תעתועי התודעה - שיעור 7

שיעור 7 – חרדת הסייבורג

נדון בגוף, וטכנולוגיה בשני כיוונים: מצד אחד, בהבטחה שהטכנולוגיה מביאה איתה לשיפור והעצמה שלו, ומצד שני – חרדת הסייבורג, החרדות שעולות עם האפשרויות למניפולציה על הגוף – שאלות שקשורות לזהות, לתפקיד ולמשקל של הגוף בקונספט האנושי: עד כמה הגוף הוא רק פלטפורמה שנושאת את הנפש, או שיש לו משקל רב יותר בהגדרת האני – ואז עם השינויים בגוף האנושי יש גם שינויים בזהות האנושית, ומכאן החרדה – אנחנו הופכים להיות אולי "אני" אחר, ואולי "אני" שלילי – מפלצות, ובחרדות האלו האומנות עוסקת.

ראינו את היצירה hippy dialects, מן היבריד של דמוי פנים אנושיות וטכנולוגיה לואו-טקית, ודיברנו על התחושה המטרידה שזה מעלה.

נקודה נוספת בהקשר זה הוא הפנים המשוכפלות, הזהות של שתי הדמויות, והשיער שמקשר בינהן. אולי שתי הרפליקות של אותו הדבר מקשים עלינו לומר מי האמיתי ומי השכפול, או אולי שתיהם רפליקות.

(אני חושבת שהשכפול הזה מעצים את האמירה שדיברנו עליה שיעור שעבר – של האמירה ביחס לייחודיות ולספציפיות של האדם לאור הטכנולוגיה).

וירגיל וידריך widrrich, אומן ניו מדיה אוסטרי "פוטושופ". סרט בשחור לבן, ובו מתואר אדם שמפעיל חנות שירותי צילום. באיזשהוא שלב הוא מכניס את ידו למכונת הצילום והיד משתכפלת, ובאיזשהוא שלב הוא מתחיל להשתכפל ונוספים עוד ועוד ממנו, אי אפשר לדעת מי המקור. כל הסרט הוא באיכות של זירוקס, ונעשה כך בכוונה. כלומר, משלב הצילום של האנשים החיים עצמם עד הסרט עברו 4 שלבים של עיבוד – תוצר רחוק מאד מהחיים.

יש אמירה על הריחוק של כמה וכמה שכבות מהמקור וחוסר יכולת לגעת במקור האנושי – אין מקור ברמת החיקוי וברמת הדמות. כאן יש אחדות רעיונית בתוכן ובצורה. הסרט מדגיש את האיכות הניירית של הדימוי – איך זה מעצים את התחושה של הריחוק מהמקור או הממשי? בד"כ כשאנחנו רואים סרט אנחנו נוטים לשכוח שמדובר בדימוי דו ממדי – איכות הצילום משכיחה את זה ממנו, וכאן הסרט עושה ההפך ומדגיש את הרעיון של הדימוי – כל הקונספט של זירוקס הוא שכפול, ושכפול גרוע בפרט שחושף את הרעיון של הדימוי. יש התרחקות גם מהמדיום הקולנועי בקטע שמכונת ההקרנה מתקלקלת והסרט נפסק. יש חזרה אולי לשורשים של קולנוע מוקדם יותר – לאיכות של קולנוע מפעם, לא רק באיכות הצילום אלא בסצנות שקורצות לקולנוע שתחילת המאה הקודמת – זה כיוון הפוך של חזרה למקור.

Surrogates, בהקשר של הטקסט של וינט boddies of tomorrow:

נראה את הקטע בו ויליס (טום) יוצא לרחוב ולא מצליח להתמודד, ולכן הוא מודד סרוגייט לא מוצלח. רואים כאן את הדיסוננס בין ה"אני" והגוף. טום למעשה מתפצל לתודעה (טום על המיטה) ולגוף (הרובוט). המוכר מדבר אל הרובוט, וזה מקצין את הפער – לא ברור מי האני האמיתי. (בסרוגייט הקודם היה פחות דיסוננס כי היא היתה יותר דומה לו). לא ברור מי מחליט לקום וללכת – וזה מה שהסצנה הזאת באה לחדד – האני יכול להיות בכמה אתרים. מעלה את השאלה מה מגדיר אותנו כיצור אנושי. יש הקצנה גם ברמה של המסחריות של הגוף – זו חנות לא חוקית וכך היא נראית. רמז למערכות הכוח שמייצרות ומבנות את הזהות (מערות השיח של פוקו). עולה השאלה של הדואליות הקרטזית – האם האבחנה הברורה בין גוף לבין תודעה עדיין משתמרת, או שמא יש מקום לשקול את העניין בפרספקטיבה אחרת ולשנות את תפיסת סובייקט בהתאם.

הטקסט של וינט:

היא שואלת למה אנחנו נשארים צמודים להנחה שהאני הוא מהות קבועה ובלתי משתנה. אנחנו מדמים זאת למעין קול בתוך הראש שלנו (מילר בעבודתו פותח את הראש וחופר בתוכו ומראה שאין שם את מה שאנחנו מייחסים לו), לנשמה (בהקשר דתי, קונספט שנשמר תחת שם אחר בהקשר לא דתי). זו תפיסה של אני שמקשרת את האני עם מימד מופשט, אין שום קשר לגוף. בנוסף, זו מהות עקבית שנשארת למרות שינויים. (לאחרונה אנחנו נתקלים בכתיבה סובייקטיבית שיוצאת מנקודת מבט של גוף, למשל וויויאן ___, מכניסה את העובדה שאין לה רגל לכתיבה הביקרותית שלה). זו אמירה שיש מקום לספציפיות של הגוף, ואני מוגדר גם על ידי פרטים קטנים וספציפיים (כמו אפיון הדמויות באמילי).

סרוגייטס – סצנה של אינטראקציה בין אדם וסרוגייט – מגע אנושי, הסרוגייט נרתע. מדובר באדם היחיד בסרט שאין לו סרוגייט, והוא מייצג את הצדדים הפחות סטריליים ואידיאליים – הוא שמן, למשל. הוא עומד על זכותו לשמר את האג'נסי שלו. גוף ללא מניפולציות הוא בד"כ לא אידיאלי – וכן, יש (גם היום) מערכות חזקות של לחצים לעשות מניפוציות על הגוף – מכוני כושר, מתיחות פנים, קוסמטיקה, ניתוחים פלסטיים. (בסרט, אגב, יש עיבוד דיגיטלי על הדמויות. הדמות הזאת באה כאנטיתזה).

וינט: לסובייקטיביות יש גם היבטים גופנים. היא מעוצבת על ידי מערכות השיח – הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו – גם את נפשנו וגם את גופנו. המהות הפנימית מעוצבת על ידי כוחות תרבותיים. התרבות המערבית נשארת תקועה עם הדימוי של האני כדבר שהוא מחוץ לגוף. הניצול של הטכנולוגיות האלה חייב להיות מודרך על ידי תפיסות חברתיות ואתיות.

