פילוסופיה של המדע - תרגול 5 - המפל

תרגול 5 – 15.05.2012

אישוש

יש הסקה אינדוקטיבית שצריך לנסח מבחינה פילוסופית.

אישוש זה סוג של טיעון אינדוקטיבי.

המפל, דרישת הבחינות – הוא כותב בצורה שמזכירה את הפוזולוגיים.

פוזולוגיים מחלקים את המשפטים לשלושה סוגים:

• משפטים סינטטיים – מוסיפים אינפורמציה. אפשר לקבוע אמיתות רק על פי תצפית בעולם. נקראים גם משפטים אמפיריים.
• משפטים אנליטיים – לא מוסיפים ידע, מנתחים את מה שקיים. כולם הם או טאוטולוגיות (ערך האמת הוא תמיד אמת) או סתירות (ערך האמת תמיד שקר).
• משפטים חסרי משמעות.

מטאפיזיקה – טענה שמתיימרת להיות סינטטית, להוסיף ידע על המציאות, ובכל זאת אי אפשר לאמת אמפירית. לכן זה חסר משמעות.

קריטריון האימות – הוא שמבחין בין משפטים אמפיריים למשפטים מטאפיזיים. וזה דורש שיהיה אפשר לעשות רדוקציה למשפטי תצפית.

מהם משפטי תצפית? הם מתייחסים ל'נתון' the given. יש מחלוקת לגבי מהו הנתון. זה לא חייב להיות רשמי חוש! (פנומנליסטים חשבו שאלו רשמי חוש, פיזיקליסטיים – אובייקטים. מקסוול עושה את ההבחנה הזאת. אנחנו לא כל כך התייחסנו לאבחנות האלה).

תפקיד המדע הוא אימות או שיקור של המשפטים.

הקריטריון של פופר לאבחנה בין מדע לפסאודו מדע היא הניתנות להפרכה. אצל פוזולוגיים זה הניתנות לאימות אמפירי.

... (כנראה על בעיית האינדוקציה והפוזולוגיים) אי אפשר לעשות רדוקציה למשפטי תצפית לכל המשפטים בשפה, כולל משפטים מדעיים. שום אוסף סופי של משפטי תצפית פרטיקולריים לא יכול לקבוע את ערך האמת של טענה כללית. ולכן משפטים כלליים לא ניתנים לאימות, ולכן צריך להגיד שהם חסרי משמעות.

המפל מציע במקום קריטריון האימות את המסגרת של האישוש.

אינדקוציה אנומרטיבית – ניסוחים שונים של אינדוקציה. זו חשיבה נאיבית לגבי מהי אינדוקציה ואיך החשיבה המדעית עובדת (אפשר לראות למשל אצל בייקון).

לעומת זה, המסגרת של אישוש שונה כי בה אנחנו מניחים את ההיפותזה מראש. אין חקירה ללא היפותזה. יש משהו דוגמטי מאד בעשיה המדעית, באופן בו מנסחים השערות. ואז בודקים איזה תצפיות מאששות ואיזה תצפיות מרעעות

(=עושות את ההפך מאישוש) אותן.

בעיה ראשונה – בעיית הרלוונטיות – מה התצפית עושה להיפותזה – מאששת, מרעעת או לא רלוונטית.

פרדוקס העורבים – האם נעל אדומה תהיה אישוש לטענה הכללית: כל העורבים שחורים?

שאלת הרלוונטיות – איזה תצפית מאוששת ואיזה לא.

בעיה שניה – כימות של ערך התצפית ביחס לאישוש. לא כל תצפית שווה בערכה מהבחינה הזאת.

חשבו שזאת גישה שתפתור את בעיית האינדוקציה. פופר יגיד שלא. (אישוש זו עדיין טענה אינדוקטיבית).

שתי בעיות עם קריטריון האימות של הפוזולוגיים:

מה שמבחין בין משפטים מדעיים למשפטים חסרי משמעות הוא קריטריון הבחינות. את זה הוא מקבל. אבל הוא חושב שצריך לשנות את קריטריון האימות.

1. בעיית האינדוקציה – 'ניתן לתצפית באופן עקרוני'. פוזולוגיים חשבו שצריך להתייחס לדברים שצפינו בהם כבר, אבל המפל מרחיב את התחום הזה – יש דברים שקיימים, אבל לא היתה לנו הטכנולוגיה לראות פעם. זה לא אומר שהטענות האלה היו מטאפיזיות פעם. זה דורש להמיר 'תצפית' ל'תצפית תיאורטית' – משהו שבאופן עקרוני אפשר לצפות בו.
2. בעיית האישוש -

...

בעיית הלוונטיות מנוסחת כשאלת היחס בין ההיפותזה לבין התצפית שמאששת אותה.

המפל טוען שהאישוש מניח היפותזה, מתוכה צריך לגזור את מידת הרלוונטיות של משפט התצפית להיפותזה. אין כאן איסוף של תצפיות ואז על סמך זה מגבשים היפותזה. אנחנו לא נמצאים בהקשר הגילוי – הגילוי (האופן בו מגיעים להיפותזה) יכול לקרות בכל מיני דרכים וזה לא התחום של המפל. הוא מתעסק בהקשר הצידוק. משהו שהכרחי שיהיה בתיאוריה זה שיהיה אפשר לגזור מתוך ההיפותזה משפטי תצפית אותם ניתן לאשש או להפריך (לגזור מתוך H את E). תצפית רלוונטית היא כזאת שמאששת או מחלישה (חיבור בין אישוש לתנאי הרלוונטיות).

לא מסיקים היפותזות מתוך תצפיות אלא להפך.

גם פופר, כמו המפל, חושב שהקשר הגילוי לא רלוונטי למדע.

פרדוקס העורבים -

קריטריון ניקו הופך את האישוש לתלוי בניסוח של ההיפותזה.

לא משנה באיזה ניסוח – ההפרכה נשארת תמיד. 3 נקודות לפופר!

ההפרכה היא לא טיעון אינדוקטיבי, היא טיעון דדוקטיבי!

קריטריון ניקו מספיק אך לא הכרחי. (אבל הוא לא לוקח בחשבון איזה מרחב של משהו).

איך אפשר לפתור את הפרדוקס?

אנחנו מניחים רקע.

הרעיון הוא שאם ההיפותזה היחידה שיש לי ביחס לעולם היא "מלחי נתרן בוערים בצהוב", אז באמת כל מה שנראה יהוה אישוש. אני לא יודע מה החומר, והוא בוער בירוק. ואז אני מגלה שזה חומר אחר, אז זה מאושש. אנחנו מרגישים שזה פרדוקס כי אנחנו כבר מכירים את העולם. לכן נראה לנו פרדוקסלי שקוביית קרח יכולה לאשש את המשפט הנ"ל.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 9 - קוהוט (3)

שיעור 9 – 15.05.2012

קוהוט (3)

היום:

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

התוקפנות הבוגרת

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

דיברנו על היפוך אמפטי, על ניצול אמפטיה בזדון ועל היעדר אמפטיה.

נחזור לדקות האחרונות של השיעור כדי להתעכב על כמה נקודות -

• נשאלה שאלה לגבי אובדנות, איך נעבוד איתו דרך תיקוף ומתן אישור למה שקורה אצלו, כשמה שקורה כל כך בעייתי. זו שאלה חשובה. אפשר לשאול בצורה רחבה יותר- מה נעשה כשהחוויה הסובייקטיבית של אדם היא כל כך כאוטית ומפורקת. נאמר שיש אפשרות מלבד לתקף – להנהיג אותו. היא חושבת שזה נורא נכון. זהו הזולת-עצמי האידיאלי שקוהוט מדבר עליו. זה לומר- תישען עלי, אני אשאיל את עצמי למענך, ודרך ההישענות הזאת תיבנה. קוהוט אומר שבהתפחות תקינה יש מירורינג ואידיאליזציה. הוא אומר שכשיש כשל במירורינג יש עוד הזדמנות לאישיות להיבנות – דרך האידיאליזציה. פרוטוטיפית הוא מייחס את המירורינג לאם ואת האידיאליזציה לאב.
• עוד נקודה – במאמר על האמפטיה יש דוגמא קלינית (עמוד 242) הוא מתאר את המעבר שאפשר לעשות מהפרעות אישיות בורדרליין להפרעת אישיות נרקטיסיטית (שניתנת לטיפול) כל עוד המטפל יכול לשמור על הזיקה האמפטית. ברגע שלא מצליחים להיות אמפטיים – מסתלקים, האדם יהיה בורדליין – הוא יישאר מופרע. זאת אמירה מאד רדיקלית. ברפואה וגם בפסיכאטריה עושים אבחונים לפי הגדרות ברורות ושיקול דעת. קוהוט אומר משהו אחר לגמרי – שהזיקה האמפטית שלי כמטפל אליך, היכולת של המטפל לשאת את העומס הרגשי, היא תקבע את האבחנה. מאד קונטקסטואלי – אמירה ששמה משקל מאד רציני על הקונטקסט בין אנשים גם בהקשר הזה – הטיפולי רפואי.
• העדר בתשתית של העצמי בגלל חוסר אמפטיה הכוונה לחוסר אמפטיה מוחלט. יש כאן משהו עקרוני – כי אנשים לא יודעים את הגודל של מה שהיה חסר להם עד שהם מכירים אותו, וזה קורה רק אחרי שנוצר קשר טיפולי עמוק. שפה מחזיקה את זה – נשים שמדברות על בני זוג שלהם ואומרות "הוא לא בנאדם רע אבל הוא נכה רגשית" – הכוונה היא בדיוק לאזור הזה, של האמפטיה, השתתפות, הבנה... יש כאן משהו טבוע בשפה – תובנה שזה מצב בלתי הפיך. נכות.

