פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 6

שיעור 6

שנות ה-60 בקליפורניה (?), אי שקט חברתי, תסיסה ומחאה. רייגן העלה הצעה להקים מרכז לחקר הקשר בין מח והתנהגות, הרעיון נועד לנטרל פעילים פוליטיים. הטיל על חוקרים מהרווארד לפתח כלי אבחון כדי לאבחן את ___ ואז לטפל בהם באמצעים ביו-כימיים וכירורגיים וכך לנטרלם. הגישה – אלימות היא מחלה מוחית שצריך לאבחן אותה ולטפל בה. מציינים שיותר נוח לחפש לוקליזציה מוחית מאשר להתייחס לעיוותים חברתיים. המגמה הזאת הלכה וצברה תאוצה. ב-1990 הכריז הקונגרס האמירקאי על העשור הקרב ב"העשור של המח". הפרדיגמה הזאת של זיהויים של אנשים שלוקים בהפרעות נפשיות בהקשרים פוליטיים תלווה אותנו.

לפני שנים לא רבות יצאה ביתה של אולריקה מיינהוף (חברה בקבוצה שביצעה מעשי רצח וטרור בגרמניה) ודרשה שישלפו את מוחה של אימה מן הצנצנת שבה הוחזק באחת האוניברסיטאות כדי להוכיח שמיינהוף לקתה במחלה מוחית ושכל הפעולות שהיא ביצעה (שהיו מתוכננות ומכוונות) היו תולדה של מחלה מוחית ולא של אישיות אלימה. זה לא בוצע (כמו בהרבה מהסיפורים כאן, אבל זה לא משנה), אבל עצם ניסיונה של הבת לטהר את זם אימה באמצעות מדקיזציה של התנהגותה האלימה היא מופת וסמל לכל מה שעמרם מנסה לומר.

...

פאניקה מוסרית moral panic- סוציולגים בריטים ואחרים טבעו את המושג כשהחילו אותו על כל מיני מצבים בהם ציבור נתקף בפאניקה ערטילאית, לא תמיד מוסברת / מעוגנת באירוע ספציפי. לעניינו, ניתן להפיץ בציבור פאניקה לגבי בריאותינו הנפשית – חששות שמקורותיהם מעורפלים – אבל החששות עצמם אמיתיים מאד!

שני מקרים עכשוויים שכלולים בהפצה של חששות לגבי בריאות הנפש -

• גלעד שליט הגיע מכלאו והתפתח סביבו תהליך בו הוטל ספק בבריאותו הנפשית. מישהו אפילו קרא לו פסיכוטי, בתקשורת, ואתמול פורסם שמצבו הנפשי טוב מהצפוי – והצפוי היה כמובן שיחזור חולה נפשית.
• משה קצב, עם קבלת פסק הדין החלו להתלחשש שהאיש ישלח יד בנפשו ופסיכיאטרים נשואי פנים התבטאו בתקשורת וצפו את העניין הזה.

לתקשורת יש חלק מרכזי בהפצתה של פאניקה מוסרית (אין באמת קשר למוסר).

נעבור לסדרה של אירועים והתבטאויות של אנשי בריאות הנפש בתקשורת שעונה על התנאים שהצבנו:

ראשית שנות השמונים, מערכת הבחירות 1981, מערכת מאד סוערת. בגין יוצא לכיכרות ומשלהב את ההמונים. הנושא – יחסים בין מזרחים לאשכנזים. “נאום הצ'חצ'חים". הארץ געשה. מנחם בגין הסיצ בני אדם בחברה הישראלית – הקיבוצניקים הפכו לבני אדם שיושבים על שפת הבריכה ומשכשכים את רגליהם במים. התארגנה קבוצה של כ-100 אנשי בריאות הנפש, שיצאו בעצומה לעיתונים שכותרתה "פסיכולוגים מודאגים – רק לא ליכוד". בעצומה הם מזהירים מן האפקט של תעמולת הליכוד – ניצול רגשי קיפוח, הפניית זעם ההמונים פנימה והחוצה – אל הלא אשכנזים, הלא יהודים וכו'. הכוונה היא שתעמולה ארסית משתלחת מהסוג הזה יכולה להוציא מן הכוח אל הפועל נטיות פתולוגיות בקרב רבים. (מן הסוג שזקוק לטריגר, או לגורם מצית, כדי לצאת אל הפועל). משובב לב, הדאגה שלהם.

מתוך ידיעון שהוצא לאור באותם ימים על ידי הסתדרות הפסיכולוגים הישראלית: עורך העיתון מציג את השאלה ומבקש תגובות של חברים. הוא מביא את הדברים כלשונם, ומציג מכתבים שכתבו עמיתיו למערכת- הוא שואל האם יש שאלה של אתיקה מקצועית בעצומה. אין ספק שפסיכולוג ישראלי, ככל אזרח, יכול לבטא את דעתו הפוליטית, השאלה היא האם כאשר הוא עושה זאת עליו לחתום ולהזדהות במקצועו. פורסמו ארבעה תגובות לשאלה הזאת, כמכתבים למערכת:

