מעשה בראשית - שיעור 5 - הלכות תלמוד תורה לרמב"ם

שיעור 5 – 10.04.2013

פספסתי את תחילת השיעור...

הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה פרק א

א נשים ועבדים, פטורים מתלמוד תורה; אבל קטן--אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר "ולימדתם אותם את בניכם, לדבר בם" (דברים יא,יט). ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.

ב כשם שאדם חייב ללמד את בנו--כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך, ולבני בניך" (דברים ד,ט). ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו: שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז)--מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר "וייצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב,ג).

ג אם כן למה נצטווה על בנו, ועל בן בנו--להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו; [ג] וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם.

ד מי שלא לימדו אביו--חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם" (דברים ה,א). וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד.

ה [ד] היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה, הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודם; ואף על פי שבנו קודם, לא ייבטל הוא--שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד את עצמו.

ו [ה] לעולם ילמוד אדם תורה, ואחר כך יישא אישה--שאם נשא אישה תחילה, אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו, עד שנמצא שאין ליבו פנוי--יישא אישה, ואחר כך ילמוד תורה.

ז [ו] מאימתיי מתחיל אביו ללמדו תורה--משיתחיל לדבר, מלמדו "תורה ציווה לנו, משה" (דברים לג,ד) ופסוק ראשון מפרשת "שמע" (דברים ו,ד); ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע לפי בורייו, מוליכו אצל מלמד התינוקות.

ח [ז] היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר, נותן לו שכרו; וחייב ללמדו בשכר, עד שיקרא תורה שבכתב כולה.

ט מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה, אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם" (דברים ד,ה)--מה אני בחינם למדתי, אף אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.

י לא מצא מי שילמדו בחינם--ילמוד בשכר, שנאמר "אמת קנה" (משלי כג,כג). יכול, ללמד לאחרים בשכר: תלמוד לומר, "ואל תמכור" (שם)--הא למדת שאסור לו ללמד בשכר, אף על פי שלימדו רבו בשכר.

יא [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).

יב [ט] גדולי חכמי ישראל--היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים, ומהם סומין. ואף על פי כן היו עוסקין בתורה, ביום ובלילה; והם מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו.

יג [י] עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורה--עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. [יא] וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה--ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

יד [יב] כיצד: היה בעל אומנות--יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע--קורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.

טו במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.

טז [יג] אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.

יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות.

השל על הרמב"ם: אם לא הייתי יודע שהרמב"ם הוא שם של אדם הייתי חושב שזה שם של אוניברסיטה.

כאן נראה תפיסה לפיה עבודה ומדע הם תחומים נפרדים, בניגוד לתפיסה הרווחת היום (שוובר מציג) – בה המדע הוא תעסוקה, מקצוע (או בתרגום המדוייק יותר בעברית – ייעוד). שני התרגומים מחזיקים מתח מורכב ומתוחכם – מצד אחד ייעוד ומצד שני מקצוע. לפי וובר זה היינו הך! לפי הרמב"ם יש הפרדה ברורה וחדה בין ייעוד לבין מקצוע – לא היה עולה על דעתו "להתבלבל" בתרגום כזה. “...אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר".

• לפי הרמב"ם פיסיקה ומטאפיסיקה (כל מה שלומדים בגבעת רם...) זה חלק מתורה שבעל פה. (“כל מה שעושים בגבעת רם זה ללמוד גמרא כל היום!”).
• התפיסה של הרמב"ם מערערת על האקסיומה של החברה שלנו, שבה הייעוד הוא עבודה – שואלים ילדים מגיל קטן מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. אצל הרמב"ם יש רק ייעוד אחד – והוא להיות תלמיד חכם.
• “עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" הרמב"ם מתנגד לאנשים שרוצים קודם להתבסס כלכלית ואז ללמוד. המשפט הנ"ל הוא העיקרון המנחה (לגברים יהודים) בחיים – כל השאר אמור לשרת את זה. הפרנסה שולית לגמרי.
• לא רק שאין הכרח, אלא אסור לזהות בין פרנסה וייעוד.
• “הווה ממעט בעסק ועסוק בתורה".
• מכאן דברי ח"כ אמסלם שהרמב"ם לא היה מצביע ש"ס – סעיף שעוסק בפרנסה כחובה “כל המשים על ליבו שיסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מצדקה – הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". [אמירה של חכמים היא ברך כלל מאד חשובה, קריטית]. אחת הבעיות בארגון הידע היהודי היא הניגוד בין התפזורת המחרידה בה הוא נמצא מצד אחד ומצד שני הערך הוא יכול לקבל. משפט אחד קטן יכול לקבל ערך עצום. שמע ישראל זה מספט אחד קטן שמסתתר בספר דברים. היום, בכתיבה (קריאה?) דיסקורסיבית, היו קודם כל קוראים לספר שמע ישראל, נותנים כותרת... :).
• אחד הדברים המעניינים בעדה החרדית הוא שהעיקר הוא לימוד תורה ואין מושג של קריירה. בציבור הציוני דתי יש מושג כזה של קריירה, יש עבודה כייעוד.
• מבחינת הרמב"ם, למרות שלימוד הוא הייעוד - “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו". זה מתאים ל"לפום צערא אגרא". יש כאן אלמנט סגפני, העבודה והעמל נחשבים למעלה. אם זה כך למה הרמב"ם יוצא בכזאת חריפות קיצונית (חמישה עונשים! וזה בהקשר בו הצמצום של הרמב”ם במילים בולט מאד. בוזגלו לא זוכר עוד מקום בו הוא מתבטא בכזאת קיצוניות) נגד מי שמתפרנס מלימוד תורה? יתכן ששהרמב"ם, כמחנך, יודע שיש נטיה לזה ולכן יוצא נגד זה בכל הכח. יכול להיות שזה קשור להקשר ההיסטורי של הרמב"ם – הגאונים (?).
• בוזגלו לא חושב שאפשר להפנות את דברי הרמב"ם כאן כפשוטם נגד אנשים שלומדים בתורה ואינם מתפרנסים. זה כיוון שיכולה להיות סמכות גדולה שתשנה את דברי הרמב"ם, וזה גם לפי הרמב"ם עצמו (גזירת שעה וכו'). לכן הרב אמסלם בעצם מתעלם מהמסורת שאחרי הרמב"ם שהתירה התפרנסות מדברי תורה. הבעיה היא שגם אחרי המסורת הזו יכולה לבוא סמכות רוחנית ולבטל את המסורת. לכן הנושא של התפרנסות מלימוד תורה חוזר לדיון.
• עוד בעיה בשילוב בין פרנסה ולימוד היא ההטיה – נוטים להסכים לדעותיו של מי שמשלם – ולכן אין מחוייבות מוחלטת לאמת, חירות מלאה לחפש אחרי האמת (זה תקף גם באוניברסיטה). הפגיעה ביכולת הבירור היא בעיה אמונית, נפשית קשה. אתה הולך לכולל בשכונה והוא משלם לך בהתאם לאיפה אתה מתפלל, איך אתה מתלבש, מה אתה חושב, למה אתה מסכים, למה אתה לא מסכים... זה פוגע בברור האמת!.

