שיעור
10 -
דיסקרדיטציה
ורצח אופי של יצחק רבין ע"י
אנשי המקצוע +
יגאל
עמיר
יריית הפתיחה – פרופסור
נח מילגרום מאניברסיטת תל אביב.
אדן שחקר מצבי לחץ,
עסק במפוני ימית
– הסתגלותם של אנשים למערכות חדשות,
מערכות תמיכה
קהילתיות וכו'. במאמרו
של מילדרום “לא לסמוך עליו",
הוא מציג עצמו כאדם
חרד ומציין שעמדותיו המקצועיות מושפעות
מעמדותיו הפוליטיות. הוא
טוען שמהידע המקצועי שהוא צבר במהלך 20
שנה,
הוא הניח שמצבי
לחץ מהווים סיכון בריאותי,
ויותר מזה – "מצבי
משבר בלתי צפויים מהווים גורם סיכון
לבריאותו הפיזית והנפשית של כל אדם,
קל וחומר מנהיג
בגיל 70”, כלומר-
הוא תולה בגילו של
רבין גורם סיכום לגבי מנהיגותו והמהלכים
שהוא יוזם. (במאמר
מוסגר – הובילו את המדינה מנהיגים שעברו
את גיל 70 – מנחם
בגין ואריאל שרון). אחרי
הקדמה מעין תיאוריטית זו הוא מגיע לעיקר
וטוען שרה"מ
אינו מסוגל להיחשף לממצאים רבים והגיע
למסקנה שקולה, ולא
תעזור לו היכולת האנליטית שיחסו לו,
וזה בגלל השקלול
של גילו ומצב הלחץ. “העול
הכבד שנתון בו רבין גרם סדקים בקיר הברזל
של אישיותו" – אמירה
חריפה, דיאגנוסטית,
דהיינו – רבין לא
יעמוד בעומס הרגשי שהתפקיד מהווה לגביו.
בהמשך מנסה הפסיכולוג
לנמק מדוע רבין כראש ממשלה מסוכן עבורינו
ולכן אין לסמוך עליו. הוא
מגיע למדרש פסיכולוגי,
שמציין שרבין כותב
בזכרונותיו על פינוי ערבים ממרכז הארץ
במלחמת השחרור "ייתכן
שהוא עבר אז טראומה בגלל מעורבותו בגירוש...
אנשים בדורו מצאו
לנכון להשוות את אקט גירוש הערבים מבתיהם
לאקט הטרנפר (בשואה)”,
מילדרום טוען שרבין
נוקט מנגנון הגנה בשם doing
and undoing – עושים
משהו, ואז
עושים משהו אחר כדי "לכפר"
על כך.
דהיינו – רבין
גירש ערבים מלוד וכדי לכפר על כך הוא מגרש
יהודים מבני עמו מבתיהם.
מילדרום,
שהוא פסיכולוג
חברתי – חוקר, ולא
פסיכולוק קליני, מאפשר
לעצמו להצביע על סדקים אישיותיים.המקנה
(אולי)
– אנחנו חייבים
להתגונן בפני התוצאות השליליות שטמונות
בהתמוטטות הזאת.
מי שהרימה את הכפפה
היא מרצה בכירה באוניברסיטת בר אילן
(פסיכולוגית
קלינית בהכשרתה) בשם
נטע הכהן דורשיו, בכתב
עת לענייני מדיניות חברה ותרבות "נתיב",
בעל נטיות ימניות
היא כותבת מאמר שהיה יכולל התפרסם בכל
כתב עת מקצועי – משום שהטרמינולגיה והחזות
הם מקצועיים. הכותרת
"מנהיג
עם ליקוי גורלי: פרופיל
קליני", לכאורה
מקצועי וחף מהטיות. כבר
בכותרת ישנם אלמנטים שמרמזים על מגמתה
של הכותבת או של המאמר.
ליקוי הוא מונח
דיאגנוסטי.
לקט פנינים מתוך המאמר
-
- ברמה הגלויה לעין דומה שרבין לעולם אינו נינוח, קשר העין מועט, שפת הגוף משדרת בגלוי שהוא מבקש לסגת מהמקום.(זה כמובן סובייקטיבי. “לסגת” - משמעות פוליטית).
- שפה מנופחת ומלאכותית, שטף דיבור משונה. אין בקולו רגש או להט. הבעת הרגש היחידה הניכרת בדיבורו היא כעס.
- הדברים שהוא אומר לעיתים קרובות אינם שייכים לעניין, מדבר בתורה בלתי מובנת.
- עכבות, חסמים, הפסקת זרם המחשבה.
