תעתועי התודעה - שיעור 2 (15)

שיעור 2 / 15 14-03-2012

מוסיקה וזיכרון – מלחיני המאה ה-20

• יש מצגת מעודכנת באתר

היום נדון בשני מלחינים קצת יותר קרובים לזמנינו.

הטקסט המרכזי לשני השיעורים הוא הטקסט של בוטשטיין "זיכרון ונוסטלגיה כקטגוריות מוסיקליות היסטוריות".

מורכבות בפרשנות של מוסיקה שאינה מכילה מילים – לעיתים אפילו לא כותר. זה תלוי בניסיון של כל אחד בהאזנה למוסיקה. ראינו את זה בפרשנות היפה של אנשי הכיתה למוסיקה של מאהלר – חלק היו קרובים לפרשנות סבירה, שכדי להגיע אליה צריך קונטסקט היסטורי. חוויה של מוסיקה קשורה תמיד לזיכרון – שומעים תוך השוואה למטען של זיכרונות. מאהל מתכתב עם כל מיני מוסיקאים בטקסט המוסיקלי שלו. לנו נותר לברר למה הוא עושה את זה, מהם התהליכים בתוך היצירה שמאפשרים לפענח את מה שמחוץ ליצירה. יש לנו הרבה יותר מטען שמקל על פירוש תמונות, יחסית למוסיקה (“מוסיקולוגים הם אנשים אמיצים!”).

במערב (בעיקר) היצירה מקובעת במפה (תוים) אבל החוויה המוסיקלית שלנו היא ביצוע. במאה ה20 יש עוד סוג של קיבוע של מוסיקה, וזו ההקלטה. עד שלא היו הקלטות החוויה של הביצוע היתה חד פעמית. אין שני ביצועים זהים, וזיכרון של ביצוע הוא רק מה שנשאר ממנו בזיכרון. היום אנחנו יכולים לחוות שנית (לא בדיוק, אבל) את אותו ביצוע שוב ושוב.

במצגת – תרגומים של קטעים מתוך המאמר. היום נעסוק במנגנון הנוסטלגיה, בנוסטלגיה כערך תרבותי מרכזי בחוויה המודרנית ואיך זה בא לידי ביטוי במוסיקה. נוסטלגיה וזיכרון הם אחים.

נוסטלגיה – התרפקות על העבר.

נוסטלגיה היא חוויה מובנית בחברה המודרנית.

מתי התחילו ערבי נוסטלגיה לשירים עבריים? בראשית שנות ה40 כבר היה דיון על הזמר העברי הישן בכנס בקיבוץ דליה/דפנה. ב1957 כבר היה ערב נוסטלגיה לשירי ארץ ישראל הישנה. למוסיקה יש תכונה מדהימה – בגלל שהחוויה היא חווית הביצוע, כשאנחנו שומעים היום שיר ה1920 יש משהו שמנכיח את החוויה הסובייקטיבית של התקופה שחלפה, וזה דבר שקשה לשחזר באומנויות אחרות. (הכוונה לחוויה ממש, תחושה). הנושא של נוסטלגיה מתבטא במוסיקה המודרנית בנושא של ציטוט – המלחין מביא מתוך המחסן שלו זיכרונות וציטוטים, מודעים ולא מודעים מן העבר שלו והעבר של סביבתו. ביצירה ששמענו של אייבס הוא משחזר בצליל חוויה של ליל קיץ בסנטרל פארק, ויש שם ציטוט מתוך שיר שהוא נזכר בו תוך כדי ההליכה, והיצירה עצמה הופכה למעין תמונה של החוויה של אייבס.

נשמע עוד קטע של אייבס – three places in new england:

אייבס יכל לכתוב יצירות כל כך לא נעימות לאוזן כי הוא היה אדם אמיד, ומימן את הביצועים שלו בעצמו.

יש ביצירה זאת ציטוטים רבים מיצירות שכל אמריקאי מכיר, ואחת אפילו אנחנו נכיר – yankee doodle.

-השמעה-

מה אנשים בכיתה שומעים בקטע הזה? (+הערות המרצה)

• תהליך עצמאות ארצות הברית, הרבה מארשים צבאיים. יש כאן מארשים – מקושר עם צבא. המון כלי נשיפה, בעיקר ממתכת, והמון תופים מכל מיני סוגים.
• קונסוננס ודיסוננס (דיסוננס – צרימה). יש סוגים של רצף צלילים, פרופורציות מסויימות, שנעים לשמוע (קונסוננטי) ויש כאלה שלא (דיסוננס). כאן זה מתחיל במשהו קונססונטי, ואז יש צלילים (סולמות מסויימים) שהם דיסוננטיים, דורשים ממנו תשומת לב מעל הממוצע ומשגעים אותנו.

