פילוסופיה חדשה ב' - שיעור 3 - קאנט (2)

סינטטי אפריורי

... ולכן הוא לא רציונליסט וגם לא אמפריציסט.

דוגמא לטענה שהיא מהניסיון אבל לא לגמרי:

מישהו מביא דוגמא של מקום – זה מושג מופשט, אבל יש לו דוגמאות. המרצה אומר שזו אבסטרקציה, הכללה. אבל קאנט לא אומר את זה במובן החלש הזה.

-- אני ממש מרחפת, להשלים את כל החלק הראשון של השיעור --

הדוגמא שלו – מושג הזמן. אנחנו חווים אותו כל הזמן, אבל אם מנסים לדמיין מצב בלי זמן, אנחנו מתקשים, כלומר נראה שיש מושג של זמן מוחלט שקודם לחוויה שלנו של זמן, אז זה מעבר לניסיון. מצד שני יש פן של הזמניות שהוא כן בחוויה שלנו. כך גם חלל. אולי אלה המושגים שקאנט מתכוון אליהם.

הניסוח הזה מבטל את הרעיון של ויכוח על אידיאות טבועות מלידה, כי זה מבטל את השאלה של הקדימות. יכול להיות שכל ההכרה שלנו מתחילה מהתנסות אבל בו זמנית שלא כולה מניסיון. אידיאות טבועות מלידה – הרעיון והא שיש אותם קודם, קאנט אומר שזה לא כך – אין אידיאות טבועות מקודם, אבל הוא לא אמפיריצסט – יש בנו מושגים שחורגים מההתנסות.

הוא לא מחפש את יכולת ההסקה האינדוקטיבית שלנו – זה שאני נוסע כל יום לביתי ברחוב מסויים, ואני בטוח שגם היום כשאסע אגיע לשם. לא לזה הכוונה. הטענות אפריוריות אינן אפריוריות במובן של הכללות, אלא הן אפיריוריות טהורות. זה שאני יודע שאם אצעד עוד צעד מקצה הצוק אפול ואמות, למרות שלא התנסיתי בזה, זה לא אפריורי. קאנט מחפש ידע אפריורי שהוא הכרחי וכללי, שאין לו יוצאים מן הכלל. מדובר בסוג מסויים של ידיעה על דברים מסויימים בעולם.

השאלה הבאה שקאנט שואל היא האם יש לנו ידע אפריורי, מהסוג המסויים הזה – שהוא הכרחי וכללי. הוא אומר שכבר יש לנו ידע כזה, למשל המתמטיקה, כדוגמא קלאסית. המתמטיקה לא מעניינת אותו בהקשר הזה, אלא האופציה שמטאפיזיקה נכללת שם (או לא). קאנט רוצה להראות שעד היום לא הצלחנו למצוא טענות אפריוריות (הכרחיות וכלליות) בתחום המטאפיזיקה.

השאלה האם יש לנו ידע אפריורי לא מעניינת את קאנט, אלא בהקשר של מטאפיזיקה.

הוא מנסה לנסח לנו מה המעמד של הטענות המטאפיזיות. ברור שהמעמד שלהן לא יהיה אפוסטריורי, אלא אפריורי, כלומר טענות קודמות לכל ניסיון. במובן מסויים הוא ירצה לטעון שהמעמד שלהן הוא: הכרחיות ואוניברסליות.

...

קאנט אומר – נניח שהטענות הן הכרחיות ואניברסליות- מה האפיון שלהן? לוגית – אלו טענות ששלילתן היא סתירה. יש אפיון נוסף – פעמים רבות אלו הן טאוטולוגיות – טענות ריקות, חוזרות על הקביעה שמובנית בהן עצמן, לא מרחיבות ידע על העולם. קאנט רוצה שהטענות המטאפיזיות שלנו לא יהיו טאוטולוגיות. הוא רוצה שהן ירחיבו לנו את הידע על העולם.

מאיפה הוא משיג את החיבור בין טענות ריקות ל(טענות שאומרות משהו על העולם)? הוא אומר שטענות יכולות להיות או אנליטיות או סינטטיות (בכך הוא עובר מהדיון על אופן ההכרה – אפריורי / אפוסטריורי לדיון על ___).

• אנליטיות – א הוא ב. זו טענה אנליטית אם ב מוכל בא. למשל: אדום הוא צבע, רווק הוא גבר לא נשוי.
• סינטטית – א הוא ב. ב לא מוכל בא. למשל: אתמול הלכתי לאכול, הכיתה היא צהובה.

קאנט טוען שכל הטענות מתחלקות לאנליטיות וסינטטיות.

החידוש של קאנט: יום אמר שבעולם יש רק טענות אנליטיות או סינטטיות. טענות אנליטיות – יחס מושגי, הלוגיקה מספקת את ההצדקה. טענות סינטטיות – עושים פרוצדורה של בדיקה באמצעות הניסיון. יום אמר שכל טענה שאינה אנליטית או סינטטית אפשר לזרוק לאש, היא חסרת ערך. אנחנו יכולים לתפוס רק טענות של יחס מושגי או טענות אמפיריות (שאותן אפשר לבדוק).

דוגמא שקאנט אוהב: אלוהים הוא קיים. אנליטי או סינטטי? יש כאלה שחושבים שאנליטי (אלוהים כולל בתוכו קיום), הנפש היא נצחית וכו'. קאנט אומר שזה לא אנליטי ולא סינטטי, זה שייך למטאפיזיקה ומפוקפק, כי אי אפשר להצדיק. קאנט אומר שזה מכריח אותנו ליצור קבוצה שלישית – טענות שהן לא אנליטיות ולא סינטטיות. אבל הוא לא רוצה ליצור קבוצה שלישית, הוא עושה דבר אחר – משלב את מעמד הטענה (אנליטי / סינטטי) עם אופן ההכרה (אפריורי / פוסטריורי), כך שנוצרת קבוצה שלא שמו לב אליה עד עכשיו – הסינטטי אפריורי.

