פילוסופיה חדשה - שיעור 10 - לייבניץ

שיעור 10 28.05.2012

שיעור תשיעי (לא באמת – זה עשירי): לייבניץ: העצמים הפשוטים (המונדולוגיה)

לייבניץ 1646 - 1716

1648 – השנה בה נחתם שלום מוינסטר, חוזה שסיים את מלחמת שלושים השנה.

1677 – לייבניץ מסיים שהות של 4 שנים חשובות בפריס ועובר להנובר, שם הוא יבלה את שארית חייו.

בדרך מפריז ללונדון לייבניץ עובר דרך האג, הולנד ופוגש שם את שפינוזה, מפגש חשוב.

אחד מאנשי הרוח החשובוים באירופה, שווה ערך ובר פלוגתא של ניוטון.

כמה חודשים אחרי מות לייבניץ באקדמיה למדעים בפריז, שכל חייו התאבל על חוסר קבלתו כחבר בה, מספידים אותו ומשווים אותו לאחד הגיבורים המיתולוגיים שידע לנהוג ברכבה רתומה ל77 סוסים. הדימוי הזה מדוייק מאד, לייבניץ היה אחד האינטלקטים המזהירים ביותר בתולדות אירופה. למעשה אפשר לומר שבשנים בהם היה פעיל הוא היה לא רק מעורב בתחומי ידע רבים ושונים אלא בעצם עמד בחזית הידע כמעט בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת כתחום מדעי שהיה ידוע באותה תקופה. כמה דוגמאות על מנת לסבר את האוזן:

• מתמטיקה - אחת ההמצאות המתמטיות החשובה ביותר בכל הזמנים, על רקע המהפכה המדעית – החשבון האינפיטיסימלי. (קלקולוס, חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי). הריב עם ניוטון התפתח על רקע מחלוקת על זכות יוצרים מי קדם בהמצאת האינפי', ניוטון המציא אותו טיפה לפני לייבניץ אבל לא פרסם. היום נוטים לחשוב ששניהם המציאו את אותו דבר באופן בלתי תלוי. לייבניץ השאיר אחריו אלפי עמודים של חישובים מתמטיים, בתוכם התחלות של המצאות שהגיעו 200 שנה אחריו.
• לוגיקה - גדול הלוגיקנים בין אריסטו (יוון) לפרגה (לוגיקה מודרנית).
• מחקר היסטורי - אחד הראשונים שנקט בשיטות של מחקר ביקורתי בתחום ההיסטוריה. הרעיון שניתן לשחזר באופן ביקורתי, בעיקר על בסיס ראיות שמוצאים, סיפור או היסטוריה, לייבניץ הוא אחד הראשונים שמציגים אותו.
• גיאולוגיה - מפתח עיסוק בהיסטוריה של כדור הארץ ע"י מאובנים. חלוצי.
• הנדסה – המושג שמשמש היום לתיאור סוגים מסויימים של תיאוריות פיסיקליות – דינמיקה, כח, זה מושג שלייבניץ טבע.
• משפטים - באופן פורמלי ההשכלה שלו היתה משפטית והעיסוק שלו במשפטים היה רחב היקף ובמידה רבה המושגים המרכזיים בהם הוא חושב על שאלות בפילוסופיה הם משפטיים.
• תיאולוגיה
• פילוסופיה

היקף הכתיבה שלייבניץ הותיר אחריו הוא עצום. למעלה ממאה שנה יושבים בכמה מקומות בגרמניה, בעיקר בהאנובר, ומנסים לפרסם באופן מדעי את הכתבים שלו. עד היום התפרסמו 40 כרכים ואף אחד לא יודע מתי זה ייגמר. חלק מהבעיה היא שיש תחומים מסויימים של כתיבה בעלת אופי מדעי שלא מוצאים אנשים בעלי מומחיות מספיקה כדי לפענח את הכתבים ולהופכם למהדורות מדעיות.

לסיכום, אדם בעל פרופיל אינטלקטואלי יוצא דופן.

אחת האגדות היא שכשלייבניץ הלך לעולמו הבוס שלו – הדוכס מהאנובר היה מלך אנגליה. היתה לו חשדנות כלפי לייבניץ (ועוד אנשים) והוא הורה לתפוס את כל הניירות שלו ולשמור אותם, שמא היתה שם עדות לקונספירציה. כך נשאר ים אינסופי של ניירות. למזלינו או שלא.

כל מי שמתעסק בלייבניץ נתקל מיד בשאלה, והיא האם יש איזה מרכז, מבנה, היגיון בכתיבה האינסופית הזאת? האם יש משהו שנותן פשר לצונאמי הרב תחומי הזה?

יש כמה פרשנויות:

• הרעיון הבסיסי הוא תפיסה שכרוכה בפילוסופיה של הלוגיקה. תיאוריה מקורית לשאלה מהו הביטוי הלשוני של האמת.
• כח כמושג מרכזי שסביבו נבנה הכל – אותו דינאמיס שלייבניץ מדבר עליו. מושג מדעי ומטאפיזי מרכזי בעת ובעונה אחת.
• ההסבר הכי טוב – קשור ל1648 – סיומה של מלחמת 30 השנה. מכונה גם "מלחמות הדת". בעקבות הרפורמציה, באירופה. שני דברם חשובים עליה:
  • קטסטרופליות - המלחמה המודרנית הראשונה במובן של הרס לאוכלוסיה המרכזית. מרכז אירופה, גרמניה בעיקר. השתתפו כמעט כל צבאות אירופה. לייבניץ נולד בלייפציג, שלא ניזוקה ישירות אבל האזורים סביבה סבלו קשות. לייבניץ יצא למלחמה באופן כלשהוא. חצי מאוכלוסיית גרמניה הושמדה במלחמה הזאת. מכאן צורך גדול של לייבניץ ליצור בסיס למנוע את הקטסטרופה.
  • המלחמה היתה בעקבות הרפורמציה – התפצלות הכנסיה לקתולים ופרוטסטנטים. לייבניץ כל ימי חייו פועל באופן אינטנסיבי למצוא בסיס שעליו ניתן לבנות שלום אירופי. זה רעיון שמתנה הרבה מהפעילות שלו. יש שורה של פעולות שמנסות למצוא בסיס של הסכמה וליצור מחדש איחוד דתי בין הכנסיות באירופה. לייבניץ הוא אחד המשרים הראשונים של רעיון ה'אירופה אחת' – ניתן לאחד את החברה הזאת כולה באופן כלשהוא (אנחנו רואים ניסיון מימוש של זה היום). לייבניץ חשב שהאיחוד לא צריך להתבסס על שיקולים כלכליים אלא על הסכמה בדבר עקרונות אידיאולוגיים בסיסיים. והאידיאולוגיה שלייבניץ מכיר היא תיאולוגיה, וממליא האחדות אליה הוא מנסה להגיע אליה היא אחדות של הכנסיה, אבל מה שעומד מאחורי זה אפשר לומר שמה שמניע אותו הוא הרעיון שאיחוד פוליטי מניח ומותנה בהסכמה בסיסית על עקרונות משותפים בעלי אופי תיאולוגי - פילוסופי.

שפינוזה – החיבור שפרסם אותו יותר מכל חיבור אחר הוא המאמר התיאולוגי פוליטי. המסר העיקרי במאמר הזה הוא שהפוליטיקה צריכה להיות משוחררת מהדת. התיאולוגיה והפוליטיקה הן שני דברים שונים הודרך היחידה לבנות ארגון פוליטי שיכול לשמור על שלום וחירות הוא ניתוק שלו מהתיאולוגי.

