- האופציה הצבאית שעלתה באותם ימים – להפציץ את עיראק
- המתיחות הפוליטית עם ארה"ב – האמריקאים עשו מאמץ רב לרסן את התוכניות שנרקמו כאן לגבי תגובה צבאית שתוכננה על ידי ראשי הצבא.
כל זה נסתר מהציבור שהיה טרוד בשתיית מים והנחת סמרטוטים רטובים על הרווח שבין הדלת לרצפה. זוהי מדיקליזציה שמסיטה את הדעת מסוגיות פוליטיות שהיו אמורות להיות בדיון ציבורי. ייתכן שההנהגה הפוליטית עודדה את המדיקליזציה כדי שאנשים יסונוורו ולא יתעסקו בשאלות הרות הגורל שעמדו על הפרק.
נמשיך כרונולוגית ל-1993.
מדובר בתהליך שקרוי תהליך השלום, או הסכם אוסלו. כרוכים בו כמה נושאים:
- גל הפאניקה שהתעורר בארץ בעקבות חתימת ההסכם באוסלו
- מסע שיסוי שהתנהל נגד יצחק רבין מצד אנשי בריאות הנפש שהופנה אל רבין, לא כפוליטיקאי, אלא כאדם הלוקה בנפשו
- מה שהתנהל סביב יגאל עמיר
נבדיל בין האפקט של תהליך השלום על הצבא ועל האזרחים:
- על הצבא – ראש ממד"א (משה אבן חן) כתב מאמר מפורט לעיתון ובו עסק לאפקט שיה יכול להיות לכל מה שנבע מהסכם אוסלו לגבי התנהלותם של חיילים. "מי שנכווה ברותחים נזהר בצוננים". הוא היה ראש ממד"א באינתיפאדה הראשונה, ואד ממד"א (דיברנו על זה) הואשם בטיוח העובדות. סיטואציה של עימותים – בים מתנחלים פלסטינאים, בן שוטרים פלסטינאים לחיילים. הוא צפה משברים נפשיים בקרב חיילים – החיילים יהיו רקועים בין נאמנויות ושנות. הזהיר את ראשי הצבא שיתנו את הדעת למשבר הנפשי המרחף מעל ראשי חייליהם, ומציע שצה"ל יקים חוליות ניידות שאפשר יהיה להקפיץ אל מקומות חיכוך, ושהחוליות יקיימו מפגשים קבוצתיים / תרפויטיים בין הגורמים השונים שלוקחים חלק בקונפליקט במקומות מסויימים. הוא ראה בממד"א גוף שיכול להגן על הדמוקרטיה.
פרשה נוספת שהתרחשה ב-1995 – ראש ממד"א היוצא היה אמור לקבל עוד שנת חסד – הארכה של המינוי שהיא ביטוי של האמון שהמערכת נותנת לקצין המסויים. הרמטכ"ל דאז החליט שלא להאריך את תפקידו, ונטען שהסיבה לכך היא דו"ח של ממד"א שדלף, ובו חיילים מרגישים ששירות בשטחים שוחק אותם, המוטיבציה שלהם נפגמת והם עדים למסכת של התעללויות ופגיעות מצד חיילים פלסטינאים. לא היה בכל חידוש רב – שמענו על כך כבר באינתיפאדה הראשונה, אבל העובדה שהדבר יצא לאור באמצעות דו"ח (....) הרמטכ"ל החליט "להרוג את השליח".
אנשי בריאות הנפש הזהירו על מצבם הנפשי של אנשי התנחלויות שיועדו לפינוי בעקבות הסכם אוסלו. אכן היתה חרדה והיא היתה עמוקה ואמיתית. מנקודת ראות אחת זו עקירה, גירוש, ומנוקדת ראות אחרת זה פינוי, אולם אין שאלה שאדם שעומדים להרוס את ביתו נמצא במצוקה איומה. השאלה היא למה רותמים את החרדות האלה.
(... יתכן שחסר קצת)
מכותרות העיתונים –
"חרדת המונים בקרב תושבי ההתנחלויות" – ההצעה: מטפל לכל מתנחל
הרב עמיטל – שרים צריכים להעסיק יועצים פסיכולוגים כדי שינחו אותם כיצד לדבר אל ציבור המתנחלים (הפוליטיקאי זקוק ללחשן שירסן אותו...)