השאלה – האם הסובייקט הוא הגוף, הmind? מה עושה את האני?

סרוגייטס – סצנה בה אשתו של ברוס ויליס עושה מתיחת פנים, מילולית, לסרוגייטס (למעשה מחליפה לגמרי את מסיכת הפנים, לפי האופנה העונתית).

שאלת הפנים – הפנים הם מרכיב גופני מאד משמעותי, יש להם תפקיד חשוב בהגדרת האני, כי הם נחשבים ייחודיים וספציפיים, הם גם נחשבים ראי לנפש, לאישיות, ולכן למניפולציות עליהן יש אמירה חזקה עלינו כסובייקט. עור (למשל – פנים וטביעת אצבע)- הממשק בין החוץ לפנים ברגע שמורידים את העור נשאר משהו חסר צורה. כל הדבר הזה אמור להיות יציב, סגור וחד פעמי, כדי לאפשר את שימור הסובייקט כיחידה סגורה וקבועה.

אורלן ORLAN (באות רישיות! - לא שמה המקורי). אישה צרפתיה בשנות השישים שלה. יוצרת פרובוקטיבית, נועזת, מוצגת בכל העולם. בשנות ה-70, כשהיא בשנות העשרים שלה היא מאמצת לעצמה את השם אורלן, שלוקח להרבה קונוטציות היסטוריות ותרבותיות – ז'אן משהו, אומנית משנות ה-70, עם קונוטציות פמיניסטיות, נשיות, אוונגרדיות. קונוציה אחרת היא לסיב סינטטי כלשהוא. עוד צעד שהיא עושה עם השם היא הוספת הפריפיקס saint (הקדושה). לא נראה בשיעור דברים מוקדמים שלה, מומלץ לחפש ברשת.

אורלן מצלמת את עצמה בדמות הבתולה הקדושה ובאירוניה חושפת שד אחד, ובכך רומזת לציירים שעשו פטישיזציה של הגוץ הנשי לאורך השנים, תחת התירוץ של ציור של אישה מניקה. מתחת למיצג יש סרט שלה בו היא משחקת ביארוניה על הדמות.

היא בוחרת במודלים שהם התבנית של היופי המערבי – המונה ליזה, ונוס, עוד משהו.

ב-1991 היא פותחת בסדרה של תשעה ניתוחים פלסטיים the reincarnation of saint orlan בהם היא רוצה לעצב את פניה וחלקים מגופה על פי פרגמנטים של מודליים איקוניים של יופי מהאומנות הגבוהה. היא עושה פסטיש – היא לא הופכת להיות יפה.

Operating theater- לוקחת את זה במשמעות המילולית, והופכת את חדר הניתוח לתיאטרון, משתלטת על הסצנה הניתוחית בו האדם רדום – היא לא רדומה במהלך הניתוחים. היא מעלה שאלות אתיות על הגבולות של רפואה. היא יוצרת תפאורה בחדר הניתוחים, מעצבים לה תלבושות, ובעיקר היא מתעקשת להישאר ערה (יש הרדמה מקומית). במהלך הניתוח היא מקריאה טקסטים פילוסופיים ופסיכואנליטיים עכשווים. כל האירוע משודר בלייב למרכזי אומנות בעולם והקהל מוזמן לשאול אותה שאלות. היא לוקחת שליטה רבת עוצמה על כל התהליך ובודקת אותו לכל שלביו.

יצירות מופת - שיעור 7 - שירת רולן

שיעור 7 – שירת רולן

נושאים:

1. היחס בין היסטוריה למיתוס / היסטוריה ואפוס (כשמדובר במיתוס האפוס לא רחוק – האפוס מושתת על חומר נרטיבי מיתי, ולכן המילה מיתוס רלוונטית גם כאן. יש כאן רובד מיתי סמוי, אפילו שהיצירה לא עתיקה כל כך).
2. דקונסטרוקציה, פירוק העימות בין שני העולמות – העולם המוסלמי – הערבי והעולם הנוצרי – הצרפתי. המטרה היא להראות שאע"פם שהעימות בין שני העולמות מאק רקרקטורלי, יש נקודות מעבר בין העולמות.
3. הסודות הכלולים ביצירה – בעיקר בנוגע ליחס בין הרובד הגלוי והרבדים הסמויים. יש ביצירה דברים שאינם כל כך מובנים, נבין אותם בעזרת קריאה בין טקסטואלית – הסיפור של רולן מופיע בטקסטים אחרים בשפות אחרות, בד"כ מאוחרים יותר, ועשויים לשפוך אור על נקודות בעייתיות ביצריה (היצירה נכתבה סביב 1100).
4. הטכניקה הנרטיבית – די זרה לטעם שלנו.
5. התמימות – המימד התמים (לא מילת גנאי, יש יופי מיוחד בתמימות).
6. היחס בין הטקסט לעולם החוץ טקסטואלי – שאלה שקשורה לשאלת השפעת הטקסט על המציאות מחד והשתקפות המציאות בטקסט מאידך.

1 היסטוריה ומיתוס

אפילו לפני שגילו את כתב היד ב-1832 ידעו טוב על סיפורו של רולן דרך השכתובים השונים שנעשו במהלך הדורות על האפוס שאנחנו לומדים היום, שמבוסס על גרסה שמתועדת בכתב יד מאד אמין ועתיק.

על גילוי כתב היד – גובל ממש במיתולוגיה של המחקר. ב1832 שלחו חוקר צעיר (בן 21) לאוקספורד והוא חיטט שם בספריה המרכזית ושם מצא כתב יד שאף אחד לא שם לב אליו ובו אח הגרסאות העתיקות ביותר לסיפור מותו המר של הגיבור רולן. הוא העתיק את הטקסט בכתב ידו, הידר אותו והעניק לצרפת מתנה ענקית – צרפת היתה אז בשיא התקופה הרומטית- ובתקופה זו מאד אהבו את ימי הביניים, וזה נתן אפשרות להכיר טקסט ספרותי מימי הביניים כמעט ללא תיווך. בימי הביניים אנגליה היתה חלק מהמרחב התרבותי הצרפתי, כך שלא מפתיע שכתב היד של היצירה הצרפתית כל כך נמצא דוקא באנגליה. כתב היד הועתק ב1170 (קל יחסית לתארך כתבי יד כי המעתיק בד"כ מתארך). זאת מציאה מאד משמעותית. היצירה שכתובה עתיקה בכ-70 שנה מתאריך ההעתקה שלה – כלומר – היצירה חוברה כנראה מסביב ל-1100. כמובן שהסיפור ואפילו הטקסט שמתועד על ידי כתב היד כנראה מסתמכים על גרסאות עתיקות יותר שאולי לא נמצא לעולם, אבל אפשר להסתמך על היצירה כגירסה אמינה יחסית.