לייבניץ אומר בדיוק את ההפך – התאגדות פוליטית בעלת קיימא חייבת לעמוד על בסיס של הסכמה תיאולוגית.

זו לא דוגמא מקרית. הערות:

• העולם המודרני הוא שפינוזיסטי. הדמוקרטיה המודרנית היא חילונית (גם אם ברמה הפורמלית יש התייחסות ליסוד דתי / כנסייתי). היא בנויה כולה על הרעיון השפינוזיסטי של הפרדת הדת והמדינה. במובן הזה לייניץ מפסיד את המלחמה. אם רואים את חוסר היכולת של אירופה לשמו על אחדו אפשר לומר שלייבניץ ראה משהו, אבל באופן כללי הוא הפסיד.
• יש פה מלחמה, לכן הוזכר המפגש בין שפינוזה ולייבניץ. לייבניץ יודע על שפינוזה ומתעניין בו. מכיר כאיש צעיר אנשים שקשורים אליו. שמו של שפינוזה כבר יצא באירופה. אחד המחוטבים העיקריים של שפינוזה - צ'ירנהאוס מבקש משפינוזה לתת ללייבניץ לתת לו את כתבי היד שלו, שמסתובבים בין מקורבים. שפינוזה אומר שהוא שמע על לייבניץ ושלא ייתן לו. בדרך מלונדון להאנובר לייבניץ מחליט לעצור בהאג ומבקר את שפינוזה. הם מבלים כמה ערבים יחד. כמה חודשים אחר כך שפינוזה נפטר. ידוע שיש לו עיזבון, ושמו גם יצא לשמצה – האתיאיסט הגדול. יש חשש גדול מה יקרה לכתביו, ולייבניץ (שהקים ספריה בהאנובר והיה ספרן, היא פעילה עד היום) כותב לקבוצת מקורבי שפינוזה שישלחו לו את כתב היד והוא ידאג להוצאתו לאור. יודע שיש כאן משהו שחשיבותו הפילוסופית חשובה. בסופו של דבר הכתבים יוצאים לאור ביוזמתיו של תלמידיו באמסטרדם. לייבניץ דואג שעותק יגיע אליו. הנקודה: לייבניץ מקיים כל ימיו ויכוח עמוק, עקרוני וחריף עם שפינוזה. יש כמה אנשים שלייבניץ רואה בהן איום על המורשת של אירופה שהוא מבקש לעצבב מחדש - הובס, דקארט (יותר כסמל), פייר בייל ושפינוזה. ייתכן שלייבניץ היה הקורא הנאמן והאינטלגנטי יבותר של שפינוזה, והוא גם הבין כנראה את ההשלכות התרבותיות שיש לעמדות של שפינוזהובעיקר לעמדות שלו כפי שהן מופיעות כעמדות ביקורתיות כלפי המסורת הדתית על כל גווניה.
  • נקודת מוצא אחת עיקרית לדיבור על לייבניץ – נושא החופש. שפינוזה מחזיק בעמדה דטרמיניסטית (נסיסיטיריסטית – הכרח לוגי רדיקלי ולא רק סיבתי) ומוכן לגזור מתוך העמדה הזאת את כל המסקנות מרחיקות הלכת שקשורות להשקפת עולם אתית. דחיה של שורת מושגים - הבריא,ה הנס, השכר והעונש, הטוב והרע, האחריות והאשמה. אלה בדיוק המושגים שלייבניץ חושב שחייבים לעמוד ביסוד ההסכמה שחיונית לבניית אחדות אירופית. מנקודת המבט שלנו לייבניץ הבין שהנחות היסוד של הפילוסופיה של שפינוזה מובילות בהכרח לתהליך החיילון. אי אפשר להחזיק יותר השקפת עולם דתית על בסיס ההשפקות של שפינוזה. חייבים למצוא דרך, אומר לייבניץ, לתת תושבה לדבר הזה.
  • נקודה בסיסית אצל שפינוזה – הרציונליות הגמורה של העולם. לייבניץ מקבל את הרעיון הזה על האופי הרציונלי של העולם. אזהרה: כשאדם אומר (כמו ל' ושפ') שהבסיס של העולם היא הרציונליות או האינטלגיביליות שלו, לא מתחייבת מזה מסקנה לגבי מדע אנושי כולל, אינסופי, שמכיר את המציאות כולה. מה שכן נובע מזה הוא שכשאנשים שפועלים בעולם מתחייבת תיאוריה של הרציונליות. לייבניץ מנסח את התיאוריה הזאת על בסיס של כמה עקרונות (לייבניץ היה איש של עקרונות). הרעיון שאפשר לנחס את זה באופן שיטתי כעיקרון הוא חדש.

העקרונות:

התנאי לעצם קיומו (וזה מתקיים) של שיח שיש בתוכו הבנה (אנחנו יכולים להבין אחד את השני) הוא התוקף של שני העקרונות הללו.

• עקרון הטעם המספיק – כל טענה אמיתית צריך שיהיה טעם למה הדברים הם כך ולא אחרת. צריך שיהיה ניתן להסביר כל מצב עניינים בעולם. מתחת לעיקרון הזה יש תיאוריה שלמה של הרציונליות בכל מיני תחומים. הרציונליות נראית אחרת בכל תחום אבל למעשה היא אותה רציונליות, ניתן לתת תיאוריה שיטתית שלה.
• עיקרון הסתירה – (משלים) (ניסוח שונה של עיקרון הזהות וכו') – התנאי המינימלי לאמירה של משהו שניתן לשאול עליו באופן קוהרנטי אם הוא אמת או שקר הוא שהאמירה הזאת לא תהיה בתוכה סתירה פנימית. זה לא אומר כלום על האמיתיות או השקריות של הטענה. מהצד השני – כל טענה שיש בה סתירה כזאת היא מני וביי, מעצם היות הסתירה בתוכה, טענה שקרית.

נחזור לשאלה של החופש – לכאורה נראה שתפיסה ךפילוסופית שמקבלת את החלות האוניברסלית של טעם מספיק, לא מותיר מקום לחופש. אם לכל דבר ניתן לתת הסבר למה הוא כך ולא אחרת, אז שום דבר לא יכול לקרות מחוץ למערכת ההסברית האוניברסלית הזאת ולכן אים שום מקום לחופש, בחירה.

שפינוזה לא מבחין בין עקרון הטעם המספיק לעקרון הסתירה. אבל מה שהוא גוזר באופן מיידי מקבלתו באופן חצי מובלע את עיקרון הטעם המספיק, היא המקנה שמנקודת מבט של המבנה היסודי של הדברים כפי שהם בעולם, אין מקום לקבל מושג פוזיטיבי של קונטינגנטיות.

קונטינגנטיות – מושג אחד מתוך שורה של מושגים מודאליים. מושגים שביסודם הם ארבעה-

• הכרחי
• בלתי אפשרי
• אפשרות
• קונטינגנטיות – טענה קונטינגנטית היא טענה (אמיתית, בד"כ) שניגודה הוא אפשרי (אפשר לחשוב אותו מבלי שתהיה סתירה פנימית).

יש תורה לוגית שלמה שבוחנת את היחסים הפורמליים בין המושגים הללו (מאז היוונים – לוגיקה מודאלית). [למשל – כל דבר שהוא הכרחי הוא גם אפשרי).

שפינוזה אומר שאין בטבע המציאות קונטינגנטיות, מסקנה מידית מהגרסא שלו של עקרון הטעם המספיק.

