אישיות - הר.7 - תאוריות יחסי אובייקט

25/11 אישיות

תיקון משיעור שעבר – התניה אופרנטית:

לתת פרס – חיזוק חיובי

לתת עונש – עונש חיובי

להפסיק עונש – חיזוק שלילי

להפסיק פרס – עונש שלילי

כלומר:

חיזוק/ עונש = פרס/עונש

חיובי / שלילי = לתת / להפסיק

תאוריות יחסי אובייקט, מה זאת אהבה?

חשיבות של קשרים חברתיים

באומייסטר ולירי (1995):

• מעצם היותינו אנשים יש לנו צורך בסיסי בקיום יחסים חברתיים חיוביים, חזקים ויציבים לאורך זמן.
• אלו יכולים להגביר את סיכויי ההישרדות שלנו. איך? הגנה, משאבים (מציאה ושמירה), רביה, עזרה הדדית, הנקה.
• ואכן אפשר לראות שאנחנו נהנים מיחסים חברתיים, וכן נכנסים למצוקה בהיעדרם.

אייזנברגר, ליברמן, וויליאמס (2003):

• האם בידוד חברתי כואב? (האם יש קשר בין פגיעה רגשית וכאב פיזי)
• חיברה נבדקים לMRI ועשתה מניפולציה של בידוד חברתי, באמצעות משחק "מסירות" עם נבדקים ווירטואליים אחרים (כביכול), ובאיזשהוא שלב הנבדקים האחרים מפסיקים למסור לו את הכדור.
• נבדקים דייוחו שהרגישו שמתעלמים מהם, ונפגעו.
• אותו אזור במוח שפעיל יותר בזמן כאב פיזי ACC הלכה וגדלה ככל שהנבדקים דיווחו על יותר פגיעה חברתית.

דהול ועמיתים (2010):

האם כדור לשיכוך כאבים יכול לעזור לכאב של בידוד חברתי?

• קבוצה 1: כדור שיכוך כאבים ביום, קבוצה 2: פלסבו
• הסטודנטים דיווחו על אירועים חברתיים, ודירגו אירועי בידוד חברתי ואת כמות הפגיעה.
• ככל שהזמן עבר, קבוצה 1 (ולא קבוצה 2) דיווחו על פחות ופחות תחושת פגיעה חברתית.

--> כאשר אין קשרים חברתיים אנחנו באמת כואבים, פיזית.

כהן, שייפר ודיווידסון (2006):

האם כשיש לנו תמיכה חברתית אנו חזקים יותר?

• נבדקות – נשים נשואות
• בזמן סריקת fMRI הנשים מצפות לשוק חשמלי בכל פעם שהן רואות סימן.
• קבוצה 1: החזיקו את יד בן הזוג, קבוצה 2: החזיקו יד של זר, קבוצה 3: לא החזיקו יד.
• דיווח עצמי: נשים שהחזיקו ידיים דיווחו על פחות מצוקה
• סריקת מוח: נשים שהחזיקו ידיים הראו פעילות נמוכה יותר בחלקים של המח שקשורים לאיום וכאב, לא באופן שווה: יותר חזק בקבוצה 1, ואז 2, ואז 3.
• בתוך קבוצה 1, ככל שהקשר היה חזק וטוב יותר בין בני הזוג כך תחושת האיום היתה נמוכה יותר.

דוגמאות אלו הן מתחום חדשות יחסית בשם social effective neuroscience.

תיאוריות יחסי אובייקט

אובייקט = אדם, כלומר: יחסי אובייקט = יחסים בינאישיים.

פרויד: יחסים חברתיים הם דרך לספק את האיד.

שינוי כיוון: יחסים חברתיים הם לא פונקציה של האיד אלא של האגו.

• דפוסי התקשרות לאחרים נוצרים בשלבים מאד מוקדמים של החיים שלנו ומלווים אותנו לאוך כל החיים.

אריק אריקסון (1950) – תאוריית יחסים פסיכוחברתיים

הנחה: התפחות חלה בשלבים, סובבת סביב צרכים חברתיים (לא מיניים, כמו פרויד), וכן שההתפתחות ממשיכה כל החיים (ולא עד גיל 5, כפי שסבר פרויד).

• סובבת סביב משברי זהות. בכל שלב של החיים יש קונפליקט, כדי להתפתח ממנו צריך לראות את שתי הצדדים ולבחור בצד הבריא.
• אריקסון לא הצביע על גילאים. לכל אחד יש את הקצב שלו, למרות זאת, הרב הספרים מופיעים טווחי גילאים.