היסטוריה:

הקרב שקורה בחלק האחרון של הטקסט שקראנו הוא קרב שהתרחש במעבר ההרים בין ספרד לצרפת – רכס הפירנאים, 778 לספירה. קרב שהיה במציאות זניח ביותר – שמו קרב ronsevals. מדובר היה במארב שהבסקים תקפו את כח המאסף של שארלמן – קרל הגדול. בקרב הזניח הזה כנראה נהרג רולאן – אחד הלוחמים המשמעותיים באימפריה של קארל. מבחינה היסטורית הוא לא דמות חשובה (הוא לא אחיין של המלך או הקיסר) הוא כנראה לוחם בכיר מהשורה. אם כן, איך הוא הפך להיות אחד הגיבורים המשמעותיים ביותר של שירת הגיבורים הצרפתית? אפוס מנפח היסטוריה והופך אותה למעניינת הרבה יותר ממה שהיא היתה במציאות. היצירה כנראה חוברה בעילום שם, אם כי בשורה האחרונה של היצירה (לא בקטע שלנו) מופיע השם של טורולד. נאמר שיצירתו של טורולד מסתיימת כאן. קשה להבין מיהו טורולד, הוא לא מוכר חוץ מכאן. הוא כנראה לא המחבר – הוא אולי המעתיק, אולי המבצע, אולי אחד המחברים הקודמים ששכתבו את היצירה. לא ברור מיהו טורולד ומה תפקידו ביחס ליצירה. כנראה שכדאי להתייחס ליצירה כיצירה שכתובה בעילום שם – זה טבעי, בימי הביניים לא כל כך התייחסו לזכויות יוצרים – האגוצנטריים של התקופה שלנו מאד רחוק מהתחושה הקולקטיבית של ימי הביניים – אז הטקסט שייך לכל מי שמעוניין בכל – כל מי שרוצה משתתף ביצירת הטקסט – הן משום שהוא מבצע, משמיע בכל רם, הן משום שהוא משכתב, הן משום שהוא מעתיק מכתב יד אחר. הקנאות של המודרנה רחוקה מאד מהנדיבות של ימי הביניים אז הטקסט שייך לתרבות כולה.

2 דקונסטרוקציה של העימות בין שני העולמות

הבסקים, שאחראים על ההתקפה הזדונית בכח המאסף של קארל הגדול, אבל בזיכרון האפי נמחק שמם של הבאסקים והם הוחלפו בעם יותר מעניין (הבסקים לא שייכים לבמת הספרות – בימי הביניים האויב הספרותי האולטימטיבי של הקתולים הוא המוסלמים). כשקוראים את היצירה יש תחושה שיצירה קריקטוראלית, סטריאוטיפית ומעמידה זה מול זה שני עולמות בצורה לא משכנעת- המוסלמים מוצגים כרעים באופן די שיטתי, הצרפתים מוצגים בצורה מוזרה – לפעמים הם מכונים פרנקים (לא ממש צרפתים), לפעמים נוצרים. לא ברו מי נגד מי. אולי מדובר בהקדמת המאוחר – השלכת המציאות של 1100 על 778 (ב-778 צרפת לא היתה קיימת, היא היתה חלק מהאימפריה הפרנקית). זה מייצר בקורא תחושת חשד, קשה להאמין ל"סיפורי הסבתא" האלה. י עיוותים היסטוריים – המוסלמים לא באמת שלטו על כל ספרד, בניגוד לכתוב וכו'. יש תחושה שמחבר עושה צחוק מאיתנו הקוראים המעוניינים באמת היסטורית. התרגום לעברית (בתיווך אנגלי) לא מוסיף לתחושת החוסר אמינות (אפילו אם המינוח אנכרוניסטי זו לא אשמת המתרגם – אריה סתיו – כי האנכרוניזם הוא במקור, למשל – פגאנים הוא מתרגם לעכו"ם, מין או כופר, אסל זה בדיוק מה שקורה ביצירה – כאשר המוסלמים מוצגים כפגאנים זה צורם כמו המילה עכו"ם או מין, כי הם לא פגאנים. אבל באספקלריא האפית האחרות של העולם המוסלמי מתפרשת כסימטרית לעולם הנוצרי. במראה המעקמת של השירה האפית המונותיאיזם המוסלמי הופך להיות תמונת מראה שטנית של הפוליתיאיזם הנוצרי המוקדם (הנוצרים סוגדים לשלושה רשויות). המוסלמים סוגדים למוחמד ויחד עם זה לדמות בשם אפולין – אפלין הוא לא אפולון אלא איבליס – השטן בארמית – מייחסים למוסלמים פולחן שטני. הקריקטוראליות של התרגום מאד אמנה לאופי הקריקט וראלי של המקור – המתרגם מעביר את הנימה של הטקסט הצרפתי מצויין.

אם ננסה להתגבר על התחושה הראשונית של הקריקטורה אפשר להציל את אמינות הטקסט. ראשית, המוסלמים, למרות הצגתם כישות אחת אינם כל כך מאוחדים. נאמר שהם קשורים בראש ובראשונה לסרגוסה – העיר של המלך מרסילון (-מרסיל). נאמר שבמקביל למאמצי מרסיל להתגונן בפני המתקפה הפרנקית-צרפתית הוא מנסה לשאת ולתת עם הפרנקים בשעה שעיר מוסלמית חשובה אחרת – קורדובה נכבשה על ידי שארל ונהרסה כליל. עיר אחת נהרסה כליל ועיר אחרת מנסה לשרוד  העולם המוסלמי אינו אחיד. חוסר האחידות בעולם המוסלמי הספרדי הוא עניין שדוקא משקף מציאות היסטורית. העולם המוסלמי בספרד לא תמיד היה מאוחד (שמואל הנגיד, למשל, היה שר של ממלכה קטנטנה בספרד המוסלמית, שהיתה מרוססת להמון ישויות, שרבות היו מנוגדות זו לזו – מלחמות פנים מוסלמיות, לפעמים תוך שיתוף הנוצרים במלחמה של מוסלמים במוסלמים – זה דומה למו"מ שמרסיל מנהל עם שארל בתחילת הקטע). דבר מעניין נוסף – האשליה הספרותית לפיה הצרפתים הם פרנקים מציאותית אם לוקחים בחשבון שהכותב היה צרפתי, והגיוני שהוא ינסה "לצרפת" את הישות הפרנקית ולהפוך אותם לצרפתים, למרות שזה לא היה כך. אין שום פגם בניסיון האתנוצנמטרים של הצרפתים להסתכל על הפרנקים כאבות אבותיהם, אם כי הם יכולים להיחשב גם באבות הגרמנית. הבוגד gwen – גוון (=גנלון, בצרפתית עתיקה יש יחסות ולכן השם תלוי בשימוש במשפט הספציפי). [אריה סתיו השתמש במה שהתאים לצורך השקילות – הברה אחת או שתיים].