נובמבר '95: אורה נמיר, שרה בממשלת ישראל באותם ימים מפרסמת את נכונותה "לספק לגולן פסיכולוגים" – מעיד על כך שהגיע לאוזניה שאנשים בגולן נתקפו בהלה (אמיתית!). הדבר עורר רוגז בקרב מתיישבים שראו בכך מאבק פסיכולוגי בתושבי הגולן – ניסיון לרכך אותם כדי שיסכימו להתפנות. בסוף היום שליחת פסיכולוגים לתושבי הגולן מעידה על כך שאנשים אובדי עצות.
כותרת נוספת: "אריאל על ספת הפסיכולוג – זה מתחיל לקבל ממדים של מגיפה: ראשונים פנו לפסיכולוגים תושבי הגולן, עכשיו תושבי אריאל".
היתה פניה לעמית מסוים כדי לטפל במנהיגי הציבור – כיצד להתמודד עם מצבי לחץ.
בעיתונות נאמר שפסיכולוגים שגרים בשטחים נקטו בקו מתון מאד ורואים ת התמונה בצורה א-פוליטית לחלוטין.
משרד החינוך באותם ימים נוהל ע"י יוסי שריד – משרד ממשלתי הוא מוסד פוליטי. שני האנשים שיוזכרו מקבלים את משכורתם משם, והם אמורים לעבוד עם אנשים שנפגעו נפשית כתוצאה ממדיניות הממשלה – לחצים נוגדים.
צבי מוזס – ברטוריקה המקובלת על אנשי בריאות הנפש – עוסקים בפעילות שתדלנית lobbing על מנת להפנות משאבים לבריאות הנפש.
קלמן בנימיני – אבי השירות הפסיכולוגי ייעוצי בבתי הספר. (העביר מסמך לעמרם). בראש השירות הייעוצי – פסיכולוגי של אותם ימים עמד אדם מסויים, פסיכולוג קליני בהכשרתו. המסמך פורסם ב1994 (במהלך תהליך אוסלו). המסמך הוא פרוטוקול של כנס שהתקיים תחת הכותרת "בעקבות הסכמי אוסלו" והשתתפו בו פסיכולוגים שעבדו במערכת החינוך בשטחים.
מארגני הכנס רצו להפיץ את המסמך בכל רחבי הארץ, לקריאת אנשי המקצוע מהעבר השני של הקו הירוק. כדי להפיץ נדרש אישור מהפסיכולוגי הכללי. הפסיכולוג הכללי דחה את הבקשה – "לא ראיתי לנכון לפרסם אותו בעלון שלנו (שמופץ מטעם משרד החינוך) כי הוא פוליטי מדי ומבטא יותר מדי הזדהות עם המקום בו אנשים גרים ועובדים (over identification – האשמה בנקיטת עמדה). יש גם ביטוי להרבה מצוקות אישיות". הוא קורא בין השיטין וחושב שיש גם מצוקות אישיות (מה שייך?). מזכיר את ההתנהלות במקרה של אלי גבע, את ה"האשמה" בבעיות אישיות. הוא חושב שאנשים התבטאו בחריפות משום שיש להם מצוקות אישיות. ומשפט המחץ = "ואין אף מילה טובה על השלום". הוא בעצם אומר דבר והיפוכו – מצד אחד מאשים בנקיטת עמדה = הזדהות יתר, ומצד שני בחוסר אמירה פוליטית (מן הסוג ה"נכון").
הציר המרכזי הוא "הקרע שבלב" (בלשון אחד העם) בין ה"אני האזרחי" לבין ה"אני המקצועי". המסר (בשיעור הזה) – הבה לא נתעלם מהמציאות האישית הזאת, מהכפילות.
ציטוטים (מאותו הכנס):
- "מאז חתימת ההסכם הגיעו אל השירות הפסיכולוגי הרבה מאד פניות מצד אנשים שנלכדו בלחץ וחרדות"
- "כאשר דיברו עם קולגות במקומות אחרים בארץ הקולגות לא ידעו על מה הם מדברים" (בטח! אתה בתל אביב! למה אתה מצפה?). אנשים פנו אל קולגות ונתקלו בכתף קרה. הם נפגעו וסברו שאנו חיים בשתי מדינות – "מדינת יש"ע" ו"מדינת ישראל". הסיטואציה הזאת יצרה בקע בתוך קהילת אנשי המקצוע – מציאויות אחרים שהאחרים לא מסוגלים להזדהות איתן.
