פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 7 - אינתיפאדה ראשונה

שיעור 7 – מעורבותם של אנשי בריאות הנפש באינתיפאדה הראשונה

האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-1987. 1985 – עמנואל ברמן במאמרו מיקד את תשומת הלב שלנו בתג המחיר הנפשי של מלחמות. נתאר את המאורעות ואז נתבונן בהם רטרוספקטיבית. יש כשל מובנה בהתייחסות כזאת. הזווית שלנו אינה היסטוריונית. הגישה המיוצגת היא כזאת שאפשר לקרוא לה soft minded approach – אנחנו מתחנכים על ברכיה של דוקטרינה הרבה יותר קשיחה, הגישה של עמרם היא יותר אימפרסיוניסטית.

פאניקה מוסרית – האמונה היתה כי האינתיפאדה עלולה להפיק מקרים פסיכיאטריים - בריאותם הנפשית של החיילים העוסקים בפעולות שיטור בעימות חזיתי עם אוכלוסיה אזרחית מפגינה , מתקוממת. כלומר (אנחנו עוסקים בנפשות הפועלות)– השחקנים הראשיים הם החיילים. משתתפים נוספים הם השלטונות הצבאיים, והגורם השלישי – הפסיכולוגים הצבאיים – אנשים שעובדים במסגרת מחלקת מדעי ההתנהגות בצבא (ממד”א). עוד גורם – פסיכולוגים אזרחיים, והגורם הנוסף – התקשורת, שלה היה ועדיין יש תפקיד מאד חשוב בעיצוב דימויים, הפצת אינפורמציה וכו'. כאמור, במרכז הבמה בריאותם הנפשית של החיילים.

דן בר און וצ'רלי גרינבאום - פסיכולוגים במילואים בממד"א. הוטל עליהם לבדוק את מצבם הנפשי של חיילים שעסקו בפעולות שיטור שלפעמים הפכו לפעולות אלימות וברוטאליות. לאחר פרק זמן שערכו תצפיות וראיונות ה הגיעו למסקנה שנורמות ההתנהגות בקרב החיילים נשחקו, חיילים נתקלים בקושי להבחין בין מותר ואסור – משהו נפגם ביכולת השיפוט המוסרי של חיילים, צצה בעיית חריגים – כלומר אותם חיילים שנהגו באלימות יתר כלפי המפגינים. שני החוקרים הגיעו למסקנה שקיימים חיילים עם נטיות מיוחדות לאלימות (זה דבר שמאד מאד קשה להגדיר). הם התבקשו לסמן יחידות מועדות לפורענות מהבחינה הזאת. מכל מקום, אנחנו מזכירים את מערכת הבחירות ב-1981 בה נאמר שתעמולת הבחירות של הליכוד יכולה לעורר מרבצן נטיות פסיכופתולוגיות בקרב יחידים, ולכן ראוי להימנע ממנה. מכל מקום, הנסיבות בהן התבקשו חיילים "לשבור להם את העצמות", והאלה – שהפכה לסמל באותם הימים ('אלה וקוץ בה'), נחשבה לאמצעי חיובי יחסית באותם ימים – הקוץ הוא בריאותם הנפשית של הוחזים בה, כשהטענה היא שמנגוני הריסון הפנימיים – internral locus of control התרופפו, נטען כי חלה עלייה בנטיות אובדניות של חיילים שנאלצו לנהוג נגד מערכת הערכים הפנימית שלהם, עליה בסרבנות סמויה, דיכאון, סיוטי לילה – את כל זה נכנה בשם הכולל "סימפטומים" – נפשיים וקליניים.

הסיכום של המומחים היה -

• בסה"כ היתה עליה (טענה שאי אפשר לבסס של נתונים אמפיריים) של חיילים שנשברו תחת מועקת אותה התקופה, עליה במפלס הפתולוגיה בקרב בחיילים.
• עליה ברמת האלימות בקרב החיילים – אלימות שחוזרת כבומרנג ותגרום לעליה במפלס האלימות בחברה הישראלית.

נצטט אדם בשם ראובן גל, בוגר המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חוקר. גם הוא גויס על ידי ממד"א לגשש בקרב החיילים ולהפיק מסקנות מעשיות (עמרם תומך בצורת חקירה כזאת). מסקנתו – אין הלם קרב בקרב חיילים (כבר אז הושמעו טענות שחיילים לוקים בתופעות נפשיות) – מתוך מאמר שגל כתב, מתוך 'המלחמה השביעית' - זאת מלחמה, ובמלחמה נוהגים כבמלחמה. בריאותם הנפשית של חיילי מה"ל לא נפגה כתוצאה מהשתתפות בדיכוי ההתתקוממות. סבור שרמתתם המוסרית של החיילים לא נשחקה כתוצאה מביצוע מדיניות המכות, גם אם אלה עומדים בניגוד להשקפת העולם והערכים עליהם התחנכו (למעט החריגים). יחד עם זאת, (כסת"ח – יכולת הנבואה שלנו מיום שחרב בית המקדש מאד מוגבלת...) הוא אומר שאכן בטווח הקצר אין תסמונת פוסט טראומה בקרב חיילים אבל הוא צופה השפעות שליליות בטווח הארוך (אכן תחזית נוחה מאד – לא ברור עד מתי זה טווח ארוך, ומי יודע אם אהיה כאן כדי לבחון אם הדברים יתגשמו) אטימות פסיכולוגית ואלימות גוברת בקרב החיילים שיהפכו לאזרחים, עם משקעים מאותם הימים.