אופן ההכרה מעמד הטענה -->	אנליטי	סינטטי
אפריורי	טענות לוגיות (רווק הוא גבר לא נשוי, גופים תופסים מקום בחלל). [טריוויאלי]	החידוש הגדול של קאנט! יש קטגוריה כזאת. מטאפיזיקה, באופן שקאנט מציע, חייבת להיות מנוסחת כטענות סינטטיות – אפריוריות. (שייך לכאן: מטאפיזיקה, מתמטיקה ומדעי הטבע).
אפוסטריורי	-- (קבוצה ריקה, טענות אנליטיות הן תמיד אפריוריות כי הן תמיד קודמות לניסיון)	טענות הניסיון [טריוויאלי]

המהפכה הקופרניקאית מנסחת את מה שהרעיון של אנליטי אפוסטריורי מבטא. קאנט אומר שאנחנו לא יצורים בלתי תלויים לגמרי, שיודעים את העולם בלי להזדקק לשום מרכיב של התנסות. האמירה היא יש מרכיב שידע שלנו של העולם שכרוך בהתנסות. זה כיוון אחד לראות את זה. הכיוון השני היא שטענות מטאפיזיות מרחיבות את הידע שלנו על העולם. קאנט חושב שהטעות המרכזית של המטאפיזיקה היתה בשאיפה שלה להיות באנליטי-אפריורי, כמו הברור ומובחן של קאנט. חשבו שכך המטאפיזיקה צריכה להנסח – כמו אמת שנכפית על האדם. קאנט אומר שלמטאפיזיקה שפה משלה, יש לטענות שלה מעמד ייחודי. קאנט מציב רגל שלישית במזלג של יום (שיש לו שני רגליים – או אנליטי או סינטטי). קאנט מאד כן (...) הטענות בספר שלו הן כולן סינטטיות אפריוריות (יודעים באופן שלא כרוך בניסיון – כי קוראים, אבל מרחיב את הידע על העולם).

אצל קאנט יש בקטגוריה סינטטי אפריורי, מלבד מטאפיזיקה, גם מתמטיקה ומדעי הטבע (ואז הוא שואל על כולם אם הן אכן שייכות לקטגוריה הזאת).

אחד החידושים הגדולים של המערך שקאנט בונה היא העובדה שהוא רוצה להציע בפעם הראשונה שהמעמד של טענות מתמטיות הוא סינטטי-אפריריורי. איך הוא עושה זאת?

הוא מציע את הטענה: 7+5=12, והשאלה היא אם שני צדדי המשוואה שווים. התשובה היא שהמובן של 7+5 לא נמצא ב12, לא כלול בו. זה סינטטי. 12 מרחיב לי את ההבנה של 7+5, ולכן אם מנסים להבין כטענה אנליטית לגמרי מפספסים משהו. ב12 מבינים משהו אחר. קאנט אומר שככל שמדברים על מספרים יותר גדולים כך זה יותר סינטטי. בנוסף, זה אפריורי – (כמו שסברו עד אז), הידע מסתמך על אקסיומות וכו' – לא צריך ניסיון כדי לדעת את זה. מהו המרכיב הסינטטי? גיאומטריה, למשל, זקוקה למרכיב סינטטי של חלל (הנקודה). גם מתמטיקה זקוקה למספר הראשון. [קאנט יכול לומר את זה כי הוא מסתמך על מושג הבניה – מושגים שבנויים אחד על השני?].

במדעי הטבע זה יותר קל לטעון שמעמד של העקרונות של מדעי הטבע הוא סינטטי אפרירורי, למשל: לכל שינוי יש סיבה. הרעיון שמשהו השתנה מחייב את הטענה שיש לכך סיבה. אי אפשר לומר שזה אנליטי לגמרי – שמושג השינוי מחייב את מושג הסיבה. או מושג הכובד.

למעשה, מזיז תחומי ידע שלמים (מתמטיקה, מדעי הטבע ומטאפיזיקה) מהמשבצת הימנית העליונה למשבצת השמאלית העליונה, כלומר מאנליטי אפריורי לסינטטי אפריורי. מה שנשאר באנליטי אפריורי זה הלוגיקה. במובן מסויים הוא מוריד ממעמדה של המטאפיזיקה.

(...?)

למה לקאנט היה חשוב לעשות את המהלך הזה למתמטיקה? למה הוא לא הסתפק במטפיזיקה? (עמוד 35 בספר). לקאנט חשוב לומר שיש כבר שני תחומי דעת, שאף אחד לא מפקפק בקיומם שקיימים בקטגוריה הזאת. מטאפיסיקה מצטרפת אליהם כמדע. הוא מצרף אותה למדעים קיימים. למרצה אין תשובה חד משמעית לשאלה למה קאנט לא מעדיף לומר שרק המטאפיסיקה היא בקטגוריה הזאת לבדה, אבל יש הצעה שהיא פוליטית במובן מסויים – יותר קל 'לשווק' את הקטגוריה הזאת ביחס למטאפיזיקה כמדע כשיש שם כבר מדעים. המרצה חושב שטענות זהות תמיד טאוטולוגיות ... אבל ברגע שמכניסים מתמטיקה ומדעי הטבע לשם... המטאפיזיקה היא לא מדע ריק, היא לא מסתפקת בטענות שאמיתותן כלולה בהן, היא מרחיבה את הידע על העולם וכך גם מתמטיקה ומדעי הטבע – הם מרחיבים את הידע על העולם.

נקודה אחרונה – סוף המבוא:

בסוף המבוא אומר קאנט את אחד העקרונות הבסיסיים של העמדה שלו: ההכרה האנושית מורכבת משני דברים: חושניות ושכל. קאנט קובע באופן חד משמעי שחושניות ושכל לא ניתנים לרדוקציה אחד לשני. (חשוב להתפתחות האידיאליזם הגרמני). קאנט אומר שיכול להיות שלחושניות ושכל יש שורש בסיסי משותף אבל אנחנו לעולם לא נדע אותו.

