פסיכוביולוגיה - שיעור 4 - התנהגות רביה, המשך + ריגוש

09/03/2011

יום רביעי

תהליכים פסיכוביולוגיים

שיעור 4

התנהגות רביה – המשך:

התבגרות מינית:

בגיל ההתבגרות מתרחש השיא השני של הפרשת הורמוני מין, ומתפתחים סימני המין המשניים – שמאפשרים זיהוי של המין.

(בשתי המינים) היפותלמוס --> הורמון: גונדו טרופין ריליסינג הורמון GnRH--> היפופיזה קדמית: FSH+LH --> אל איברי המין-->

נקבות – שחלות: אסטרדיול / אסטרוגן (בבע"ח).

זכרים – אשכים: טוסטסטרון.

אסטרדיול – התעבות רירית הרחם (מאפשר פוטנציאל התעברות), פיזור השומן בגוף, הבשלת איברי המין הנשיים,

בנקבות מופרש גם טסטוסטרון מבלוטת האדרנל ותפקידו לגרום לשיעור בבתי השחי ובאזוא איברי המין.

טוסטסטרון – (בזכרים) שיעור, נסיגה של שיער באזור הראש, עיבוי והנמכת הקול, פיתוח שרירים, איברי המין הזכריים החיצוניים מתפתחים.

מחזור הרבייה בנקבה

• בהרבה מאד בע"ח יש מחזור רביה, אבל הוא לא חודשי. עכברה – מחזור ביוץ נמשך ארבעה ימים (סיבה אבולוציונית – כי הם נטרפים הרבה. בדומה – ההריון נמשך 21 יום, וביום ההמלטה יש פוטנציאל להיכנס שוב להריון), ללא דימום – אלא רק שינוי של תאים באזור הבטן.
• בנות אדם – מחזור חודשי, כולל דימום (במקרה בו האישה לא נכנסה להריון).

היפופיזה אנטריורית (קדמית) --> FSH --> דרך מחזור הדם אל השחלות --> זקיקים = תאי אפיתל שעוטפים את הביצית שגורמים לה להתפתח ולהתחיל לזוז קדימה --> הזקיק מגיע לבשלות --> אסטרדיול: רמתו בדם מתחילה לעלות ולעלות, והוא מהווה פידבק למח. כשהיפופיזה האנטריורית רואה שיש מספיק אסטרדיול בדם --> LH --> לזקיק, פקודה לשחרר ביצית --> הזקיק נפתח והביצית נפלטת החוצה = ביוץ. הזקיק נשאר בשחלה, נסגר קצת והופך לגופיף צהוב, שמפריש --> 1 אסטרדיול 2 פרוגרסטרון (-הורמון שמתחזק הריון – שומר על רירית הרחם יציבה, ומפסיק את ייצור הביציות בשחלות). בינתיים הביצית --> משחלות --> חצוצרות --> אל תוך הרחם. אם הביצית מופרית --> מתחיל הריון. אם לא --> כל תוכן הרחם קורס, ומתחיל הדימום. ככל שהדימום יותר סמיך, רירית הרחם היתה עבה יותר, כלומר הסיכוי להיכנס להריון היה גדול יותר.

התנהגות מינית – מטרתה ליצור את המפגש בין זכרים ונקבות.

התנהגות מינית – זכרים:

דפוס התנהגות די קבוע ברב בע"ח – מטרת האקט המיני לשפוך את הזרע פנימה. בעכברים (וחולדות) – אוקיי, זה מפורט במצגת. Coolidge effect – זכר שנמצא בתקופה הרפרקטורית מגיב לנקבה חדשה כמו זכר רענן. (קיים גם בחיות אחרות. יש לכך היגיון ביולוגי).

הורמונים:

1. טוסטסטרון – מופרש מהאשכים וגורם להתנהגות מינית ומחשבות מיניות. כאשר מעקרים זכר רואים דעיכה בחשק המיני.
2. אוקסיטוצין – מופרש מההיפופיזה האחורית – מופרש בשיא האקט המיני וגורם להתכווצויות של איבר המין ופליטת הזרע החוצה (בנקבות הוא גורם לתשוקה, וחשוב לתהליך ההריון). מכנים אותו הורמון האהבה ויש שמשתמשים בו באופן חיצוני.
3. פרולקטין – מופרש מבלוטת ההיפופיזה הקדמית, מגיע לאיברי המין וחושבים שהוא אחראי על התקופה הרפלקטורית. (היפר פרולקטימיה – תסמונת שגורמת לדעיכה בחשק המיני בזכרים – תקופה רפלקטורית ארוכה מדי).

התנהגות מינית – נקבות:

רק נקבה מיוחמת תראה התנהגות מינית (נקבה לא מיוחמת לא נותנת לזכרים להתקרב אליה – תוקפת).

נקבה מיוחמת (אנחנו מדברים על עכברות וחולדות, כן?) - התנהגות חיזור: hopping & ear wiggling . הזכר לא עומד בזה.

היענות – לורדוסיס – הנקבה נעמדת בצורה מוצקה ומאפשרת לזכר לטפס עליה (קיים כמעט אצל כל בעלי החיים ההולכים על ארבע).

הורמונים:

1. אסטרדיול – 40 שעות לפני שמתחילה ההתנהגות המינית רמת האסטרדיול מתחילה לטפס.
2. פרוגרסטרון – רמתו עולה מיד לפני ההתנהגות המינית.

ניסו להזריק לנקבה פרוגרסטרון ולהכניס לכלוב עם זכר – והיא לא הסכימה להזדווג --> השלב המקדים של האסטרדיול הוא הכרחי.

לוקחים זכר שסורס בגיל צעיר, ואז בגיל ההתבגרות מזריקים לא אסטרדיול ואז פרוגרסטרון – הוא מתנהג כמו נקבה – מבצע לורדוסיס.

אם לוקחים נקבה ומעקרים בגיל צעיר, ובגיל ההתבגרות מזריקים לה טוסטסטרון, היא תתנהג כמו זכר ותטפס על נקבות אחרות.

מכאן רואים עד כמה ההורמונים חשובים בקביעת ההתנהגות המינית.

• בפרימטים גבוהים התנהגות מינית אינה תלויה בנוכחות הורמוני שחלה.
• אצל נשים נשואות תהליך הביוץ לא השפיע על ההיענות המינית.
• יחד עם זאת נמצא כי בזוגות של נשים לסביות (שמחזורי הווסת שלהם מסונכרנים) ומצאו שלקראת תקופת הביוץ היתה עליה בחשק המיני.
• אצל נשים רווקות הטרוסקסואליות מצאו שבחלק האמצעי של המחזור – הביוץ, יש עליה בחשק המיני.
• הגיון ביולוגי: תקופת הביוץ היא התקופה בה יש פוטנציאל להיכנס להריון.
• גברים יוזמים התנהגות מינית באופן דומה לאורך כל החודש.

גם בנקבות מופרש טסטוסטרון מבלוטת האדרנל – והוא מגביר את התשוקה המינית – מחשבות מיניות ופעילות מינית. אצל נשים שעברו כריתת רחם וחסרים להן הורמונים, אם מעלים להן את רמת הטסטוסטרון יש עליה בחשק המיני.

זכרים:

כאשר גורמים לירידה ברמת הטוסטסטרון יש ירידה (בדקו אצל זכרים) ברמת הטסטוסטרון.

סירוס משפיע על ההתנהגות המינית של זכרים בהתאם לרמת הדומיננטיות (ביחס הפוך – ככל שהעכבר דומיננטי פחות – יותר השפעה). ייתכן שזה קשור לכך שסירוס (בבני אדם) לא תמיד גורם לתוצאה המיוחלת. (כנראה שההתנהגות המינית משרתת פונקציות נוספות מלבד סיפוק מיני – צורך בכח וכו').

טוסטסטרון משפיע גם על מחשבות מיניות (להפך?). חוקר סגר את עצמו על אי בודד וגילח ושקל את זקנו כל יום. לקראת סוף התקופה, כשהתחיללצפות לפגוש את אהובתו כשיחזור הביתה, משקל זקנו עלה. הסבר: מחשבות מיניות --> עליה ברמת טוסטסטרון --> צמיחת זקן מהירה יותר.

פורמונים

כלבים וחתולים משהים אחד את השני בעיקר באמצעות מערכת הריח, ובאמצעות מערכת זאת מעבירים תשדורות. פורמונים – חלבונים דומים להורמונים שיוצאים מחוץ לגוף של בעלי החיים - בשתן או זיעה. גם בני אדם מתקשרים באמצעות פורמונים – מסוגלים, למשל, לזהות זיעה כשייכת לזכר או נקבה, אבל פחות מבע"ח (מערכות אחרות מפותחות יותר).

אפקטים שקשורים לפורמונים:

Lee – Boot effect – נקבות שנמצאות באותו כלוב, ללא זכר, מחזור הייחום שלהם משתבש ובסופו של דבר מפסיק. זה קורה כי אין פורמונים זכריים, אז הגוף חוסך משאבים ומפסיק להתכוונן להריון. (זה אפקט הפיך).

Whitten effect - מחזור הייחום של נקבות הופך להיות מסונכרן במידה ויש זכר (מספיק ריח של זכר) בסביבה.

Vanderbergh effect – התבגרות מינית מזורזת כתוצאה מחשיפה לזכר.

Bruce effect – נקבה שהזדווגה עם זכר והתעברה, אם תריח פורמונים של זכר אחר יגרום לנקבה להפלה טבעית. הגיון ביולוגי: אם הגיע זכר אחר, כנראה שהוא חזק יותר.

איך הפורמון נכנס?

דרך מערכת מיוחדת שנמצאת באף – האיבר הוומרונזלי VNO . זאת הסיבה שכלבין "מריחים" שתן של כלבים אחרים – הם מקרבים את האף כדי לשאוב את הפורמונים דרך האיבר הוומרונזלי אל המח, שם הם יכולים לזהות פרטים חשובים על הכלב השני.

פורמוני מין:

פורמונים מהפרשות הנרתיק של אוגרות מעוררים התנהגות מינית אצל זכרים.

כשמרחו זכר בפורמון כזה, הרדימו והכניסו לכלוב עם זכרים הם ניסו להזדווג איתו --> זיהוי הנקבות אצל מכרסמים הוא לא לפי איבר מין אלא לפי פורמונים.

גם זכרים מפרישים פורמונים שמשפיעים על התנהגות מינית של נקבות.

נקבות לא ששות להיות בסביבת זכרים מעוקרים.

פורמונים בבני אדם:

• במעונות של סטודנטיות יש סנכרון של המחזור החופשי.
• נשים שנמצאו בחברת גברים הראו שהמחזור החודשי שלהם קצר יותר מאשר נשים שנמצאו בקירבת גברים לעיתים רחוקות.
• בניסוי מרחו לנשים 3 פעמים בשבוע דגימות זיעה (מעורבות באלכוהול) מתחת לאף. התוצאות: הנשים שמרחו להם דגימות זיעה מנשים אחרות המחזור החודשי שלהן הסתנכרן עם אלה שלקחו מהן את הדגימות (לעומת קבוצת ביקורת).

שני פורמונים זוהו בבני אדם:

• אנדורסטאדיון – פורמון גברי. גברים עם יותר מהפורמון הזה נשים יותר מחבבות אותם, יותר מצחקקות לידם וההיפותלמוס _(אחראי על התנהגויות חיוניות להישרדות המין, כולל הזדווגות) שלהן יותר פעיל לידם.
• אסטרטראן – פורמון נשי. גורם להפעלת ההיפותלמוס אצל גברים, והגרעין הפרה – וונטיקולרי.

--> בתעשיית הבשמים מנסים להשתמש בפורמוני-מין סינתטיים. בשימוש בפורמון כזה על גברים (בשם 10X) מצאו עליה מרשימה בהתנהגויות סוציו-מיניות (לעומת פלסבו).

האם יש לנו איבר וורמרונזלי?

שנים טענו שלא, (ועדיין יש שטוענים), אבל בשנות ה-80 ניתוחים פלסטיים באף נעשו פופולריים, וגילו שיש לנו איבר וומרונזלי, אבל אין עוד הוכחות שהוא קולט את הפורמונים וכו'.

הפרק ממשיך לדבר על התנהגות הורית והתנהגות חד מינית – אנחנו צריכים לקרוא בספר.

ריגוש

ריגוש = תגובה פיזיולוגית של הגוף וההתנהגות שנגרמת בעקבות זאת (יותר הישרדותי מרגש, שבא מאוחר יותר באבולציה וכולל את מה שאנחנו מביעים – חיוך, למשל).

מחקרים מתעסקים יותר בריגוש, ופחות בהרגשה הפנימית – יותר קל למדוד.

התגובה הריגושית כוללת שלושה מרכיבים:

• רכיב התנהגותי – שרירים.
• רכיב אוטונומי – פעילות סימפתטית.
• רכיב הורמונלי – חיזוק הפעילות האוטונומית.

כל רכיב נשלט על ידי אזור מוחי אחר, אבל האינטגרציה נעשית על ידי אזור מוחי אחד – האמיגדלה.

מתי האמיגדלה פעילה?

במצבים שיש להם משמעות ביולוגית. למשל: כאשר ריח של שריפה מגיע לאפינו, או כאשר אנו שומעים בכי של תינוק. אלו גירויים שמפעילים את המנגנונים ההישרדותיים שלנו, כיחידים או כמין אנושי. דוגמאות נוספות: כאשר בסביבה יש אויב או בן זוג פוטנציאלי.

האמיגדלה נמצאת אנטריורית להיפוקמפוס (גם בצד ימין וגם בצד שמאל).

האמיגדלה מחולקת לתתי אזורים שמחולקים גם הם --> המכלול האמיגדלואידי.

נהוג לחלק את האמיגדלה לחמישה תתי אזורים:

תת אזור	אינפוט	אאוטפוט
גרעין מידיאלי	מידע סנסורי – בעיקר ממערכת הריח, שלא עובר דרך התלמוס (כולל מידע פורמונלי) – העיבוד הראשוני הוא כאן.	היפותלמוס, מידיאל באזאל פורבריין (עושה אינסינכוניזציה של הקורטקס – ערות, חשוב, למשל כשיש אויב).
לטרל נולאוס	מידע סנסורי מרובה מהקורטקס, בעיקר הקורטקס הסנסורי, ומההיפוקמפוס.	אאוטפוט פנימי – לגרעין המרכזי באמיגדלה, ולאזורים שקשרוים למערכת החיזוק, כמו הסטריאטום הוונטרלי.
באזאל לטרל נוקלאוס
באזאל נוקלאוס	מהלטרל נוקלאוס והבזאל לטרל נוקלאוס.	לגרעין המרכזי של האמיגדלה, ולאזור החומר האפור המרכזי – PAG.
גרעין מרכזי (סנטרל נוקלאוס)	באזאל לטרל נולאוס, לטרל נוקלאוס.	אאוטפוט ענק – היפותלמוס, מידבריין, מדולה, פונס... הרבה מאד אזורי מח. הכי חשוב מבחינתינו באמיגדלה. זה האזור היחיד באמיגדלה שאנחנו יודעים מה תפקידו – אחראי ללמידה של רגשות שליליים או התניות שליליות.

הוכחות לתפקיד הגרעין המרכזי של האמיגדלה (בלמידת התניות שליליות, פחד):

• החדירו לחולדה אלקטרודה לסנטרל נולאוס באמיגדלה. בכל פעם שהיא נבהלה ראו פעילות.
• הכניסו אלקטרודה לתוך הסנטרל נוקלאוס של האמיגדלה, והפעילו את האזור, והיא הפכה להיות חיה פחדנית, חרדה.
• גם אנשים חרדים – שיש להם פוביות – הסנטרל נוקלאוס של האמיגדלה פעיל יותר. תרופות מרגיעיות ממשפחת הבנזודיאזפארינים (כמו ווליום) עובדות, בין היתר, על הסנטרל נוקלאוס של האמיגדלה.
• ביצעו לזיה – הרסו את הגרעין המרכזי של האמיגדלה. תוצאה: עכשר ללא פחד שלוקח סיכונים מוגזמים.
• שואלים אצל בני אדם האם יש אפקט דומה – האם ייתכן שאנשים שהולכים לספורט אקסטרים הם אנשים עם רמת פעילות בסיסית יותר נמוכה באמיגדלה (כי צריך כמות מסוימת של פחד כדי להנות – זה גורם להפרשת אדרנלין, אולי שום דבר אחר לא משפיע). שואלים את אותה שאלה על חיילים קרביים.
• האמיגדלה מבשילה בגיל ההתבגרות. כמו כן, אצל נערים ונערות בגיל ההתבגרות הפרה – פרונטל – קורטקס לא בשל, ואז אין פעילות תקינה של האמיגדלה.
• אצל פסיכופטים מצאו האמיגדלה קטנה יותר ב-11% בערך, והם פחות חווים פחד. גם אצל רוצחים סדרתיים. <זה מתאם, לא סיבתיות! אולי בגלל שהם רוצחים סדרתיים האמיגדלה שלהם מתקטנת?>

יש פחדים מולדים, למשל, פחד גבהים הוא מולד אצל בני אדם - קיים כבר אצל תינוקות. ניסוי בשם "וויז'ואל קליף", של גיבסון את גיבסון – לקחו תינוק בן שנה, שמו אותו על שלוחן ועל גבי השוחלן שמו משטח זכוכית, כדי שהוא יוכל לראות את הגובה, (אבל לא ליפול!) ורואים שהם מגיעים, מסתכלים ולא מנסים לקפוץ.

כמו כן, אצל בע"ח מסוימים מספיק ריח מסוים או רעש מסוים כדי להפעיל את האמיגדלה.

בנוסף, האמיגדלה לומדת לפחד מדברים חדשים, ומדברת על זה עם חלקי מח אחרים.

ניסוי: אנחנו לא זוכרים איפה היינו ומה עינו לפני שבועיים, אבל אנחנו כן זוכרים איפה היינו ב-11.9.2001. זה כי זה אירוע טראומטי, והוא נצרב בזיכרון. דוגמא נוספת – אם מישהו היה בתאונה, הוא זוכר את היום של התאונה היטב, לפרטיו. הסיבה: ברגע שהאמיגדלה מעורבת, הזיכרון נצרב, יחד עם הקונטקסט.

לא מעט ניסויים בPET וfMRI.

חירות רצון והכרח - שיעור 4

08/03/2011

חירות רצון והכרח

שיעור 4

מור:

1. יש קשר מושגי בין פעולה העומדת לשיפוט מוסרי של פעולה - טובה / רעה לבין העובדה שהפועל היה יכול לפעול אחרת.
2. יש מצבים בהם מישהו עשה משהו, והיה יכול אחרת, וכולם מסכימים על זה, למרות שהם חושבים שהם חולקים על זה.
3. יש מושג של יכול אחרת לפיו מה שאדם עושה – הוא לא היה יכול אחרת.

המכחיש, מתנגש עם אופן הדיבור של בני האדם וגם שלו עצמו.

היתיי יכול לעשות זאת - הייתי יכול, לו רציתי. הכוונה היא לא שיכול היה לקרות, אבסולוטית, משהו אחר, אלא שלרצוני היה תפקיד סיבתי במהלך המאורעות, ואילו הוא היה שונה, היו יכולות להיות תוצאות שונות - רצוני הוא אפקטיבי.

פירוש זה הולם את ההגדרה לרצון חופשי של הובס ויום.

שני הפירושים האלה הם קומפטיביליסטים. (למה?)

אוסטין:

--> זה לא נושא המאמר שלו, אלא הניתוח של מור לפסוקי אם.

אוסטין מביא דוגמא שהוא היה מסוגל לקלוע, ניסה בכל כוחו אבל לא קלע. הוא שולל את ההתניות – האמירה "אני יכול" היא אמירה קטגורית, ואינה מותנה. זה שאני מפספס, לא אומר שלא הייתי יכול להצליח. אוסטין יוצא נגד הטיעון הדטרמיניסטי, שאם לא קלעתי – יש משהו שגרם לי להיכשל. הוא אומר שהאמונה בדטרמיניזם לא מתיישבת עם האמונות שמשתקפות בשימוש הרווח במילה יכול.

אוסטין הוא אינקומפטיבילסט – המילה יכול לא מתיישבת עם האמונה בדטרמינזם.

טעויות פופולריות במטלה 2:

"הטיעון של אוסטין בונה על העובדה שכווניתינו יכולות גם לא להתממש"

– זה לא לא נכון, אבל גם לא שם את האצבע על הנקודה. הנקודה היא שאמירת יכול או לא יכול לא מותנית בשינוי הכוונה. הכוונה יציבה לאורך כל הדרך. (בניגוד למור, אצלו יכול קשר ברצון, בכוונה). רציתי, ונכשלתי, ובאותה מידה – יכול הייתי גם להצליח. האמירה 'יכול כך ויכול גם אחרת' אינה היפוטתית, ואינה מותנית בשינוי הרצון.

אינדטרמינזם – אותו עבר, שני עתידים. העתיד אינו תלוי בעבר.

מצגת:

למעלה – העמדה האינדטרמיניסטית של אוסטין – בהקשר של רצון: עבר אחד, שני עתידים.

למטה – העמדה הדטרמיניסטית של מור: באותן נסיבות יש רק עתיד אחד אפשרי, אילו היה רוצה אחרת – אנחנו מעלים על דעתינו שרשרת היפותטית אחרת של התרחשיות, שבה הכל דומה – חוץ מהרצון.

מור ואוסטין שניהם מסכימים על הפירוש של דטרמיניזם – אותו עבר, אותו עתיד. השאלה היא אם זה מתיישב עם הפירוש של יכול.

אליעזר חולק על אוסטין:

א. המדע בעצמו משתמש במושגים כמו יכול או לא יכול. אילו אוסטין היה צודק היינו מגיעים לסתירה בתוך המדע עצמו – ולא רק במושגים של חופש. משפט מדעי: אטום חמצן יכול להתרכב עם שני אטומים של מימן וליצור מולקולת מים. לפי אוסטין, יכול אינו דטרמיניסטי, ולכן מתחייב מהשימוש במילה יכול שעתידו של אטום החמצן אינו תלוי בחוקי הפיזיקה והיקום. אבל אנחנו יודעים שהמילה יכול מתפקדת בשיח המדעי. אם אטום חמצן לא יתרכב עם אטומי מימן – נשאל למה. מתאים יותר הפירוש של מור לפיו יכול מתפקד גם כהפשטה – יכול-פוטנציאל, ולא אטום ספציפי. יכול היה – בנסיבות אחרות.

ב. בעיה נוספת, היא שהראיה של אוסטין – שניסוי אחר היה יכול להצליח, היא לא טובה. למה? 1 היא לא ראיה! מדובר בזמן אחר ותנאים אחרים. 2 זה מראה שהוא מבולבל לגבי הנושא. עיקר המחלוקת היא אם לאותו עתיד יכולים להיות שני עברים (שלמה: האם לאותו עבר ייתכנו שני עתידים או רק עתיד אחד. תודה:) ) הראיה שלו לא עונה על זה. 3 האינטואיציה של אוסטין היא האינטואיציה הקומפטיביליסטית. מה שניסוי נוסף יאשר זה יכול מסוג אחר – קומפטיביליסטי. למעשה, הוא מביא ראיה למור, לא לעצמו. הראיה שלו מונחית על ידי אותה אינטואיציה ממור, ולא אינטואיציה אחרת, כפי שהוא טוען.

ג. האתגר הליברטני (קיין)– הקומפטיביליסטים אומרים שהעמדה של היריב אינה קוהרנטית. אינקומפטיביליזם דורש שכדי שיהיה רצון חופשי וחירות בנקודה מסוימת אותו עבר יתפצל לשני עתידים. לפי זה, בדיוק אותם שיקולים ורקע (של מולי) היו יכולים להוביל את מולי להחלטה אחרת. הגיוני לומר שאילו היו לה שיקולים אחרים, או היגיון אחר, היא היתה יכולה לבחור אחרת, אבל מוזר שבהינתן בדיוק אותן נסיבות היא היתה יכולה לבחור אחרת. יש בזה משהו לא קוהרנטי.

לדעת אליעזר אינקומפטיביליסטים מוכרעים על ידי טיעונים אלה, אין להם תשובה לאתגר הליברטני, ולכן לא נעסוק בהם הרבה.

ד. בדוגמא של אוסטין, לא ברור: באותן נסיבות עצמן – למה הכוונה? האם הכווונה ב-ד-י-ו-ק לאותן נסיבות? (אותו כיוון רוח, אותם כיווצי שרירים)? עמום. אולי נאמר שזה משהו מהנפש, וזאת ההזדמנות לעסוק בבעיית הגופנפש.

בעיית הגוף נפש:

ראסל:

ראסל מתמודד עם הבעיה של הדטרמיניזם והחופש, ומציע שעקרון אי ההיקבעות בפיזיקה יכול לפתוח לנו את הדרך לפתרון.

האם ראסל הוא קומפטיביליסט?

לכאורה, ראסל הוא אינקומפטיביליסט, ולכן כדי לאפשר מקום לחופש עליו למצוא פרצות בסדר הדטרמיניסטי, וזה מה שהוא עושה כאן – <עם עניין השיווי משקל הלא יציב במח>. הוא יוצר קונסטילציה שבה שינוי במיקרו יוצר שינוי במקרו.

למעשה, לפי אליעזר, ראסל הוא קומפטיביליסט. הגדרנו אינקומפטיביליזם כ: עבר אחד, שני עתידים. הבעיה של ראסל היא לא דטרמיניזם אלא פאטליזם (=להחלטותינו אין ערך, ואין שום השפעה על סדר המאורעות), וזה מתבטא במשפט "לאלה שחרדים לאשר את כוחה של הרוח על החומר, יש לפיכך אפשרות למצוא פירצה" – והיא מערכת פיזיקלית סגורה ולא מושפעת, ולכן הוא יוצר מערכת בה יש מקריות, ואז הרוח יכולה להטות בהתאם להחלטותיה. החרדה כאן היא מדטרמיניזם שהופך את הרוח לאימפוטנטית, והתוצאה: פאטליזם, כשהפתרון הוא לאפשר לרוח השפעה. אין שום דבר בדבריו שאומר שזה שהילד גורם לסלע ליפול אינו דטרמיניסטי – זה תלוי בהמון נסיבות קודמות. כל מה שהוא עושה זה לאפשר לרוח פעולה במרחב הגופני. הוא עונה לאתגר הליברטני בכך שהוא מקבל אותו, ומפיק ממנו לקחים קומפטיביליסטיים.

בעיית הגוף נפש:

אנחנו מתייחסים לתהליכים של גוף ונפש, והשאלה היא מה היחס בין שני הדברים האלה. (ראסל), דקארט חשבו שמדובר ביחס בין שני עצמים – דואליזם. השיח העכשוי אינו דואליסטי, ותופסים את היקום, המציאות כדבר אחד, שמרכיביו פיזיקליים והשאלה היא על היחס בין התיאורים. יש תיאורים פיזיקליים, ביולוגיים, ומצד שני פסיכולוגיים, סוציולוגיים וכו'. השאלה היא אם אפשר ליצור חפיפה בין המישורים האלה. יש כאלה שחושבים שכן – אפשר לתאר הכל ולהסביר הכל במישור הפיזיקלי-פיזיולוגי וכו', ויש כאלה שחושבים שתמיד נזדקק לפלולרילזם של נקודות מבט.

אם דטרמינזם מחויב לעבר אחד – עתיד אחד זה יתבטא במימד של הפיזיקה, זה לא מפריע לאף אחד, מה שמפריע הוא ההשפעה על שאלות של חופש ואחריות (וזה תלוי בקומפטיביליזם).

בעיות שעלינו לטפל בהן:

1. בהינתן דטרמיניזם, עבר אחד – עתיד אחד, איך אפשר להסביר חופש ואחריות? (פתרונות שדיברנו עליהם: מה שמעניין אותנו הוא שהדבר נעשה מרצון / האדם יכול לעצב את עצמו – גם זה במסגרת דטרמינסטית).
2. האתגר של הליברטנים – איפה נכנסים חופש ואחריות בעולם שבו עבר אחד יכול להוביל לשני עתידים.

ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן:

למה מתכוון ר' נחמן במילה רצון?

יש הבדל בין שני הקטעים-

קטע ראשון: התרחשות נפשית.

קטע שני: אין כאן חוויה.

ויטגנשטיין:

627 – השאלה היא מה ההבדל בין המצב בו אני מרים את זרועי לבין מצב בו זרועי מתרוממת?

יש שיאמרו, שההבדל הוא בסיבות מהן זרועי מתרוממת – אירוע של רצון או לא. ויטגנשטיין אומר שזה לא כך – זה לא שהיה רצון, וראה איזה פלא! זרועי התרוממה.

עיקר המאמר של אוסטין מסתובב סביב הניתוח הסיבתי שמור מציע לפעולה רצונית. מור: יכול הייתי לעשות זאת – אילו רציתי עשיתי, אם התקיים התנאי הסיבתי רציתי, אז עשיתי, ואם הייתי רוצה אחרת – היה קורה משהו אחר. עיקר המאמר של אוסטין מוקדש להתקפה על המבנה הסיבתי הזה. הוא אומר: משפט סיבתי: אם ארזה – אדחק דרך הפתח, ואם זה משפט סיבתי אמיתי – אם לא נדחקתי, לא רזיתי. לעומת זאת, במשפט אם ארצה אדחק דרך הפתח, לא משתמע שאם לא נדחקתי לא רציתי, כלומר: זה לא משפט שמתאר חוליות בשרשרת סיבתית. רצון לא מציין אירוע סיבתי שיש לו תוצאות, אלא הכנסה של פיסת משמעות להסבר ההתנהגות שלי. לכפות רצון לסדר אירועים סיבתיים זו החמצה של האמירה.

לכן, פילוסוף קומפטיביליסט כמו מור וקיין מאמין שעבר אחד עתיד אחד, וכן שיש רצון ואחריות. רצון זה לא חוליה בסדר הסיבות, ומי שקומפטיביליסט מחויב לשרשרת סיבתית שמובילה מעבר לעתיד. איך מגדירים רצון, ואיך זה קשור – זה כבר עניין אחר.

מושגים של יכול, חופש ואחריות מתפרשים מתוך השאלה האם יש התפצלויות בשרשרת מהעבר לעתיד.

(סוף הסיכום לא משהו).

תהליכים חברתיים - שיעור 4 - רושם ומראה פנים

יום שני

07.03.2011

תהליכים חברתיים

שיעור 4

תפיסה חברתית

יצירת רושם

תהליך יצירת הרושם – התהליך של שילוב מידע לגבי אדם בכדי ליצור רושם קוהרנטי.

המימד הבסיס ביותר ברושם הוא הערכה חיובית / שלילית. לכל רושם שיש לנו על אדם יש ערך – חיובי או שלילי. מה קובע את הערך?

• הערכה של התופס החברתי – אנשים שונים יתפסו את אותן תכונות כחיוביות או שליליות (עקשנות)
• ההקשר (אני מחפשת מנהלת / עוזרת בית?)

היום נעבור על דפוסים כלליים, בעיקר על מידע מילולי, ואז ניישם על תפיסת פנים.

המודל האדדטיבי Additive Model: תופסים חברתיים יוצרים הערכה כללים באמצעות חיבור של כל התכונות הבודדות. חיבור פשוט. דוגמא פופולרית: כשכותבים המלצה על מישהו מתלבטים כמה תכונות להדגיש, כמה לחזור. לפי המודל הזה צריך להוסיף כמה שיותר, כדי ליצור רושם יותר חיובי.

המודל הממצע Averging Model: מיצוע של הערכים. אם נוסיף ערך שקרוב יותר לממוצע, נוריד את הרושם הכללי.

(היום הכי מקובל) – מודל הממוצע המשוקלל weighted averging model : לכל תכונה יש ערך ומשקל. יש תכונות משמעותיות יותר.

מה משפיע על המשקל?

1. הטיה לתכונות שליליות. אנחנו נותנים יותר משקל לתכונות שליליות. למה? כי הנורמה זה לדבר בצורה חיובית (?!) ולכן מידע שלילי בולט. אם נקרא המלצה על מישהו ויהיה כתוב משהו שלילי, אנחנו נסיק מזה יותר. ההשלכה: נורא קשה להיפטר מאמירה שלילית שנאמרה עלינו. למשל: אמינות ואי אמינות. אם אני אמינה כמעט תמיד, ורק מדי פעם, אפילו פעם אחת, מרמה – אני לא אמינה.
2. משקל רב יותר למידע המגיע ממקור אמין.
3. משקל רב יותר לייחוסים הקשורים למטרת התופס החברתי (נחפש תכונות שונות אם אנחנו צריכים סבל או נגן תזמורת).
4. פחות משקל למידע הסותר מאד רשמים קודמים (תלוי – לפעמים, למשל באמון, זה פחות כך).
5. משקל רב יותר לרשמים ראשוניים מאשר רשמים מאוחרים יותר.

כתוצאה מכל זה, שני אנשים שמסתכלים עלאותו אדם יגיעו לממוצע אחר.

תיאוריית אינטגרציית המידע של אנדרסון Information Integration Theory– מניחה כי הרושם שאנו יוצרים מבוסס על:

1. ממוצע משוקלל של תכונות האדם הנתפס
2. מאפייני התופס – אותו המידע בדיוק יפורש אחרת דרך סכמות שונות.

--> בסה"כ, כשבודקים דיווחים של אנשים על אנשים אחרים (למשל, מכתבי המלצה) יש יותר דמיון בין הערכות של אותו אדם על אנשים שונים, יחסית להערכות של אנשים שונים על אותו אדם. <זה נשמע כאילו המלצות מלמדות יותר על הממליץ מאשר על האדם שממליצים עליו :) >

השפעת הבדלים אינדיווידואלים, התנסויות אחרונות, מצבי רוח, מעידים על כך שבמידה מסוימת, יצירת רושם היא בעיני המתבונן.

אפקט הראשוניות Primacy effect– למידע שמוצג מוקדם יותר על רצף קבלת המידע מאשר למידע שמוצג מאוחר יותר.

ניסוי: נותנים את אותה רשימת תכונות לשתי קבוצות, לפי סדר שונה. הקבוצות מדרגות עד כמה האדם חברותי, חם ונעים. ורואים, שהתכונות שמופיעות קודם ברשימה משפיעות יותר על הדירוג.

למה זה קורה?

• תשומת לב – אנשים משקיעים יותר קשב ועיבוד מידע בהתחלה, ואחרי כמה זמן כבר "נוצר רושם" ומשקיעים פחות. לכן, אם יש הרבה מוטיבציה לשים לב לכל המידע, האפקט נעלם. (לפי הסבר זה).
• השערת שינוי המשמעות – המידע הראשוני מהווה לסכמה, לתוכה מכניסים כל מידע נוסף (אדם נחמד ורגוע – נדמיין אדם עדין, אכזר ורגוע – קר ומחושב).

לפי ההסבר השני הרבה יותר קשה לתקן רושם ראשוני.

לדעת המרצה, פסיכולוגיה חברתית הרבה יותר מאמינה להסבר השני.

אפקט האחרונות Recency Effect – בתנאים מסוימים למידע האחרון שקיבלנו יש את ההשפעה החזקה ביותר על הרושם שלנו.

התנאים:

1. עבר זמן רב מאז הרושם הראשון (והוא נשכח).
2. האם אנחנו חושבים שמדובר במאפיין המשתנה עם הזמן (מצבי רוח – אנשים נוטים לחשוב שמשתנים, עמדות אישיות- למשל: האם קמצנות משתנה?).
3. במעבדה יוצרים אפקט אחרונות בכך שמבקשים מהנבדק להעריך אחרי כל פיסת מידע.

ניסוי! נבדקים צופים בסטודנטית שעונה על 15 / 30 שאלות נכון, במבחן SAT, חצי רואים אותה הולכת ומשתפרת, וחצי – הולכת ומדרדרת.

הממצא: התחלה טובה הובילה לדירוג אינטלגנציה רב יותר מאשר התחלה רעה.

כיצד הרושם נשמר?

סכמה – מבנה קוגנטיבי המארגן ידע לגבי העולם.

סכמות אנשים – סכמות שמתארות אישיות של אחרים.

• לגבי אנשים ספציפיים – אמא, אבא, חבר...
• לגבי סוגים של אנשים – אדם מופנם וכו'...

תיאוריות אישיות אימפליציטיות – סט של הנחות לגבי אילו תכונות קשורות.

המשמעות: ייחוס של תכונה אחת מוביל אותנו לייחוס תכונות אחרות.

המפות המנטליות מסודרות על פני מימדים הערכתיים – ולכן ייחוס תכונה חיובית יוביל לייחוס תכונות חיוביות נוספות (לאו דוקא כפי שזה במציאות) וייחוס תכונה שלילית יוביל לייחוס תכונה שלילית נוספת. --> “אפקט ההילה".

Asch, 1946 – נתן לאנשים אחת מבין שתי רשימות של תכונות, זהות מלבד תכונה אחת שמופיעה באמצע – חם / קר.

ממצא: האדם שתואר "חם" נתפס כיותר שמח, נדיב נוח... מאשר האדם ה"קר".

חם ואינטלגנטי --> חכם.

קר ואינטלגנטי --> מחושב.

אש עשה את אותו ניסוי עם נימוסי ובוטה במקום חם וקר.

לכן הוא קרא לתכונות חם / קר תכונות מרכזיות. (תכונות מרכזיות =תכונות המציעות את נוכחותן של תכונות אחרות מסויימות, משפיעות מאד על הרושם).

* ג'ורג' אורוול: בגיל 50 לאדם יש את הפנים שמגיעות לו :)

האם יכולים להיות אפקטים זהים (ראשוניות, תכונות מרכזיות) לגבי מידע הפנים?

*חשוב להדגיש – לא מדובר כאן בהתנהגויות (מגולח / מאופרת) והבעות פנים, אלא במבנה פנים שאנו נולדים איתו.

א"א לדמיין את אותו חיוך על אנשים שונים, כי יש ערך למבנה הפנים – מעבר להבעות – תנועת שרירים ספציפיים.

--> אנחנו לא נדבר פה על השאלה האם מידע הפנים באמת מעיד על האופי שלנו. מה שברור הוא שאנחנו שופטים אנשים לפי זה. זאת הסיבה ששמישהו מכסה את פניו – אנחנו מרגישים שאנחנו לא רואים מי הוא. אגב, עיניים לא מספיקות. למשל, יש הרבה דברים שלא נעשה בלי לראות את האדם.

אנשים יפים מצליחים יותר בדברים מסוימים, אם כי יש עליהם גם סטריאוטיפים שעלולים לפגוע בהם (לבלונדינית יכול להיות קשה יותר להתקבל לתפקיד ____ (יש למלא תפקיד אינטלגנטי כלשהוא)).

שני תהליכים:

• קריאה לתוך פניםin to
• קריאה מתוך פנים from

על בסיס מה מייחסים לאדם תכונת אישיות מתוך מבנה הפנים שלו?

• אסוציאציות פונקציונליות (פעם נשים לבנות ושמנות היו נחשבות יפות, כי זה אומר שהן מספיק עשירות כדי לשבת בבית ולהתבטל, <והיום נשים רזות נחשבות יפות, כי זה אומר שיש להן מספיק כסף לחטיפי גרנולה ומכון כושר?> ).
• אסוציאציות מטאפוריות (נתפוס ג'ינג'י כחם מזג).
• הרחבה זמנית (במבנה הבסיסי של פנים של אדם יש הבעה מובנית מסוימת – אם זה מזכיר חיוך, נרחיב, ונחשוב שהוא כל מה שמקשרים לחיוך).

הגישה האקולוגית: טענה – בטבע, בגירויים השונים שאנחנו נחשפים אליהם יש את כל המידע שאנחנו צריכים כדי לשרוד, וגם אם אין לנו הבנה או מודעות לחוקים הפורמלייםץ בקריקטורה, יש חוק שקוראים לו משהו כמו חוק שנל, שממנו משתמע שהדג משתקף במקום הלא נכון, אך הציפור יודעת לעשות את התיקון, למרות שמן הסתם היא לא מכירה את הכלל.

Affordances - (הגדרה במצגת)

בהתאם לגישה האקולוגית Affordances הוא תלוי תופס (אנחנו רואים בכסא מקום ישיבה – תינוק שבדיוק לומד ללכת רואה בזה משהו אחר. אנחנו רואים במדרגות מקום לעלות, נכין לא).

הטענה: Affordances של פניו של הפועל תלויות במטרה של הצופה, ומציעים להאמין, לסמוך, לברוח, לאהוב וכו'. המרצה (איך קוראים לה?) חושבת שזאת הבניה חברתית + נבואה שמגשימה את עצמה.

האם אנחנו שופטים אנשים לפי מראה הפנים שלהם?

פרדיגמת "היכרות אפסית" – משווים את השיפוטים של אנשים על אחרים לשיפוטים שלהם על עצמם, ומוצאים:

• מיתאמים בין הדירוג של העצמי לדירוג של האחר.
• מייחסים תכונות דומות לאנשים שמראה פניהם דומה.
• נוטים להסיק על שינוי באישיות כאשר יש שינוי במראה.
• כאשר הופעתו של אדם משתנה לעיתים קרובות אנחנו נוטים להסיק שאישיותו לא יציבה.

סיכום עד כה:

• פני האדם הם מקור מידע עשיר וחשוב לתופס החברתי.
• אמונה – אנשים מאמינים שהפנים מעידים על אופי (א"א לשלוט בהם, בניגוד למילים או התנהגות, הבעות פנים).
• יישום – אנשים מסיקים מסקנות מעשיות.
• סטריאוטיפים – מראה פנים דומה = תכונות אופי דומות.

• סרטון - שיער חלק / מתולתל

האם תו פנים יחיד יכול להשפיע?

אם כן, מה זה אומר על איך שאנחנו מעבדים את מידע הפנים?

• פירסמו על ראש ממשלה לשעבר של גרמניה שהוא צובע את שערו, והוא תבע את המפרסמים.
  האם צבע השיער משפיע?
  ניסוי במעבדה של המרצה: שאלונים עם תמונה שלו בשתי גרסאות - שיער לבן ושחור, ודירוג הגיל (אימפליציטי ואקספליציטי) הושפע מזה באופן משמעותי.

הטלת ספק בתקפות מידע הפנים:

האם אפשר לגרום לאנשים לתקן את הרושם של מידע פנים?

למה לחקור את זה?

• הפועל החברתי יכול לשנות את מראה פניו. (איפור, ניתוחים פלסטיים, ניתוחים של השתלת פנים).
• פוטושופ – היום עושים הרבה פוטושופ. היום בצרפת מציעים חקיקה לפיה צריך לציין על תמונה כמה אחוז פוטושופ יש. השאלה היא האם אנחנו באמת יכולים לתקן את הרושם.

• פרסומת של dove? מטורף! “לא פלא שתפיסת היופי שלנו מעוותת".

כדי שאנשים יוכלו לתקן צריך מודעות, מוטיבציה ועבודה אקטיבית.

בניסוי נותנים נתונים על אדם,מבקשים לדרג, ומבקשים מהם להתעלם מחלק מהם (למשל – להתעלם מההמלצה של המפקד) ולדרג שוב. מה שחשוב בתיקון זה להבין שכשאנחנו רוצים לנטרל השפעה של מידע מסוים עלינו גם לנטרל את ההשפעה שלו על מידע אחר.

• עושים את אותו ניסוי, במקום מידע מילולי יש תמונה, ומבקשים להתעלם (למשל) מהשיער (כי הוא לא אמיתי, שינו אותו בפוטושופ).

במידע מהפנים אנחנו לא מודעים למה השפיע עלינו איך (בניגוד למידע מילולי). כמו כן, לא ברור איך מעבדים פנים – תו תו, או בצורה הוליסטית.

האם תו פנים יחיד יכול להשפיע?

השתמשו בתמונות שנוצרו במחשב, כך שיש שליטה מושלמת על שינוי של תוים ספציפיים.

מספרים לאנשים סיפור, נותנים להם פילרים של אנשים עם מראות סטריאופטיפיים, כדי שאנשים ירגישו בנח לנוע על הסקאלה.

אח"כ מבקשים מאנשים לשפוט עד כמה אנשים, שמציגים רק את התמונות שלהם, מתאימים לתפקידים מסוימים (שואלים שאלות ספציפיות).

ממצאים: תו אחד מאד משנה.

גם שיער מאד משנה.

האם אנשים מסוגלים לתקן?

בחלק מהתנאים אומרים לאנשים להתעלם תמו הפנים ששונה (ואורים להם ששינו את זה במחשב). אנשים בד"כ מניחים את היד על התמונה, אבל הם לא מודעים להשפעה של השיפוט של שאר הפנים לפני שכיסו את התו.

ממצא: לא, הם לא מסוגלים לתקן.

למה?

• אנשים לא מודעים לאיך זה משפיע עליהם.
• אין מידע חלופי- אנשים לא יודעים איזה שפתיים יש לה, איך היא נראית?
  - כאשר סיפקו את התו החלופי יש יותר תגובות לא תואמות -> אנשים יכולים לתקן טוב יותר – זה משפיע על מודעות, על עיבוד פרטני וגם השאלון מוסיף אינפורמציה.
• רב האנשים ידעו לומר שהשפתיים המלאות הן שגרמו לה להיראות יותר חברותית (כשהראו להם את השפתיים האמיתיות (?) )

השפעת סוג עיבוד המידע על מטלת התיקון:

מטלה מקדימה, שמטרתה לגרום לאנשים לחשוב על פנים בצורה הוליסטית או כפרטים.

מסבירים לאנשים על השינוי והשפעתו, ונותנים לדרג תכונות בשתי שניות על המחשב (כי שלא יוכלו לתקן באופן מאומץ).

ממצא: כשאנשים מתבקשים לתקן, הם מצליחים יותר בעיבוד פרטני מאשר בעיבוד הוליסטי.

השערה: (יש לה סיבה, חסר) אנחנו בד"כ מעבדים פנים באופן הוליסטי, ומידע מילולי, באופן פרטני (זה מתאים לקצב הופעת האינפורמציה).

יש תוי פנים יותר מרכזיים.

מסקנה: רושם מיידי של מראה פנים משפיע, באופן שקשה לשנות. אפשר להבין את ראש הממשלה של גרמניה על תביעתו.