1. תינוק – אמון / חוסר אמון. הילד תלוי לגמרי במטפל. קונפליקט: פיתוח אמון כלפי דמות המטפל, ובהמשך כלפי העולם.
   ילד שמפתח אמון – תקווה, אופטימיות.
2. ילדות מוקדמת – הילד מתחיל לשלוט בעצמו. הקונפליקט: פיתוח אוטונומיה, אתגר עיקרי: יכולת להיות אוטונומי או לא להצליח להיות כזה. דרך: גמילה מחיתולים או פיתוח קשרים עם אחרים. אם מצליחים, מפתחים רצון חופשי.
3. גיל טרום חובה – השפעה על הסביבה. מצד אחד - רצון להשפיע, מצד שני – חשש לפגוע בסובבים. מי שמצליח מפתח תחושה של מטרה – יכולת לדבוק במטרות בלי לחשוש מענישה.
4. גיל בית הספר – קונפליקט: יצרנות לעומת נחיתות. מצד אחד – רצון להיות פעיל ולקבל הערכה, מצד שני – אם לא מצליחים מפתחים רגשי נחיתות. אם מצליחים – תחושת כשירות, כלומר: היכולת להשפיע בצורה מוערכת חברתית.
5. גיל ההתבגרות – מי אני? שאלה שנשאלת תמיד בתוך הקשר! הקונפליקט: זהות לעומת בלבול תפקידים. לגבש זהות שמתאימה למגוון סיטואציות. אם מצליחים – נאמנות – להרגיש שלם עם עצמי אותנטי.
6. בגרות מוקדמת – אינטימיות לעומת בידוד – יצירת קשר חם וקרוב עם מישהו שיש כלפיו תחושת מחויבות. הכוונה לנכונות, אכפתיות ויכולת אמיתית לשתף (ולא רק יחסי מין). רק מי שעבר את שלב הזהות נוכל לפתח מערכת יחסים אינטימית. מי שמצליח – אהבה.
7. בגרות – האתגר: להשאיר משהו המאחור. לתרום לעולם, להנציח את עצמנו. קונפליקט: יצירה לעומת קיפאון. הדרכים: להקים משפחה ולגדל ילדים, או להמציא, לפתח משהו, ליצור (בעבודה). מי שמצליח להתמודד – אכפתיות.
8. זיקנה – הקונפליקט: שלמות האגו לעומת יאוש. מסתכלים אחורה על החיים, ואפשר להרגיש שלם או לא. אם כן – מפתחים חכמה. אם לא – יאוש.

עדות אמפירית:

את ה"סיפור" (או תאורייה) בכללותו אי אפשר לבדוק.

מרסייה (1966):

האם יש משבר זהות בגיל ההתבגרות?

• ראיונות חצי מובנים
• יש משברים בגיל ההתבגרות
• כדי לפתור צריך 1.לזהות את הקונפליקט 2.להחליט על מחוייבות לצד אחד שלו.

תאוריית ההתקשרות Attachment theory – ג'ון בולבי

• פסיכואנליטיקאי
• עבד עם ילדים יתומים במלחמת העולם הראשונה.
• ילדים עם בעיות התנהגות מגיבים למציאות (ולא לפנטזיות, חרדות וכו' כמו פרויד)
• לילדים צורך חזק בקרבה אל האם, לא כי הם נמשכים אליה מינית, כמו פרויד, אלא כי זה צורך בסיסי.
• יש מערכת אבולוציונית שמטרתה לחבר את התינוק עם הדמות המטפלת כדי להגביר את סיכויי ההישרדות שלו.

התאוריה:

• ילדים זקוקים למערכת יחסים חמה, אינטימית, ארוכת טווח ובטוחה עם הדמות המטפלת (להלן: אמא :) )
• כאשר נוצרת מערכת יחסים כזאת הילד מקבל בסיס בטוח, ממנו הוא יכול לתפקד עם בני אדם אחרים ועם העולם. כדי שזה יקרה על האם להיות קשובה לצרכי התינוק ולתת לו אותם.
• במצבי איום הבסיס הבטוח מאפשר להתמודד, במצבים אחרים – הבסיס הבטוח מאפשר לחקור ולגלות את העולם.
• היחסים הראשוניים שלנו מובילים אותנו ליצור מודל פנימי של מושאי התקשרות. אם האמא טובה, קשובה, אפשר לסמוך עליה - אז המודל של אדם קרוב שאפשר לסמוך עליו הוא טוב. אם האמא אינה כזאת – הילד יפתח ציפיות אחרות ואותן יגרור למערכות יחסים אחרות.
• המודלים האלה שונים מאדם לאדם, וכך הציפיות לגבי מערכות יחסים אינטימיות.
• ילדים שאין להם בסיס בטוח יהיו להם כל מיני בעיות, בעיקר כאלה שקשורות ליחסים חברתיים.

עדות אמפירית:

ילדים זקוקים לאמא שלהם. למה?

הארלי הארלו (1960):

• לקח קופים קטנים, והפריד אותם מאימהותיהם
• יצר שתי "אמהות" – אחת קשה וקרה עם אוכל, ואחת רכה ונעימה בלי אוכל.
• במי הקופים יבחרו? ומה יקרה לקופים שגדלו ללא אמא אוהבת? (קליפ)
• תוצאות: הקופים בילו את רב הזמן עם ה"אמא הרכה" ורק כשהיו צריכים אוכל הלכו לשניה, אצל קופים שגדלו רק עם אמא קשה היו בעיות התנהגות, חוסר יכולת לתחבר לקופים אחרים, פגיעות בעצמם.
• לניסוי אין תוקף חיצוני – זה לא כך במציאות, אבל הוא מראה עיקרון חשוב.
• לפני הארלו היתה המון ביקורת כלפי התיאוריה של בולבי, אחריו היא התקבלה יותר.

מארי איינסוורת' (1978):

עיקר עבודתה על זיהוי הבדלים בין אישיים בסגנונות התקשרות (גם היא הניחה מודליפ פנימיים).