- יש מקום לשיפור המגע שלו עם המציאות, חסרה תפיסה ממשית של המציאות בה ישנם חיים אחרים (פוליטי – אותם אנשים שהוא מאיים עליהם בגירוש – הוא אינו מכיר את המציאות שלהם. רבים הבחין בין התנחלויות בטחוניות והתנחלויות פוליוטיות, ואת האחרונים כינה פרופלורים).
- הוא חכם בדומה לאחרים הלוקים בתסמונת שלו ומסנוורים את הציבור, אין לו יכולת סינטטיות (בסתירה ליכולת האנליטית שיש לו), אין לו תבונה
- יושב באי נוחות בכסאו, התנהגות חסרת מיקוד ונראה לפעמים כמי שמבקש להימלט מהמקום (אדם שמחפש כל הזמן פתחי מילטו ונסיגה בשפת הגוף שלו סופו ליטוש חבלי ארץ)
- לוקה בנרקיסיזם, ניתן להבחין בנטיות גדלות
- יחסים בינאישיים הם תחום בעייתי, אדם בלתי נגיש לזולת מאז ילדותו, ידידיו מהצבא נהגו לכנות אותו אוטיסט, ואין זה מפליא שאשתו עומדת בראש אגון של ילדים אוטיסטים (היגיון קליני מובהק!)
- אדם כזה אינו יכול להיות בעל טוב.
- רצינליזציה, אינטלקטואליזציה, הכחשה
- גם הליכה לישון היא דרך של נטישה, באחד המסמכים ממלחמת השחרור מצאו את רבין ישן במשלט (יתכן להסביר שהוא היה עייף, אבל-), המסקנה: כשהאיש עומד בפני משימה קשה או מפחידה הוא בורח לשינה.
- הרגלי השתיה והעישון בשרשרת, בעזרת עזר וייצמן שפרסם את קריסתו של רבין ב(מלחמת ששת הימים) מהרעלת ניקוטין.
- חסרים לו יחסי אובייקט אמיתיים.
היא לאט לאט בונה נגד
עיננו המשתאות תמונה קלינית ומשתמשת כאן
בהבלטה בסימטומים מאד קשים.
עמרם מבקר את העמדת
הפנים – מסמך שמתחפש לנקי אבל נגוע פוליטית
(ולא
את הבעתל העמדה הפוליטית).
הדיסקרדיטציה של
האישיות הפוליטית על ידי אדם פוליטי אחר
על ידי שימוש בדיאגנוזות קליניות.
ציטוט:
“כאשר אנו מיישמים
איפה את תבחיני האבחון שצויינו לעיל אנו
מגיעים למסקנה העגומה אך הבלתי נמנעת
שלפנינו מקרה פתולוגי אמיתי...
של אישיות סכיזואידית
או אופי סכיזואידי – אחד המקרים הקרוים
גבוליים (כלומר,
מועדים להפרצות
פסיכוטית)”.
סיכום:
"רבין מצוי בעמדת
מנהיגות שהוא לא מתאים לה ולא הולם אותה.
המסקנה של איש
מקצוע היא חד משמעית, אסור
לאדם... לעצב
את גורלה של אומה... לגיבור
הזה יש ליקוי גורלי ויש להעביר אותו
מתפקידו" (סתמה
ולא פירשה. מה
זאת אומרת להדיח אותו מתפקידו?).
נטע הכהן דורשיו פרסמה
עוד מאמרים (כמו
"ישראל
בסד השמאלנות, משהו
פתולוגיה", שם
היא מונה רשימת סימפטומים פתולוגיים של
מחנה השמאל, למשל
– נהנתנות, הזדהות
עם התוקפן) והתראיינה
לעיתונות.
(בשנות ה-90
השיח הציבורי היה
רווי באמירות דיאגנוסטיות).
ספטמבר 1995
מופיע ב"כל
העיר" עוד
מאמר של נטע הכהן דורשיו,
ובו היא מציעה
בנדיבות “אשמח לטפל בו,
אפילו בחינם"
(אולי "אף
על פי שחטא ישראל הוא").
26.11.95, שלושה
שבועות אחרי הרצח מופיעה מכתב בכתב העת
של הסתדרות הפסיכולוגים,
חתום על ידי יושבת
ראש ההסתדרות באותם הימים,
מכתב שהופץ במערכות
העיתונים ובטליוויזיה.
הנידון:
התבטאויות בלתי
מקצועיות על ידי פסיכולוגית בכלי התקשורת.
נאמר שם שהדיאגנוזות
של נטע הכהן דורשיו ליצחק רבין בתקשורת
היו בלתי מקצועיות.