הדמות של גוון מתועדת בהיסטוריה הקרולינגית, מדובר בבוגד גרמני שבגד בקיסר שלו – רואים כיצד מסורות אפלות שקשורת להיסטוריה הגרמנית משתקף בזיכרון ההיסטורי הצרפתי – וזה קשור למוצא הפרנקי המשותף של שני העמים. כאשר המחבר האלמוני מדבר על צרפת (הנאווה) אפשר להבין את זה כצרפת או אולי כארץ הפרנקים. מעניין לראות שבהוספת התואר dulce- מתוק באה לידי ביטוי אהבת המחבר למולדתו המיידית – פרנס, ולא פרנקיה, אע"פ שהוא מדבר על הפרנקים שיושבים בפרנקיה (שצרפת בימינו איננה אלא חלק ממנה).

לסיכום – אע"פ שלכאורה מדובר בעימות קריקטוראלי בין בני האור הצרפתים לבני החושך המוסלמים הספרדים אפשר לראות ששני העולמות המנוגדים זה לזה די דומים, ולו רק בשל העובדה שהמוסלמים באפוס סוגדים לשילוש שטני – במקום האב, הבן ורוח הקודש יש את מוחמד, איבליס וארווגאן (דמות לא ברורה). [לייחס שילוש לדמויות מוסלמיות גובל בגרוטסקה, אבל אפשר לסלוח למחבר שרצה להציג עולם אגדי יותר מאשר להציג היסטוריה. שירת גיבורים אינה משרתת את אותן מטרות מהיסטוריה].

בנוסף – לרב המוסלמים אינם נושאים שמות מוסלמים – למשל – בלנקנדרין – דמות חשוב משום שהיא סימטרית לגוון (הם נפגשים וזוממים יחד את הקשר – והסיבה שהם מסתדרים היא שהם דומים זה לזה – שניהם מונעים מהאינטרסים שאישיים שלהם. הם מוצאים שפה משותפת) – זה שם יותר צרפתי ממוסלמי. בדומה, מרסיל הוא שם מאד לא מוסלמי, וכן השם של הנסיכה ברמימונדה – שנשמע יותר גרמני, או סקסוני משם של אישה ערביה. השימוש בשמות אלה שובר את ההנגדה, או העימות בין שני העולמות – בני האור ובני החושך דומים זה לזה להפליא – אפשר לייחס למחבר כוונה חתרנית שסופה ניפוץ העימות הקריקטוראלי בין שני העולמות.

יש קסם מיוחד בקריקטורה ואין שום סיבה לחפש קשר היסטורי מלבד העולם שהעולם המוסלמי מרוסק. בנוסף, מעבר למסך הצרפתי אפשר למצוא יסודות גרמאניים – כי הפרנקים הם יותר גרמנים מצרפתים (למשל – שארל הוא למעשה קארל – הרבה יותר גרמני).

3 הסודות הכלולים ביצירה

הסוד הראשון הוא בעצם הסיפור שלא סופר. יש, אפילו בקטע הזה, סיפור שהוא בחינת עובר שהופל – סיפור שלא מסופר כאן. למשל, הסיפור על בזל ובזיל – השליחים הראשונים ששולחו לארץ המוסלמים ולא חזרו כי התיזו את ראשיהם. אנחנו לא מכירים את הסיפור הזה. זה צריך להדליק נורות אזהרה – אולי בגירסא הקודמת עליה הסיפור שלנו מושתת היה לשתי הדמויות האלה ייצוג יותר נכבד. בזל ובזיל אלו שמות מאד דומים (כמו אלדד ומידד). זה נשמע כמו סיפור שהמציאו. בכל מקרה, אין לנו שום דרך להכיר את הגירסא הקודמת – ולכן הסיפור שלהם הוא סוד עבורינו. מי הם היו? למה הרגו אותם למרות החוק הקדוש לחסוך בחיי השליחים?

הסוד השני. מדוע גנלון ורולאן שונאים כל כך אחד את השני (רואים ישר מההתחלה – מהאסיפה בבוסתן המלך שהסתיימה במנוי גנלון כשגריר שאמור לנסוע לארץ המוסלמים. שליחות למוסלמים נחשבת קטלנית [כמו במקרה של השליחים הקודמים – בזיל ובזאל], ורולאן גרם לכך שגנלון נשלח לשם שזאת בעצם דרך אלגנטית להיפטר ממנו). אפילו האמירה שגנלון הוא אביו החורג של רולאן לא מסבירה את העניין (כי באיזשהוא שלב רולאן זוקף את העובדה לזכותו – כלומר היות אב חורג אינה בהכרח מניע לאיבה).

התשובה נמצאת בעיבוד מאוחר יותר שכתוב בנורווגית עתיקה. הנורווגים הושפעו מתרבות צרפת שהיתה אז תרבות חשובה. ביצירה ששמה קרלוס-מגנה-סאגה – שהיא תרגום חופשי על שירת רולאן. לפי היצירה, רולאן הוא הבן של קארל הגדול ואחותו – ז'ילה. ז'ילה ילדה את רולאן שהוא לא אחיין של הקיסר אלא בנו. כדי לכסות איכשהוא את הסוד הנוראי הזה מינו את גנלון כאביו החורג של רולאן. מכאן הבעיה של גנלון – הוא לא אוהב את רולאן כי הוא פרי של גילוי עריות בין אשתו ואח של אשתו – הקיסר. יש כאן גם עניין של בגידה וגם של קללה שטמונה בפי של גילוי עריות. היצירה הנורווגית כנראה שמרה על יסודות שהצרפתים בחרו להעלים (לא נעים שמי שהוא כמעט גיבור צרפתי יהיה בן של אח ואחות). כלומר, שמקרה זה הקריאה העשירה שלוקחת בחשבון מקורות נופשים מוסיפה לנו מידע.

ייתכן גם שהסיבה למותו של רולאן בקרב הוא שהוא נידון למוות, כדי לטהר את הטומאה של נסיבות הולדתו.

סוד שלישי – ההתנהגות של גנלון אינה הגיונית. מצד אחד הוא מתנהג כמו שליח נאמן לקיסר ששלח אותו – באיזשהוא שלב הוא מתריס נגד מרסיל וכמעט נלחם נגד המוסלמים בשטח המוסלמים (קרב אבוד, כידי לשמור על כבוד המלך – התנהגות של אביר, של גיבור), ומצד שני הוא מסוגל לקשור את הקשר נגד רולאן. מה הקשר בין האינטרסים הקטנוניים וההתנהגות האבירית הקלאסית?