אפיונים מרכזיים:

• שכל – ספונטני
• חושניות – סבילה, פסיבית

שניהם הכרחיים לניסיון. האנליזה מאפשרת להפריד בינהם, אבל ניסיון תמיד מורכב משניהם ביחד.

שבוע הבא נחקור מהי חושניות (אסתטיקה טרנסצנדנטלית),

בשבוע אחרי נחקור את השכל (אנליטיקה),

אבל חשוב לזכור שהניסיון תמיד מורכב משניהם.

שני העקרונות האלה, שכל וחושניות הם הדואליזם של קאנט.

מי חשב שחושניות ושכל נמצאים על רצף? יום! יום חשב שכל הידע שלנו על העולם מתחיל מרשמים, ומושג הוא פשוט רושם דהוי. (ההבדל הוא בחיות – כשאוכלים האוכל הוא רושם, כשחושבים על האוכל אחר כך – זה מושג). קאנט חושב הפוך – יש דיכוטומיה שכל / חושניות. שכל זה ספונטני, אבל המושגים שלנו חייבים לחול על משהו – אחרת הם יהיו ריקים, והם חלים על דברים שבאים מהחושים.

פסיכותרפיה - שיעור 2

שיעור 2 30.10.2012

--אני מציגה ב18.12--

כל אחד צריך להציג מאמר. יש לפגוש את פרופ' יונתן הפרט לפני בחירה הנושא, והוא יסיע לבחירת נושא. המאמר צריך להיות קשור להערכה של טיפול. 20-30 דקות, הצגת רקע, היפותזה והשערה. (יש עוד במצגת).

במחקר על טיפול קורה הרבה שאוספים הרבה מדדים, ואם בודקים את זה פוסט – הוק, אפשר לנסח את המחקר מחדש עם הממצא שנמצא בתור השערה. (היום יש מאגר נתונים שלא מאפשר לרמות ככה). לכן חשוב לבדוק מה היתה ההשערה מראש.

עוד משהו שחשוב לבדוק הוא הגרפים – הם באים להבליט משהו, ויכול להיות שזה לא הדבר הכי נכון מבחינה לוגית, מה שקרוי cherry picking.

עוד משהו הוא הדיון – הוא אמור להתייחס לתוצאות ביחס לספרות, לתיאוריה ולהשערה, לא לשכפל בצורה מילולית את תוצאות המחקר.

חשוב גם לבקר את המחקר – איך היה אפשר לעשות את המחקר בצורה טובה יותר. מחקר יחיד לעולם לא מתאר את המציאות – תמיד יש את עיקרון הרפליקציה. השאלה יכולה להתנסח כ"איך היית ממשיך את המחקר?”.

כדאי להמשיך בעבודה הסופית את הנושא של הפרזנטציה, יש לקרוא לעומק עוד לפחות שלושה מאמרים ולהציע סינטזה של מאמר שיכול להמשיך אותם – כותבים הקדמה, מבוא ושיטה. אם לא רוצים לכתוב הצעה אפשר לכתוב סקירה ביקורתית של הספרות.

20-25 שקופיות.

המאמר -

McFall, R. M. (2000). Elaborate reflections on a simple manifesto. Applied and Preventive Psychology, 9, 5–21.

McNally (2003):

כותב על מדע ורפואה. הרופאים הראשונים היו הספרים, והם היו עושים הכל! גם מספרים וגם מרפאים. 1900 – רפואה ביססה את עצמה במקצוע לגיטימי ע"י ביסוסס הקשר בין רפואה כפרקטיקה וכמדע.

אם פסיכולוגיה רוצה לבסס את עצמה כעיסוק שיש לו עלייונות על הדעה של האדם ברחוב היא צריכה להוכיח שיש לה עליונות, ואם לא מתבססים כמדע מתנתקים מההסמכה החברתית ואין הצדקה אפיסטמית ואין כח שיווקי.

טענה נגד מקפל – לעולם לא נוכל לענות על כל אינסוף השאלות שעולות במהלך שעה טיפולית בצורה מבוססת ראיות (מוטפל שואל: “אני מוזר, נכון?”).

האם יש מקום לאינטואיציה? כן! מדען טוב הוא מאד יצירתי ואינטואטיבי. פבלוב אהובינו, למשל.  

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 2

תרגול 2 – 30.10.2012

מושגים בסיסיים:

אנליטי (מנתח), מרכיב (סינטטי), אפריורי, פוסטריורי.

קוראים במבוא – פסקה ראשונה. הערות בגוף הטקסט.

אפריורי – לא נשען על ניסיון (מוכיחים באמצעות השכל בלבד, יכול להכיל בתוכו מושגים ניסיוניים “רווק הוא גבר שאינו נשוי”)

אפוסטריורי – נשען על ניסיון (מוכיחים באמצעות ניסיון)

קשור למושגים קונטינגנטי (אפוסטריורי) והכרחי (אפיריורי) אצל קאנט זה אפיסטמולוגי ולא מטאפיזי כמו אצל לייבניץ.

התוקף של מה שאפוסטריורי הוא קונטינגנטי (עד שנמצא דוגמא נגדית), ולעומת זאת מה שהתוקף שלו אפריורי הוא הכרחי (אי אפשר למצוא דוגמא נגדית – אם נמצא מים שלא רותחיםבמאה מעלות הם לא מים).

כלליות ניסיונית – אינדוקציה. זו העלאת תוקף שרירותית. “כל העורבים שחורים" – זה לא מדוייק, מה שנכון זה “כל העורבים שראינו עד עכשיו היו שחורים”. לעומת זאת יש אפריורי לגמרי.

עמ' 31, 3:

דרכה של המטאפיזיקה שהיא בתחילתה דוגמטית (למשל, לייבניץ).

המשימה – לברר מהי הזכות לומר אמיתות אפיריורית (למשל, מתמטיות) ומשם מה הזכות לדבר על אלוהים. (הזכות לדבר על אמיתות אפוסטריוריות היא ברורה – הסתכלות, למרות שיש בזה בעייתיות מאז יום).

