יצירות מופת - שיעור 6 – פירדאוסי / שאה נאמה

נתרחק מהמערב הדקדנטי – שקיעת האימפריה הרומית. נלמד פרק חשוב מהשאה נאמה "ספר המלכים". התרגום המצוין של אליעזר כגן מייצג את האסכולוה הרוסית של אירנולוגיה.

נושאים:

1. דברי רקע
2. המלחמה המתמדת בין איראן לתורן
3. כוחו של הגורל – הדבר הזה את אחד המתרגמים לאנגלית להכתיר את תרגומו לפרק זה 'טרגדיה' ודווקא בכל הנוגע לתפקידו של הגורל, ודווקא בשיתוף הפעולה של בני האדם בכוחו המזיק של הגורל
4. העלמת המידע בין הדמויות הפועלות (אנחנו יודעים הכל, הדמויות לא), וההכרה – הרגע בו מגלים אמת מחרידה (מושג שקשור לטרגדיה)
5. ההחמצות והגורמים המעכבים. במהלך היצירה יש רגעים רבים בהם רוסתאם וסוהרב על סף להכיר אחד את השני וזה נמנע על ידי המחבר, או המסורת עד לסוף המר.
6. זואומורפיה – הדמויות מושוות לחיות, בד"כ חיות גדולות או חיות טרף.

1 דברי רקע

היצירה הזאת קשורה לעולם שאינו כל כך ידוע לציבור הרחב. איראן לא כל כך מוכרת למי שאין לו קשר ביוגרפי עם איתה. המתרגם משאיר מונחים איראניים רבים כמו במקום.

המחבר, פירדאוסי, נולד ב-940 באיראן. הוא שייך לאיראן המוסלמי, כנראה שיעי, אבל זה לא בא לידי ביטוי כל כך ביצירה. אפגניסטאן שייכת לעולם האיראני – איראן זה מושג הרבה יותר רחב של איראן בת ימינו. הספונסר של פירדאוסי היה שליט תורכי (תורכיה של פעם). רוסתם בא מזבול, או זבולסטון. המחבר מיקם את ארץ מולדתו של גיבורו רוסתאם לא הרחק מהעיר ממנו הוא בא. אימו של רוסתאם באה מקאבול, כלומר רב העלילות מתרחשות באזור המזרחי ביותר של העולם האיראני במובן הרחב שלה – מערב אפגניסטן.

פירדאוסי לא המציא את הסיפורים שהוא מספר, אלא הידר את החומרים הנראטיביים בצורה פואטית שאפשר לייחס אליו, אבל הרעיונות לקוחים מאפוס קדום יותר שמחזיר אותנו לאיראן שלפני התאסלמות הפרסים, איראן הססאנית (שושלת שלשטה על איראן – מאה חמישית עד שביעית). הססאנים הם בני הדת הזורואסטרית – דת שמאמינה בקיום שתי רשויות – טוב ורע. בפרסית בינונית (הפרסית שלפני הפרסית המוסלמית) נכתבה יצירה אפית שמספרת את אותם סיפורים בערך, ואנחנו משערים שמיצירה זאת שאב פירדאוסי את החומרים שלו (ליצירה זאת, שחוברה כנראה במאה החמישית – שישית לספירה קוראים חרבתיי נאמק = ספר האלילים). פירדאוסי החליף את השם ספר האלילים לספר המלכים, וכך התאים את השם לשלטון המוסלמי, שלא ממש חיבב רעיונות פדאניים, אליליים. זה יותר תקין פוליטית בחברה מוסלמית. היצירה הזאת היא מונומנט – קודם כל מבחינת אורך: 50-60 אלף זוגות של דלת וסוגר (דלת וסוגר – מושג מהשירה הערבית שאומץ על ידי שירה עברית בתור הזהב. כל שורה מורכבת מדלת וסוגר – לפני ואחרי הקו הנטוי. במקור הפרסי שני זוגות אלה מתחרזות, זה בדרך כלל לא כך בתרגום). זאת פואטיקה ערבית שהולבשה על השפה הפרסית כדי לשמש כלי לחומרים נרטיביים פרסיים – שילוב מעניין של צורה ערבית עם שפה ותכנים פרסיים. זו סינתזה, הכלאה מסויימת, והיא מוצלחת מאד, כי היא הניבה את אחת היצירות המרשימות ביותר בתולדות הספרות המוסלמית.

2 המלחמה המתמדת בין איראן לתורן

תורן – ישות המנוגדת לאיראן. אפילו מבחינת החרוז רואים שאלו ישויות משלימות תוך נמיגוד ועימות. היריבות בין איראן לתורן עוברת כחוט השני במשך רב היצירה. קשה להבין את משמעות העימות הזה, הוצעו שלוש אפשרויות כדי להבין את ההנגדה בין איראן ותורן:

1. קריאה שטחית מזהה את תורן עם העמים ה תורכיים, שגרים בשטח עצום. בשל הדמיון הפונטי בין תורן לבין תוירק (השם המקורי של התורכים) חשבו שפירדאוסי משווה את תורן לתורכים. קשה להאמין לזה, כי הספונסר של פירדאוסי היה תורכי, ולא כל כך הגיוני שהוא כותב על תורכים דברים כל כך רעים. (זאת השערה טיפשית, ההשערה הבאה מתוחכמת יותר).
2. איראן ותורן מנוגדים מאז תחילת ההיסטוריה של העמים האיראניים (העם האיראני הוא אחד העמים העתיקים ביותר בתולדות האנושות- היסטוריה מכ-1000 לפני הספירה). אחת היצירות הראשונות בתרבות האיראנית היא היצירה הנקראת זנדאווסטה. אפשר להתייחס אליה כאל התנ"ך של הזורואסטריזם, ספר קדוש לפיו האיראנים שלפני האיסלאם ביססו את דתם. בתקופת האווסטה לא היה אף תורכי באזור, ולפי האווסטה רואים שהמושג תורן כבר קיים – כבר מופיעה ההנגדה בין האיראנים לתורנים, ולא ייתכן שאלו התורכים. הכוונה באווסטה לתורנים היא לעמים איראנים שעדין ניהלו חיים של נוודים בערבות הנמצאות צפונה מאיראן, ואילו באיראן עצמה, שכוללת את אפגניסטן, האיראנים כבר ישו יישוב קבע וניהלו חיים תרבותיים – הניבו את אחת התרבויות המעודנות שידע העולם. כלומר זו הנגדה בין תרבותיות לנוודות. באזור הצפוני של אפגניסטן זורם נהר חשוב מבחינה אסטרטגית, המפריד בין הערבות לאפגניסטן. ייתכן שבתקופה זו נחשבו האיראנים שטרם עברו ליישוב קבע – נוודים, שודדים שלפעמים מסתננים לארץ הציוויליזציה ומזיקים לניהול הנורמלי של החיים. קיימת איבה מתמדת בין נוודים לתושבי קבע – עד עצם היום הזה (אנשי הערים והבדואים).

כדאי למתן את השערה הזאת משום שבסופו של דבר אף על פי שאיראן ותורן מונגדים סוהרב הוא הכלאה בין אב איראני ואם תורנית, ואולי דווקא בגלל ההכלאה הזאת, התרכובת הבעייתית בין איראן ותורן הגיבור נידון למוות – הוא לא יכול להתקיים, הוא מורכב מדי, מהווה סוג של טעות בהנגדה הזאת. אבל אם מחטטים עוד רואים שרוסתם עצמו לא כל כך איראני כי אמו באה מאזור זבולי – קאבול. אביו של רוסתם – דסתם או זל.

כמו בנו בתחילת הקטע שלמדנו, הסתובב בקאבול ושם פגש את אשתו ומשם בא רוסתם. הגיבורים שלנו לא בים מבתים מיוחסים אלא מפגישים אותנו עם תופעת ההכלאה – הרפתקנים הבאים מהגבולות. רוסתם הוא הבן של זל ונסיכה מקאבול, וסוהרה – הבן של גיבור שמוצאו קצת מעורה ונסיכה תורנים בשם תהמינה. זה מאד בעייתי. הסיפור של פלרטוטים עם האויב במסגרת הסוגה האפית אופייני. הגיבור האפי רבות אינו מייצג את התרבות הדומיננטי – הרבה קורה שהוא שייך לקצוות – לגבולות, לקו התפר, וכך זה עם רוסתם וסוהרב – הם אנשי הספר, אנשי הגבול בין שתי עולמות שמנוגדים זה לזה – איראן ותורן.

3. השערה פחות גיאוגרפית ויותר מטאפיזית – המקורות של פירדאוסי הם חומרים נרטיביים מאיראן שלפני האיסלאם – מהדת הזורואסטרית – דת שהאמינה במלחמה מתמדת בין רשות הטוב – ahura mazda ובין רשות הרע - ahriman. ארימן מוזכר בקטע שלנו דווקא בנוגע לתורנים – בשלה מסויים נאמר על רוסתם (שנתפס כתורני) שהוא ארימן. כלומר – איתור על מפת הערכים. לפי הדת הטובים, בין האור, הם האיראנים, והרעים הם התורנים, המזוהים עם אל הרע – הארימן. יש כאן נרטיביזציה – הפיכה לסיפור, של רעיון דתי. לפי רעיון זה אל הרע ואל הטוב הם בעלי כח דומה, הטוב אינו חזק יותר, ולפיכך מתקיימת בינהם מלחמה מתמדת – כלומר סוהרב הוא הכלאה לא רק בין אב איראני לאם תורנית, אלא גם בין הטוב לרע (למרות שהוא דווקא סימפטי). ייתכן פירדאוסי עצמו לא היה מודע לאימפליקציות הדתיות והערכיות של המלחמה בין הטוב והרע, כי הוא כבר לא שייך לתקופה שמאמינה בזה, ייתכן שיש כאן משהו יותר אינטואיטיבי.

 אפשר גם לשלב את ההשערות – כל מי שיושב באזורים שאלה מזוהה עם כוחות הרע – בין אם הוא תורכי ובין אם הוא תורני. אבל חשוב להזכיר פירדאוסי מנקודת מבטו לא יכל לראות את הרבדים האלה.

עוד נקודה חשובה בנוגע למלחמה של תורן ואיראן – קשה למצאו בהיסטוריה של איראן דברים דומים, שאה נאמה – אפוס שאינו בהכרח קושר להיסטוריה אמיתית. נהוג לחלק את השאה נאמה לשלוש:

• עידן המיתוסים
• עידן הגיבורים  לכאן שייך הסיפור של רוסתם, ואין לא משמעות היסטורית ממשית.
• עידן המלכים (יותר קשור לכותרת).  קשור למלכים הססאניים. היצירה מתחברת בסופו של דבר להיסטוריה הידועה – הקטע האחרון מספר של מותו של המלך הססאני האחרון, פירדאוסי חייב לאמץ את נקודת המבט של האיראני שקדמו לאיסלאם ולראות בכיבוש המוסלמי סוף של העולם האיראני. רואים שפירדאוסי משוסע בין שני עולמות – שיוכו המוסלמי (שהשליך על שינוי הכותרת) וגאוותו האיראנית שמחייבת אותו לראות בכיבוש המוסלמי סוג של חורבן.

חשוב לציין בכל הנוגע לגוון המקומי של היצירה – כגן לא טרח לתרגם את הכל ורבות השאיר את המילים הפרסיות, ולכן – כמה מפתחות:

• פהלוואן – גיבור
• תהמתן – זה אינו שם פרטי אלא תואר – הכוונה היא 'בעל גוף ענק' (רוסתם וסוהרב הם ענקים)
• יזדן – האל הטוב (האל של האיראנים - האל של הרעים הוא ארימן).
• שה / שהרייה - מלך

3 כוחו של הגורל

כח הגורל נוכח מאד בכל היצירה, אבל הגורל הזה אינו בהכרח מעשה ידי האל הטוב או האל הרע – אנחנו רואים שבמקרה מסויים הדמויות הפועלות מסייעות לגורל להזיר להן. למשל, בתחילת הקטע הנסיבות שבהן ההרפתקן רוסתם מגיע לעיר סמנגן באזור תורן קשורות למניפולציה של הנסיכה המסתורית תהמינה, ששמעה על רוסתם (הוא לא יכל לשמוע עליה כי היא היתה נסתרת – לא הראתה את פניה ולא השמיעה את קולה לאיש). רוסתם אוהב להתגרות בגורל וחוצה את הגבול בין איראן לתורן – זה מעשה מסוכן ומגונה, והוא שילם על כך. כדי למשוך את רוסתם אל סמנגן תהמינה שולחת שמונה תורנים כדי לחטוף את הסוס האגדי של רוסתם – רכש. רוסתם תופס את זה כשוד. רוסתם מאד אוהב את רכש ולא יכול לחיות בלעדיו – בעולם הערבות הפרש קשור קשר הדוק כיותר עם סוסו – מה גם שרכש הוא סוס כמעט מאגי – היחיד שיכול לסבול את משקלו העצום של רוסתם. זה מתגלה אחרי המפגש הגורלי של רוסתם והיפיפיה שמופיעה באמצע הלילה בליווי משרתת אחת. הסיפור הזה מאד מפוקפק (בדיעבד רוסתם ביקש את ידה מאביה). לפי גרסאות אלטרנטיביות ליל הכלולות התרחש לפני החיזור הפורמלי של כהן הדת שהלך לבקש את ידה של תהמינה מאביה. המניפולציה הזאת היא גורלית, והיא דוגמא לכך שתהמינה היא בעצם יד הגורל – בעזרת הגניבה המדומה והמתוכננת היטב של הסוס (נישואין שאורכים לילה אחד – חשוד). אחרי שסוהרב נולד תהמינה מעלימה ממנו את המידע על אביו – היא מזכירה את שמו של רוסתם אבל מאד לא מדוייקת במידע שהיא מטפטפת לו על אביו הביולוגי, והיא גם מחנכת אותו לכך שלא יגלה לאף אחד לאביו הוא רוסתם – יש כאן משחק בין העלמת המידע מהבן ומהסביבה התורנית – אסור שאף אחד בתורן יגלה שאביו של רוסתם איראני – זה יגרום לסכנת חיים לסוהרב. יש מניפולציה מתמדת מההתחלה – תהמינה מביימת לא רק את גניבת הסוס אלא עוטפת את סוהרב – הגיבור הצעיר – בעטיפה של סודות והעלמת מידע. היא לא רוצה שהאב והבן אי פעם ייפגשו, ושייודע שאביו של הנער הוא הגיבור האיראני רוסתם.

בשלב מסויים סוהרב רוצה לשנות את ההיסטוריה של האיבה המתמדת בין איראן ותורן. הוא מתכוון במלחמתו נגד האיראנים להדיח את המלך האיראני (הלא ראוי) כאי כאווס ולהושיב על כס המלוכה את רוסתם, כאשר הוא עצמו שואף להדיח את מלך התוראנים – אפרסיוב – ולמלוך במקומו, כלומר- הוא שואף לתקן עולם. בשלב מסויים הגיבור הצעיר סוהרב שואף לתקן עולם – ברגע שאיראן ותורן תהיינה ממלכות של אב בן סביר להניח שהאיבה המתמדת בין איראן לתורן תגיע לסופה –אך איבה זו אינה יכולה להגיע לסוף, והכוונות המבורכות לא התממשו. אין אפשרות לפדות את האיראנים והתורנים מהאיבה המתמדת הזאת.

פירוש נועז מתוך מחקר של אולגה דווידסון – היא מציעה פירוש מעניין על הסוף המר של הריגת הבן על ידי אביו. לדעתה מה שפועל כאן הוא לא סתם גורליות, כמו בטרגדיות, אלא גורליות פוליטית. כאו כאווס הוא מלך לא ראוי – הוא רצה להוקיע את רוסתם משום שרוסתם הגיע באיחור לטירה הלבנה (רוסתם הוא משרת נאמן של המלך – אפילו שהמלך אינו ראוי [להיות משרת נאמן של מלך לא ראוי חוזר הרבה באפוסים], הוא מורד רק בדיבורים ולעולם לא במעשים). דוקא משום שרוסתם הוא נתין נאמן של מלכו רצונו להיות נאמן למלך גבר על חיבתו לבנו – הוא הקריב את בנו על מזבח הציות למשל, הסמכות הפוליטית. במילים אחרות הענק הזה התנהג כמו רובוט – חשוב מאד לשרת את המלך – לא משנה מה התוצאות <מישהו אמר עקידת יצחק?>. זו קריאה פלימססטית – מסתמכת על הרובד, ההיגיון הסמוי מעבר לרובד הגלוי. דבר המלך תמיד חשוב יותר מרצונו של הנתין, ואם צריך להילחם במישהו חייבים להרוג אותו, אפילו אם המישהו הזה הוא הבן שלך.

• בעיני מחמוד, שהזמין את היצירה, דבר המלך אינו הסמכות הגבוהה ביותר, אלא דבר האל. הסיפור כאן מאפיין יותר את איראן שלפני האיסלאם – בדומה שסמכותו של אחשוורוש במגילת אסתר – סמכות מוחלטת.

4 העלמת המידע בין הדמויות הפועלות וההכרה

מאפיין כללי שלשאה נאמה אבל גם ספציפי לקטע שלנו – הלוחמים אינם יודעים את זהות הלוחמים מולם, כי ראשיהם כנראה מכוסים בקסדות. אחד הדברים החשובים לפני שפותחים בקרב הו לדעת את שם האויב, כי אם יודעים במי נלחמים אפשר לדעת לווסת את הכח מולם. אם לא יודעים מול מי נלחמים יש בעיה של לוחמה פסיכולוגית.

סיפור העלמת המידע במהלך הקרב מתואר כמה פעמים. הקרב הראשון שמתואר בקטע שלנו הוא המלחמה של סוהרב עם גרד אפריד – לוחמת מחופשת לגבר. הוא מגלה את זהותה רק כשהוא מביס אותה, ורק כשהיא כבר לא יכולה להתגונן היא משתמשת בקסם הנשי שלה כדי לנטרל את האגרסיביות של סוהרב, שכאשר מגלה שמדובר באישה נקשר אליה ומתאהב בה. היא עושה מניפולציה ומצליחה לברוח ולהיכנס לטירה הלבנה ולסגור את הדלת לפני שסוהרב מצליח להיכנס. עוד משהו ששיך להעלמת המידע - רוסתם מצליח להסתנן למחנה התורנים לבוש כתורכי (-כתורני, לא חייבים לקבל את האמירה הזאת באופן מילולי, ייתכן שתורכי הכוונה תורני) ושם הוא הורג את אחד התורנים – את ז'נדה ראסם. הוא אורב לו, הורג אותו ולמחרת מוצאים את גופתו וזה מעורר את חמת האיראנים. עוד משהו – לפני הקרב בין סוהרב וגרד אפריד הוג'יר נשבה, וסוהרב שואל את הוג'יר שאלות על המחנה האויב. המוטיב של תיאור צבא האויב על ידי שבוי ממחנה האוייב חוזר כמה פעמים בשירת הגיבורים כתוגה – לתחבולה הזאת של קטלוג צבא האויב באוהלים יש שם – קטלוג. יש מימד תיאורי, לא רק סיפורי, בכל שירת גיבורים. התענוג הנובע מקריאת שירת גיבורים לא נעוץ רק בסיפור, אלא גם בתיאור. התיאור פעמים רבות בא לידי ביטוי על ידי קטלוג די שיטתי, בעיקר כשרוצים לשלבו בפעולה מודיעינית. סוהרב מאיים בעונשים ומבטיח תגמולים להוג'יר תמורת מסירת מידע על המחנה האויב, ואפילו כל הוג'יר מסרב לגלות לסוהרב שבאוהל הירוק יושב רוסתם ומספר לו שיש שם נסיך סיני.

רוסתם קצת ברוטלי, הוא ענק. זאת לא דמות חכמה בהכרח. רוסתם אינו חכם. סוהרב קצת יותר חכם, אבל גם הוא לפעמים מתנהג כמו פרא אדם וכמו תמיד. אבל רוסתם הוא דמות על גבול הגיחוך, וזה מודגם בזה שאחד מכלי הנשק האהובים עליו הוא אלה – ובהרבה תרבויות גיבור ענק שנלחם עם אלה הוא גיבור מטומטם (כך הרקולס לפעמים בתרבות היוונית). רוסתם הוא מאד חזק, אבל לא ברור שהכח הפיזי מספיק. יכול להיות שהעלמות המידע הקלות כל כך מצביעות על כך שהגיבורים אינם כל כך חכמים. אפילו רוסתם כשהוא נעמד מול בנו סוהרב ומכחיש את זהותו, אמנם דקה לפני הקרב סוהרב מקשיב לדברי רוסתם והד קולם נגע ללבבו, והוא שואל אותו "ליבי אומר לי כי רוסתם אתה מזרע נרימן המהולל". מגיעים כמעט להכרה. העלילה היתה יכולה להסתיים כאן בכי טוב, אבל אפילו ברגע הזה רוסתם מכחיש, והכחשתו מספיקה כדי לפזר את הספקות של סוהרב. כל המנגנון של העלמות המידע החושרות והנשנות מסתיים בהכרה הטרגית – כאשר בנו של רוסתם כבר פצוע אנושות. הגילוי הוא על ידי סימן היכר שמופיע בהרבה סיפורים – קמע שתהמינה קיבלה מרוסתם ונתנה לבנו. ההכרה היא מאומרת, דבר שגורם למות הבן המסכן בקרב הגורלי בין האב לבן.

5 ההחמצות והגורמים המעכבים

החמצות – גורמים שהיו יכולים לעכב את הפעלת הגורליות אך זה לא קורה.

הרבה פעמים הגיבורים נמצאים על סף פתרון הביעה, אבל באומנות כמעט סדיסטית המספר מונע מגיבוריו להכיר אחד את השני ולא להיכנס לדרך מסוכנת. אחד הגורמים המעכבים – שורה 145, רוסתם מקבל את הבשורה משליח המלך שהוא צריך למהר חיש לשדה הקרב כדי לעזור לכאי כווס מול הפלישה התורנית. הענק הסימפטי, במקום לקיים את פקודת המלך ולצאת מיד בבוקר אחרי קבלת הבשורה, הוא נשאר 4 ימים בגילופין, וחוגג ושותה יין, וכאן נשמעים דברים המבשרים כמעט על שירה פרסית מסוג אחר – שירת היין, כאשר רוסתם שותה רואים שהמסורת של שירת היין כבר קיימת בפרס דאז "נשכח את כווס ולוחמים שפתינו הצמאות נרטיב ביין ויום אחד ישום פה לרווחה" – שירת היין באמצע שירת המלחמה. באמצע העלילה הצבאית יש השמעה של שירת היין – זה גורם מעכב. כמעט עצוב לחשוב שהיה עדיף שהוא יישאר בסעודה מתמדת, ישתה יין עד סוף ימיו ולא יצא לקרב בבנו.

גורם מעכב נוסף הוא שרוסתם די מאופק – אינו מתערב מיד בקרבות, נשאר מוסתר באוהלו הירוק.

עוד משהו חשוב – שני שהגיבורים שווי ערך מבחינת כוחם, ולכן היום הראשון של הקרב נמשך כל היום ללא תוצאה מכרעת. זה גורם מעכב כי אם היו מוותרים על חידוש הקרב ביום למחרת הטרגדיה היתה נמנעת, אבל כמובן שהגורליות מתגברת על הגורמים המעכבים והקרב נמשך. בשלב מסויים סוהרב מגלה את תכונתו (שגילה מול הנסיכה) הוא נוטה לרחמים – הוא רוצה לחסוך את חיי בן הקרב שלו – יש לו הזדמנות להרוג אותו בשלב מסויים והוא לא עושה זאת, רוסתם היה יכול להודות לו על כך. עוד גורם מונע – היתה דרך מאגית להציל את סוהרב ע"י תרופה מאגית שנמצאת בידי כאי כווס. כאי כווס דחה את ההדמנות להציל את חייו של סוהרב. זו ההחמצה האחרונה.

כל המניפולציות של תהמינה הסתיימו בכי רע –אולי יש לזה הסבר מטאפיזי –היא שייכת לצד האפל.

6 זואומורפיה

כל מערכת הדימויים שמשווה את רוסתם עם פיל, נמר, אריה, זאב – הכל קשור לתכונה תרבותית עתיקה שמאפיינת את עולם ערבות – תקופה עתיקה בה אביהם של האיראנים היו נוודים ואהבו להזדהות עם חיות יוקרתיות, אך מאחורי הנימה החיובית המהללת של ההשוואה אפשר למצוא חיזוק להשערה לפיה רוסתם קצת אידיוט – דווקא משום שרוסתם גדול – כל כוחו מבוסס על כוחו הפיזי, אין לו הרבה שכל, ואולי הריגת בנו היא פועל יוצא של טיפשותו המכוננת של רוסתם.

