מעשה בראשית - שיעור 6

שיעור 6 – 17.04.2013

בשיעור שעבר עשינו הזרה – חזרנו לרמב"ם, למאה ה-12, שמחייב פרנסה ומחייב ייעוד (=לימוד תורה) ומפריד בינהם. כמה הערות ואז נחזור למאמר של וובר.

הקשר בין חיילון לבין מקום העבודה: (העיקרון – חשיפת הנחת היסוד המזהה עבודה עם ייעוד במגוון איזמים). חיילון הוביל לשתי מגה-אידיאולוגיות – סוציאליזם וקפיטליזם (זה היה מערבי אבל התפשט לכל העולם "מקובה ועד כוש"). יחד עם חיילון מושג העבודה הופך להיות מרכזי באידיאולוגיות – קפיטליזם: העבודה הופכת להיות עבודה לשמה. אחד המאפיינים של קפיטליזם הוא השקעה של הרווח בעסק (מאפיין של המהפיכה התעשייתית) וובר מלמד מעבר לזה על רוח הקפיטליזם, ורוח הקפיטליזם פירושה תרגום של ייעוד (עבודת ה' לשמה) לעבודה לשמה – אני עובד לשם העבודה, משיג כסף לשם השגת כסף (ולא לשם סיפוק צרכים). יש פה בבוכרים מוכר פלאפל שמוכר פלאפל מדהים. הוא סוגר ב11 – הוא סיים לספק את הצרכים שלו! האיש הזה הוא מורד. זה מחאה נגד האופן בו אנחנו חיים. זה לא יכול להיות אצל רובנו כי אני לא עובד לשם סיפוק צרכים (רעיון לעבודה – לסדר את העניין של קפיטליזם) – בנוסף יש ייצור צרכים המוני. עוד משהו - הזיהוי של זמן עם כסף. לאט לאט זיהוי הייעוד הופך להיות עם קריירה – שאלה לאדם חדש היא "מה אתה עושה" – מאד בוטה! רוצים למקם מישהו – הוא הוא עבודתו! או הפמיניזם – אקסיומה נורא קשה, מדברים על אם נשים פרצו את תקרת הזכוכית וכו'. לסיכום – תוצר של חילון – העבודה ומימוש עצמי הם היינו הך. זה גם בקפיטליזם אך גם בסוציאליזם – מרקס ראה מקום עליון לעבודה. המימוש של האדם הוא שעושה, כמייצר, כעובד – הבעיה היא שבתוך הקפיטליזם יש ניכור של העובד מהמוצר, העובד מנוכר ממה שאמור להיות עבודתו! (יש לזה יסודות כבר בדיאליקטיקה של האדון והעבד). אפשר לראות את הסוציאליזם כפוסט-קפיטליזם – האקסיומה הבסיסית היא שהקפיטליזם לא סיפק את הסחורה בלתת משמעות לעבודת העובד – ולכן לא מימש את ייעודו. אבל שתי התפיסות האלה הן חילוניות לגמרי!! בתוכן, באופן משונה, יש הזנחה של מנוחת העובד. ומכאן אנו מגיעים לרעיון השבת. (הקיבוצים מובילים במכירות בשבת...).

--> המחיר שהזיהוי הזה גובה עצום! למשל הקשר בין פיטורין ודיכאון. או העובדה שרב האנשים לא "ממשים את עצמם" בעבודה – הם עובדים בדברים משעממים ומיותרים.

עוד דברים שנובעים מזה – התעשייה של אומנות בקפיטליזם – אנשים מקדישים את עצמם לאמנות שלהם ומצפים להתפרנס מזה.

הייאוש ממדע כייעוד מתחיל באנליזה של וובר מזיהוי העשייה המדעית ומקור הפרנסה. העניין הזה מייצר, אליבא דוובר, המון בעיות – מי מקבל משרה, עניין הקידום וכו'. וובר מתאר את המצב. אבל אפשר היה לחשוב שהוא ידבר על שינוי. הוא מדבר במרירות וייאוש אבל לא מדבר על שינוי. מרקס (שוובר כותב בצילו) – מה שאתה בונה זה מה שיהיה! אז למה וובר כזה מיואש? למה הוא לא קורא לשינוי?