פרדיגמה – "המצב המוזר" The strange situation

1. הילד משחק עם ההורה

2. הילד משחק בלי ההורה, ההורה בצד

3. נכנס זר, מדבר עם ההורה, ההורה יוצא מחדר

4. בידוד ראשון

5. ההורה חוזר ומשחק עם התינוק, יוצא שוב

6. פירוד שני, התינוק נשאר לבד

7. הזר נכנס שוב

8. איחוד מחדש – ההורה חוזר ומנחם את התינוק והזר יוצא

מה בודקים?

1. איך מתנהג הילד כשההורה עוזב?
2. איך הוא מתנהג כשההורה חוזר?
3. עד כמה הילד חוקר את הסביבה?
4. איך הילד מגיב לזר בנוכחות ההורה ובהיעדרו?

על סמך זה הציעה איינסוורת' 3 סגנונות התקשרות:

1. התקשרות בטוחה (60%)
   1. נלחצו
   2. נרגעו מהר מאד
   3. חקרו את הסביבה
   4. הילד יתקשר עם הזר בנוכחות ההורה, אך לא בהיעדרו
2. התקשרות חרדה (20%)
   1. נלחצים
   2. התנהגות אמביוולטית
   3. לא חוקר את סביבתו
   4. לא מתקשר עם הזר
3. התקשרות נמנעת (20%)
   1. אדישות
   2. אדישות
   3. לא חוקר את סביבתו
   4. לא מתקשר עם הזר

תלמידה של אינסוורת' הציעה עוד סגנון התקשרות – התקשרות לא מאורגנת:

1. נלחצו כשההורה עזב
2. היו אדישים
בנוסף, הראו התנהגויות חריגות כמו פגיעה עצמית.

טענה: סגנון ההתקשרות הוא פונקציה של התנהגות הורית.

הקשר להתנהגות הורית:

התקשרות בטוחה – הורה שמגיב לצרכי הילד, בהתאם לדרישותיו.

התקשרות נמנעת – הילד מתעלם לגמרי מצרכי הילד.

התקשרות חרדה – ההורה לפעמים מגיב לצרכי הילד, ולפעמים לא.

את זה אפשר להסביר לפי עקרונות הלמידה – ביהוויוריזם – לפי לוח הזמנים של התגמולים (נלמד בשיעור שעבר).

האם זה תלוי רק בהורה?

מעט מאד מחקרים בודקים השפעה גנטית על סגנון התקשרות.

רוזמן ופריילי (2006):

• מחקר תאומים – זהים ולא זהים
• תוצאות: תורשה לא משחקת בהכרעת סגנון ההתקשרות של הילד, אלא לסביבתו. --> יש להתייחס בספקנות מסוימת כי זה מחקר בודד.

יש שתי דרכים לחשוב על הבדלים בין אישיים: טיפוסי אישיות, קטגוריות או מימדים.

פריילי וספייקר (2003):

• זוהי התבוננות על מימדים, ולא על קטגוריות.
• פקטור אנליסיס על מחקרי תינוקות במצב המוזר
• מצאו שני מימדים: חרדה (גבוהה / נמוכה) והימנעות (גבוהה / נמוכה).
• בדקו חרדת נטישה והתקרבות / הימנעות.

ברטולוניו והורוויץ (2003):

• מצאו שני מימדים (מקבילים לפריילי וספייקר):
• 1. עד כמה האחר הוא מקור אמין לאהבה
  2. עד כמה אנחנו רואים את עצמנו כראויים לאהבה
• לפי המימדים האלו, יש 4 סוגי התקשרות: חרדים, נמנעים, בטוחים ו(מעט מאד הימנעות + הרבה מאד חרדה)

סגנונות התקשרות אצל מבוגרים:

אחת הטענות המרכזיות של בולבי היא שהציפיות שנבנות בגיל הינקות מלוות אותנו לבגרות.

האם זה כך? האם אנחנו זקוקים בכלל לבסיס בטוח?

חזן ושייבר (1987):

• יש הקבלה בין מערכת יחסים מוקדמת אם – תינוק לבין מערכת יחסים רומנטית בוגרת.
• אותם סגנונות התקשרות נמצאים גם אצל אנשים מבוגרים.

• חזן ושייבר הציגו לאנשים את שלוש הטענות שאלה (1- נמנעת, 2-בטוח, 3-חרד)
• הפרופרציות זהות לאלה שמצאה איינסוורת'

ברונן, קלארק ושייבר (1998):

פיתוח שאלונים מורכבים ומפורטים יותר של דיווח עצמי, ועשו פקטור אנליסיס.

תוצאות: בדיוק אותם מימדים.

--> (קישור לשאלון ממוחשב של סגנונות התקשרות).

פריילי ושייבר (1998):

מחקר שדה (לא דיווח עצמי) על סגנונות התקשרות.

האם סגנונות התקשרות קשורים לסיטואציות של עזיבה?

(פרידה בשדה תעופה כמקבילה בוגרת למצב המוזר).

• איתרו זוגות בשדה תעופה
• נתנו להם שאלון לגבי סגנון התקשרות והקשר בינהם.
• לאחר מילוי השאלון המשיכו "להציץ" עליהם וקידדו סוגי התנהגות. (כמה נסיינים עבדו יחד).
• תוצאות: זוגות שנפרדו הפגינו הרבה יותר קרבה מאלה שלא נפרדו. ככל שהקשר טרי ביותר, כך רמת החרדה היתה גבוהה יותר.
• סגנונות ההתקשרות היו קשורים לחרדה: אצל נשים עם סגנון חרד דיווחו על יותר חרדה, נשים נמנעות הפגינו התנהגות נמנעת.
• אצל גברים הקשר היה פחות ברור. למה? קשה להם להביע רגשות, או שזה פחות מקובל חברתית.

האם יש קשר בין סגנון ההתקשרות בילדות לבין סגנון ההתקשרות בבגרות?

פריילי (2002):

• ביקש מאנשים מבוגרים למלא שאלוני התקשרות על קשריהם עם אמא שלהם, ועם בני הזוג שלהם.
  מצא קשר חיובי ומשמעותי – 0.20- 0.50, תלוי במדגם. לא קשר חזק. כלומר: בעיני האנשים הקשר לא מאד חזק.

האם סגנון ההתקשרות יציב לאורך זמן?

לא ברור, יש רק מחקר אחד בנושא, ולא ברור עד כמה הוא תקף.

• בדק סגנונות התקשרות בגיל שנה, ומערכות יחסים רומנטיות בגיל 21.
• ממצאים: יש קשר, אבל הוא חלש מאד. 0.20.
  למה? כי סגנון התקשרות הוא דינאמי, והמודלים מתפתחים לאורך הזמן. אם יהיו חוויות מספיק חזקות ועמוקות, סגנונות התקשרות יכולים להשתנות.

מה ההשלכות של סגנונות התקשרות בבגרות?

מערכות יחסים:

• מבוגרים בעלי סגנון בטוח מדווחים על מערכות יחסים ארוכות ויציבות יותר, ויותר שביעות רצון מהם. יותר אמון, יותר מחויבות. מוכנים להישען על בן הזוג, מוכנים לתת תלו להישען עליהם.
  בירנבאום ועמיתים:
  • מחקר על זוגות פעילים מינית שנמצאים במערכת יחסים לאורך חצי שנה לפחות.
  • ניהלו יומן מערכת יחסים במהלך כשלושה שבועות.
  • סגנון חרד- יותר אמביוולנטיים כלפי מין.
  • סגנון נמנע – יותר חרדה ממין.
• אנשים שבני הזוג שלהם בעלי סגנון בטוח מביעים יותר סיפוק ממערכת היחסים.
• יש התאמות שיכולות לפצות על סגנון התקשרות אחר. למשל: נמנעים מתאימים זה לזה. יש מחקר שטוען שאנו נוטים להימשך לאנשים בעלי סגנונות התקשרות דומים לשלנו.

התמודדות עם אובדן (מוות של בן הזוג):

• נמנעים מתמודדים הכי טוב. (פריילי ובוננו 2004).

--> אחד ההסברים על סגנונות התקשרות הוא שהם התפתחו כאמצעים לוויסות עצמית – אם אמא שלנו לא סיפקה את צרכינו, מנגנון התמודדות הוא להתנתק ממנה רגשית. זה יעזור גם במקרה של אובדן בן זוג.

תפקוד חברתי:

• בטוח – פחות גזענים, פחות מאוימים מהשונה, יותר אמפטיה, פחות כעס כלפי אחרים.

השלכות אישיות: (עד עכשיו דיברנו על חברתיות)

• סגנון בטוח – יותר רגשות חיוביים, פחות שליליים, פחות בעיות רגשיות, יותר ביטחון עצמי, יותר מרוצים בעבודה (-פחות מאוימים, יותר נכונות לחקור את הסביבה).

--> מימדי התקשרות של חרדה ומניעה אינם זהים למימדי אישיות אחרים (למשל, נוירוטיות).

--> יש במוח מערכות נפרדות לתגמולים ואיומים, ויש מערכת נפרדת שקשורה להתקשרות.

מה זאת אהבה?

הלן פישר (2006):

הבדילה בין שלושה סוגים של תופעות, שנפרדים מבחינה נוירוביולוגית:

• תשוקה מינית – מופנה כלפ הרבה מושאים במקביל, מנגנון שנועד להוביל לסיפוק מיני. קשור בעיקר להורמוני מין – בעיקר טסטוסטרון.
• התאהבות רומנטית – מופנה כלפי מושא אחד. סממנים דומים להתמכרות, ואכן מסתבר שאהבה רומנטית קשורה למערכת הדופמין במח, שקשורה לדופמין (כלומר: באמת, ולא רק כמטאפורה, התאהבות דומה להתמכרות, וכך גם סיום קשר שלא בזמן דומה לגמילה).
• התקשרות – מופנה כלפי מושא אחד ויחיד – אהבה, ביטחון, תמיכה. אוקסיטוזין ווזופרסין.

הרבה פעמים חווים אותם כמקשה אחת.

פישר: הסיבה לכך שהמנגנונים נפרדים היא אבולוציונית. כדי למקסם הישרדות צריך מנגנון שמאפשר לבחון בני זוג פוטנציאליים ולבחור בן זוג – וזה תשוקה מינית. מנגנון זה מפעיל מנגנון אחר שמאפשר לבחור בן זוג ספציפי, ולהיות איתו מספיק זמן כדי להמשיך הלאה. לכן התאהבות היא מנגנון מוגבל בזמן – עד שנה. עכשיו צריך מערכת של שיתוף, שתאפשר להיות צוות – לבנות, לתמוך, לגדל צאצאים.

לארי יאנג (2006):

הרבה בעלי חיים אינם מונוגמיים, ובני אדם יחסית יוצאי דופן.Behavior neuroscience

• יש שתי סוגי נברנים – פריירי – מונוגמי, ומונטן – לא מונוגמי.
• הוא בדק פעילות מוחית בזמן אורגזמה.
• בשני המקרים השתחרר דופמין בזמן אורגזמה.
• בנברן המונוגמי השתחרר גם ווזופרסין, שגורם להתקשרות, וכך ההנאה מקושרת לנברן ספציפי.
• אצל בני אדם ווזופרסין מתקשר בשני זמנים עיקריים: באורגזמה, ואצל נשים בזמן הנקה.

סיכום: תאוריית ההתקשרות

• לאנשים יש צורך בסיסי בהתקשרות – לדמות מטפלת ובהמשך לבן זוג רומטי
• סגנונות התקשרות קשורים לדמות המטפלת, אך יכולים להשתנות בעקבות קשרים אינטימיים בהמשך.
• לארי יאנג: אפשר לנבא לאיזה נברנים יש סיכוי יותר גדול לקשר מונוגמי ארוך, וגם לאנשים – לפי כמות הרצפטורים לאוקסיטוזים.
• להבדלים בסגנונות התקשרות יש השלכות חשובות בתחומים רבים.

קריטוריונים להערכה של תאוריית התתקשרות:

• אפשר לבחון
• תוקף מדעי – חלקי
• מקיפה – לא (עוסקת רק ביחסים בינאיישים)
• חסכניתֿ
• שימושית

יסודות - תרגיל - פסיכופרמקולוגיה

יסודות ביולוגיים – תרגיל 24/11

חשוב!!!

אגוניסט - מגביר את נוכוחותו או פעילותו של הנ"ט.

אנטגוניסט - מעכב את נוכוחותו או פעילותו של הנ"ט.

--> הפעילות הספציפית תלויה בפעילות של הנוירוטרנסמיטור וברצפטור ובבתא הספציפי!!!

פרקורסר – חומר שממנו נוצר חומר אחר.

(בפרקינסון לא נותנים דופמין אלא את הפרקורסור שלו כי דופמין לא יכל לעבור את מחסום הדם מח).

אחד הצעדים אחרי ייצור נ"ט הוא הכנסתו, בעזרת אנזימים מחיוחדים, לוסיקולות.

האם כל חומר שחוסם תעלה הוא אנטגוניסט?

לא! ברצפטור רגיל כן, אבל באוטורצפטור (שמפחית את פעולת האוטורצפטור) זה יהיה אגוניסט.

קוגנטיביים - זיכרון לטווח ארוך - 21/11

תהליכים קוגנטיביים 21/11

זיכרון לטווח ארוך

--> מעלים תרגיל חדש

• תהליכי זיכרון:

• קידוד
• קונסטליזציה
• שליפה
• שיכחה

הרבה מתייחסים לתהליך הזיכרון כתהליך אקטיבי. היכולת לזכור תלויה גם בקידוד וגם ביכולת שליפה.

כמה מחקרים קלאסיים על זיכרון:

ebbinghouse 1885 1 – מחקרים ראשוניים על זיכרון. הוא היה הנבדק של עצמו.

• למד רשימה של מילים חסרות משמעות.
• בחן את עצמו אחרי פרקי זמן שונים.
• תוצאה: ככל שעובר יותר זמן מאז יצירת הזיכרון שוכחים יותר, ואחרי זמן מסוים מגיעים לפלטו – התייצבות.

Free recall 2 – נותנים לנבדקים מילים, ומבקשים מהם אח"כ לשחזר כמה שיותר.

בד"כ נבדקים זוכרים בעיקר מילים מתחילת הרשימה ומסופה.

Primacy effect – זכירה טובה של מילים בהתחלה. הסבר: המילים מתחילת הרשימה עוברות הכי הרבה שינון ונכנסות ל"מחסן" זיכרון לטווח יותר ארוך.

recency effect – זכירה טובה של מילים מסוף הרצף. הסבר: המילים "טריות" בזיכרון לטווח קצר.

זה ממצא ששוחזר פעמים רבות מאד.

הפציינט (HM – (henry molaison

עבר בגיל 27 ניתוח אפילפסיה. היתה לו אפילפסיה חמורה מגיל ילדות בעקבותיה החליטו להוציא אזורים בmiddle temporal lobe בעיקר בהיפוקמפוס, שאחראים לאפילפסיה. בעקבות כך ההתקפים אכן פחתו, אך הוא איבד לחלוטין את היכולת ליצור זיכרונות חדשים. לא היתה לו פגיעה קוגנטיבית, וגם האישיות שלו לא השתנתה, אוצר המילים, ידע סמנטי, אינטלגנציה.