1. צ'רלי גרינבאום- “דמוגוגיה פסיכולוגית". הוא מוחה על העצומה שהטילה ביקורת על תעמולת הליכוד. נימוקיו – 1. הביקורת לא מתבססת על מחקרים מדעיים אלא על ידי התרשמות, כלומר, למרות היומרה זו חוות דעת לא מקצועית 2. העצומה היא חד צדדית ויכול להתקבל הרושם שרק הליכוד עוסק בסוג תעמולה כזה, ולא כך. העובדה שהביקורת מופנית כלפי מפלגה מסויימת מעידה על הזדהותם הפוליטית של מפרסמי העצומה. לדעתו עצומה כזו היא פגיעה חמורה באתיקה המקצועית.
2. עוד קלינאי- אותה עמדה. מצטט מתוך הקוד האתי – פסיכולוג יכול להזדהות בכלי התקשורת רק בנושאים הקשורים לתחומו (כמובן שיש שאלה מה תחומו).
3. בנימיני - (שתי העמדות הבאות שתומכות בעצומה). הראשונה, תחת הכותרת "פסיכולוג הוא גם אדם" (קודם חשבנו שלא, עכשיו מסתבר שכן) שם הוא אומר שיש לפסיכולוגים זכות להביע דעה פוליטית, כמו בעלי כל מקצוע אחר (כלכלנים למשל). הוא סובר שיש לשנות את הסטריאוטיפ של הפסיכולוג הקליני ולהפוך אותו לאדם שמעורב בקהילה ויש לו עמדה חברתית (פסיכולג קהילתי).
4. עמנואל ברמן – פסיכאנליטיקאי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, הוא משתייך לקבוצה בשם "פסיכולוגים מגוייסים", והוא מטיף להתגייסותם של פסיכולוגים. הוא חוזר ואומר שהתעמולה הזאת, שהיתה באמת שונה מתעמולה שקדמה לה, והוא אומר שמתקפה דמגוגת כזאת על תודעתם של הבריות תציח פירות באושים פתולוגיים. הוא סבור שההפרדה שגרינבאום מדבר עליה בין דעה אזרחית ומקצועית היא בלתי אפשרית.

מאמר שנכתב על ידי עמנואל ברמן, בעיצומה של מלחמת הלבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל). הציבוריות הישראלית נחלקה (לאחת תגובה ראשונית של "שקט, יורים!”) בתמיכתה במלחמה. הוא כותב לרבעון הישראלי לפסיכולוגיה תחת הכותרת "ממלחמה למלחמה, טראומה מצטברת". זה מתכתב עם ההכרזה של בגים שמלחמת לבנון תרפא את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. זו מלחמת "יש ברירה" על פי מינוחו של בגין. עמנואל ברמת סבור, לעומת זאת, שכל מלחמה היא טראומה, וממלחמה למלחמה מדובר בטראומה מצטברת. זה בצמוד לזרם מחקרי בחקר מצבי לחץ שמצביע על אפקט מצטבר. יש גם אסכולה נגדית שטוענת ש"מטראומה לטראומה כוחינו עולה" – הטראומה מחשלת. אמירה כזאת יכולה לעורר את הפאניקה המוסרית. במאמר מביא הכותב שלושה תיאורי מקרים – מ-1948, מ-1973 ומ-1982. הוא טוען שהמקרים הוותיקים מהווים בגדר "ראקטיבציה (-התעוררות מחודשת) של הלם קרב. הכותב רוצה לומר שמלחמה גובה מחיר נפשי. תג המחיר הנפשי של המלחמות הוא אדיר. זו אמירה שלא ניתן לבוסס אפידמולוגית, קשה מאד להגדיר מקרה (זה בעיני המתבונן), וכמו כן יש את ההבחנה בין treated לuntreated, כשקשה מאד לומר שמלחמה מסויימת ייצרה כמות מסויימת של מקרים. אבל המונחים הם כאלה שכולנו משתמשים בהם. מה שמרגיז את עמנואל ברמן היא העובדה שצבא הפסיכולוגים המטפלים שותקים מול התופעה – כאשר אנשים בפוסט טראומה מגיעים אליהם הם לא יוצאים אל הבמה הציבורית בהכרזת "ראו מה המלחמה הזאת חוללה מבחינה נפשית". הוא טוען שאנשי בריאות הנפש מתחמקים בזה, למעשה ממילוי חובתם הציבורית, בדיוק כמו שמכחישי השואה עושים זאת.

באמירות מסוג כזה עמרם מזהה הכלאה בין פסיכולוגיה ופוליטיקה.

(האג'נדה המקצועית של הפסיכולוגים היא אפידמיולוגית – מזהים מקרים וסופרים אותם).

כל המצבים שנציג עכשיו הם מצבים של מלחמה.

ענף הפסיכולוגיה הקלינית נולד מתוך מלחמה – מלחמת העולם השניה.

התופעה של הלם קרב התחילה במלחמת העולם הראשונה – חיילים קרסו בחפירות מתוך אימה. שם נבנתה הפרדיגמה של טיפול מיידי, במקום, בלי לטלטל אותו למתקן עורפי, בהלומי קרב. המטרה – להחזיר אותם לשדה הקרב.

רופא וינאי ידוע שקיבל את פרס הנובל על תגליות במחלת המלריה עמד בראש צוות של אנשים שטיפלו בהלומי קרב באמצעות שוק חשמלי. קמה וועדת חקירה שבדקה את מעשי אותו צוות ומי שקם להגנתו של ראש הצוות היה פרויד (אבינו ומורינו). הוא טען שהחיילים שהתמוטטו סבלו מנוירוזת מלחמה, ומאחר והם הביאו איתם לקרב את הבעיות שלהם לא פלא שהם התמוטטו בנסיבות האלה.