רעיון מעניין(“וכנראה לא נכון") – אולי וובר כותב כתיבה סמויה. הוא לא יכול לצאת נגד מה שעשה מבחינתו הקפיטליזם לידע לשמו... (לא ברור לי, להשלים). [אולי כי הוא יוצא נגד מרקס הוא לא יכול, כמו שעשה מרקס, לקרוא בגלוי לשינוי. מה שנשאר לו זה לכתוב בנימת ייאוש ומרירות קלה].

על הרעיון של לצאת לפנסיה – מרצה לפילוסופיה יוצא לפנסיה?! זהו, אין יותר כתיבת פילוסופיה! אם הייתי רוצה להתפרנס הייתי הולך להיות רואה חשבון! בשביל זה באתי לעשות פילוסופיה! זאת הזניה של ידע – בהתחלה משגעים את הפילוסוף: האוניברסיטה אומרת: תוציא שני מאמרים בשנה, אחרת אתה בטלן!! אח"כ מחליטים בשבילו ומוציאים אותו לפנסיה. עכשיו כנקמה על ששיגעו אותו כל השנים הוא באמת לא יכתוב יותר כלום.

עוד עניין שוובר נתפס בו (אנחנו עוסקים כעת בביקורת על וובר). – החוקר המבריק פורץ הדרך. וובר מזהה (בטעות, כך טוען המרצה) את המדע כייעוד עם המדען פורץ הדרך. מן הסתם צריכים להיות מומחים שיקדישו את כל חייהם למדע ויתרנסו ממנו, אבל לא בהם קשורה השאלה של ערך המדע. השאלה של ערך המדע היא לא שאלת פורץ הדרך. פורץ הדרך זה לא עניין של כסף, אלא של כבוד. לא חייבים לשתף פעולה כל כך עם הכיבודים. ברדוקציה של המדע כייעוד עם המדען פורץ הדרך נכנס עניין השבחים. לא לאבד פרופורציה – גם המדען פורץ הדרך הוא בנאדם, ולכל אדם יש את הטמטום שלו. פרס ישראל זה טוב לילדים (“תלמד מותק כמוהו, תקבל מיליון דולר"). זה שאריות של האומן מהרנסנס – היום זה לא כזה נכון! פעילות מדעית היא רחבה מאד, כל עבודה בנויה על עבודה של עוד אנשים. מי צריך לקבל את הפרס על חלקיק היגס? 800 אנשים? אפילו לאיינשטיין יש סביבה מאד חשובה של אנשים!

הוא (וובר?) מזהה את המדען (99% מהמדענים לא יהיו פורצי דרך. הם לא יעשו כלום, וכשהם יעשו הם יעשו ביחד). אלו שאריות רומנטיות שנשארו אצלו.

פולחן הגדלות הוא שחרור מהאחריות שלך. ברגע שיש דמוקרטיזציה של הידע (זה לא צריך להיות כך?). הרמב"ם – אף אחד לא פטור מלימוד תורה.

אנלוגיה בין המדע כייעוד והעבודה כייעוד – הטענה היא שיש תהליך של חילון, שיוצר מקבילות בשיח: אדמו"ר-מדען, תלמיד-חכם – פועל, התורה כייעוד – העבודה כייעוד...

מכאן נובעות כל מיני שאלות:

• איך בונים סילבוס
• (עוד...)

וובר: נטורליזם + מטריאליזם + מכניזם. מבחינת וובר אין הפדל בין גירוש האל וגירוש האלילים – הסרת תפיסות מאגיות / כישוף אינה שונה לפי וובר מהסרת האלוהים. שום מונותיאיסט לא היה אומר את זה! לפי מונותיאיזם אחד ההישגים האמוניים הגדולים של המדע הוא הסרת סוגים מסויימים של עבודה זרה. המדע שוובר בונה עליו הוא של גלילאו גלילי ובו יש הומוגניות מוחלטת של הטבע. “רק ילדים מגודלים יכולים לראות בטבע עקבות של תבונה אלוהית". הטבע לפי וובר לא מבטא שום תבונה אלוהית. מה מאפשר את הטענה שהאלוהים גורש מהטבע? תפיסה שהנחיל לנו גלילאו גלילי? העולם הומוגני? מספיק לעצמו ושלם לעצמו.