באזור ההיפוקמפוס נמצאת האמיגדלה שקשורה ברגשות, ולכן יש קשר הדוק בין רגשות וזיכרון.

האמנזיה (איבוד יכולת הזיכרון) מרגע הפגיעה והלאה נקראת anterograde amnezia. איבוד הזיכרון היה לזיכרון אפיזודי - אירועי יומיום, אך גם לידע סמנטי – למשל: צירופי מילים, כמו: “ילדי הפרחים".

תופעה נוספת ממנה סבל hm במידה קטנה היא retrograde amnezia – מרגע השיכחה ואחורה. היה לא קשה לזכור אירועים שהיו לפני הפגיעה אך קרובים אליה = teporarly graded retrograde amnezia, ומכאן לומדים שהmiddle temporal lobe אינו קשור לכל הזיכרונות, יש אזורים אחרים שאחראים על סוגים אחרים של זיכרון.

HM חי את הרגע, והיה מודע באיזשהוא מקום לזה שהזמן עובר, אך לא היה מודע שאין לו המשכיות של זיכרון. היה לו זיכרון לכ30 שניות עד דקה.

היו מטלות שהוא כן הצליח ללמוד – למשל miror tracing, וHM הגיב כמו נבדק רגיל, והשתפר מפעם לפעם, עד שהגיע לרמה טובה מאד של ביצוע המטלה.

המסקנה שהגיעו אליה מהמחקרים הרבים על זיכרון שעשו על HM, ואחריו (היום יודעים שהיא פשטנית), היא שהזיכרון מחולק ל:

1. זיכרון דקלרטיבי (שנפגע אצל HM ) - זיכרון סמנטי (-עובדות) ואפיזודי (ארועים).
2. זיכרון לא דקלרטיבי (שהיה תקין אצל HM) – למידה פרוצדורלית, פריימינג, התנייה ולימוד אסוציאטיבי.

זיכרון דקלרטיבי:

שלושה תהליכים שמתרחשים בזמן שזוכרים אפיזודות או ידע סמנטי:

1. קידוד – אוסף תהליכים שהופכים את האינפורמציה לייצוג בזיכרון. התהליכים מתחילים בזמן החוויה ויוצרים אירוע מנטלי ששומר על אספקטים מסוימים של החוויה. לmidial tempral lobe יש תפקיד מכריע בקודוד, וגם לאונות הפרונטליות.
   1. Levels of processing – עומק העיבוד. ככל שהעיבוד יהיה עמוק יותצר הזיכרון יהיה חזק יותר ועמיד יותר.
      מחקר: הציגו לנבדקים מילים, והיתה מטלה, בעומקי עיבוד שונים:
      1. מטלה פיזיקלית ברמת עיבוד נמוכה – אותיות גדולות או קטנות.
      2. עיבוד עמוק יותר – האם המילים חורזות.
      3. רמת משמעות – האם המילה מתאימה למשפט - מחייב עיבוד סמנטי.
      אח"כ הציגו להם רשימה של 180 מילים (הנבדקים לא ידעו מראש שייבחנו – הלמידה של המילים היתה incidental learning, אך אותן תוצאות התקבלו כשהם כן יידעו שייבחנו.) והנבדקים התבקשו לסמן אלו מילים ראו.
      ממצאים:
      במטלה הראשונה זכרו 17%, בשניה – 37%, בשלישית – 67% מהמילים.
      מחקר נוסף – האם קידוד זה הכל?
      גם בלמידה וגם במבחן היה מאפיין סמנטי (משמעות) ומאפיין של חריזה.
      ממצא: התאמה בין סוג הלמידה לסוג המבחן שיפרה את הביצוע במבחן.
      כלומר: ההתאמה בין הלימוד ובין השליפה קובעת גם היא את מידת הדיוק.
   2. ארגון:
      מחקר 1969: הציגו לנבדקים רשימה רנדומלית - זהה לשתי הקבוצות - של מתכות. קבוצה 1: סדר רנדומלי. קבוצה 2: סידור לפי נושאים.
      תוצאות: אפקט דרמטי על הזיכרון – ברשימה מסודרת זכרו 65% מהמילים (לעומת 18% בקבוצה השניה). בפעם הרביעית הדיוק בקבוצה המסודרת היה 100%, ובקבוצה 1 – 63%.
      --> כדאי לארגן דברים ש/צריך לזכור לפי תתי נושאים!
   3. Generation effect – הלמידה הרבה יותר יעילה אם שולפים במהלכה אקטיבית דברים מהזיכרון. לומדים הרבה יותר טוב למידה אקטיבית.
      --> בחזרה שניה על חומר כדאי לנסות לשלוף את החומר לפני שקוראים שוב!
      מחקר מ-1978: קבוצה 1: האם המילה השניה היא מילה נרדפת? - 67% הצלחה.
      קבוצה 2: להשלים את המילה הנרדפת לפי האות הראשונה – 87% הצלחה לזכור.
      הסבר: התהליך האקטיבי של ייצור המילה, שליפה, יוצר קשרים נוספים, זהו שינון נוסף, שמחזק את העקבות שלה בזיכרון.
   4. Spacing effect – צריך ללמוד רשימה של מילים. החלטנו לחזור על כל מילה 3 פעמים. האם כדאי ללמוד במרוכז או לפזר את הלמידה?
      תשובה: למידה מפוזרת תהיה הרבה יותר יעילה.
      מחקר: למדו מילים בשפה זרה במשך 4 שנים, ואז בדקו את הזיכרון למילים במשך חמש שנים. 3 קבוצות של מילים: נלמדו בהפרש של 14, 28, 56 מילים. ממצאים: לאורך השנים היתה ירידה בכמות המילים שזכרו.
      ככל שהמרווח בין החזרות על המילים היה יותר גדול, כך זכרו יותר טוב.
      הסבר: כשלומדים בצורה מפוזרת מקדישים יותר קשב בכל פעם.
      בנוסף, בכל פעם נקשר את המילה בצורה אחרת, ולכן הקונטקסט יהיה יותר עשיר.
2. קונסולידציה – תהליך שמקבע את הזיכרונות בזיכרון לטווח ארוך. תהליך חמקמק וקשה למחקר, כי הוא ארוך ואורכו משנה (יכול לקחת בין כמה ימים וכמה שנים).
   כנראה שלהיפוקמפוס יש חלק מכריע בתהליך זה, כמו שרואים ממחקרים על HM חולים אמנסטיים. ההשערה: הזיכרונות נוצרים בהיפוקמפוס, ונודדים במהלך זמן לאזורים מרוחקים יותר, ולכן אצל חולים אלו זיכרונות משנים יותר רחוקות נשמרו טוב יותר.
   מחקר MRI על על חולים אמנסטיים בני 65-70, בזיהוי פרצופים מוכרים. הסתבר שככל שהדמות התפרסמה בזמן יותר רחוק לפני הפגיעה, הסיכוי לזכור היה טוב יותר.
   במחקר כזה על נבדקים בריאים, ראו פעילות בהיפוקמפוס כאשר הפרצוף שהוצג היה משנות ה90, אך לא היתה פעילות בהיפקמפוס כאשר הפרצוף התפרסם בשנות ה80. מכאן הבינו שהקונסולידציה תלויה בהיפוקמפוס.
   מצאו אזור נוסף, שסמוך להיפוקמפוס – האזור הפרה – היפוקמפי, שפעל גם בזיכרון פרצופים משנות ה90, וגם על פרצופים משנות ה-80.
3. שליפה – כאשר התבקשנו (בכיתה) לשלוף ערים, שלפנו אותם לפי תוכנית שליפה (למשל: מצפון לדרום), ולעומת זאת כאשר התבקשנו לשלוף שמות של בעלי חיים השליפה היתה לא מאורגנת – ובעקבות כך פחות יעילה – למשל: שמות מסוימים עלו יותר מפעם אחת.
   תהליך השליפה הוא החוויה של ההיזכרות המודעת. הוא תלוי ב mtl אך גם באונות הפרונטליות. שתי מטלות פופולריות שקשורות לשליפה:
   1. recognition – יש רמז. (האם אובמה הוא ראש ממשלת ארה"ב?)
   2. recall – אין רמז. (מיהו ראש ממשלת ארה"ב?)