במצגת – התכנית הספרותית של הפרק השני מתוך "שלושה אתרים בניו אינגלינד".

תחושה של הליכה, במקומות שונים יש מנגינות שונות (צליל אחד ליד הכנסיה, אחר ליד האורווה). הוא משחזר חלר מהחוויה הסונרית היומיומית שלנו, שאנחנו מדרך כלל לא מפנים אליה קשב. היצירה משדרת את החוויה האובייקטיבית שעוטפת אותנו כשאנחנו נמצאים בחוץ, שהיא לעיתים קרובות דיסוננטית.

בתכנית הספרותית מתוארת זרימת התודעה של הילד עם כל הגירויים הצליליים. שכבה על שכבה של זיכרונות.

מעבר לכל זה יכולנו לא להגיד כלום על התכנית הספרותית. יש ליצירה מבנה מאד הגיוני – המבנה הבסיסי ביותר של מוסיקה: א-ב-א. אפשר להתייחס ליצירה גם כגירוי צלילי ללא שום פרשנות ספרותית. אפשר לקבל סיפוק מגירוי צלילי בעל צורה בעלת ערך אסתטי, וזה גם בלי להכיר את החלק הספרותי.

אלפרד שניטקה Alfred Schnittke 1934-1998

פיתח שפה מאד ייחודית שנקראת "רב סגנונית". רקע: המוסיקה הקלאסית במשך המאה ה20 הלכה והשתכללה אבל השכלול הזה גרם לאובדן ההתעניינות של הקהל הרחב. המוסיקה הפכה להיות מנוכרת – דיסוננטית מאד, וגם הקהל התנכר אליה. רק אנשים שהיו מוכנים לחוויה הצלילית היותר מורכבת ודורשת התעמקות הגיעו לאולמות. התהליך הגיעה לשיאו אחרי מלחמת העולם השניה, עם מוסיקה א-טונלית, והמלחינים בכל מקום הגיעו לאיזה מבוי סתום. ברוסיה הסובייטית המצב קצת שונה, כי השלטון רואה במוסיקה הא-טונלית הצורמת הזאת סמל של הדקדנטיות של המערב, והשלטון מכריח את המלחינים להתיישר על פי מוסיקה מסורתית יותר, מלודית יותר, שמרנית יותר, אבל האמנים, כמו אמנים חיפשו את המרד בתוך הסד הזה. שוסטוקוביץ, למשל, הביא את המאווים לחופש בתוך המוסיקה. שניטקה נוקט בצעד שמאד נוגע לנו – המוסיקה שלו כולה מתכתבת עם הזיכרון של המוסיקה המערבית, ומכאן הרב ספרותיות. הוא מצטט, אבל לא שירים מסויימים אלא מחוות סגנוניות (זה יותר מורכב). כדי להעריך את זה נחוצה היכרות עם תולדות המוסיקה.

Prepared piano- המלחין מכניס לתוכו כל מיני חתיכות נייר וברזל, ואז הוא נשמע קצת אחרת.

“רונדו אג'וטטו" (רונדו – סיבובי, אג'טטו – נרגש).

באמצע היה קטע במקצב טנגו, שהיה מאד מפתיע על רקע המוסיקה בסגנון הבארוק. (מבחינת הכלים, וכן הנגנים שעומדים, כמו במאה ה17). הטנגו הזה מתחיל מאד מלודי, אבל הוא מתפרק – הקצב בריתמי שלו מתפרק לרסיסים. פתאום המוסיקה נעצרת, יש מחווה של הצ'מבלו ואנחנו חוזרים למנגינה שהיא קטועה יותר בכל פעם. רוסים מאד אוהבים טנגו, וכאן המלחין מביא ערגה לעולם הקדם קומוניסטי של הבורגנות הרוסית הסלונית צרכנית הטנגו – יש כאן זיכרון עבר וזיכרון אישי, אבל יש פה התרסה פוליטית – יש כאן מעשה חתרני. היצירה חותרת תחת 2 עקרונות של מוסיקה המודרנית:

1. מלחין מודרני צריך להיות מקורי ולהסתכל קדימה, וכאן הוא מסתכל על העבר. מוסיקה פושט מודרנית שמקדימה את זמנה - (“המוסיקה מקדימה את ההתפתחות האינטלקטואלית”). יש כאן שבירה ש הסדר החבתרי – שילוב של אוונגרדיות ומוסיקת פופ באותה יצירה.