אמיתות שלא מבוססות על ניסיון (למשל, מתמטיות, על אלוהים – אפריוריות ומטאפיזיות) אי אפשר לסתור באמצעות ניסיון. המתמטיקה היא אפריורית במובן שאי אפשר לתת לה דוגמא נגדית.

אבחנה לוגית – אנליטי / סינטטי:

אנליטי – משפט שאינו מרחיב את ההכרה – לא מוסיף אינפורמציה. כל הנשואים כלולים בנושא, מסבירים אותו - “רווק הוא גבר שאינו נשוי" “משולש הוא צורה סגורה בעל שלוש צלעות". יש זהות בין הנשוא לנושא. אקספליקציה של מה שהיה מובנה, אימפליציטית, בהגדרה. (מהי הזכות לקשר את הנושא עם הנשוא? חוק הסתירה [אם נאמר את ההפך זו תהיה סתירה. למשל – המשפט “עמית מת בתאונת דרכים" הוא לא אנליטי כי ההפך אינו סתירה.]).

סינטטי – משפט מרחיב, “האדם הזה הוא גבר רווק". רווק אינו כלול באדם. זה משפט שמוסיף לנו אינפורמציה.

אפריורי / אפוסטריורי ואנליטי / סינטטי קיימים בכל הצירופים חוץ מאנליטי-אפוסטריורי.

	אנליטי	סינטטי
אפריורי	יש!	יש! (למשל, 2+2=4) (החידוש)
אפוסטריורי	אין כזה דבר!	יש!

מתמטיקה (2+2=4) זה סינטטי-אפריורי, לפי קאנט. זה תמוה, היינו חושבים שזה אנליטי- אפריורי. יש לזה השלכות רבות. (לעומת זאת, לפי לייבניץ זה אנליטי-אפריורי (והכרחי). ללייבניץ יש אפילו הוכחה לזה).

נניחש שיש צמד נושא – נשוא -

באנליטי – הנושא כלול בנשוא

בסינטטי – הנושא לא כלול. איך יכול להיות נשוא שלא כלול בנושא ומצד שני הוא אפריורי? כלומר, לא נסמך על ניסיון העבר ושום ניסיון עתידי לא יפגע בו?

קאנט טוען שזה כך במתמטיקה. משפטים מתמטיים דורשים הסתכלות. אנחנו יכולים לענות מיד שגבר רווק הוא לא נשוי, אבל לא יכולים לענות מיד על 765+654. זה דורש הסתכלות, ולכן זה משפט סינטטי. זה נכון גם למספרים יותר קטנים – אם ננתח כל אחד מהמרכיבים במשפט 5+7= לעולם לא נגיע למספר 12!

קאנט אומר שמהאקסיומות אמנם גוזרים באופן אנליטי, אבל האקסיומות הן סינטטיות. לייבניץ חושב שהאקסיומות גם הן אנליטיות. לפי קאנט האקסיומות מגיעות מהסתכלות, ולכן, גם אם הגזירה מהן היא אנליטית (וקאנט מקבל את האנליטיות של הגזירה) המשפטים שמתקבלים הם סינטטיים. (למשל, אקסיומות בגיאומטריה התקבלו מתוך הסתכלות).

1. לקרוא עד סוף המבוא
2. לקרוא את הפרק הראשון של האסתטיקה הטרנסצנדנטלית.

ויסות עצמי - שיעור 2

שיעור 2 30.10.2012

אולטימטיבית, כל הפרספקטיבות על ויסות עצמי מובילות לנקודת מבט של פסיכולוגיה חברתית, ובה נשתמש.

היום נסקור את האזורים במח שקשורים לויסות עצמי במה שקרוי המח החברתי. הרעיון הוא ליצור מעין מפה אליה נוכל להכניס את כל שאר הדברים שנלמד בקורס.

נתחיל בסיכום של השיעור הקודם.

התפתחות SR (ו"ע, ויסות עצמי):

• דיברנו על ההבדל בין שליטה עצמית לויסות עצמי (שליטה חיצונית / פנימית). הרעיון של ויסות עצמי הוא שיש קול פנימי מווסת. ויסות עצמי מייצר תחושות כגון אשמה (אם נעבור באור אדום בלילה, כשאף אחד לא יתפוס אותנו, עדין נרגיש עם זה מוזר).
• מטלות לבחינת ויסות עצמית – gift-delay-task, stroop. אלו מטלות שבוחנות אספקטים שונים של ויסות עצמית. (למשל: ילדים / מבוגרים, בסטרופ אפשר למדוד זמן תגובה...).
• דוגמא נפוצה להפעלת מנגנון הויסות העצמי- שליטה באימפולסים בזמן דיאטה. אני רואה עודת שוקולד נהדרת ומנסה להדחיק מחשבות על אכילתה כי זו התנהגות לא מקובלת חברתית. החלק של השליטה הוא פעולה אקסקיוטיבית. (יכול להיות שזה ניסיון להסביר למה סטרופ מודד ויסות עצמי, כי הציעו בכיתה שזה מודד דברים אחרים, נגיד העובדה שקריאה היא אוטומטית יותר מזיהוי צבעים. ליאת אומרת שמדובר במטלה אקסקיוטיבית, כי אנחנו צריכים לחשוב "אוקיי, עכשיו אני אתמקד בצבע ואדכא את הנטיה האוטומטית לומר את מה שכתוב". יש כאן משהו נרכש, התגברות על נטיה או אימפולס).
• ויסות עצמי זה לא דבר אחד, זה המון המון דברים שמקובצים יחד. ההגדרה של ויסות עצמי היא "בשירות...”. פעולות שהן בשירות מטרות אנושיות ומאפשרות לאדם להשיג את מה שצריך בסיטואציה מסויימת. ייתכן שכל האספקטים האלה הם תוצאה של מנגנון אחד ויחיד, ויתכן שהם תוצאה של מנגנונים שונים. זו אחת השאלות המרכזיות בנושא של ויסות עצמי, ואין לה תשובה ברורה.