• עבור מי שהיה בטיול בפריז, תמונה של מגדל אייפל תפעיל את הזיכרון של פריז, (וכך גם תמונות אחרות שהן רמזים, למשל: שער הניצחון, או קרואסון...) שיפעיל רמזים נוספים, ובתהליך שנקרא pattern recognition כל רמז יפעיל רמזים אחרים וישוחזר הזיכרון- טעמים, ריחות, אנשים שפגשנו...
• יש חוקרים שטוענים שבהיזכרות יש הפעלה של האזורים שפעלו בזמן הקידוד- תהליך גלובלי שמעורר את החוויה. בזיכרון תמיד יש עיוותים, זה לא אחד לאחד.

Context dependent effect – הקונטקסט שבו יצרנו את הזיכרון ישפיע מאד על יכולת השליפה, גם אם הוא לא רלוונטי.
מחקר: הנבדקים למדו מילים או בצלילה מתחת למים, או על החוף. גם בשליפה היו שתי תנאים (לכל קבוצה) – בצלילה או על החוף. כאשר הקונטקסט של הקידוד התאים לקונטסקט של השליפה, היה זיכרון טוב הרבה יותר (12-13 לעומת 8).
מסקנה: הסביבה הפיזית היא חלק מהזיכרון של המילים, למרות שאין לה רלוונטיות למשמעות המילים.

• לא רק לסביבה החיצונית אלא גם לסביבה הפנימית יש השפעה דרמטית על הזיכרון – state dependant effect. כאשר היתה התאמה בין המצב (פיכחון או שכרות) בקידוד ובשליפה, היה זיכרון טוב יותר. (שכרות: 10/4, פיכחון 15/11). לכן אנשים במצב דיכאוני ייטו להיזכר יותר בארועים דיכאוניים.

יש תאוריות שטוענות שבמהלך היזכרות יש שני תהליכים:
1. recollection – חוויה מודעת של היזכרות – דורש ריכוז וקשב, הן בזמן הקידוד והן בזמן השליפה, יותר איטי.
2. Familiarty – תחושה עמומה ולא מודעת של היכרות – יותר מהיר, דורש פחות קשב.
שכחה – חוסר יכולת להיזכר באינפורמציה שקודדנו (הזיכרון עוד קיים, אין יכולת לזכור).
סיבות אפשריות:
1. אין רמז לשליפה
2. קידוד לא מוצלח
3. מקרים אחרים

ebbinghouse – כמות האינפורמציה ששוכחים לאורך זמן – בהתחלה השכחה מאד מהירה, ולאורך זמן היא מתייצבת.