יש במודל עוד יצירה שהיא לצ'לו ופסנתר, יצירה ברוקית לגמרי שמתפרקת. הוא כתב אותה על ערש דווי, מבטאת את הידיעה שהוא עומד למות.

Hans Zender (1936 and still here)

זנדר לקח יצירה קלאסית של שוברט. היצירה נקראת "מסע חורף". הוא שכתב את היצירה מההתחלה ועד הסוף. היצירה היא לקול של גבר ופסתנר, וזנדר עיבד את זה לתזמורת. נשאלת השאלה מהי מהות העבודה שהמלחין עשה. אין כאן התכתבות. יש כאן יצירה חדשה מיצירה שנלקחת בשלמות, על כל תו. האם זה עיבוד, תזמור, פרשנות, הרחבה, ביצוע? סוגיה פוסט מודרנית של יצירה שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתה.

היצירה של שוברט היא לכאורה מאד פשוטה, אווירה קצת מינימליסטית. מזכיר מבחינה מסויימת שיר עם. בכל אופן יש התפתחות, שכדי להבין אותה צריך להבין את הטקסט – המוסיקה בכל זאת נשמעת בכל פעם קצת אחרת. זנדר כתב את היצירה מחדש כפי שהוא שומע אותה. תחושת המועקה, העצב והניכור הולכת וגדלה כל הזמן. זנדר ביטא את זה בשיר – את המועקה של האיש בתוך השיר (האוהב הנכזב), או של זנדר, או של שוברט, ואולי גם שלנו – אנחנו לא יודעים של מי בדיוק. הפרשנות גם אינה מנותקת מכל מה שקרה בהיסטוריה הגרמנית אחרי שוברט, דברים ששוברט כמובן לא היה יכול לצפות.

פילוסופיה של המדע - שיעור 2 - האכזבה מהמדע

שיעור 2 13-03-2012

אנחנו בפרק 1 – הציפיה מהמדע והאכזבה מהמדע

למה חשוב דיון בפילוסופיה של המדע?

1. המדע הוא חלק חשוב מהתרבות שלנו. פרויקט רוחני – הגותי מהחשובים בהיסטוריה האנושית. יש עוד פרוייקטים, השאלה היא איך דנים בהם בהקשר – השוואה, הסתכלות על אחד מהפרספקטיבה של השני וכו'.
2. סוג של עיסוק באפיסטמולוגיה – מה זאת ידיעה, האם אפשר לרכוש ידיעה על אודות העולם, ואם כן – על איזה חלק שלו. בשאלות אלה נעסוק מתוך התרכזות במדע.

התחלנו בדיון בציפיה מהמדע. סוג הציפיה הודגם על ידי הדברים של נרו, שביטא ציפיה פופולרית שהמדע יעניק ידע על העולם שיוביל לשגשוג כלכלי וטכנולוגי, ובכך יגדיל את העושר האישי והצדק החברתי. זאת ציפיה גרנדיוזית. היום אנו מסתכלים עליה בעין מפוקחת. על בסיס הציפיה הזאת אפשר להתאכזב מהמדע.

המקור לציפיה – ראיית המדע במסגרת רעיון הנאורות – המקור לידע הוא האדם, ניסיונו ותבונתו, והמדע הוא מימוש של הבסיס הזה לידע על העולם. תמצתנו את רעיון הנאורות בשני סיסמאות:

• בייקון: ידע הוא כח – הסתמכות על ידע וניסיון לשם שליטה על העולם והגדלת הרווחה.
• קאנט: העז לדעת – הדרישה לביקורתיות.

האם הציפיה התגשמה?

באספקטים מסויימים ברור שכן – הטכנולוגיה של היום שונה מזו של אז, והיא משנה את החוויה שלנו. (גם היום וגם אז יושבים בכיתה, היום אנחנו בפייסבוק תוך כדי. אנחנו מסתמכים על תחבורה ולא חייבים לגור במעונות על הגבעה ממול...).

הדאגה היומיומית למזון וביגוד חלפה בחלקים מסויימים של העולם ונכון לעכשיו.