בשני המקרים יש ערבוב של מין בשאינו מינו – שיפוטים מוסריים ושיפוטים דיאגנוסטיים. נטיה לאלימות ואטימות פסיכולוגית מתלווה בנסיבות האלה לשיפוטים מוסריים.

הקו הרשמי של צה"ל, מגובה על ידי ממד"א:

אין פגיעות נפשיות בחיילים, אין שחיקה במורל, בנכונות להתגייס, איון עליה בפניה לקבני"ם, אין שחיקה בנכונות של מועמדים לקורסי פיקוד, תופעות בודדות מאד של סרבנות.

וילנאי, שנתיים מאוחר יותר – 1989, לאחר שדו"ח הפסיכולוגים אמר שהנבואות שהפסיכולוגים האלה הפריחו לגבי ההשפעה הנפשית השלילית של דיכוי ההתקוממות – קובע בצורה חד משמעית שהנבואות התבדו. שרון – נפש אבותינו אף פעם לא נפגה. רבין קבע – יש אולי איזו השפעה נפשית אבל מה שאנחנו עושים שווה את המחיר.

הסיכום הכללי – צהל משדר עסקים כרגיל, חיילים ממושמעים, מחושלים ומאמינים במפקדיהם.

מאז 1987 קרו הרבה דברים והסוגיות האלה לא חזרו על עצמן.

הפסיכולוגים האזרחיים-

עמנואל ברמן התקוממם על שתיקת הפסיכולוגים "קשר השתיקה" (הביטוי נולד בתקופת מלחמת העולם השניה בשאינטלקטואלים באירופה שתקו נוכח הזוועות ולא הקימו קול זעקה). ב-1987 פסיכולוגים יצאו ממנזר השתקנים, והתחילו לדבר תחת כל עץ רענן. פריצה של אנשי המקצוע לתקשורת בעוצמה וההיקף חסרי תקדים. “פסיכולוגים נעשו היפר-אקטיביים".

1988- יצאה עצומה חתומה על ידי מאות אנשי בריאות נפש, וכותרתה "פסיכולוגים נגד השתיקה". התארגנו הרבה קבוצות מחאה לגבי פעולות היטור ודיכוי ההתקוממות בשטחים, ובינהם התארגנות פסיכולוגים. בעצומה הזאת בה החותמים מתנגדים להמשך הכיבוש ומתריאים על הנזק הנפשי הצפוי ליהודים, לערבים – אך עיקר הדברים נוגעים לחיילים – הפעילות בשטחים מובילה אנשים לנהוג באלימות, גזענות ואפליה, ההנחה – גזענות היא ביטוי להפרעה נפשית.

נגד העצומה יצאו מתנגדים, והנימוקים:

• נימוק אתי – פוליטיקה היא מחוץ לתחום השיפוט המקצועי של פסיכולוג
• נימוק מקצועי – אין זה ראוי שפסיכלוג יחשוף את עמדותיו הפוליטיות בפני מטופלים (זה עלול לפגום בהעברה)

באותם ימים נוסד ארגון בשם "עימות" – ארגון של אנשי בריאות נפש ישראלים ופלסטינאים שהאג'נדה שלהם – קידום השלום וסיום הכיבוש הגובה מחיר נפשי גבוה (--> המחיר הנפשי הוא התירוץ שלהם להיות מעובים כפסיכולוגים בסיטואציה, זו הדרך שלהם גם להתחמק מזיהוי פוליטי – הם פשוט חרדים מהבריאות הנפשית של המעורבים,אהל "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה).

חזרה לדו"ח של בראון וגרינבאום, דו"ח פנימי שהוזמן על ידי ממד"א, והתפרסם בהארץ – כי זה הודלף (גם לעיתונות חוץ – בטיימס הלונדוני התפרסמה כתבה על כך שבריאותם הנפשית של חיילים נפגעת בגלל האינתיפאדה). לא ברור איך הדו"ח הודלף, בראון וגרינבאום הודחו מתפקידם (הם כבר היו מבוגרים ממילא). שני מחברי הדוח הגיעו למסקנה שמה שאז נחשב בצבא לחריג הפך לנורמה בקרב חיילים, שמשלחים כל רסן, אין תורת לחימה, אין בקרה, אין נהלים, פיקוד מבולבל, אין דוגמא אישית, ואין אפשרות לומר בפסקנות שנפש החייל לא נפגעה. אחרי שהדוח התפרסם הם התגוננו להנצלו שלא נשלחו לשטח כדי לזהות מקרים, הם לא פסיכולוגיים קליניים, אלא נשלחו כדי לאבחן מערכת מקולקלת, לעשות "דיאגנוזה ארגונית" וטענו שהם נלכדו בסטריאוטיפ המקובל של פסיכולוג – אדם שמאבחן ומזהה מקרים. העניין עורר בקרב החוגים הימניים רעיון שהפסיכולגים נשלחו לשטח על מנת לתייג חיילים כחולי נפש ועל ידי כך להפיץ פאניקה בציבור. לטענת הגורמים שהודפים את גרסת המומחים שיצאו לשטח צריך להבליט את הערכים הפטריוטים – מסירות נפש, נכונות להקרבה, וכו'.