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 6

שיעור 6

שנות ה-60 בקליפורניה (?), אי שקט חברתי, תסיסה ומחאה. רייגן העלה הצעה להקים מרכז לחקר הקשר בין מח והתנהגות, הרעיון נועד לנטרל פעילים פוליטיים. הטיל על חוקרים מהרווארד לפתח כלי אבחון כדי לאבחן את ___ ואז לטפל בהם באמצעים ביו-כימיים וכירורגיים וכך לנטרלם. הגישה – אלימות היא מחלה מוחית שצריך לאבחן אותה ולטפל בה. מציינים שיותר נוח לחפש לוקליזציה מוחית מאשר להתייחס לעיוותים חברתיים. המגמה הזאת הלכה וצברה תאוצה. ב-1990 הכריז הקונגרס האמירקאי על העשור הקרב ב"העשור של המח". הפרדיגמה הזאת של זיהויים של אנשים שלוקים בהפרעות נפשיות בהקשרים פוליטיים תלווה אותנו.

לפני שנים לא רבות יצאה ביתה של אולריקה מיינהוף (חברה בקבוצה שביצעה מעשי רצח וטרור בגרמניה) ודרשה שישלפו את מוחה של אימה מן הצנצנת שבה הוחזק באחת האוניברסיטאות כדי להוכיח שמיינהוף לקתה במחלה מוחית ושכל הפעולות שהיא ביצעה (שהיו מתוכננות ומכוונות) היו תולדה של מחלה מוחית ולא של אישיות אלימה. זה לא בוצע (כמו בהרבה מהסיפורים כאן, אבל זה לא משנה), אבל עצם ניסיונה של הבת לטהר את זם אימה באמצעות מדקיזציה של התנהגותה האלימה היא מופת וסמל לכל מה שעמרם מנסה לומר.

...

פאניקה מוסרית moral panic- סוציולגים בריטים ואחרים טבעו את המושג כשהחילו אותו על כל מיני מצבים בהם ציבור נתקף בפאניקה ערטילאית, לא תמיד מוסברת / מעוגנת באירוע ספציפי. לעניינו, ניתן להפיץ בציבור פאניקה לגבי בריאותינו הנפשית – חששות שמקורותיהם מעורפלים – אבל החששות עצמם אמיתיים מאד!

שני מקרים עכשוויים שכלולים בהפצה של חששות לגבי בריאות הנפש -

• גלעד שליט הגיע מכלאו והתפתח סביבו תהליך בו הוטל ספק בבריאותו הנפשית. מישהו אפילו קרא לו פסיכוטי, בתקשורת, ואתמול פורסם שמצבו הנפשי טוב מהצפוי – והצפוי היה כמובן שיחזור חולה נפשית.
• משה קצב, עם קבלת פסק הדין החלו להתלחשש שהאיש ישלח יד בנפשו ופסיכיאטרים נשואי פנים התבטאו בתקשורת וצפו את העניין הזה.

לתקשורת יש חלק מרכזי בהפצתה של פאניקה מוסרית (אין באמת קשר למוסר).

נעבור לסדרה של אירועים והתבטאויות של אנשי בריאות הנפש בתקשורת שעונה על התנאים שהצבנו:

ראשית שנות השמונים, מערכת הבחירות 1981, מערכת מאד סוערת. בגין יוצא לכיכרות ומשלהב את ההמונים. הנושא – יחסים בין מזרחים לאשכנזים. “נאום הצ'חצ'חים". הארץ געשה. מנחם בגין הסיצ בני אדם בחברה הישראלית – הקיבוצניקים הפכו לבני אדם שיושבים על שפת הבריכה ומשכשכים את רגליהם במים. התארגנה קבוצה של כ-100 אנשי בריאות הנפש, שיצאו בעצומה לעיתונים שכותרתה "פסיכולוגים מודאגים – רק לא ליכוד". בעצומה הם מזהירים מן האפקט של תעמולת הליכוד – ניצול רגשי קיפוח, הפניית זעם ההמונים פנימה והחוצה – אל הלא אשכנזים, הלא יהודים וכו'. הכוונה היא שתעמולה ארסית משתלחת מהסוג הזה יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל נטיות פתולוגיות בקרב רבים. (מן הסוג שזקוק לטריגר, או לגורם מצית, כדי לצאת אל הפועל). משובב לב, הדאגה שלהם.

מתוך ידיעון שהוצא לאור באותם ימים על ידי הסתדרות הפסיכולוגים הישראלית: עורך העיתון מציג את השאלה ומבקש תגובות של חברים. הוא מביא את הדברים כלשונם, ומציג מכתבים שכתבו עמיתיו למערכת- הוא שואל האם יש שאלה של אתיקה מקצועית בעצומה. אין ספק שפסיכולוג ישראלי, ככל אזרח, יכול לבטא את דעתו הפוליטית, השאלה היא האם כאשר הוא עושה זאת עליו לחתום ולהזדהות במקצועו. פורסמו ארבעה תגובות לשאלה הזאת, כמכתבים למערכת:

1. צ'רלי גרינבאום- “דמוגוגיה פסיכולוגית". הוא מוחה על העצומה שהטילה ביקורת על תעמולת הליכוד. נימוקיו – 1. הביקורת לא מתבססת על מחקרים מדעיים אלא על ידי התרשמות, כלומר, למרות היומרה זו חוות דעת לא מקצועית 2. העצומה היא חד צדדית ויכול להתקבל הרושם שרק הליכוד עוסק בסוג תעמולה כזה, ולא כך. העובדה שהביקורת מופנית כלפי מפלגה מסויימת מעידה על הזדהותם הפוליטית של מפרסמי העצומה. לדעתו עצומה כזו היא פגיעה חמורה באתיקה המקצועית.
2. עוד קלינאי- אותה עמדה. מצטט מתוך הקוד האתי – פסיכולוג יכול להזדהות בכלי התקשורת רק בנושאים הקשורים לתחומו (כמובן שיש שאלה מה תחומו).
3. בנימיני - (שתי העמדות הבאות שתומכות בעצומה). הראשונה, תחת הכותרת "פסיכולוג הוא גם אדם" (קודם חשבנו שלא, עכשיו מסתבר שכן) שם הוא אומר שיש לפסיכולוגים זכות להביע דעה פוליטית, כמו בעלי כל מקצוע אחר (כלכלנים למשל). הוא סובר שיש לשנות את הסטריאוטיפ של הפסיכולוג הקליני ולהפוך אותו לאדם שמעורב בקהילה ויש לו עמדה חברתית (פסיכולג קהילתי).
4. עמנואל ברמן – פסיכאנליטיקאי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, הוא משתייך לקבוצה בשם "פסיכולוגים מגוייסים", והוא מטיף להתגייסותם של פסיכולוגים. הוא חוזר ואומר שהתעמולה הזאת, שהיתה באמת שונה מתעמולה שקדמה לה, והוא אומר שמתקפה דמגוגת כזאת על תודעתם של הבריות תציח פירות באושים פתולוגיים. הוא סבור שההפרדה שגרינבאום מדבר עליה בין דעה אזרחית ומקצועית היא בלתי אפשרית.

מאמר שנכתב על ידי עמנואל ברמן, בעיצומה של מלחמת הלבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל). הציבוריות הישראלית נחלקה (לאחת תגובה ראשונית של "שקט, יורים!”) בתמיכתה במלחמה. הוא כותב לרבעון הישראלי לפסיכולוגיה תחת הכותרת "ממלחמה למלחמה, טראומה מצטברת". זה מתכתב עם ההכרזה של בגים שמלחמת לבנון תרפא את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. זו מלחמת "יש ברירה" על פי מינוחו של בגין. עמנואל ברמת סבור, לעומת זאת, שכל מלחמה היא טראומה, וממלחמה למלחמה מדובר בטראומה מצטברת. זה בצמוד לזרם מחקרי בחקר מצבי לחץ שמצביע על אפקט מצטבר. יש גם אסכולה נגדית שטוענת ש"מטראומה לטראומה כוחינו עולה" – הטראומה מחשלת. אמירה כזאת יכולה לעורר את הפאניקה המוסרית. במאמר מביא הכותב שלושה תיאורי מקרים – מ-1948, מ-1973 ומ-1982. הוא טוען שהמקרים הוותיקים מהווים בגדר "ראקטיבציה (-התעוררות מחודשת) של הלם קרב. הכותב רוצה לומר שמלחמה גובה מחיר נפשי. תג המחיר הנפשי של המלחמות הוא אדיר. זו אמירה שלא ניתן לבוסס אפידמולוגית, קשה מאד להגדיר מקרה (זה בעיני המתבונן), וכמו כן יש את ההבחנה בין treated לuntreated, כשקשה מאד לומר שמלחמה מסויימת ייצרה כמות מסויימת של מקרים. אבל המונחים הם כאלה שכולנו משתמשים בהם. מה שמרגיז את עמנואל ברמן היא העובדה שצבא הפסיכולוגים המטפלים שותקים מול התופעה – כאשר אנשים בפוסט טראומה מגיעים אליהם הם לא יוצאים אל הבמה הציבורית בהכרזת "ראו מה המלחמה הזאת חוללה מבחינה נפשית". הוא טוען שאנשי בריאות הנפש מתחמקים בזה, למעשה ממילוי חובתם הציבורית, בדיוק כמו שמכחישי השואה עושים זאת.

באמירות מסוג כזה עמרם מזהה הכלאה בין פסיכולוגיה ופוליטיקה.

(האג'נדה המקצועית של הפסיכולוגים היא אפידמיולוגית – מזהים מקרים וסופרים אותם).

כל המצבים שנציג עכשיו הם מצבים של מלחמה.

ענף הפסיכולוגיה הקלינית נולד מתוך מלחמה – מלחמת העולם השניה.

התופעה של הלם קרב התחילה במלחמת העולם הראשונה – חיילים קרסו בחפירות מתוך אימה. שם נבנתה הפרדיגמה של טיפול מיידי, במקום, בלי לטלטל אותו למתקן עורפי, בהלומי קרב. המטרה – להחזיר אותם לשדה הקרב.

רופא וינאי ידוע שקיבל את פרס הנובל על תגליות במחלת המלריה עמד בראש צוות של אנשים שטיפלו בהלומי קרב באמצעות שוק חשמלי. קמה וועדת חקירה שבדקה את מעשי אותו צוות ומי שקם להגנתו של ראש הצוות היה פרויד (אבינו ומורינו). הוא טען שהחיילים שהתמוטטו סבלו מנוירוזת מלחמה, ומאחר והם הביאו איתם לקרב את הבעיות שלהם לא פלא שהם התמוטטו בנסיבות האלה.

המלחמה הקרה – ממש מעט אחרי מלחמת העולם השניה. עידן בו ריחפה אימת המלחמה הגרעינית (מאזן האימה). פסיכולוגית אמריקאית בשם הרן הרמן כתבה על תפקידם של פסיכולוגים בעידן ההוא. עידן המלחמה הקרה היה עידן של ירח דבש בין פסיכולוגיים לבין הממסד הפוליטי – צבאי. המנהיגות של הפסיכולוגיה האמיריקאית התגייסה ועמדה בראשות פרוייקטים שנוהלו ע"י הצבא האמריקאי – מתיחויות בין גזעיות ועוד.

פאט ברקר regeneration “התחדשות". בספר מתואר סופר ומשורר יהודי בריטי בשם ששון, שהתגייס לצבא הבריטי, לחם בחפירות של צרפת, ביצע מעשי גבורה שזיכו אותו במדליות ובפרסום. ב-1917 יצא ששון בהצהרה שפורסמה בטיימס הלונדוני בה הוא טוען שהמלחמה בה שפכו את דמם החלה כמלחמה הגנה והפכה למלחמת כיבוש, שהמלחמה מיותרת והיה אפשר להשיג את המטרות באמצעות מו"מ. הוא סרב להמשיך להילחם ולפקד, וזרק את המדליות שלו לנהר. הצבא אישפז אותו בבית חולים צבאי שבו היתה מחלקה לנפגעי נפש. הוא הוכרז בפני וועדה צבאית כאדם שסובל מגלגוליה המוקדמים של הלם קרב – עייפות כתוצאה מלחימה, נוירוזת מלחמה, shell shock. הוא אושפז והוחזק שם. הדמות שטיפלה בו, כמו גם ששון, הן דמויות אמיתיות שעובדו לנובלה. לרופא קוראים rivers, והרבה מהדיאלוגים בינהם פונים לאפיקים שמדברים אל ליבו של עמרם. ריברס יצא בזעם מגד כך ששלטונות הצבא פירסמו את העובדה ששון הוא הומוסקסואל – זה לא ממין העניין, ונועד כדי לעשות לו דיסקרטיטציה. מכל מקום – האיש ערק מן השורות והיה צריך להעמיד אותו למשפט צבאי, אבל הצבא העדיף לאשפז אותו לשלושה חודשים בבית חולים צבית, להעביר אותו כל מיני טיפולים וכך להשתיק אותו. אחת הדמויות בספר היא של משורר צעיר שכתב שירים מצמררים כנגד המלחמה ההיא ונגד מלחמות בלבד, והיה הקורבן הבריטי האחרון במלחמת העולם הראשונה, הוא מת בגיל 25. 

מחשבת החינוך - שיעור 5 - אקולטורציה

שיעור 5 – אידיאולוגיה שניה: אקולטורציה

גישה שקשה ללמד בעידן הפוסט מודרני, בו הכל יחסי. לכן מערכת אידיאולוגית שמציבה ביסוד שלה ערכים אובייקיביים (לכאורה או לא, תלוי את מי שואלים) יכולה להראות לא רלוונטית או לא תקפה. למרות זאת ההכרות עם האידיאולוגיה הזאת מאד חשובה.

לפי גישה זו מה שעומד בבסיס ההירארכיה הערכית הוא היע בצורתו כדעת.

זאת מערכת אקסטרינזית – מהחוץ פנימה (כמו הסוציאליזציה).

התורה על רגל אחת – you are what you eat.

תחילה נדון במושג התרבות.

מושג התרבות:

תרבות היא יצירה אנושית, במובן שבני אדם יוצרים אותה.

תרבות היא דבר נרכש, בניגוד להורשה ביולוגית – למשל אינסטינקטים "כל הפעולות והתוצרים הלא פיזיולגיים של האדם שאינם רפלקסיביים או אינסטינקטיביים".

כשנדבר על קולטורה, או תרבות, במובן של לם, דבר על גישה מטא-חברתית – של החברה האוניברסלית, כל בני האדם (בניגוד לסוציאליזציה). כלומר מדובר בערכים אוניברסליים המגדירים את המהות האנושית במיטבה (כן כן, זאת נקודת מבט קצת לא עדכנית אולי, אבל מעכשיו נפסיק להעיר על זה וניכנס לתיאור האקולטורציה מתוך נקודת מבטה שלה).

מדובר בערך שקודם לאינטרסים המטיריאליים – הערכים קודמים למציאות ובתפיבה אידיאליסטית גם מכוננים אותה. בשפת בני אדם, זה שחברה זקוקה בשלב כלשהוא בהוויתה לאי שוויון, העובדה שאי שוויון הוא ערך שנתפס כלא תרבותי, זה לא לגיטימי במערכת אקולטוריסטי.

מכאן ממשיכים וטוענים שהמעמד של ערכים לא טמון באינטרס חברתי או אינטרסים אישיים, אלא הם מקבלים את התוקף שלהם מתוקף קיום רב דורי שהוכיח את הישרדותו במרחב הזמן והמקום, כלומר באופן היסטורי. במובן זה, הספרטנים היו תופעה מעניינת, אך ברברית. כנ"ל לגבי מילת נשים – זו ברבריות. יש קריטריונים להערכתו של העולם והזולת והתרבות השניה שהם אבסולוטיים. דברים ששרדו בהיסטוריה שרדו משום שיש בהם כח פנימי עצום, על זמני ועל מקומי. בגלל זה התוקף שלהם אינו תלוי הקשר – זמן ומקום. יש הירארכיה ברורה שמבחינה בין גבוה לנמוך, בין יפה ולא יפה, בין נעלה לנקלה.

יש כמה הגדרות לתרבות -

פיטרס - "תרבות היא מכלול הפעילות האנושית שאנשים פיתחו במהלך ההיסטוריה מתוך שאיפתם לשלמות המידות". בעברית – תרבות = מה שמרבה האדם על הטבע. התעלות אל מעל הטבעי.

מבחינה היסטורית, העידן התרבותי מתחיל כאשר החלקלאות מתחילה (המילה culture פירושה חקלאות). יש כאן עניין של יישוב קבע מול נדודים, אבל העניין החשוב ביותר הוא בתלות של האדם בטבע. זה הרגע בו האדם מתחיל לפתח את הפרקטיקות באמצעותן הוא משתלט על הטבע. המעבר של האדם ממצב בו הוא מפחד מהאש לבין הרגע שהוא מצא אותה, הוא מעבר מהותי, בעוד המעבר מגילוי האש לנחיתה על הירח הוא מעבר כמותי, כל זה מבחינה תודעתית. העניין המהותי הוא פריצת האדם את המעגל הביולוגי. הוא איננו עוד כאחת החיות. הטענה היא שהאדם היה יצור ביולוגי, טבעי בהתחלה ובאיזשהוא שלב הוא הצליח לפרוץ את המהלך הביולוגי, הטבעי. זוהי לא טענה היסטורית, אלא סיפור מיתי, שמופיע בכל הדתות – בסיפור היהודי, למשל, זה מופיע בסיפור של אדם וחווה עם עץ הדעת, אצל היוונים זה המיתוס של האש – פרומותיאוס, בן האלים שהחליט לגנוב את האש מין האלים ולתת אותה מתנה לבני האדם, ונענש בעונש נורא. העניין הוא שמרגע שהאדם התחיל לשלוט בטבע הוא התחיל לקבוע את גורלו באמצעות התבונה ולא רק הטבע – ברגע זה האדם הפסיק להיות ילד טבע. החריגה הזאת ממלכת הטבע לממלכת ההיסטוריה היא הרגע בו האדם התחיל להיות אדון לגורלו. במובן הזה ההגדרה של תרבות היא כל מה שהוא אנושי, כלומר- כל מה שהוא אנושי מקורו בתרבות. החינוך הקולטוריסטי מכיר בכך שהאדם הוא גם חיה, אלא שהאנושיות ניכרת ביכולת שלנו לחרוג מהחייתיות הזאת. יתירה מזאת, התרבותיות נעשית טבע שני לאדם "היא מנגנת על הפסנתר כאילו זה טבע שני שלה". הטבע הראשון הוא הצרכים הספונטיים – נשימה, מזון, מין. אלו משותפים לחיות, שאינן זקוקות לחינוך. בגלל שהתרבות לא מולדת, אלא נרכשת, מתבררת המשמעות העצמוה של החינוך.

כאן חינוך הוא מצב של התגברות על הטבע (התלמידים נרדמים על השולחן כי זה טבעם העצל, וצריך לרומם אותם משם). טבע האדם אינו טוב אלא משהו שצריך ליילד אותו מתוך הטבע החייתי, וזו מלאכת החינוך. תפיסה אקולטוריסטית לא רואה חברות פרימיטביות, שלא מצליחות להתגבר על טבען היצרי, באור רומנטי (רומנטיקה מחזירה את האדם לטבע).

פה מתחיל להתברר תפקיד החינוך, כי האדם הוא אדם בהיותו שואף אל הדעת, אל ההתעלות, ביכולתו להבחין בין טוב ורע, בין מכוער ויפה. אדם לא ניכר בתפקידיו, ביכולותו לספק את צרכיו הפרטיקולריים, אלא רק בתרבות. לכן, התפתחות של אדם היא התהליך בו הוא מפנים את התרבות (הכוונה להפנמה הזדהותית, ולא בחיקוי, כמו בסוציאליזציה). המטרה של החינוך כאן היא לפתח את האינטלקט, את הרגש המוסרי, את הרגש האסטתי, כי בזה ניכר האדם. “בן תרבות". אדם תרבותי פועל על פי ערכים שמקורם בתרבות. (למשל, שמירה על ערכים מוסריים בצבא). קולטורה היא היכולת להתגבר על מאוויים, גחמות, ערכים לוקאליים, ולייצר קריטריון אובייקטיבי להערכת תרבות. יש עניין לחדשנות – אחרי שרוכשים את הכישורים שנחשבים בקנה מידה תרבותית – פיקאסו או ג'ימי הנדריקס ידעו לצייר ולנגן נהדר, ורק אחר כך יכלו לחדש על זה.

בני אדם בכל תרבות מעריכים איכות.

איך מחנכים לתרבות?

מחנכים אקולטוריסטים מבינים שחינוך הוא תהליך של התגברות והתעלות, שכרוך בעימות עם התאוו והעצלות – עצלות הגוף ועצלות המחשבה, וזהו עימות קשה ומייגע. חינוך כרוך ביכולתשל המחנך להתעמת עם הנטיה של תלמידיו לוותר אל מול קושי, עם חוסר היכולת שלהם להתמודד עם תסכול פסיכולוגי, עם אי ידיעה. את זה עושים על ידי כך שחושפים את הילדים לאוצרות הגדולים של תרבות. זוהי חשיפה שמטרתה לעודד הזדהות והפנמה של התרבות על ידי הילד. הילד אמור לרכוש את הקאנון התרבותי – שהוא העידית של התרבות. עושים את זה על ידי ביקור במוזיאון (שם שומרים אוצרות תרבות), משמעים מוזיקה, מביאים טקסטים קאנוניים, נותנים כבוד לדעת – יצירת הוד. מחנך אקולטורסטי יודע שלשים פוסטר של בר רפאלי בכיתה זה לא תרבותי, כי זה מוריד את הילדים. התפיסה היא להעלות. כמובן שמורה שאיננו בן תרבות לא יוכל לעשות על זה, כי זה קודם כל מדבק (פרום). הנחה בסיסית – לילדים יש חוש לאיכות, ורצון לאיכות.

התרבות הפופולרית – יש מאחוריה היגיון מאד פשוט – זוהי תרבות שמעודדת צריכה והיא מכוונת נמוך, כי נמוך בוחר, ובמובן הזה בית הספר, בתפיסתו האידיאית, הוא מצודה אחרונה. מקום בו ההגיון העסקי לא אמור לפעול ומורים שוחרי טוב יכולים לעשות צעדים אקולטוריסטיים.

האמירה שאין אובייקטיביות והכל יחסי מובילה לעיתים קרובות לחינוך גרוע בכיתה.

נוירופסיכולוגיה - שיעור 4 - תפיסה חזותית והפרעותיה – אגנוזיה

אנחנו נתמקד באגנוזיה במערכת הראיה (למרות שהיא יכולה להופיע בכל החושים, נחקרה בעיקר אגנוזיה ראייתית).

האתגר בזיהוי אובייקטים – ביומיום אנחנו עושים את זה אוטומטית, אבל יש כאן משהו מאד לא טרייוויאלי – אנחנו מזהים חפץ בזוויות שונות, כשהם מוסתרים חלקית, בתנאי תאורה שונים... מאד קשה לשחזר יכולת זאת במחשבים, למשל.

לא ברור האם אנחנו מכירים מספר מסויים של זוויות שאנחנו מכירים, או שיש לנו פרוטוטיפ תלת מימדי. 

יש זיהוי ברמות שונות – קטגוריה בסיסית: איזה או אוטו, גבר / איזה, זהות ספציפית – האם הבנאדם הזה הוא אובמה? המח עושה את כל התהליכים האלה, ולא ברור אם זה תהליך אחד או כמה תהליכים שונים, ובאיזה סדר זה קורה (ייתכן שעבור קטגוריות שונות הסדר שונה – למשל – כסא קודם נזהה שהוא כסא ואז שהוא שלנו, אבל פרצוף, הטענה היא שקודם נזהה שהוא שלנו / מוכר ואז שזה פרצוף [אני לא משוכנעת]). 

רמות עיבוד תפיסתי – במודל של Marr – 1982:

הטענה – מחפץ תלת מימדי החפץ הופך לתמונה דו מימדית על הרשתית, ומשם עובר לייצוג מנטלי תלת מימדי.

יש המון מודלים באשר לאיך שזה קורה: מחשבים מנסים לעשות זאת בצורה טובה, ללא קשר לאדם, ומודלים אחרים מנסים למדל את תהליכי הזיהוי אצל אדם, ושניהם לא ממש עובדים.

אנחנו נדבר על מודל אחד, המודל של מאר, שמסביר (באופן חלקי, הוא היה יותר טיפוס של מדעי המחשב, לא נוירופסיכולוג) אגנוזיות.

המודל של מאר:

גירוי בעולם (תלת מימדי) --> primal sketch, תמונה דו מימדית ממש פשוטה --> 2.5 D sketch, קצת יותר מפורט --> ייצוג תלת מימדי, ייצוג שבאמת רואה את האובייקט, יכול לסובב אותו בראש ולדמות אותו מכיוונים שונים.

דוגמא – פטיש. בשלב הראשון יש גבולות של האובייקט, הבדלים בין צבעים ובין טקסטורות (מטאפורה – v1). בשלב השני יש את האובייקט מהזווית שאנו רואים אותו. בשלב השלישי אנחנו מקבלים ייצוג תלת מימדי של האובייקט שאפשר לסובב וכו'. בהמשך, יש את הזיהוי – אנחנו מכירים בכך שזה פטיש, וזה מאפשר לנו לזהות את השימוש, לקשר למערכת מושגית שלמה. בשלב הבא אנחנו מגיעים ללקסיקון – למילה פטיש על כל הקשריה ושימושיה.

אם יש פגיעה במעבר ממערכת לקסקלית לסמנטית, יש אפאזיה. בכל זאר החוליות נקרא לפגיעה אגנוזיה – הפציינט יוכל להעתיק את האובייקט במדוייק – הוא רואה אך לא יוכל לזהות. נראה פגיעות בכל הרמות של המודל.

המבנה ההירארכי של מערכת הראיה - 

מאזורי הראיה הבסיסיים ביותר בv1 המערכת הולכת לעיבוד הירארכי של הראיה – ככל שהעיבוד מתקדם יותר יש יותר אינטגרציה של מידע. 

בשעה הקרובה נערער על התפיסה הזאת של המערכת ההירארכית. יש שורה של עדויות לכך שהמערכת אינה עד כדי כך הירארכית. המערכת היא לא רק הירארכית – יש הרבה קשרים מורכבים יותר שנשאר לנו לגלות. לא תמיד יהיה לנו הסבר לתופעות, אך הם יערערו על התפיסה הקודמת.

בדקו בקופים פעילות נוירונאלית במערכת הראיה. הציפיה היא שתהיה קודם פעילות רק בv1, ואז  רק בv2, וכן הלאה. מה שרואים הוא שכבר בשלבים ראשוניים יש פעילות באזורים גבוהים יותר, ולעומת זאת – נוירונים בv2 מתחילים לפעות הרבה אחרי אזורים גבוהים. מסתבר שאמנם יש איזושהיא הירארכיה, אך המון תהליכים מתקיימים במקביל.

עדויות מבני אדם – קצת מורכבות יותר -

• blindsight- תופעה אצל פציינטים עוורים לגמרי (אנחנו רואים תצלומי מח של פציינט שעיוור לגמרי בשדה הראיה הימני, הוא לא רואה שום דבר שם, ולעומת זאת בשדה הראיה השמאלי הוא כן רואה). כשמבקשים מהם לנחש, בעיקר דברים שקשורים לתנועה, הם הצליחו מעל לניחוש, למרות שטענו שהם לא רואים.

במצגת יש כמה תמונות. צבע אדום – הגירוי בשדה הראיה הימני (פעילות בהמיספרה שמאל). בצבע ירוק – בדיוק הפוך – אילו אזורי פעילים אצל נבדק נורמלי כשמציגים מידע לשדה הראיה השמאלי, ובצהוב – אזורים שפעילים בשתיהם (?). 

אחנו רואים אצל הפציינטים שמדווחים שאינם רואים כלום בשדה הראיה הימני שיש פעילות ספציפית למידע בצד הזה של המרחב (אדום), נוסף לכך שהניחושים שלהם טובים יותר בקשר לגירויים מסויימים בצד הפגוע. יש פלסטיסיות של המערכת – יש אזורים שנהיו מומחים לשדה הראיש שלא היו מומחיים אליו קודם, וגם אזורים שנשארו מומחים לשדה הראיה שלהם – הקונטרלטרלי, למרות שv1 לא מעביר להם מידע.

• V5    .2  blindsight  – אזור שאחראי על תנועה. יש פעילות תקינה, בשתי הצדדים. רואים שכל המיספרה רגישה יותר לתנועה בצג הקונטרטרלי (זה שהיא אחראית לו, כלומר – לא מדובר במנגנון פיצוי) בדיוק כמו בנבדקים נורמליים, למרות שהנבדק מדווח שאינו רואה כלום. [במצגת – קו אדום – פעילות בשדה ראיה ימין (?)]. אנחנו למדים:

1. 1. יש מעבר לאזורים גבוהים יותר אפילו אם v1 פגוע לחלוטין.
2. 2. כשאין פעילות תקינה בv1 הגירויים אינם מגיעים למודעות. 

• ראיה ללא אזורי ביניים – מקרה LG. חולה עם אגנוזיה מלידה – דבר ממש נדיר. בצילומי המח שלו הוא נראה רגיל לגמרי, אך יש לו אגנוזיה לתמונות שונות – בעיקר בתמונות דו מימדיות – מזהה יותר בעזרת תנועה. פרוסופוגנוזיה חמורה. תפקוד נורמלי לחלוטין.

אזורים צהובים – כל מה שמפעיל את מערכת הראיה, לעומת מה שלא מפעיל את מערכת הראיה. רואים פעילות תקינה לגמרי באזורים גבוהים ונמוכים, אך אין שום פעילות של אזורי הביניים (ייתכן שיש מעט פעילות ,אך לא רואים). 

• סדר הזמנים של הפעילות המוחית בגירוי מזהה

ניסוי מתוחכם שכולל fMRI וגם MEG (למג יש רזולוציה מצויינת בזמן). 

היו גירויים ממוסכים ולא ממוסכים (את הראשונים יותר קשה לזהוץ, בדרך כלל נבדקים לא מצליחים לזהות). משווים את המקרים של הגרויים הממוסכים שזוהו לאלה שלא זוהו, כדי לראות מה מייחד את התהליכים המוחיים בתנאי זיהוי. 

מצגת – מצאו אזורים שקשורים לזיהוי: אזורים של המערכת האוקסיפיטלית, אזורים של ה fusiform שהם אזורים יחסית מתקדמים שקשורים לזיהוי גירויים במערכת הטמפורלית, ואזורים קדמיים יותר שנחשבים מאד גבוהים בהירארכיה, שלא ידוע (בניגוד לשתיים הקודמים) שקשורים לזיהוי, אלא לקבלת החלטות, גישה וכו'. ציפו שהסדר יהיה כמו שכתוב.

מבחינת הסדר התגלה שהאזורים האוקסיפיטליים אכל פעלו ראשונים כמצופה. 

במצגת – כחול מופיע ראשון, זה הקו שמראה את הפעילות באזורים הכי קדמיים – קורטקס אורביטלי פרונטלי. 

וורוד וירוק – פוסיפורם, שמאל וימין – שפעלו אחר כך. זה מאד מפתיע! 

• העדות האחרונה – זיהוי אמוציות ללא זיהוי הגירוי binocular rivalry 
• נבדקים בריאים קולטים מידע בשתי העיניים. היום יש דרכים לסנן צבעים, כך שכל עין רואה צבע אחר. באמצע המסך מציגים פרצוף/בית, כחול/אדום. הגירויים מוצגים אחד על השני באמצע המסך, וכל המיספרה מקבלת מידע רק על גירוי אחד. יש תחרות בין ההמיספרות. (אחת רואה בית ואחת רואה פרצוף). כל המיספרה בטוחה שהיא ראתה גירוי אחד ורק אותו. 

מסתבר שהנבדק מדווח על גירוי מתחלף – גם אם מוצג רק צמד גירויים אחד ללא הפסקה והנבדק מסתכל עליו ברציפות. (הוא אומר: “ראיתי בית. לא, רגע, זה פרצוף!” וכו'). 

אנחנו רואים שכשהנבדק מדווח שראה פרצוף הFFA פעיל מאד, והפעילות נמוכה כשהנבדק מדוווח כשרואה פרצוף (ובאופן דומה בPPA ובית). 

מה שמעניין הוא הפעילות באמיגדלה – יש הבדל בין פרצופים נייטרליים ופרצופים מאיימים, ואין כמעט הבדל בין מצבים בהם הנבדק דיווח שהוא רואה בית או פרצוף – כלומר: האמיגדלה הגיבה ללא קשר למודעות של הנבדק לגירוי – מערכת שעוקפת את המערכת הרגילה. 

Reversed hirarchies -

תיאוריה שאומרת שבמערכת התפיסה קורים שני דברים בו זמנית – מערכת שעובדת כמו המודל הקלאסי, ומערכת שבו זמנית עובדת כל הזמן הפוך – אנחנו כל הזמן מודעים לתמונה הגלובלית, ורק אח"כ לפרטים הקטנים (למשל, פרצופים, או כל גירוי מורכב אחר – נראה סוס לפני שנראה מכמה קווים הוא עשוי, ואם הוא צעיר הוא זקן). כנראה שהמודעות שלנו עובדת בצורה השניה, ההפוכה-   top – down. 

Ventral and Dorsal visual pathway functions - 

מסלול ונטרלי – מסלול ה"מה".