כמובן, לא הכל התממש, יש אכזבות שונות.

היום נדבר על אספקטים שונים של האכזבה מהמדע ועל אלטרנטיבות שונות לתפיסת העולם המדעית. חלקן הן ביקורות על המדע ככלי להשגת אושר וצדק וחלק מתמקדות בביקורת על המדע ככלי להשגת ידע. אח"כ נחזור לשאלה של הציפיה מהמדע וננסה לבנות ציפיה מושכלת, כדי שנוכל להעריך אם האכזבה מוצדקת.

האכזבה מהמדע

קאנט, ביקורת התבנוה הטהורה: יש 3 שאלות מרכזיות שאדם צריך ויכול לשאול את עצמו:

1. מה אני יכול לדעת – נעסוק בזה בהקשר של המדע
2. כיצד עלי לנהוג – אתיקה, איך לחיות
3. למה אני יכול לקוות – הקשר דתי, אי אפשר לטעון לידע ממש אבל אפשר לדבר על תקוות

אחת הביקורת על המדע היא שהוא לא תורם שום דבר לשאלה השניה, לא אומר לנו איך לחיות. יש אנשים שראוים בו פרוייקט חסר טעם ומשמים בגלל זה – הוא לא עונה על השאלות החשובות בדבר אושר, צדק, סיפוק.

מצד אחד, זאת אמירה נכונה, כמעט טריוויאלית. המדע עסוק בשאלה אחרת, תיאורית "מה יש בעולם" ולא בשאלה נורמטיבית "מה ראוי לעשות". (יש גישות באתיקה שדווקא פונות אל המדע, אך אלו גישות אנטי אתיות, כלומר כנגד התפיסה הנורמטיבית, למשל גישה מרקיסטית, שמזהות אתיקה עם המקור החומרי שלהם, או גישות שמחפשות נורמות אתיות בתהליכים אבולוציוניים, שמרוקנות את האתיקה).

ליבוביץ פתר בעזרת ההפרדה הזאת א בעיית הדת והמד. הן עונות על שאלות אחרות.

אנחנו לא מצפים מהמדע לומר לנו איך לחיות, אלא פונים לשאלה בדבר תיאור העולם ומה יש לעשות איתו.

חוץ מהדברים הטובים, מדע פעל בשירות המשטרים האיומים ביותר, מדענים שירתו ומשרתים מטרות מפלצתיות. לפי כל תפיסה של אושר וצדק, תמיד אפשר להראות שהמדע לא באמת קידם את המצב האנושי. הדוגמא – מדענים בשירות המשטר הנאצי עשו מחקרים בשיטות מפלצתיות שהתוצאות שלהם משמשות עד היום.

תוצאה אחרת, שהמודעות אליה גוברת היא ההלכות הסביבתיות של המדע. לצד השימוש בדשנים כימיין שפתר באזורים מסויימים את בעיית הרעב, ומצד שני הם מזהמים מי תהום.

לכל פלוס יש מינוס.

כלומר, יש שני סוגים של תוצאות לפעילות המדעית:

1. שיתוף פעולה עם משטרים פוליטיים ופעולות כלכליות לא מוסריים (כל אחת לפי השקפתו)
2. השפעות על הסביבה.

מההתחלה ההשפעות השליליות היו ידועות. תמונה מהמוזיאון הבריטי – מתארת את בויל. Experiment with bird in an air pump, Joseph Wright 1768. ניסוי אכזרי ומזעזע בבעלי חיים. הצייר שייך לזרם הרומנטיקה, שמבקר את המדע. אם כך, אנשים בתחילת המדע לא היו עוורים לבעייתיות האתית של המדע. השאלה היא האם האכזבה מהמדע ככלי שיביא רק לשגשוג היא גם אכזבה מהרעיון של הנאורות לפיו ידע צריך להיות מושג על סמך תבונה וניסיון (נאורות: תבונה + ניסיון --> ידע --> אושר וצדק, אם אין אושר וצדק – האם כל השיטה להשגת ידע פסולה, או שאלו שני תהליכים נפרדים?). האם אלו תקלות של המדע או משהו מהותי למדע?