- שאלה שהוצגה למשתתפים (ומדברת בעד עצמה) – "האומנם פסיכולוגיה ושלום?" ישנם פסיכולוגים שעוסקים בהשפעת מלחמה על בני אדם, יש גם כאלה שעוסקים ב"הלם השלום". [הצגנו תרחישים בהם המלחמה נתפסה כגורם לפסיכופתולוגיה. כאן השלום הוא שעלול להזיק לבני אדם במובן הנפשי].
- "פסיכולוגים יכינו את תלמידי תל אביב להתמודדות עם תהליך השלום". (בהנחה שהם נסערים כתוצאה מההתרחשות – ולא יודעם כיצד להבחין בין ימינם ושמאלם (תרתי משמע...) – הערבי הרוצח הופך לשכן הטוב וכו' – קשה לבני בנוער להתמודד עם זה ההגנות הפסיכולוגיות נסדקות כתוצאה מההלם.
- המשך לכותרת הכנס "האומנם פסיכולוגיה ושלום?" – "האומנם שלום?". לשון כפולה. מצד אחד, חרדות ואי ודאות קיימים באמת, ובוודאי שבנסיבות כאלה. ובערוץ הקונוונציונלי שכל איש בריאות הנפש דובר, מעלים גם את הנושאים הפסיכו-טכנולוגיים –אמצעים שאנשי מקצוע נוקטים בהם מול קהל לקוחות כזה או אחר (משחקי תפקידים וכו').
- אנשים נתנו ביטוי לכך שהם לא עשויים מקשה אחת – יש שגרים בשטחים ויש שרק עובדים שם.
יש שאחזו בקרנות המזבח של המקצועיות – משבר בין האישי והמקצועי. השאלה היא האם אפשר באמת להציב את המחיצות האלה.
עובד סוציאלי קליני בן השומר הצעיר שעבד בהתנחלות טען שהוא נייטרלי ("טוהר הנפש"). עמרם שאל אותו למה הוא חותר בעבודה. הנקודה היא, שקשה מאד – אנחנו טוענים: בלתי אפשרי, שלא לנקוט עמדה במצב כזה. למשל, הוא יכול לענות שהוא עוזר ללקוחותיו למצוא את המשאבים והכוחות שיעזרו להם להתמודד עם היום שאחרי, אבל אז הוא מניח שיהיה יום כזה, הנחה שאינה בוודאות משותפת גם ללקוח.
העובדה היא שאנחנו עובדים מטעם. במצב כעזה אנחנו במובן מסוים "משמיעים את קול אדונינו". המעסיק מצפה ממנו לנקוט בקו מסוים. את מי באמת אנחנו משרתים? (למשל – פסיכיאטר מטעם הצבא, שהצבא רוצה שיחזיר את החייל מוקדם ככל האפשר לקו החזית. את מי הוא משרת? את החייל או את הצבא?) – כלבו של מי אתה? משרד החינוך הוא חלק ממשלה שמדיניותה היא פינוי.
מחזור לעובד הסוציאלי מלפני שתי פסקאות. איך הוא יכול להתמודד עם הסיטואציה?
אפשר לטעון שהוא יכול "לזרום עם המטופל", כמו בגישה של רוג'רס client centered – ממוקד במטופל, במצוקותיו, רגשותיו, מצבו הנפשי. השאלה היא אם המטפל יוכל באמת לזרום לכיוונים של המטופל. נציג שני כיוונים אפשריים:
- המטופל מרים את ידיו ומחליט שאם מפנים אותו הוא מקבל את הגזירה
- המטופל אומר "אותי לא יעקרו. על גופתי המתה. אני אגלה התנגדות"
כלומר, קיימות אפשרויות מנוגדות: לעשור לאדם להתפנות או לעזור לאדם להתנגד. אלו שתי אופציות פוליטיות (מקרה דומה – האם המטפל עוזר לאדם לשקם את חיי הנישואין שלו או שהוא עוזר לו לעבור את הגירושין בשלום).
ההשקפה – אי אפשר להיקלע לסיטואציה מקצועית בצורה נקייה לחלוטין מזיקות ערכיות – פוליטיות.
ההתגוששות בין האני המקצועי והאזרחי קיימת ולא ניתן להתעלם ממנה או לגנוז אותה. אני חייב לעצמי, לכל הפחות, את התשובה לשאלה who's dog are you?.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה