חירות רצון והכרח
שבוע 13
24/05/2011
אם אדם יכוון את התנהגותו לפי הגיון, אז העמדה האובייקטיבית, הפיזיקלית לא אומרת כלום על מצבו – ללא קשר לדטרמינזם. כאשר מתארים מערכת פיזיקלית מונחים כמו רצון או כוונה לא נמצאים בתיאור, אלא רק חוקי טבע. זה שהם לא מופיעים שם, לא שולל אותם, זוהי עמדה אחרת מתוכה מעריכים בני אדם, וזו עמדה פורה ויעילה, ללא קשר למקום המערכת הזו בסדר הטבע – והן כוללות מושגים כמו רצון, שליטה, פתיחות לשיחה, ובפרט בענייני מוסר – לשיחה ולהשפעה.
כאשר יוצאים מההקשר הנ"ל, של עמידה בגובה העיניים, ומתכלים על כוליותו של האדם, ותוהים על קיומו, אז כל המערכת – על כל פתיחותה מסתברת כחלק מהשרשרת הסיבתית שבטבע, ונקבעת על ידה באופן דטרמיניסטי ע"י תהליכים קודמים. יחד עם זה, בגובה העיניים, השאלות האלה על יצירת העצמי הן מחוץ לאופק.
מצב העינייים בין מור ואוסטין:
מור: אדם בעל רצון חופשי וודאי יכול אחרת, וכן הוא אחראי מוסרית. הפירוש הקומפ' של מור יכול אחרת מפשיט את הסיטואציה הקונקרטית. קונקרטית – עבר אחד – עתיד אחד: אין התפצלויות. כאשר מדברים על שרשרת האירועים הקונקרטית מדובר בשרשרת אחת. לדעת מור, המושג יכול אחרת לא מתייחס להתפצלויות בשרשרת נתונה אלא מפשיט במשהו מסדר האירועים – ואומר: אילו היה רוצה אחרת היה יכול אחרת. זה משרטט באופן היפוטתי קו אחר לגמרי, שלא מוביל מעבר ריאלי לעתיד ריאלי, אלא משרטט היתכנות על יסוד היקבעות אחרת, וזה מתיישב עם העובדה של דטרמינזם.
למה זה מעניין? כי זה מבחין, למשל, אדם שיודע לשחות מאדם שלא, וכו'.
אוסטין: ע"ס אינטואיציות לשוניות – יכול אחרת מתייחס בדיוק לאותה סיטואציה – עם הדוגמא של קליעה לגומה. אליעזר הוכיח שזו הוכחה גרועה שאולי אף תומכת בעמדה היריבה.
מה עושה דטרמינזם לתודעה שלנו כפועלים?
הסבר: כאשר אני שוקל כיצד לנהוג, מה יעשה הגילוי שעבר אחד – עתיד אחד –ולמעשה לא פתוחות בפני אלא רק דרך אחת?
יש ליברטנים שאומרים שאי אפשר לפעול מתוך הבנה שהמעשים גזורים – וכאן יש אינקומפטיביליזם שאי אפשר לענות עליו. אליעזר חושב שהשאלה הזאת עמומה, ושהמאמר של נייגל מחדד אותה, כי עיקרה הבחנה בין פרספיקטיבת הפועל והמתבונן / סובייקטיבית ואובייקטיבית (-הסמנטיקה משנה!).
n הלקחים מהדיון של נייגל ובוק לגבי פרספקטיבת פועל ישליכו גם לגבי פרספקטיבת מתבונן. האמירה היא שגם פרספקטיבה מגוף שלישי אינה בהכרח מודרת, והלקחים לגבי פרספקטיבת פועל צריכים להיות מיושמים גם על פרספקטיבת מתבונן.
ß זו סקיצה לגבי מה שנעשה היום.
נייגל מציג את הבעיה שפרספקטיבת פועל לא מתיישבת עם דטרמינזם. עצם העובדה שאדם חושב איך לפעול מבטאת את העובדה שהוא מניח שהדבר לא נקבע – כי אם הדבר נקבע מראש לא היה טעם להשקיע מחשבה. האדם מניח שהנימוקים שלו הם שקובעים את ההחלטה. [ניידגל לא הולך לכיוון של סארטר – שעצם העובדה שפועלים מתוך הנמקות היא נגד החופש. נייגל עומד עם שתי רגליים על הקרקע].
מפרספקטיבה חיצונית, מי שמסביר את פעולת הפועל לוקח בחשבון מאפיינים של הפועל – נסיבות, פסיכולוגיה, חינוך וכו' – הפועל לא לוקח דברים אלו בחשבון.
נקודה שניה, והיא החשובה אצל נייגל, היא שמדובר בסתירה בפרספקטיבת הפועל עצמה, שסובלת מחוסר קוהרנטיות (ולא סתירה בין שתי פרספקטיבות שונות – פועל ומבט אובייקטיבי). הסתירה היא ברעיון של אוטונומיה – אם ננסה להבין מה מובלע באידיאל האוטונומיה נגלה סתירה – כי הרצון להסביר את הפעולה הוא לא רק של מתבונן מבחוץ, אלא גם של הפועל עצמו, ויש סתירה בין הרצון להסביר לבין ההיכלאות בפרספקטיבה של עצמו.
פעולה חופשית היא כזאת שמבוארת בשלמות על ידי הנימוקים שלה. מצד אחד אני, כפועל אוטונומי, מתיימר למצב בו הפעולה שלי מוסברת רק ע"י הנימוקים שלי, אבל בסופו של דבר אני חייב להסביר למה עשיתי את אותו הדבר מאותם הנימוקים ולא דבר אחר מתוך נימוקים אחרים. אני מתלבטת אם ליסוע לתל אביב כדי ללכת לים או לירושלים כדי ללכת לכותל. אני יכולה להסביר שנסעתי בסוף לירושלים כדי ללכת לכותל, אבל למה לא נסעתי לתל אביב כדי ללכת לים? האוטונומיה של הפועל רוצה לגזור את הפעולה אך ורק מתוך הנימוקים של הפועל, אבל הוא נותר אם לקונה בהסבר. מהצד אפשר להסביר את הבחירה מתוך הנסיבות (דטרמינזם) או [-- נייגל הוא אינקופטיבילסט גם עם אינדטרמינזם] שזה שרירותי, ובכל מקרה – אידיאל האוטונומיה שבוי בסתירה פנימית. יש כאן מהלך שמהדהד לפרנקפורט – פרספקטיבת הפועל והשוקל היא כזו ששום עובדה אישיותית – גם אם נלקחת בחשבון, לא נלקחת כנתון – הכל מתערער ומערער על דברים אחרים. אם נדחוף את זה עד אינסוף נגיע לפרדוקס, אבל אליעזר אומר שאי אפשר לעשות את זה במציאות. גרעין האמת – יש יומרה אינסופית באידיאל האוטונומיה, כי שום שיקול לא שם סוף להתלבטות – כל שיקול, גם נתון פסיכולוגי, שעולה לדיון, הופך מנתון לשיקול נוסף. אבל אנחנו תמיד פועלים, שוקלים מתוך נקודה עיוורת. אפשר להאיר כל נקודה כאשר היא עולה, אבל לא את כל הנקודות. מי שמסתכל מהצד לא רואה איך הנתונים הופכים נקודה לערעור, ומנקודה זו אפשר לתת הסבר סיבתי. \
נייגל שם את הקו בין פרספקטיבה אובייקטיבית וסוביקטיבית, בקן בין פרספיקטיבת פועל ומתבנן. אצל סטרוסון פרסקטיבה מעורבת ואובייקטיבית הן שתיהן פרספקטיבות של מתבונן מהצד. פרספקטיבת מתבונן לא עשוייה מעור אחד – היא מורכבת משתי העמדות של סטרוסון. כאשר אני נעלב, חש טינה, הכרת טובה – אני לא בעמדת פועל, כך שלפי נייגל זה נופל בצד האובייקטיבי. גם מבט של מי שמסתכל מהצד יכול להיות יותר ופחות אובייקטיבי – מנוכר יותר ופחות. הסברים סיבתיים לא יככבו בפרספקטיבה מעורבת. אנחנו, בכל אופן, נתמקד להבא יותר בהשלכות על פרספיקטיבת הפועל.
גילברט רייל: כאשר אני מסתכל על עצמי בדיעבד, או על אחרים, לא קשה לי לחיות עם זה שלאו צפויים, אבל לחשוב על זה תוך כדי החלטה זה מבלבל – לא מסתדר, יוצר מבוכה – "כמו השחין שמנסה להשיג את הגלים שהוא שולח לפניו". ננסה להבין את אופי המבוכה, ונגלה שמדובר בבעיה פרקטית ולא מטאפיזית.
האם כאשר אומרים "יכול" "אפשרי" מדברים בהפשטה או לא?
בפרספקטיבת הפועל, מאד הגיוני לדבר על אפשרויות. הפועל מרגיש שיש לו כאלה. האם המושג של אפשרויות שמתפקד בחשיבת השוקל הוא מושג מופשט או קונקרטי?
מונחים מופשטים – אטום החמצן שיכול להתרכב עם שני אטומי מימן, אבל לא תמיד יעשה זאת, ומוכנית הפרארי שיכולה ליסוע על 300 קמ"ש וכו'.
האבחנה החשובה של בוק היא בים הפרספקטיבה התיאורטית (תבונה תיאורטית) לבין זו של הפועל ("תבונה מעשית" – עניינה לשקול ולפעול), וכאן מתברר שיש דרישות שונות: המטרה של חשיבה תיאורטית היא לתאר את העולם ואת האירועים שמתרחשים בו, ולספק הסבר שיטתי שיסביר את כל האירועים כהכרחיים או יציג אותם כבלתי נגישים להסבר נוסף (=מחווה לאינדטרמינזם – פיזיקת הקוואנטוים וכו'). [-מספר האפשרויות יצטמצם לאחד / היו יכולות להיות עוד אפשרויות אבל אי אפשר לצפות (?) ].
מנקודת ראות תיאורטית לשאול אם הפועל היה יכול לפעול אחרת אם היה רוצה אחרת, זה לא מעניין כמו לשאול אם כדור הביליארד היה יכול להיכנס לגומה אם היו דוחפים אותו בזווית אחרת. זו הפשטה מיותרת. התשובה צריכה לערב את המציאות כפי שהיא - על כל ההיקבעויות שלה, כולל רצון הפועל. אנחנו חותרים להבין את כל החוליות בשרשרת הקונקרטית (גם אם אחרי כל ההיקבעויות יש חוליה דטרמינסטית.ץ אבל כאן המדע נעצר). קומפ' מתעקשים להפשיט את השאלה אילו אפשרויות פתוחות בפני האדם מהעניין של אילו רצה – ובוק אומרת שהרצון של האדם היא חוליה בשרשרת הקונקרטית, ואי אפשר להתעלם ממנה.
חשיבה מעשית: אדם ששוקל בדעתו הוא חלק מתהליך השיקול, ואינו מנסה לשער מה תהיה ההחלטה שלו, אלא להחליט. יש סתירה פרגמטית בין שתי עמדות (פספתי משפט – בעמדה השניה יש דרישה שאדם ייקח בחשבון, כאשר הוא חוכך בדעתו, או האופן בו הוא שוקל) שאני יכול להימצא בהן – לופ: כשאני שוקל מה לעשות אני לא יכול לקחת בחשבון את האופן בו אני שוקל מה לעשות. גם אם אני מנסה לעשות את זה, זה נכנס לתוך המנגנון של השיקול דעת – הייתי צריך לשקלל גם את שקלול השקלול וכו'. אין מנוס.
המושג של האפשרות שרלוונטי לשיקול והתלבטות הוא המושג של מה אוכל לעשות אם אחליט. הפעולה של שיקול מעמדת הפועל נוגעת למה שיש בידי – אני לא יכול להניח מראש שהוא כבר קרה. אם שואלים מה אפשרי ומה לא בלי שום הפשטה – אז יש רק אפשרות אחת בהכרח – שנגזרת מעבר אחד – עתיד אחד, ולכן כשאני רוצה לשמר את המושכג של אפשרויות אני חייב לדבר על הפשטה מסויימת – אפשרי באמת הכוונה בהפשטה ממה שאחליט בסוף.
יש כאן חיבור להקשר הקונקרטי של שיקול דעת, ותרומת בוק לדיונוני היא בך שהיא לוקת את המושגים מהקשר מגוון ובוחנת אותו בהקשר המסויים של פרספ' פועל עם התובנה שבפרסק' זו תפיסת האפשרות חייבת להיות זו של הקומפ'. בהמשך נאמר שזה אופייני גם לפרספק' המתבונן.