המלחמה הקרה – ממש מעט אחרי מלחמת העולם השניה. עידן בו ריחפה אימת המלחמה הגרעינית (מאזן האימה). פסיכולוגית אמריקאית בשם הרן הרמן כתבה על תפקידם של פסיכולוגים בעידן ההוא. עידן המלחמה הקרה היה עידן של ירח דבש בין פסיכולוגיים לבין הממסד הפוליטי – צבאי. המנהיגות של הפסיכולוגיה האמיריקאית התגייסה ועמדה בראשות פרוייקטים שנוהלו ע"י הצבא האמריקאי – מתיחויות בין גזעיות ועוד.

פאט ברקר regeneration “התחדשות". בספר מתואר סופר ומשורר יהודי בריטי בשם ששון, שהתגייס לצבא הבריטי, לחם בחפירות של צרפת, ביצע מעשי גבורה שזיכו אותו במדליות ובפרסום. ב-1917 יצא ששון בהצהרה שפורסמה בטיימס הלונדוני בה הוא טוען שהמלחמה בה שפכו את דמם החלה כמלחמה הגנה והפכה למלחמת כיבוש, שהמלחמה מיותרת והיה אפשר להשיג את המטרות באמצעות מו"מ. הוא סרב להמשיך להילחם ולפקד, וזרק את המדליות שלו לנהר. הצבא אישפז אותו בבית חולים צבאי שבו היתה מחלקה לנפגעי נפש. הוא הוכרז בפני וועדה צבאית כאדם שסובל מגלגוליה המוקדמים של הלם קרב – עייפות כתוצאה מלחימה, נוירוזת מלחמה, shell shock. הוא אושפז והוחזק שם. הדמות שטיפלה בו, כמו גם ששון, הן דמויות אמיתיות שעובדו לנובלה. לרופא קוראים rivers, והרבה מהדיאלוגים בינהם פונים לאפיקים שמדברים אל ליבו של עמרם. ריברס יצא בזעם מגד כך ששלטונות הצבא פירסמו את העובדה ששון הוא הומוסקסואל – זה לא ממין העניין, ונועד כדי לעשות לו דיסקרטיטציה. מכל מקום – האיש ערק מן השורות והיה צריך להעמיד אותו למשפט צבאי, אבל הצבא העדיף לאשפז אותו לשלושה חודשים בבית חולים צבית, להעביר אותו כל מיני טיפולים וכך להשתיק אותו. אחת הדמויות בספר היא של משורר צעיר שכתב שירים מצמררים כנגד המלחמה ההיא ונגד מלחמות בלבד, והיה הקורבן הבריטי האחרון במלחמת העולם הראשונה, הוא מת בגיל 25. 

מחשבת החינוך - שיעור 5 - אקולטורציה

שיעור 5 – אידיאולוגיה שניה: אקולטורציה

גישה שקשה ללמד בעידן הפוסט מודרני, בו הכל יחסי. לכן מערכת אידיאולוגית שמציבה ביסוד שלה ערכים אובייקיביים (לכאורה או לא, תלוי את מי שואלים) יכולה להראות לא רלוונטית או לא תקפה. למרות זאת ההכרות עם האידיאולוגיה הזאת מאד חשובה.

לפי גישה זו מה שעומד בבסיס ההירארכיה הערכית הוא היע בצורתו כדעת.

זאת מערכת אקסטרינזית – מהחוץ פנימה (כמו הסוציאליזציה).

התורה על רגל אחת – you are what you eat.

תחילה נדון במושג התרבות.

מושג התרבות:

תרבות היא יצירה אנושית, במובן שבני אדם יוצרים אותה.

תרבות היא דבר נרכש, בניגוד להורשה ביולוגית – למשל אינסטינקטים "כל הפעולות והתוצרים הלא פיזיולגיים של האדם שאינם רפלקסיביים או אינסטינקטיביים".

כשנדבר על קולטורה, או תרבות, במובן של לם, דבר על גישה מטא-חברתית – של החברה האוניברסלית, כל בני האדם (בניגוד לסוציאליזציה). כלומר מדובר בערכים אוניברסליים המגדירים את המהות האנושית במיטבה (כן כן, זאת נקודת מבט קצת לא עדכנית אולי, אבל מעכשיו נפסיק להעיר על זה וניכנס לתיאור האקולטורציה מתוך נקודת מבטה שלה).

מדובר בערך שקודם לאינטרסים המטיריאליים – הערכים קודמים למציאות ובתפיבה אידיאליסטית גם מכוננים אותה. בשפת בני אדם, זה שחברה זקוקה בשלב כלשהוא בהוויתה לאי שוויון, העובדה שאי שוויון הוא ערך שנתפס כלא תרבותי, זה לא לגיטימי במערכת אקולטוריסטי.

מכאן ממשיכים וטוענים שהמעמד של ערכים לא טמון באינטרס חברתי או אינטרסים אישיים, אלא הם מקבלים את התוקף שלהם מתוקף קיום רב דורי שהוכיח את הישרדותו במרחב הזמן והמקום, כלומר באופן היסטורי. במובן זה, הספרטנים היו תופעה מעניינת, אך ברברית. כנ"ל לגבי מילת נשים – זו ברבריות. יש קריטריונים להערכתו של העולם והזולת והתרבות השניה שהם אבסולוטיים. דברים ששרדו בהיסטוריה שרדו משום שיש בהם כח פנימי עצום, על זמני ועל מקומי. בגלל זה התוקף שלהם אינו תלוי הקשר – זמן ומקום. יש הירארכיה ברורה שמבחינה בין גבוה לנמוך, בין יפה ולא יפה, בין נעלה לנקלה.