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

קוהוט אומר משהו מאד אחר על מיניות ותוקפנות. הוא אוצר שהוא לא יודע מהם דחפים. במבט אמפטי, אומר קוהוט, הוא לא פוגש דחפים אלא משהו על החוייה העצמית שלהם – אני כועס, אני אוהב, אני משתוקק – יש קודם אני, קודם עצמי ואז ביטוי דחפי. אין דחף. הוא אומר שהמושג של דחפים הוא מאד רחוק חוויה, מאד תיאורטי. כל עוד העצמי הוא לכיד, קוהסיבי, מרכז של עצמו – לדחפים לא תהיה כזאת בולטות במופע של האדם, אבל כשיש התפרקות – ריקנות, בדידות נוראיים אז יהיה מופע בולט של הדחפים, והם תוצר של ההתפחות. כדרך להיחלץ מהפירוק הזה האני יפנה אל הדחפים, כדי למקד אנרגיות במשהו ולקבל תחושה של אני לכיד. זה יהיה בתוקפנות או בפרברסיות מיניות. זה יכול להיות דרך פנטזיות או פרקטיקות מיניות – יחסים סאדו-מזוכיסטיים, פדופיליה, מציצנות והתערטלות.

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

אדיפוס. פרויד מתאר ילד שמתעוררת בו כמיהה מינית לאמא שלו ופחד מאבא שלו. הוא מתאר ילד עם עוצמות דחפיות. קוהוט אומר שיש חוסר הבנה של פרויד של המצב. שיש שלב בילדות בו הטווח של הרגשות כלפי ההורים גדל – לילד יש שלב בו הוא מפתח משהו דמוי חיזור כלפי אמו ויריבות כלפי אביו, וזה נורמלי. השאלה היא איך ההורים שלו מגיבים – האם הם יכולים לשמור על הזיקה האמפטית, להבין שהנה גדל הדור הבא שממשיך אותם. מקבלים את ההתפחות של הילד בחדווה, בשמחה, בהנאה. ההסבכות הגדולה היא כשההורים הם זולתעצמי פתולוגי. הם לא מצליחים להיות זולתעצמי נענה ומגיבים לא טוב – האם מגיבה מגירוי מיני משלה, מפתה אותו, או שהיא דוחה אותו מתוך הסתייגות גדולה, או שהאב מול היריבות, אסטרטיביות, תחרותיות של הילד מתמלא אימה, זעם, נקמנות, עוינות – אז הילד ירצה שהאב כבר לא יהיה – זה כתוצאה מההיענות הלקויה של ההורים. זאת הסתבכות. אחר כך בבגרות נראה תוצרים בהתאם – אדם עם יכולת לחוויה מינית בריאה שהוא מצליח למצוא לה מימוש בעולם נוכל לדעת שהוא מצא זולתעצמי נענה. אבל אם המיניות מעוררת תחושות של השפלה, חרדה, ביזוי (כנושא או מושא) אנחנו יכולים ללמוד משהו על מה קרה לילד מול הוריו בשלב האדיפאלי.

דוגמא – ילדה שאוהבת את הטבעת של אמא שלה, משחקת אותה, ואומרת לאמא שלה "נכון כשתהיי זקנה ולא תרצי את הטבעת יותר תתני לי אותה?” אפשר לנתח את זה פרוידיאנית – היא מחכה שאמות, ורוצה לא רק את הטבעת שלי, אלא גם את בעלי, ביתי... אפשר לנתח את זה קוהוטיאנית – הילדה רוצה מרג'ינג איתי, והטבעת היא סמל לזה. האפשרות הראשונה היא להסתכל על הילדה כאוסף של יצרים, שרצוי לרסן.

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

קוהוט אומר שפרברסיות מיניות הן תולדה של התפרקות העצמי. קוהוט מביא מקרים של מציצנות והתערטלות הן עניין של מבט. במקרה של התערטלות - משהו בכמה שהתעניינו בו, עד כמה הוא היה מרכז המבט היה לקוי, והתעורר צורך עצום לקבל מבט מהסביבה שמכוון אלי. הצורה העוצמתית של המבט היא אם זה מכוון לאיבר המין שלו. לאקסהביזיוניזם יש גם צורות אחרות – לא מיניות. יש אנשים שיש להם צורך גדול למשוך תשומת לב בכל מיני הזדמנויות. אנחנו נדחים מהפרברסיה, ולהיות אמפטיים לזה זה קשה. מציצנות – מצב בו לא נראיתי וגם לא היה זולתעצמי אידיאלי – לא היה על מי להסתכל. הוא מספר על רופא שהיה לו סימפטום מאד רציני – היה לוטש עיניים בכל מקום לאברי מין של אנשים והיה ממתין בשירותים ציבוריים כדי לראות איברי מין חשופים, והיה מתרגש מזה ומאונן. למרות העונג העצום שהסבה לו הפרברסיה הוא היה מוכן לטפל בה (קוהוט מסביר שזה עונג עצום, ממכר ושזה נחווה כעניין של חיים ומוות – הגנה מפני התפרקות העצמי). הרופא היה פג ושכב חודשים באינקובטור, עם חסך מוחלט של מגע – לא החזיקו אותו, לא ערסלו אותו, כמה חודשים. כשהוא חזר הביתה אימו, שהיתה אישה מאד חרדתית וחולנית, פחדה מאד להחזיק אותו והוא היה מונח ללא מגע שעות. קוהוט אומר שזה פלא שהאיש הזה לא נהיה פסיכוטי. בהבנתו מה שהציל את האיש היא הרגישות הוויזואלית החזקה שלו – הוא הצליח לקחת את החוץ פנימה דרך המבט. זה בנה אצלו חוויה של שייכות ונוכחות בעולם. יש לו זיכרון ילדות מהמופע הראשון של הפרברסיה שלו – הוא יצא לגינה עם אימו, התנדנד גבוה וצעק "אמא! תסתכלי עלי!” והיא אמרה שאין לה כח. הוא הרגיש מוות, כיליון. אחר כל הוא הלך למשתנה וראה גבר משתין וזה נתן לו תחושה של חיות. זה מסביר את הוויתור על נשים, ואת התקווה שהפאלוס יחדור אליו ימלא אותו, שיהיה לו מישהו בתוכו. המיניות כמחברת ומלכדת – משהו שנכנס אלי ומזין אותי. זה היה צריך להיות משוה אחר לגמרי בתחילת החיים, אבל מאחר והמומנטום עבר – המיניות תופסת את המקום הזה. ההקשבה והאמפטיה העמוקה יכולה להרגיע את האדם, שנשען יותר על ההבנה של המטפל את הטרגדיה שלו ופחות על הפרוורסיה. אי אפשר לתקן את העבר, אבל אפשר למלא את מה שאין על ידי אמפטיה. לכן חייבים להיות אמפטיים – גם לסימפטום הנוראי והמוזר ביותר. המחלה היא לעולם לא הדבר הכי גרוע שקורה לאדם. תמיד יש שם אימה בלתי נסבלת, שהמחלה היא ניסיון לתרגם.

הומוסקסואליות -

פרויד אומר שלאדיפוס יש שתי צורות – הצורה המוכרת ואת הצורה ההופכית – אותה תשוקה מתעוררת גם כלפי ההורה בין אותו המין. יש התפתחות לאורך שלבים – אוראלי, אנאלי, גניטלי כאשר הכיוון הוא להטרוסקסואליות.

קוהוט אומר שבאנליזות רואים הרבה הומוסקסואליות – יש לזה תמיד תשתית, ופוגשים את זה יותר מול מצבים של שבר ומצוקה. יש לו טולרנטיות מאד גדולה כלפי הומוסקסואליות (לא ברור שקוהוט עצמו לא היה הומוסקסואל). הוא הכיר בזה שיש טווח מאד רחב של אפשרויות – לא חייבים להכריע, אדם יכול לחיות כהטרוסקסואל ושיהיו לו פנטזיות הומוסקסואליות. הוא מתאר הרבה פנטזיות הומוסקסואליות של גברים.

התוקפנות הבוגרת

קוהוט מתאר את התוקפנות הבוגרת הבריאה כאסרטיביות – יכולת לחתור אל עבר מטרות בידיעה שיש בעולם יריבים, שיש להם אינטרסים מנוגדים שלי, ואני עושה מה שביכולתי, בהתאמה עם הערכים שלי, כדי להשיג את מטרותיי. יש לי מידה של אמפטיה ליריביי.

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

המצב המשובש, של הזעם הנרקיסיסיטי הוא מצב אחר לגמרי – הזעם הנרקיסיסטי צומח מתוך הזעם הארכאי – מצב בו אין מובחנות בין עצמי והסביבה, ואז מי שפגע בי אינו נפרד ממני, והוא מאד מאד מאיים עלי. יש רצון לנקום. הפגיעה נחווית כעלבון מאד רציני. אין לגיטימציה פנימית לזה שלאחר יש צרכים ורצונות אחרים משלי. יש תחושה שחלק מהעצמי בגד. יש ציפיה שהסביבה תהיה בהתאמה אלי- ואם זה לא כך זו חוויה קטסטרופלית. וכנגד זה יש התקפה מאד רצינית.

אנשים שחיי הזוגיות שלהם מרים, כי החוויה של האחר היא שבן הזוג שתלטני, טיראני, לא נותן מרחב. קשה לאנשים האלה לקיים מערכות יחסים, וקשה לטפל באנשים שמועדים למצבים כאלה.

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

קוהוט מדבר על הצורות המאוחרות, המפותחות של הנרקיסיזם. (יש מאמר – צורות והתמרות של נרקיסיזם. קשה ארוך ומייגע. לא בחומר הקריאה). הוא מדבר על מה קורה כשאדם כבר אינו אחוז בנרקיסיזם שלו – אינו כל כך תלוי בהיענות המיידית הממשית של הזולתעצמי. הוא אומר שלשלב הזה יש כמה סימנים:

• יכולת להומור – כשאדם מצליח להיות במידה של הומור כלפי עצמו וכלפי החיים
• קבלה של הסופיות, של המוות
• החכמה – מתאר את החכמה האנושית כעמדה אנושית שהיא מעבר לספירה הקוגינטיבית. שייך לשלב מאוחר יותר בחיים. יכולת לגבור מעבר לנרקיסיסזם – נשנענת על קבלה של המוגבלויות – אינטלקטואליות, הפיזיות – לא ציניות אלא ידיעת היכולות והמוגבלות. עמדה יציבה של האנושיות מול החיים ומול העולם. החכמים מסוגלים לחוש פרופורציה ואירוניה כלפי הישגי האינדיבידואל – כלפי ההישגים האינטלקטואליים של עצמם – יש מן דכדוך מסויים, וקבלה שקטה שלי, של החיים שהיו לי. עמדה אופטימית מול המין האנושי – יכולת לחיות בשחרור מהתלות הנרקיסיסטית.