בעקבות כך אנשים הגיעו לממצאים ששכחה היא תוצאה של דעיכה לאורך זמן decay with time.

כעבור שנים הבינו שזה לא יכול להסביר את הממצאים, והיום מקובל לחשוב ששכחה היא תוצאה של הפרעה intference. נניח שיש לנו שלוש זיכרונות של מגדל אייפל משלוש טיולים שונים – כל זיכרון יפריע לזיכרון אחר.

1. מנגנון של blocking – טיול אחד היה הכי ארוך והכי מוצלח והוא מקושר הכי חזק לזיכרון. כאשר נראה את הרמז העוררות של הזיכרון הספציפי הזה יחסום את החוויות משאר הטיולים.
2. Output intference – נניח שהטיול האחרון לא היה המוצליח ביותר, אך ניזכר בו קודם כי, למשל, הוא הכי קרוב כרונולוגית (או מסיבה אחרת). כשנתחיל לספר עליו הזיכרונות שיתעוררו בקשר אליו יעשו אינהיביציה לזיכרונות מטיולים אחרים.
   --> במקרה זה (ולא במקרה של הblocking) חיזוק הקשרים יגרום לדיכוי הזיכורן לטווח ארוך.
   יש שני אפקטים של intference:
   1. retroactive intference -
      ניסוי ובו שתי קבוצות. שלב ראשון: כל קבוצה התבקשה לזכור אסוציאציות בין שתי רשימות – א' וב'.
      שלב שני: לאחר מכן – קבוצה 1 העבירה את הזמן במנוחה או מטלה לא קשורה שנקראת מטלת filler.
      קבוצה 2 למדה רשימת אסוציאציות בין א' וג'.
      ממצאים: הנבדקים בתנאי של ההפרעה – קבוצה 2, זכרו הרבה פחות פריטים, כלומר: ההפרעה השפיעה, ולא רק מעבר הזמן.
   2. Proactive intference – אותו דבר מקודם, אלא שהשלבים מבוצעים בסדר הפוך של השלבים.
      ממצאים: קבוצה 1 – ללא ההפרעה (מטלת filler) זכרו טוב יותר מקבוצה 2, כלומר: המשימה הקודמת הפריעה לזיכרון שאחריו.

התופעות האלה הן עדות נגד דעיכה עם זמן – אלו תהליכים אקטיביים, ולא סתם מעבר של זמן.

2 מחקרים בנושא:

1 "תאי הסימפסונים”:

חולי אפילפסיה שהושתלו במוחם אלקטרודות באזור ההיפוקמפוס (medial temporal lobe).

שלב 1: צפיה בסרטונים באורך של 5-10 שניות של גירויים מוכרים.

שלב 2: לאחר דקה-5 דקות של מטלה משנית (מטלת filler) מטלת free recall – ללא רמז או גירוי ראשוני.

בשני השלבים החוקרים רושמים פעילות מוחית.

ממצאים: תאים מסוימים הגיבו לגירויים ספציפיים (למשל: תאים מסויימים הגיבו לסימפסונים ובמידה מסוימת גם לסיינפלד, אך לא למדונה או להוריקן).

אותם תאים הראו פעילות גם בזמן הקידוד וגם בשלב השליפה.

מעניין שהתא התחיל לפעול 1.5 שניות לפני שהנבדק אמר שהוא מודע (היה מודע?) לגירוי.

תאים בודדים בהיפוקמפוס וב emotional cortex (אבל לא באזורים אחרים כמו האמיגדלה) מראים תגובה ספציפית בקידוד והיזכרותצ בסרטונים בנושאים שונים. (עקרון דומה לדיסאסוציאציה כפולה- בוחן ספציפיות).

פעילות התאים בזמן הrecall היא ייצוג עצבי לחוויה שלנו של היזכרות ספונטנית.

2   מדוע אנחנו זוכרים דברים מסוימים ולא אחרים? (1998)

בדיקה: האם עוצמת הפעילות המוחית בזמן הקידוד יכולה להסביר איזו אינפורמציה תיזכר ואיזו תישכח.

• נבדקים הוכנסו לfMRI ובזמן הסריקה התבקשו לזכור רשימת מילים.
• אחרי 20 דקות, מחוץ לסורק, ונבדקים התבקשו להיזכר במילים.
• בדקו את האקטיבציה בזמן הקידוד של (רשימות?) מילים שזכרו טוב, ובזמן הקידוד של (רשימות?) מילים שנשכחו.
• תוצאות: האקטיבציה בזמן הקידוד חזקה יותר למילים שנזכרו מאשר למילים שנשכחו. כך באזורים שונים של המוח.
• מסקנה:
  • זיכרון מוצלח או שיכחה תלויים לפחות בחלקם בתהליך הקידוד.
  • קידוד לא טוב שמוביל לשכחה קשור לפעילות נמוכה גם בהיפוקמפוס באזורים פרונטליים.