לאחר שהדו"ח התפרסם הוא כמובן נגע ליחידות ולחיילים שהמשיכו לפעול בשטח. מפקדים גילו אי נוחות כלפי פסיכולוגים. היו מפקדים שלא אפשרו לפסיכלוגים להיכנס לרחרח. הפסיכולוגים האזרחיים יצאו בכתבות לעיתונות בהן טענו שהצבא מכחיש את קיומן של הפרעות נפשיות ומטייחים את האמת, ושהפסיכולוגים הצבאיים הם פסיכולוגים מטעם ונמנעים מלאסוף עובדות מסויימות שידועות לפסיכולוגים האזרחיים – כלומר – הפסיכולוגים הצבאיים מתעלמים מהמציאות ו"משמיעים את קול אדוניהם". למשל – פסיכולוג בשם יואל אליצור, במאמר בהארץ, תחת הכותרת "המתקרנפים" הטיח ביקורת קשה בפסיכולוגים הצבאיים, שעוטים עור עבה בכך שהם מתכחשים לקיומם של חיילים רגישים שקורסים תחתיהם – טוען שהשירות בשטחים אכן מעורר אלימות, טראומה נפשית, פגיעה במנגנוני ריסון פנימיים.

פסיכולוג בכיר בשם שבתאי נוי, פסיכולוג קליני, טען שעצומת הפסיכולוגים היא דבר פסול מיסודו משום שהפסיכולוגים משתמשים בתואר שלהם כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלהם.

ליאורה פיטובסקי ועטר אורנן יסדו ארגון ישראלי פלסטינאי לקידום השלום ולמניעתה של תחלואה נפשית באוכלוסיות שנלכדות בקונפליקט. בעלה הפילוסוף יצא להגנתה וטען שגם מדענים אינם חפים מהטיות, וניסה להצדיק באמצעות טענות מתחום הפילוסופיה של המדע כניסה של איש מקצוע לתחומים ערכיים פוליטיים.

לסיכום, הפסיכולוגים האזרחיים טוענים שבצבא מתפשטת אפידמיה של מחלות נפשיות מתוקף העסוק שחיילים נאלצים לעסוק בהם. אלו טענות לא מבוססות עד הסוף, אג'נדה מקצועית שמסווה אג'נדה פוליטית, חוות דעת מקצועית כביכול שאינה נקיה מהרהורי ליבו של איש המקצוע.

מחקר של דיוויד רוזנטל משנות החמישים, הוא בדק אנשים שהיו בטיפול – פסיכותרפיה, וזיהה שתי תת קבוצות – קבוצה של אנשים שהרוויחו מטיפול וקבוצה שניה שלא התקדמו ואף חוו נסיגה. התברר שהקבוצה שהתקדמה כתוצאה מהטיפול הם כאלה שערכיהם בנושאי סמכות, אלימות, מין וכו' נעשו דומים יותר לערכיו של המטפל, ולעומתם הקבוצה השניה מערכת הערכים שלהם הלכה והתרחקה מזו של המטפל. ניתן לפרש את הממצא הזה באופנים שונים, בין השאר – שהמסגרת הטיפולית היא לא נייטרלית, [אלא כזאת בה המטפל מקנה את ערכיו למטופל].

העיתונות -

בעיתונות הופיעו מאמרים רבים "מבול של כתבות, ראיונות וסקירות של עיתונאים" – כותרות כמו- “סדקים בנשמה" “המכות פוגעות גם במכים" “חשבון הנפש והצבא" חגי סגל:”פסיכולוגים טובלים אצבע בפוליטיקה – שנה אחרי שהפסיכולוגים השכיבו את הצבא על הספה הם נשכבים עליה בעצמם – פסיכולוגים במצוקה.

בנזימן "האם הפסיכולוגיה היא פארודיה" – כלומר, הפסיכולוגים בדו"ח שלהם – האם זו קביעה מדעית / מקצועית, או בבואה של השקפה אידיאולוגית – הציב את הנייטרליות שלהם בסימן שאלה.

זאב שיף, פרשן צבאי בהארץ, טען בזעם כי בזמן האחרון אפשר לחשוב כי מי שמנהל את הצבא הם הפסיכולוגים.

במאמר שנכתב ב-1992 (האינתיפאדה הראשונה ארכה כמה שנים) עיתונאית בהארץ כותבת מאמר על "הפגיעות הנסתרות של המלחמה השביעית" מראיינת פסיכולוגים קליניים לרב שמספרים שבקליניקות שלהם מתייצבים חיילים רבים עם PTSD כתוצאה מהלחימה.

1995 – ראש ממד"א של אותם ימים ערך סקר בקרב חיילים שגילה ירידה במוטיבציה בקרב חיילים לשרת בשטחים ועליה בכעס כלפי מתנחלים. תפקידו לא הוארך באותה שנה, והוא למעשה הודח.

2000 – הרבה מהדמויות הנ"ל השתתפו בכנס ורבים טפחו לעצמם על השכם ואמרו שצדקו, ואכן היקף נזקים נפשיים בקרב חיילים אכן הלך והתרחב. דוקטור קפלן התבטא בכנס באומרו שאכן הפגיעות הנפשיות פשטו בקרב חיילים (גם הוא, כמו כל בני האנוש, אינו יכול באמת להצביע על ההיבט האפידמיולוגי – ספירת גולגלות) ושעדיין קיימים בקרב חיילים עכבות בפנייה אל קב"נים עקב הסטיגמה שתוצמד אליהם אם יתברר שהם קרסו תחתיהם משום הכובד האדיר של המשימות שהם נושאים בהם.