לייבניץ יוצא "להציל את הקונטינגנטיות" – להראות שאפשר להחזיק המושג פוזיטיבי של קונטינגנטיות – אין חורים ביש, צריך לקבל את העיקורן במלוא התוקף שלו, ובכל זאת להציל את הקונטינגנטיות. דוגמא (אהובה) למשפט קונטינגנטי: “יוליוס קיסר חצה את הרוביקון". הוא אומר שניגושה של הטענה הזאת (יוליוס לא חצה את הרוביקון) היא טענה שקרית אך אפשרית (אינה כוללת סתירה פנימית).

שפינוזה היה אומר על זה שכשאומרים שיוליוס לא חצה את הרוביקון הוא יודע שזו טענה שקרית, ומכאן נגזר שהיא כוללת בתוכה סתירה פנימית. במילים אחרות – אם מקבלים ברצינות את עקרון הטעם המספיק, לפי שפינוזה הטענה כוללת בתוכה סתירה פנימית. אנחנו לא יודעים איפה נמצאת הסתירה, אבל שכל אינסופי היה יודע איפה נמצאת הסתירה, והיה גוזר את ההכרח שבטענה האמיתית שיוליוס חצה את הרוביקון.

לייבניץ – שכל סופי ידע שהטענה שקרית אך יחד עם זה אפשרית.

מושג חשוב שעומד ביסוד הדיונים של לייבניץ בעולם הוא המושג של עולמות אפשריים.

לייבניץ - יש אינסוף אפשרויות, ולכן צריך לבדר על עולמות אפשריים ולא רק על אפשרויות בודדות. הטענה בדבר יוליוס נכנסת לקונטקסט שלם, והקונטקס הזה הוא עולם, ומה שמגדיר אותו בתור כזה הוא מהמושג של הקו-פוסיבליות (אפשרות ביחד) – כל אפשרות באה בחברותא עם אינסוף טענות אחרות, וכל מה שאין בו סתירה עם הטענה הזאת נכנס לתוך אותו עולם אפשרי. מה שמגדיר אותו היא הקוהרנטיות של כל הטענות שניתן לחשוב או להגדיר יחד.

יש אינסוף עולמות כאלה, של סדרות קוהרנטיות של טענות, ועולמות אלו הם אפשריים גם מנקודת המבט של אלוהים, למרות שהוא יודע איזה מבין העולמות יתקיים. הפרשנות הפילוסופית לאקט של הבריאה היא שאלוהים בוחר בטוה שבעולמות האפשריים. זאת כי באופן אפריורי אפשר לקבוע זאת, והאפשרות שלנו לעשות זאת חוזרת ומותנית בכולת שלנו לנסח מושג קוהרנטי פוזיטיבי של קונטינגנטיות בתוך עולם שהעיקרון העליון שלו הוא עיקרון הטעם המספיק – הרציונליות הגמורה והניתנות הגמורה להסבר.

זו אחת המשימות הגדולות שלייבניץ מעמיד לעצמו, במידה רבה מתול העימות שלו עם שפינוזה. משקיע הרבה מאמצים, יש חילוקי דעות בשאלת ההצלחה שלו, אבל ללא ספק זה ניסיון מרחיק לכת לתת תשובה לשאלה.

שאלות בכיתה:

• ש: אלוהים הוא טוב, אז הוא חייב לבחור את הטוב שבעולמות, אבל אז הוא לא חופשי?! ת: לייבניץ – שתי השאלות הקשות ביותר שעומדות בפני התבונה האנושית. הוא מכנה אותן "לייבירינטים" – מבוכים. אחד הוא הבניה של הרצף, והשני הוא השאלה של החופש וההכרח. האסטרטגיה שלו היא של הבחנות סמנטיות דקות (מדי), כמו הטענה שאלוהים מוכרח – לייבניץ אומר שהכרח נובע מכפיפות לעיקרון הסתירה, והכרח הוא ניגודו של הקונטינגנטי. לייבניץ אומר שאלוהים איננו מוכרח, אז הוא קונטינגנטי. הבחירה שלו אינה נעשית מכח ההכרח אלא זה האופן בו החכם בוחר. הנקודה העקרונית היא שני דברים: 1.מתן תוקף למושג של קונטינגנטיות 2.מתן תוקף על ידי הבחנה בין שני העקרונות (הטעם המספיק והסתירה) ששפינוזה לא מבחין בינהם. כך אפשר להציל את הקונטינגנטיות, ואז את מושג הבחירה, ואז אפשר לומר שהאפשרות הלוגית שאלוהים בחר עולם אחר שרירה וקיימת. וכן, נשארות עוד הרבה שאלות פתוחות.
• ש: עקרון הטעם המספיק – לא כל דבר אפשר להסביר? ת: יש הסבר, זה לא מחייב שאנחנו יודעים אותו. מבטאים את הרעיון שיש הסבר בדרך כלל באמצעות המטאפורה של שכל אלוהי.
• ש: (שאלה שגם ארנו שאל) – הדברים מסתדרים עם החופש האלוהי, אבל מה עם החופש האנושי? אלוהים מחליט לבחור בעולם בו יוליוס חוצה את הרוביקון. האם ליוליוס יש אפשרות לא לחצות אותו. ת: לייבניץ אומר שכן, ויש לזה כל מיני הסברים. ידובר בזה בהמשך.

צריך לראות את הדברים בהקשר יותר רחב. הזכרנו כמה דברים ששיכים לתפיסת העולם של לייבניץ: עקרון הטעם המספיק ועיקון הסתירה. מדובר ביותר מסתם עקרונות – יש כאן תיאוריה שלמה של הרציונליות שמופיעה תחת הכותרת של הטעם המספיק. (בשפות אירופאיות הדברים באים לידי ביטוי the principle of reason – זה מיד מעלה את השאלה של התבונה). עקרון הסתירה הוא עקרון הסתירה, אין הרבה חכמות. עקרון הטעם המספיק מופיע אצל לייבניץ בשורה שלמה של גרסאות שכל אחת מהן קובעת תחום של רציונליות ספציפית (מתמטי, משפטי, מטאפיזי, לוגי...), וכל הניסוחים השונים כפופים לניסוח אחד של עקרון הטעם המספיק. רעיון הבחירה כדבר שיש נסח במונחים של בריאה כרוך בעקרון הטוב – הבחירה של החכם נעשית למען הטוב. אלוהים בוחר בהתאם לעקרון הטעם המספיק כעיקרון של בחירה שהוא הבחירה בטוב. לייבניץ אומר שהעקרון הזה, שהוא עקרון העל של היחס האתי, מניח את הבחירה כמשהו שהוא חלק מיידי מההגדרה שלו בתור שכזה - ... כאשר ההסבר הזה הופך ךהסבר מוסרי, יש להסביר פעולה שהאופי שלה הוא אתי, עיקרון הטעם המספיק מופיע בקונטקסט הזה כעיקרון הטוב, באופן שמניח באופן הכרחי את אפשרות הבחירה. כלומר, אי אפשר לתרגם את עקרון הטעם המספיק לעקרון אתי – דהיינו פעולה למען הטוב, אלוהים בורא עולם, מוסרי, בחירתו בעולם כפופה לעיקרון הטעם המספיק כאשר הוא מנוסח בעיקרון הטוב. אי אפשר לפעול למען הטוב אלא על ידי בחירה.

כלומר, הכרח מהסוג של שפינוזה ששולל בחירה, בו אלוהים בורא על פי אותו ההרכ שהמשולש מתקיים עם תכונותיו, הכרח כזה אינו יכול להוות עיקרון של תחום שהוא תחום של התייחסות מוסרית או אתית. בחירה טמונה בעצם ההגדרה של עשיית טוב (?).