• אקסיומה (של פסיכולוגיה חברתית): אחד הצרכים הבסיסיים של האדם הוא הצורך להשתייך לקבוצה חברתית. הצורך הזה דורש כל מיני אלמנטים פסיכולוגיים, למשל (פירוט בהמשך):
  • להיות מודע להתנהגות ולהעריך אותה מול נורמות חברתיות
  • להבין אחרים כדי לצפות את ההתנהגות או התגובות שלהם
  • מנגנון איתור איומים במיוחד במצבים חברתיים ומרכבים
  • עוד משהו
• הרעיון הוא שאבותינו היו אלה שהיו מסוגלים לעשות את הנ"ל הם אלה ששרדו והתרבו, ולכן יש לנו "מח חברתי", שמסוגל ומותאם לחיים חברתיים. בין היתר, היכולת לויסות עצמי יושבת במח.

הצורך באינהיביציה:

אנחנו צריכים להיות מסוגלים לאינהיביציה. אם היינו יכולים לעשות תמיד כל מה שבא לנו זה כנראה לא היה מועיל לבוצה (אנשים היו גונבים, אוכלים ללא הבחנה ועושים מלאמלא סמים כל הזמן. לא טוב).

• ויסות עצמי הוא לא רק חברתי (למשל – אם אני לא אוכלת משהו טעים כי אני אלרגית לו, זה לא קשור לצרכי הקבוצה או לנורמות חברתיות).

כשל בויסות עצמי הוא אימננטי לניסיון לשליטה עצמית. יש כאן איזון בין ויסות עצמי וכשל בויסות העצמי, בהתאם לצורך לספק את עצמינו. הפרה של האיזון הזה לכיוון סיפוק העצמי יכול להיות פתולוגיה.

מרכיבים של המח החברתי:

1. מודעות עצמית

ג'יימס, אבחנה בין I ו me, מודעות עצמית קשורה לme.

2. מנטליזציה / TOM

היכולת להבין אחרים (ולא רק את עצמינו).

TOM – הרעיון שבד"כ אנחנו יכולים לפרש ולצפות את מה שאנשים אחרים חושבים. בפסיכולוגיה התפתחותית בודקים את זה ע"י false belief, מטלות כגון סאלי-אן / מחביאים עפרונות בקופסת עוגיות – מה יש שם? עוגיות! לא, עפרונות! מה משה יחשוב שיש שם כשהוא ייכנס? עוגיות! (עד גיל 5). זה מראה על המודעות לכך שלאנשים אחרים יש מחשבות משלהם, שהמחשבות שלנו לא משותפות לכולם. כמו כן, ההבנה שכמו שאנחנו חושבים על מחשבות של אחרים גם הם חושבים על שלנו וכו'. זה מאפשר ליצור מפה חברתית.

אנשים שטובים יותר בTOM הם בד"כ בעלי יכולות חברתיות יותר גבוהות.

3. threat detection – במסגרת חברתית.

השאלה היא האם המח מחפש לא רק איומים פיסיים אלא איומים חברתיים – למשל social exclusion. אנשים ביישנים ובודדים, שמודאגים יותר בקשר להערכה חברתית מראים זיכרון מוגבר לאינפורמציה חברתית, יותר מדוייקים חברתית, ומראים יכולות גבוהות יותר לdecode אינפורמציה חברתית.

4. ויסות עצמי – self regulation

אחרי שהבנו שהתנהנו בניגוד לנורמות, איתרנו איום, אנחנו מבינים איזו תגובה נקבל הגיע הזמן לויסות עצמי, בכל מיני דרכים – תיקון ההתנהגות, (“יותר לא אגנוב!”). זה יכול להיות גם פרקואקטיבי, בלי איום חברתית (לא אאשן כי אני רוצה לחיות חים ארוכים, לא אבזבז כסף כי אני רוצה לחסוך לאוטו).

מח

אנחנו זוכרים טוב יותר אינפורמציה שקשורה לעצמי – למה?

לא ברור. זה תמיד מה שמנבאים בניסויים, ולכן התוצאות – שהן תמיד באותו כיוון – תמיד תומכות בתיאוריה שהן מציעות. (יש שתי כיוונים – או שיש אזור מיוחד במח שאחראי על העצמי, או שיש מלא אזורים. מתודה בעייתית משהו).

תמיכה בכך שיש אזור מיוחד שאחראי על העצמי היא חולי אלצהיימר, ששוכחים פרטים רבים אבל יכולים לענות עד שלב מאד מאוחר אם תכונה מסויימת לגבי עצמם נכונה. (אם כי גם את זה אפשר להסביר בכך שאין אזור מיוחד למידע הזה, אלא זה פשוט מידע רלוונטי במיוחד ולכן מפנים אליו יותר קשב וזוכרים ואתו טוב יותר אח"כ).

medial prefrontal cortex activity:

כל מיני ניסויים שמראים שהאזור הזה קשור לעצמי, תפיסת עצמי, תפיסת דברים שקשורים לעצמי (לעומת אחרים),

האם האזור הזה הוא העצמי? לא יודעים.

Anterior Cingulate Cortex:

קשור להפרעות מצב רוח, למשל דיכאון.

TPJ – The Temp...

היא מדברת על שימוש בצמי בtemplate. מסתבר שכשמנסים לצפות התנהגות של אנשים שדומים לי ושל אנשים ששונים ממני 1. הצפי לגבי השונים מדוייק יותר 2. מופעלים אזורים אחרים במח. השאלה היא למה לא מופעל אותו אזור – הרי נראה שבכל מקרה האזור שאחראי על העצמי אמור להיות מופעל, כי המחשבה היא ביחס לעצמי? (שאלה לכיתה):

• אי אפשר להפריד את העצמי מהאחרים. התפיסה שלנו של עצמינו תלויה בתפיסה שלנו של אחרים – מודלים, אחרים שתופסים את העצמי.
• ייתכן שהחלקים השונים הם לא חלקים שקשורים לעצמי / אחרים – אלא לסטריאוטיפים, לתיוג חיובי / שלישי וכו'.
• חיפוש אזור שאחראי על מודעות עצמית נידון לכישלון כי הוא רקורסיבי.

למידה באינטראקציה - שיעור 2

שיעור 2 – 30.10.2012

• מתחילים במעבר על שיעורי הבית.

מטלה (לקראת שיעור 2) -

לשבוע הבא, להביא הגדרות שונות ממקורות שונים למהי למידה ולמהי אינטראקציה. לנסות לגוון (עולם משפטי, פסיכולוגי, פילוסופי...).

למידה:

מתוך האתר של מט"ח (פסיכולוגיה)-

כללי – שינויים שחלו בנו בעקבות התנסויות שונות ויאפשרו לנו לפעול בעתיד באופן אחר מזה שפעלנו בו בעבר.

• גישה התנהגותית – התניה קלאסית / התניה אופרנטית הגדרה זו מתמקדת בהתנהגות הגלויה, הנשלטת על ידי הסביבה.
• גישה קוגניטיבית – למידת תובנה. הגדרה זו מתמקדת בתהליכי עיבוד המידע הסמויים, המתווכים בין הגירויים לבין התגובות.
• גישה חברתית -למידת חיקוי. הגדרה זו מבססת את הלמידה על הסביבה, כיוון שהיא רואה בחיקוי תהליך מרכזי, וכן על ההכרה (הקוגניציה) שכן אנו בוחרים את מה לחקות. יש התמקדות בהקשר החברתי של הלמידה.

כיתה:

• הגדרה נוירונלית
• גורמים משפיעים: שכל, אישיות, רגשות מוטויבציה

אינטראקציה:

• פיזיקה – פעולה הדדית בין שני גופים
• אינטראקציה סימבולית
• יש שאלה האם יצירת אפקט או השפעה היא חלק מהגדרת האינטאקציה (לפי חלק מההגדרות כן). אם כן, יש לשאול מהי השפעה. (אם אני שואלת מישהו מה נשמע זו אינטראקציה? ואם הוא עונה?)

היא מחלקת לנו טבלה. (העתקתי ותרגמתי).

	תנועה פיזית	כוונה	מכוון לאחרים	מחכים לתגובה	תגובה נדירה	תגובה סדירה	אינטראקציה	אינטראקציה מקרית, לא מתוכננת אך חוזרת	אינטראקציה מוסדרת (מתוארת על ידי חוק, מנהג או מסורת)	סכמה של אינטראקציות חברתית
התנהגות	v
פעולה	v	v
התנהגות חברתית	v	v	v
פעולה חברתית	v	v	v	v
מגע (contact) חברתי	v	v	v	v	v
אינטראקציה חברתית	v	v	v	v	v	v
אינטראקציה חוזרת (repeated)	v	v	v	v	v	v	v
אינטראקציה רגילה	v	v	v	v	v	v	v	v
אינטראקציה מווסתת	v	v	v	v	v	v	v	v	v
מערכת יחסית חברתית (social relation)	v	v	v	v	v	v	v	v	v	v

עוברים למצגת.

יש להדגיש שאנחנו מדברות על למידה באינטראקציה אנושית.

מדברים על:

• הגדרות של למידה
• הפרדוקס של מנון
• אינטראקציוניזם
• ביהביוריזם

ש"ב – לקרוא את המאמר של בנדורה (המאמר השני בסילבוס).

מאד מפורט – חשוב לנסות להבין את המניעים שהניעו אותו למחקר הזה (נגד איזו גישה הוא יוצא?) ואת המערך המחקרי. (פחות חשובות התוצאות).

מגדר וחברה - שיעור 2

שיעור 2 – 29.10.2012

מדברים על התרגילים של כולן. תמר מפתחת את הסיפורים לנקודות שנדון עליהן במהלך הקורס.

היום נדבר על המושגים של מין, מגדר ומיניות.

מין - “זכר ונקבה עשה אותם" הבדלים אנטומיים – ביולוגיים בין בנים ובנות. Sex. דיכוטומיה שנבנית כבר בתחילת התנ"ך.

מגדר – המימד התרבותי החברתי של הבדל ביולוגי. זכר הופך לגבר, נקבה הופכת לאישה. ההבניה החברתית היא שיש שני מגדרים, גבר ואישה. עברית היא שפה מג'ונדרת, כלומר המגדר מאד מובנה בה. גבר/אישה ילד/ילדה מבנים את המגדר כדיכוטומי. המחשבה היא שהמבנה האנטומי מוצמד לתפקיד חברתי. המגדר הוא חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. הוא מגדיר ומניע את הסדר החברתי כדיכוטומי. חוץ ממי שמאד מיומן בחשיבה פמיניסטית רובינו חושבים במושגים מגדריים. זה נתפס כטבעי. הפמיניזם מעמיד בסימן שאלה את הטבעיות של הקטגוריה הזאת.

מיניות – התשוקה או המשיכה למין / מגדר אחר. ההנחה החברתית היא הטרוסקסואליות. יש הרבה שיח סביב הפרת הסדר הזה (הומוסקסואליות / לסביות), כאשר ההסברים נעים מהסברים פסיכואנליטיים, הסברים פסיכולוגיים חברתיים, הסברים סוציולוגיים. יש אמירה שבמקומות בהם אין סנקציות על יחסים חד-מיניים הם קורים הרבה יותר (יוון הקדומה [באופן ממוסד – חלק מתהליך הסוציאליזציה], צוללות).

Doing gender:

נראה לי שלא אמרנו על זה כלום. אבל זה היה בחומר הקריאה לשיעור.

פילוסופיה חדשה ב' - קאנט (1)

שיעור 2 – קאנט (1) – 29.10.2012

נדבר על ההקדמות – יש שתיים – 1781 ו1787. יש בינהן הבדל משמעותי, הצבת העמדה שהקשר שונה.

ההקדמה למהדורה הראשונה:

משפט ראשון: “התבונה האנושית גורל מיוחד לה לגבי סוג מסויים של הכרותיה. מתמידות עליה שאלות שאין בידה לפדחותן משום שהוטלו עליה בידי טבע התבונה עצמה אך אין ביכולתה להשיב עליהן מפני שהן למעלה מיכולתה של התכונה האנושית". זוהי המסקנה של הספר – יש קבוצה שלמה של שאלות שאנחנו לא יכולים לענות עליהן – אנחנו נמשיך לשאול ולעולם לא נוכל לענות. אלו שאלות שנשאלו כל הזמן – שאלות מרכזיות ומטרידות.

מפרספקטיבה של היסטוריה של פילוסופיה יש קביעה חד משמעית ששמה סוף לויכוח ארוך – קאנט אומר שלא נוכל לענות על השאלות, א-ב-ל העובדה שלא נוכל לענות עליהן אינה סותרת את העובדה שנמשיך לשאול את השאלות האלה.

קאנט מחלק את השאלות לכאלה שאפשר לענות עליהן וכאלה שלא. ביקורת התבונה הטהורה מנסה לתחום את השאלות שאפשר לענות עליהן, לעומת השאלות שאי אפשר לתת עליהן תשובה. הרעיון של הביקורת הוא המיפוי של הגבול הזה. לשם כך קאנט מציב פרוגרמה במסגרתה הוא בוחן קודם את היכולת האנושית ואז את ההשלכה שלה על היכולת לפתור סוגי שאלות שונים.

קאנט עושה מהלך מעניין בהתמודדות עם הספקנות. זוהי גישה שטוענת שהיא יכולה לקעקע כל תשובה לשאלה ולהישאר תמיד במצב של ספק. קאנט נושא ונותן עם הספקנות – הוא מסכים עם הכיוון הזה לפעמים, בתחום מסויים, אבל לעיתים טוען שכן אפשר לתת תשובה חד משמעית לחלק מהשאלות. קאנט מגדיר את הפרוייקט של הספר הזה לתחום בין הקטגוריות האלה.

קאנט אומר שהוא אינו יכול לסמוך יותר על טכניקות מיסטיות של הארה / חסד אלוהי שמעטים יכולים להגיע אליהם אך לא להעביר אותם לאנשים אחרים. הוא אומר שהתרבות המערבים הניחה תמיד שיש יחידי סגולה וטכניקות להגיע להתגלויות. קאנט מניח את הכיוון הזה בצד ובונה על שימוש בשכל האנושי בלבד.

השדה של כל הדיונים האלה, אומר קאנט, הוא השדה של הטמאפיזיקה. זה התחום הקלאסי בו נשאלו השאלות האולטימטיביות שהניסיון לענות עליהן נכשל. הוא אומר שאם מסתכלים על השדה הזה אז רואים "מאבק מתמיד בין נוודים ליושבי קבע". במטאפורה יושבי הקבע הם המטאפיזיקאים, והנוודים הם הספקנים. יש מאבק בו בכל תקופה יש קבוצה דוגמטית אחרת. כשהמטאפיזקה שולטת היא משליטה את הדוגמות שלה - לא כי היא משכנעת אלא באמצעים של כח. קאנט אומר שמעמד המטאפיזיקה הוא היום של שפחה חרופה, וזה כי היום (היום של קאנט) יש מדעים קוגניטיביים (היה לזה שם אחר) שיכולים לענות על השאלות האלה באמצעות מתודה אמפירית, ניסיונית.

קאנט אומר שאם המטאפיזיקה היא הביטוי העליון של מי שאנחנו זה נשאר כך, אך צריך להתקיים תחת ביקורת שמצמצמת את היומרה שאין לה כיסוי. הוא רוצה לבדוק את האופן בו היומרה צריכה להיות מצמצמת. ביקורת התבונה הטהורה היא בעצם ביקרות המטאפיזיקה – מה מטאפיזיקאים יכולים להתיימר לדעת.

קאנט אומר שאפשר להגן על ידע אפריורי – שקודם לכל ניסיון. במובן מסויים קאנט מנסה להגן על כך שיש לנו ידע אפריורי. קאנט רוצה להגיד שאם המטאפיזיקה היא הפרוייקט של הידע האפרירוי יש לה מקום, אלא שיש לשאול איזה סוג של טענות אפריוריות אפשר לטעון. הספר הו אוסף של טענות אפריוריות על העולם – טענות שאפשר לטעון בלי להביא הוכחות אמפיריות.

בטענה של קאנט יש אלמנט של ויתור על חלום גדול. הוא נסוג מהשאיפה הגדולה ביותר של הפילוסופיה – או מהשאיפה למימוש מלא שלה. נראה איך הויתור הזה מלווה בפיצוי על ידי עוצמה אינסופית. קאנט תמיד נע באופן מפצה – החלשה של מהלך מסויים ובמקביל חיזוק של כח אחר. במקרה הזה ההגבלה של הידע התיאורטי על העולם מגבירה את היכולת המוסרית שלנו. (...) יש מצב מובנה של טראגיות מובנית אל תוך הסיפור הקאנטיאני.

קאנט רוצה לבקר את התבונה, וטוען שהאופן היחיד בו זה יכול להיעשות היא באקט רפלקטיבי של התבונה על עצמה, ולא מבחוץ. זו המשמעות של ביקורת התבונה הטהורה. התבונה רוצה לקבוע את התחום שלה עצמה. רק כאשר אנחנו נמצאים בגבולת הגזרה של התבונה אנחנו עומדים על קרקע יציבה. אפשר לחרוג ולהתעסק בתחומים שמחוץ לגבולות התבונה, אבל אז אנחנו נוהגים בחוסר אחריות, אנחנו מקשקשים. לכן אחריותינו המוסרית היא לא לחרוג מהגבולות. קאנט לעולם לא אומר שאנחנו רק יודעים – אנחנו יכולים להיות אומנים / אנשים דתיים, אבל אז אנחנו לא יכולים לומר שאנחנו ידעים כמו שאנחנו יכולים לומר שאנחנו יודעים דברים אחרים.