--> ערכים ופוליטיקה אכן נשזרים בעמדות מקצועיות, כביכול, של אנשי בריאות הנפש.

נסיים באמירה שתאושש אותנו מהטראומה של הדברים שנאמרו בשיעור הזה:

במאה ה-12 היתה אישה שנחשבת לצדקת saint הלידגרד בניגן, אישה מופלאה, מוסיקאית שכתבה יצירות עבור הנזירות במנזר שעמדה בראשו, וכתבה מעין ספרי רפואה. טענה שהאנושות כולה לוקה במלנכוליה, ושהמלנכוליה היא תולדה תורשתית ועל כולנו מצווה להיאבק בנטיות מלנכוליות. התזה שלה היתה מדעית – היא טענה שאכילת התפוח על ידי אדם הראשון גרמה לתופעות פיזיולוגיות בגופו – קרישי דם שחוללו הפרעות נפשיות מסוג המלנכוליה. כלומר, החטא הקדמון הוא מושג מוסרי מתחום הדת, וההסבר הרפואי הוא חלק מתפיסת השעטנז של עמדה ערכית מחד ופיזילוגית מגיסא.

מחשבת החינוך - שיעור 6 - אינדיווידואציה

שיעור 6 - אינדיווידואציה

השיח הפופולרי היום הוא אינדיווידואציה, אבל הוא שיח של קלישאות (“הילד במרכז"). אנשים לא מודעים להנחות הרדיקליות של האינדיווידואציה, ואינם מוכנים על פי רב לקחת על עצמם את ההשלכות הפדגוגיות של הגישה הזאת. בפועל "מדברים אינדיווידואציה ועושים סוציאליזציה".

נדון במונחי היסוד של אינדיווידואציה:

זו הגישה האינטרינסית היחידה. הדגש הוא על טבעו של הילד, ההתנסות החוויתית שלו, על אלמנטים טבעיים. מבחינה חינוכית מדובר במהפכה (דיואי - “מהפיכה קופרניקאית" לכומר, הילד הוא השמש שסובבים סביבו אמצעי החינוך). זו לא גישה טכנית אלא גישה אמונתית. צריך להאמין שכוחות הגדילה מצויים באדם פנימה ככח מפעיל של פוטנציאלים שמבקשים להתממש. כיוון שהפוטנציאלים הם פנימיים, הקריטריון להערכתו של האדם (מושג בעייתי) הם פנימיים ולא חיצוניים פרוטגורס - “האדם הוא בחינת הדברים”. זה הופך את האדם לקריטריון שעל פיו נבחן החינוך. זה היפוך. הטענה באינדיווידואציה היא שגם הסוגיות המהותיות ביותר לאנושיות – יצירות הספרות והאומנות הגדולות – תמיד נבחנות דרך האספקלריא של היחיד. כשמנסים לעשות את זה דרך הכללה זה יוצא דידקטי או קלישאתי. הדברים האלה מקבלים ביטוי דרך הקונקרטי. מהפכות רבות מתחילות מאירועים קונקרטיים שקורים ליחידים ומעלים סוגיה מהותית אנושית. סארטר – רגע של התהוות ספונטנית טהורה. יש אמונה שכל מה שקורה בהווה הוא חשוב וטוב וחלק מהתפתחות (אין מה להתרגז על ילד שריסק שולחן כי זה חלק מההתפתחות שלו).

הנחות בסיסיות בגישת האינדיוודואציה:

• האדם טוב. טענה עם חומר נפץ ביחס לדוגמות הנוצריות, לפיהן הילד חוטא, ועליהן בנוי כל הממסד הנוצרי (את רוסו רדפו בגלל אמיל). הדיכוטומיה של טבע / תרבות שראינו קודם לא עובדת כאן, כי הטבע הוא לא משהו שצריך להילחם בו אלא להוציא אותו לפועל במיטבו. “אין ילד רע, יש ילד שרע לו". מטאפורות –
  • האלון שבבלוט (אריסטו) – האלון מצוי בבלוט בכח, וכדי להתממש הפוטנציאל האלוני זקוק לתנאים בסיסים – קרקע מזינה, אור שמש, מים. אין דבר שהגנן יכול לעשות כדי שבמקום אלון תצמח שקדיה. הגנן כן יכול לסרס את האלון ולגרום, בדרכים שונות, לכך שהוא לא יגדל.
  • פיסול בגוף השיש – יש שתי תזות: או שמסתתים את מה שרואים בראש, ואז הורגים את השיש, או שאומרים שהדמות כבר כלואה בשיש, והתהליך של הפיסול הוא רק חשיפת הדמות, הרחקת הפסולת. לפי הגישה הזאת אין יעד אחיד וקבוע מראש לחינוך, ומכאן מוכתב תפקיד המחנך.
• כל הילדים זקוקים לתנאים בסיסיים כדי למצות את הפוטנציאל שלהם – חם, אהבה, ביטחון (מאסלו). [גן ילדים – אותו דימוי של הגינון, טיפוח].