הגדרת ניתוח מושגי של החופש, של החירות: לא מספיק בחירה, יש כמה תנאים -

• בחירה
• ספונטניות – המעשה בא מתוך הפועל ואינו מוכתב מבחוץ
• דליברציה – שיקול דעת
• קונטינגנטיות – אפשר שיהיה אחרת

ארבעת היסודות האלה מגדירים גם את החופש כפי שהוא אצל בני אדם. גם אצל שפינוזה וגם אצל לייבניץ הדיון במושג החופש הוא מעין תיאולוגי – שואלים על החופש האלוהי. תכלית הדיון אצל שניהם איננה תיאולוגית אלא פילוסופית. יש לה כמה מטרות, בינהן -

• מאפשר לעשות אידיאליזציה ולנתח את המושג בצורה טהורה, מניחים יש חופשי אידיאלי. תכלית הניתוח שיהיה בר החלה גם למציאות ממשית – לבני אדם.
• הפילוספיה של לייבניץ מופיעה בספרות תחת כמה כותרות. אחד מהם הוא 'הפילוסופיה של האופטימיזם'. וולטייר, קנדיד: חיבור שנכתב כסאטירה נגד השיטה של האופטימזם, כלומר נגד לייבניץ, או במילים אחרות נגד הרעיון שניתן לומר על העולם שלנו שהוא הטוב שבעולמות האפשריים. העילה המיידית לכתיבה הוא אסון טבע גדול בסביבות 1760 – רעידת אדמה גדולה בפורטוגל בה היו עשרות אלפי קורבנות. וולטייר הזדעדע – זה הטוב שבעולמות האפשריים? בקנדיד הוא לועד ללייבניץ ולרעיון האופטימיזם שלו. האופטימיזם כמושג פילוסופי שונה ממשמעותו בחיי היומיום. אין מדובר בעמדה של "יהיה טוב", “חצי הכוס המלאה" וכו', אלא משהו מורכב יותר עליו שפינוזה ניסה לערער. מה זה אומר – האם יש למושגים האתיים (כמו טוב ורע) תוקף אובייקטיבי? האם ניתן לדבר על העולם במושגים של טוב ורע (הטוב שבעולמות האפשריים)?
  שפינוזה – אין לזה שחר, טוב ורע הם ביחס אלינו. המחשבה הפילוסופית המודרנית היא שפינוזיסטית במובן הזה בד"כ, כלומר טוענת שהתוקף של המושגים האלה הוא בין בני אדם. קאנט: מקבל מלייבניץ את הרעיון שהיש נייטלי מבחינה מוסרית, ומה שאיננו נייטרלי הוא המעשה האנושי. הוא חושב שאפשר לתת תוקף מוחלט לחיוב המוסרי, אך רק בהקשר המוסרי. אי אפשר לומר על העולם כולו שהוא טוב (או רע).
  האופטימיזם של לייבניץ הוא הניסיון לומר שבסופו של דבר ההבדל בין טוב ורע אנושיים הוא הבדל משפחתי (?), למושגי הטוב והרע יש תוקף מטאפיזי, ולא רק זה – המקור שלהם מטאפיזי. למשל, מושג הסבל הוא תוצאה של הרע המטאפיזי. הרע המוסרי שהוא הרע של המעשה האנושי באופן מובהק, כפוף בסופו של דבר בתוקף של המושג המטאפיזי של טוב ורע. במילים אחרות, זהו הניסיון לשמר באופן פילוסופי את ההבחנה התיאולוגית בין טוב ורע כאבחנה אובייקטיבית. לייבניץ מנסה להגן על הרעיון שהאפיון של העולם כרע או טוב תקף קונספטואלית, מטאפיזית. זאת טענה לא טריוויאלית.

לייבניץ משתמש בסיפור המקראי בו בסוף כל יום עבודה אלוהים מסתכל על מעשה ידיו ואומר כי טוב. לייניץ אומר שהטוב הזה הינו שאלוהים מסתכל על המעשה ואומר שהוא טוב באופן אינטינזי, בלי קשר למעשה. זה אופטימיזם. כאן בא לידי ביטוי המעמד ההיסטורי שלו בו לצד המודרני שלו בתחום של המחשבה האתית, המשפטית והפוליטית לייבניץ הוא שמרן, והוא מנסה לשמר את העקרונות היסודיים של הציויליזציה הנוצרית, כניגד מה שכבר נמצא באוויר ושפינוזה הוא ממשריו – החיילון. הוא מנסה באופן רציונלי – פילוסופי לתת תשובה פילוסופית (לא תיאולוגית!) לאותן מגמות שבאות לידי ביטוי אצל שפינוזה ואצל רבים אחרים.

יש לפילוסופיה של לייבניץ עוד כמה שמות -

“הפילוסופיה של המונולודולוגיה". מתחילים משם הרבה וזה מסוכן. למה?

מונאדה – יחידה. מושג שמופיע בחיבורים יותר מאוחרים, בעיקר במונודולוגיה – חיבור קצר וכאילו נגיש. לייבניץ כתב בסוף חייו כשהיה כבר מפורסם. הוא מתבקש על ידי מישהו לכתוב סיכום קצר של יסודי השיטה שלו. לייבניץ נותן לו סיכום, והרבה פעמים מתחילים ממנו, ונשארים עם משהו מאד לא מובן.

... חיבור על המושג של האינדיווידואליות. לפני שהוא מכיר את הפילוסופיה המודרנית ואת דקארט. ההיכרות שלו עם אלו מתרחשת מ1672, כשהוא נוסע לפריז בשליחות דיפלומטית שהרעיון המרכזי שלה קשור במלחמה בין צרפת והולנד, והוא אמור לשכנע את לואי ה14 להפנות את האנרגיה הצבאית שלו נגד המצרים במקום נגד ההולנדים. הוא מחבר חיבור שבמרכזו עומד הרעיון של עקרון האינדיווידואציה. במרכז המחשבה שלו עומד המושג של האינדיווידום, של הפרט. מה עושה דבר אינדיווידואלי לדבר. מהם העקרונות התיאורטיים על בסיסים ניתן להתייחס בראש ובראשונה לבני אדם, ולדברים שמתקיימים באופן פרטי. הרעיון הזה מלווה אותו לאורך כל ימי חייו, והוא חוזר אליו בדרכים שונות כאשר הרעיונות המטאפיזיים הם כאלה שיש להבין לגבי החופש (...).

המושג של המונאדה כפי שהוא מופיע בחיבורים המאוחרים מופיע בחיובורים המוקדמים תחת הכותרת של 'עצם פשוט' במשמעות די דומה. המושג הזה אומר שעצם הוא אותו דבר שניתן להחיל עליו את המושג של קיום במובן המובהק ביותר. יש דברים שקיומם סובסטנציאלי, ויש דברים שרקיומם מותנה. למשל - תכונות מותנית בקיום דברים שהם התכונות שלו. העצם אינו כזה, הוא הסובסטרט שנושא עליו את התכונות.

לייבניץ מדבר על המושג של עצם פשוט ושואל מהם הכללים או העקרונות על פיהם ניתן להגדיר דבר כעצם פשוט (כלומר, שאין לו חלקים – אי אפשר לעבור מבעד אליו אל דברים קודמים לו שהוא מורכב מהם). יש עצמים מורכבים אך הם מניחים את העצמים הפשוטים, שהינם אבני היסוד של היש.

מה עצם פשוט?

קודם יש להבין מושג אחר. מה שמאפיין את העצם הפשוט הוא הדטרמינציה השלמה שלו.