היום מעמוד על מרכיב אחד – הנושא של ההומוגניות בחלל ובזמן. זה היה וויכוח בין העולם היווני לעולם המונותיאיסטי. חלקים נרחבים עשו רדוקציה של שאלת אלוהים כן / לא עם השאלה האם העולם מחודש או קדמון (בשפת ימי הביניים). שני הצדדים האמינו באלוהים. הטענה הרווחת היתה – עולם מחודש --> יש אלוהים, עולם קדמון --> אין מקום לאמונה.

שאלת האם האדם הוא נזר הבריאה או לא התבטלה עם ההומוגניות. זאת היתה התפיסה השלטת בתקופה מסויימת!

במאה ה20 נפל דבר והתפיסה השתנתה מקצה לקצה, באופן הבא: המדע כבר לא משרת תפיסות אתיאיסטיות בצורה פשוטה כמו במאה ה19. עם זאת, הפרכת הפרכות לא מוכיחה כלום.

נתאר סדרה גדולה של התרחשויות שחלק ממנה פועל לכיוון שהמרצה מתאר:

1. העולם לא הומוגני בזמן – כלומר, במובן של ימי הביניים העולם מחודש. מאמינים היו מזהים בין אמונה לביו היות העולם מחודש, ואתיאיסטים נהגו להישען על הטענה שלעולם קדמון כדי להפריך את האמונה. הטיעון הזה הלך! איך זה קרה? בתחילת המאה ה20 איינשטיין גילה את תורת היחסות הכללית וכל תמונת העולם השתנתה. 1915 אינשטיין מגיע, משיקולים פילוסופיים אמפיריים לגמרי לקשר בין מסה וגיאומטריה של מרחב שמוביל למשהו שקשור לגיאומטריה של חלל זמן, יש מערכת של משוואות שמובילה לניפוץ תפיסת המיכל – המסה מייצרת עקמומיות במרחב – זמן, ואני יכולל הסתכל על היקום כאחדות אחת – והדגש: היקום הופך להיות אובייקט פיסיקלי. לפני זה זאת היתה שאלה פתוחה. (... חסר, להשלים... ) היום מדענים פיסיקאים עוסקים בשאלות מטאפיזיות של פעם (גיל העולם), וביקורת המטאפיזיקה, שטענה פעם שהעולם אינו אובייקט לחקירה מדעית והמדע אינו יכול לעסוק במטאפיזיקה. כך העולם, כיישות אחת, הפך לנושא למחקר מדעי. המפץ הגדול – זה לא מה שרואים בסרטים עם הפיצוצים – זה יצירת המרחב עצמו! --> כל זה מבטל את עניין ההומוגניות. איינשטיין הוסיף קבועים למשוואה באופן מלאכותי כדי לייצר עולם הומוגני, ולמנוע עולם שאינו הומוגני (מתפשט בזמן). כך הוא ניסה לשמר את תמונת העולם הכללית. מה שחשוב הוא שאנשים ניסו להתנגד למסקנה הזאת (-שליקום יש גיל), וחלק מההתנגדויות היו בגלל תמונת עולם אמונית מסויימת. מי שדחפו את זה היו שני מדענים – אחד מהם כומר מאוניברסיטת הוותיקן. זה עיכב את הקבלה של התיאוריה הזאת – לפיה לעולם יש גיל. לקח לזה הרבה זמן להתקבל – גם איינשטיין ניסה למנוע את התפיסה הזאת – שלעולם יש גיל. (אינשטיין הוא המפריך הגדול ביותר של תפיסת העולם שלו – שהיא שפינוזיסטית). הקהילה המדעית לא קיבלה את התמונה הזאת – עם כל המשוואות, עד לשנות השישים אז הגיעה קרינת הרקע הקוסמית כפי שחוזה התיאוריה של איינשטיין. אז מה קרה? שנות ה20 של שמאה ה20 – מגיעות תוצאות שליקום יש התחלה בזמן. 1933 – איינשטיין עצמו מקבל את זה, מקבל את דעתו של הכומר ומכנה את הקבועים שהוסיף "הטעות הגדולה ביותר שלו". רק בשנות השישים זה התקבל לגמרי. ליקום יש גיל. ההומוגניות בחלל ובזמן מופרכת. היקום שלנו התחיל כקטן מאד ואז גדל (כל היקום! זה לא שהוא היה בחלל! זה החלל עצמו). זה היה דבר אחד (האחדות – ולא הריבוי – קודמת) שהתעשר והלך. --> מכאן נובע שמי שפנה ליקום אינסופי כדי לבטל, או לייתר את קיום האל יש לו בעיה.
   אנחנו נמשיך ונראה צעד צעד את הנפילה של התמונה שבנה וובר. בשלב הזה ראינו שני מרכיבים: 1. עניין ההומוגניות. 2. העובדה שהמדע היום עוסק בשאלות מטאפיזיות.
   זאת בשורה לא טובה לפוזיטיביזם הלוגי – ויטגנשטיין: (סוף הטרקטט, להשלים...) כל מי שידבר על היקום מנקודת מבט אחת טועה. זאת הפרכה לא רעה של הפוזיטיביזם הלוגי. ל___ היה חשוב שהעולם הוא אחד, אובייקט פיזיקלי אחד.