  

פילוסופיה חדשה א' - תרגול 9 (שפינוזה, ספר ראשון)

תרגול 9 15.05.2012

שפינוזה

על התרגיל – התרגיל מפורט כדי שלא נתברבר.

על לייבניץ – לשאול האם ללייבניץ ולוק יש אותו מובן של טבוע מלידה / ידיעה. (אולי כן ואולי לא. נראה לי שלא). לשם הוא מכוון.

ספר ראשון

הגדרות

1. דקרט – אלוהים - מהותו כוללת את קיומו (בניגוד לדברים אחרים).

אצל שפינוזה יש שאלה אם הוא מניח את קיום האל או מוכיח אותו. שפינוזה אומר שאלוהים הוא סיבת עצמו. (אפשר לומר שהוא אומר שאם יש משהו שהוא סיבת עצמו אז אלוהים קיים. או שאם אלוהים קיים אז הוא קיים בהכרח).

המושג סיבת עצמו, למה הכוונה? שפינוזה אף פעם לא הגדיר סיבה, פורמלית, בכתביו (הוא הגדיר כל מיני סוגי סיבות). זאת למרות שהוא משתמש במונח הזה המון. מתוך מאמר על תיקון השכל, שפינוזה מגדיר מעגל: “על מנת שהגדרה תישמר מושלמת... אביא כדוגמא איזה דבר מופשט... העיגול... אם נגדירו כצורה בה כל הקוים נמשכים מן המרכז אל ההיקף שווים (הוא אומר שזה תכונה ולא הגדרה)...” לכן יש להקפיד בהגדרה על סיבה ברורה – למשל – מעגל הוא צורה המצטיירת על ידי מחוגה.

כלומר, סיבה אצל שפינוזה – זה לא מה שאנחנו חושבים, סיבה מכנית, אלא הטעם, ההסבר, ההבנה של הדבר. לכן גם ללוגיקה יש סיבה. יש הבדל בין הכרח / סיבה – להבין את ההכרח הלוגי זה לא להבין את הסיבה. סיבה היא מעבר ללוגיקה, זה להבין מנקודת המבט של הנצח.

2. סופי בסוגו – גוף יכול להגביל גוף, מחשבה יכולה להגביל מחשבה (למשל – מחשבה על טוש ומחשבה על אוניית קיטור משוכללת – מחשבה על טוש היא פשוטה יותר) אבל הם לא יכולים להגביל אחד את השני.
3. עצם – יש לו היבט אונטולוגי והיבט אפיסטמולוגי. מה שיוצא זה שכדי לחשוב על שולחן צריך להניח את אלוהים.
4. יש שאלה האם תואר אצל ספינוזה הוא סובייקטיבי (איך שהשכל תופס על אודות העצם) או אובייקטיבי (מה שמכונן את העצם). תואר התפשטות – להסביר נוירונלית מה זה כאב, אהבה. לעומת זאת, אפשר להסביר במונחים מנטליים. אצל שפינוזה אלו שני תיאורים של אותו דבר. יש הקבלה בין תיאור פיזיקלי ומנטלי. (אין רדוקציה של אחד לשני).
5. אופן – מטאפורה: אם השולחן הזה הוא עצם, אז מה יהיה אופן של שולחן? (בהנחה שהשולחן הוא עצם, כוליות) – אופן זה רגל, המדף... כמובן ששפינוזה לא מתייחס לשולחן, אלא העצם אצלו זה הכוליות. אהוד ברק משמש בשלושה תפקידים – בעל פלולה, יושב ראש מפלגה ושר הביטחון. שר הביטחון יכול להכריז על מצב חרום, יושב ראש מפלגה לא. אז הנה שני משפטים נכונים: אהוד ברק רשאי להכריז על מצב חרום, אהוד ברק לא רשאי להכריז על מצב חרום. אין סתירה! כך אפשר להתייחס לשולחן באשר הוא עצם, ולשולחן באשר הוא איקס, ואז אפשר לדבר על אופנים. אפשר לייחס פרדיקטים שונים כתלות באיך שמתייחסים לזה. העובדה שיש לאלוהים אופנים לא פוגמת בכך שיש בעצם רק דבר אחד. כמו אהוד ברק – אפשר לייחס לו פרדיקטים שונים בתפקידים שונים, אבל זה אותו אהוד ברק.
6. מה ההבדל בין אינסופי בסוגו ואינסופי מוחלט – מחשבה היא אינסופית בסוגה – יש לה תארים אינסופיים של מחשבה, אבל אין בה תארים של התפשטות (?), אלוהים הוא אינסופי מוחלט (ורק הוא).
7. בדרך כלל חופש מנוגד להכרח, כאן אצל שפינוזה חופש מוגדר על ידי הכרח. הדבר החופשי היחידי לפי זה הוא העצם, אלוהים – למה הוא חופשי? כי הוא פועל מתוך הכרח טבעו בלבד. ההפך מחופש הוא כפוי. כפוי = כפיה חיצונית, הכרח = חיוב לפעול לפי הטבע הפנימי. (למה אלוהים לא כפוי (מבחוץ)? כי אין לו חוץ!).
8. נצח – למשל אם נותנים לי סם מיוחד ואני חי לנצח. האם אני נצחי? לא! כי התמדה בזמן זה משהו אחר. הרעיון הוא לא אינסוף זמן, אלא הגדרה קטגורית אחרת – לתכונות המשולש ביחס למשולש אין זמן בו הם היו וזמן שלא, הן נצחיות.

אקסיומות -

1. רק אלוהים נמצא בתוך עצמו, כל השאר נמצא בו.
2. -
3. -
4. לפי הנספח, שמכירים את הסיבה האמיתית נעלם ההסבר התלמידי.
5. (ההצעה שלו לדייטים).
6. נדבר על זה.
7. מה שאפשר לחשוב עליו כלא קיים (למשל – מישהו בכיתה), כלומר הקיום אינו אינהרנטי למושג.

למבחן – צריך לדעת בגדול את העיקרים של המטאפיזיקה, לא צריך לזכור הוכחות גיאומטריות למשפטים ספציפיים. מה שלמדנו בפירוט (למשל, הוכחה לקיום אלוהים של דקארט) צריך לדעת בפירוט.

שפינוזה מדבר על שני עצמים – זה היפותטית, בסוף הוא אומר שיש רק עצם אחד.

עמוד 82 - “מכאן נוכל להגיע" -

משפט 10 בעיון – הפרשנות האובייקטיבית (יש ויכוח בינה לבין הסובייקטיבית) באה יותר לידי ביטוי.

משפט 11 – לא ניכנס להוכחה לקיום האל. אלוהים קיים בהכרח. יש לו אינסוף תארים. זה שהוא קיים לא אומר שהאופנים ממשיים (אהוד ברק).

עמוד 85, פסקה שניה -

יש בטקסט הזה לפחות חמש הוכחות לקיום האל. אי אפשר לדעת מה זה 'קיים', אפילו כדימוי, בלי להניח מראש את אלוהים.

משפט 15 – אלוהים הוא היחיד שמושג מתוך עצמו וקיים מתוך עצמו. אנחנו, על האופנים – לא.

הצעה – לקרוא את העיון למשפט 15 (בעמוד 90). יש בעיה תיאולגית ששפינוזה מתמודד איתה. הוא אומר שאלוהים הוא הכל, אבל אלוהים הוא לא מתפשט – הוא לא אובייקטי בטבע. אז איך זה יכול להיות?

משפט 17 והלאה (דברים שאין במודל) – חשוב!

חופשי – מחוץ לשרשרת הסיבתית. לא מענישים נמר שטרף צבי, כי זה אינסטינקט. אדם שרצח, (ולא הוכח שאינו חופשי) – כן.

עיון – לפי שפינוזה אלוהים לא היה יכול לברוא מתמטיקה אחרת (לפי דקארט כן) (?). לפי שפינוזה אין לאלוהים רצון (לפי דקארט כן – אם היה רוצה היה בורא כך, ואם היה רוצה אחרת היה בורא אחרת).

מושג העוצמה של אלוהים של האנשים ששפינוזה מתנגד אליהם – אלוהים שהכל יכולת שלו פירושה שתמיד יש לו פוטנציאל לברוא את כל מה שהוא רוצה. זהו אלוהים שלא ברא את כל מה שהוא יכול, אחרת כבר לא היה כל יכול. הוא לא מימש את כל הפוטנציאל שלו. הפוטנציאל הלא ממושש הוא העוצמה. (אלוהים כילד מוגבל – יש לו פוטנציאל!) יש אינסוף עולמות אפשריים, ומתוכם הוא ברא רק אחד, אומרים אותם אנשים (לפי שפינוזה יש רק עולם אפשרי אחד). שפינוזה מכוון בעצם לדקארט – לאדישות של אלוהים שהיא החופש שלו שעליה דיבר דקארט. “אלוהים הוא מושלם כי תמיד יש לו פרחים בקנה".

לפי שפינוזה אלוהים הוא כל כולו בפועל, הוא לא פוטנציאל. לפי שפינוזה אם אלוהים הוא בכח הוא לא מושלם. לפי שפינוזה אין לאלוהים עוד אפשרויות. שלווה סטואית – אין עוד אפשרויות! לעלות לדרגת ההכרה השלישית היא להעיף את האופציה לעוד אפשרויות. כולל אצל אלוהים. (זה גוזר מתמטיקה אחרת, לוגיקה אחרת... גם אין זמן בסופו של דבר).

שפינוזה אומר שכלבים בשמים לא נובחים. אם אנחנו רוצים לייחס את האטריבוטים 'שכל' ו'רצון' לאלוהים יש לזה משמעות אחרת לגמרי – שיתוף השם. תאונה לשונית! ציר בפרלמנט אינו ציר בדלת.

מהו שכל?

בני אדם – יש דבר ואז יודעים אותו. מאוחר לדבר.

אלוהים – אי אפשר לתאר אותו כמישהו שצובר ניסיון. השכל שלו אינו מאוחר לדברים שהוא יודע.

שכל אלוהי נבדל משכלנו גם מבחינת המהות וגם מבחינת הקיום. מדובר בדברים שונים לגמרי.

רצון (עמוד 111)-

בני אדם -

אלוהים -

אין הבדל בין השכל של האלוהים לרצון של אלוהים, זה אותו דבר.

אובייקטיבי / צורני (אצל דקרט – פורמלי) -

אובייטיבי [היצגי] – העץ כפי שהוא בתודעה שלי (בדיוק מה שאנחנו בדרך כלל קוראים לו סובייקטיבי).

צורני-פורמאלי [בפועל]- באמת קיים שם עץ

סיבה טרנזיטיבית – חיצונית. (לא סיבה במובן הפורמלי).

איממנטי/ טרנזיטיבי, עוד משהו, טובע / טבוע – הכל בא לבטא את אותו רעיון.

נקודה למחשבה לגבי זהות -

“אלוהים או הטבע" -

• אלילות - אלילות הוא אובייקט בעולם
• אפשר לצייר כל מיני יחסים בין אלוהים והעולם, בדיאגרמות ון.
• אצל שפינוזה – המעגלים חופפים. יש זהות בין אלוהים והטבע – אף אחד מהם לא חורג מהשני.

אבנורמלית - שיעור 9 - הפרעות מצב רוח

שיעור 9 13.05.2012

הפרעות מצב רוח

תרצה אתר, סופרת, מחזאית, משוררת ועוד דברים. התאבדה (כנראה) בקפיצה מהחלון בקומה השישית. הוא מביא שיר שלה (למרות הכל, הכל נגמר). היו לה ניסיונות אובדניים במהלך השנים, שמאד הדאיגו את אבא שלה – נתן אלתרמן. אחרי אחד מניסיונות ההתאבדות שלה כשהיתה צעירה הוא כתב שיר (שמרי נפשך כוחות שמרי). הוא מנסה להבין (בתחילת השיר) את הבת שלו ללא הצלחה. בבית השלישי הוא מצליח להבין את הדיכאון, ובחצי השני הוא משתמש בדימוי שחוזה בצורה די מצמררת את העתיד.

יש כמה סוגי הפרעות מצב רוח. נתמקד בעיקר בדיכאון מז'ורי (המכונה קליני, באופן לא פורמלי). הפרעה קשה להמשגה, כי היא לא רק דיכאון. מדובר בהפרעה הבודדת הכי נפוצה שיש. 1 מכל חמישה אנשים יסבלו מהפרעה זו במהלך חייהם. מה שמבלבל הוא שכולנו חווים חוויות על הרצף של דיכאון, וחשוב להבין את ההבדל.

רכיבים של המשגות הפרעות מצב רוח:

• אפיזודה דיכאונית – תקופה של לפחות שבועיים בה מצב הרוח והתפקוד משתנים באופן מובחן.
• אפיזודה מאנית – שבוע (ואפילו פחות) בו יש מצב רוח אופורי בצורה לא בריאה (לאו דוקא מצב רוח טוב. יכול להיות מן רגזנות, עוררות).
• אפיזודה היפו מאנית – כמו מאנית אבל פחות. לא יכולה לכלול מאפיינים פסיכוטיים.

איך זה נראה על ציר הזמן?

• אפיזודי
• כרוני
• משתנה בצורה מאד מהירה

אפיזודה דיכאונית – הרכיב הכי חשוב, שמגדיר את הדיכאון המז'ורי: (צריך 5 מתוכם, לפחות אחד מבין השתיים הראשונים)

1. מצב רוח דיכאוני כל היום, כמעט כל יום, במשך שבועיים
2. או: חוסר עניין, אנהדוניה, חוסר מוטיבציה לעשות דברים (בדרך כלל שני הראשונים באים יחד. אחד מהם חייב להיות).
3. הפרעות תיאבון
4. הפרעות שינה
5. תנועתיות מוגזמת (קופצניות) או מופחתת (כבדות). כל אלה ביחס לבייסליין של האדם.
6. עייפות
7. תחושת חוסר ערך עצמי, אשמה
8. קשיים בריכוז וחשיבה
9. מחשבות אובדניות (פסיבי – הלוואי ולא הייתי קם, עד אקטיביות – תכנון קונקרטי).

הסימפטומים גורמים למצוקה ודיסטרס.

הם לא תוצאה של טיפול תרופתי או מצב רפואי. יש מחלות שמובילות לסימפטומים שדומים לדיכאון, והדס"מ מנסה להפריד.

לא תוצאה של אבל (בינתיים, יכול להשתנות בדס"מ הבא)

אפיזודה מאנית -

מצב רוח טוב בצורה לא בריאה, פעמים רבות מלווה ברוגז.

• הערכה עצמית גבוהה עד כדי גרנדיוזיות (זה צריך להיות משהו שלא היה לפני זה)
• הצורך בשינה יורד – זה לא שיש לו קושי לישון, כמו באינסומניה
• דיבור לחוץ - משפטים נכנסים אחד לתוך השני. קשה לדעת באבחון אם זה רגיל, אנשים בסביבה ידעו
• מחשבות 'עפות' – מלא רעיונות (שוב – יותר מדרך כלל!)
• דעתו של האדם מוסחת בקלות
• פעילות גבוהה שיכולה להיות מכוונת למטרה מסויימת (למרות המחשבות הלא בהירות).
• פעילויות (מין, בזבוז כסף, סמים אלכוהול) עם תוצאות שיכולות להיות בעייתיות מאד.

ולמרות כל זה ישנה מצוקה, דיסטרסט ובעיה תפקודית, למרות שעל פניו זה נשמע די טוב.

אפיזודה היפומאנית -

זה במיוחד מבלבל.

אותם סימפטומים כמו אפיזודה מאנית, אבל:

• יותר קצרה בזמן
• חומרה פחותה של בעיות – הם פעילים ונמרצים, אבל לא עושים שום דבר בעייתי.
• אין סימנים פסיכוטיים (תפיסת מציאות בעייתית).
• א-ב-ל הסימנים חייבים להיות די חמורים. הם פשוט פחות בהשוואה לאפיזודה מאנית.
• אם יש סימנים פסיכוטיים כלשהם, או נדרש אשפוז – זאת אפיזודה מאנית ולא היפומאנית!

הפרעות יוני פולריות – חד קוטביות -

תמיד בכיוון הדיכאוני!

• MDD – לפחות אפיזודה דיכאונית אחת. בד"כ אנשים מגיעים לאבחון בזמן האפיזודה. חשוב לדעת אם זאת אפיזודה ראשונה או היו עוד בעבר (מבחינת הדס"מ והטיפול). התקופה שבין האפיזודות הדיכאוניות היא טריקית – כי לפעמים לא יודעים אם זאת אפיזודה היפו-מאנית. אבל MDD זה רק אם אין אפיזודה היפו-מאנית.
• דיסטימיה – סוג של דיכאון מוחלש, והרבה יותר ארוך מבחינת משך הזמן. מדובר בלפחות שנתיים ופעמים רבות יותר מזה בהן זה כמעט תמיד כך. יש 3-4 סימפטומים מתוך הרשימה (במקום 5). אפשר לתפוס דיסיטימיה כמעין הפרעת אישיות דיכאונית. האדם כמעט תמיד, במשך שנים, במצב רוח שפוף. הדס"מ מתנה את זה באי קיום אפיזודה דיכאונית בשנתיים הראשונות.
• דיכאון כפול – MDD+דיסטימיה – יש דיסטימיה כמעט תמיד, ומדי פעם יש החמרה קשה.

הפרעות בי פולריות -

• ביפולר 1 – לפחות אפיזודה מאנית אחת
• ביפולר 2 – לפחות אפיזודה דיכאונית אחת ואפיזודה היפומאנית. יותר מוחלש – אף פעם אין אפיזודה מאנית מלאה! ברגע שיש הפרעות תפקוד רציניות / אשפוז / סימנים פסיכוטיים, זה ביפולר 1.
• ציקלוטימיה – הפרעה גלית של מצב רוח דיכאוני ומאני, תנודות כל הזמן (יומיים כך, יומיים כך...) מאד נדיר.

הדיכאון (עוצמתו, משכו) לא מבחין בין ביפולר 1 וביפולר 2, אלא רק עוצמת האפיזודה המאנית.

סוגים שונים של דיכאון -

• (הנפוץ ביותר) דיכאון עם מאפיינים מלנכוליים. הדיכאון הסטריאוטיפי. חוסר יכולת להנות, חוסר תגובתיות. אינסומניה- התעוררויות מוקדמות בבוקר. (זה מה שנראה אצל סטיירון). עוד דברים.
• דיכאון עם מאפיינים קטטוניים – האדם בקושי זז.
• דיכאון עם מאפיינים לא טיפוסיים – יש מאפיינים הפוכים, רואים פחות, מבלבל – יותר תיאבון, ישן יותר.
• דיכאון אחרי לידה (בינתיים אינו הגדרה נפרדת) – אותו דיכאון, רק שהוא בא על הרקע של לידה.
• SAD – דיכאון עם דפוס עונתי – נפוץ יותר באזורים מסויימים של כדור הארץ.
• דיכאון עם מאפיינים פסיכוטיים - אולי הקשה ביותר לטיפול. לא מאניה דפרסיה, אלא לגמרי דיכאון, אבל יש דלוזיות (מחשבות שוא, לא מעוגנות במציאות של אשמה, הלקאה עצמית).

דיכאון יוניפולרי, דיכאון ביפולרי – מה ההבדל?

דיכאון יוניפולרי – די נפוץ, יותר אצל נשים, מתחיל יחסית מאוחר – די נדיר אצל ילדים, הטיפול שרלוונטי הוא CBT או תרופות SSRI's, ומאד קשור להפרעות חרדה.

דיכאון ביפולרי – הרבה פחות נפוף, נפוף באופן שווה אצל גברים ואצל נשים, מתחיל לרב מוקדם יותר, התרופות שונות לחלוטין – מגיב לליתיום, CBT יותר יעיל (?) בדיכאון ביפולרי, פחות קשור להפרעות חרדה.

כלומר, האלמנט של הדיכאון זהה, אבל במובנים רבים מדובר בהפרעות שונות לחלוטין.

גישות לסיווג של הפרעות -

(למשל, דיברנו על הטענה שיש OSD's שונים שאין בינהם קשר).

• מפצלים splitters מול מאגדים (מגבששים?) lumpers – מפצלים מנסים להבחין כמה שיותר, לפצל להפרעות שונות, לעומת המאגדים – שמנסים לאגד ולצמצם את מספר ההפרעות. מאגדים לא רוצים שלכל אדם תהיה הפרעה מיוחדת משלו.

לכל כלי יש את המהימנות שלו, והמהימנות היא חסם עליון לתוקף. כשמודדים חרדה ודיכאון, אבל בקרב אוכלוסייה נורמלית מקבלים מתאם 0.6-0.7 בינהם. כלומר – אנחנו מודדים דברים דומים. קשה להבחין בינהם.

דבר שני הוא קומורבידיות – אחוז גבוה מהאנשים שיש להם הפרעות חרדה יש להם גם דיכאון (הרבה פחות בפוביות ספציפיות).

המהדורה המודרנית הראשונה של הDSM (מהדורה שלישית) החליטה שאין קומורבידיות, וההפרעה היחידה שיש היא הדומיננטית. בגרסה הבאה ראו שזה לא הולך, אז אפשרו קומורבידיות.

גם דיכאון וגם חרדה מבטאים רמות גבוהות של דיסטרס. עד כדי כך שאם נמדוד את רמות החרדה של אנשים עם הפרעות שונות, נמצא את רמות החרדה הגבוהות ביותר דוקא אצל אנשים שיש להן דיכאון. דיכאון כולל המון חרדה! זה לא רק עצב. גם דיכאון וגם חרדה הם פעמים רבות תוצאה של אירועי חיים. בדרך כלל יש קודם חרדה ואז דיכאון. הרעיון הוא שהמשאבים של האדם פחות או יותר מתכלים.

יש שיתוף גנטי חזק בין רב הפרעות החרדה והדיכאון, והם מגיבים בערך לאותם סוגים של טיפולים -

• CBT שעוסק בדיכאון
• SSRI's
• עוד משהו

יש אלמנט לא ספציפי שקיים בכל ההפרעות, ואת האלמנט הספציפי, שהוא ספציפי להפרעה. למודלים שממדלים את זה ככה קוראים מודלים הירארכיים.

האלמנט הלא ספציפי דומה מאד לN מחמשת הגדולים. יש מרכיבים שסמנטית קשורים יותר לחרדה וכאלה שקשורים יותר לדיכאון, וגם כאלה שנראה, לפחות בדס"מ, אצל שניהם. יש הבדל בין הפרעות שונות ברמה של הgeneral distress שמאפיינת אותם.

אפקט חיובי ושלילי הם אורתוגונליים, ולא נמצאים בקצוות שונים של אותו הרצף (אפשר להיות גבוהה בשניהם, או נמוך בשניהם).

חסר איזה רבע שעה

מחקר שעשה המון רעש – לא רק בנושא דיכאון אלא באופן כללי - הקשר בין סביבה ותורשה. ממצא מרתק – אינטראקציה, בגן יבוא לידי ביטוי כתנאי באירועי חיים – סביבה.

במחקר ממש גדול – מגה אנליסיס – ניסו לבדוק אם הממצא הזה עדיין מחזיק ולא הצליחו למצוא את האינטראקציה בין סוג המופע של הגן לבין אירועי החיים אלא רק השתחזר קו ישר מעבר לאירועי החיים. יש גם ביקורת על המחקר הזה.

גורמים התנהגותיים ובין אישיים

ללא ספק אחד מסוגי הטיפול היותר שנויים במחלוקת אבל היותר יעילים הוא ECT – שוקים חשמליים במח. אנחנו רואים הרצאה בטד ממישהו שחווה את אותו סוג של טיפול על עצמו.

פילוסופיה של המדע - שיעור 7 - הבעיה הלוגית של האינדוקציהמבו

שיעור 7 10.05.2012

חלק ג' – מראיות לתיאוריות

פרק 8: הבעיה הלוגית של האינדוקציה (בעיית הרלבנטיות)

נתקלנו בתיאוריות עוד בשלב בעדויות (לכאורה), כאשר מנסחים תצפיות אלמנטריות בשפה פיזיקליסטית (ולא בשפה של נתוני חושים). בעיה נוספת היא מכשירי הניסויי, שתלויים בתיאוריות באופן כבד. כשמשתמשים במכשיר אנחנו מסתכמכים על שורה של תיאוריות כדי להניח שהוא באמת מודד את מה שהוא אמור למדוד. בניסוי נתקלים גם בבעיית הרגרסיה של הנסיין.

בעיה שלישית שנתקלנו בה היא שימוש בעדויות – גילינו ששימוש בעדויות הוא בלתי נמנע. כאשר אנו רוכשים את השכלתינו אנחנו מתחילים מנקודת מוצא בה אנחנו לא יודעים כמעט כלום, וכדי להגיע לחזית המחקר או כדי להגיע לרמת יישום של הידע חייבים להסתמך על עדויות – איננו יכולים לשחזר את כל הניסויים, לערוך את כל החישובים וכו'. העובדה שאין מנוס מהסתכות על עדויות אין פירושה שהיא רציונלית בהקשר של מטרות אפיסטמיות – להגיע לאמת, הסבר, חיזוי. הארדוויג במאמרו מציע דרכים להתגבר על הקושי – בתחום האפיסטמולוגיה החברתית – ידע שנמצא ברשות הקהילה ולא הפרט וכו'.

כדי להתחיל לדון בנושא של משפטי תצפית והקשר שלהם לתיאוריות נשים את כל הבעיות האלה בסוגריים, לא כי אנחנו ממעטים בערכן של הבעיות האלה, אלא כי אין מנוס מתולוגי מכך. במובן הזה אנחנו עוברים פרק – עוברים לדון בסוג חדש של בעיות, ולא חוזרים לדון בבעיות הקודמות.

הקשר בין ראיות לתיאוריות שנדבר עליו הוא לא זה שדיברנו עליו קודם (הבעיות הנ"ל). אנחנו מדברים עכשיו על האופן בו אנחנו משתמשים בראיות כדי ליצור או לבסס תיאוריות.

התחלה – מקטע מתיאוריה בפיזיקה שיש לה חשיבות היסטורית. קרינת גוף שחור. גוף שחור הוא גוף שכאשר הוא נמתא בטמפרטורת החדר הקרינה ממנו נראית לנו שחורה. גופים שמאופיינים בכך שהם אטומים ואינם מחזירים קירנה – אם יש קרינה, היא נובעת מהם באיזושהיא צורה. הקרינה שתצא היא כזאת שאורכי הגל אינם בתחום הנראה (למשל – המתכת של הכיריים בתמונה, כל מתכת לוהטת, סליל של נורת ליבון – כאשר הם בטמפרטורת החדר אנחנו לא רואים את הקרינה שהם פולטים). התגלה בניסיון שגופים מהסוג הזה, ככל שמשנים את הטמפרטורה שלהם, משתנה הקרינה האופיינית שלהם. כלומר, בכל טמפרטורה נתונה מביאים את הגוף לטמפרטורה קבועה הקרינה (הכוונה לרב הקרינה) היא בספקטרום של תדירויות (בתחום הנראה זה מתגלה כצבעים שונים), אורכי גל קבועים. זוהי תגלית ניסיונית בקשר לקרינה של גופים כאלה. כך מסבירים את השתנות הצבע עם ההתחממות – שיא הפליטה של הקרינה נעשית באורכי גל מסויימים שלנו נראים כצבע מסויים.

מאחר שהתגלה קשר בין הטמפרטורה לבין הצבע משתמשים היום בנושא הזה כדי לגלות טמפרטורה. למשל, אם אנחנו צופים בכוכבים איננו יכולים למדוד את חומם, אבל מאחר ואנחנו מכירים את הקשר בין טמפרטורה וקרינה בגופים ארציים אפשר להשתמש בזה כדי להסיק על הטמפרטורה של הכוכבים לפי אורך הגל של רב הקרינה של הכוכבים.

כלומר, יש לנו תגלית ניסיונית שמביאה לתיאוריה, הכללה בדבר הקשר בין טמפרטורה ואורך גל (צבע). גילינו את הקרולציה הזאת בכמה סוגים של גופים, את הגילוי הפכנו לתיאוריה כללית (בכל סיטואציה, בכל אובייקט שצפה בו שמקיים תנאים של גוף שחור – יהיה קשר בין אורך הגל של הקרינה לבין הטמפרטורה). יישום – משתמשים בכך בכיוון ההפוך על תצפיות אסטרונומיות.

השאלה היא על מהלך הביניים – איך מגיעים מהתצפית לתיאוריה. נתחיל מהאופן בו רושמים את התצפיות ואח"כ נשאל מהו הבסיס לצעדים האלה, הרעיון שמביא אותנו מהתצפית הראשונית לתיאוריות שמאפשרות לחזות / להעריך טמפרטורה של כוכבים.

שלב ראשון – רושמים תצפיות של אורך גל ועוצמה (כמות אנרגיה שנפלטת) ומגלים אוסף של נקודות שאופייני לטמפרטורה מסויימת. אוספים נתוני יסוד שרושמים כנקודות בגופים שונים ובטמפרטורות שונות. בשלב בהא לא מסתפקים נקודות אלא מחברים בקו. מה הרעיון של הקו? הנחת רציפות. מהי המשמעות? שאם היינו מבצעים עוד מדידות בין הנקודות, היינו מקבלים תוצאות מסויימות. בשלב הראשון, איננו יודעים למה יש קשר בין אורך גל ועוצמה, כלומר אין תיאוריה, אבל אנחנו נוטים לצייר את הקווים האלה בדמיוננו. יש לנו מן הנחה תיאורטית שיש סדירות בעולם (לא רק בתצפיות) – משפטי אילו – אילו היינו מודדים, היינו מוצאים כך וכך. יש טענה נוגדת (?) מציאות:

1. אינטרפולציה – לחבר בקו את החלקים הריקים שבין נקודות. הרעיון – בטבע יש סדירות כך שהיינו מקבלים תוצאות מסויימות בין הנקודות.
2. אקסטרפולציה – להמשיך את הקו מעבר לנקודות הקיצוניות ביותר. נשען על הנחה נוספת, לעיתים ספקולטיבית. (אפשר לראות שאם היינו עושים את זה על תחום מצומצם מתוך המדידות שיש לנו, היינו מקבלים טעות).

איך בד"כ נראה הקו? יש סוגים שונים של קוים שאנחנו מכירים – קו ישר (קשר לינארי), פרבולה וקוים נופסים. אנחנו מעדיפים לחבר את הנקודות בקו פשוט ככל הניתן, שהוא פונקציה מתמטית שאפשר להשתלט עליה.

במקרה שלנו, אפשר לשרטט קו לינארי. התוצאות בפועל הן לא לגמרי לינאריות, אז אפשר לומר שיש רעש בניסוי – החומר לא אחיד לגמרי, אולי החומר בכל זאת קצת מחזיר אנרגיה ואז הוא מחזיר את הניאון שבמעבדה שהוא לא סדיר, אולי הסליל שהלהיט לא עשה זאת באופן אחיד לחלוטין בגלל אי – סדירויות של חברת החשמל. יש מן הנחה שתוצאות הניסוי משקפות בערך את הסדירויות שאנחנו רוצים למדוד. כלומר, כבר בתצפיות יש הנחה מורכבת שהן מודדות את הקשר התיאורטי + רעש.

יש משחק בין הרעש לבין פשטות הקו (מבחינה מתמטית).

במאמר מוסגר (בתגובה לשאלה בכיתה) - יש עוד שאלה – מדוע המתמטיקה מתאימה בעולם. האם אפשר לדבר על עולם שיש בו סדירות, אבל היא איננה קשורה למתמטיקה? האם אפשר להעלות דבר כזה על הדעת? העולם שלנו הוא כזה שניתן לבטא הפונקציות די פשוטות. פיזיקה משתמשת בפרגמנט די מצומצם מתוך המתמטיקה. נשאלת השאלה למה – מה זה אומר על המתמטיקה ומה זה אומר על העולם? גלילאו – הטבע כתוב בשפת המתמטיקה, את הטבע יש לקרוא בשפה בה הוא כתוב. יש שאלה למה הוא גילה את זה ולאו דוקא אז. יכול להיות שזה קשור לרמת ההתפתחות של המתמטיקה בזמנו. אפשר לומר שהיום היישמות של מתמטיקה למדע היא רעיון שאיננו מערערים עליו. בהמשך לקרא לזה פרדיגמה. זאת הנחה שאנחנו מניחים פה.

גרף קרינת גוף שחור. יש שלוש גרפים בטמפרטורות שונות. בכל גרף יש קשר בין אורך הגל והעוצמה. יש קשר ברור בתוך הגרפים ובין הגרפים. בכולם השיא הוא בתחום אינפרא אדום. אפשר להשתמש בזה כדי להסיק מהי הטמפרטורה של הכוכב. זה אחרי שבנינו גרפים, עשינו אינטרפולציה ואקסטרפולציה. עכשיו יש תנו תיאוריה – במובן של הכללה של עולם תופעות מסויים ואנחנו מניחים שהיא אוניברסלית, ואפשר להחיל את זה גם על כוכבים רחוקים. אפשר להעריך באופן הזה מהי הטמפרטורה של לבה שמתפרצת מהר או מהי הטמפרטורה של הגוים כשהם באויר (כי אנחנו יודעים מהו החומר ומה הצבע). אלו שימושים לחיזוי. אחרי שמדדנו בטמפרטורות שונות אנחנו מפתחים הכללה ואומרים שאלמלא הרעש כנראה שקו מסויים היה מתאר נכון את התופעה עצמה וכל הסטיות מהקו הזה הן כנראה רעש.

חזרה לשקופית של הגרף – הביטוי המתמטי של הגרף, ובטח של הקשר בין הגרפים, הוא לא טריווילי. נעשו נסיונות למצוא נוסחה שתחבר בין אורך גל ו___. ניסו להשתמש בעקרונות תיאורטיים ועל בסיסם לבנות נוסחאות ולנסות למצוא מה מתאים. מתברר שעקרונות פיזיקליים שונים שמתאימות לתורה האלקטרו מגנטית הצליחו לשחזר חלקים שונים מהגרף. (נוסחאות מסויימות לאורכי גל נמוכים, ואחרות לאורכי גל גבוהים). לא מצאו נוסחה אחת שתאחד את כל הגרף תחת נוסחא אחת. זו היתה סוג של קטסטרופה פיזיקלית. 1900- הרצאה של קלווין "שתי עננות" – הכוונה לחידות בפיזיקה שטרם נפתרו. לפי תפיסתו לפיזיקה יש משימה לפתור את החידות, וזו היתה אחת מהן. יש כאן ניסיון להדביק בין תוצאות ניסוי ותיאוריה.

אבל ב1900 פיסיקאי בשם מקס פלנק התחבט בנושא של קרינת גוף שחור וכתב נוסחה שהצליחה לשחזר את כל הגרף, אבל התורה לא התאימה בכלל לתורה האלקטרומגנטית, לתיאוריה של אז. מה שהיה מוזר בנוסחא של פלנק היא שהוא התייחס לאור כאילו הוא בא במנות בעלות גודל קבוע – שנקראו קוונטים (ולא כאורכי גל רציפים). הוא פיתח את הנוסחא עם הקוונטים של האנרגיה בגלל הכישלון להתאים בין התיאוריה הקיימת לתוצאות הניסוי. פלאנק לא חשב על תורת הקוואנטים – לא היתה לו תיאוריה כללית על מה יש בעולם. הוא בנה נוסחא! (כמובן שזה לא פשטני לגמרי). זה היה תחילתו של כדור שלג. 1905 – איינשטיין כתב מאמר על האפקט הפוטו אלקטרי (מנגונים שרגישים לאור או היעדרו ומקשרים בינו לבין זרם חשמלי) שהשתמש בגילוי של פלנק כדי להסביר. זאת תורת הקוונטים המוקדמת.

אז יש לנו נקודות, מחברים אותם בקו יפה, מנסים להגיע לנוסחא, בסוף מצליחים לשחזר בעזרת תיאוריה של פלנק, שכנראה מגלה משהו על העולם.

מהלך שראשיתו בתצפיות של חרשי ברדל, נפחים שמחממים ברזל, וסופו במהפיכה תיאורטית – תורת הקוונטים.

השאלה הגדולה שמודגמת בסיפור – למה תיאוריה איכשהוא קשורה לתצפיות.

מה מצדיק את המעברים שעושים?

מחברים נקודות בקו, מניחים שיש רעשים, מניחים שיש סדירות, אינטרפולציה, אקסטרפולציה...

עושים את כל המהלך הזה והוא מאפשר לנו לעשות חיזויים שמצליחים, מועילים ועובדים, ומאפשרים לעשות שינוי קונספטאלי – להעמיד שאלות על תפיסת העולם שלנו למבחן. עולות שאלות פילוסופיות יותר – ריאליזם, דטרמיניזם (תורת הקוואנטים).

כל השאלות הגדולות האלה מתחילות מאיזו תצפית.

השאלה היא שאלת ההצדקה – האם הצעדים האלה מוצדקים?

אים ערובה להצלחה – אין ערובה לכך שתורת הקוונטים מתארת משהו אמיתי בעולם. ייתכן שעוד מספר מסויים של שנים יחליפו אותה. יחד עם זאת, יש תחושת בטן, איזו אינטואיציה שמשהו בסיפור הזה בכל זאת נכון, שהצעדים שמדענים נקטו הגיוניים (=רציונליים). והסברה הזאת שיש היגיון שצעדים האלה מעודדים אנשים שאינם מדענים לסמוך על המדענים (למשל – למדענים של אינטל לבנות ג'וקים שבנויים על תורת הקוונטים – רק כך יש מחשבים, סמרטפונים, מערכות סטריאו). למה סומכים על הצעדים האלה?

אנחנו רוצים להבין את התיאוריה, גם כדי להבין וגם כי יש לזה השלכות מעשיות – יישומיות ולחיזוי.

השאלה היא האם הצעדים שננקטים במהלך המורכב הזה הם הצעדים הנכונים כדי להשיג את אותן תוצאות? האם הדרך נכונה? למה אנחנו חושבים שחיבור נקודות בקוים שמתאימים למתמטיקה שלמדנו בתיכון ילמד אותנו משהו על העולם? (אולי זה לא נכון, אבל נשאל פחות את השאלה הזאת. אנחנו מניחים שיש משהו הגיוני במה שהמדע עושה, אם נאמר שלא נצטרך לחשוב על מושג אחר של היגיון או לוותר על המושג היגיון, אבל זה dead end ולא נעשה את זה).