מסלול דורסלי – מסלול ה"איפה" (התמצאות במרחב).

מחקר קלאסי – אימנו קופים לזהות איפה האוכל לפי מיקום (שמאל / ימין) או לפי צורה (האוכל תמיד נמצא מאחורי חפץ מסויים). אחר כך ביצעו פגיעה סלקטיבית במערכת הדורסלית או הונטרלית. מצאו שפגיעה במערכת הונטרלית פגעה במציאת המזון שקשורה לזיהוי חפצים, אך לא כשמציאת המזון קשורה להתמצאות במרחב (שמאל ימין) ולהפך במערכת הדורסלית.

Patient DF – פציינטית עם פגיעה נרחבת במערכת הוונטרלית. לא היתה לה בעיה בזיהוי מיקום, אלא בזיהוי "מה", זיהוי אובייקטים. כל שאר התפקודים היו נורמליים לגמרי.

אנחנו רואים במערכת קונטרסט בין אזורים שפעילים בזיהוי אובייקטים (אזור LO, מאד פגוע אצלה) לבין אלה שקשורים בראיה אל לא בזיהוי אובייקטים. 

משימת העתקת חפצים – מאד פופולרית בפגיעות כאלה. אפשר לראות אצל די אף שהיא רואה משהו, אבל זה מאד שונה ממה שיש במציאות. 

שללו אמנזיה – חוסר זיהוי חפצים באמצעות בדיקת זיהוי חפצים בחושים אחרים, וציור מהזיכרון. 

הם (מי?) מזהים הכי טוב תלת מימד, ופחות – אוריינטציות שונות (אבל היא תופסת את העיפרון בדיוק בזוית הנכונה!), חפצים מוסתרים חלקית, ציורי קו (הכי קשה), דו מימד.

במשימה נוספת היא התבקשה להציג את האוריינטציה של חריץ, והיא לא הצליחה בכלל. לעומת זאת, כשביקשו ממנה להכניס את הכרטיס לחריץ היא הצליחה. כנראה שזו לא אותה מערכת – זיהוי אוריינטציה וכיוון אוריינטציה הן מערכות נפרדות.--> דיסאסוציאציה!

נבדקים בריאים מבצעים כרגיל. כמו תמיד בדיסאסוציה נחשוש שיש הבדל בקושי המשימה. לכן נחפה דיסאסוציאציה כפולה. מסתבר שיש חולים שלהם יש אטקסיה אופטיקלית (קושי להפנות קשב לאובייקטים במרחב), ואז יש תופעה שבאותה משימה הם לא מצליחים להכניס חפץ לחריץ, אך כן מצליחים להראות את האוריינטציה עם היד. --> דיסאסוציאציה כפולה, איזו שמחה!

הדיסאסוציה הכפולה הזאת שינתה את התפיסה לגבי המסלול הדורסלי והוונטרלי. 

המסלול הוונטרלי נחשב כקשור לתפיסה, והמסלול הדורסלי קשור לתפיסת מרחב, התמצאות במרחב.

אגנוזיה חזותית

-נוירופסיכולוגים עושים הכללות, ולמעשה כל פציינט קצת שונה.

נראה סרט, יש שם אדם שמזהה תמונות ספוטות ואת הסביבה, ולכן לוקח זמן לגלות שיש לו בעיה בתפיסה.

ליסאור – חילק את אגנוזה לשני סוגים עיקריים:

• אגנוזיה אפרציטיבית – בעיות בתפיסה (מצליחים להעתיק)
• אגנוזיה אסוציאטיבית – בעיות בזיהוי (לא מצליחים להעתיק)

משתמשים בחלוקה הגסה הזאת עד היום, אבל היא לא ממש מדוייקת.

אנחנו רואים שחולים עם אגנוזיה אפרציטיבית לא מעתיקים באופן שרירותי לגמרי, אבל לא מצליחים להעתיק. לעומת זאת, עם אגנוזיה אסוציאטיבית יש העתקה מדוייקת, אפילו מדוייקת מדי. ההעתקה מוזרה – הם מעתיקים לפי קווים, א לפי צורה כללית, ויעתיקו גם קפלים או קמטים על הדף.

אנחנו נתמקד באגנוזיה אפרציטיבית.

יש נזק באזורים אוקסיפיטליים – הרבה פעמים נגרמות מהרעלה או ניסיונות התאבדות. יש פגיעה מאד מפוזרת – כנראה בקישוריות בין אזורים ראשוניים. יש שונות מאד גדולה בין פציינטים – חלק מליחים לזהות הבדלים בצבעים, חלק בטקסטורה, חלק בקונטור. לכולם יש בעיה בסיסית בתפיסה, והם לא מצליחים להעתיק. 

Mr.S – בעקבות הרעלת CO לא מצליח לזהות צורות בסיסיות. מלבד זאת תפקודים תקינים. מזהה אובייקטים יותר טוב אם הם תלת מימדיים, ויותר טוב אם הם בתנועה. אפילו אם מזיזים את הציור הדו מימדי זה משפר את הזיהוי שלו.

Mr.X – בעיה בזיהוי צורות בסיסיות. מצליח לזהות צורות כשמתווה בידו את הקונטור. עובר רק כשיש קווי מתאר מודגשים וברורים. כאשר יש קוים מסיחים (באותו תבע ועובי) / חלקים חסרים, הוא לא מזהה. 

גירוי אנקדוטלי – אנחנו רואים this, הוא רואה 7415.

הסברים לאגנוזיה אפרציטיבית - 

• פגיעה באחד השלבים הראשוניים (שונה מפציינט לפציינט) במודל של מאר.

המון פגיעות קטנות בשדה הראיה. לפי הסבר זה הם רואים מבעד לאיזשהוא מיסוך (בתמונה – הוא לא רואה את האזורים השחורים). זה מסביר למה עוזר לחולים אלה כשהם יכולים לעקוב עם היד אחרי הקונטור, או הבדלים בצבע, או למה יותר קשה להם כשיש נקודת מבט חריגה. 

סימולטגנוזיה - 

אגנוזיה מאד ראשונית.

שני סוגים: דורסלית וונטרלית (בהתאם למסלול שנפגע). מדובר באנשים שלא מסוגלים לזהות שני חפצים בו זמנית.

סימולטנוזיה דורסלית – חולים שמתנהגים ממש כמו עוורים (לעומת אגנוזיות אחרות, בהן החולים מתנהגים די נורמלי), הם מסתובבים עם מקל או כלב נחיה, ובתנאי מעבדה רואים שהם כן מסוגלים לזהות, אבל רק דבר אחד במרחב כל פעם (חלק מסינדרום בלינט). בעיה בקשב מרחבי. חוסר יכולת למקם את הקשב בכל המרחב ולעשות אינטגרציה של כל מה שהם קולטים. 

נראה דוגמא לחולה כזה – רואים בעיה מרחבית, לא רק בזיהוי. 

אבל מה זה בעצם אובייקט?

כשמציגים לחולה את האותיות a,b,c אפילו אם הן היו מקובצות אחת על השניה, הוא ראה בכל פעם רק אחת מהן. לעומת זאת, כשמציגים משפט הוא יתפוס בכל פעם מילה. לעומת זאת, אם נציג מילה באותיות גדולות הוא יתפוס בכל פעם אות. אנחנו מבינים שהגדרת אובייקט היא לא טריוויאלי. זה לא קשור בהכרח לגודל שדה הראיה, והגדרה מאד חמקמקה. 

אולי זה קשור למורכבות הגירוי?

דוגמא לחולה שהציגו לו מגן דוד, שזה אולי גירוי מורכב, והוא זיהה אותה בלי בעיה. כשהציגו לו את אותה צורה מורכבת משני צבעים הוא הצליח להפנות את הקשב רק למשולש אחד בכל פעם.

משהו בתפיסת הגשטלט בכל זאת נשארה – הוא הצליח לחבר כמה עיגולים מסודרים בצורת מלבן ולזהות כמלבן. 

סימולטגנוזיה ונטרלית – בעיה שקשורה בזיהוי. תפיסה מרחבית תקינה, לא מתנהגים כמו עוורים – לא מזהים שום דבר אלא רק דבר אחד בכל פעם. מאד קשה לנו לדמיין את זה – עולם שבו לא מזהים אך רואים. מאד בולט בתחום הקראיה – קוראים אות אות. תמונוה מורכבת – יראו פרט אחד – איש, גלגל, אוטו, עצים, יהיה להם מאד קשה לחבר את זה לסיטואציה קוהרנטית שהתמונה מציגה.