שני הסברים:

1. ייתכן שבגרסה מוקדמת גנלון היה יותר חדגוני – ייתכן שבגרסה אחת הוא היה יותר קטנוני ובוגדני וגרסה שניה אצילי, ושהשילוב בין הגרסאות יוצר את התחושה שהוא מתנהל בשני הילוכים במקביל.
2. בשאיפה להציל את הקוהרנטיות של הטקסט (מול טקסט אפשר לעבוד בשני גישות – מפרקת ומאחדת, ועכשיו נלך לפי הגישה השניה;) בכל הנוגע לנאמנותו לקיסר שארל גנלון חייב להתנהל כמו גיבור (אין לשכוח שאנחנו במאה ה-12 – המאה של הפיאודליזם. כל אחד כפוף למי שמעליו [המינוח – ואסל=נתין], בהירארכיה שהעומד בראשה הוא האל  קיסר  רוזנים  אנשי חיל פשוטים וכו', וכל אחד חייב לציית בצורה מוחלטת לעומד מעליו [וגם המוסלמים בטקסט מוצגים כך, כשהעומדים בראש הם השילוש המוסלמי]), אבל בנוגע לעניינים משפחתיים לא. האיש הזה משוסע – הוא מתנהג לפי שני תכתיבים – תכתיב חברתי שדורש ממנו להתנהג כאביר ללא חת ותכתיב משפחתי שמחייב אותו לסגור חשבונות עם בני משפחתו, בעיקר כשאלה אינם קרובי משפחה של ממש אלא סתם אנשים שהושתלו במשפחתו. הוא מצוי בין שני מערכות של רפלקסים, מציית לשני הגיונות, זה מה שעושה אותו כל כך מרתק. באופן סמלי , הוא נענש בביתוק איבריו – זה משקף את האופי המשוסע של הדמות – כנראה הדמות נידונה לביתור – גם לפני שבותר הוא היה מבותר.

 העובדה שהדמויות אינם שטוחות, מופעלות לפי כמה הילוכים ולא הילוך אחד יוצרת את הקסם שבטקסט.

סוד רביעי – הריב בין רולן ואוליבר. הם ידידי נפש, וברגע האמת – רגע הקרב שניהם מתווכחים בצורה כל כך מודגשת – במשך ארבעה בתים הם מסוכסכים סביב השאלה האם כדאי או לא לתקוע בקרן כדי להזעיק את רב החיל אחורה כדי שהכח המאסף יחולץ מהתקפה של מאה אלף מוסלמים נגד 20 (40?) אלף נוצרים. השאלה היא גם כזו שהתשובה לה אולי נמצאת בטקסט אחר – שירת גיבורים ששמה שירת ג'ראר דה-רוסליון. בשירה הזאת לומדים על הנסיבות בן רולאן ואוליבר הפכו לידידי נפש: אוליבר, שהיה האחיין של ג'ראר רצה להגן על ממלכתו נגד הלוחם רולאן בתקופה בה קארל הגדול דודו של רולאן ניהל מלחמה נגד ג'ראר. כדי להכריע את המלחמה בחרו (כמו שקורה הרבה בשירות גיבורים) בשני לוחמים גיבורים שינהלו דו קרב זה נגד זה. כמו אצל רוסתאם וסוהרב, הם היו ממש שקולים ולא הצליחו לנטרל אחד את השני. כעבור שלושה ימים מלאך ירד מן השמים כדי להפריד את הלוחמים, ובמקום להרוג אחד את השני הם הפכו לידידי נפש. בטקסט הם מוזכרים תמיד יחד, וכל אחד מייצג תכונה אחרת "אוליבר חכם ויהיר (הכוונה היא לאמיץ) הוא רולן". כל אחד מהלוחמים מגלם בצורה מושלמת את אחת התכונות וכאשר הם יחד הם משלימים זה את זה. בזכות הקריאה הבין טקסטואלית המפגישה את שירת רולן עם סיפור ההיכרות הראשונית בין רולן ואוליבר אפשר להבין שאולי למרות הידידות המופלאה נשאר זכר לעימות הראשוני בין שני האישים ואולי גם לזכר המעורפל של הטקסט הקדום יותר בו הדמויות המיודדות היו דווקא דמויות של שני לוחמים שניהלו דו קרב קטלני שהסתיים כמעט בהרג. כלומר – המפתח לפענוח היצירה נמצא ביצירה אחרת, ששייכת לאותו קורפוס של שירת גיבורים.

בהמשך אוליבר מתעוור ונותן מכות רצח לרולאן, מה שמחדד את השאלה של הידידות-סכסוך בניהם, מעבר לוויכוח בניהם שאנחנו רואים בקטע. הטענה היא ששני המקרים הם גלגול של אותו קרע מהותי שטמון בנסיבות המפגש הראשוני בין רולאן ואוליבר.

הטקסט מונע ממשהו לא כל כך רציונלי – כאילו אוהבים לשמור על תחושה של סוד כמוס. זה סיפור עם המון רבדים, עם פרה היסטריה שפועמת במרקם היצירה, יצירה שלא נותנת להבין את כל הסודות שבה, יצירה עמוקה.

4 הטכניקה הנרטיבית

זה מה שעושה את היצירה אקזוטית. היא שייכת לעולם אחר לגמרי.

היצירה מחולקת ל-291 בתים בגודל משנה מאד (בין פחות מ10 ל-20 שורות). בכל אחד מהבתים האלה המחבר טרח לשמור על מצלול בסוף השורה (לא נשמר בתרגום, אריה שתיו הסתפק בניסיון להעניק מקצב לשורות התרגום שלו). בזכות זה שכל אחד מהבתים מסתיים באותה תנועה הבתים נראים כיחידות אוטונומיות זו לזו. מבנה מבודר – אין רצף. (באודיסאה, למשל, במקור היצירה כולה מופיעה כרצף אחד). כאן יש מידור מלכתחילה של רצף 4000 ומשהו שורות ל291 בתים, כאשר כל בית מתמקד בפן אחד של הסיפור. לפעמים יש הרגשה שהמידור הזה פוגע בזרימה של הנראטיב. יש הרגשה שדווקא במבנה הממודר המספר לפעמים מגמגם. דוגמא: הבית השישי (הבתים ממוספרים – המספר הראשון הוא של הבית והמספר השמאלי הוא מספר השורה). הבית החמישי מתחיל "אז המלך מרסיל העצרת פיזר" ותחילת הבית השישי "אז המלך מרסיל העצרת פיזר". לפעמים יש גיוון בחזרה, ולפעמים יש תחושה שהבית חוזר על אותו פרט תוך תוספת לא משמעותית.

השערה אחת היא שהמבנה הממודר שואף ליצור אפקט של זום – התמקדות במשהו ספציפי שמשך את תשומת ליבו של המחבר.