מה לגבי רב האנושות שעובדת בעבודה שאין בה שום ייעוד? (מדביקי מחירים בסופר, נהגי משאיות...)

הם מסתובבים בתחושת כישלון!

פתרון אפשרי הוא להגדיר את הייעוד שלא דרך קריירה.

נושאים לעתיד (לעבודות...):

1. הערעור על המטאפיסיקה
2. המקום של האדם
3. שבת
4. אור
5. עבודה אצל וובר
6. המעבר הקריטי לקפיטליזם – עבודה לשמה. עבודה זרה מודרנית! וובר תפס את רוח הקפיטליזם. העבודה היא לא על מנת לספק צרכים אלא ערך בפני עצמו. “העבודה משחררת" – העבודה מייצרת את החירות.
7. ביקורת של ההומגניות של היש – בעקבות גלילאו – הפיכה של העולם למכני.

הוא פותח לנו את הנושאים האלה לרפרט או סמינריונית.

הדרישות לרפרט – פשוט להציג משהו. עבודה סמינריונית – יותר רצינית – 2-3 מקורות.

יהיה גם מבחן בקורס. מי שנוח ב80% מהשיעורים יכול לעשות עבודה במקום מבחן.

רק מי שעושה סמינר מחוייב לרפרט.

מי שלא עושה סמינר יכול לבחור בין עבודה (מותנה בנוכחות) או מבחן.

מעשה בראשית - שיעור 4: הבחילה / סארטר

שיעור 4 – 20.03.2013

הסרת הקסם מן העולם היא חלק ממגוון רחב של תופעות – עליית המדע החדש, חיילון, טכנולוגיה, עליית הבירוקרטיה... סדרה שלמה של התפתחויות מקבילות / תואמות שמובילות להוויה הזו, של הסרת הקסם.

הבחילה של סארטר, שנכתב בלי זיקה לוובר, מציג זאת יפה.

אפשר להזכיר בהקשר זה את ויטגנשטיין, את קאמי ועוד. אלו מייצגים את רוח התקופה, שנרצה להכיר לפני שנתחיל להיכנס לעומק התופעה – ביקורות וכו'.

הבחילה של סארטר הוא רומן פילוסופי (?). הוא יצא בקיץ 1938, לפני מלחמת העולם השניה, אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהיתה גם היא טראומטית מאד. אחרי מלחמות העולם נוצרו סדקים מאד גדולים ברעיון הקדמה, התבהרות בנפילת אירופה מהכח המוביל את הקדמה בעולם לאמריקניזציה – אמריקה הופכת להיות המוקד המוביל. הוא כתוב כיומן, ומתכתב, כנראה עם פילוסופים בני זמנו. ספר מומלץ. נקרא קצת (חלק שלא נשלח אלינו, עמוד 138). הספר פותח בכך שהאיש לקח חלוק נחל ורצה לזרוק אותו, ורגע לפני הוא עצר והתבונן בו. המונח אבסורדיות עולה כבר כאן. אצל קאמי (1942) שנמצא בדיאלוג עם סארטר, המונח אבסורדיות עוד יותר נוכח. זה חלק מרוח התקופה – העולם פתאום נהיה סתמי. שותפים לזה גם ליבוביץ, ויטגשטיין.... האבסורדיות לםי קאמי היא ניסיון למצוא משמעות בעולם בעולם שהוא סתמי לגמרי.

“עולם ההסברים והסיבות איננו עולמו של הקיום". סארטר – הקיום קודם למהות.

סארטר יוצר כאן ז'אנר חדש – האמירה של הקבוצה שלו היא שפילוסופיה מתרחשת בספרות. יש כאן מסה פילוסופית בצורת רומן. אי אפשר לקרוא את זה ללא רקע של דקרט ולייבניץ.

יש כאן מפגש בין [בתנאי שלא לוקחים את זה כמשהו הומוריסטי, למשל כקונטרה לבובר, הוא עושה הרס של רומנטיזציה של התחברות עם היש, אנחנו לא נקרא זאת כך-] האקראיות מופיע בדיוק בפער בין הקיום לבין ההסבר שלו. ההסבר שלו הוא מן תוסף תרבותי לא נחוץ לדברים, אבל הקיום חורג מההסברים שלו. הוא מונח סתם. אין תכלית, אין תוחלת. זה נראה כמו אמירה ספרותית רעננה, אבל למעשה זה לא כך – זה קלאסי לגמרי. קראנו את החזון של אפלטון – שהדברים יהיו מחוברים באיזשהיא צורה לטוב. ראינו את הייאוש שלו מכך שזה לא כך, שאין התבהרות של העובדה שהוא (מטאפורה אקסיסטנציאליסטית) מושלך בעולם (או מטאורה דתית) גר בעולם. הסיפור האפלטוני היה אמור לפענח את המושלמות הזאת, ומכיוון שלא הצליח הוא שיער את תורת האידאות. סארטר פה מאד מחובר לאפלטון – אם מעמיקים בו אפשר לראות שמדובר בדיוק באותה נקודה.

בהמשך לייבניץ – רעיון הטעם המספיק. לכל יש יש טעם מדוע הוא כך ולא אחרת.

החברה כאן רואים את המטאפיסיקה כהונאה עצמית (למעשה, הם לא אומרים זאת כך).

לסיכום – יש קשר בין הסרת הקסם (הסתמיות של הקיום) לבין מות המטאפיסיקה (שהיתה אמורה לפענח את הקיום שלי פה) [בשפה קאנטיאנית – יש תופעות והדבר כשלעצמו חורג מהתופעות, ואנחנו לא יכולים לעסוק בו, לא יכולים לפענח את המשמעות של הקיום]. העובדות סתמיות לגמרי. סארט חווה את זה פה כמשהו מפחיד.

סיפוריות -

(...)

אצל וובר(?) הסיפוריות והדברים, מה שקרה והאופן בו מספרים אותו בלתי ניתנים להפרדה אחד מהשני. החיים, המשמעות שאנחנו נותנים – העולם אדיש אליהם. מה שהכי קרוב למה שיכול להציל את הסיפור, שממנו נואשנו, זה אותו חזון אפלטוני שממנו נואשנו.

הטרקטט (ויטגינשטיין)

העולם הוא עובדות, כל עובדה קונטינגנטית. אין שום קשר בין העובדות. ערימה של אקראיות. שום עובדה לא גוררת עובדה אחרת. המדע לא יכולל סייע בכלום. העובדות תפלות לגמרי – אין בהן שום קדושה. הכל היה יכול להיות אחרת. אין שום עיקרון טעם מספיק. אין שום בינו לבין סארטר – הם לא קראו / דיברו אחד עם השני, אבל הם אומרים אותו דבר מהבחינה הזאת. זה אותו מרד באפלטון.

ויטגנשטיין כן משאיר מקום למיסטי – אפשר להסכים עם זה ואפשר לא, אבל כבר אמרנו שהמיסטיות היא חלק מהסרת הקסם.

חזר לבחילה – כל הדברים שמובילים לבחילה הם עכורים מאד – הצבעים החיוורים, הירוקים של הים, העכירות של העץ, השמנוניות שלו... זה מחזיר למושג קלאסי, אפלטוני – האבחנה בין הבהיר והעכור. קל להגיד שהעכור מעורר בחילה, קל להגיד שהעכור מעורר בחילה. כל האמנציה (הרמב"ם בין היתר) היא הפענוח של העכור, הראיה של הבהיר בעכור.

אפלטון – מישהו שואל את סוקרטס אם גם לבוץ ולשערות יש אישיאה – אין להם, הם עכורים.

החוויה של הבהיר היא ששם הכל מפוענח, הכל שקוף.

העולם לא שקוף (זך, חסר התנגדות, חסר קונטינגנטיות).

אלו מטאפורות לגמרי קלאסיות – רואים אותם בסרטים, בספרות – המטריקס שמתאחד עם האור.

העכירות נתפסת לא רק כאדישות אלא היא מעוררת משהו מכוער.

כשמפרקים את הדברים מוצאים את כל המוטיבים הקלאסיים – ניאו אפלטוניות בצורה הכי פשוטה – כולל ההנגדות למיליפ, המימד של החוויה, ההתמזגות...

מעניין שזה אוניברסלי לגמרי – ארכיטיפים מאד אוניברסליים שקשורים באור, בטוב, שבשלב מסויים היתה נפילה מהם ואז נתקענו עם הסרת הקסם הזאת.

מכיוון שהביקורת היא רב מימדית ולא תכליתית, ניגע בזה בצורה רב מימדית, יש כאן זרמי נגד, לא ארגומנט וטענה נגדית:

• מי שרוצה להיתלות במדע של גלילאו על מנת... (לומר שאנחנו יש פיזיקלי אקראי (?) ) נעלה קולות של פיזיקאים מודרניים שחוסמים את התירוץ הזה. אחד הוא העיקרון האנטרופי – מדענים שמגלים שהיקום מכוון אלינו. יש קולות שהפכו את העיקרון שהאדם אינו במרכז, שזו אשליה שהאדם צריך להירפא ממנה ולהבין שהוא סתם משוטט ביקום. הטענה הזאת אינה מחוייבת היום. זה כבר לא קונוונציה, יש בפיזיקה ממצאים סותרים.
• פעם חשבו שיש יצורים חיים בכל היקום, אבל בינתיים נראה שהעולם משמים לגמרי, אבל עד כה לא מצאו יצורים חיים בשום מקום אחר – לא צפרדע, לא חיידק! אפ אנחנו פופריאניים ומאמינים בטענה שהכי קל להפריך אותנו – אז הכי קל לומר שרק כאן יש חיים. מי שרוצה לומר "בשבילי נברא העולם" יכול לומר זאת היום יותר מאשר לפני 100 שנה (אז אם אמרת את זה היית צריך לעבור טיפול!).
• אלו לא טענות מחץ, זה לא זרם בפיזיקה, אבל זה כן קילוח בפיזיקה המודרנית שתומך בכיוון ההפוך.
• זאת חזית אחת. חזית שניה היא נושא העבודה.
• חזית שלישית: ללכת מעבר לטענה – לא לנסות להוכיח שיש קסם אלא לומר שהעולם לא קסום ולא לא-קסום. השאלה אם העולם קסום או לא – שתי השאלות הן נפילות קיומיות. שתיהן תופסות את העולם בצורה מסויימת ומסרבות לראות את העולם כהזדמנות. אם היית אמור להיות שחקן פה אז בשלב מסויים הפסקת לשחק והתחלת להסתכל על התפאורה. יש מי שחושב שהתפאורה מדהימה ויש מי שחושב שהיא סתמית – אבל זה לא משנה – אתה אמור לתת פה משחק! גםפ האמירה שהעולם קסום וגם שלא הן התכחשות לכך שבאופן קיומי אתה אמור לשחק פה. הסיפור הגדול הוא להתסכל על ההווה – לא לדון באם העולם מקסים או לא. כל זה דיון בהאם העולם עומד בציפיות שלי ממנו או לא. הזמן כהזדמנות – אני לא רואה את העולם כהזדמנות, אני לרגע שוכח את ההווה, הקיום שלי בעולם ומסתכל עליו (זאת סוג של טעות!). כאן יש מושג של חובה. השאלות אם העולם קסום או לא הן שתיהן הוויות של נפילה.
• המח בינתיים מתגלה כדבר המורכב ביותר שאנחנו מכירים בכל היקום. גם אם אין נפש. אפילו מבחינה ביולוגית – נטורליסטית מדובר כאן במשהו מאד שונה.
• “קיצר אני מוקסם מהכדור הזה, כמו שאתם רואים".
• “קיצר, מפה אנחנו הולכים לאיזו גאולה גדולה....”.

אם יהיה מה לקרוא הוא ישלח לנו.ֿ

מעשה בראשית - שיעור 3

שיעור 3 – 13.03.2013

ניגע במאמר של וובר באופן יותר מפורט, ונרחיב.

בעיה ראשונה שוובר מעלה (מאד מרקסיסטי) היא לבדוק את התנאים הפורמליים שמבנים את הפעילות המדעית. מדען מקבל תשלום וזה הופך למקצוע שלו. הוא משווה בין אירופה לבין אמריקה. רואה תהליך גדל והולך של אמריקניזציה. ברגע שמתקבלת משכורת מהמוסד מתחילות להתהוות כל מיני נורמות. למשל, קבלת מעמד קבוע הופכת להיות עניין של מזל – תלוי מי התחרה בך, מי ישב בוועדת הקבלה... אדם שבגיל 35 לא יודע אם יהיה לא מעמד קבוע באוניברסיטה, יוצא בגיל 40 לחיים עם יכולות חסרות תוחלת בעולם בחוץ – דיבור, כתיבה, כתיבת מבחנים...

דבר נוסף הוא השתלטות הבירורטיה, שמבנה את חקר האמת – מי יקבל את פרס החוקר המצטיין / החוקרת המדהימה, היא קובעת תארים "החיים כרמזור" – שנה א' חובות טטטטם, מצטיין דיקן, מצטיים נעליים, אחר כך יש לך מ"א, דוקטורט, מוצא מנחה, לא מוצא, אחר כך פוסט דוק, מקבל מרצה... צינור מסודר ואתה כל הזמן חושב על הדבר הבא. אתה מתחילת הבגרות במעלה הצינור הזה, אולי הגיע הזמן שתגיע כבר, לא, אין סיבה להסתכל ימינה ושמאלה. הדיקן הכימאי לא מבין מי המתמטיקאי המצטיין! אז הוא מתחיל לנסות לכמת. הקב"ה לא היה מתקבל לאוניברסיטה – יש לו רק פרסום אחד וגם זה בעברית (נכון, יש המון ציטוטים...). גם קאנט – פרסום אחד, לא ברור. מחליטים מי התנא הכי גדול לפי סמס... תפיסה אירוויזיונית כזאת של האומנות.

אפשר להרחיב את זה גם לתחומים אחרים - דנינו המפכ"ל החליט איך בודקים יעילות של משטרה – לפי מספר התיקים שנפתחו. מתחילים לרשום ציק לאיש בן 93 שעשה משהו לאשתו, ילד בן 14 שלא יודע מה הוא לקח...

הניהול של האקדמיה הוא על ידי הבירוקרטיה.

המבט המשווה הזה מאד מעניין. למרות שוובר שמרן המבט המשווה הוא חתרני. אני מבין שזה לא טבע, זה תרבות (איך תראה ההשכלה הגבוהה) – ומרגע שזה עניין לתרבות זו בחירה שלנו. [וובר הוא שמרן כי הוא רוצה להובצא את כל הנביאים מהאוניברסיטה. האוניברסיטה תהיה מקום משעמם בתכלית השעמום]. מרגע שאנחנו מבינים את הקונטינגנטיות של המצב שלנו אז יחד עם הפטאליזם המוחלט שלו (אמריקניזציה שאין לחמוק ממנה) יש פתח לשינוי.

אפשר לעשות השוואה אחרת – נאמר של אוניברסיטה לישיבה, שם אפשר לראות הבניה אחרת של ידע. אין אנשים שעומדים בתור ואומרים "מגיע לי!”. היה פעם בקורס בחור שאמר "קראתי! השקעתי! זה צריך להתבטא בציון". הסאב-טקסט זה "קראתי את הספר המחורבן הזה ועכשיו תיתן לי ציון גבוה יותר". יכול להיות שאפשר ללמוד מדרך אחרת של הבנית ידע.

מבחינת וובר התשלום הוא אם כל חטאת.

הוא ממשיך במסע הסיזיפי של להוריד לתלמידים כל חדוות המדע כיעוד – למומחיות.

סתם להיות מדען גדולאו מורה גדול כבר לא מספיק – צריך ללכת מעבר.

בונים סדרה של כותרות – פורץ דרך. אומרים לך – אתה באתה ללמוד, אתה חייב לפרוץ דרך. אז אומרים לך – אתה חייב להיות מומחה (מיהו מומחה? מי שעשה המון טעויות בתחום אחד...). אתה חייב לבחור את התחום הכי הכי צר, זום זום זום, לא להתסכל ימינה ושמאלה, ולתת בזה איזה 30 שנה, ולהתעדכן כל הזמן, כי יש עוד איזה חמישה אנשים כמוך בעולם באותו תחום קטן.

המילה בינתחומי הפכה להיות חשובה מאד היום, אבל עדין היא מס שפתיים – כי בקידומים בדרך כלל לא ימנו מרצה בין תחומי.

ההספק - מכיוון שמתחילים לכמת ולספור צריך להוציא כמויות. עבודה טובה יכולה לקחת המון שנים – למשל עדה יונת, האמינה מאד במה שהיא עושה, וכשהיא לא הראתה מספיק קבלות התחילו לסגור עליה. זאת תרבות הסרט הנע.

עוד בעיה – חוסר התכלית, האינסופיות (במובן של סוף ולא במובן של מטרה). עוד ועוד ידע, הכל פתוח לאינסוף. מישהו ספר את קצב גדילת המדפים בפיזיקה – התפשטות הידע. זה גדל! טרררררמ! מזל שמצאו את המחשבים אחרת לא היה איפה לאחסן את זה.

עוד בעיה – התיישנות הידע. כמו ויטגנשטיין ששכנע את תלמידיו המצטיינים לעבור לתחומים אחרים, כך וובר. גם זה מוריד את החדווה של המדע כייעוד.

היום אפשר להוסיף שעבודה מדעית היא של צוותים גדולים – בניגוד לאומן, שעוד שומר על כבודו האישי. כאן זאת קבוצה. מאיץ החלקיקים – יש שם אלפי אנשים! למי לתת את הפרס? מי פה איינשטיין? מי מצא את החלקיק? המקום של המימוש של הפרט הוא די בשחיקה.

אכסניות לפרסום – בעבר פרסום בכתבי-עת מסויימים נחשב יוקרתי. הקהילה התחילה לפתח מדדים – כמה ציטוטים יש, למשל. אז כתבי העת יכולים לומר – אנחנו נפרסם אותך בתנאי שתצטט כותבים שפרסמו אצלנו "הבה נתחכמה לו". או קהילות שלמות שמרבות לצטט אחד את השני.

קצת יותר לעומק – תוכן המדע.

וובר מדבר על רציונליות של חישוב. כל הזמן מחשבים או עושים ניסויים. מכיוון שיש לוובר את האבחנה בין עובדות וערכים, למדע אין שום אמירה בענייני ערכים. הוא מתחיל בטולסטוי. הכל די ייאוש מהפרוייקט הגדול – הקנטיאני... (על זה דיברנו בשיעור הקודם). כמו כן, יש צמצום של המדע לעובדות בלבד. ברוח וובר: אין דיון רציונלי בערכים. למדע אין שום אמירה בנושאי תכליות.

כותרת לכל המאמר - “מות החוכמה". רעיון החוכמה המסורתי מת.

ניקח את התוצאות הפשוטות של המהפכה המדעית – האדם לא במרכז, הוא מרכיב בטבע כמו כל מרכיב, ניקח אבולוציה...

כדאי להבחין בין הסרת הקסם מהטבע – כל היקום הומוגני לגמרי והאדם הוא אחת האדוות שנמצאות בה, לבין הסרת הקסם מהמדע.

אין לחוקרי שום דבר לומר לתמלמידים שבאים בציפיה לקבל תשובה לשאלות הדור. וובר אומר: אתה רוצה להטיף! תטיף בחוץ!

צריך להבין את הרקע – הרקע הוא מרקס. והמרקסיזם תופס סטודנטים. יש תנועות אידיאולוגיות רוחניות חזקות שמגיעות לאוניברסיטאות – רומנטיציזם, מרקסיזם. וובר אומר שהאוניברסיטה צריכה להיות מקצועית לגמרי, ומרצים לא צריכים להיות נביאים. תפקידם ללמד עובדות ולא להשלהב סטודנטים.

וובר נכנס למקום בו האוניברסיטאות עוד לא הגדירו לגמרי את תפקידן, והוא אומר – בואו ננסה להיות נייטרליים. אלו לא שאלות שנגמרו אצל וובר – זה נמשך גם היום – יש מחלקה בבן גוריון שרוצים לסגור! רוצים להקים אוניברסיטה באריאל...

זה יכול להתאים לעמדות שמרניות, שאומרות שהמהפכות רק הפכו את העולם לרע יותר. הם אומרים – עד עכשיו היה בסדר? אל תיגע!

משפטים כמו:

יותר מכל סובל העולם בשל מתקניו.

בכל אדם חבוי נביא ורק הוא מתחיל לדבר ולפעול העולם נהיה רע קצת יותר.

היום הגישה מנוגדת – האוניברסיטה בשירות אינטרסים. למשל – מממנים מחלקות ללימודי מגדר, מעודדים מרצים לחזור מחו"ל מסיבות פוליטיות.

נמשיך עוד קצת במאמר הזה.

הדבר הבא שנקרא הוא שונה לגמרי – פרק קצר מספר הבחילה של סארטר.ֿ

מציע שננצל את חופשת הפסח לבחירת נושא לעבודה. נושאים למשל: השבת, העבודה, הקפיטליזם.

המבחן יהיה מבחן בית.

שעות קבלה: יום רביעי 10:30-11:30 או אחרי השיעור.

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 3

שיעור 3 – 12.03.2013

bipolar self

יש גם רמזים לטריפולר סלף שיוצא בספר הבא.

...

היכולת להרגיש שאנחנו מרכז יוזמה, מחליטים החלטות, זה חלק מלהיות סלף בריא.

סלף בריא וחזק רגיש אינטגרציה בין קוטב האמביציות וקוטב האידיאלים, וכן תחושת קוהסיביות עם הגוף, ותחושה שהנפש שלנו ממשיכה עם הזמן מעבר לtransmission points בחיים שלנו (מעבר דירה, עבודה, חתונה) וטראומות. הסלף הוא מרכז האישיות, הוא supra-ordinate-entity הוא לא בא להחליף את האיד, אגו וסופר אגו אלא כולל את כולם, וכן את הפונקציות החדשות שקוהוט מביא (אמביציות, מטרות ואידיאלים והקוטב השלישי של skills and talents שיתפתח בספר הבא לtwinship).

יש מזון נרקיסיטי שמזין את הקטבים הללו:

• הקוטב הראשון – אמביציות. סיפוק נרקיסיסטי שמזין את הצרכים של הילד בהתפעלות מגרנדיוזיות. אם הסיפוק ניתן במקום הנכון ועל ידי האנשים הנכונים העניין בא על סיםוקו והגרנדיוזיות העצמונה מצטמצמת, עוברת אינגרציה והופכת לקוטב האמביציות באישיות תקינה (אני רוצה לפרסם מחקרים, להיות עשיר). אם לא מספקים את המזון, מצד שני, נשאר הcraving – הרעב הבלתי נדלה כל החיים לכך שכולם יכירו בגרנדיוזיות שלי. (בד"כ מסופק על ידי האמא).
• הקוטב השני – הקוטב של מטרות ואידיאלים. בהתחלה זה צורך נרקיסיסטי ענק להיות merged into הורה שעבר אידיאליזציה (אבא שלי גדול וחזק ונוהג בטרקטור ואני חוסה בצילו). (בד"כ מסופק על ידי האבא). אם זה לא קורה נשארת כמיהה ארכאית לחסות בצילו של רודן, לנהות אחרי דמות שמיוחסים לה כוחות חזקים. אם זה כן מסופק יש ירידה טבעית של הצורך הזה וזה הופך להיות קוטב בריא באישיות של נהיה אחרי מטרות ואידיאלים (מעורבות פוליטית, עסקים...).
• הקוטב השלישי – skills and talents – מפתח קוטב שלישי של אלטר-אגו או טווינשיפ. הצורך הוא לחלוק מיומנויות וכשרונות עם הורה שעבר אידיאליזציה (הילדה: אני ואמא אופות יחד עוגה במטבח. מהלך בריא – אמא סיפקה התפעלות, אח"כ אבא היה הואה שעבר אידיאליזציה ואח"כ בגל 6 נגיד היא אופה עם אמא עוגה במטבח ומרגישה שיש לה את המיומנויות של אמא הנאדרת.

בעיני קוהוט המגע היומיומי עם ההורי הוא יותר משמעותי בהתפחות מאשר טראומות.

סיכויי הטראומטיזציה הגדולים ביותר בציר של הדרייב דיפנס (השלבים הפסיכוסקסואלים כפי שאנחנו מכירים אותם). השאלה איך לפתור לילד את התסביך האדילי היא שאלת המפתח בציר הזה. קוהוט נותן לנו עוד קוארינטה להבי על חיי הנפש דרך הציר הנרקיסיסטי. נדגים על הצומת האדיפלית, נגיד עוד משהו נפתח דוגמאות לדיון ואז נקרא את מיסטר איקס.

דוגמא: ילד בגיל של התסביך האדיפלי. אמא ואבא מופיעים בדלת לבושים ממש יפה, והם הולכים למסיבה והילד חולה.

פירוש קלאסי (למטופל שמספר את הסיפור הנ"ל) – פירוש אדיפלי: הרגשת קנאה נורא גדולה בזה שאתה חולה במיטה ואמא לא שמה עליך, והולכת עם אבא – המתחרה האדיפלי שלך. [קוהוט פירש כך, אבל המטופל לא קיבל את הפירוש (לא לקבל זה לאו דוקא באמירה, אלא למשל ברגש שמובע, או בכך שהאסוציאציות הבאות לא תואמות)]. כאן היה מקום לקוהוט לפרש פירוש על הציר הנרקסיסטי. הוא אמר שהוא דווקא הזדהה עם ההורים היפים. היה יכול להיות אחרת, ואז הפירוש היה צריך להיות קלאסי – וזה הguilty man (כי משאלות אסורות כלפי הורה מהמין הנגדי מעוררות אשמה). לעומת זאת, אם מרכז הכובד הוא הציר הנרקיסיטי זה הtragic man בכיוון של היזקקות לגגיטימית לסיפוק צורך התפתחותי שלא סופק, וזה טרגי.

פיצול אנכי / פיצול אופקי

שאלה מרכזית. זה כיוון שהיא מלמדת אותנו על מבנה הנפש.

בציר הפסיכוסקסאלי drive and defences ובציר המבני (מודע ולא מודע, ובהמשך אגו, איד וסופר אגו) פרויד צייר אותו במקרה כהוריזונטלי (דימוי הקרחון). מה שמפריד בין המודע והלא מודע הוא חיתוך הוריזונטלי. קוהוט רוצה לומר שלצרכי הציר החדש שהוא מציע הוא רוצה להציע חיתוך אחר, נוסף, שהוא ורטיקלי.

למה זה ההוריזונטלי וזה ורטיקלי?

החיתוך בין חומר נגיש למודעות ולא נגיש למודעות בציר הנרקיסיסטי הוא ורטיקלי – ילך מלמעלה למטה לכל אורך האישיות. אצל פרויד החיתוך בין הלא מודע למודע הוא עקרונית מוחלט. יש סטיות (כמו חלומות וסימפטומים) אבל עקרונית זה כך. מה שמודע מודע ומה שלא מודע לא מודע. (בטיפול הופכים חלקים מהלא מודע למודעים).

בציר הנרקיסיסטי המעבר מהמודע ללא מודע כן נגיש למודעות. למשל אדם שהנרקיסיסזם שלו לא סופק. האדם בין השלושים שמצפה באופן ארכאי ונואש שיעריצו אותו כמו שאמא לא עשתה לא יקבל את מה שהוא מחפש, ולכן הוא יעבוד תנודות מאד גדולות בין תחושה נפלאה שאין כמוני למפלות מאד גדולות. זה לא בלתי נגיש למודעות! אם יש יכולת אינטרוספקטיבית מסויימת אנשים כאלה יכולים להבין את המעברים שלהם.

ההבדל הוא בחומר המודחק – תכנים מיניים אסורים / תחושת אידיאליות עצומה של עצמי מול תחושת אפסות שלי.

תפקידי הזיכרון לצורך בניית קוהסיביות הסלף – קוהוט אומר שצריך את זכרונות הילדות כמכשיר לבניית הקוהסיביות. כשתחושת הקוהסיביות נבנית בעוד מכשירים (שלושת הקטבים כנ"ל) אז זכרונות הילדות פחות נצרכים לעניין הקוהסיביות.

המקרה של X:

(עמוד 199)

קוהוט אומר שמטופלים אינם מתייאשים בקלות. תיאוריה קלאסית יותר תאמר על מטופל שלא מסכים לפירוש שהפירוש נכון והמטופל מתנגד. הפסיכולוגיה של העצמי מתייחסת אחרת – המטופל צודק, וצריך להבין בדיוק במה.

• שאלו אם יתכן מצב של יותר מדי מירורינג. במקרה הזה האמא מתפעלת בשביל עצמה, היא רואה את הילד כמו שהיא צריכה ולא באופן genuine אז זה לא מזון נרקיסיסטי עבור הילד.
• המחשבות ההומוסקסואליות – בתחילת המאמר קוהוט העלה את האפשרות שסטיות מיניות הן סוג של סיפוק נרקיסיסטי שלא ניתן. האמא לא נתנה לילד לראות את האב כאידיאלי, ומכאן צומחת המשיכה לפין. במציצנות אפשר לראות עיוות וסקסואליזציה של צורך באידיאליציה. כנ"ל לגבי אקהיביזיוניזם – עיוות לסקסואליזציה של צורך בגרנדיוזיות.

לשיעור הבא קוראים שני מאמרים קצרים של שני אנשין נשואים זה לזו – פול ואנה אורנשטיין.

מעשה בראשית - שיעור 2

שיעור 2 – 06.03.2013

פספסתי 15 דקות בתחילת השיעור.

... לוינס אומר מהסיבה הזאת שהעולם הוא זיהום.

חשוב להנגיד את הקט שקראנו לעוד קטע מפיידון -

סוקרטס: בשום דבר אינני יודע משום מה הוא מתהווה או כלה או ישנו. (מודה בחוסר ידיעה). אולם יום אחד שמעתי אדם אחד קורא מתוך ספר ובו נאמר שהשכל עורך את הכל והוא סיבת הכל... והייתי סבור שאם כך הדבר השכל יביא כל דבר ודבר על תיקונו... (השכל מתזמן את כל מה שקורה במציאות) והמבקש למצוא בכל דבר ודבר את הסיבה... הרי שעליו למצוא מאיזו בחינה מוטב לו לדבר שיהיה (מה שנמצא נמצא כי זה מה שטוב)... ומתוך הגיון דברים זה לא ראוי לו לאדם שיעיין שום עיון אחר אלא אותו המכוון למה שטוב ומשובח ביותר ומתוך כך ידע גם את הגרוע... ומתוך כך זכה דעתי... (כל התרחשות היא כזאת ולא אחרת כיוון שהיא הטובה ביותר. כל ההתרחשות נשלטת על ידי הטוב).

ברקע האידיאל הגדול היה ערעור על הדיכוטומיה בין עובדה וערך. רוב מה שנראה אצל וובר נובע מהדיכוטומיה החזקה בין עובדות וערכים וזה שממדע נובע רק מעובדות. החזון האפלטוני הוא שמה שיש יש כי זה מה שמוטב שיהיה, כלומר הרצוי שולט במצוי.

סוקרטס: (התחיל להגיד שהכל ביד השכל ואחר כך שכח מהמטרה הזאת). הוא אומר שהסיבות החומריות לא נראות ל סיבות. סיבה שראויה לשמה במונחים שיבואו מיד חר כך אצל אריסטו היא סיבה תכלית – למה טוב שזה יהיה כך ולא אחרת. הוא אומר – למה שחומר יהיה סיבה למשהו?

כל זה מהדהד חזק מאד לכל מה שקורה בהיסטוריה של הפילוסופיה. למשל ברקלי שיאמר שהוא לא מבין איך תופעה יכולה להיות סיבה לתופעה. [כמו שמה שרואים לסרט זו לא סיבה (התמונה שבה מישהו דוחף מישהו היא לא הגורם לתמונה הבאה בה מישהו אחר נופל] אין סיבה שתופעה בעולם – שאין הבדל בינו לבין סרט חוכלוםפץ מהעובדה שהעולם הוא תלת מימדי – תהיה סיבה].

לכן הבעיה הפסיכו-פיזית לא מעניינת אותנו. אם תופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם הפיזיקלי, אז בטח שתופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם המנטאלי (או להפך?).

אלכסגורס כשל בהסבר הטבע, וזו אנלוגיה לכשל בלהסביר את האדם – אותי – סוקרטס.

סוקרטס אומר שאם נכנסים לתפיסת העולם של אלכסגורס (שדומה במובן מסויים לזו של מדעי המח) [תפיסה פיזיקליסטית?] אין הווה, אין טעם, אין כלום. אפלטון חיפש סיבתיות, הוא חשב שהוא מצא את זה אצל אלכסגורס, אבל הוא לא מצא, זה לא באמת עובד. לכן, בגלל שהוא לא מבין ובתור עדיפות שניה, הוא מייצר את תורת האידיאות. “כיוון שקצרה ידי מלהשיגה... אתאר את המסע השני במעלה שאותה מצאתי בחיפוש הסיבה... מאחר שנתייאשתי מחיפוש הדברים". תורת האידיאות היא תוצאה של יאוש מחיפוש משהו הרבה יותר עמוק שהוא רצה. הוא אומר שכל המטאפיזיקה שלו היא בבואה של מטאפיזיקה אחרת.

מאיפה בא לאפלטון החזון הזה? למה נרא הלו שההסבר העליון הוא להסתכל על החולף (יש דברים חולפים ודברים נשארים) אני מבין למה הנכון ביותר הוא זה (שיהיה קשר בין הקיים ובין מה שטוב)? מאיפה בא לו האידיאל הזה?

אין לנו שום טיעון! אנחנו לא יודעים מאיפה בא האידיאל הזה, שהוא החלום הגדול ביותר של המטאפיזיקה (לפי אפלטון; לפיו, כל היתר הוא פשרה).

וריאנטים לחזון הזה שמציעים פילוסופים:

-- התחושה הזאת שהעולם מפוענח על הצד הטוב ביותר, שגם מה שנראה פחות טוב הוא באמת הטוב ביותר, התודעה הזאת היא הדבר הכי קרוב לגאולה מבחינת המטפיזיקאי. בחזון הזה הפואנטה היא מבחינת התודעה. מה שצריך לקרות הוא שסוד הדברים מתבהר והוא הטוב ביותר שאפשר לחשוב.

-- אפשר לראות את אריסטו שמנסה לממש את החזון הזה בדרך אחרת – יש מניע, כל מה שקורה הוא מכח ההשתוקקות של כל יצור בעולם אל המניע. זה מה יש – אהבת ה' אחת גדולה. פתאום הכל מפוענח. זה מתחבר מאד חזק למונותיאזם, אולי בברית החשובה ביותר שקיימת בין שני מסורות.

-- הרבה שנים יותר מאוחר מגיע לייבניץ, ובמאמר המטאפיזי סעיף 37 הוא מעתיק את הקטע הזה ומציע וריאציה אחרת של אותו רעיון.

--- בשלב מסויים מתחילה ריאקציה לוריאנטים האלה, וזה ובר. למדע אין שום זיקה לטוב, הוא יכול לספר רק על עובדות. זו התשתית המטאפיזית עליה יושב וובר, על זה יושבים כל מיני דברים.

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת.

--- הפוזיטיביזם הלוגי (שנשען על אבחנה בין עובדה וערך) הוא דוגמא לריאקציה. מכלול העובדות הוא סתמי לחלוטין, אין שום הכרח ללמה עובדה מסויימת נמצאת ולא אחרת, שום טעם. (אמל לייבניץ יש קשר חזק בין טעם וערך. לכל עובדה יש טעם מספיק, וזה קרה כי זה הטוב בעולמות האפשריים). הפוזיטיביזם הלוגי הוא גם אטומיזם לוגי. כל עובדה היא עובדה, אין קשר לעובדה אחרת. כל מה שהמדע עושה הוא לארגן את צרור העובדות הסתמי הזה למשהו יותר מסודר ונח (זה הטרקטט של ויטגינשטיין).

----על כל זה נשען וובר. אין מדע כייעוד! המדע רק מארגן בצורה חסכונית את העובדות הסתמיות שסביבנו. (אין שום דרך ללמוד על דרך ה' דרך המדע).

כל זה היה רקע מאד כללי.

עכשיו נלמד על המהפכה המדעית – ידע כללי ובסיסי מאד.