בספרות החינוכית נהוג לייחס את הגישה האינדיוודואליסטית לז'אן ז'אק רוסו. לאורך ההיסטוריה הגישה הזאת תמיד מוצגת במסגרת עמדה מתגדת, עמדת ביקורת נגד העמדות של אותו הזמן – חוץ מאשר בליברליזם הקפיטליסטי בו תמיד אומרים שהפרט במרכז (אבל מתכוונים לפרט בכצרכן, לא כבעל פוטנציאל. הפרט כבוחר הcereal...). באינדיוודואציה יש אמירה שאין לאדם מהות, משהו אקסיטנציאליסטי "הקיום קודם למהות". אנשים שדגלו באינדיוודואציה לרב שילמו על כך מחיר. סוקרטס, שיש בו משהו אינדיווידואליסטי, שילם על כך בסופו של דבר, בחייו. רנסנס שהעמיד את האדם במרכז. הרפורמה בנצרות – מהלך שהעמיד את האדם כיחיד מול הטקסטים. רומנטיקה שקוראת לאדם לזנוח את החברה והמודרנה ולחזור לטבע (רוסו) – זה בדיוק ההפך מאקולטורציה. ליברליזם מודרני "כל האנשים נוצרו שווים". פסיכלוגיה בגישות מסוימות שלה, אולי.

--> גישת אינדיווידואציה בדרך כלל מנוסחת כדי להפקיע איזו אמירה של כלליות. היום אינדיוודואציה היא חלק מהמיינסטרים, אבל ביסודה היא גישה מתנגדת, כי היא מסרבת להציב קריטריונים 'אובייקטיביים' משלה.

השלכות על תפיסת החינוך

חינוך הוא לא הכשרה של הילד לתפקידים חברתיים, ולא הכנסתו בסודה של התרבות, אלא חינוך כפרקטיקה הוא תהליך שנועד לסייע לילד לממש את עצמו כיצור נבדל. הרעיון הוא שהסובייקט מממש את עצמו על פי קריטריונים פרטיים, ולא חברתיים. המטרה היא להעניק את התנאים להוצאת הדגם הפרטי, בהגדרה, של האנושיות, מהכח אל הפועל.

כאן יש כל מיני הנחות יסוד מובלעות.

תינוקות יכולים להסתדר נהדר עם זחילה – הם מגיעים לכל מקום, ולמרות זאת באיזשהוא שלב הם מחליטים ללכת, וההליכה היא רוויית תאונות בהתחלה – למה? בשלב זה זו פעולה שלא מקדמת את התינוק! אינדיוודואציה – היא ממששת את כישרון ההליכה שלה, אפילו שמבחינה הגיונית אין תמריץ לכך. --> טבעו של הילד מבקש להתפתח. אינדיווידואליסטים מניחים את אותן הנחות שמניחים לגבי כישורים מוטוריים לגבי כישורים קוגנטיביים, סקרנות וכו'. הכמיהה להתפתחות, להגשמה היא מובנית בגישה האינדיוודואליסטית. מבחינה חינוכית, גישה זו נעדרת מדדים חינוכיים ומטרות חיצוניות. היא מעודדת את הספונטניות, את ההווה של הילד. (יש להדגיש – אינדיבידואציה לא רואה רע בחברה ובתרבות, היא פשוט מעמידה את הפרט מעליהם בהירארכיה).

כאשר ילד נכשל (כלומר – לא התפתח למבוגר מאושר, מתפקד, יצירתי, סקרן...) הכישלון הוא לא בו אלא בחברה ובתרבות שהצליחו לפגוע במימוש שלו. למשל, ילדים, כך טוענים, נולדים סקרנים, עם מבט סקרן וכמהה, וזה נעלם מתישהוא בבית ספר יסודי. אפשר לטעון שיש משהו במערכת שמכחיד את סקרנותו – למשל – ציונים, שתמעלים את המוטיבציה לדעת למוטיבציה לדבת ציון טוב, וכך מכבים את הסקרנות.

אז מהי בכל זאת תכלית החינוך?

התהליך החינוכי מגיע אל שיאו כאשר הפרט מגיע למודעות עצמית של היותו יחיד, שמאפשרת לו לממש את עצמו, להבין שהוא הקריטריון של עצמו, אדם אוטונומי – שנזקק למינימום פידבק מהחברה. הדמות האידיאית תמיד נסמכת על מדדים פנימיים - יצירתיו, יוזמתיות, ערכיות מוסרית – כל מה שאקולטוריסטים משליכים על התרבות ולא מבינים שמקורם בפרט. חברה שמורכבת מיחידים כאלה לא תהיה חברה אנרכיסטית או "אדם לאדם זאב" נוסח הובס, אלא חברה טובה ומתפקדת.

זו גישה אמונתית. מחנך שהוא כזה באמת מאמין שכל מה שקורה בהווה, גם דברים שלא מוצאים חן בעיניו, הוא רצוי (כי הוא לא הקריטריון). הדגש בחינוך הזה הוא ההווה, ולכן אי אפשר להכפיף את הכל לקראת איזו בחינה בעתיד (“לעזאזאל הסקרנות שלכן עכשיו, זה ירד במיקוד"). רוסו – חוק גדול של החינוך הוא "העזו לאבד זמן”. נוסף לזה דגש חשוב הוא לא לדחוק בילדות, לא למהר להתבגר. (הנוכחות של הבגרות בילדות במערכת החינוך מסרסת).