השערה אחרת היא שהמידור הוא סוג של גורם מעכב (-שבירת המבנה של הנרטיב כדי לפרק אותו למשהו כמעט לירי, פואטי ששווה בפני עצמו – מלבד התענוג של השמעת הסיפור תענוג שנובע מהניסוח עצמו, כאילו המימד הלירי בא לשבש את ההיגיון הנראטיבי. אפקט המעניק הילה לירית לרצף הנראטיבי). אישוש ההשערה השניה – כנראה שבימי הביניים הביצוע של היצירה היה מושר- בניגון מונוטוני, לא ממש שיר, בדומה למוסיקה הגריגוראנית, המוסיקה הקתולית בימי הביניים. זה יכול אולי להסביר את התערבות המימד שלירי ביצירה שאמורה להיות נראטיבית – זו הכלאה בין יצירה לירית ונרטיבית והתוצאה היא יצירה ממודרת.

עוד נקודה מוזרה שאולי קשורה למשהו מוסיקלי היא שבין בית לבית מופיע a או i. ייתכן שזה קיו מוסיקלי, אות לכך שזה אולי טקסט מושר.

5 התמימות – המימד התמים

ביצירה החרבות נושאות שמות (של רולאן – דורנדאל), גם הסוסים נושאים שמות. האנשים מאד שלמים – גם באהבות וגם בשנאות שלהם.

ההתנהגות של הגיבור מוכתבת על ידי קוד התנהגות מאד ברור (בית 79)- בתחילת הקרב קארל הגדול מזכיר שמטרת הגיבור היא לסבול בשביל מלכו ולאבד את חייו ולפעמים את בריאותו למען מלכו. לשאת חום וקור עזים – זה מאפשר לגיבור להפגין את נאמנותו למי שמעליו. היצירה איכשהוא מטיפה מוסר ומכתיבה קוד התנהגות ללוחמים של אותה תקופה שהיא תקופת מסעות הצלב (גם נגד המוסלמים וגם במזרח). [1100 – מסע הצלב הראשון שהביא למזרח כל מיני גיבורים שדמו מאד לרולאן ואוליבר- אלה חכמים יותר ואלה אמיצים יותר]. משתקפת כאן מערכת ערכים של גיבורים של אותה תקופה – שלא חיפשו את החיים הנוחים אלא לסבול למען המולדת, מלכם ודתם, וזה אולי מסביר את העדפת רולן למות בשביל קיסרו (ולגרום למות כל הגיבורים הנמצאים סביבו – לפי קנה המידה של ימינו התנהגות לא כל כך הגיונית) ולא להזעיק את מלכו. באותה תקופה גיבור דווקא שאף למות בשדה הקרב – הדרך המובטחת לגן עדן.

6 היחס בין הטקסט לעולם החוץ טקסטואלי

הקוד ההתנהגותי של האבירים בימי הביניים בא לידי ביטוי על ידי הרצון העז של רולאן למות בשדה הקרב ולא להזעיק עזרה והצלה.

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 7 - אינתיפאדה ראשונה

שיעור 7 – מעורבותם של אנשי בריאות הנפש באינתיפאדה הראשונה

האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-1987. 1985 – עמנואל ברמן במאמרו מיקד את תשומת הלב שלנו בתג המחיר הנפשי של מלחמות. נתאר את המאורעות ואז נתבונן בהם רטרוספקטיבית. יש כשל מובנה בהתייחסות כזאת. הזווית שלנו אינה היסטוריונית. הגישה המיוצגת היא כזאת שאפשר לקרוא לה soft minded approach – אנחנו מתחנכים על ברכיה של דוקטרינה הרבה יותר קשיחה, הגישה של עמרם היא יותר אימפרסיוניסטית.

פאניקה מוסרית – האמונה היתה כי האינתיפאדה עלולה להפיק מקרים פסיכיאטריים - בריאותם הנפשית של החיילים העוסקים בפעולות שיטור בעימות חזיתי עם אוכלוסיה אזרחית מפגינה , מתקוממת. כלומר (אנחנו עוסקים בנפשות הפועלות)– השחקנים הראשיים הם החיילים. משתתפים נוספים הם השלטונות הצבאיים, והגורם השלישי – הפסיכולוגים הצבאיים – אנשים שעובדים במסגרת מחלקת מדעי ההתנהגות בצבא (ממד”א). עוד גורם – פסיכולוגים אזרחיים, והגורם הנוסף – התקשורת, שלה היה ועדיין יש תפקיד מאד חשוב בעיצוב דימויים, הפצת אינפורמציה וכו'. כאמור, במרכז הבמה בריאותם הנפשית של החיילים.

דן בר און וצ'רלי גרינבאום - פסיכולוגים במילואים בממד"א. הוטל עליהם לבדוק את מצבם הנפשי של חיילים שעסקו בפעולות שיטור שלפעמים הפכו לפעולות אלימות וברוטאליות. לאחר פרק זמן שערכו תצפיות וראיונות ה הגיעו למסקנה שנורמות ההתנהגות בקרב החיילים נשחקו, חיילים נתקלים בקושי להבחין בין מותר ואסור – משהו נפגם ביכולת השיפוט המוסרי של חיילים, צצה בעיית חריגים – כלומר אותם חיילים שנהגו באלימות יתר כלפי המפגינים. שני החוקרים הגיעו למסקנה שקיימים חיילים עם נטיות מיוחדות לאלימות (זה דבר שמאד מאד קשה להגדיר). הם התבקשו לסמן יחידות מועדות לפורענות מהבחינה הזאת. מכל מקום, אנחנו מזכירים את מערכת הבחירות ב-1981 בה נאמר שתעמולת הבחירות של הליכוד יכולה לעורר מרבצן נטיות פסיכופתולוגיות בקרב יחידים, ולכן ראוי להימנע ממנה. מכל מקום, הנסיבות בהן התבקשו חיילים "לשבור להם את העצמות", והאלה – שהפכה לסמל באותם הימים ('אלה וקוץ בה'), נחשבה לאמצעי חיובי יחסית באותם ימים – הקוץ הוא בריאותם הנפשית של הוחזים בה, כשהטענה היא שמנגוני הריסון הפנימיים – internral locus of control התרופפו, נטען כי חלה עלייה בנטיות אובדניות של חיילים שנאלצו לנהוג נגד מערכת הערכים הפנימית שלהם, עליה בסרבנות סמויה, דיכאון, סיוטי לילה – את כל זה נכנה בשם הכולל "סימפטומים" – נפשיים וקליניים.

הסיכום של המומחים היה -

• בסה"כ היתה עליה (טענה שאי אפשר לבסס של נתונים אמפיריים) של חיילים שנשברו תחת מועקת אותה התקופה, עליה במפלס הפתולוגיה בקרב בחיילים.
• עליה ברמת האלימות בקרב החיילים – אלימות שחוזרת כבומרנג ותגרום לעליה במפלס האלימות בחברה הישראלית.