הכהן-דורשיו
לא פגשה את רבין מעולם (אבחון
באופן כזה מקובל בתחום – גם בתחום המשפטי,
גם בתחום
הפסיכו-היסטוריה)
מכל מקום,
הפרקטיקה של בניית
פרופילים פסיכולוגיים קיימת ונפוצה,
זו לא החריגה.
ועדת האתיקה קבעה
"אנו
רואים בחומרה... מתן
חוות דעת על אדם... ללא
היכרות מקצועית עימו וללא מתן הסכמתו".
אין במכתב שום רמז
לצד הפוליטי.
בהמשך,
קמו שלושה פסיכולוגים
(בינהם
עמנואל ברמן מיודעינו)
שהחליטו להגיש
תלונה נגד הכהן דורשיו לוועדת התלונות
של הסתדרות הפסיכולוגים.
הם טוענים שהניתוח
לא נעשה בתום לב אלא באופן מניפולטיבי,
ושהיא גיבשה תחמושת
מקצועית כדי לגבות עמדות פוליטיות.
הוועדה דחתה את
התלונה. הנתבעת
גייסה את שירותיו של עורך דין מסויים שהיה
בעברו מזוהה עם מפלגה פוליטית כלשהיא.
הוא טוען שאילולא
נרצח רבין חוות הדעת לא היתה עילה לתלונה.
הפרקליט טוען שהגשת
התלונה היא ניסיון מקרטיסטי לסתימת פניות.
היו מחאות מצד חברים
בוועדת האתיקה אך הם היו במיעוט.
התלונה נדחתה,
והתגובה היחידה
היתה המכתב שפרסמה ועדת האתיקה.
בשנים 92-95
בכתב עת בשם נקודה,
שיוצא לאור על ידי
מועצת ישע היו כמה אמירות פוליטיות שהיה
בהם שימוש במינוח דיאגנוסטי.
זה לא חזר על עצמו.
הביטויים אשפוז,
טירוף,
אי נורמליות,
אזורי שפיות,
ועוד שכיחים מאד
מעיתון הזה.בשיר
מסוים הכותבים בונים אזורי שפיות ואזורי
אי שפיות בחברה הישראלית.
אפשר לומר שאין
שום פסול בשימוש במטאפורות – כאן לא מדובר
במונחי דיאגנוסטיים אלא המונחים מושאלים,
ומשמשים כמטאפורות,
ואכן מבחינת עמרם
אין בכך פסול, אך
הוא רוצה להביא לידיעתינו,
את שלל האפשרויות
לעשות שימוש ושימוש לרעה במונחים וכינויים
הלקוחים מאוצר המילים הדיאגנוסטי.
האדם ברחוב יכול
בהחלט להיתפס לטעות שטמונה בשימוש כזה
במונחים שהם לכאורה נקיים מכל מגע יד
פוליטי.
נעבור לסיפור הבא,
שעדיין קשור לתהליך
אוסלו ורצח רבין – יגאל עמיר.
יגאל
עמיר
שופטי בית המשפט המחוזי
שבפניהם הובא החשוד הציעו לסנגורים לשלוח
את מרשם לבדיקה פסיכיאטרית,
והסנגורים נענו.
בית המשפט נימק את
הסיבה לשליחת עמיר לשלושה פסיכיאטרים
מחוזיים + פסיכולוג
בכיר ממשרד הבריאות בכך שהם רוצים להיות
שקטים לגבי פסילתה של האפשרות שהאיש פעל
מתוך מחלת נפש, כלומר-
רוצים לקבל גושפנקא
שהאדם פעל ממניעים פוליטיים וכשיר לעמוד
לדין. זה
בעייתי כי אנשי מקצוע שונים יכולים להגיע
למסקנות הפוכות. הגדרת
השפיות היא לעיתים בעיני המתבונן ותלויה
מאד בהקשר. אבל
לגבי השופטים מדובר בחוות דעת רפואית חד
משמעית. כמובן
שהבדיקה הראתה שעמיר שפוי לחלוטין.
עמיר עצמו נעתר
לבקשת הסנגורים שלו (וגם
– לא נעים לסרב לשופטים המחוזיים הכבודים)
ואמר שהוא מאד
מקווה שלא יצא משוגע מהבדיקה הזאת,
משום שזה יחטיא את
מטרתו. המסר
שעמיר רצה להעביר היה מתרסק לו הוכתר
כמשוגע.