ואכן, כל המעברים האלה מלאים בקשיים. אבל יש שאלה של אלטרנטיבה – גם במובן של מה עושים עכשיו וגם במובן של מה חושבים עכשיו. היום המילה אלטרנטיבי היא בעלת קונוטציה חיובית. יש כל מיני פרקטיקות אלטרנטיביות בכל מיני תחומים. גם כדי ליצור חיזויים על העתיד יש הצעות מגוונות לתפיסה המדעית ולשיטה המדעית (קריסטלים, תקשורים...). כאשר אנו מעבירים ביקורת על המדע ושואלים את עצמנו "אוקיי, אז מה עכשיו?” צריך לזכור שאם אנחנו מחליטים לעזוב את הנתיב המדעי, הנתיב של הנאורות, צריך להתייחס באותה מידה של ביקורת חריפה וחמורה מה ההצדקה של אותן אלטרנטיבות. בעייתיות במסורת המדעית לא מצדיקה אוטומטית את הכיוונים האחרים. היום יש כיוונים של זלזול במדע. עכשיו אפשר לתקוף את המדע ללא רחם :).

הבעיה הלוגית של האינדוקציה

מתחילים מכמה מדידות קונקרטיות, אוספים כמה מדידות כאלה ובסופו של דבר מכלילים את המקרה הזה לכל גוף שחור, כל טמפרטורה, כל התחומים ואומרים שנקבל סוג של התאמה שמתבטאת בפונקציה מסיימת. יש כאן, לפחות לכאורה, תהליך של הכללה, של מעבר מהפרטי לכללי, מהמקרים שצפינו בהם לאינסוף מקרים, שבוודאי שלא ראינו (לא מדדנו את כל אורכי הגל, את כל הגופים בעולם, את כל הזמנים – מניחים על העבר ועל העתיד).

הכללה – טיעון שמרחיב ידע מידע נקודתי שיש לנו לידע רחב יותר.

טיעונים מרחיבי ידע כאלה נקראים טיעונים אינדוקטיביים.

טיעונים כאלה הם לא תקפים לוגית – מסקנותם איננה נובעת מהנחות.

קל מאד להראות את אי התקפות באמצעות הצגת דוגמאות נגדיות.

יש שתי דוגמאות פרדיגמטיות, אחת לקוחה מהכתבים של דיוויד יום (הגיבור המרכזי בסיפור הזה) – הוא אומר שמכך שהשמש זרחה עד היום בכל בוקר לא נובע שהיא תזרח גם מחר, מפני שבאופן לוגי אמיתות ההנחות כולן מתיישבת עם שקריות המסקנה.

דוגמא פרדיגמטית נוספת – עד המאה ה18 רווחה באירופה דוגמא פופלרית להכללות – כל הברבורים הלבנים. מנין ההכללה? ראינו מיליוני ברבורים לבנים, כך מדווח בכתבים לאורך ההיסטוריה. מסקנה: כל הברבורים לבנים. במאה ה18 באוסטרליה התגלו ברבורים שחורים. ג'ון סטיוארט מיל השתמש בכך כדי להדגים שמספיקה דוגמא נגדית אחת כדי להפריך טענה. יש מליוני תצפיות פרטיקוליריות, אך לא משנה כמה גדול מספרן – המסקנה "כל הברבורים לבנים" איננה נגזרת.

זו הבעיה הלוגית של האינדוקציה. דיוויד יום ניסח אותה בצורה מזוככת.

טיעונים אינדוקטיביים, בהיותם בלתי תקפים אומרים עליהם שלא די להניח את ההנחות כדי להסיק את המסקנה. המסקנה לא נובעת מההנחות.

אבל זהו הטיעון של ההכללה – טיעון בו אנחנו יוצרים מתצפיות פרטיקולריות ומסיקים מסקנה שהולכת מעבר להן – מוסיפה אינפורמציה. אנחנו עושים מהלך שהוא בלתי תקף לוגית. לפחות על פני הדברים.

על פני הדברים – זו תמונה אינטואטיבית סבירה (נראה בהמשך שיש עוד גישות) שזה דבר שאנחנו עושים ביומיום ובמדע. ביומיום אנחנו צוברים ניסיון חיים ועושים בו שימוש בהמשך – שימוש בניסיון חיים הוא מהלך בלתי תקף לוגית. יש אנשים שזה מדאיג אותם יותר ופחות. ראסל אומר שאם זה מה שאנחנו עושים אין הבדל בין השפוי והמטורף, אנחנו עושים דברים חסרי יסוד.

האיום על הרציונליות של המהלך האינדוקטיבי הוא מה שהופך את הבעיה הלוגית של האינדוקציה למטרידה.

השאלה היא איך אפשר להצדיק את המהלך הזה?

לשם שלמות היסטורית נוסיף דמות – בייקון. חי מעט לפני הנאורות. מייחסים לו את האמירה המובהקת בעד הכללה. כשהוא רצה להצדיק הסתמכות על התבונה והניסיון האנושי (ברוח הנאורות) הוא אומר שעלינו לצאת לטבע ללא דעות קדומות, להתבונן, לאסוף תצפיות, להכליל אותן ואז ליצור מהן תיאוריות.

ננסה להתמודד עם השאלה של הצדקת המהלך האינדוקטיבי, בכמה כיוונים.

כיוון ראשון – הצדקת המהלך האינדוקטיבי באופן אמפירי – עד היום, כשעשינו הכללות כאלה הן בסה"כ הצליחו, לכן המהלך הזה הוא מהלך טוב, ולא משנה לנו אם הוא לא תקף לוגית.

יש כאן הוכחה של אינדוקציה באמצעות טיעון אינדוקטיבי. זהו מהלך מעגלי. בעיה ידועה שיש לקחת בחשבון. זה לא טיעון טוב.

כמה מילים על הסתברות. הסתברות מופיעה בפילו של המדע ובמדע בשני אופנים:

1. יש סדירויות בטבע שהן הסתברותיות. למשל, באפידמיולוגיה יש חוקי טבע בהם יש הסתברויות מסויימות להידבקות. ואד – אם בעבר 3/10 אנשים נדבקו, וגם בעתיד 3/10 יידבקו. חוקי הטבע מנוסחים במובן של שכיחות יחסית. הם דומים מאד לחוקים שאינם הסתברותיים. למשל – אם היינו אומרים: כל מי שנמצא בסביבות החולה יידבק זה די דומה. בעיית האינדוקציה חלה על חוקים כאלה באותו אופן בו היא חלה על חוקים לא הסתברותיים.

• שימוש אחר בהסתברות עוסק בהסתברות כסוג של הימור – נחנו שואלים: כמה סביר שיקרה משהו. למשל, מדדנו את הקרינה של גוף שחור בגופים שונות, טמפרטורות שונות, אוככי גל שונים. ככל שאנחנו מודדים יותר יש לנו יותר ביטחון בחיזוי שלנו של מה יקרה לגוף הבא שנמדוד. גם אם אני עוד לא יודעת דרגת הביטחון שלי הולכת וגדלה ככל שאני עושה עוד ניסויים. יש שאומרים שההסתברות לנכונות של התיאוריה הולכת וגדלה ככל שאני עושה עוד ניסויים. במובן הזה יהיה יותר סביר להכליל ניסוי ככל שאחזור עליו יותר פעמים. הצעד הזה, כפשוטו הוא בלתי תקף לוגית. טיעון פשטני – כאשר מדברים על הסתברות מדברים על אחוזים. השאלה היא אחוזים יחסית למה, יחסית לאילו תיאוריות מתחרות – ההסתברות יחסית למה הולכת וגדלה / על איזו קבוצת התייחסות אני מדברת כשאני מדברת על ההסתברות לתיאוריה הזאת. א.בהיסטוריה של התמודדות עם אינדוקציה היו ניסיונות לכתוב תחשיב אינדוקטיבי שיתן הסתברות גדלה והולכת לטענות ככל שחוזרים יותר על ניסויים. לא עבד ברמה הלוגים. ב.חישובים בייסיאניים. בייס כתב תיאורמה פשוטה ומשתמשים בה בהקשרים של אינדוקציה. לתפיסתה של אולי הגישה הבייסיאנית מטאטא הצידה, ואיננה פותרת, את בעיית האינדוקציה.

בכלל, היא לא מתכוונת לשלוף שפ מהכובע – טיעונים אינדוקטיביים הם לא תקפים לוגית. אין לזה פתרון. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה.

כיוון שני -

אנחנו מעמידים את האינדוקציה במבחן הדדוקציה. היא איננה תקפה על פי הלוגיקה, והלוגיקה היא דדוקציה (-גזירה לוגית). השאלה היא למה אנחנו צריכים להצדיק את האינדוקציה במובן הזה – מדוע תקפות לוגית היא הכלי שבאמצעותו אנחנו מודדים את האינדוקציה? אולי יש סטנדרטים אחרים?

נלסון גודמן מציע להתבונן בבעיית האינדוקציה באופן הבא. הוא אומר שכשאשר בוחנים את האינדוקציה במשקפי הדדוקציה בעצם קיבלנו כבר את הדדוקציה. מניחים שהקריטריונים של הדדוקציה קבילים ומתאימים להצדקת האמנות. עלינו להצדיק קודם את הדדוקציה, להסביר למה הם קבילים. הוא מזמין אותנו להשוות בין הצדקת האינדוקציה להשוואת הדדוקציה (שכולנו מסכימים לה).