יש כמה הגדרות לתרבות -

פיטרס - "תרבות היא מכלול הפעילות האנושית שאנשים פיתחו במהלך ההיסטוריה מתוך שאיפתם לשלמות המידות". בעברית – תרבות = מה שמרבה האדם על הטבע. התעלות אל מעל הטבעי.

מבחינה היסטורית, העידן התרבותי מתחיל כאשר החלקלאות מתחילה (המילה culture פירושה חקלאות). יש כאן עניין של יישוב קבע מול נדודים, אבל העניין החשוב ביותר הוא בתלות של האדם בטבע. זה הרגע בו האדם מתחיל לפתח את הפרקטיקות באמצעותן הוא משתלט על הטבע. המעבר של האדם ממצב בו הוא מפחד מהאש לבין הרגע שהוא מצא אותה, הוא מעבר מהותי, בעוד המעבר מגילוי האש לנחיתה על הירח הוא מעבר כמותי, כל זה מבחינה תודעתית. העניין המהותי הוא פריצת האדם את המעגל הביולוגי. הוא איננו עוד כאחת החיות. הטענה היא שהאדם היה יצור ביולוגי, טבעי בהתחלה ובאיזשהוא שלב הוא הצליח לפרוץ את המהלך הביולוגי, הטבעי. זוהי לא טענה היסטורית, אלא סיפור מיתי, שמופיע בכל הדתות – בסיפור היהודי, למשל, זה מופיע בסיפור של אדם וחווה עם עץ הדעת, אצל היוונים זה המיתוס של האש – פרומותיאוס, בן האלים שהחליט לגנוב את האש מין האלים ולתת אותה מתנה לבני האדם, ונענש בעונש נורא. העניין הוא שמרגע שהאדם התחיל לשלוט בטבע הוא התחיל לקבוע את גורלו באמצעות התבונה ולא רק הטבע – ברגע זה האדם הפסיק להיות ילד טבע. החריגה הזאת ממלכת הטבע לממלכת ההיסטוריה היא הרגע בו האדם התחיל להיות אדון לגורלו. במובן הזה ההגדרה של תרבות היא כל מה שהוא אנושי, כלומר- כל מה שהוא אנושי מקורו בתרבות. החינוך הקולטוריסטי מכיר בכך שהאדם הוא גם חיה, אלא שהאנושיות ניכרת ביכולת שלנו לחרוג מהחייתיות הזאת. יתירה מזאת, התרבותיות נעשית טבע שני לאדם "היא מנגנת על הפסנתר כאילו זה טבע שני שלה". הטבע הראשון הוא הצרכים הספונטיים – נשימה, מזון, מין. אלו משותפים לחיות, שאינן זקוקות לחינוך. בגלל שהתרבות לא מולדת, אלא נרכשת, מתבררת המשמעות העצמוה של החינוך.

כאן חינוך הוא מצב של התגברות על הטבע (התלמידים נרדמים על השולחן כי זה טבעם העצל, וצריך לרומם אותם משם). טבע האדם אינו טוב אלא משהו שצריך ליילד אותו מתוך הטבע החייתי, וזו מלאכת החינוך. תפיסה אקולטוריסטית לא רואה חברות פרימיטביות, שלא מצליחות להתגבר על טבען היצרי, באור רומנטי (רומנטיקה מחזירה את האדם לטבע).

פה מתחיל להתברר תפקיד החינוך, כי האדם הוא אדם בהיותו שואף אל הדעת, אל ההתעלות, ביכולתו להבחין בין טוב ורע, בין מכוער ויפה. אדם לא ניכר בתפקידיו, ביכולותו לספק את צרכיו הפרטיקולריים, אלא רק בתרבות. לכן, התפתחות של אדם היא התהליך בו הוא מפנים את התרבות (הכוונה להפנמה הזדהותית, ולא בחיקוי, כמו בסוציאליזציה). המטרה של החינוך כאן היא לפתח את האינטלקט, את הרגש המוסרי, את הרגש האסטתי, כי בזה ניכר האדם. “בן תרבות". אדם תרבותי פועל על פי ערכים שמקורם בתרבות. (למשל, שמירה על ערכים מוסריים בצבא). קולטורה היא היכולת להתגבר על מאוויים, גחמות, ערכים לוקאליים, ולייצר קריטריון אובייקטיבי להערכת תרבות. יש עניין לחדשנות – אחרי שרוכשים את הכישורים שנחשבים בקנה מידה תרבותית – פיקאסו או ג'ימי הנדריקס ידעו לצייר ולנגן נהדר, ורק אחר כך יכלו לחדש על זה.

בני אדם בכל תרבות מעריכים איכות.

איך מחנכים לתרבות?

מחנכים אקולטוריסטים מבינים שחינוך הוא תהליך של התגברות והתעלות, שכרוך בעימות עם התאוו והעצלות – עצלות הגוף ועצלות המחשבה, וזהו עימות קשה ומייגע. חינוך כרוך ביכולתשל המחנך להתעמת עם הנטיה של תלמידיו לוותר אל מול קושי, עם חוסר היכולת שלהם להתמודד עם תסכול פסיכולוגי, עם אי ידיעה. את זה עושים על ידי כך שחושפים את הילדים לאוצרות הגדולים של תרבות. זוהי חשיפה שמטרתה לעודד הזדהות והפנמה של התרבות על ידי הילד. הילד אמור לרכוש את הקאנון התרבותי – שהוא העידית של התרבות. עושים את זה על ידי ביקור במוזיאון (שם שומרים אוצרות תרבות), משמעים מוזיקה, מביאים טקסטים קאנוניים, נותנים כבוד לדעת – יצירת הוד. מחנך אקולטורסטי יודע שלשים פוסטר של בר רפאלי בכיתה זה לא תרבותי, כי זה מוריד את הילדים. התפיסה היא להעלות. כמובן שמורה שאיננו בן תרבות לא יוכל לעשות על זה, כי זה קודם כל מדבק (פרום). הנחה בסיסית – לילדים יש חוש לאיכות, ורצון לאיכות.

התרבות הפופולרית – יש מאחוריה היגיון מאד פשוט – זוהי תרבות שמעודדת צריכה והיא מכוונת נמוך, כי נמוך בוחר, ובמובן הזה בית הספר, בתפיסתו האידיאית, הוא מצודה אחרונה. מקום בו ההגיון העסקי לא אמור לפעול ומורים שוחרי טוב יכולים לעשות צעדים אקולטוריסטיים.

האמירה שאין אובייקטיביות והכל יחסי מובילה לעיתים קרובות לחינוך גרוע בכיתה.

נוירופסיכולוגיה - שיעור 4 - תפיסה חזותית והפרעותיה – אגנוזיה

אנחנו נתמקד באגנוזיה במערכת הראיה (למרות שהיא יכולה להופיע בכל החושים, נחקרה בעיקר אגנוזיה ראייתית).

האתגר בזיהוי אובייקטים – ביומיום אנחנו עושים את זה אוטומטית, אבל יש כאן משהו מאד לא טרייוויאלי – אנחנו מזהים חפץ בזוויות שונות, כשהם מוסתרים חלקית, בתנאי תאורה שונים... מאד קשה לשחזר יכולת זאת במחשבים, למשל.

לא ברור האם אנחנו מכירים מספר מסויים של זוויות שאנחנו מכירים, או שיש לנו פרוטוטיפ תלת מימדי. 

יש זיהוי ברמות שונות – קטגוריה בסיסית: איזה או אוטו, גבר / איזה, זהות ספציפית – האם הבנאדם הזה הוא אובמה? המח עושה את כל התהליכים האלה, ולא ברור אם זה תהליך אחד או כמה תהליכים שונים, ובאיזה סדר זה קורה (ייתכן שעבור קטגוריות שונות הסדר שונה – למשל – כסא קודם נזהה שהוא כסא ואז שהוא שלנו, אבל פרצוף, הטענה היא שקודם נזהה שהוא שלנו / מוכר ואז שזה פרצוף [אני לא משוכנעת]). 

רמות עיבוד תפיסתי – במודל של Marr – 1982:

הטענה – מחפץ תלת מימדי החפץ הופך לתמונה דו מימדית על הרשתית, ומשם עובר לייצוג מנטלי תלת מימדי.

יש המון מודלים באשר לאיך שזה קורה: מחשבים מנסים לעשות זאת בצורה טובה, ללא קשר לאדם, ומודלים אחרים מנסים למדל את תהליכי הזיהוי אצל אדם, ושניהם לא ממש עובדים.

אנחנו נדבר על מודל אחד, המודל של מאר, שמסביר (באופן חלקי, הוא היה יותר טיפוס של מדעי המחשב, לא נוירופסיכולוג) אגנוזיות.

המודל של מאר:

גירוי בעולם (תלת מימדי) --> primal sketch, תמונה דו מימדית ממש פשוטה --> 2.5 D sketch, קצת יותר מפורט --> ייצוג תלת מימדי, ייצוג שבאמת רואה את האובייקט, יכול לסובב אותו בראש ולדמות אותו מכיוונים שונים.

דוגמא – פטיש. בשלב הראשון יש גבולות של האובייקט, הבדלים בין צבעים ובין טקסטורות (מטאפורה – v1). בשלב השני יש את האובייקט מהזווית שאנו רואים אותו. בשלב השלישי אנחנו מקבלים ייצוג תלת מימדי של האובייקט שאפשר לסובב וכו'. בהמשך, יש את הזיהוי – אנחנו מכירים בכך שזה פטיש, וזה מאפשר לנו לזהות את השימוש, לקשר למערכת מושגית שלמה. בשלב הבא אנחנו מגיעים ללקסיקון – למילה פטיש על כל הקשריה ושימושיה.

אם יש פגיעה במעבר ממערכת לקסקלית לסמנטית, יש אפאזיה. בכל זאר החוליות נקרא לפגיעה אגנוזיה – הפציינט יוכל להעתיק את האובייקט במדוייק – הוא רואה אך לא יוכל לזהות. נראה פגיעות בכל הרמות של המודל.

המבנה ההירארכי של מערכת הראיה - 

מאזורי הראיה הבסיסיים ביותר בv1 המערכת הולכת לעיבוד הירארכי של הראיה – ככל שהעיבוד מתקדם יותר יש יותר אינטגרציה של מידע. 