אנחנו נמשיך ונדבר עך הסדרה הזאת ש... (...). 

מעשה בראשית - שיעור 5 - הלכות תלמוד תורה לרמב"ם

שיעור 5 – 10.04.2013

פספסתי את תחילת השיעור...

הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה פרק א

א נשים ועבדים, פטורים מתלמוד תורה; אבל קטן--אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר "ולימדתם אותם את בניכם, לדבר בם" (דברים יא,יט). ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.

ב כשם שאדם חייב ללמד את בנו--כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך, ולבני בניך" (דברים ד,ט). ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו: שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז)--מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר "וייצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב,ג).

ג אם כן למה נצטווה על בנו, ועל בן בנו--להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו; [ג] וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם.

ד מי שלא לימדו אביו--חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם" (דברים ה,א). וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד.

ה [ד] היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה, הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודם; ואף על פי שבנו קודם, לא ייבטל הוא--שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד את עצמו.

ו [ה] לעולם ילמוד אדם תורה, ואחר כך יישא אישה--שאם נשא אישה תחילה, אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו, עד שנמצא שאין ליבו פנוי--יישא אישה, ואחר כך ילמוד תורה.

ז [ו] מאימתיי מתחיל אביו ללמדו תורה--משיתחיל לדבר, מלמדו "תורה ציווה לנו, משה" (דברים לג,ד) ופסוק ראשון מפרשת "שמע" (דברים ו,ד); ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע לפי בורייו, מוליכו אצל מלמד התינוקות.

ח [ז] היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר, נותן לו שכרו; וחייב ללמדו בשכר, עד שיקרא תורה שבכתב כולה.

ט מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה, אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם" (דברים ד,ה)--מה אני בחינם למדתי, אף אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.

י לא מצא מי שילמדו בחינם--ילמוד בשכר, שנאמר "אמת קנה" (משלי כג,כג). יכול, ללמד לאחרים בשכר: תלמוד לומר, "ואל תמכור" (שם)--הא למדת שאסור לו ללמד בשכר, אף על פי שלימדו רבו בשכר.

יא [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).

יב [ט] גדולי חכמי ישראל--היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים, ומהם סומין. ואף על פי כן היו עוסקין בתורה, ביום ובלילה; והם מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו.

יג [י] עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורה--עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. [יא] וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה--ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

יד [יב] כיצד: היה בעל אומנות--יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע--קורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.

טו במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.

טז [יג] אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.

יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות.

השל על הרמב"ם: אם לא הייתי יודע שהרמב"ם הוא שם של אדם הייתי חושב שזה שם של אוניברסיטה.

