מחשבת החינוך - שיעור 7 - אפלטון

שיעור 7 - אפלטון

נעבור לדבר על הוגים בחינוך. קצת בעייתי לסכם פילוסופים כמו לה שנדבר עליהם בשיעור אחד.

אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה. שואלים שאלות על ההכרה – כיצד היא אפשרית, מה אנו יודעים על העולם.

אפלטון היה רציונליסט, והתובנות שלו מעניינות בהקשר של החינוך.

הטקסט שנהוג לקרוא בהקשר זה הוא משל המערה.

רקע כללי להבנת המושגים

יוון – המקום המתקדם ביותר של העת העתיקה. כשאפלטון נכנס לסיפור הוא נכנס כאשר אתונה כבר בדעיכה – מלחמות עם הפרסים, מגפות דבר, אינטריגות פנימיות, והעידן שאפלטון נולד לתוכו – עידן הדמוקרטיה – אפלטון לא חסיד של ההנהגה, ולו כי הם הוציאו להורג את מורו האהוב סוקרטס בשל השחתת הנוער. יש כאן ניסיון למצוא בסיס חדש לערכים. מה שאפלטון יצא נגדו – התזות היחסיות של הסופיסטים (כמעט פוסט מודרניות), כשקוראים את זה בפעם הראשונה מאד מופתעים, כי זה נורא מתוחכם. וויטהד אמר שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון. כל זה כדי לשכנע אותנו שמדובר בפיגורה.

פילוסופיה – אהבת החוכמה. משהו עמוק לגבי פילוסופיה אצל אפלטון – אנחנו תופסים את הפילוסופיה כמשוה מאד רציונלי, אבל יש כאן משהו אמוציונלי – הערגה להבנת המציאות. התפיסה הרציונלית מניחה שניתן להבין את המציאות. אפילו המילה קוסמוס היוונית היא ביטוי לסדר. במציאות יש סדר והירארכיה. הדיון באפלטון מצוי בוויכוח מתודולוגי – הגיבור של הדיונים האפלטוניים היא סוקרטס, מורו של אפלטון. לא ברור מהבתוך הכתבים שו הגות סוקרטית ומה אפלטון (בד"כ יותר הדיבור על האידיאות). סוקרטס מחפש את החוכמה. כיצד? לא כמו חכמים שקדמו לא – הוא לא מתפלל להתגלות אלוהית, לא עוקב אחרי חיי דמויות מופת, לא עורך ניסויים. הדרך שלו היא הוויכוח והדיון (=הדיאלוג). מדובר בניסיון שלו לדבר עם אנשים ולנסות לברר באופן ביקורתי מהם הערכים שלהם, מהי המידה הטובה, בניסיון להגיע לדיון מושכל במושגים הללו. איך זה נעשה? הוא מנסה להראות לאדם שמדבר מולו (הם תמיד נורא בטוחים בעצמם) עד כמה המושגים בהם הוא משתמש הם עמומים / שיש סתירות פנימיות במושגים --> זו תחילתה של תפיסה לוגית. לכן מה שסוקרטס עושה במתודה הזאת הוא חשיפת הבורות של האנשים שמדברים איתו. אף פעם אין תשובות לשאלות – זה תמיד נגמר בתסכול, אבל אי התשובה היא פנימית לצורת הדיון הפילוסופית שאינה מעניקה תשובות אלא דנה בשאלות.

למה סוקרטס חושב שסביב הפלפול האינטלקטואלי במושגים תעלה החוכמה?

הנחות יסוד של אפלטון-

• המושג חכמה פשוט והגיוני
• החכמה נגישה לכל אדם (נוגש תפיסות אזוטריות של כל מיני דתות)
• היא נטולת סתירות – יש בה היגיון פנימי (כאן עולה תפיסת העולם – יש בו היגיון, ושכל אנושי מסוגל להכיר אותו ולהבין אותו)
• פלירטוט עם המיסטי (קצת קשה להבנה) – תפיסה בסיסית שהחכמה היא לא דבר שמונחל לאדם מבחוף, אלא כבר קיימת בו כפוטנציאל, אך היא נסתרת ממנו בגלל תילי תילים של דעות מקובלות (=דוגמות), סיסמאות חסרות משמעות, מנהגים שאבד עליהן הכלח, מושגים עמומים, תשוקות שמונעות ממנו להכיר את המציאות כהוויתה.
• תפיסה לפיה קיימת עולם שהוא אמיתי – יש אמת ויש שקר.

תפקיד המחנך / פילוסוף הוא להסיר את הלכלוך ממוחו של האדם, --> חשיבה שיטתית, הבהרת מושגים, הכרה, כל אלה יוצרים מחשבה שהיא קוהרנטית – יש בה סדר הגיוני פנימי. היא נכונה יותר.לחכמה יש כח פנימי כופה – לא ניתן להתכחש לה – אי אפשר להתכחש לאמת לוגית (כמו במתמטיקה – אי אפשר להתכחש למה שמבינים, אחרת המחשבה תהיה בלתי רציונלית לחלוטין). ברגע שמכירים את האמת יודעים כיצד לחיות.

איך זה בא לידי ביטוי בתורתו האפיסטמולוגית של אפלטון?

רציונליזם מניח שישנם מושגים שטבועים שמוחם / שכלם של בני האדםף, והם אלה שקובעים את תפיסותיו.

לעומת זאת, אמפריציזם – תפיסה אפיסטמולוגית אחרת שטוענת שכל מה שנמצא בשכלו של האדם מקורו בניסיון, כלומר בחושים – ומכאן נובעת תפיסת הטבולה ראסה.

למשל – סיבתיות:

אמפריציסט – זה מה שמסיקים כששמים לב לקשר בין דברים (3/3 פעמים כשדופקים על השולחן יש רעש, מסיקים שיש קשר).

רצינליסט – מושג הסיבתיות טבוע כקטגוריה במח, כמו קטגוריות נוספות (חלל, זמן), והקטגוריות האלה מסייעות להבין את מהציאות באופן קוהרנטי. (למשל, חומסקי).

סופיסטים – האמינו כי בסיס ההכרה הוא בחושים. זו היתה תפיסתם האפיסטמולוגית. הבעיה היא שתפיסה זו מהר מאד גוררת יחסיות (“על טעם ועל ריח אין להתווכח" :) ). מה שמתוק לי מר לך, ואפילו: מה שמתוק לי היום מר לי מחר. התכנים של התודעכה מתבררים כזמניים, יחסיים למקום ולזמן, וזה נכון לא רק לגבי טעם התפוח אלא גם לגבי ערכים. במובן הזה יש משפט של פרוטגורס (סופיסט) - “האדם הוא מדת הדברים" (זה כמעט פוסט מודרני!).

כל הערכים שהושגו על בסיס אפיסטמולוגיה סופיסטית היו טובים כשהשלטון באתונה היה יציב. כשהשלטון ההתערער זה התערער. אחרי הדבר – כשאנשים היו שרועים ברחוב מתים ואף אחד לא פינה אותם כי לא היו ערכים של שיתוף והתפיסות היחסיות תורגמו למשהו אגוצנטרי.

אפלטון יוצא נגד התפיסה הזאת. הוא מנסה להשיג מושגים בתודעה שלא יהיו יחסיים ומשתנים. שיהיו נכונים אפרירוית (קודם לניסיון). כדי למצוא הכרה כזאת שהיא מעל הפיזי, החושני, הוא מחפש הכרה שהיא עוקפת מקום וזמן, וההכרה הזו אליבא דאפלטון היא ההכרה השכלית, שאיננה תלויה בסובייקט המכיר (בהמשך זה יקרא עולם האידאות).

אפלטון: לכל דבר בעולם יש טבע שמהותי לו, אותו ניתן להשיג באמצעות חקירה תבונית. הדבר שמהותי לדבר הוא האידאה.

העולם, בבחינת מציאות, נחווה בבחינת סברה, כלומר – משהו שאנשים קולטים באמצעות החושים שלהם. כל הדברים הפרטיים הם תלויי מקום וזמן. כדי שנוכל להתמצא בעולם הזה אנחנו יוצרים הכללות. את ההכללות אנחנו מייצרים על ידי כך שאנחנו ממינים את העולם לקבוצות, מחלקות. העניין הוא שלא תמיד ברור אם הקבוצות האלה הן טבעיות, כלומר באמת יש להן קיום, או שאלו מערכות שבני אדם המציאו כדי שיוכלו להתקיים במציאות. נשאל מהו המקור של ההכללות מביחינה אפיסטמולוגית. המקור הוא בעולם האידיאות – עולם שנמצא באיזשהוא מרחב אחר ושם נמצאים הדברים כשלעצמם. האיידאות הם היסודות המהותיים שהם נצחיים ובלתי תלויים הם קיימים בלי קשר לאם רואים ואתם ומבינים ואתם. הם מתקייים במרחב על זמני ומטא פיזי. אפלטון טען שהאידיאות האלה הם הבסיס האמיתי (אונטולוגי) של העולם, והן חיצוניות לעולם (למציאות) – טרנסצנדנטלי. נשאלת השאלה – אז מה זה כל החפצים האלה מסביב? אפלטון קורה להם בבואות – הם חיקויים של הדברים האמיתיים 'שם' – בעולם האידיאות. ההכרה של הדברים הספציפיים נעשית באמצעות החושים, וזו הכרה נמוכה יותר מזו של האידיאות – יש הירארכיה ברורה. הדרך להכיר את האידיאות היא באמצעות התבונה, לא החושים, למעשה יש להפריד את החושים עד כמה שניתן. זו הכרה גבוהה יותר. היא נעשית באמצעות השכל המעיין. למשל – מתמטיקה. כאשר אנחנו מדברים על היחס בין קוטר לבין היקף מעגל – פאי – אנחנו לא צריכים לדבר על מעגל מסוג מסויים. יש כאן אלמנט של רכישת הדעת במיטבה של התקרבות אל האידיאות. מושג ההכרה כמו במתמטיקה ניתן להחיל גם על ערכים. ניתן להגיע באמצעות עיון תבוני אל הדברים בצורתם הטהורה. הפעילות האנושית במיטבה לפי אפלטון היא ההתקרבות אל האידיאות. לא רק ערכים – גם, למשל, מושג היופי (חתך הזהב). לאט אפשר להתקרב אל הכרת הדברים כפי שהם כשלעצמם.

אפלטון מפריד בין:

• ידיעה – על סמך אידיאות (אפיסטמה)
• שאר ההכרות האנושיות – סברות שהשגנו בתודעה באמצעות החושים (דוגסה)

ההבדל בין סברה וידיעה מקורו בצידוק, ביכולת לתקף את הטיעון.

הלאה, למשל המערה.

משל המערה:

כל אחד מפרש אחרת. מדבר על המצב האפיסטמולוגי של האדם בעולם.

הסיפור: בבטן האדמה ישנה מערה ועל קרקע המערה יושבים אנשים (לא מסופר איך הגיעו לשם), והם יושביםמול קיר המערה והם אזוקים, כך שיכולים להסתכל רק על קיר המערה. מאחוריהם יש חומה, יצורים מוזרים מניעים כל מיני דברים מעל החומה, מאחוריהם יש אז והצללים של הדברים המוזרים מוקרנים על קיר המערה. המצב, מהחינה אפיסטמולוגית, טראגי, כי המצב הוא לא בהכרח של שיעבוד ודיכוי, אבל אין להם שום סיבה להניח שמה שהם רואים הוא לא מה שציך להיות. הם חיים במציאות הצללים. חלקם חכמים ביותר ומצליחים, לפענח את הסדירויות של הופעת הצללים על הקיר וכו' – הם "פרופסורים בעולם הצללים". קורה כאן משהו לא רציונלי – פתאום אחד מהם משתחרר. למש זה לא רציונלי? כי אי אפשר להסביר באיזה אופן זה קרה, כי אם המצב היה סטטי לחלוטין שום דבר ממה שקרה לא יכל להפריע לו, כלומר – חייבים להניח שחלק מהתודעה מצויה במוחו וכלואה שם. כשהוא משתחרר הוא מסתנוור, מתמלא אימה, מבין שכל חייו היו שקר (מצב קשה). זה מצב מאד בעייתי – הוא פנימי וקורה שם משהו, אין תכלית, אין סיבה. אז קורה משהו עו יותר מוזר – כח כופה עליו לטפס החוצה (לא רציונלי – ללא תכלית!) - הטיפוס קשה ומכאיב. מה גרופ לו לרצות לסבול את הסבל בלי תכלית (יש כל מיני פרשנויות). בכל מקרה, האדון הזה מוצא עצמו בחוץ, ואז הוא רואה את הדברים כהוויתם. גם כאן הוא מסתנוור (כוכבי שמים וארם חזק מהאש) ורק אז הוא יכול להתחיל להבין את העולם סביבו.

כל אלה הם פרדוקסים חשובים לנו כבמחנכים. התלמידים הם אלה שקשורים במערה – לא ברור למה שמישהו ירצה משהו שהוא לא מכיר. אלה סוגיות פדגוגיות, ואפלטון נוצן עליהם את הדעת, ואומר שהפעולה החינוכית הראשונה היא פעולה לא רציונלית. התהליך החינוכי לא יכול להיות רציונלי הראשיתו מכיוון ש... התכלית שהיא הרציונליות לא יכולה להיות מושגת באמצעים רציונליים גרידא. צריך לכפות על הילד הבראשיתו את תחילת העליה, אחרת אין לו שופ אינטרס. לכן תחילת התהליך רצופה באינדוקטרניזציה. המהלך הוא של שחרור, התעלות. הרציונליות היא פרדוקסלית.

ברגע שבו אותו אדון משתחרר (שהוא פילוסוף, שהוא אפלטון) מחליט לרדת חזרה. זה הפרדוקס השני של החינוך. הוא יצטרך להתרגל אל החושך, וגם – אנשים לא מוכנים לקבל את "הנביא החוזר מן ההר", הם לא יקבלו אותו בשמחה, אנשים מקובעים באמונות שלהם ויש להם מערכ שלמה של דיווידנדים. הם טוענים שהוא חזר מעלייתו למעלה בעניים מקולקלות ובסוף הורגים אותו (מסתבר שהנביא החוזר הוא סוקרטס).

--> הערה: בשיח האינדיבידואליזם היום אוהבים לדבר על זה שהפרוגרס הוא כולו כח הנעה פנימית, ולא מוכנים לקבל את זה שכדי להתניע דרוש כח הנעה חיצוני (סוציאליזטורי, אקולטורי....)

אינדוקטרינציה -חינוך לתכנים סמכותניים באופן סמכותי – מסתבר שזה תנאי לפעמים להתפתחות הילד. ואכן, החינוך המדינתו של אפלטון מאד דרקוני.

בתפיסת החינוך של אפלטון יש מרכיבים שמתמודדים עם האי רצינליות של הילד – יש בשיטה כמה מרכיבים אינדוקטירינטיביים. אפלטון אומר שזה השלב הקשה ביותר של החינוך. אבן הבסיס. אפלטון האמין שטבע האדם רציונלי, אך שאפשר להוציא אותו אל הפועל רק באמצתעות סילוק דוקסות ישנות, פעמים רבות באמצעים לא רצינליים. לשם כך צריך חינוך מגיל צעיר מאד (אפלטון במדינתו המושמת הפריד את הילדים מאימותיהם עם הלידה). דרושה התערבות של החבר. אי אפשר להניח שתתפתח באופן ספונטאני הרמוניה בין תבונה לבין אינסטינקטים, ולכן צריך לעסוק בגימנסטיקה (חינוך גוף) מוסיקה (עידון), הדגשה של חשיבות המתמטיקה והגיאומטריה (הבנת מרחב, משליך על הנפש, וכם גם אסטרונומיה), דיאלקטיקה (אומנות השיח והדיון). דגש כל הזמן – דרוש חינוך ודרושות מתודות – פעמים רבות נוקשות. אפלטון רומז – בשיא, הפעולה של החינוך בלתי רציונלית, היא מהפך של הנפש – כמו גץ הניתז מן המדורה. המהלך הזה הוא לא רק רציונלי אלא גם אמוציונלי.