בשעה הקרובה נערער על התפיסה הזאת של המערכת ההירארכית. יש שורה של עדויות לכך שהמערכת אינה עד כדי כך הירארכית. המערכת היא לא רק הירארכית – יש הרבה קשרים מורכבים יותר שנשאר לנו לגלות. לא תמיד יהיה לנו הסבר לתופעות, אך הם יערערו על התפיסה הקודמת.

בדקו בקופים פעילות נוירונאלית במערכת הראיה. הציפיה היא שתהיה קודם פעילות רק בv1, ואז  רק בv2, וכן הלאה. מה שרואים הוא שכבר בשלבים ראשוניים יש פעילות באזורים גבוהים יותר, ולעומת זאת – נוירונים בv2 מתחילים לפעות הרבה אחרי אזורים גבוהים. מסתבר שאמנם יש איזושהיא הירארכיה, אך המון תהליכים מתקיימים במקביל.

עדויות מבני אדם – קצת מורכבות יותר -

• blindsight- תופעה אצל פציינטים עוורים לגמרי (אנחנו רואים תצלומי מח של פציינט שעיוור לגמרי בשדה הראיה הימני, הוא לא רואה שום דבר שם, ולעומת זאת בשדה הראיה השמאלי הוא כן רואה). כשמבקשים מהם לנחש, בעיקר דברים שקשורים לתנועה, הם הצליחו מעל לניחוש, למרות שטענו שהם לא רואים.

במצגת יש כמה תמונות. צבע אדום – הגירוי בשדה הראיה הימני (פעילות בהמיספרה שמאל). בצבע ירוק – בדיוק הפוך – אילו אזורי פעילים אצל נבדק נורמלי כשמציגים מידע לשדה הראיה השמאלי, ובצהוב – אזורים שפעילים בשתיהם (?). 

אחנו רואים אצל הפציינטים שמדווחים שאינם רואים כלום בשדה הראיה הימני שיש פעילות ספציפית למידע בצד הזה של המרחב (אדום), נוסף לכך שהניחושים שלהם טובים יותר בקשר לגירויים מסויימים בצד הפגוע. יש פלסטיסיות של המערכת – יש אזורים שנהיו מומחים לשדה הראיש שלא היו מומחיים אליו קודם, וגם אזורים שנשארו מומחים לשדה הראיה שלהם – הקונטרלטרלי, למרות שv1 לא מעביר להם מידע.

• V5    .2  blindsight  – אזור שאחראי על תנועה. יש פעילות תקינה, בשתי הצדדים. רואים שכל המיספרה רגישה יותר לתנועה בצג הקונטרטרלי (זה שהיא אחראית לו, כלומר – לא מדובר במנגנון פיצוי) בדיוק כמו בנבדקים נורמליים, למרות שהנבדק מדווח שאינו רואה כלום. [במצגת – קו אדום – פעילות בשדה ראיה ימין (?)]. אנחנו למדים:

1. 1. יש מעבר לאזורים גבוהים יותר אפילו אם v1 פגוע לחלוטין.
2. 2. כשאין פעילות תקינה בv1 הגירויים אינם מגיעים למודעות. 

• ראיה ללא אזורי ביניים – מקרה LG. חולה עם אגנוזיה מלידה – דבר ממש נדיר. בצילומי המח שלו הוא נראה רגיל לגמרי, אך יש לו אגנוזיה לתמונות שונות – בעיקר בתמונות דו מימדיות – מזהה יותר בעזרת תנועה. פרוסופוגנוזיה חמורה. תפקוד נורמלי לחלוטין.

אזורים צהובים – כל מה שמפעיל את מערכת הראיה, לעומת מה שלא מפעיל את מערכת הראיה. רואים פעילות תקינה לגמרי באזורים גבוהים ונמוכים, אך אין שום פעילות של אזורי הביניים (ייתכן שיש מעט פעילות ,אך לא רואים). 

• סדר הזמנים של הפעילות המוחית בגירוי מזהה

ניסוי מתוחכם שכולל fMRI וגם MEG (למג יש רזולוציה מצויינת בזמן). 

היו גירויים ממוסכים ולא ממוסכים (את הראשונים יותר קשה לזהוץ, בדרך כלל נבדקים לא מצליחים לזהות). משווים את המקרים של הגרויים הממוסכים שזוהו לאלה שלא זוהו, כדי לראות מה מייחד את התהליכים המוחיים בתנאי זיהוי. 

מצגת – מצאו אזורים שקשורים לזיהוי: אזורים של המערכת האוקסיפיטלית, אזורים של ה fusiform שהם אזורים יחסית מתקדמים שקשורים לזיהוי גירויים במערכת הטמפורלית, ואזורים קדמיים יותר שנחשבים מאד גבוהים בהירארכיה, שלא ידוע (בניגוד לשתיים הקודמים) שקשורים לזיהוי, אלא לקבלת החלטות, גישה וכו'. ציפו שהסדר יהיה כמו שכתוב.

מבחינת הסדר התגלה שהאזורים האוקסיפיטליים אכל פעלו ראשונים כמצופה. 

במצגת – כחול מופיע ראשון, זה הקו שמראה את הפעילות באזורים הכי קדמיים – קורטקס אורביטלי פרונטלי. 

וורוד וירוק – פוסיפורם, שמאל וימין – שפעלו אחר כך. זה מאד מפתיע! 

• העדות האחרונה – זיהוי אמוציות ללא זיהוי הגירוי binocular rivalry 
• נבדקים בריאים קולטים מידע בשתי העיניים. היום יש דרכים לסנן צבעים, כך שכל עין רואה צבע אחר. באמצע המסך מציגים פרצוף/בית, כחול/אדום. הגירויים מוצגים אחד על השני באמצע המסך, וכל המיספרה מקבלת מידע רק על גירוי אחד. יש תחרות בין ההמיספרות. (אחת רואה בית ואחת רואה פרצוף). כל המיספרה בטוחה שהיא ראתה גירוי אחד ורק אותו. 

מסתבר שהנבדק מדווח על גירוי מתחלף – גם אם מוצג רק צמד גירויים אחד ללא הפסקה והנבדק מסתכל עליו ברציפות. (הוא אומר: “ראיתי בית. לא, רגע, זה פרצוף!” וכו'). 

אנחנו רואים שכשהנבדק מדווח שראה פרצוף הFFA פעיל מאד, והפעילות נמוכה כשהנבדק מדוווח כשרואה פרצוף (ובאופן דומה בPPA ובית). 

מה שמעניין הוא הפעילות באמיגדלה – יש הבדל בין פרצופים נייטרליים ופרצופים מאיימים, ואין כמעט הבדל בין מצבים בהם הנבדק דיווח שהוא רואה בית או פרצוף – כלומר: האמיגדלה הגיבה ללא קשר למודעות של הנבדק לגירוי – מערכת שעוקפת את המערכת הרגילה. 

Reversed hirarchies -

תיאוריה שאומרת שבמערכת התפיסה קורים שני דברים בו זמנית – מערכת שעובדת כמו המודל הקלאסי, ומערכת שבו זמנית עובדת כל הזמן הפוך – אנחנו כל הזמן מודעים לתמונה הגלובלית, ורק אח"כ לפרטים הקטנים (למשל, פרצופים, או כל גירוי מורכב אחר – נראה סוס לפני שנראה מכמה קווים הוא עשוי, ואם הוא צעיר הוא זקן). כנראה שהמודעות שלנו עובדת בצורה השניה, ההפוכה-   top – down. 

Ventral and Dorsal visual pathway functions - 

מסלול ונטרלי – מסלול ה"מה".

מסלול דורסלי – מסלול ה"איפה" (התמצאות במרחב).

מחקר קלאסי – אימנו קופים לזהות איפה האוכל לפי מיקום (שמאל / ימין) או לפי צורה (האוכל תמיד נמצא מאחורי חפץ מסויים). אחר כך ביצעו פגיעה סלקטיבית במערכת הדורסלית או הונטרלית. מצאו שפגיעה במערכת הונטרלית פגעה במציאת המזון שקשורה לזיהוי חפצים, אך לא כשמציאת המזון קשורה להתמצאות במרחב (שמאל ימין) ולהפך במערכת הדורסלית.

Patient DF – פציינטית עם פגיעה נרחבת במערכת הוונטרלית. לא היתה לה בעיה בזיהוי מיקום, אלא בזיהוי "מה", זיהוי אובייקטים. כל שאר התפקודים היו נורמליים לגמרי.

אנחנו רואים במערכת קונטרסט בין אזורים שפעילים בזיהוי אובייקטים (אזור LO, מאד פגוע אצלה) לבין אלה שקשורים בראיה אל לא בזיהוי אובייקטים. 

משימת העתקת חפצים – מאד פופולרית בפגיעות כאלה. אפשר לראות אצל די אף שהיא רואה משהו, אבל זה מאד שונה ממה שיש במציאות. 

שללו אמנזיה – חוסר זיהוי חפצים באמצעות בדיקת זיהוי חפצים בחושים אחרים, וציור מהזיכרון. 

הם (מי?) מזהים הכי טוב תלת מימד, ופחות – אוריינטציות שונות (אבל היא תופסת את העיפרון בדיוק בזוית הנכונה!), חפצים מוסתרים חלקית, ציורי קו (הכי קשה), דו מימד.

במשימה נוספת היא התבקשה להציג את האוריינטציה של חריץ, והיא לא הצליחה בכלל. לעומת זאת, כשביקשו ממנה להכניס את הכרטיס לחריץ היא הצליחה. כנראה שזו לא אותה מערכת – זיהוי אוריינטציה וכיוון אוריינטציה הן מערכות נפרדות.--> דיסאסוציאציה!

נבדקים בריאים מבצעים כרגיל. כמו תמיד בדיסאסוציה נחשוש שיש הבדל בקושי המשימה. לכן נחפה דיסאסוציאציה כפולה. מסתבר שיש חולים שלהם יש אטקסיה אופטיקלית (קושי להפנות קשב לאובייקטים במרחב), ואז יש תופעה שבאותה משימה הם לא מצליחים להכניס חפץ לחריץ, אך כן מצליחים להראות את האוריינטציה עם היד. --> דיסאסוציאציה כפולה, איזו שמחה!

הדיסאסוציה הכפולה הזאת שינתה את התפיסה לגבי המסלול הדורסלי והוונטרלי. 

המסלול הוונטרלי נחשב כקשור לתפיסה, והמסלול הדורסלי קשור לתפיסת מרחב, התמצאות במרחב.

אגנוזיה חזותית

-נוירופסיכולוגים עושים הכללות, ולמעשה כל פציינט קצת שונה.

נראה סרט, יש שם אדם שמזהה תמונות ספוטות ואת הסביבה, ולכן לוקח זמן לגלות שיש לו בעיה בתפיסה.