שם הקוד לאסטרטגיות של אינדיווידואציה- חופש, שמקום להתנסות בו. ההתנסות היא טבעית, חושית, לא אינטלקטאלית ביסודה – כי למידה אינטקטאלית לא מלמדת דברים ממשיים, ולפי גישה זו הטבעי היא קטגורה נכונה וראויה. (למשל, ללמוש על נחליאלי לא ממחשב או אנציקלופדיה, אלא מכך שיוצאים החוצה ורואים נחליאלי 'על אמת'). לפי הגישה הזאת לומדים גם על ערכים מופשטים – שיוויון, משמעת וכו' דרך התנסות.

תפקיד המחנך:

פרדוקס – המחנך למעשה צריך להעלים את עצמו, אבל בכל זאת -

תפקיד המורה הוא להנחות, להדריך, לסייע, להיות מבוגר משמעותי (-אדם שקודם כל אוהב להיות במחיצתם של ילדים), רגישות ויכולת אבחנה בכישורים המיוחדים של הילדים, יכולת להיכון סביבה חינוכית מזממינה, תומכת, מאתגרת, מאפשרת [ובתוך זה לברור את המשובח ולהרחיק את הנמוך- כלומר את הלא תואם להתפתחות הילד], לברור את ההתנסויות הטובות והמגדלות, עליו לאהוב את הילדים (קורצ'אק "כיצד לאהוב ילדים") ולהתרגש מתהליך ההתפתחות שלהם, “חק הצמצום" – מורה צריך לצמצם את מקומו בכיתה כדי לאפשר לילדים להתפתח בתקום שהוא מפנה, אמונה – להאמין בילד, להאמין שהכל לטובה.

מה בין זה לבין מה שקורה בפועל?

לא הרבה.

(יש בתי ספר מיוחדים שהולכים בכיוון הזה, מערכת החינוך הקונוונציונלית לא ממש מאפשרת את זה).

נוירופסיכולוגיה - שיעור 5

שיעור 5 – תפיסה חזותית והפרעותיה, חלק שני

היום היום היום:

• אגנוזיה אסוציאטיבית – הגדרות ודוגמאות
• אגנוזיה אינטרגרטיבית (תת סוג של אגונוזיה אסוציאטיבית – קושי לקשר בין פרטים למכלול [לפעמים תוך יכולת לזהות את שתיהן בנפרד])
• סיכום אגנוזיות אסוציאטיביות ואפרציטיביות
• ספציפיות קטגורית במערכת התפיסה:
  • אגנוזיה לחי/ דומן
  • פרוסופוגנוזיה
  • עוד משהו

אגנוזיה אסוציאטיבית

לא מצליחים לזהות אובייקטים. צריך לוודא שלא מדובר בבעיה בשיום – לא מצליחים להצביע על האובייקט לא רק בשם אלא בעוד צורות.

חולים דמנטיים שוכחים את משמעות המושגים, ולעומת זאת באגנוזיה חשוב לבדוק שזה לא המצב אלא בחושים אחרים אפשר לזהות (למשל – לא יכולים להצביע על המפתחות, אבל אם שמים להם מפתח ביד הם ידעו מה זה).

יחסית לחולים עם אגנוזיה אפרציטיבית - יודעים לזהות התאמות בין צורות ומעתיקים באופן הרבה יותר טוב.

נראה סרטון של חולה ישראלי – ונראה שזה לא שחור לבן – לפעמים מזווויות מסויימות הוא כן יכול לזהות. גם נראה שהבעיה היא בעיקר תפיסתית – כל שאר המערכות פועלות היטב. בד"כ יש שיפור גדול לאחר זמן (מספר שנים). גם כאן, הרבה יורת קל לזהות חפצים תלת מימדיים (מידע על עומק, טקסטורה...) מאשר תמונות, במוחד בשחור לבן, ועוד יותר בציורי קו.

נשאלת השאלה אם התפיסה של חולים עם אגנוזיה אוסציאטיבית נורמלית. בעבר סברו שכן, כי יכולת ההעקה שלהם נראתה תקינה וכן יכולת ההתאמה בין צורות. אבל מסתבר שגם אם ההעתקה טובה, היא משונה – יש שימת לב לפרטים קטנים ברמה שמעלה חשד האם הם מבינים מה הם מעתיקים (סרטון). בנוסף, לפעמים לוקח להם שעות להעתיק ציורים, ונורא חשוב להם לדייק.

השאלה היא האם הבעיה היא במערכת התפיסה או במעבר ממערכת התפיסה למערכת הסמנטית, ויש עדויות לכאן ולכאן.

עוד עדויות להפרעה בתפיסה:

• דוגמא של חולה שהתבקש להשוות בין שתי ציורים זהים, ובגלל שקו לא היה מחובר עד הסוף, או כי היה לכלוך על אחד הציורים, אמר שזה לא אותו ציור.
• העובדה שלחולים אלו יותר קל לזהות חפצי אמיתיים מתמונות
• חולים אלו מתקשים לזהות ציורים לא אפשריים יחסית לציורים אפשריים.
• לא מצליחים לזהות צורות בתצוגה מהירה
• ...
• חלק מהם מתקשים לזהות חפצים מזוויות לא רגילות. למה הם מתקשים?
  • חוסר יכולת לבנות את הייצוג התלת מימדי מנקודת המבט של האובייקט (מה שמאפשר, למשל, לקחת ייצוג של סולם, לסובב אותו בראש, ולדמיין תנאי תאורה שונים).
  • חוסר יכולת "חילוץ" תווים חזותיים מאפיינים – בעיה בעדינות התפיסה, בזיהוי פרטים עדינים, פחות בולטים.

כדי לחקור את זה עשו מחקר בשנות ה80, ובו חפצים מזוויות לא שגרתיות (עיוות מבט – לא מנקודת המבט הקלאסית ממנה רגילים לראות את החפץ), וקבוצה שניה של חפצים – מהם נעדר התו שמאפיין אותם (בתמונה – השאלה היא אם יצליחו לזהות שתהמונה התחתונה היא כף וזו שמעליה – מזלג). גילו שלנבדקו הביקורת היתה הצלחה גדולה ולא היה הרבה הבדל בין שתי הקבוצות, ולגבי 2 החולים עם האגנוזיה שנבדקו, היו תוצאות הפוכות --> מורכבות (המסר העיקרי של הקורס הזה).

--> האם התוצאות האלה מוחקות את ההבחנה בין אגנוזיה אפרציטיבית ואסוציאטיבית? כנראה שהתפיסות האלה הם על איזה רצף (הקבלה – פעם היתה הפרדה בין אוטיזם ותסמונת אספרגר, והיום מדובר על רצף).

תת סוג של אנוזיה אסוציאטיבית – אגנוזיה אינטגרטיבית. חולים שנתפסים מאד לפרטים ומתקשים מאד להרכיב את המכלול. נראה שתי חולים עם תופעות שונות.

המקרה המפורסם ביותר בספרות - HJA. בעקבות שבץ כתוצאה מניתוח רגיל סבל מנזק נרחב במערכת הראיה – פרוסופוגנוזיה חמורה, חוסר התמצאות במרחב, אלקסיה (=איבוד יכולת הקריאה), הפסיק להכיר חפצים והפך לעיוור צבעים. בדיקות ראיה הראו חדות ראיה תקינה. (איבד ראיה בשדה ראיה עליון, אבל את זה תיקן בעזרת הזזת הראש, והיה אפשר לראות את העניין רק בתנאי מעבדה).

כושר העתקה מצויין – לא איבד את המקום כשהרים את העט מהדף (כמו אצל סומולטגנוזיה) – אגנוזיה אסוציאטיבית קלאסית. מצד שני, ציור מאד איטי ודקדקני, ודרך הציור העידה שאינו מזהה את מה שהוא מצייר. מצד שני, מהזיכרון הוא מצייר נהדר – ואפשר לראות שיכולת הציור, הידע הסמנטי והזיכרון שלו לאובייקטים לא נפגעו שלושתם (הוא מתאר גם בדיוק מהו כל חלק בציור).

נראה, אם כן, שיש לו אנוזיה אסוציאטיבית, אם כן – למה קראים לזה אגנוזיה אינטגרטיבית?ֿ

התנהגותו מעידה על קושי בהקבצת פרטים למכלול (למשל – פרוסופוגנוזיה, תפיסת פרצופים היא בד"כ כמכלול).

כנראה שהוא יכול לקודד מידע גלובלי – הוא מבחין טוב יותר בין חפצים אמיתיים ומדומים על בסיס צלליות (בניגוד לרב האנשים) – למשל בתמונה יש קנגרו שמחוברת אליו רגל אנושית, שזה, כידוע, לא דבר אמיתי בעולם.

אותיות נבון – בתנאים קלאסיים עונים הרבה יותר מהר על האות הגלובאלית מאר האות הלוקאלית, ואם הן לא זהות – האות הגלובלית מפריע לזיהוי האות הלוקאלית. גם HJA עונה הרבה יותר מהר לצורה הגלובאלית (כלומר, יש לו מרכיבים גלובאליים בתפיסה). לעשות את האינטגרציה בין הלוקאלי לגלובאלי, כלומר לומר "יש כאן ב גדולה שמורכבת מאלפים קטנים" הרבה יותר קשה לו מאשר לנבדקי ביקורת.

אגנוזיה אינטגרטיבית – מקרה SE

פגיעות מוחיות מאד מפוזרות (כמו אצל HJA ) ולכן לא נפתיע שנראה פגיעות שונות. מאש מאש מתקשה לראות את המכלול, עד כדי הכחשת קיומו.

עוד קושי מודגם בצרות שאצל רב האנשים יוצרות אלוזיה של צורה לבנה במרכזם – הוא לא רואה את זה. נוסף לכך- שרשרת – הוא רואה הרבה עיגולים קטנים, משהו כזה.

באותיות נבון הוא (בניגוד לנבדק הקודם) לא מוכן בכלל להודות בכך שיש אות גלובאלית.

האם הבעיה היא שהוא לא מזהה את הגירוי הגלובלי, או שהוא מזהה אבל זה לא מגיע למודעות? מסתבר שהוא אמנם לא מוכן להודות שיש אות גלובאלית, אבל כשהוא מתבקש לזהות אות לוקאלית רואים בדיוק את התופעה הרגילה – אות לוקאלית שלא תמאימה לגלובאלית יוצתרת הפרעה שמתבטאת בזמן תגובה ארוך יותר לעומת המצב התואם. כלומר, יש כנראה תפיסה ועיבוד כלשהם, אך הם לא מגיעים למודעות.

ניסוי פריימינג – הנבדק מגיב על תמונה האם היא חי או דומם. בניסוי מטרים וידאו שהוא לא מזהה אף אחד מציורי הקו ששימשו לפריימינג.