תגובות מצד אנשים שרוצים להצדיק את המדע. אפשר להבחין בין 3 סוגי תגובות:

1. תפקיד המדענים להשיג ידע על העולם. לא בהכרח בונים את הטכונלוגיה כדי ליישם את הידע. כשאנחנו מלמדים על ביקוע האטום גילינו לכם משהו על יופיו של התבל. אנחנו לא אמרנו לכם להמציא פצצות! לא התכוונו שתזהמו את הסביבה! אתם לקחתם את התוצאות היפות שלנו והרסתם איתם את העולם. זה אתם! אנחנו לומדים תורה לשמה. מניעינו טהורים. אתם עשיתם את כל הרע.
2. אנחנו המדענים מודעים לכך שיש אנשים רעים בפוליטיקה ובכלכלה שעלולים להשתמש בתוצאות שלנו לרעה. אנחנו לא תמימים. לכן אנחנו לא נפסיק לחקור, אלא נבחר מה לחקור. אם יש נושא שאנו חוששים שתוצאות המחקר בו ישמשו לרעה נבחר לא לחקור אותו. ציטוט מהארץ – במהלך מחקר על וירוסים פותח זן קטלני של שפעת העופות. עלול לגרום לתוצאות הרות אסון. עלתה שאלה מה לעשות עם המחקר הזה – לפרסם? לגנוז? היה דיון ציבורי, ובסוף הוחלט לפרסמו. אחד הנימוקים המרכזיים בעד הפרסום היה שאותו ידע יכול לגרום למדענים שוחרי טוב לפתח דרך להתמודד עם הוירוס. (1יש דיון בנושא 2לא תמיד אפשר לדעת מראש לאן מחקר יוביל).
3. גישה שונה: מגיע לא מכיוון המדענים אלא מאסכולות ביקרותיות שטוענות שהמדע הוא בבחינת פצצה מתקתקת, יש בו משהו הרה אסון באופן אינהרנטי. יש בו משהו אפאטי (מתגלם בתמונה של רייט) שלא עוסק ברגש ובהשלכות, מתעניין רק ב"מה יש" ולא בנורמות. אין מנוס באופן כזה מתקלות מפלצתיות פה ושם. האתגר שעומד בפני הגישה הביקורתית היא השאלה מה עושים עם הביקורת ואיזה סוג של מדע אנחנו רוצים. התיאוריות הן מכיוו של שינוי דרסטי במשטר החברתי כולו, גישות קומוניסטיות, אין לגישה הצעות קונקרטיות במסגרת החיים שלנו.

אתנחתא – השוואה בין מדע לבין פרוייקטים אינטלקטואליים והגותיים אחרים. כאשר מעבירים ביקורת על המדע ככלי להשגת אושר וצדק, צריך להיזהר מקפיצה פזיזה אל פתרונות אחרים. צריך לבחון את האלטרנטיבות בזכוכית מגדלת, כשם שבוחנים את המדע. האם הכשלים ספציפיים למדע או כלליים למדענים כבני אדם. אנחנו לא נעשה את זה כאן, כי זה דורש הכרה מעמיקה של האלטרנטיבות. אבל זה חשוב לזכור.

הפרוייקט שיעניין אותנו כאן הוא המדע ככלי להשגה של ידע, ולכן הדיון באכזבה האתית מהמדע מושם על השולחן רק כיוון שלעיתים הוא מופיע כביקורת על המדע ככלי להשגת ידע. המרצה מפרידה בין השאלות כדי שזה לא יפריע לנו במה שאנחנו מתמקדים בו.

ביקורת על המדע ככלי להשגת ידע:

חטא האכילה מעץ הדעת: זאת שיטה טובה להשגת ידע אבל אסור לעשות את זה. זו לא הביקורת על מדע, אלא יש ביקורת שאומרת שזאת לא שיטה מוצלחת להשגת ידע. אין כאן שאלה של טוב או לא טוב, נכון או לא נכון. את הביקורת הזאת אפשר לחלק לשתי משפחות:

1. ביקורת פנימית – יוצאת מתוך תפסית הנאורות. המקור לידע הוא הניסיון והתבונה של האדם, ואם יש ביקורת על המדע זו ביקורת על האופן בו השתמשנו בניסיון ובתבונה כדי להשיג ידע. עוסק בשיפור השיטה בלי לעבור לתפיסה אחרת. זאת אמירה קצת עמומה, כי התשובה לשאלה "מהי השיטה המדעית" היא עמומה, אבל התקווה היא שנקבל תחושה בקשר למהי ביקורת פנימית. לנאורות יש דרישה לביקורתיות, ולכן ביקורת פנימית היא חלק מהנאורות.
2. ביקורת חיצונית – משפחה. ביקורות שהן לא חלק מהפרויקט שהמדע בא לממש, יש להן תפיסות אפיסטמולוגיות שונות באופן דרסטי, עד כדי כך שהן אינן חלק מהמדע. נלמד על האבחנה דרך הדוגמאות.
   1. רומנטיקה – גישה ששורשיה עוד בתקופת הנאורות. יחד עם צמיחת רעיון הנאורות והתפיסה המדעית צמחה תפיסת הרומנטיקה.
   2. מיסטיקה – בתוך מיסיטיקה יש מגוון עצום של רעיונות. נאגד אותם כמשפחה תחת כותרת זו.
   3. גישה פוסט מודרנית. נעשה היכרות עם הרעיון על קצה המזלג.

שלושת הפרוייקטים האינטלקטואליים והרוחניים הם פרוייקטים באפיסטמולוגיה, ואינם מבוססים על המדע במובן של אושר וצדק, אבל האכזבה הזאת היא דלק עבורם. בגלל האכזבה מהמדע ככלי לאושר וצדק אנשים נוטים לעבור לפרוייקטים אחרים, אבל הם עומדים בפני עצמם כפרוייקטים אפיסטמולוגיים שעוסקים בשאלה איך רוכשים ידע על העולם.

1. רומנטיקה -
2. מיסטיקה – המילה באה מנסתר / מסתורי. פונה אל משהו לא פומבי. חוויות של התגלות / הארה, פתאומיות או בעקבות תרגול ארוך. חוויה אינדיווידואלית, מנוגדת לניסיון המדע. המקור לידע המיסטי לפעמים הוא חוויה אישית – מי שחווה התגלות מרגיש שגילה משהו על העולם. לפעמים אדם שומר את הידע לעצמו ולפעמים מדווח אותו לאחרים. חלק מתגלגל לדתות שונות, חלק לזרמים כמו העידן החדש, חלקים, שהופכים לפרקטיקה טיפולית משתתפים הרפואה אלטרנטיבית. יש כאן עוול בהכללה – יש מגוון עצום של שיטות מחקר, אבל לא נעסוק בזה כאן. המשותף הוא הפניה אל המסתורי, מול אתוס הפומביות של המדע, לפיו בודקים את מה שנגיש לחושינו ואת מה שאחרים יכולים לחוות בחושיהם. אדם שאומר "התגלה לי בחלומי כך וכך" – במסגרת המדע דיווח כזה ייחקר בצורות שונות, אבל לא יהווה ראיה לאמיתות תוכן ההתגלות. בגישות מיסטיות כן. מנגד, במדע יש מקום להארה. חלק חשוב מגילוי מדעי הוא השראה רגעית. נוסף, המדע מספר על העולם סיפורים שהם לחלוטין לא נצפים – אטומים, גנים, תרכובות כימיות, יצורים שנכחדו מזמן, תהליכים מוחיים – בכל אלה אנחנו לא צופים באופן ישיר בחושינו. אלה סיפורים שהמדע מספר לנו. השאלה היא האם יש הבדל בין האיליאדה והאודיסיאה לבים תורת הקוונטים. הרעיון המדעי הוא שכן, ויש לכך הסבר. מיסטיקנים דוחים את השיטה המדעית ולא את התוכן המדעי. את התוכן המדעי גם מדענים דוחים לפעמים. זניחתו של תוכן מדעי אינו עניין גדול. העניין הגדול הוא השיטה – הגישות המיסטיות דוחות את הקריטריונים המדעיים לידע. אם הגישות המיסטיות היו מקבלות אותם אולי הן היו עוברות מהעולם, כי הן לא עומדות בהן. משרד הבריאות האמריקאי בודק את היעילות של גישות לרפואה אלטרנטיבית, החקירה נעשית בכלים מדעיים. תומכי גישות אלטרנטיביות פוסלים את החקירה המדעית, את הקריטריונים שלאורם מקבלים מסקנות. לכן אם יוכיחו שהומאופטיה לא יעילה יותר ממי ברז, זה לא ישנה למרפאים בשיטה זאת.
3. גישה פוסט מודרנית

מאמרי רשות – השיטה המדעית דומיננטית לא כי היא עדיפה ברמה אפיסטמולוגית, כדרך לרכישת ידע, אלא מסיבות של תמיכה כלכלית (?).

בשיעור הבא נתחיל לפתח את הקריקריונים לבחינת המדע.