הוא שואל למה אנחנו מקבלים את כללי הדדוקציה. לגודמן יש תשובה סטנדרטית, יש גם תשובות אחרות:

גודמן: דדוקציה היא אוסף של כללי היסק שאפשר לנסח בצורות שונות ואנחנו מסכימים לקבל אותם כי יש להם תכונה שאנחנו מעוניינים בה – של שימור אמת. איך גיבשנו אותם? אפשר לספר סיפור כאילו היסטורי – אנשים דיברו בינהם וגילו שיש היסקים שנראים להם טובים (היום נאמר – משמרי אמת) והם רוצים לקבל אותם. אם לוקחים את ההסיקים האלה ובונים סביבם תיאוריה של גזירה לוגית. אחר כך הם בודקים אילו טיעונים נובעים מכללי ההיסק. הם מגלים כל מיני דברים, ואולי אחד ההסיקים הוא כזה שהם לא רוצים לקבל. הם חוזרים לכללי ההיסק ומתקנים אותם. שוב, חוזרים ובודקים מה מקבלים הפעם – אם זה דברים שאנחנו מוכנים לקבל אז נישאר עם הכללים – אם לא, שוב נחזור ונתקן את הכללים וכך נשחק עד שנגיע לשיווי משקל, שברגע שהגענו אליו אנחנו מקבלים את הכללים ואת כל התוצאות שלהם, וזה התחשיב שהיום מכונה כללי הלוגיקה הבסיסיים.

דוגמא לשיווי משקל – באימפליקציה מטיראלית יש כמה דברים שלא מתאימים לאם אז האינטואטיביים. אבל אחרי שלומדים את התחשיב ומגלים שזה טוב – שלם, נאות, נח, אנחנו נהיה מוכנים לקבל את הקשר הזה ואת כללי ההיסק שקשורים אליו. זה סוג של שיווי משקל סביר שגודמן מדבר עליו.

גודמן אומר שאם כך קיבלנו את הדדוקציה אים סיבה שלא נקבל באופן דומה את האינדוקציה. הוא אומר שאפשר לאסוף היסקים שאנחנו רוצים לקבל, נכתוב כתבנית כללים ונחלץ מזה תחשיב אינדוקציה, נבדוק אם אנחנו מוכנים לקבל את התוצאות הקונקרטיות וכן הלאה, עד שנגיע לשיווי משקל בין כללי הגזירה והתוצאות. נקבל תחשיב, הוא לא יהיה תקף בהתאם לכללי האינדוקציה, אבל זה סביר לא פחות ממנו.

גודמן ממוסס את הבעיה, לא פותר אותה. הוא אומר שיש חוסר תקפות של האינדוקציה, אבל זה לא בעיה. גודמן מנסה להיתלות בעניין של דיוויד יום. יום אומר שהטיעון האינדוקטיבי איננו תקף, אבל בני האדם מפתחים הרגלים – ראינו כמה פעמים שאחרי הקיץ בא הסתיו], והתרגלנו. בגלל שאנחנו רגילים נעשה הכללה (אין כאן תיאוריה שלמה אלא רק צמידות של מאורעות – במקום ובזמן, שכשחוזרת יוצרת ציפיה שאירוע אחד יבוא אחרי אירוע אחר). גודמן אומר שפעמים רבות מבקרים את יום על הפתרון שלו לבעיית האינדוקציה. אומרים שהוא לימד שהאינדוקציה לא תקפה, ואז מספר לנו מה בני אדם עושים. זה לא פתרון! זה פשוט לחזור ולומר שבני אדם עושים דברים לא הגיוניים. גודמן אומר שיום מבין טוב את העניין ולכן יש לפרש את הפתרון שלו בפירוש של חסד. הוא אומר שיום אומר שזהו הרגל לאסוף טיעונים אינדוקטיביים שאנחנו רגילים לקבל ועל בסיס זה בונים תחשיב אינדוקטיבי (אולי יום לא חשב על זה וזו הדרך של גודמן 'לגייס את יום לטובתו').

יש ספר של דאמט שמנסה להצדיק את האינדוקציה, תגובה של סוזן ___.

מה שברור הוא שכעובדה יש לנו שני סוגים של היסק שכל אחד מהם לא עומד בקריטריונים של השני. אלו שני תחשיבים שזרים זה לזה באופן החשיבה. השאלה היא האם העובדה שהם זרים מחייבת אותנו לטעון שהטיעון האינדוקטיבי הוא בעייתי או לא קביל.

רבים דומים לגודמן בכך שהם אומרים שאינדוקציה היא סבירה לגמרי. שזה מה שעושה כל אדם בר דעת – אין דרך הגיונית יותר מהאינדוקציה, זו הדרך היחידה לגזור ניבויים על העתיד.

כמובן שבניגוד לדדוקציה באינדוקציה אין ערובה להצלחה. בדדוקציה, אם ההנחות אמיתיות המסקנה אמיתית. באינדוקציה – לא בהכרח.

דאמט מתמודד עם הביקורת הזאת על הדדוקציה. דדוקציה במובן מוסיים מניחה את המבוקש. צריך להסביר למה דדוקציה זה טוב, איך זה מחדש לנו משהו. זה צורך חזק אל מול יתרונות האינדוקציה.

כיוון שלישי -

התמודדות עם טיעון אינדוקטיבי באמצעות הוספת הנחה.

...

מניחים סדירות בטבע. אפשר לשהות אותה לא נכון (כמו בדוגמא של הברבורים הלבנים).

הנחה כזאת מחזקת את הטיעון.

יש שורה של טענות סדירות שמחזקות את האינדוקציה.

אם אני מניחה חק טבע בקשר לצבעים של ברבורים. צריך לראות מהן הנחות הסדירות (סוג של תיאוריה) שאנחנו מוסיפים, ואיך אפשר להצדיק אותן.

יש שני סוגים מרכזיים של הנחות סדירות (יש בינהם קשר):

(סיבתיות - דיון מורכב. לא חלק מהחומר. הטענה שיש סיבתיות היא טענה על מה יש בעולם – אונטולוגיה. לא על איך אנחנו יודעים – אפיסטמולוגיה, שהיא, מהפרספקטיבה של רציונליות, הדגש שלנו בקורס).

• סדירות סיבתית – ביומיום אנחנו משתמשים באינטואיציה בדבר סיבתיות. אנחנו מניחים למעשים שלנו והתרחשויות בעולם יש תולדות. הדוגמא הפרדיגמטית היא אולי פעולות רצוניות – מגבשים החלטה ברמה המנטלית וכתוצאה מכך מבצעים משהו. אנחנו מרגישים שזה לא רק 'זה אחר זה' אלא 'זה בגלל זה'. החלטתי להרים את היד ואז (לכן!) הרמתי אותה. יום, במסכת טבע האדם – אותו ספר בו הוא מבקר את מושג האינדוקציה, הוא מבקר גם את מושג הסיבתיות. הוא מסתכל סביבו בעולם ורואה התרחשויות. סיפרו לו שבהתרחשויות יש סיבתיות (בגלל שבעטו בכדור הכדור עף). יום מנסה לראות את הסיבתיות. הוא רואה כדור על הרצפה, רגל מתקרב, רגל נוגעת ואז כדור עף. הוא רואה שאחד בא אחרי השני. או – לפעמים: חבר חולה, אחרי – אני בא לבקר – אחרי (לפעמים) אני חולה. אני לא יכול לראות סיבתיות אלא רק סמיכות של מקום וזמן (זה ליד זה או זה אחר זה). הוא לא רואה את ה'בגלל' הזה. הוא אומר שמכך שהאו לא רואה סיבתיות הוא מסיק שאין דבר כזה – שכל מה שיש בעולם הם מאורעות נקודתיים בזמן ובמרחב – זה ליד זה ולא זה בגלל זה. הוא אומר – סיבתיות הוא סיפור שמספרים, כדי לתאר את ההרגל האינדקוטיבי. במקום לומר "התרגלתי לראות סדירות" אומרים סיבתיות. זה סוג של מיתוס.

ראסל אומר – תסתכלו במשוואות התנועה של ניוטון. מה הן עושות? נותנות יחס פונקציונלי של מספרים. אם יש פיזור מסויים של חלקיקים בt1, יהיה פיזור מסויים בt2. הוא אומר שבפיזיקה אין סיבתיות.

לפי גישתם של יום וראסל אם נוסיף הנחה בדבר סיבתיות לטיעון האינדוקטיבי לא עשינו כלום. אין סיבתיות, ולכן לא הוספנו שום דבר. הנחנו את המבוקש – שמהעבר אפשר להסיק את העתיד.

• סדירות של חוקי טבע. המושג של חוק טבע לי התפיסה של דיוויד לואיס. לואיס מגדיר את עצמו כיומיאני. הוא אומר שבעקבות יום הוא טוען שכל ההיסטוריה היא אוסף של מצבים – אין חוקיות או יחס של סיבתיות. יש רק אוסף קונטינגנטי של מאורעות. אין שום דבר שמחבר בינהם. בכל זאת, במדע מנסחים חוקי טבע והם גם מצליחים. איך? אנחנו מנסים לנסח את המאורעות כך שיהיה איזון בין פשטות לעוצמה. קצר ככל האפשר שמאפשר לגזור ממנו כמה שיותר מאורעות. אין גילוי על העולם אלא תיאור אופטימלי של המידע שאספנו. יש מרכיב מטאפיזי – התאור, חוקי הטבע אמור לאפיין את ההיסטוריה האנושית מעולם ועד עולם (במובן הזה הוא לא לגמרי יומיאני). תיאור תמציתי של הטבע.
  לעומתו, גישה רווחת יותר שנציג מובהק שלה הוא דיוויד ארמסטרונג יש משהו בטבע שמייצר הכרחיות. זה לא רק אופן תיאור אלא משהו שקיים בעולם ובזכותו יש קשר הכרחי בין מאורעות. שורת המאורעות היא לא מקרית אלא חייבת להיות כזאת. צורת העולם בt2 נובעת בהכרח ממה שהיה בt1, t0. האנשה של הדברים – יש חוק, יש מחוקק. העולם מציית לחוק. הפילוסופיה החדשה הלא דתית מנסה לנסח את הדברים ללא דיבור על מחוקק. הגישה של ארמסטרונג בתוספת טיעון הכללה תחזק אותו או תהפוך לתקף. הגישה של יום-לואיס לא, אלא אם החוקים מבטאים את הרגולריות בהיסטוריה מעולם ועד עולם, ואז נקבל מסקנה אמיתית.