נצטט אדם בשם ראובן גל, בוגר המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חוקר. גם הוא גויס על ידי ממד"א לגשש בקרב החיילים ולהפיק מסקנות מעשיות (עמרם תומך בצורת חקירה כזאת). מסקנתו – אין הלם קרב בקרב חיילים (כבר אז הושמעו טענות שחיילים לוקים בתופעות נפשיות) – מתוך מאמר שגל כתב, מתוך 'המלחמה השביעית' - זאת מלחמה, ובמלחמה נוהגים כבמלחמה. בריאותם הנפשית של חיילי מה"ל לא נפגה כתוצאה מהשתתפות בדיכוי ההתתקוממות. סבור שרמתתם המוסרית של החיילים לא נשחקה כתוצאה מביצוע מדיניות המכות, גם אם אלה עומדים בניגוד להשקפת העולם והערכים עליהם התחנכו (למעט החריגים). יחד עם זאת, (כסת"ח – יכולת הנבואה שלנו מיום שחרב בית המקדש מאד מוגבלת...) הוא אומר שאכן בטווח הקצר אין תסמונת פוסט טראומה בקרב חיילים אבל הוא צופה השפעות שליליות בטווח הארוך (אכן תחזית נוחה מאד – לא ברור עד מתי זה טווח ארוך, ומי יודע אם אהיה כאן כדי לבחון אם הדברים יתגשמו) אטימות פסיכולוגית ואלימות גוברת בקרב החיילים שיהפכו לאזרחים, עם משקעים מאותם הימים.

בשני המקרים יש ערבוב של מין בשאינו מינו – שיפוטים מוסריים ושיפוטים דיאגנוסטיים. נטיה לאלימות ואטימות פסיכולוגית מתלווה בנסיבות האלה לשיפוטים מוסריים.

הקו הרשמי של צה"ל, מגובה על ידי ממד"א:

אין פגיעות נפשיות בחיילים, אין שחיקה במורל, בנכונות להתגייס, איון עליה בפניה לקבני"ם, אין שחיקה בנכונות של מועמדים לקורסי פיקוד, תופעות בודדות מאד של סרבנות.

וילנאי, שנתיים מאוחר יותר – 1989, לאחר שדו"ח הפסיכולוגים אמר שהנבואות שהפסיכולוגים האלה הפריחו לגבי ההשפעה הנפשית השלילית של דיכוי ההתקוממות – קובע בצורה חד משמעית שהנבואות התבדו. שרון – נפש אבותינו אף פעם לא נפגה. רבין קבע – יש אולי איזו השפעה נפשית אבל מה שאנחנו עושים שווה את המחיר.

הסיכום הכללי – צהל משדר עסקים כרגיל, חיילים ממושמעים, מחושלים ומאמינים במפקדיהם.

מאז 1987 קרו הרבה דברים והסוגיות האלה לא חזרו על עצמן.

הפסיכולוגים האזרחיים-

עמנואל ברמן התקוממם על שתיקת הפסיכולוגים "קשר השתיקה" (הביטוי נולד בתקופת מלחמת העולם השניה בשאינטלקטואלים באירופה שתקו נוכח הזוועות ולא הקימו קול זעקה). ב-1987 פסיכולוגים יצאו ממנזר השתקנים, והתחילו לדבר תחת כל עץ רענן. פריצה של אנשי המקצוע לתקשורת בעוצמה וההיקף חסרי תקדים. “פסיכולוגים נעשו היפר-אקטיביים".

1988- יצאה עצומה חתומה על ידי מאות אנשי בריאות נפש, וכותרתה "פסיכולוגים נגד השתיקה". התארגנו הרבה קבוצות מחאה לגבי פעולות היטור ודיכוי ההתקוממות בשטחים, ובינהם התארגנות פסיכולוגים. בעצומה הזאת בה החותמים מתנגדים להמשך הכיבוש ומתריאים על הנזק הנפשי הצפוי ליהודים, לערבים – אך עיקר הדברים נוגעים לחיילים – הפעילות בשטחים מובילה אנשים לנהוג באלימות, גזענות ואפליה, ההנחה – גזענות היא ביטוי להפרעה נפשית.

נגד העצומה יצאו מתנגדים, והנימוקים:

• נימוק אתי – פוליטיקה היא מחוץ לתחום השיפוט המקצועי של פסיכולוג
• נימוק מקצועי – אין זה ראוי שפסיכלוג יחשוף את עמדותיו הפוליטיות בפני מטופלים (זה עלול לפגום בהעברה)

באותם ימים נוסד ארגון בשם "עימות" – ארגון של אנשי בריאות נפש ישראלים ופלסטינאים שהאג'נדה שלהם – קידום השלום וסיום הכיבוש הגובה מחיר נפשי גבוה (--> המחיר הנפשי הוא התירוץ שלהם להיות מעובים כפסיכולוגים בסיטואציה, זו הדרך שלהם גם להתחמק מזיהוי פוליטי – הם פשוט חרדים מהבריאות הנפשית של המעורבים,אהל "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה).

חזרה לדו"ח של בראון וגרינבאום, דו"ח פנימי שהוזמן על ידי ממד"א, והתפרסם בהארץ – כי זה הודלף (גם לעיתונות חוץ – בטיימס הלונדוני התפרסמה כתבה על כך שבריאותם הנפשית של חיילים נפגעת בגלל האינתיפאדה). לא ברור איך הדו"ח הודלף, בראון וגרינבאום הודחו מתפקידם (הם כבר היו מבוגרים ממילא). שני מחברי הדוח הגיעו למסקנה שמה שאז נחשב בצבא לחריג הפך לנורמה בקרב חיילים, שמשלחים כל רסן, אין תורת לחימה, אין בקרה, אין נהלים, פיקוד מבולבל, אין דוגמא אישית, ואין אפשרות לומר בפסקנות שנפש החייל לא נפגעה. אחרי שהדוח התפרסם הם התגוננו להנצלו שלא נשלחו לשטח כדי לזהות מקרים, הם לא פסיכולוגיים קליניים, אלא נשלחו כדי לאבחן מערכת מקולקלת, לעשות "דיאגנוזה ארגונית" וטענו שהם נלכדו בסטריאוטיפ המקובל של פסיכולוג – אדם שמאבחן ומזהה מקרים. העניין עורר בקרב החוגים הימניים רעיון שהפסיכולגים נשלחו לשטח על מנת לתייג חיילים כחולי נפש ועל ידי כך להפיץ פאניקה בציבור. לטענת הגורמים שהודפים את גרסת המומחים שיצאו לשטח צריך להבליט את הערכים הפטריוטים – מסירות נפש, נכונות להקרבה, וכו'.