המהפכה המדעית בקצרה

• גליליאו פותח בחקר תנועת ההעתקה – ההזזה ממקום למקום. זה קוטלג אצל אריסטו כאחד מסוגי תהנועה, השינויים (לא בטוח שאפלטון סופר את זה כשינוי). גלילאו מגלה שהתנועה הזאת ניתנת לתיאור פשוט ביותר מבחינה מתמטית: אני מטיל אבן, וסופר כמה דרך היא עברה בכל יחידת זמן. אם היא עברה בשניה הראשונה 1, בשניה – 3, בשלישית – 5, 7, 9, וכן הלאה... ככל השהניות רצות יותר היא מספיקה יותר – המהירות שלה גדולה. את זה גם אריסטו ידע. ההסבר שלו היה שככל שהיא מתקדמת היא מתלהבת יותר, “האבן היא גם בנאדם, והיא מתלהבת כשהיא רואה שהיא מגיעה הביתה... וווווום!” (הדימוי – סוסוים שרצים כשהם מתקדמוים לאורווה). מה שגלילאו הוסיף זה החוק הפשוט הזה, שההתקדמות היא בקצב שניתן לתאר מתמטית באופן פשוט ("כאילו האבן ממלאת מבחן פסיכומטרי!”). על זה יש המון השלכות – למשל, אפשר לתאר את המרחק שהאבן עברה באמצעות נוסחה. קוראים לזה המתמטיזציה של הטבע. באותו זמן מומצאת השפה המתמטית (מתחילים להיות מספרים שליליים, פונקציות...). מהרגע שיש מתמטיזציה של הטבע נראה ש"אלוהים כתב את הטבע בשפת המתמטיקה".
  ההשלכות של זה עצומות:
  • דטרמינזם
  • רעיון החישוב (וובר מדבר על זה – הוא אומר שהרציונליות והפכת להיות עניין של חישוב)
  • אם הכל עניין של דטרמיניזם וחישוב שום כישוף או תפילה לא יעזרו. אין שום דבר בעולם שתלוי ברצון. הכל נקבע בצורה הכי קרה – באותו הכרח שנוסחה קובעת משהו (לפלס אונר שאין למה להתפלל).
  • מכניזם – אם אתה רוצה להבין מערכת שלה תפרק אותה למרכיבים, תבין כל מרכיב בנפרד ואז תבין את המערכת בכללותה כסכום החלקים. העולם הוא מכונה אחת גדולה – במובן שהשלם מתקבל מסך כל החלקים (ולא במובן של תכלית. אין תכלית!).
    הפרדיגמה הזאת מתרחבת מהר מאד. זה מרסק את הכל:
    • גוף האדם נתפס כמכונה אחת גדולה. הלב הוא משאבת דם... כל המציאות היא הומוגנית. החי מובן באותם חוקים באמצעותם מבינים את הלא-חי.
    • הכל נתפס בפרדיגמה של גלילאו. הכל ניתן להבנה במונחים של העתקה – מוסיפים לזה את האטומים, אלקטורנים לא משתנים, ויוצא שכל מה שיש זה תנועה של אטומים. העולם הוא כולו גולות שזזות במרחב הנשלט על ידי חוקים מכניים – דטרמיניסטיים.
    • שפינוזה – אותו הכרח ששולט בגוף פועל גם ברוח. הנפש האנושית מציינת את האדם כבן חורין אבל הוא לא. “הריני בא לדון באדם ובטבעו כאילו אני דן במשולשים". שפינוזה לא יגנה את האדם כשם שלא מגנים 12. במציאות אין טוב ורע, יש רק הכרח אחד גדול. אין טעם להצמיד ערכיות, אלא אפשר רק להבין. בתוך כל העולם הזה הוא מנסה להציל בצורה העמוקה ביותר עולם מסורתי בו אפשר לדבר על אלוהים, אהבה, אושר האדם, התפתחות. כולם מנסים להציל את עולם האדם! בחירה, אוטונומיה, ייחודיות האדם.
    • פרויד – תפיסה מכניסטית של הדם. “האדם כמכונת קיטור". דטרמיניסטי לגמרי
    • --> לכן סוקרטס רצה לחסום את אלכסוגרס. (?)
    • הגענו לעולם, גוף האדם, נשמת האדם וכעת לחברה האנושית כולה. הובס וכו'. אם אין קשר בין עובדה וערך אין מקום למהפכה מבוססת מדע. מדע אדיש לטוב ואינו יכול לדבר על חברה ששואפת לטוב. למשל, אין טעם לדבר "בשם ערך הדמוקרטיה". זה מה שוובר אומר בפרק האחרון – כמדען אין לי שום דבר לומר בשבח הדמוקרטיה.
    • מכאן מתחילים עם התכנון -הנדוס האדם והחברה: מרקס, סקינר. יש כאן כשל. אם התפיסה היא נטורליסטית – מרקס חשב שמה שיש לו להציע הוא מדע.

הפרק הראשון של וובר

(...) קפיטליזם – העתקה של מרחב שלם של מטפורות מהאופן בו מנהלים עסק לאופן בו מנהלים ידע. בירוקרטיזציה של הידע. בקפיטליזם יש משהו שתורם לביטול האפשרות של המדע כייעוד. הקפיטליזם הרס כל אפשרות של אריסטוקרטיה – יש רק אצולת ממון אחתץ מביאים את זה כמשהו שמבטל גזענות "לא אכפת לי אם אתה שחור או לבן – העיקר כמה כסך יש לך".

השלכות של המדע החדש

• ...
• ערעור של מעמד הכנסיה
• תפקידים שבעבר היו טעונים הילה הם כיום פחות כך – הקטנה של ההילה. הכומר הוודה הוחלף בפסיכולוג. הרופאים שובתים. הכל הפך למשחק, לעניין של תן וקח. הייעוד בכל אחד ואחד מהחזונות האלה מתחיל להתפורר. לא ברור שאפשר להיות כמור או רופא כייעוד. הפסיכולוג סתם עובד. הוא רואה בקפיטליזם אחת המקורות של התנועה הגדולה הזאת.
• אמריקניזציה – התהליך שבו מתחילים להסתכל במונחים של בית חרושת או עסק על האוניברסטיה – מסתכלים במונחים של תפוקה – תוצרים, מאמרים וכו' – גם המדען עובר תהליך של הפחתה. המדע כדרך לגלות את המאת עובר תהליך של הפחתה (הוא מדבר לסטודנטים). הכי חשוב – המרצה מתחיל לקבל שכר. מרגע זה אפשר לדרוש ממנו דברים, אפשר לפטר אותו. עכשיו הוא תלוי בצרכי הפעילות המדעית כדי לקבל שכר. מי מקבל שכר? זה תלוי במזל! צריך לפרסם יותר מאמרים כדי לקבל משרת מרצה...

חזרה על מטלת הבית:

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת. גם לתתי פרקים כדאי לתת כותרת. כדאי לשים לב לאופן הפטאלי שבו וובר רואה את החיים באוניברסיטה. מעניין לחשוב, מאיפה הפטאליזם? למה הוא לא רוצה לשנות?