מתוך חוות הדעת של
הפסיכולוג:
“הוא בשליטה מוחלטת,
שפוי ומודע למעשיו",
אבל פסיכולוג צריך
לספק גם מטעמים דיאגנוסטיים,
טוען ש"החשוד
לוקה בהפרעות אישיות שהם לא בגדר הפרעת
נפש כפי שמוגדרת בחוק"
והוא זוכה להפרעות
סכיזואיד ונרקיסיסט, (כמה
אירוני – הנרצח והרוצח זכו לאותן אבחנות)
נוטה להתנשא,
חיוך של בוז (מי
אתם, הקב"ה
הפקיד בידי את המשימה הקדושה),
הפרעות ביחסים בין
אישיים, ניצול
הזולת ואקצהביוניזם. נוטה
לסגת מיחסיו עם בני אדם (שוב,
האירוניה).
Assasination – רצח
פוליטי, מקורה
של המילה במילה חשיש,
אססינים – אנשים
בפרס שצרכו חשיש וחיסלו חשבונות.
ונעבור לפרשה המסכמת
– פרשת ההתנתקות ועופרת יצוקה שיובילו
הישר לפרדיגמה הקהילתית בפסיכולוגיה.
אי אפשר לדלג על
אוקטובר 2000 – פריצתה
של האינתיפאדה השניה,
אינתיפאדאת אל
אקצא.
האינתיפאדה
השניה, 2000:
בסוף דצמבר 2000
מקיימת בריאות
הנפש הצה"לית
כנס, שיוצר
תחושת דז'ה
וו, כלומר
הכנס נועד לבחינת השאלה עד כמה האירועים
משפיעים על בריאותם הנפשית של החיילים.
זה היה כבר באינתיפאדה
הראשונה. המחלוקת
נסבה על אותם עניינים – כאילו דבר לא
השתנה:
מחנה אחד טען
שהחיילים מועדים להתמוטטות נפשית כתוצאה
מדיכוי האלימות, שלאלימות
שהחיילים מפעילים יש מחירים כבדים (נאמר
בין היתר על ידי גרינבאום ובראון,
שטוענים שכל הנבואות
שלהם אכן התקיימו),
פסיכולוגים קליניים
במגזר הפרטי מביאים עדויות לגבי חיילים
שבאו לטיפול כתוצאה מהשירות שלהם בשטחים.
מצד שני,
צה"ל
הגיב בדרך דומה לסיבוב הראשון – הדיבורים
על נזקים נפשיים בקרב חיילים הם מוגזמים
מאד, מכחישים
קיומה של פתולוגיה בקרב החיילים המשרתים
בשטחים. יחד
עם זאת צה"ל
הפיק לקחים מאז והם קיימו,
סמוך לפריצתה של
ההתקוממות "סדנא
להכנה מנטלית של חיילים".
2002 – מבצע
חומת מגן (בעקבות
פיגועים רבים), מופיעה
ב"הארץ"
סדרה של 7-8
מאמרים שעוסקים
בתגובות טראומתיות ופוסט טראומתיות
והכותרות זועקות ומדברות את הציבור הנתון
בפאניקה נוראית – תגובות הלם,
מצבי לחץ (של
אוכלוסיה שלמה), תגובות
פוסט טראומתיות. אלה
נושאים המעסיקים את דעת הקה"ל
באמצעות העיתונות. מוקם
אגרון בשם "נט"ל"
– נפגעי טרור
לאומי, ארגון
שפועל במקומות מועדים לפורענות (שדרות,
למשל).
אמצע 2002
– מופיעה מודעה
גדולה: “זה
בנפשנו (כותרת).
אנו אנשי מקצוע
מתחום בריאות הנפש מביעים דאגה עמוקה
מההרג... בו
שרויים אנחנו הישראלים ושכיננו הפלסטינים...
האלימות שאנו
סופגים ומפעילים יוצרות נזק נפשי לטווח
הארוך לשני הצדדים. אנו
דורשים ממשלת ישאל לעצור באופן מיידי את
מעגל האלימות והאימה ולחזור מיידית ומשא
ומתן וכו'... על
החתום אנשי בריאות הנפש".
תגובות למודעה:
פסיכיאטר כלשהוא:
“מספרים שהיינה
אמר 'אני
אוהב שערות נשים אני אוהב מרק,
אבל לא ביחד'.
נזכרתי בכך כאשר
עו"סים
ופסיכולוגים שוב ערבבו פסיכולוגיה
ופוליטיקה...”
עמנואל ברמן:
“לא מצאתי שום
סימן לחד צדדיות... העצומה
מתריעה על מעגל הרג והנקמה שבו שרויים
אנחנו ושכינו, והנזק
הנפשי המצטבר בשני הצדדים.”
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה