מעשה בראשית - שיעור 2

שיעור 2 – 06.03.2013

פספסתי 15 דקות בתחילת השיעור.

... לוינס אומר מהסיבה הזאת שהעולם הוא זיהום.

חשוב להנגיד את הקט שקראנו לעוד קטע מפיידון -

סוקרטס: בשום דבר אינני יודע משום מה הוא מתהווה או כלה או ישנו. (מודה בחוסר ידיעה). אולם יום אחד שמעתי אדם אחד קורא מתוך ספר ובו נאמר שהשכל עורך את הכל והוא סיבת הכל... והייתי סבור שאם כך הדבר השכל יביא כל דבר ודבר על תיקונו... (השכל מתזמן את כל מה שקורה במציאות) והמבקש למצוא בכל דבר ודבר את הסיבה... הרי שעליו למצוא מאיזו בחינה מוטב לו לדבר שיהיה (מה שנמצא נמצא כי זה מה שטוב)... ומתוך הגיון דברים זה לא ראוי לו לאדם שיעיין שום עיון אחר אלא אותו המכוון למה שטוב ומשובח ביותר ומתוך כך ידע גם את הגרוע... ומתוך כך זכה דעתי... (כל התרחשות היא כזאת ולא אחרת כיוון שהיא הטובה ביותר. כל ההתרחשות נשלטת על ידי הטוב).

ברקע האידיאל הגדול היה ערעור על הדיכוטומיה בין עובדה וערך. רוב מה שנראה אצל וובר נובע מהדיכוטומיה החזקה בין עובדות וערכים וזה שממדע נובע רק מעובדות. החזון האפלטוני הוא שמה שיש יש כי זה מה שמוטב שיהיה, כלומר הרצוי שולט במצוי.

סוקרטס: (התחיל להגיד שהכל ביד השכל ואחר כך שכח מהמטרה הזאת). הוא אומר שהסיבות החומריות לא נראות ל סיבות. סיבה שראויה לשמה במונחים שיבואו מיד חר כך אצל אריסטו היא סיבה תכלית – למה טוב שזה יהיה כך ולא אחרת. הוא אומר – למה שחומר יהיה סיבה למשהו?

כל זה מהדהד חזק מאד לכל מה שקורה בהיסטוריה של הפילוסופיה. למשל ברקלי שיאמר שהוא לא מבין איך תופעה יכולה להיות סיבה לתופעה. [כמו שמה שרואים לסרט זו לא סיבה (התמונה שבה מישהו דוחף מישהו היא לא הגורם לתמונה הבאה בה מישהו אחר נופל] אין סיבה שתופעה בעולם – שאין הבדל בינו לבין סרט חוכלוםפץ מהעובדה שהעולם הוא תלת מימדי – תהיה סיבה].

לכן הבעיה הפסיכו-פיזית לא מעניינת אותנו. אם תופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם הפיזיקלי, אז בטח שתופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם המנטאלי (או להפך?).

אלכסגורס כשל בהסבר הטבע, וזו אנלוגיה לכשל בלהסביר את האדם – אותי – סוקרטס.

סוקרטס אומר שאם נכנסים לתפיסת העולם של אלכסגורס (שדומה במובן מסויים לזו של מדעי המח) [תפיסה פיזיקליסטית?] אין הווה, אין טעם, אין כלום. אפלטון חיפש סיבתיות, הוא חשב שהוא מצא את זה אצל אלכסגורס, אבל הוא לא מצא, זה לא באמת עובד. לכן, בגלל שהוא לא מבין ובתור עדיפות שניה, הוא מייצר את תורת האידיאות. “כיוון שקצרה ידי מלהשיגה... אתאר את המסע השני במעלה שאותה מצאתי בחיפוש הסיבה... מאחר שנתייאשתי מחיפוש הדברים". תורת האידיאות היא תוצאה של יאוש מחיפוש משהו הרבה יותר עמוק שהוא רצה. הוא אומר שכל המטאפיזיקה שלו היא בבואה של מטאפיזיקה אחרת.

מאיפה בא לאפלטון החזון הזה? למה נרא הלו שההסבר העליון הוא להסתכל על החולף (יש דברים חולפים ודברים נשארים) אני מבין למה הנכון ביותר הוא זה (שיהיה קשר בין הקיים ובין מה שטוב)? מאיפה בא לו האידיאל הזה?

אין לנו שום טיעון! אנחנו לא יודעים מאיפה בא האידיאל הזה, שהוא החלום הגדול ביותר של המטאפיזיקה (לפי אפלטון; לפיו, כל היתר הוא פשרה).

וריאנטים לחזון הזה שמציעים פילוסופים:

-- התחושה הזאת שהעולם מפוענח על הצד הטוב ביותר, שגם מה שנראה פחות טוב הוא באמת הטוב ביותר, התודעה הזאת היא הדבר הכי קרוב לגאולה מבחינת המטפיזיקאי. בחזון הזה הפואנטה היא מבחינת התודעה. מה שצריך לקרות הוא שסוד הדברים מתבהר והוא הטוב ביותר שאפשר לחשוב.

-- אפשר לראות את אריסטו שמנסה לממש את החזון הזה בדרך אחרת – יש מניע, כל מה שקורה הוא מכח ההשתוקקות של כל יצור בעולם אל המניע. זה מה יש – אהבת ה' אחת גדולה. פתאום הכל מפוענח. זה מתחבר מאד חזק למונותיאזם, אולי בברית החשובה ביותר שקיימת בין שני מסורות.

-- הרבה שנים יותר מאוחר מגיע לייבניץ, ובמאמר המטאפיזי סעיף 37 הוא מעתיק את הקטע הזה ומציע וריאציה אחרת של אותו רעיון.

--- בשלב מסויים מתחילה ריאקציה לוריאנטים האלה, וזה ובר. למדע אין שום זיקה לטוב, הוא יכול לספר רק על עובדות. זו התשתית המטאפיזית עליה יושב וובר, על זה יושבים כל מיני דברים.

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת.

--- הפוזיטיביזם הלוגי (שנשען על אבחנה בין עובדה וערך) הוא דוגמא לריאקציה. מכלול העובדות הוא סתמי לחלוטין, אין שום הכרח ללמה עובדה מסויימת נמצאת ולא אחרת, שום טעם. (אמל לייבניץ יש קשר חזק בין טעם וערך. לכל עובדה יש טעם מספיק, וזה קרה כי זה הטוב בעולמות האפשריים). הפוזיטיביזם הלוגי הוא גם אטומיזם לוגי. כל עובדה היא עובדה, אין קשר לעובדה אחרת. כל מה שהמדע עושה הוא לארגן את צרור העובדות הסתמי הזה למשהו יותר מסודר ונח (זה הטרקטט של ויטגינשטיין).

----על כל זה נשען וובר. אין מדע כייעוד! המדע רק מארגן בצורה חסכונית את העובדות הסתמיות שסביבנו. (אין שום דרך ללמוד על דרך ה' דרך המדע).

כל זה היה רקע מאד כללי.

עכשיו נלמד על המהפכה המדעית – ידע כללי ובסיסי מאד.

המהפכה המדעית בקצרה

• גליליאו פותח בחקר תנועת ההעתקה – ההזזה ממקום למקום. זה קוטלג אצל אריסטו כאחד מסוגי תהנועה, השינויים (לא בטוח שאפלטון סופר את זה כשינוי). גלילאו מגלה שהתנועה הזאת ניתנת לתיאור פשוט ביותר מבחינה מתמטית: אני מטיל אבן, וסופר כמה דרך היא עברה בכל יחידת זמן. אם היא עברה בשניה הראשונה 1, בשניה – 3, בשלישית – 5, 7, 9, וכן הלאה... ככל השהניות רצות יותר היא מספיקה יותר – המהירות שלה גדולה. את זה גם אריסטו ידע. ההסבר שלו היה שככל שהיא מתקדמת היא מתלהבת יותר, “האבן היא גם בנאדם, והיא מתלהבת כשהיא רואה שהיא מגיעה הביתה... וווווום!” (הדימוי – סוסוים שרצים כשהם מתקדמוים לאורווה). מה שגלילאו הוסיף זה החוק הפשוט הזה, שההתקדמות היא בקצב שניתן לתאר מתמטית באופן פשוט ("כאילו האבן ממלאת מבחן פסיכומטרי!”). על זה יש המון השלכות – למשל, אפשר לתאר את המרחק שהאבן עברה באמצעות נוסחה. קוראים לזה המתמטיזציה של הטבע. באותו זמן מומצאת השפה המתמטית (מתחילים להיות מספרים שליליים, פונקציות...). מהרגע שיש מתמטיזציה של הטבע נראה ש"אלוהים כתב את הטבע בשפת המתמטיקה".
  ההשלכות של זה עצומות:
  • דטרמינזם
  • רעיון החישוב (וובר מדבר על זה – הוא אומר שהרציונליות והפכת להיות עניין של חישוב)
  • אם הכל עניין של דטרמיניזם וחישוב שום כישוף או תפילה לא יעזרו. אין שום דבר בעולם שתלוי ברצון. הכל נקבע בצורה הכי קרה – באותו הכרח שנוסחה קובעת משהו (לפלס אונר שאין למה להתפלל).
  • מכניזם – אם אתה רוצה להבין מערכת שלה תפרק אותה למרכיבים, תבין כל מרכיב בנפרד ואז תבין את המערכת בכללותה כסכום החלקים. העולם הוא מכונה אחת גדולה – במובן שהשלם מתקבל מסך כל החלקים (ולא במובן של תכלית. אין תכלית!).
    הפרדיגמה הזאת מתרחבת מהר מאד. זה מרסק את הכל:
    • גוף האדם נתפס כמכונה אחת גדולה. הלב הוא משאבת דם... כל המציאות היא הומוגנית. החי מובן באותם חוקים באמצעותם מבינים את הלא-חי.
    • הכל נתפס בפרדיגמה של גלילאו. הכל ניתן להבנה במונחים של העתקה – מוסיפים לזה את האטומים, אלקטורנים לא משתנים, ויוצא שכל מה שיש זה תנועה של אטומים. העולם הוא כולו גולות שזזות במרחב הנשלט על ידי חוקים מכניים – דטרמיניסטיים.
    • שפינוזה – אותו הכרח ששולט בגוף פועל גם ברוח. הנפש האנושית מציינת את האדם כבן חורין אבל הוא לא. “הריני בא לדון באדם ובטבעו כאילו אני דן במשולשים". שפינוזה לא יגנה את האדם כשם שלא מגנים 12. במציאות אין טוב ורע, יש רק הכרח אחד גדול. אין טעם להצמיד ערכיות, אלא אפשר רק להבין. בתוך כל העולם הזה הוא מנסה להציל בצורה העמוקה ביותר עולם מסורתי בו אפשר לדבר על אלוהים, אהבה, אושר האדם, התפתחות. כולם מנסים להציל את עולם האדם! בחירה, אוטונומיה, ייחודיות האדם.
    • פרויד – תפיסה מכניסטית של הדם. “האדם כמכונת קיטור". דטרמיניסטי לגמרי
    • --> לכן סוקרטס רצה לחסום את אלכסוגרס. (?)
    • הגענו לעולם, גוף האדם, נשמת האדם וכעת לחברה האנושית כולה. הובס וכו'. אם אין קשר בין עובדה וערך אין מקום למהפכה מבוססת מדע. מדע אדיש לטוב ואינו יכול לדבר על חברה ששואפת לטוב. למשל, אין טעם לדבר "בשם ערך הדמוקרטיה". זה מה שוובר אומר בפרק האחרון – כמדען אין לי שום דבר לומר בשבח הדמוקרטיה.
    • מכאן מתחילים עם התכנון -הנדוס האדם והחברה: מרקס, סקינר. יש כאן כשל. אם התפיסה היא נטורליסטית – מרקס חשב שמה שיש לו להציע הוא מדע.

הפרק הראשון של וובר

(...) קפיטליזם – העתקה של מרחב שלם של מטפורות מהאופן בו מנהלים עסק לאופן בו מנהלים ידע. בירוקרטיזציה של הידע. בקפיטליזם יש משהו שתורם לביטול האפשרות של המדע כייעוד. הקפיטליזם הרס כל אפשרות של אריסטוקרטיה – יש רק אצולת ממון אחתץ מביאים את זה כמשהו שמבטל גזענות "לא אכפת לי אם אתה שחור או לבן – העיקר כמה כסך יש לך".

השלכות של המדע החדש

• ...
• ערעור של מעמד הכנסיה
• תפקידים שבעבר היו טעונים הילה הם כיום פחות כך – הקטנה של ההילה. הכומר הוודה הוחלף בפסיכולוג. הרופאים שובתים. הכל הפך למשחק, לעניין של תן וקח. הייעוד בכל אחד ואחד מהחזונות האלה מתחיל להתפורר. לא ברור שאפשר להיות כמור או רופא כייעוד. הפסיכולוג סתם עובד. הוא רואה בקפיטליזם אחת המקורות של התנועה הגדולה הזאת.
• אמריקניזציה – התהליך שבו מתחילים להסתכל במונחים של בית חרושת או עסק על האוניברסטיה – מסתכלים במונחים של תפוקה – תוצרים, מאמרים וכו' – גם המדען עובר תהליך של הפחתה. המדע כדרך לגלות את המאת עובר תהליך של הפחתה (הוא מדבר לסטודנטים). הכי חשוב – המרצה מתחיל לקבל שכר. מרגע זה אפשר לדרוש ממנו דברים, אפשר לפטר אותו. עכשיו הוא תלוי בצרכי הפעילות המדעית כדי לקבל שכר. מי מקבל שכר? זה תלוי במזל! צריך לפרסם יותר מאמרים כדי לקבל משרת מרצה...

חזרה על מטלת הבית:

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת. גם לתתי פרקים כדאי לתת כותרת. כדאי לשים לב לאופן הפטאלי שבו וובר רואה את החיים באוניברסיטה. מעניין לחשוב, מאיפה הפטאליזם? למה הוא לא רוצה לשנות?

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 2

שיעור 2 – 05.03.2013

המאמר של בקל

בקל דן בתסכול אופטימלי, סיפוק אופטימלי ותגובתיות אופטימלית (האחרונה היא הפיתרון). בפעם הקודמת הזכרנו את עניין הסיםוק שקיים בפסיכולוגיית העצמי, שהיא אזור מאד ברור בספרות של פסיכולוגיית העצמי ואינו ברור לאנשים מחוץ לאסכולה זאת. כביכול, מדובר על סיפוק ישיר של צרכי הפציינט ישירות במסגרת הגישה. במאמר ראינו שקוהוט דיבר הרבה מאד על תסכול אופטימלי. דיברנו על עניין התסכול. אמרנו שאמא או תחליפיה צריכה לספק סביבה אמפטית מספיק – בה הזולת צריך להיות נכון להוות אובייקט עצמי עבור הנזקק. ראינו את זה עם הדוגמא של וולף על האגרטל. מי שמוכן להיות אובייקט עצמי מוותר על זווית הריה שלו ומתחבר לזו של הנזקק. זה לספק סביבה אמפטית. אמרנו שהצמיחה קוראת דווקא ברגעים בהם יש כשל אמפטי, ברגעים בהם איקס לא מוכן להיות אובייקט עצמי לוואי. תהיה שם צמיחה רק בתנאי שרב הזמן סופקה סביבה מספיק אמפטית. זה עושה את המושג של תסכול אופטימלי. הכשל האמפטי (לכשל יש תמיד קונוטציה שלילית, אבל-) הוא עניין אופרטיבי. לפעמים מישהו לא יכול להיות אובייקט עצמי. קוהוט אומר – תהיו אמפטיים רק כשזה אותנטי – כשאתם לא יכולים להיות אמפטיים – אל תהיו, ואז יהיה כשל אמפטי. זה עניין אופרטיבי – לפעמים המטפל לא יכול או לא רוצה לוותר על נקודת מבטו ולהתחבר לזו של המטופל. אופרטיבית זה כשל אמפטי אבל אין בזה שום דבר רע, קלינית. אם נתרגם את זה למונחי מהלך השעה – נחשוב על אינטרפטציה. בקל מזכיר לנו את מה ששוכחים לפעמים – פיכולוגיית העצמי לעולם לא מוותרת על הפירוש ככלי טיפולי מרכזי, אבל הפירוש חייב להיות קצה של רצף האמפטיה. קוהוט דיבר על כך שטיפול צריך להתקדם בשני שלבים:

1. שלב ארוך של הבנה אמפטית – שדורשת קשב אמפטי ונכונות להיות אובייקט עצמי עבור המטופל, לפעמים תוך ויתור על בוחן המציאות שלך (למשל, עם מטופל פסיכוטי או מטופלת אנורקטית)
2. שלב שני של מתן הפירוש, הסבר – אינטרפטציה חייבת להיות ניתנת מעמדה שהיא קרובת חוויה. הקלייניאניים לא יקחו את זה כנר לרגליהם. בגדול, פסיכולוגים של העצמי לא יתנו אינטרפטציות שלא מתוך קרבת חוויה, קצה הרצף של הבנה אמפטית ועמדה של אובייקט עצמי. גם כאשר עצמי נזקק לאובייקט עצמי לפי קוהוט ההיזקקות משתנה. תינוק או פציינט מאד מתחיל / נסוג / פגוע נרקיסיסטי זקוק למטפל מאד צמוד, בעמדה מאד קרובה חוויה. ככל שהטיפול מתפתח ההיזקקות הזאת למטפל נחלשת. הפסיכולוג של העצמי אל ייתן אינטרפטציה מתוך עמדה שאינה של אובייקט עצמי. עם זאת, במהלך הטיפול מידת הקירבה יכולה להתרחק. בשיעור הבא נקרא מאמר על אישיות דו קוטבית בה קוהוט אומר שבשלב מתקדם מאד של הטיפול ניתן לעבור לטיפול יותר קלאסי. תסכול אופטימלי אצל קוהוט יכול להיות אינטרפציה שהיא רחוקת חוויה מדי, יחסית לשלב של הטיפול. אם האינטרפטציה מאד רחוקת חוויה אז יהיה תסכול טראומטי (נקרא את זה במאמר של איתן בכר עצמו, בשיעור השישי).

הכשל האמפטי צריך להיות אופטימלי ואז תקרה הפנמה ממירה.

במאמר מדובר על איך נזהרים מסיפוק. גם בשיעור שעבר הזכרנו את בעיית הסיפוק בפסיכואנליזה. שיעור שעבר אמרנו במודל של הדרייב – דיפנס שברור שאין סיפוק. זה לא שמבנים (כמו אגו וסופר אגו) נבנים באישיות בכך שהורה (או מטפל) מספקים את הצרכים המיניים של הילד. אם יש סיפוק כזה – תתפתח פתולוגיה. בציר הנרקיסיסטי זה יותר מורכב. שם, כדי שיצמחו מבנים תקינים – כאשר זה תואם את הגיל ואת האדם צריך סיפוק. הילד בן השנתיים כן צריך סיפוק לצרכי הגרנדיוזיות שלו – האמא תאמר "כמה אתה יפה" “איזה יופי אתה שר!”. כל צופה מהצד מכיר את התחושה שאמא מסתכלת על ילדה הממוצע לחלוטים ובטוחה שהוא מיוחד. אם הסיפוק הזה יקרה הצורך בגרנדיוזיות ילך ויקטםן ויהפוך להיות לקוטב בריא של אמביציות. אם הצורך לא מסופק הוא יהפוך להיות אימתני (אישיות נרקיסיסטית). בנוסף, הילד זקוק לדמות להאדרה וזה מסופק ישירות – אלא אם ההורה חולה מאד או מופרע. האבא אינסטלטור גדול ומרשים והילד מספק את צרכי האדרה שלו והופך לקוטב הבריא באישיות של לנהות אחרי אידיאלים. אם הצורך הזה לא יסופק הוא יגרום, למשל, לנהיה פשיסטית אחרי רודן. (עוד צורך שפספסתי).

נאמר – המקבילה בטיפול היא שהמטפל יספק את צרכי המטופל שלא סופקו. שללנו את זה מכל וכל שיעור שעבר – זה לא מרפא. זה שהמטפל יאמר למטופל בן 40 – אתה יפה נורא וחכם מאד לא ירפא אותו. אז מה עושים? אומר בקל – תגובתיות. בקל אומר שהוא כמטפל לא אוהב את הביטוי "תסכול אופטימלי". הוא מטפל – המטרה שלו אינה לתסכל! הוא עוד יותר לא אוהב את הביטוי "סיפוק אופטימלי". אז איך קוראים לעמדת המטפל – תגובתיות אופטימלית. הוא אומר שהוא מעביר את העמדה שלו למטופל. הכוונה היא להעביר אינטפטציה של פסיכולוגיית העצמי – כזאת שמועברת מאובייקט עצמי אל עצמי – כזאת שהיא קרובת חוויה, שהיא בקצה הרצף של האמפטיה.

הוא מביא דיון של תיאוריות יחסי אובייקט – מה מרפא – פירוש (כמו פרויד, כביכול – לא מדוייק, כי פרויד אומר שעושים את זה מתוך העברה) או קשר? היו על זה בשנות השישים המון דיונים. בקל אומר שםסיכולוגיית העצמני מאפשר את השילוב, כי הפירוש ניתן עמדה מאד מיוחדת של יחסי אובייקט, שהם יחסים של עצמי לאובייקט עצמי. זו עמדה שמחברת בין קשר ופירוש.

הצעות לדיון ודיון בהן -

• האם נכון לומר שאם אנחנו אותנטיים לא צריך להתכוונן? הפסיכולוג של העצמי כן צריך להתכוונן, אבל ההתכווננות לא צריכה לבוא על חשבון האותנטיות. דוגמא מפציינט פסיכוטי שלו שאמר לו שבדרך לקליניקה הוא כמעט נדרס, ולמה איתן לא שומר עליו בדרך אליו. איתן התאמץ להיות אמפטי. אם הוא לא היה מתאמץ הוא היה אומר משהו רחוק חוויה, למשל משהו שקשור למציאות - “הציפיה שלך לא ריאלית" “לצפות שאני בקליניקה יכול לשמור עליך בדרך זו חשיבה פסיכוטית" (אלו תגובות שמתאימות לפסיכולוגיית האגו). במקום זאת, הוא התאמץ (בתאם לעמדת פסיכולוגיית העצמי) להיות אמפטי ואמר "אני באמת מצטער שאני לא יכול לשמור עליך בדרך אלי". זאת תגובת אובייקט עצמי כי הוא ויתר בכך על הפרספקטיבה שלו. אבל יש כאן גם אותנטיות – כי הוא באמת התכוון לזה, הוא באמת הצטער שהוא לא שומר על הפציינט בדרך אליו. אחת הביקורות הרציוניות על פסיכולוגיית העצמי היא על שהיה ממושכת מדי בזווית הראיה של הפציינט, בלי להעמיד אותו מול בוחן המציאות. דוגמא אחרת, שמופיעה בספר שלו, היא שהוא התאמץ להיות אמפטי אבל לא יכל לומר את מה שהמטופלת רצתה. זו היתה עורכת דין נרקיסיסיטית שחשבה שיש לפסול את השופוט ועורך הדין שממול כיוון שהם לא התפעלו מהטיעונים שלה. הוא התאמץ להיות אמפטי אבל לא יכל לעשות את זה בצורה אותנטית. הוא ממש כעס עליה! זאת התנהגות שמעכבת אותה. זה מטורף לגמרי! קוהוט אומר שאם זה לא אותנטי לא עושים את זה. הוא אמר שהוא יודע שהיא צריכה שהוא לא יתנהג כמו האמא ששואלת את הילד שחוזר חבול ממריבה "ומה אתה תרמת לזה?” ושתק. בכך הוא הצביע על הבנתו של הצרכים של הנרקיסיזם הארכאי שלה, ועל חוסר נכונותו לספק את זה.
• שאלה נוספת היא למה יש אמפטיה אומפטימלית – האם יותר מדי אמפטיה יכולה להזיק? אז התשובה היא שיכול להיות מצב כזה – למשל, שהות אמפטית ממושכת מדי עם מטופל אנורקטי או מטופלת פסיכוטית. או אמפטיה לא אותנטית. הטענה של איתן היא שכאשר מצטרפים לראש המשוגע של הפציינט הפציינט יעשה את הצעד הבא לעבר המציאות. למשל, הפציינט הפסיכוטי מהדוגמא עם הכביש אמר "מה, אבל זה לא יכול להיות! אתה לא יכול לשמור עלי!”.
• לפי הפסיכולוגיה של העצמי, החמצן לאדם זה להרגיש שאחר מתאמץ להבין אותו. זה לא הכרחי שהוא יסכים איתו! מה שקריטי באמת זה לראות שהזולת באמת מתאמץ להבין את נקודת המבט שלי. לכן, כשהוא יתחבר לנקודת המבט של הפסיכוטי או האנורקטית הם לא יחשבו שבוחן המציאות שלו מעורער או שהיא רוצה שהיא תרד יותר במשקל. הם מבינים שהמטפל מנסה להתחבר לנקודת המבט שלהם. רק משם אפשר לרפא.
• הסכנה בסיפוק (בכך שהמטפל מוכן להיות אובייקט עצמי עבוד המטופל) קטנה מזו של תסכול טראומטי.
• מה קורה אם התסכול של המטופל (מהמטפל) הוא טראומטי. זה מצב שיכול להיות ונלמד על זה בדוגמא מטיפול של בכר בשיעור השביעי. זה אמנם יכול לקרות אבל הפסיכולוגיה של העצמי, יותר מגישות אחרות, לוקחת אחריות על הכישלון. תמיד כשתיאורייה מביאה רעיון גישות אחרות אומרות – חשבנו על זה קודם. אבל השאלה היא מה מדגישים בטיפול בפועל. גישות אחרות יאמרו – תמיד ידענו שצריך לקחת אחריות על כישלון. החידוש כאן הוא החשיבות המרפאה של לקיחת אחריות של המטפל על הכישלון שלו. ברור שיש מטפלים שגם בלי קוהוט היו לוקחים אחריות על הכישלון. ברור שיש גם כאלה שלו – שישאירו את האחריות כל הזמן על המטופל (“מה זה עושה לך?” “למה אתה מחפש להידלךק על הכישלון שלי? מה שזה אומר על המבנה האישיותי שלך?”) יש להם ההיגיון שלהם.
• אז איך טיפולים אחרים עובדים? קודם כל, היום כל הגישות מופרות מכל הגישות. דבר שני, כשמטפלים מבנים מסויימים של האישיות גם האחרים משתקמים – אם הקלייניאניים מחזקים את האגו גם דברים אחרים יתחזקו.

המקרה של M

• מקריאים מהמאמר של בקר, עמוד 10

זו דווקא דוגמא בה המטפל כן מספק את הצרכים של המטופלת, אולי בניגוד למה שאמרנו על סיפוק. אפשר לשאול גם יזה תפקיד היה לתקופה בה המטפל לא הסכים להנחה. איך המטפל מנהל את התקופה הזאת כך שזה לא נתפס ככניעה / כמשיכה שלו את הזמן?

אם נאמץ את התיאוריה של קוהוט הוא העביר אותה תסכול אופטימלי ובסוף הגיע לפרשנות של תגובתיות אופטימלי – כי הוא הסביר לה בסוף את ההצנהגות שלה. ההתנהגות משונה – אישה מבוגרת, פסיכולוגית שגם מרוויחה לא רע מתחננת שוב ושוב להנחה. הרעיון של להיות אובייקט עצמי הוא להבין את ההתנהגות הזאת. איתן לא משוכנע שהוא היה חייב לוותר על הכסף. לפעמים צריך דווקא לא לוותר על הכסף. כל מה שהמטופל צריך (לפי וולף, בהמשך) זה להיות מובן עד הסוף. היא היתה צריכה שהמטפל יבין אותה, יסביר לה אותה מנקודת מבטה. לומר – אני מבין להוריך דיללו את המשאבים שלך, שאת מרגישה צורך מאד חזק – אבל לדעת איתן זה לא היה נכון לספק את הצורך ולוותר על הכסף. איתן בשני מקרים הרגיש, ואמר למטופל שהוא מרגיש שההסבר הפסיכולוגי לא מרגיע אותו, ולכן, כדי להראות שזאת לא הגריודיות של המטפל, ושהוא כן מוכן לוותר על הצרכים שלו – אבל בלי לספק את המטופל! - הוא הציע שיתרמו את הסכום למגן דוד. לא לראות זולת יקר לך (הורים) מוותר על הצרכים שלו למענך זה פתוגני! אז אני מוותר על הכסף – אבל לא למענך אלא למען מגן דוד אדום. זה כיוון שהמטופל לא צריך סיפוק ישיר.

לשיעור הבא – להכין את המאמק על ביפולר משהו. 

מעשה בראשית - שיעור 1

מעשה בראשית / מאיר בוזגלו

שיעור 1 – 27.02.2013

הרעיון: הסרת הקסם מהטבע – פעם הטבע היה קסום, ויש אמירה שנשמעת מתחילת המאה ה-20 (אבל יש מבשרים מוקדמים יותר – כמו שילר) שאומרים שבתהליכים של מאות שנים הטבע אבל תהליך של שאיבת הקסם ממנו. זה נחשב חלק מהסיפור של מודרניות.

נדבר על ההתפתחויות החברתיות, מדעיות פילוסופיות שאפשרו את הסרת הקסם (שיעורים ראשונים).

במוקד של כל השיחות האלה יש מאמר מאד חשוב של מקס וובר שנקרא "המדע כייעוד". זה מאמר שהוא נתן לקבוצת סטודנטים לפי בקשתם ורובו המכריע של הקורס מזוהה עם המענה למאמר רב השפעה זה (שמנסח את עיקרי תורתו של וובר).

נבחין בין שתי משמעויות בסיסיות וקשורות:

1. הסרת הקסם מהטבע
2. הסרת הקסם מהמדע

באותו מאמר של וובר הוא אומר שסר חינו של המדע... אם המדע הוא חישובי וכל ההתייחסות לטבע, למה יקרה הופכת להיות עניין לחישוב אז סר הקסם (הם כמובן קשורים).

המון מאמרי תגובה קשורים לre-enchantment - החזרת הקסם. פעם הקורס עסק בזה, היום הוא ביקרותי כלפי שתי הגישות.

הנושא הוא בתפר בין הרבה תחומים – אנחנו נדון בו כפילוסופים. מקובך לראות בנושא הסרת הקסם תהליך שמגדיר מעבר מחברה מסורתית למודרנית. בתפיסות מסורתיות היתה תפיסה שהעולם הוא מעין אחדות אחת, אורח חיים שמסתכל על הטבע כמגלם כוחות ורוחות, כקדוש, ואז כל הסיפור נהיה חיוור, והתלווה לזה הוצאה של כל מימד קדוש מהטבע. זה בד"כ קשור להוצאה של תפיסות אנימיסטיות – העולם חושב, העצים שמחים ואז בא משהו שמפנצ'ר את הכל. הסרת הקסם נתפסת כמאפיין של חיילון, של תפיסת עולם חילונית. עניין זה הוא בעייתי, (-לראות כחלק מתפיסת עולם חילונית) כפי שנראה בהמשך.

עוד נקודה ביקורתית – חושבים שאם מוצאים את כל המאגי מסתכלים על הבריאה כמשהו שלא מגלם רצון אלוהי, משהו סתמי. הריקון הזה, בד"כ לא הבחינו בין הוצאה של אלים וכישוף מהעולם לבין הוצאה של רצון כלשהוא, של אלוהים מהעולם. כך וובר – לא מבחין בין דה-מיתולוגיזציה לבין חיילון (השני הוא הוצאת הדת מהטבע). יש סיבות לכרוך את שני הדברים יחד, מן הסתם.

התפיסה הזאת די משותפת, כל מיני ביטויים לה, שהעולם הזה חסר תכלית. התיאוריה האטומית – יש ים של 'גולות' מסתובבות וזה מה יש. וכל העניין של כוונות ותכליות מרוקן, ולכן נתפס שהעולם סתמי. אבל יכולים להיות ביטויים – לאו דווקא מוובר – רואים את הטענה הזאת מכל מיני כיוונים. למשל, גודמן כתב כמוטו משפט שמיוחס לוויריג'יניה וולף: “art is not a copy of the real world. One of the damn things is enough” - הפירוש של מאיר: מה יש לי לצלם משהו ריק. החיילון יאמר שהאומנות יכולה לעורר משהו אחר – היא צצומחת מתוך הסתמיות, ויש בכוחה להתעלות מעל הסתמיות. זה מיוחס באופן גורף לתפיסות אתיאיסטיות, חיולוניות, מכניסטיות, אבל נראה שיש גם תפיסות דתיות שלא מייחסות שום משמעות לעולם הזה. למשל הרבה מקוצק: העולם הזה כולו לא שווה אנחה אחת. או תפיסות קבליות שיאמרו שהעולם הוא קליפה. או לווינס, שקורא ליש זיהום. בהשפעת סארטר – העולם הוא בחילה (?) מהקיום. יש בעולם תפיסות דתיות מאד חזקות שרואות בקיום סתמיות מוחלטת. נציג חזק – לייבוביץ – הוא מזוהה עם העמדה שהעולם הזה טפל, וקדוש – רק מה שמחוץ לעולם. אין קדושה בעולם. לכן העמדה הגורפת שמזהה את הסרת הקסם עם חיילון קצת מפתיעה על רקע העובדות הנ"ל, שיש עמודות דתיות שלא מייחסים שום משמעות לטבע. יוצא דופן, שמייחס משמעות לטבע, הוא הרמב"ם. אבל הרמב"ם הוא יוצא דופן בכל הסיפור הזה! ננגיד שתי קריאות: הרמב"ם מול וובר -

• קטע של הרמב"ם, שבד"כ לא התקבל - הלכות יסודי התורה פרק ב': “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו... בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים... מייד הוא משבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע את ה'”. [יצאו נגד הרמב"ם עוד לפני החיילון כי לימוד התורה נחשב קודם לעיסוק בטבע. הרמב”ם לא היה בקונצנזוס, וזה חשוב].
• וובר – המדע כייעוד: “והיום, מי מלבד כמה ילדים מגודלים שניתן עדין למצוא כמותם במדעי הטבע מאמין עוד שממצאי (המדע) יכולים ללמד אותנו משהו על משמעותו של העולם או על הדרך שניתן להתחקות באמתעותם על משמעות כזאת...”. הוא יוצא נגד תפיסות נוצריות שאומרות בדיוק את מה שקראנו ברמב"ם. הוא מזלזל בהם! “ילדים מגודלים". זה חלק מפינצ'ור העולם : ) .

יש קולות שיאמרו שהממונותואיזם עצמו מתחיל בהסרת הקסם מהטבע – עם הסרת אל הטבע, אל השמש, אל הים... הסרת הקסם נתפס (הוא מבקר!) כחלק מהנרטיב של האני המודרני, חלק מתהליך החיילון, אבל כאן רואים שזה חלק מהיהדות, ואולי מובנה לתוך המונותיאזם מההתחלה. אלו לא דברים ספקולטיביים – למשל ישיבות תיכוניות יאמרו שלמדעי הטבע אין שום ערך אמוני, ולכן אפשר ללמוד מקצועות חול אחרי מקצועות קודם רק לשם מקצוע. זה לא רמב"ם!. יש תמימות דעים בין וובר ובין תפיסות דתיות שאומרות שלטבע אין שום ערך. [אנחנו מגיעים ל"נקודות חמות" – עניינים פוליטיים, וזה מכוון].

היום יש ריאקציות מעניינות להסרת הקסם מהטבע. יש פריחה של מה שנקרא "פגאניזם". הפגאניזם חוגג! הקרבת קרבנות וכזה. בדרום אמריקה היה טקס שהועתק מאפריקה. הפגאניזם מגיע עם פמיניזם – כי מקום האישה בפגאניזם היה הרבה יותר משמעותי. יש עדנה לפגאניזם – ניאו-פגאניזם. כל זה הוא בתגובה לdis-enchantment. במידה מסויימת כל הניו אייג' הוא תגובה לכך. אומרים שהסרת הקסם היא סוף המיסטיקה. השאלה היא איך זה שהמיסטיקה פורחת יותר מאי פעם קווקא במרחבים חילוניים. האם יכול להיות שיש קשר יותר עמוק בין חיילון ונהיה אחר מיסטיקה יותר חזק מהקשר בין דת ומיסטיקה? האם זה מקרה שהניו אייג' כל כך כרוך במיסטיקה? האם צריך להפוך את האמירה שחיילון כרוך בדה-מיסטיפיקציה ולומר שחיילון דווקא הולך יד ביד עם מיסטיקה?

טענות על הסרת הקסם נראה בתפיסות פוזיטיביוסיות שמדברות על עובדות (ויטגינשטיין, קארנאפ, עוד מישהו). “לכל הפסוקים ערך שווה, מובנו של העולם חייב להימצא מחוץ לעולם... בכל העולם אין שום ערך ועם היה קיים לא היה ערך. אם יש ערך בעל ערך עליו להימצא מחוץ לכל התרחשות ולכל היות כפי שהיא (שכן הינם מקריים) לפיכך אין מקום לדיבור בעל ערך או על מוסר כי האתיקה היא מעל העולם". אנחנו רואים צדדים מיסטיים אצל ויטגינשטיין!

את זה רואים אצל לייבוביץ – העולם הוא תפל לגמרי – אין דבר כזה דבר קדוש – לא מקום קדוש, לא עם קדוש. רק הקב"ה לבד קדוש. זה מסביר את האמירה שלו על מקומות קדושים – שהם תרתי דסתרי. “הדיסקוטל" (על הכותל כשהרב גורן – הוא כינה אותו ליצן – תקע שם בשופר). לקבר רחל הוא קרא "קבר רחל הזונה". יצא ממש נגד קברי צדיקים. המודל שהוא הפנה עליו הוא ויטגנשטיין.

נלך אחורה – להתהוות של היחס לטבע. יחס של תרבויות שונות לטבע. כל מיני הבניות שונות של הטבע.

מבחינת יחס לטבע כדאי לשים לב שכמעט כל ההדרה (הדרת אלוהים משחקת תפקיד בריקון הטבע ממשמעות)... אפשר לראות דברים ראשוניים כבר אצל אפלטון – אם נאמר שהאידאות הן החשובות נובע מזה שהעולם לא חשוב. זה מעבר מפילוסופיות שמתעניינות בטבע (הכל מים או לא הכל מים). כשמגיעים לאבי הפילוסופיה שלנו – סוקרטס, אין לו עניין בטבע. מתוך פיידרוס – הם יוצאים לטייל:

פיידרוס: בוא, יש שם צל וגם רוח נשימעה ודשא

סוקרטס: אם כך הובל אותי לשם

פ: האין זה המקום בו על פי הסיפור (מיתולוגיה כלשהיא על חטיפה מהנחל)

ס: אולי

פ: אולי כאן ממש קרה הדבר.. דומה שמקום יפה למשחקי נהרות

ס: לא כאן אלא 2-3 פרסאות במורד הנהר, יש שם גם מזבח

פ: אתה מאמין שהסיפור הזה אמת?

ס: אם אטיל אמת בסיפור לא אהיה יוצא דופן (מציע הסבר טבעי על הרוח שהרגה ואומר שעל זה הלבישו מיתוס).

סוקרטס אומר שהוא לא מתכוון לדון בזה כי אין לו פנאי לדברים האלה – לנסות ליישב את המיתוס עם השכל. הוא אומר שאיננו יכול עדין לדעת את עצמו – יש לו בעיה יותר דחופה מלעשות 'פלפולים' על מיתוסים. בינתיים זה מעסיק אותו, ולכן איננו מתעניין בדברים כאלה בינתיים. מה שמעניין את סוקרטס זה אם יש בו משהו אלוהי או לא.

(את אותה שאלה אפשר לשאול גם לגבי העיסוק בעצמו... איך קבענו מה חשוב יותר? מה הכרחי?).

---הם מגיעים לעץ אליו הלכו.---

ס: הרי זאת פינת חמד. מתחיל לתאר את הטבע בפירט רב. אידיאליזציה של הטבע – פלג של מים צוננים מתחת לעץ גדול, אוויר צלול, דשא סמיך בדיוק במידה הדרושה... מורה דרך יוצא מן הכלל הייתי לי פיידרוס ידידי!

פ: ואילו אתה ידידי אדם מוזר כאין כמותו! ... דומה שאינך יוצא את העיר לעולם!

ס: עליך לסלוח לי שכן שוחר דעת אני. הנופים והעצים אינם מלמדים אותי דבר, ואילו האנשים שבעיר דווקא כן.

--> הגילוי של הנשמה (אנשים / עצים) הופך את העניין בטבע ללא מעניין. זה עוד לפני האידיאות. יש כאן ריחוק, חוסר עניין, פרידה מהטבע. זה לא במקרה שאפלטון, אבי הפילוסופיה, עוזב את החברה' שמתעסקים בטבע. מה שמעניין אותו הוא לא הטבע אלא הנשמה.

זה בא ביחד – מצד אחד חוסר עניין במיתוס עם חוסר העניין בטבע. היתה יכולה להיות אמירה שסיפורי המיתוס לא מעניינים אלא הטבע. פיזיקאי מודרני היה יכול לומר את זה. אבל לא. למה? כי יש לו עניין בנשמה. ובאופן לא מקרי פה מתחילה הפילוסופיה. כבר פה אפשר לראות ניצנים מוקדמים של הסרת הקסם.

עוד קטע של פרידה מהטבע – שיר של רבי יהודה הלוי:

כנידה היתה תבל לפני

ביען יקרה נפשי בעיני

אשר חלקה לבלעדיי כבודה

בעת רעתה אשר חלקי אמוניי

התבחר בי? ואני משנאה

ואבחר בה? והיא מכשול בעיני (-דואליזם גוף/נפש)

אני יבם ולא אחפוץ לקחתה

והיא חולצה ויורקת בפניי. (אנחנו רואים את הסכסוך של האדם עם הטבע בגלל שיקול של גילוי הנשמה. כל זה זה סיפור רקה להצגה- הרומן של ריה"ל עם הנשמה, עם הקב"ה).

וובר יבוא ויאמר באופן מטאפורי שא חזבנו על העולם כמרחב חי, תוסס ונושם – העולם מת. העולם הוא תפלות אחת גדולה. אם לפני זה היה את ניטשה שדיבר על מות האל, אנחנו מדברים פה על מות העולם. המהלך הנטורליסטי (שהופך את הדם למרכיב בטבע – לא כמו סוקרטס וריה"ל) בשילוב עם הסרת הקסם יוצא לא נשים. אם האדם הואחלק מהטבע (חקר המוח, אבולוציה, פסיכולוגיה מודרנית) והטבע מת --> נובע מכך שהאדם מת!. בתפיסות המודרניות ההבדל בין הדתי לחילוני הוא שעבור הדתי נשאר אלוהים והאדם, ועבור האתאיסט שמקבל נטורליזם ומקבל את הסרת הקסם הכל הלך!

אפשר לדבר על נטורליזם בלי הסרת קסם – פנתיאזם יכול להסתדר עם נטורליזם ואפילו לתת מקום לאדם (אצל שפינוזה אין מי יודע מה מקום לאדם – הכל אלובים ואין עדיפות לאדם).

אבל בשילוב בין נטורליזם והסרת הקסם הכל מת.

כשעזבנו תפיסות אריסטוטליות עם המדע המודרני לא ידענו לאן אנו הולכים, אבל בסוף הכל קרס! היו נסיונות להציל דברים – נגיד דקרט ניסה להציל את הנפש, אבל תוצאה הסופית הוא שהכל קרס.

מהלך הקורס:

• מדע --> המוקד – המאמר של וובר "המדע כייעוד" – 2-3 שיעורים (במודל) – זה המוקד של הקורס --> מדע כעבודה --> מהפכה תעשייתית, סרט נע --> ניכור (מרקס) --> הומוגניות, גם המדען עובד ונשלט על ידי הבירוקרטיה. נגיע לנושא של העבודה (פילוסופיה של העבודה), נושא מאד מעניין.
• היחס בין עבודה וייעוד (אקסיומה של התרבות שלנו).
• עבודה --> השבת!
• נושא האור. תפיסה על האור, היחס בין אור במשמעותו הפיזיקלית ואור במשמעותו התרבותית.
• אקולוגיה – היחס של הטבע לטכנולוגיה
• ...

• זה סמינר, אחרי השיעור השלישי אנחנו מוזמנים לקחת עלינו משימות (יש ים של נושאים) ולהציג ברפרט (רבע שעה). [גם לפני אפשר].

דברים טכניים:

• אפשר לכתוב סמינר
• ציון בקורס אפשר לקבל או על ידי מבחן או על ידי רפרט.
• רפרט – היקף יותר קטן מסמינריונית – 7-8 עמודים, ספרות פחות רחבה, מאד ממוקד, ולהציג בכיתה רבע שעה – עשרים דקות.
• סמינר: צריך לדבר קצת על מה שרוצים בשעת קבלה – גוש 5 קומה 5 בין 10-11, אפשר לקבוע במיוחד. אפשר לעשות עבודות מאד מענייניות בתפר בין נושאים – פגניזם, עבודה, אקולוגיה...
• הוא קצת לא מרגיש טוב, נחתום על זה שיעור הבא.

הכנה לשיעור הבא – רקע בסיסי לוובר, “המדע כייעוד". Science as a vocation – אפשר למצוא גם באינטרנט באנגלית. לקרוא את המדע כייעוד לפעם הבאה. כדאי לקרוא מסביב – קצת על וובר, קצת על הסרת הקסם (בוויקופידה באנגלית). מהפכה תעשייתית, קפיטליזם.

למידה באינטראקציה ב' - שיעור 1

למידה באינטראקציה – סמסטר ב'

שיעור 1 – 26.02.2013

--פספסתי 20 דקות של לוגיסיקה, להשלים--

--אני מציגה שיעור שני אחרי פסח, ושיעור לפני אני צריכה לשבת עם כריסטה על מה שאני עושה--

ג'ונסון וג'ונסון עושים מחקרים על למידה שיתופית. כריסטה לא כל כך אוהבת את המחקרים שלהם כי הן משווים תפקוד ליחיד לתפקוד של קבוצה, תוך התייחסות לתוצרים של האינדיווידואל או הקבוצה. הם גם לא בודקים מה הידע שנשאר אחר כך!

אנחנו נתעלם מאשכול המחקרים הזה ונתייחס רק למחקרים ה"טובים" שמשווים את הלמידה במונחים של הידע שנשאר אחרי הלמידה אצל היחיד או הקבוצה. (פספתי עוד קצת, במצגת). חוקרת כזאת לדוגמא היא Howe – עשתה מחקרים עם השמה אקראית בבתי ספר (נדיר), ובדקה את רווחי הלמידה אחרי האינטראקציה. אחרי כמה שנים היא הסתכלה עע הדאדט שלה וגילה שאין רווחי למידה מיד אחרי האינטראקציה אבל בפוסט-טסט יש (בלמידה יחידנית אין). היא חיפשה בספרות ומצאה את אפקט האינקובציה (שנחקר לפניה בתהליכים קוגניטיביים). היא עשתה ניסוי ובדקה כל מיני אופציות. היא גילתה שמה שקורה עם האינטקובציה זה שהאינטראקציה עשתה פריימים לדברים שלא ברורים לתלמיד, או משמעותיים, ואז בזמן שעבר התלמיד הפנה יותר קשב לדברים שחסרים לו. זה מאד פיאז'טיאני.

סוג של שיח שקריסטה חקרה – ארגומנטציה

ארגומנטציה – סוג של שיח טיעוני בו יש חוסר הסכמה מסויימת וניסיון לשכנע. היא מצאה שיש קשר בין מספר ההסברים שהילד נותן לבין הרמה שלו לאחר מכן. זאת בעיה, כי כיוון הסיבתיות לא ברור.

(נימוק – הסבר שמטרתו לשכנע. למשל – לומר שהמקור של הידע הוא מקור מהימן).

זה סיכום מאד חסר.

מדברים על הפרדיגמה של קונפליקט קוגניטיבי שיוצר שינוי קונספטואלית. אבל זה נורא מורכב, אנשים לא עושים את הדברים מעצמם, באופן טבעי וספונטני. לכן בהרבה מחקרים שעשו לא קיבלו תוצאות.

מרגריטה לינון – אנשים צריכים תמיכה בכל שלב של המודל על מנת לעבור אותו.

לשיעור הבא – לקרוא פרק של כריסטה בו היא מסכמת שלושה מאמרים שונים "אסתרחן ושוורץ 2009” - הפריט הראשון תחת למידה שיתופית.  

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 1

פסיכולוגיה של העצמי / איתן בכר

שיעור 1 – 26.02.2013

דרישות הקורס

• המון עבודה
• קריאת מאמר ארוך שבועית – עד 40 עמודים באנגלית
• שתי הצעות לדיון ודיון בהן
• כל שבוע נצטרך להוריד מאמר ולהכין אותו
• לשבוע הבא יש לקרוא שני מאמרים: אחד של בקל "optimal gratification”– להכין לדיון בכיתה. להביא שתי הצעות לדיון. על ההצעות להיות אינטלגנטיות (להציג את ההבנה שלנו ולהסביר למה יש לנו קושי עם זה / להציג קישור לתיאוריות קודמות וכו'). מאמר שני של בייקר ובייקר – מאמר מבואי על פסיכולוגיה של העצמי. נותן מפה בסיסית טובה על הפסיכולוגיה של העצמי. לא יהיה על המאמר הזה דיון בכיתה (אלא אם מישהו רוצה במיוחד).
• מאמר פסיכואנליטי יש לקרוא פעמיים – והמהדרין שלוש. קריאה ראשונה היא קריאה רציפה של כל המאמר (חלק מהענפים תמיד יהיו לא מובנים, אבל כך לפחות כל העץ ישב לנו בראש. לפעמים חלק מהענפים לא חשובים לנו כבר – דיון בין הוגים שכבר לא רלוונטי וכו'). בקריאה השניה אפשר להכין נושאים לדיון. הקריאה השלישית היא לכיף :).

פסיכולוגיה של העצמי (שם מלא – psychoanalytic self psychology) – פסיכולוגיה שעוסקת בעצמי (למשל, להבדיל מפסיכולוגיה של האגו). הסלף – קוהוט קרא לו ____ - משהו שהוא מעבר לאגו, סופר אגו ואיד.

סלף בריא הוא a independent center of initiative – בשביל זה על הסלף להיות קוהסיבי, מתמיד גם מעבר למצבי לחץ, יכול לווסת רגשות קשים של דיכאון / תחושות קשים בעייתיים. זו תחושת הזהות המרכזית של האדם, מה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים "אני אוהב / רוצה / וכו' משהו". סלף לא בריא זקוק לפונקציות שיופעלו עבורו חיצונית (מבין רשימת הדברים שסלף חזק יכול לעשות). הוא דקוק לכך שהזולת יתנהג עבורו בself object- אובייקט עצמי. דוגמא של וולף (ספר מאד מומלץ מ-88, עשה קנוניזציה טובה של קוהוט ושל הפסיכולוגיה של העצמי). מהם יחסים של עצמי ואובייקט עצמי? ילד יושב בסלון מעיף כדור ושובר אגרטל. אם האמא שותפה להישג הספורטיבי של זריקת כדור גבוה וחזק היא נחויית עבורו כאובייקט-עצמי, ולא כאובייקט נפרד, היא ראתה את העולם דרך המשקפיים שלו. אם היא כועסת על שבירת האגרטל היא נחווית כאובייקט – כלומר כמי שדואג לעצמי שלו – היא מתנהגת במרכז עצמאי של יוזמה – היא מביטה על האירוע דרך האינטרסים שלה.

הציפיה שהזולת יתנהג כאובייקט עצמי עבורי היא ציפיה נרקיסיסטית – אני מצפה מהעולם שיתגייס ויפעל לפי האינטרסים שלי ולא לפי האינטרסים שלו. ופה מחדש קוהוט – נרקיסיזם היא לא תחנה בלתי בשלה שיש לנטוש אותה ולעבור לאהבת אובייקט. מה שכן חשבו הobject relationist (וויניקוט, פרברן, קליין...) אומרים שבאינטואיציה חשבנו שנרקיסיזם זה לא יפה, לא ראוי ובטח לא בוגר ובשל. אדם בוגר צריך לנטוש את הנרקיסיזם, שהוא, לפי פרויד הפניית ליבידו אל העצמי - אוטו ארוטוסיזם. התרומה הגדולה של קוהוט היא לומר שהנרקיסיזם לעולם לא ננטש. הוא מתפתח ומבשיל מנרקיסיזם נואש ונרקיסיזם גמיש – התייחסות של עצמי ואובייקט עצמי הדדיים ומתחלפים. למשל, באינטראקציות מסויימים עם בני זוג מתייחסים אל בן הזוג כאובייקט-עצמי (פנאי, תקציב, מין...) ועושים את מה שבן הזוג רוצה. אלו יחסים בריאים ותקינים בתנאי שהם הדדיים, גמישים ומתחלפים. לשם כך גם הציפיות הנרקיסיסטיות צריכות להיות גמישות. (אני צריך שבת הזוג שלי תהיה שם בשבילי היום כאובייקט עצמי, אך אם מסיבה מסויימת היא לא יכולה לעשות את זה כרגע, אני לא אגיב בזעם נרקיסיסטי מכלה/ התפרקות פסיכוטית / דיכאון כבד, אלא אגייס כוחות ואתמודד). אנחנו מצפים מהאדם הבשל שההיזקקות שלו לא תהיה היזקקות ארכאית (כמו של תינוק) אך כן מצפים שאדם כזה יהיה בעל ציפיות נרקיסיסיטיות לעיתים מזולתו להיות אובייקט – עצמי עבורו.

הפנמה ממירה – transmuting internalization – הפונקציות של הרגעה, של ביטחון עצמי הן פונקציות שצריכות להיות אצל העצמי (חוץ מרגעים מסויימים, גם אצל עצמי בוגר וחזק). אלו פונקציות של העצמי. אנחנו מביטים על הילד כאילו הוא השאיל אותם אל ההורה שלו, וכשהוא יתבגר הוא ייקח אותן חזרה אל עצמו ויפעיל אותן. וולף – יורש עצר צעיר מדי. הנסיך בן 5 במונארכיה, אבא – מלך מת. בפוטנציאל הוא יודע כבר להיות מלך, אבל בינתיים הוא משאיל את פונקציות המלכות למחליפים שלו, וכשהוא מתבגר הוא מפעיל את האומה שהופכת ל"מרכז עצמאי של יוזמה". הילד השאיל את הפונקציות להורה, אם ההורה סיפק סביבה אמפטית – מתי הילד ייקח את הפונקציות לעצמו? כשהאמא תיכשל! למשל – ילד צריך שיעסיקו אותו. אם אמא (או אבא!) לא יכולים לשחק איתו [=כישלון אמפטי. זו הגדרה אופרטיבית, לא נורמטיבית!] לאבא כואב הראש, אמא רוצה לקרוא עיתון – אז אם שיחקו איתו מספיק אז תהיה הפנמה ממירה – הוא כבר יודע קצת להעסיק את עצמו. המאמאר של בקל עוסק בזה – מתי כשל אמפטי הוא אופטימלי ומתי הוא קטסטרופלי. קוהוט קורא לתחושה של הילד תסכול אופטימלי – אם התסכול יהיה גדול מדי לא תהיה הפנמה ממירה. אם תמיד תהיה היענות מקסימלית לצרכיו ולא יהיו כשלים אמפטיים לא תהיה צמיחה. (קצת מקביל למושג של ויניקוט של אם טובה דיה).

מה קוהוט יאמר על אנשים שרוצים להיות אובייקט-עצמי בשביל האחר לא מתוך הדדיות אלא מתוך אלטרואיזם, רצון להיות טוב? קוהוט יגיד – so be it.

עניין הסיפוק– עניין מרכזי בפסיכולוגיה של העצמי. הרבה חושבים שפסיכולוגיה של הצעמי אומרת שתפקיד המטפל הוא לספק צרכים (למשל – הצורך בהתפעלות) שלא סופקו בילדות. זאת טעות. מה שהסלף פסיכולוגיה אומרת שכדי שהentity של עצמי מתפתח מסיפוק (בעוד ישויות אחרות – אגו, איד וכו' לא נבנים מסיפוק. להפך – הסופר אגו נבנה מתסכל – למשל, ההורה שלא מספק את הדחפים האדיפליים של הילד מהמין השני).

המזון הנרקיסיטי הראשון שהילד צריך הוא מירורינג אמפטי- התפעלות (מיוחס לאם, אבל זה לא הכרחי) – זה מזון נרקיסיטי חיוני, סיפוק נרקיסיטי “אמא אומרת שאני שר יפה”. היא מאשרת את האומניפוטנטיות של הילד. בגלל שאכן התעלו ממני הצורך הנרקיסיסטי הזה יפחת, יתכנס ויהפוך לקוטב בריא באישיות של אמביציות, שאיפות. אם זה לא סופק (אתם תראו את זה – ביצרות ספרות. או במטופלים), הצורך הנרקיסיסטי נשאר רעב, הוא נשאר ארכאי ומוגזם וגם שביר, ואז נוצר האם שאנחנו מכירים מהDSM עם התנודות בין דימוי עצמי גרנדיוזי לדימוי עצמי נחות. כאן בוודאי שהמטופל (בן 40, המטפל בן 25 נגיד) לא מצפה שהמטפל יתפעל ממנו! הוא ציפה את זה מאמא שלו כשהוא היה בןו שנתיים! אתם לא age apropiate! אמפטיה זה לא משהו חמים ונעים ודביק כזה, של מטפל שאומר למטופל כמה הוא נחמד. קוהוט זועם (במאמר) על הפירוש הזה של הפסיכולוגיה של העצמי. [שאלה לגבי ילדים – שם זה כן תואם גיל להתפעל? איתן: טיפול לא עובד כך. מטפל לא אמור להיות אנטיפט, אבל התפקיד שלו זה לא להחמיא. המשך ההערה: (בסוף השיעור) צריך להבדיל בין גורם קורטיבי, טיפולי לפי התיאוריה לבין פרמטר. פרמטר הוא כל דבר שחורג מהכלים הקורטיביים (אמפטיה, פירוש וכו'). פרמטר לדוגמא – מטופל מגיע רטוב מהגשם, המטפל לוקח לו את המעיל הרטוב ומקרב אליו את התנור. מטופלים רבים מתארים את זה כרגע טיפולי. לפי המגשה פסיכואנליטית זה לא מהלך קורטיבי, זה פרמטר. לגבי ילדים הכלים הקורטיביים הם כמו שהגדרנו. אבל אם מגיע ילד, אפילו בין 12, ואומר – תראה איזה ציור ציירתי, אז תגידו “וואו, איזה ציור יפה!” “וואו, איך בעטת בכדור יפה וחזק!” לא זה ירפא אותו לבד, אבל זה צריך לקרות המון עם ילדים. פסיכואנליטיקאים חשוכים של ראשית המאה לא היו אומרים שזה יפה. הם היו אומרים “מה גורם לך להביא לי מתנה היום?” “מה גורם לך לרצות שאחמיא לך?” איתן ממליץ לעשות זאת אם זה חוזר ונשנה. ההבדל הוא שהפסיכואנליטיקאים הראשוניים לא היו מחכים שהדבר ישנה כדי לומר את זה]. אמפטיה מתבטאת בכך שהמטפל הופך להיות זולת-עצמי תוך ויתור על העצמי. למשל: פציינטית שאמרה למטפלת שלה שהשיפור שלה חל מאז להתחילה לכתוב את הפירושים ביומן שלה, ושהוא בזכותה ולא בזכות המטפלת. אם המטפלת תאמר למטופלת "את תחרותית" זה פירוש נכון אבל רחוק-חוויה. זה לא פירוש נבון לאדם פגוע נרקיסיסטית. פירוש של אובייקט-עצמי יהיה "כמה טוב שאת מרגישה קומפטנטית בטיפול שלך את עצמך". כאן המטפלת מוותר על הסובייקטיביות שלה, על ה"אגרטל" שלה. היא מסתכלת דרך המשקפיים של הפציינטית ולא של עצמה. זאת הפונקציה של התפעלות מהפציינט. [הערה - שני אנשים לא יכולים לשמש אובייקט-עצמי אחד לשני במקביל]. אנשים חושבים שלומר "אתה צודק, זה באמת נורא קשה" – זה לכל היותר הדהוד, זו לא אמפטיה! אמפטיה היא ויתור על העצמי שלי, התחברות לזוית המאד ייחודית למטופל ואישור של הזווית הזאת (של המטופל). זה המקום ממנו האמא אומרת לילד בין שנתיים שהוא שר יפה או מצייר יפה. כל צופה מבחוץ יודע שזה לא כך! היא משוכנעת שהשיר יפה (אם היא משקרת זה לא יעבוד!) כי היא מחוברת לזווית שלו. מתוך מה שהוא מסוגל לו זה מדהים!

המזון הנרקיסיטי השני הוא אידיאליזציה (מיוחס לאבא, שוב- לא הכרחי) “יש לי אבא גדול וחזק (ואני חוסה בצילו”. המזון הנרקיסיטי השלישי הוא twinship - “אני ואבא עובדים ביחד בגינה".

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 14

תרגול 14 – 23.01.2013

תרגול במבה – ביסלי!

חומר עזר: פילוסופיה של המשפט / הגל, יש שם מבוא ארוך של פיני האיש והאגדה. כדאי להציץ בזה, זה יעזור להבין את מרקס שקשור להגל בכלל ולהגל על משפט בפרט.

היום נלמד מרקס.

מרקס אומר שהתיאוריות של הגל הם ויכוחים של הבורגנות. כל הניסיון של הגל אינו אלא להצדיק את המדינה הפרוסית של ימיו. זה הרבה יותר קרוב למחשבה שלנו היום (וחלק ממה שיצר אותה) – יש כאן מאבקי כח.

מרקס חושב שיש דרך אמיתית להסתכל על הדברים – למשל הוא חושב שהדיבור של הדתות על אלוהים הוא תוצאה של הנוירוזות של אנשים. האם האמירה הזאת היא תוצאה של נוירוזה של מרקס? זאת שאלה.

אצל הגל ההסטוריה של העולם היא בית הדין של העולם – מי שניצח הוא מי שהיה אמור לנצח, המצב עכשיו הוא באופן עקרוני יותר מתקדם מקודם. אצל מרקס זה ממש לא כך – כל הסיפור שמספרים הוא כזה כדי להצדיק את מבני הכח בחברה. מהגל יוצא שהתוצאה של זה שאני רואה מולי שולחן היא שאני צריכה להצדיק את השלטון הקיים.

הגל שם לאל את כולם, מרקס שם לאל את הגל.

נקרא את הורסיה על אדון ועבד בעמוד 119 (בעבודה המנוכרת). יש שינויי טרמינולוגיה שהם לא רק שינויי טרמינולוגיה. עובדים על אותן דיכוטומיות.

מרקס רוצה להסביר את המצב של אדון ועבד אבל לא להניח את המקור האגדתי.

“העבודה אינה מייצרת" – יש כאן היפוך מטריאליסטי במקום דיאלקטי: במובן מסויים העבודה מייצרת את הפועל בתור סחורה, (אינטואטיבית הפועל הוא שמייצר את הסחורה!).

הטבע הוא מצד אחד תנאי לעבודה (מייצר חומרי גלם) אבל יש כאן כפל – הוא מספק לאדם תנאים מחיה. מכאן יוצא שככל שאנחנו הופכים את הטבע יותר לאובייקטים אז יש לנו פחות חיים, הטבע פחות יכול לכלכל אותנו. אצל מרקס זה תיאוד של ניצול פעולים – ככל שהם ינוצלו יותר הם ימותו ברעב.

מרקס טוען שגם הטבע זכאי ליחס מוסרי. זה בגלל שברור שאנחנו יכולים להוס אותו. מבחינה זאת התאור של ___ מוקצן.

...

אי אפשר להינתק מהעבודה כי הקיום הפיזי הופך להיות כזה. זה לא כמו היום שיש חיים מחוץ לעבודה, סופים וכו. מדברים על הניכור של העובד ופרדוקסים שכלולים בו.

הניכור של העבודה מתגלה לא רק במוצר שלו (שהולך לבעל הבית, זה ברור מאליו) אלא גם בתהליך הייצור (ובאופן חזק יותר באחרון). [היה אפשר לחשוב שלפחות תהליך הייצור אינו מנוכר]. זה זום של שלושה עמודים על אדון והגלך על אדון ועבד. [מדברים פה למשל על מפעלים עם סרט נע].

מרקס רואה את עצמו בין השאר כמדען שחושף סטרוקטורות (ולא כמטפיזיקאי).

מה מקיף הניכור שבעבודה?

דווקא כשהפועל חוזר מהעבודה הוא חוזר להיות עצמו. פועל שאומר שהוא עצמו בעבודה מרקס יגיד עליו שיש לו תודעה כוזבת. [רואים את זה היום בפוליטיקה, אלו ויכוחים שלא נגמרים. זה לא משנה את זה שזאת סטרוקטורה פורה].

הגל – האובייקט עצמאי בשביל העבד.

כדאי לזכור את זה כשקוראים כאן את מרקס.