כאן נראה תפיסה לפיה עבודה ומדע הם תחומים נפרדים, בניגוד לתפיסה הרווחת היום (שוובר מציג) – בה המדע הוא תעסוקה, מקצוע (או בתרגום המדוייק יותר בעברית – ייעוד). שני התרגומים מחזיקים מתח מורכב ומתוחכם – מצד אחד ייעוד ומצד שני מקצוע. לפי וובר זה היינו הך! לפי הרמב"ם יש הפרדה ברורה וחדה בין ייעוד לבין מקצוע – לא היה עולה על דעתו "להתבלבל" בתרגום כזה. “...אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר".

• לפי הרמב"ם פיסיקה ומטאפיסיקה (כל מה שלומדים בגבעת רם...) זה חלק מתורה שבעל פה. (“כל מה שעושים בגבעת רם זה ללמוד גמרא כל היום!”).
• התפיסה של הרמב"ם מערערת על האקסיומה של החברה שלנו, שבה הייעוד הוא עבודה – שואלים ילדים מגיל קטן מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. אצל הרמב"ם יש רק ייעוד אחד – והוא להיות תלמיד חכם.
• “עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" הרמב"ם מתנגד לאנשים שרוצים קודם להתבסס כלכלית ואז ללמוד. המשפט הנ"ל הוא העיקרון המנחה (לגברים יהודים) בחיים – כל השאר אמור לשרת את זה. הפרנסה שולית לגמרי.
• לא רק שאין הכרח, אלא אסור לזהות בין פרנסה וייעוד.
• “הווה ממעט בעסק ועסוק בתורה".
• מכאן דברי ח"כ אמסלם שהרמב"ם לא היה מצביע ש"ס – סעיף שעוסק בפרנסה כחובה “כל המשים על ליבו שיסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מצדקה – הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". [אמירה של חכמים היא ברך כלל מאד חשובה, קריטית]. אחת הבעיות בארגון הידע היהודי היא הניגוד בין התפזורת המחרידה בה הוא נמצא מצד אחד ומצד שני הערך הוא יכול לקבל. משפט אחד קטן יכול לקבל ערך עצום. שמע ישראל זה מספט אחד קטן שמסתתר בספר דברים. היום, בכתיבה (קריאה?) דיסקורסיבית, היו קודם כל קוראים לספר שמע ישראל, נותנים כותרת... :).
• אחד הדברים המעניינים בעדה החרדית הוא שהעיקר הוא לימוד תורה ואין מושג של קריירה. בציבור הציוני דתי יש מושג כזה של קריירה, יש עבודה כייעוד.
• מבחינת הרמב"ם, למרות שלימוד הוא הייעוד - “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו". זה מתאים ל"לפום צערא אגרא". יש כאן אלמנט סגפני, העבודה והעמל נחשבים למעלה. אם זה כך למה הרמב"ם יוצא בכזאת חריפות קיצונית (חמישה עונשים! וזה בהקשר בו הצמצום של הרמב”ם במילים בולט מאד. בוזגלו לא זוכר עוד מקום בו הוא מתבטא בכזאת קיצוניות) נגד מי שמתפרנס מלימוד תורה? יתכן ששהרמב"ם, כמחנך, יודע שיש נטיה לזה ולכן יוצא נגד זה בכל הכח. יכול להיות שזה קשור להקשר ההיסטורי של הרמב"ם – הגאונים (?).
• בוזגלו לא חושב שאפשר להפנות את דברי הרמב"ם כאן כפשוטם נגד אנשים שלומדים בתורה ואינם מתפרנסים. זה כיוון שיכולה להיות סמכות גדולה שתשנה את דברי הרמב"ם, וזה גם לפי הרמב"ם עצמו (גזירת שעה וכו'). לכן הרב אמסלם בעצם מתעלם מהמסורת שאחרי הרמב"ם שהתירה התפרנסות מדברי תורה. הבעיה היא שגם אחרי המסורת הזו יכולה לבוא סמכות רוחנית ולבטל את המסורת. לכן הנושא של התפרנסות מלימוד תורה חוזר לדיון.
• עוד בעיה בשילוב בין פרנסה ולימוד היא ההטיה – נוטים להסכים לדעותיו של מי שמשלם – ולכן אין מחוייבות מוחלטת לאמת, חירות מלאה לחפש אחרי האמת (זה תקף גם באוניברסיטה). הפגיעה ביכולת הבירור היא בעיה אמונית, נפשית קשה. אתה הולך לכולל בשכונה והוא משלם לך בהתאם לאיפה אתה מתפלל, איך אתה מתלבש, מה אתה חושב, למה אתה מסכים, למה אתה לא מסכים... זה פוגע בברור האמת!.