נקודה מעניינת: קאנט מראה איך התחלנו לעשות מטאפיזיקה. איך התחילו לשאול שאלות אפריוריות (האם עץ שנופל ביער משמיע רעש אם אף אחד לא שומע אותו?) – למה אנשים הפסיקו להסתפק בתיאורים של מה שהם רואים. קאנט טוען יש איזה רגע בהיסטוריה בו נוצר מספיק פנאי כדי לתת ליכולת האנושית שחרור לשאול את השאלות האלה.

(מקריא מהספר). במובן מסויים הפרוייקט של קאנט יומרני יותר מהמטאפיזיקאים – כי הוא מתיימר לדעת הכל על התבונה – מתי היא מסוגלת, מתי היא מוגבלת, מתי היא צודקת ומתי היא טועה.

מהדורה ב':

קאנט שואל למה מדעים מסויימים הצליחו להתייצב כמדעים, ומטאפיזיקה לא.

הוא אומר שלא יודעים מתי קרה שהסכימו על חוקי הלוגיקה, אבל מנסה לדמיין מתי זה קרה. ברור שבאיזה שלב היסטורי נוצרה הסכמה כזאת. תחום נוסף בו יש קונצנזוס הוא המתמטיקה והליגיקה. מבחינה היסטורית, יש מעט יותר ידע לגבי מתי זה קרה (יוון?). ברור היום שאי אפשר להתווכח על רעיון ההוכחה, על המתודה של הוכחה מתמטית. תחום שלישי שהוא מזכיר הוא מדעי הטבע החדשים (בייקון), עם העיקרון של הניסוי, התצפית. גם כאן יש פרוצדורה מוסכמת לקביעת אמיתות.

קאנט שואל למה לגבי מטאפיזיקה לא קרה דבר כזה. התובנה הזאת היא ליבה של המהפיכה הקופרניקאית. קאנט מחפש את הרגע המקביל של התהוות קונצנזוס לגבי מתודה במדעים המדוייקים במטאפיזיקה.

מאיפה קאנט לוקח את התובנה שהוא מציע כמהפיכה קופרניקאית? מהמפיכה האחרונה – המהפיכה של מדעי הטבע (המפהפיכה המדעית). הוא אומר שהמטאפיזיקאים כל הזמן סברו שהם יכולים לספק ידע מוחלט אפריורי על העולם על ידי כך שהם ניסו לחרוג מעצמם כדי לתפוס את העולם שאינו תלוי בהם, לנסח את החוקים לפיו העולם שמחוץ להם מתנהל. ההיפוך הוא בכך שמדעני הטבע אמרו: אנחנו נקבע את הכללים ונאלץ את העולם להתנהל לפיו. אנחנו לא נחרוג מעצמינו.

עד עכשיו האובייקט התנה את הסובייקט, מעכשיו – הסובייקט מתנה את האובייקט.

האמירה של קאנט היא שלעולם לא נוכל לדעת את המצב של האובייקט כי (... לא נוכל לחרוג מעצמינו והוא קובע את איך שנראה אותו??). ולכן ההיפוך – לומר שאנחנו נתנה את האובייקט, מאפשר לדעת אותו.

ההבדל בין קאנט למדעי הטבע – הוא לא עושה ניסוי. מדעני הטבע אומרים: נקבע חוק, נבדוק ניסויית את ההתאמה בינו לבין הטבע, אם הטבע לא מתנהל לפיו נשנה את החוק.

קאנט מצביע על פער שמכשיל את המטאפיזיקה – אם האובייקט קובע אותנו, מתנה אותנו, הוא קובע את איך שנראה אותנו ולכן לעולם לא נוכל לראות אותו. לכן יש להפוך את הסדר. קאנט מציע שינוי פרספקטיבה. במקום לגלות את העולם אנחנו מארגנים אותו.

קאנט מראה שאחת ההשלכות של המהפיכה הקופרניקאית היא שהיא יוצרת בו זמנית הגבלה בתחום הידיעה וערך אינסופי ביכולת המוסרית.

מעכשיו נלך להצדקה הפילוסופית של הטענה הזאת. החלקים הראשונים של הספר כוללים בנייה מושגית, ובסוף הוא גוזר דדוקטיבית את הטיעון שלו דרך המושגים.

• כדי להבין את המהפך שקאנט מציע צריך להבין את החדשנות שבאמירה של קאנט בזמנו. היום אנחנו חושבים אינטואטיבית במונחים קאנטיאניים – שהכל הבניה, שאנחנו בוראים את העולם בצלמנו. אבל בזמנו זו היתה הבנה חדשה לחלוטין. קאנט מציע הבנה חדשה למושג אוביקטיבי- אין אובייקטיבי באופן בלתי תלוי בתו גם דעה האנושית. קאנט משנה מבחינה פילוסופיצ – אונתולוגית את מושג האובייקטיבי. יש השתמעויות אונתולוגיות למה שקאנט אומר. המהפך הוא לא רק בהגדרת איך אני תופס את העולם, אלא הבגדרת מה יש בעולם (?).

יש שאומרים שקאנט מספק את ההצדקה הפילוסופית למדעי הטבע האמפיריים. אנשי מדעי הטבע אומרים שהם יודעים שהעולם מתנהג לפי חוקים מסויימים, אבל לא יכולים להסביר למה. קאנט מספק את ההסבר.

הפרוגרמה – המהפכה הקופרניקרית, שמופיעה במבוא. בשיעורים הבאים ניכנס לפרטים שלה.

“נמצאתי חייב לבטל את הידיעה כדי לפנות מקום לאמונה".

הטקסט שנקרא עמוס במטאפורות. אחת השאלות שעולות ביחס לטקסט כל כך חשוב היא אם אפשר להזיז את המבט מהתוכן לטאפורה. האם הבחירה של קאנט במטאפורות מסויימות קשור לאופן בו יש להבין את הטקסט. רב הפרשנים אומרים שזה כדי להנגיש את הטקסט. פרופסור עדי אופיר מתווכח על כך עם פרופסור ירמיהו יובל, וטוען שיש משמעות פוליטית לבחירה של קאנט במטאפרות אלימות.