דטרמינציה – צריך להבדיל מדטרמיניזם (היקבעות על ידי סיבות לפעול באופו מסויים, הכרחי). מדובר ברעיון שאין ביש לקונות – חורים וקפיצות, ולכן, על מנת שיהיה אפשר לראות בו כקיים באופן מלא הוא צריך להיות משולל חורים לקונות ודברים שיש בהם סוג של אי-קביעות. לייבניץ מנסה להסביר למה הוא מתכוון – הוא אומר שהתכונה המיידית של עצם פשוט הוא שיש לו מושג שלם. מה פירוש? הפירוש הוא שכל דבר שהוא קיים במובן האונטולוגי המדוייק מהלמלא של המילה הדבר הא לידי ביטוי בזה שיש לו תיאור שלם שבתוך התיאור כל שאלה שכביכולניתן תיאורטית לשאול על הדבר, יש לה תשובה לכאן או לכאן. לא נשארות שאלות ללא תשובות. המושג הוא שלם.

מה הוא מושג לא שלם?

יוליוס קיסר הוא יש, הוא מונאדה. יש לו תיאור שלם – סדרה אינסופית של פרדיקטים במסגרתם ההיסטוריה הלשמה של יוליוס קיסר מסופרת, כולל אם הוא חצה את הרוביקון או לו.

ישנן דמויות – למשל דמות פיקטיבית ברומאן, יש פרטים שאינם חלק מהסיפור כי הם לא חלק מההמצאה. אלוהים יודע את כל התשובות על כל השאלות שאפשר לשאול. אבל על המלך ליר יש שאלות שאי אפשר לענות עליהן, כי האינפורמציה לא קיימת – מה שקיים הוא מה שהסופר המציא, ואולי כמה השערות ספרותיות, אבל יש אינסוף שאלות שפשוט לא קיימת עליהם תשובה. המושג איננו שלם. זהו ההבדל בין פיקציה לממשות. הקביעות השלמה הזאת היא המאפיין היסודי של היש, והיא באה לידי ביטוי במאפיין של מושג שלם.

מכך נובעות מסקנות רבות ולחלוטין לא פשוטות:

“המונאדה אין לה חלונות" – הרעיון הוא שלמונאדה לא עומדת בקשר שניתן לתאר כקשר סיבתי עם מה שמחוץ לה. למה זה נובע מהרעיון של עצם פשוט? כי אם יש דברים בתוך ההיסטוריה של העצם הפשוט, בתוך הפרדיקטים שמרכיבים את המושג השלם, שתלויים במשהו שמחוץ לו, אז המושג לא יכול להיות שלם. בכדי שנוכל לתת פשר חיובי לרעיון של הדטרמינציה הגמורה של העצם הפשוט אנחנו צריכים לקבוע שלמונאדה לא יכול להיות קשר סיתבי, הסבר לאופן הקיום והפעולה שמותנה במה שמחוץ לה, ואת התושובת יש לחפש באופן אחר מבדרך כלל.

ש: האם היד של יוליוס קיסר הוא מונאדה בפני עצמה?

ת: בכתבים היותר מורכבים רואים שכן. אדם הוא עצם מורכב.

התפתחותית - שיעור 10 - פיאז'ה

שיעור 10 (?) 28.05.2012

התפתחות קוגניטיבית על פי פיאז'ה

אבידן לא נמצא, בלה מלמדת.

אנחנו לומדים בגישת הlife span – לפי סדר כרונולוגי מלידה ועד מוות. מותן תחושה של המשכיות אבל מקשה בלמידת תיאוריות רוחביות.

• התפתחות קונסטרוקטיבית – נדרשת אקטיביות של הילד כדי שתהיה התפתחות קוגניטיבית
• התפתחות שלבית (להבדיל מהתפתחות רציפה), התפתחות שנעשית בקפיצות. תוך רגע אחד נוספת יכולת חדשה. אינטלגנציה נמדדת באופן רציף, לעומת זאת.
• תהליך בו יש איזון, האיזון מופר ואז מגיעים לאיזון מחדש.
• אסימילציה ואקומודציה – הדרכים להשגת האיזון מחדש. מערכת חכמה ואדפטיבית – אין צורך לפתוח קטגוריה חדשה עבור כל אובייקט. הדרך הפשוטה ביותר לא להפר שיווי משקל. אקומודציה- יצירת סכמה חדשה או התאמת הסכמה.

ההתפתחות לפי שלבים:

1 שלב סנסורי מוטורי 0-2

1-4 חודשים: יש רק רפלקסים, שלהם ערך הישרדותי (קיימים כבר אצל פגים). אלו פעולות לא רצוניות שאינן מסמכות על הקורטקס. בהמשך הן נעלמות – הליכה בוגרת מופעלת על ידי מנגנון רצוני ולא על ידי רפלקס הליכה.

תגובות מעגליות ראשוניות- משהו מסב לתינוק עונג, והתינוק מנסה לשחזר את הפעולה. מדובר בפעולות שמתרחשות על הגוף של התינוק – למשל, מציצת אצבע.

4-8 חודשים: תגובות מעגליות שניוניות – על חפצים חיצוניים. יכולת להשפיע על העולם.

תגובות מעגליות ראשוניות ושניוניות מקבילות להתניה קלאסית (ראשוניות – קשור לתגובה של הגוף) ואופרנטית (שניוניות – קשור לפעולה).

8-11 חודשים: קביעות אובייקט – ילדים מבינים שדברים יכולים להתקיים בעולם גם כשהם לא רואים אותם.

12-18 חודשים: תגובות מעגליות שלישוניות – הילד באופן אקטיבי חוקר את העולם (קודם זה היה מקרי).

18-24 חודשים: חשיבה סימבולית – יכולת לייצג – במילים, למשל. הוא לא רק מרגיש רעב אלא יכול להרגיש שבא לו במבה, יכול לדמיין את הבמבה ואפילו לומר במבה.

השלב הפרה – אופרציונלי 2-7:

אחת החולשות של התיאוריה – השלב הזה מורכב בעיקר מדברים שהילד לא יכול לעשות.

אופרציונלי – פעולה לוגית.

• שפה מתפתחת, שימוש במילים
• מרכוז – הילד מסוגל לחשוב רק על אספקט אחד של המציאות בכל פעם (למשל, בניסוי השימור של המים – הילד לא מסוגל לחשוב גם על גובה וגם על רוחב במקביל). גבר עם שיער ארוך יכול להיתפס כאישה, כי הוא לא יכול לחושב גם על שיער ארוך (ששיך לבנות, כפי שלימדו אותו בגן) וגם על גבר.
• אין היפוך מנטלי (למשל, בניסוי עם המים הוא לא מסוגל לדמיין את המזיגה ההפוכה)
• אין שימור (כתוצאה משני הקודמים)
• חשיבה אגוצנטרית – ילדים חושבים שהעולם מתנהל בתוך הראש שלהם. למשל, הם חושבים שכולם יודעים מה הם חושבים. כשהם מבינים שזה לא כך יש התפתחות של T.O.M. מודגם במבחן "סאלי ואן".
• הסקה טרום סיבתית. אני תמיד ישן בצהריים, לא ישנתי – לא צהריים.
• חשיבה אנימיסטית – ייחוס תכונות אנושיות לחפצים דוממים.

שלב האופרציות הקונקרטיות 7-12

בשלב זה הילד מסוגל לעשות פעולות לוגיות אך מאד קונקרטיות.