מה לגבי רב האנושות שעובדת בעבודה שאין בה שום ייעוד? (מדביקי מחירים בסופר, נהגי משאיות...)

הם מסתובבים בתחושת כישלון!

פתרון אפשרי הוא להגדיר את הייעוד שלא דרך קריירה.

נושאים לעתיד (לעבודות...):

1. הערעור על המטאפיסיקה
2. המקום של האדם
3. שבת
4. אור
5. עבודה אצל וובר
6. המעבר הקריטי לקפיטליזם – עבודה לשמה. עבודה זרה מודרנית! וובר תפס את רוח הקפיטליזם. העבודה היא לא על מנת לספק צרכים אלא ערך בפני עצמו. “העבודה משחררת" – העבודה מייצרת את החירות.
7. ביקורת של ההומגניות של היש – בעקבות גלילאו – הפיכה של העולם למכני.

הוא פותח לנו את הנושאים האלה לרפרט או סמינריונית.

הדרישות לרפרט – פשוט להציג משהו. עבודה סמינריונית – יותר רצינית – 2-3 מקורות.

יהיה גם מבחן בקורס. מי שנוח ב80% מהשיעורים יכול לעשות עבודה במקום מבחן.

רק מי שעושה סמינר מחוייב לרפרט.

מי שלא עושה סמינר יכול לבחור בין עבודה (מותנה בנוכחות) או מבחן.

מעשה בראשית - שיעור 4: הבחילה / סארטר

שיעור 4 – 20.03.2013

הסרת הקסם מן העולם היא חלק ממגוון רחב של תופעות – עליית המדע החדש, חיילון, טכנולוגיה, עליית הבירוקרטיה... סדרה שלמה של התפתחויות מקבילות / תואמות שמובילות להוויה הזו, של הסרת הקסם.

הבחילה של סארטר, שנכתב בלי זיקה לוובר, מציג זאת יפה.

אפשר להזכיר בהקשר זה את ויטגנשטיין, את קאמי ועוד. אלו מייצגים את רוח התקופה, שנרצה להכיר לפני שנתחיל להיכנס לעומק התופעה – ביקורות וכו'.

הבחילה של סארטר הוא רומן פילוסופי (?). הוא יצא בקיץ 1938, לפני מלחמת העולם השניה, אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהיתה גם היא טראומטית מאד. אחרי מלחמות העולם נוצרו סדקים מאד גדולים ברעיון הקדמה, התבהרות בנפילת אירופה מהכח המוביל את הקדמה בעולם לאמריקניזציה – אמריקה הופכת להיות המוקד המוביל. הוא כתוב כיומן, ומתכתב, כנראה עם פילוסופים בני זמנו. ספר מומלץ. נקרא קצת (חלק שלא נשלח אלינו, עמוד 138). הספר פותח בכך שהאיש לקח חלוק נחל ורצה לזרוק אותו, ורגע לפני הוא עצר והתבונן בו. המונח אבסורדיות עולה כבר כאן. אצל קאמי (1942) שנמצא בדיאלוג עם סארטר, המונח אבסורדיות עוד יותר נוכח. זה חלק מרוח התקופה – העולם פתאום נהיה סתמי. שותפים לזה גם ליבוביץ, ויטגשטיין.... האבסורדיות לםי קאמי היא ניסיון למצוא משמעות בעולם בעולם שהוא סתמי לגמרי.

“עולם ההסברים והסיבות איננו עולמו של הקיום". סארטר – הקיום קודם למהות.

סארטר יוצר כאן ז'אנר חדש – האמירה של הקבוצה שלו היא שפילוסופיה מתרחשת בספרות. יש כאן מסה פילוסופית בצורת רומן. אי אפשר לקרוא את זה ללא רקע של דקרט ולייבניץ.

יש כאן מפגש בין [בתנאי שלא לוקחים את זה כמשהו הומוריסטי, למשל כקונטרה לבובר, הוא עושה הרס של רומנטיזציה של התחברות עם היש, אנחנו לא נקרא זאת כך-] האקראיות מופיע בדיוק בפער בין הקיום לבין ההסבר שלו. ההסבר שלו הוא מן תוסף תרבותי לא נחוץ לדברים, אבל הקיום חורג מההסברים שלו. הוא מונח סתם. אין תכלית, אין תוחלת. זה נראה כמו אמירה ספרותית רעננה, אבל למעשה זה לא כך – זה קלאסי לגמרי. קראנו את החזון של אפלטון – שהדברים יהיו מחוברים באיזשהיא צורה לטוב. ראינו את הייאוש שלו מכך שזה לא כך, שאין התבהרות של העובדה שהוא (מטאפורה אקסיסטנציאליסטית) מושלך בעולם (או מטאורה דתית) גר בעולם. הסיפור האפלטוני היה אמור לפענח את המושלמות הזאת, ומכיוון שלא הצליח הוא שיער את תורת האידאות. סארטר פה מאד מחובר לאפלטון – אם מעמיקים בו אפשר לראות שמדובר בדיוק באותה נקודה.

בהמשך לייבניץ – רעיון הטעם המספיק. לכל יש יש טעם מדוע הוא כך ולא אחרת.

החברה כאן רואים את המטאפיסיקה כהונאה עצמית (למעשה, הם לא אומרים זאת כך).

לסיכום – יש קשר בין הסרת הקסם (הסתמיות של הקיום) לבין מות המטאפיסיקה (שהיתה אמורה לפענח את הקיום שלי פה) [בשפה קאנטיאנית – יש תופעות והדבר כשלעצמו חורג מהתופעות, ואנחנו לא יכולים לעסוק בו, לא יכולים לפענח את המשמעות של הקיום]. העובדות סתמיות לגמרי. סארט חווה את זה פה כמשהו מפחיד.

סיפוריות -

(...)

אצל וובר(?) הסיפוריות והדברים, מה שקרה והאופן בו מספרים אותו בלתי ניתנים להפרדה אחד מהשני. החיים, המשמעות שאנחנו נותנים – העולם אדיש אליהם. מה שהכי קרוב למה שיכול להציל את הסיפור, שממנו נואשנו, זה אותו חזון אפלטוני שממנו נואשנו.

הטרקטט (ויטגינשטיין)

העולם הוא עובדות, כל עובדה קונטינגנטית. אין שום קשר בין העובדות. ערימה של אקראיות. שום עובדה לא גוררת עובדה אחרת. המדע לא יכולל סייע בכלום. העובדות תפלות לגמרי – אין בהן שום קדושה. הכל היה יכול להיות אחרת. אין שום עיקרון טעם מספיק. אין שום בינו לבין סארטר – הם לא קראו / דיברו אחד עם השני, אבל הם אומרים אותו דבר מהבחינה הזאת. זה אותו מרד באפלטון.

ויטגנשטיין כן משאיר מקום למיסטי – אפשר להסכים עם זה ואפשר לא, אבל כבר אמרנו שהמיסטיות היא חלק מהסרת הקסם.

חזר לבחילה – כל הדברים שמובילים לבחילה הם עכורים מאד – הצבעים החיוורים, הירוקים של הים, העכירות של העץ, השמנוניות שלו... זה מחזיר למושג קלאסי, אפלטוני – האבחנה בין הבהיר והעכור. קל להגיד שהעכור מעורר בחילה, קל להגיד שהעכור מעורר בחילה. כל האמנציה (הרמב"ם בין היתר) היא הפענוח של העכור, הראיה של הבהיר בעכור.

אפלטון – מישהו שואל את סוקרטס אם גם לבוץ ולשערות יש אישיאה – אין להם, הם עכורים.

החוויה של הבהיר היא ששם הכל מפוענח, הכל שקוף.

העולם לא שקוף (זך, חסר התנגדות, חסר קונטינגנטיות).

אלו מטאפורות לגמרי קלאסיות – רואים אותם בסרטים, בספרות – המטריקס שמתאחד עם האור.

העכירות נתפסת לא רק כאדישות אלא היא מעוררת משהו מכוער.

כשמפרקים את הדברים מוצאים את כל המוטיבים הקלאסיים – ניאו אפלטוניות בצורה הכי פשוטה – כולל ההנגדות למיליפ, המימד של החוויה, ההתמזגות...

מעניין שזה אוניברסלי לגמרי – ארכיטיפים מאד אוניברסליים שקשורים באור, בטוב, שבשלב מסויים היתה נפילה מהם ואז נתקענו עם הסרת הקסם הזאת.

מכיוון שהביקורת היא רב מימדית ולא תכליתית, ניגע בזה בצורה רב מימדית, יש כאן זרמי נגד, לא ארגומנט וטענה נגדית:

• מי שרוצה להיתלות במדע של גלילאו על מנת... (לומר שאנחנו יש פיזיקלי אקראי (?) ) נעלה קולות של פיזיקאים מודרניים שחוסמים את התירוץ הזה. אחד הוא העיקרון האנטרופי – מדענים שמגלים שהיקום מכוון אלינו. יש קולות שהפכו את העיקרון שהאדם אינו במרכז, שזו אשליה שהאדם צריך להירפא ממנה ולהבין שהוא סתם משוטט ביקום. הטענה הזאת אינה מחוייבת היום. זה כבר לא קונוונציה, יש בפיזיקה ממצאים סותרים.
• פעם חשבו שיש יצורים חיים בכל היקום, אבל בינתיים נראה שהעולם משמים לגמרי, אבל עד כה לא מצאו יצורים חיים בשום מקום אחר – לא צפרדע, לא חיידק! אפ אנחנו פופריאניים ומאמינים בטענה שהכי קל להפריך אותנו – אז הכי קל לומר שרק כאן יש חיים. מי שרוצה לומר "בשבילי נברא העולם" יכול לומר זאת היום יותר מאשר לפני 100 שנה (אז אם אמרת את זה היית צריך לעבור טיפול!).
• אלו לא טענות מחץ, זה לא זרם בפיזיקה, אבל זה כן קילוח בפיזיקה המודרנית שתומך בכיוון ההפוך.
• זאת חזית אחת. חזית שניה היא נושא העבודה.
• חזית שלישית: ללכת מעבר לטענה – לא לנסות להוכיח שיש קסם אלא לומר שהעולם לא קסום ולא לא-קסום. השאלה אם העולם קסום או לא – שתי השאלות הן נפילות קיומיות. שתיהן תופסות את העולם בצורה מסויימת ומסרבות לראות את העולם כהזדמנות. אם היית אמור להיות שחקן פה אז בשלב מסויים הפסקת לשחק והתחלת להסתכל על התפאורה. יש מי שחושב שהתפאורה מדהימה ויש מי שחושב שהיא סתמית – אבל זה לא משנה – אתה אמור לתת פה משחק! גםפ האמירה שהעולם קסום וגם שלא הן התכחשות לכך שבאופן קיומי אתה אמור לשחק פה. הסיפור הגדול הוא להתסכל על ההווה – לא לדון באם העולם מקסים או לא. כל זה דיון בהאם העולם עומד בציפיות שלי ממנו או לא. הזמן כהזדמנות – אני לא רואה את העולם כהזדמנות, אני לרגע שוכח את ההווה, הקיום שלי בעולם ומסתכל עליו (זאת סוג של טעות!). כאן יש מושג של חובה. השאלות אם העולם קסום או לא הן שתיהן הוויות של נפילה.
• המח בינתיים מתגלה כדבר המורכב ביותר שאנחנו מכירים בכל היקום. גם אם אין נפש. אפילו מבחינה ביולוגית – נטורליסטית מדובר כאן במשהו מאד שונה.
• “קיצר אני מוקסם מהכדור הזה, כמו שאתם רואים".
• “קיצר, מפה אנחנו הולכים לאיזו גאולה גדולה....”.

אם יהיה מה לקרוא הוא ישלח לנו.ֿ