מצאו שבדיוק כמו אצל אנשים רגילים יש אפקט פריימינג של ציורי הקו (כלומר – כשהקטגוריה תואמת זמן התגובה קצר יותר --> עדות נוספת לכך שיש תפיסה ללא מודעות). הסבר חלופי הוא שהוא לא מזהה את כל הציור קו, אלא חלק אחד – למשל, אוזן, זנב, וזה יוצר את הפריימינג. כדי לוודא האם זה ההסבר חתכו את החיות ועשו איתן אפקט פריימינג, אבל (בדיוק כמו אצל נבדקים בריאים) לא היה אפקט פריימינג לחלקי ציור קו.

כלומר, הבעיה היא לא בזיהוי של מכלול, אינטגרציה, אבל איפשהוא בדרך להגעת האינפורמציה הזאת למודעות.

הדברים האלה דינמיים – וכמו אצל חולי אגנוזיות אחרים, תופעות אקוטיות לא שורדות לאורך זמן.

ספציפיות קטגורית במערכת התפיסה

אם נראה פגיעה בתקוד ממש ספיציפי, נוכל להסיק שיש אזור ספציפי מח שאחראי לתפקוד זה. יש אזורים כאלה שזוהו, למשל – LOC, PPA, FFA.

אגנוזיות ספציפיות:

• אגנוזיה למילים – מבינים שפה, אך לא יכולים לקרוא (יכולים להזות אובייקטים אחרים במבחן)
• אגנוזיות ספציפיות לחי / דומם. (בד"כ לחי). יש אגנוזיה הפוכה, אבל יש גם מקרים של אנשים עם יותר אגנוזיה לחפצים מאשר זיהוי בע"ח (אחרת אפשר לחשוב שיותר קשה לזהות בעלי חיים). הסבר – אזור הבע"ח נוטה יותר להיפגע, הסבר אלטרנטיבי – גם למערכת המוטורית יש קטגוריות לחפצים יומיומיים, ולכן אם המערכת התפיסתית פגועה ומתקשה לזהות המערכת המוטורית באה לעזרתה.
• פרוסופוגנוזיה – מחולקת לפרוסופוגנוזיה (פ"פ) נרכשת [אנשים שנולדו כך, ואין נזק נראה לעין בסריקת מח] והתפתחותית. בתוך פ"פ יש תופעה שנקראת תסמונת קאפגראס – מזהים אבל חושבים שמדובר במתחזה. היום סבורים שמדובר בבעיה בקשר בין מערכת הזיהוי למערכת הלימבית. (הסבר זה מחליף הסברים פסיכואנליטיים קלאסיים). נדבר על זיהוי ללא מודעות – האם ייתכן בפ"פ נרכשת יש זיהוי אך לא מודעות.

פרוסופוגנוזיה -

הפוסיפורם פייס אריה FFA נחשב האזור שאחראי לזיהוי פרצופים, ויש עדויות על פגיעה באותו אזור בפ"פ נרכשת. יש עדויות (רק בפ"פ נרכשת!) שיש זיהוי של הפרצופים, שלא מגיע למודעות. יש גל p300 שמופיע בזמן של זיהוי אובייקט לפני ההגעה למודעות. מציגים לחולים סדרה של פרצופים מוכרים או לא מוכרים, והם לוחצים כשהפרצוף מוכר. הם לא מודעים לכך שהם מזהים דבר, אבל הם נוטים יותר ללחוץ כאשר הפנים מוכרות, וגם מופיע הp300. אפקט זה נמצא גם במוליכות עורית.

מבחנים התנהגותיים- נראה פרצוף ושם, ובדומה למטלת הסטרופ צריך להגיב רק לשם ולא לתמונה – האם מדובר בפוליטיקאי או בשחקן. אם אין שום זיהוי נצפה לזמן תגובה זהה בתנאי התואם והלא תואם, אבל אצל חולי פ"פ נרכשת רואים שבתנאי הלא תואם שמן התגובה קצר יותר ויש יותר טעויות, כלומר – יש זיהוי מסויים ללא מודעות.

פרוסופוגנוזיה מולדת -

נלמד דרך דוגמא של חולת פ"פ בשם KW. סטודנטית מארצות הברית. בהזדמנות זו גם טעימה ממבחנים נוירופסיכולוגיים.

ציונים תקינים במבחני ראיה.

Boston naming test – זיהוי ציורי קו שונים. משתמשים במבחנים נוירופסיכולוגיים למטרות שונות. (לשים לב – יש במבחן שפותח בארה"ב אספרגוס, בניו זילנד לא מזהים כי הירק הזה הרבה פחות נפוץ שם). 60/60.

cooper test – מחלקים חפצים ובודקים זיהוי. גם כאן היא מצליחה בטווח הנורמלי.

--> שללנו בעיה בסיסית בזיהוי אובייקטים.

Cambridge face memory test -מבחם לזיהוי פ"פ. לומדים לזהות כמה פרצופים. אח"כ צריך לזהות – מאותה זווית, מזווית קצת שונה, עם מיסוך. המבחן מורכב מחזרות רבות. כאן רואים שהיא מצליחה הרבה מתחת לטווח הרגיל.

Word face memory test – מבחן שמשמש לא רק לפ"פ אלא גם לעוד דברים. מציגים 50 מילים שונות, לומדים, מציגים זוג מילים, ושואלים מה ראו קודם. אח"כ עושים אותו דבר בדיוק עם פרצופים.

סוף השיעור חסר