• חשובה לוגית

• שימור
• פיזור (ההפך ממרכוז)
• סיווג הירארכי (לפי אות ראשונה ואז אות שניה, לפי צבעים ואז גודל).
• יכולת ליצור סדרות
• הסקה טרנזטיבית – אם א גדול מב, וב גדול מג, אז א גדול מג.

מה אין?

בשלב זה האופרציות הן קונקרטיות – על מה שמולו. אין חשיבה מופשטת. קשה לחשב משוואות, כי זה דורש יכולת הפשטה, החזקה ברמה הלא קונקרטית.

שלב האופרציות הפורמליות 12+

• חשיבה אבסטרקטית
• חשיבה מדעית – היכולת לחשוב על רעיונות חדשים
• ניסוי המטוטלת – נתן לילדים מטוטלת ושאל אותם מה ישפיע על המנעד שלה. בשלב האופרציות הפורמליות ילדים ניגשו לשאלה באופן שיטתי, ולפני זה החשיבה היתה יותר אקראית. כך הראה פיאז'ה התפתחות של חשיבה מדעית.

על פיאז'ה יש הרבה ביקורת, כמו על כל פורץ דרך.

יש כמה דברים שהוא אמר שלא מתקבלים על הדעת. דברי המבקרים:

• החשיבה של ילדים מתפתחת באופן רציף ולא בקפיצות, שלבים
• תינוקות וילדים קטנים הם בעלי יכולות הרבה יותר גבוהות ממה שפיאז'ה מתאר (שימור, אופרציות קונקרטיות לפני גיל 7). הטענה היא שבמבחנים שלו היו הוראות מסובכות והילדים לא הבינו מה הוא רוצה.
• אפקט פלין (מתחום האינטלגנציה - אינטלגנציה עולה עם השנים). יכול להיות שזאת אחת הסיבות לביקורת על פיאז'ה. יכול להיות שהילדים של היום חכמים יותר מהילדים של פיאז'ה.
• פיאז'ה לא נתן מספיק תשומת למרכיבים חברתיים של התפתחות קוגניטיבית.
• האם החשיבה הלוגית הגבוהה היא שלב החשיבה הגבוה יותר? אולי יש שלבים נוספים, אחרי גיל 12?

טמפרמנט – הבדלים בין אישיים יציבים בסגנון תגובה לסביבה. תכונה מקדימה לאישיות. אישיות נרכשת לאורך שנים עם הרבה השפעות סביבתיות. כאן מדובר בפרה-דספוזיציה, שהיא מולדת לחלוטין.

אלכסנדר תומאס וסטלה צ'ס -

מחקר אורך בניו יורק. נמשך עשרות שנים. הם מגדירים 9 תכונות של טמפרמנט, על פיהם מוגדרים 4 פרופילים, סוגי טמפרמנט.

• רמות הפעילות – יש ילדים שנעים יותר ונחים פחות
• מצב רוח – שמחים – עצבנים. ללא קשר לאם, להתקשרות.
• מקצבים ביולוגיים / סדירות – אכילה ושינה בשעות קבועות.
• נטיה להימנע או להתקרב לגירויים חדשים – איך הילד מגיב כשהוא רואה משהו חדש? חוקר? נרתע?
• עוצמת התגובתיות – ביישנות / התלהבות, יללה / בכי וצווחות?
• סף תגובה – מאיזה עוצמה של רעש רקע הילד יופרע
• הסתגלות להתנסויות חדשות
• מוסחות- עד כמה הילד מרוכז / מוסח
• התמדה / עקביות

סוגי המזג של תומאס וצ'ס -

• תינוקות נוחים 40%
• תינוקות קשים 10%
• תינוקות ש"מתחממים לאט" 15% (נראים קשים אבל אחרי תקופת הסתגלות הם נוחים)
• 35% חסרי קטגוריה.

אי אפשר לדבר על התקשרות מבלי לדבר על הטמפרמנט. זה המתח בין סביבה ותורשה. השאלה היא מי אחראי על הקשר של הילד עם העולם. בעוד התיאורטיקנים של ההתקשרות מטילים את כל האחריות על ההורים, תיאורטיקנים של הטמפרמנט יאמרו שיש מאפיינים מולדים שהם לא באחריות ההורה. יש מי שיאמר שתיאוריית ההתקשרות עושה עוול למטפלות בהטלת כל האחריות עליה, ולכן חשוב לקחת בחשבון מאפיינים מולדים.

ההתקשרות נקבעת על פי טיב ההתאמה בין ההורה והילד, ולא רק לפי ההורה (התקשרות) או הילד (טמפרמנט).

אבנורמלית - שיעור 10

–         

הרצאה 10

תודה לאנה על הסיכום :)

הפרעות מצב רוח-

גורמים לדכאון-

-          רגישות ביולוגית/גנטית.

-          אירועי חיים- גם מבחינת האינטואיציה הם בהחלט חשובים. הם מפעילים הורמוני לחץ שמשפיעי על מערכותNT  (של נוירוטרנס'). לדוג' אובדן.

-          סטרס מרובה יכול גם להשפיע ולהפעיל רגישות פסיכולוגית (תהליכי חשיבה- תהליכים קוג' והתוכן שלהם).

כל זה תלוי בגורמים סביבתיים מתווכים, לדוג' יחסים בין אישיים.

הנושא הבין אישי בכלל בדכאון, בהוויה ובטיפול זה בכלל חשוב. אחת הגישות הכי בולטות לטיפול בדכאון זה ITP- interpersonal therapy- טיפול קצר טווח שכל כולו מכוון ליחסים אישיים. זה נותן תמיכה מאוד חזקה לחשיבות הגדולה שיש לסביבה החברתית על ההתפתחות של הדכאון ואולי גם על היציאה ממנו.

תיאוריות קוגנטיביות של דכאון-

התיאוריה של אהרון בק- דכאון נובע ונשמר ע"י הקוגניציות. הוא זה ששם את הדגש על ההיבטים הקוגנטיביים של הטיפול- הוא היה אחד מחלוצי הטיפול הקוג'. הוא היה בהכשרתו פסיכיאטר ובזמנו, שנות ה60, והוא שם את הדגש על איך האדם תופס את הסביבה, ואיך תפיסת הסביבה, כולל תפיסת הסביבה הפנימית, יכולה להוביל לתהליכים שיכולים להשפיע על דברים רבים, ביניהם על מצב הרוח.

הוא דיבר על כך שבילדות, בשלבים כאלו ואחרים, נוצרות סכמות. הוא דיבר על יצירת סכמות לא אדפטיביות, בעייתיות. סכימות זה סטים מאוד רחבים שמשפיעים על הדרך בה האדם תופס את המציאות ועל הדרך בה הוא מגיב למציאות.

-          לדוג' אדם בגיל צעיר מאוד לומד להתפתח כאדם שלא שווה כלום, דחוי, או שווה מעט מאוד, אז זה גורם לכך שהידע על הסביבה ועל העצמי, דבר שמשפיע על כל דבר שאמור להכנס למערכת התפיסתית ומערכת עיבוד המידע, הוא מוטה שלילית לכיוון שבהחלט יכול להוביל לדכאון.

-          למשל אדם שהסכמה שלו היא דכאונית, אז הוא יותר בקלות יזכור מאורעות שעקביים עם הסכמה הזו- מקרים שבהם קרו לו דברים רעים, הוא נכשל וכו'.

-          התפיסות הן מוטות לגבי העצמי, העתיד והעולם- השלשה הקוגנטיביתהדכאונית- the depressive cognitive triad

אנו עושים קטרטופיזציה- לראות את העתיד באופן שחור.

הסכמה היא כזו שלא נותנת לדבר שלא עקביים איתהלהכנס למערכת הקוגנטיבית.

סוג אחר של הטיית חשיבה זו חשיבה של שחור-לבן, הכל או כלום- "אם לא אצליח במאה אחוז, אז הכל נהרס", "ביקורת אחת קטנה, אז הכל לא שווה".

הטייה של קריאת מחשבות- הרבה פעמים הטיות שלנו מבוססות על כך שאנו חושבים שאנו יכולים לקרוא את המחשבות של אחרים. בד"כ בדכאון זה קשור להיבט השלילי.

State shoot- הרבה פעמים בדכאון אני חייב/צריך לעשות משהו עכשיו, אחרת זה לא שווה.

מזעור החיובי, העצמת השלילי, פרסונליציה- להאשים את עצמי ואת האישיות שלי בדברים שקורים לי ובהתנהגות אלי.

דברים שקורים ביום מעוררים את הסכמות הללו. סכמות עם תוכן קוג' שלילי מופעלות ע"י אירועים מלחיצים- מחשבות אוטומטיות נוצרות בהתבסס על ההנחות המובלעות והן משפיעות על מצב הרוח של האדם, על האופן שבו הוא מגיב, לדוג' הרצון להתחמק מאחרים והן מעצימות את הדכאון דרך מעגלים vicious circles.

הטיפול מתמקד על שינוי הקוגניציות הלא אדפטיביות+ הפעלה התנהגותית.

דבר ראשון צריך לזהות את המחשבה הבעייתית ואז להעביר אותה את התהליך המחקרי לדוג' מאילו הטיות היא מושפעת? מה תומך בה ומה לא? ואז לנסות לאתר/לבנות מחשבה שמשקפת את המציאות בצורה יותר ריאלית ויותר אדפטיבית. התהליך הזה הוא לא חד פעמי, אלא הרעיון להתאמן עליו כמה פעמים ביום וזה הדבר שפוגע בסכימות הבעייתיות וזה מה שעוזר להפיג את הדכאון. זה יחד עם אקטיבציה- פעילות לדוג' דברים שהאדם צריך לעשות באמת, חובות. זה מה שמאפיין את הטיפול, שיש לו תמיכה מחקרית רבה.

תהליכים קוגנטיביים- rumination-

כיוון קוג' אחר עוסק פחות בתוכן של הדכאון אלא בתהליכי הדכאון.

חשיבה רומנטיבית היא חשיבה פאסיבית שעוסקת בחשיבה הדכאונית, בתחושות הדכאוניות, מה הביא לזה? למה דווקא אני? למה זה עלול לגרום בעתיד? פאסיבית במובן של מחשבה מעגלית, חוזרת על עצמה. היא לא מובילה לקבלת החלטות ולכן היא פאסיבית. אותה חשיבה לאורך כל הדכאון. זה לא באמת תהליך אקטיבי של קבלת החלטות וזה הכוונה בפאסיבי. כמו כן, לחלק מהדברים אין באמת פתרון שיכול להוביל לקבלת החלטה לדוג' לאמיר זה בטח לא היה קורה. רומניזציה זה משהו שכולנו חווים. המחקר של הרומינציה, רוב רובו, ההקשרים שלו הם בעיקר בנוגע לדכאון אך לא רק- מחשבה זו מאפיינת כעס, דאגה שמקושרת לחרדה זה תת סוג של חשיבה רומנטיבית.

הרבה מאוד מחקרים מראים שרומיניציה מעמיקה תהליכים דכאוניים, מאריכה אפיזודות דכאוניות, נמצא יותר אצל אנשים בדכאון מאשר לא בדכאון, נמצאת יותר באפיזודות דכאוניים מאשר לא בהם. יש קשר חזק בינה ובין אפקט שלילי-רגש שלילי. ברוב המחקרים, לפחות בשנים הראשונות, השוו רומינציה להסחה. לדוג' לבקש מנבדקים דכאוניים/לא דכאוניים לחשוב על תכנים שליליים או לתת להם משהו שיסיח את דעתם. די סביר שהתעסקות עם משהו שלילי מאריכה את המצב רוח השלילי בעוד שהסחה עוזרת לצאת מהמצב רוח השלילי. עם זאת, ביקורת- הסחה אולי עוזרת רק לטווח הקצר.

מנסים להקביל את הרומינציה, בגלל הסיבה לעיל, לא רק להסחה אלא להערכה מחדש של הדברים בצורה יעילה ובונה או תהליך שונה לגמרי שנקרא "קבלה" של המחשבות כמו שהן, בלי לנסות לעשות איתן שום דבר.

נשים הרבה יותר נוטות לחשיבה רומנטיבית מגברים. יכול להסביר הבדלים בין המינים בדכאון.

גורמים בין אישיים והתנהגותיים-

דרך אחרת שאולי עוזרת להבין מה קורה בדכאון זה חזרה לשורשים ההתנהגותיים של הCBT- ניסיון להבין מה קורה התנהגותית בדכאון. למשל הטענה שהיא לא חדשה אבל כן זוכה להתחדשות היא של ההבחנה בין חיזוקים חיוביים לשליליים. בדכאון רוב ההתנהגויות של האדם מחוזקות שלילית, מונעות מהמנעות מדברים שליליים. לעיתים קרובות, מדובר בהתנהגויות המנעות שגורמות להתדרדרות לדכאון.

אפילו הDSM  מכיר בכך שהעיסוק הדכאוני הוא מאוד חשוב, אך גם הבעיה היא חוסר עיסוק בדברים שהאדם אוהב לעשות. זה משמר את הדכאון ומביא לדכאון לעומת עצב יומיומי. בד"כ דכאון הוא לא כתוצאה של משהו איום ונורא. רוב האנשים, אפילו דכאוניים לשעבר, כשקורים להם דברים לא נעימים ביום יום אז הם מתבאסים קצת ועוברים הלאה.

בתהליך של רומינציה יש משהו לכאורה לא הגיוני- אם זה לא נעים לנו אז למה זה ממשיך לבוא? מה מחזק את זה? חשיבה רומניטיבית וכל מה שכרוך סביב זה היא מחוזקת שלילית, כי לפחות בראש של האדם להתמודד עם העולם זה הרבה יותר מפחיד מנורא מכל תוצאה שכרוכה בלהשאר בבית. דיברנו על הקשר בין חרדה ודכאון- יש המון חרדה בדכאון. ברגע שההמנעות היא זו שדומיננטית בחיים של האדם, זה מחזק ומאריך את הדכאון. ההסתכלות בטלויזיה, החשיבה הרומנטיבית-כשזה מחוזק שלילית, כשזה תופס את רוב היום, זו התחילתההדרדרות של האדם כי אין שום חיזוק חיובי.

אקטיבציה התנהגותית-סוג של טיפול, שינוי של הCBT. הם טוענים ששינוי תוכן של חשיבות זה מיותר ויכול לגרום לסיבוכים ולכן בחרו במרכיב הפעיל של הטיפול- האקטיבציה ההתנהגותית. הטיפול לא מתמקד בשינוי תוכן הקוגניציות. הם גילו שבהוצאת הרכיב הקוג', הטיפול נותר יעיל כמו עם הרכיב. בטיפול הזה גורמים למטופל לעשות, אפילו אם הוא לא רוצה.

תרופות לטיפול בMDD-

-          Monosmine oxidase inhibitors –MAO-is

-          Tricyclic antidepressants- TCAs

-          SSRI's- לדוג' פרוזק, זולופט, ציפרלקס

-          SNRI's- הם גם סלקטיביים- מונעים ריאפטייק של סרוטונין ושל נוירואפינפרין.

למה התרופות עוזרות?

הסרוטונין קשור לדכאון. עם זאת, תרופות אנטידפרסנטיות לרוב דורשות לפחות 3 עד 4 שבועות כדי לפעול. איך זה מסתדר עם התיאוריה הזו? מה שכן ידוע זה שהרבה פעמים הפסקה של התרופות גורמת להחזרה של הסימפ' ולסימפ' נוספים שהאדם לא ציפה להם, החמרה של הסימפ'.

התרופות השונות עוזרות, אך לא בהרבה יותר מפלסבו.

ECT- נזע חשמלי- בטיפולים אלו משתמשים רק במקרים יותר כרוניים. בד"כ כולל בין 6-12 טיפולים, אחד כל יום. יש בעיה של אמנזיה ותופעות לוואי אחרות. אבל אין ספק שמדובר בטיפול שעוזר לרבים.

TMS- מנסה לעשות מה שECT-  עושה רק בצורה יותר מדוייקת, ללא הרדמה ובלי תופעות הלוואי של הנזע החשמלי.

הפרעה ביפולרית- גורמים ביולוגיים-

תרומה גנטית משמעותית. הרבה פחות נפוץ מדכאון- רק 1% מכל האוכ'. לא ממש יודעים מה קורה שם. נוראפינפרין, סרטוטנין ודופמין כולם נראים כקשורים לויסות מצבי רוח. יש משהו באופוריה, האומניפוטנטיות שמדווחת ע"י אנשים המשתמשים בקוקאין הנראה כמודל טוב למניה.

איך הליתיום עובד?

בכל מקום בפסיכולוגיה מגלים תרופה ורק אז מנסים להבין איך היא עושה זאת. חולים יכולים להיות בעלי דרך שונה, אבנורמלית שבה יונים מועברים בממברנות הנוירונליות. מדובר ביסוד פעיל. זו התרופה הפסיכיאטרית הראשונה שגילו.

גורמים פסיכולוגיים-

-          בעיות שינה- שינה לא סדירה

-          אירועים מלחיצים- נראים כטריגרים וגם מאריכים את האפיזודות. חשוב לטיפול!

טיפולים-

-          מייצבי מצב רוח- תרופות שמיועדות להפרעה זו. זה לגמרי שונה מהתרופות המיועדות לדכאון. ביניהם- ליתיום ואנטי-קונבולסנטים (תרופות לאפילפסיה, מונעי עוויתות- טגרטול, דפקוט). בד"כ משתמשים בזה כשאי אפשר להשתמש בליתיום בגלל התופעות לואי שלו.

-          תרופות אנטי פסיכוטיות לדוג' סרוקל

-          טיפול משפחתי- מניעת ההתקפים, שימור המצב הנורמלי

-          CBT

-          ECT

כל שלושת האחרונים-הטיפולים הממוקדים- לדוג' אם בהפרעות חרדה מסוימות הCBT  בא להגיד שהטיפול התרופתי מיותר, פה הסיפור הפוך לגמרי. פה חלק לא קטן מהעשייה הטיפולית הממוקדת בכל אחד מהם, בעצם נועדה לאפשר או לעזור להיווצרות של אורח חיים שימנע את החזרה של ההתקפים המניים והדפרסיביים, שבתוך הזה התרופות הן רכיב מאוד חשוב.

אובדנות-

-          זה לא יכול להזיק לדבר על התאבדות- זה לא יעודד רצון לנסות להתאבד.

-          הנטייה לאובדנות זה לא משהו שהוא יציב, בשונה מסוגים אחרים של בעיות.

-          אדם במצב מאוד דכאוני כנראה חסר כוחות לעשות כל דבר, ולכן גם להתאבד. בעוד כשהדכאון פוחת, יש לו יותר כוחות והוא יכול לנסות להתאבד. היום טוענים שהסיכוי לא עולה, אבל הוא גם לא פוחת. כך שגם בזמן התאוששות מדכאון, האדם במצב מסוכן ויש סיכון לחייו.

צריך להבחין בין חשיבה אובדנית וגם היא בכמה רמות:
- חשיבה אובדנית פאסיבית- ideation- נפוצה מאוד וכמעט כולם חווים אותה.
Intent-- מחשבות אובדניות עם כוונה.
Plan-- חשיבה אובדנית עם תוכנית כלשהי.

בחו"ל כוונה לבצע מעשה אובדנות מוביל לאישפוז כפוי.

שלושת אלו בניגוד לניסיון אובדני ולהתאבדות "מוצלחת"-ניסיון אובדני מוצלח.

אובדנות לא מאפיינת רק דכאון אלא נמצאת בלא מעט הפרעות אחרות באופן משמעותי, אפילו יותר מבדכאון. לדוג' באנורקסיה, הפרעת אישיות, סכיזו' ועוד.

אובדנות- אחד מגורמי המוות המרכזיים בקבוצות גיל מסויימות.

מבחינת נסיונות- הכי נפוץ בגילאים 25-44.

נסיונות מוצלחים נפוצים יותר אצל קשישים- 65 ומעלה. היא יחסית נפוצה אצל קשישים.

נשים נוטות יותר לנסות להתאבד, אבל גברים נוטים יותר להצליח להתאבד. כנראה מדובר בשאלה של השיטה שבה משתמשים. נשים- לקיחת כדורים, חתיכת ורידים- נפוץ מאוד בהפרעת אישיות גבולית, הנפוצה יותר אצל נשים. השיטות של גברים הן יותר אלימות- קפיצה ממקומות גבוהים, אקדחים.

רוב המקרים הלא פטאלים, אלו שלא נגמרו במוות, הם של אנשים עם הפרעות מצב רוח. שימוש בסמים יותר נפוץ אצל המקרים היותר פטאלים.

גורמי סיכון-

-          הדבר הכי חשוב זה נסיונות קודמים. הם תמיד מהווים "אור אדום". כל שאר הגורמים תורמים מבחינה סטטיסטית.

-          אובדנות במשפחה- לאו דווקא בהקשר הגנטי, מעלה את הסיכון עקב החשיפה לאפשרות הזו.

-          גישה לאמצעים היא מאוד חשובה

-          אנשים גרושים או אלמנים, בהמשך החיים

-          Public suicides""

מודל פסיכולוגי-

התאבדות- ההמנעות האולטימטיבית-

-          לברוח מכאב פסיכו' בלתי נסבל. מדובר בבריחה, בהמנעות טוטאלית, כמו פתרונות פחות סופיים אחרים. פה רע, ושם בטוח יהיה פחות רע.

-          התאבדות נתפסת כפתרון

-          כמעט כולם חווים אמביולנטיות כלשהי, תמיד יש איזשהיאמביולנטיות בהקשר זה. נדירים המקרים שבהם אנשים נחושים לעשות זאת.

-          למרות זאת, כשהניסיון או הפעולה מתקרבים, הם חווים כיווץ קוגנטיבי- cognitive constriction. באיזשהו שלב, כשהאסימון נפל, כשההחלטה התקבלה כאילו נחצה איזשהו קו, זה נעלם ואז מאוד קשה לחזור אחורה מההחלטה, ישנה כוונה מאוד מוצקה וישנו תכנון.

ניבוי, מניעה והתערבות-

קושי- בייסרייט נמוך

מנבאים- חוסר תקווה, סיפוק.

מאמצים מניעתיים מתמקדים על שני איזורים כלליים- טיפול בהפרעה/ות העכשוויות של האדם ומניעת משבר.

התערבות- הפחתת הכאב ועידוד האדם לשינוי פרספקטיבה.