ליסאור – חילק את אגנוזה לשני סוגים עיקריים:

• אגנוזיה אפרציטיבית – בעיות בתפיסה (מצליחים להעתיק)
• אגנוזיה אסוציאטיבית – בעיות בזיהוי (לא מצליחים להעתיק)

משתמשים בחלוקה הגסה הזאת עד היום, אבל היא לא ממש מדוייקת.

אנחנו רואים שחולים עם אגנוזיה אפרציטיבית לא מעתיקים באופן שרירותי לגמרי, אבל לא מצליחים להעתיק. לעומת זאת, עם אגנוזיה אסוציאטיבית יש העתקה מדוייקת, אפילו מדוייקת מדי. ההעתקה מוזרה – הם מעתיקים לפי קווים, א לפי צורה כללית, ויעתיקו גם קפלים או קמטים על הדף.

אנחנו נתמקד באגנוזיה אפרציטיבית.

יש נזק באזורים אוקסיפיטליים – הרבה פעמים נגרמות מהרעלה או ניסיונות התאבדות. יש פגיעה מאד מפוזרת – כנראה בקישוריות בין אזורים ראשוניים. יש שונות מאד גדולה בין פציינטים – חלק מליחים לזהות הבדלים בצבעים, חלק בטקסטורה, חלק בקונטור. לכולם יש בעיה בסיסית בתפיסה, והם לא מצליחים להעתיק. 

Mr.S – בעקבות הרעלת CO לא מצליח לזהות צורות בסיסיות. מלבד זאת תפקודים תקינים. מזהה אובייקטים יותר טוב אם הם תלת מימדיים, ויותר טוב אם הם בתנועה. אפילו אם מזיזים את הציור הדו מימדי זה משפר את הזיהוי שלו.

Mr.X – בעיה בזיהוי צורות בסיסיות. מצליח לזהות צורות כשמתווה בידו את הקונטור. עובר רק כשיש קווי מתאר מודגשים וברורים. כאשר יש קוים מסיחים (באותו תבע ועובי) / חלקים חסרים, הוא לא מזהה. 

גירוי אנקדוטלי – אנחנו רואים this, הוא רואה 7415.

הסברים לאגנוזיה אפרציטיבית - 

• פגיעה באחד השלבים הראשוניים (שונה מפציינט לפציינט) במודל של מאר.

המון פגיעות קטנות בשדה הראיה. לפי הסבר זה הם רואים מבעד לאיזשהוא מיסוך (בתמונה – הוא לא רואה את האזורים השחורים). זה מסביר למה עוזר לחולים אלה כשהם יכולים לעקוב עם היד אחרי הקונטור, או הבדלים בצבע, או למה יותר קשה להם כשיש נקודת מבט חריגה. 

סימולטגנוזיה - 

אגנוזיה מאד ראשונית.

שני סוגים: דורסלית וונטרלית (בהתאם למסלול שנפגע). מדובר באנשים שלא מסוגלים לזהות שני חפצים בו זמנית.

סימולטנוזיה דורסלית – חולים שמתנהגים ממש כמו עוורים (לעומת אגנוזיות אחרות, בהן החולים מתנהגים די נורמלי), הם מסתובבים עם מקל או כלב נחיה, ובתנאי מעבדה רואים שהם כן מסוגלים לזהות, אבל רק דבר אחד במרחב כל פעם (חלק מסינדרום בלינט). בעיה בקשב מרחבי. חוסר יכולת למקם את הקשב בכל המרחב ולעשות אינטגרציה של כל מה שהם קולטים. 

נראה דוגמא לחולה כזה – רואים בעיה מרחבית, לא רק בזיהוי. 

אבל מה זה בעצם אובייקט?

כשמציגים לחולה את האותיות a,b,c אפילו אם הן היו מקובצות אחת על השניה, הוא ראה בכל פעם רק אחת מהן. לעומת זאת, כשמציגים משפט הוא יתפוס בכל פעם מילה. לעומת זאת, אם נציג מילה באותיות גדולות הוא יתפוס בכל פעם אות. אנחנו מבינים שהגדרת אובייקט היא לא טריוויאלי. זה לא קשור בהכרח לגודל שדה הראיה, והגדרה מאד חמקמקה. 

אולי זה קשור למורכבות הגירוי?

דוגמא לחולה שהציגו לו מגן דוד, שזה אולי גירוי מורכב, והוא זיהה אותה בלי בעיה. כשהציגו לו את אותה צורה מורכבת משני צבעים הוא הצליח להפנות את הקשב רק למשולש אחד בכל פעם.

משהו בתפיסת הגשטלט בכל זאת נשארה – הוא הצליח לחבר כמה עיגולים מסודרים בצורת מלבן ולזהות כמלבן. 

סימולטגנוזיה ונטרלית – בעיה שקשורה בזיהוי. תפיסה מרחבית תקינה, לא מתנהגים כמו עוורים – לא מזהים שום דבר אלא רק דבר אחד בכל פעם. מאד קשה לנו לדמיין את זה – עולם שבו לא מזהים אך רואים. מאד בולט בתחום הקראיה – קוראים אות אות. תמונוה מורכבת – יראו פרט אחד – איש, גלגל, אוטו, עצים, יהיה להם מאד קשה לחבר את זה לסיטואציה קוהרנטית שהתמונה מציגה.