לאחר שהדו"ח התפרסם הוא כמובן נגע ליחידות ולחיילים שהמשיכו לפעול בשטח. מפקדים גילו אי נוחות כלפי פסיכולוגים. היו מפקדים שלא אפשרו לפסיכלוגים להיכנס לרחרח. הפסיכולוגים האזרחיים יצאו בכתבות לעיתונות בהן טענו שהצבא מכחיש את קיומן של הפרעות נפשיות ומטייחים את האמת, ושהפסיכולוגים הצבאיים הם פסיכולוגים מטעם ונמנעים מלאסוף עובדות מסויימות שידועות לפסיכולוגים האזרחיים – כלומר – הפסיכולוגים הצבאיים מתעלמים מהמציאות ו"משמיעים את קול אדוניהם". למשל – פסיכולוג בשם יואל אליצור, במאמר בהארץ, תחת הכותרת "המתקרנפים" הטיח ביקורת קשה בפסיכולוגים הצבאיים, שעוטים עור עבה בכך שהם מתכחשים לקיומם של חיילים רגישים שקורסים תחתיהם – טוען שהשירות בשטחים אכן מעורר אלימות, טראומה נפשית, פגיעה במנגנוני ריסון פנימיים.

פסיכולוג בכיר בשם שבתאי נוי, פסיכולוג קליני, טען שעצומת הפסיכולוגים היא דבר פסול מיסודו משום שהפסיכולוגים משתמשים בתואר שלהם כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם.

ליאורה פיטובסקי ועטר אורנן יסדו ארגון ישראלי פלסטינאי לקידום השלום ולמניעתה של תחלואה נפשית באוכלוסיות שנלכדות בקונפליקט. בעלה הפילוסוף יצא להגנתה וטען שגם מדענים אינם חפים מהטיות, וניסה להצדיק באמצעות טענות מתחום הפילוסופיה של המדע כניסה של איש מקצוע לתחומים ערכיים פוליטיים.

לסיכום, הפסיכולוגים האזרחיים טוענים שבצבא מתפשטת אפידמיה של מחלות נפשיות מתוקף העסוק שחיילים נאלצים לעסוק בהם. אלו טענות לא מבוססות עד הסוף, אג'נדה מקצועית שמסווה אג'נדה פוליטית, חוות דעת מקצועית כביכול שאינה נקיה מהרהורי ליבו של איש המקצוע.

מחקר של דיוויד רוזנטל משנות החמישים, הוא בדק אנשים שהיו בטיפול – פסיכותרפיה, וזיהה שתי תת קבוצות – קבוצה של אנשים שהרוויחו מטיפול וקבוצה שניה שלא התקדמו ואף חוו נסיגה. התברר שהקבוצה שהתקדמה כתוצאה מהטיפול הם כאלה שערכיהם בנושאי סמכות, אלימות, מין וכו' נעשו דומים יותר לערכיו של המטפל, ולעומתם הקבוצה השניה מערכת הערכים שלהם הלכה והתרחקה מזו של המטפל. ניתן לפרש את הממצא הזה באופנים שונים, בין השאר – שהמסגרת הטיפולית היא לא נייטרלית, [אלא כזאת בה המטפל מקנה את ערכיו למטופל].

העיתונות -

בעיתונות הופיעו מאמרים רבים "מבול של כתבות, ראיונות וסקירות של עיתונאים" – כותרות כמו- “סדקים בנשמה" “המכות פוגעות גם במכים" “חשבון הנפש והצבא" חגי סגל:”פסיכולוגים טובלים אצבע בפוליטיקה – שנה אחרי שהפסיכולוגים השכיבו את הצבא על הספה הם נשכבים עליה בעצמם – פסיכולוגים במצוקה.

בנזימן "האם הפסיכולוגיה היא פארודיה" – כלומר, הפסיכולוגים בדו"ח שלהם – האם זו קביעה מדעית / מקצועית, או בבואה של השקפה אידיאולוגית – הציב את הנייטרליות שלהם בסימן שאלה.

זאב שיף, פרשן צבאי בהארץ, טען בזעם כי בזמן האחרון אפשר לחשוב כי מי שמנהל את הצבא הם הפסיכולוגים.

במאמר שנכתב ב-1992 (האינתיפאדה הראשונה ארכה כמה שנים) עיתונאית בהארץ כותבת מאמר על "הפגיעות הנסתרות של המלחמה השביעית" מראיינת פסיכולוגים קליניים לרב שמספרים שבקליניקות שלהם מתייצבים חיילים רבים עם PTSD כתוצאה מהלחימה.

1995 – ראש ממד"א של אותם ימים ערך סקר בקרב חיילים שגילה ירידה במוטיבציה בקרב חיילים לשרת בשטחים ועליה בכעס כלפי מתנחלים. תפקידו לא הוארך באותה שנה, והוא למעשה הודח.

2000 – הרבה מהדמויות הנ"ל השתתפו בכנס ורבים טפחו לעצמם על השכם ואמרו שצדקו, ואכן היקף נזקים נפשיים בקרב חיילים אכן הלך והתרחב. דוקטור קפלן התבטא בכנס באומרו שאכן הפגיעות הנפשיות פשטו בקרב חיילים (גם הוא, כמו כל בני האנוש, אינו יכול באמת להצביע על ההיבט האפידמיולוגי – ספירת גולגלות) ושעדיין קיימים בקרב חיילים עכבות בפנייה אל קב"נים עקב הסטיגמה שתוצמד אליהם אם יתברר שהם קרסו תחתיהם משום הכובד האדיר של המשימות שהם נושאים בהם.

--> ערכים ופוליטיקה אכן נשזרים בעמדות מקצועיות, כביכול, של אנשי בריאות הנפש.

נסיים באמירה שתאושש אותנו מהטראומה של הדברים שנאמרו בשיעור הזה:

במאה ה-12 היתה אישה שנחשבת לצדקת saint הלידגרד בניגן, אישה מופלאה, מוסיקאית שכתבה יצירות עבור הנזירות במנזר שעמדה בראשו, וכתבה מעין ספרי רפואה. טענה שהאנושות כולה לוקה במלנכוליה, ושהמלנכוליה היא תולדה תורשתית ועל כולנו מצווה להיאבק בנטיות מלנכוליות. התזה שלה היתה מדעית – היא טענה שאכילת התפוח על ידי אדם הראשון גרמה לתופעות פיזיולוגיות בגופו – קרישי דם שחוללו הפרעות נפשיות מסוג המלנכוליה. כלומר, החטא הקדמון הוא מושג מוסרי מתחום הדת, וההסבר הרפואי הוא חלק מתפיסת השעטנז של עמדה ערכית מחד ופיזילוגית מגיסא.