תעתועי התודעה ב' - שיעור 8 - מציאות וירטואלית

תעתועי התודעה – שיעור 8: אומנות ומציאות מדומה  16.05.2012

היכולת לדמות מציאות מתעצמת, ואנחנו מתחילים לחוות ספק באחיזה שלנו במה שנחשב מציאות אמיתית. זאת מכיוון שיותר ויותר אלמנטים של מציאות מדומה משתלבים בחיינו. יש התרופפות של הגבולות בין מציאות למה שהוא רק השתקפות מתעתעת שלה. על זה מדבר אפלטון- והוא טוען שהצייר הוא אבי אבות השקרנים. המראה היא הדימוי האולטימטיבי בתרבות למציאות מתעתעת שאין לה קיום חומרי. הדימוי קיים גם באליס בארץ המראה, בו אליס חודרת דרך המראה.

נעסוק ביצירות אומנות עכשיוויות פחות או יותר שכולם עושות שימוש בטכנולוגיה של סימולציה של המציאות ומטפלות במתח שבין מציאות קונקרטית, מה שאנחנו מכנים מציאות אובייקטיבית – הנוכחות הפיזית של אני, בתוך גופי, כאן בחלל הזה, לבין סימולציה של מציאות שבה מימדים רבים נתפסים כאמיתיים אך הם וירטואליים – אין להם קיום פיזי בשום מקום. המתח הזה – אמיתי / לא אמיתי יכול לעורר חרדה מסויימת. זה נראה אמיתי, זה מגיב לגוף שלי אבל זה לא – מה זה אומר על הגבולות בין מציאות לדמיון.

אקסיסטנס הוא סרט שמטפל בנושא הזה דרך העולם של משחקי המחשב.

ניזכר בעבודה שלפינינו, שנקראת "מראה שבורה". המראות משקפות אחת את השניה עד אינסוף, וכך גם את הצופים בגלריה. לא מדובר במראות אמיתיות – אלו מסכים. נשמעות יריות וכל פעם מראה אחרת מתנפצת. בדיוק כמו שאמרנו שיעור שעבר. יש חור של ירי וכל זה. ולוקח כמה שניות עד שהיא מתאחה. זה מלווה בסאונד תואם. יש אפקט של הפתעה- לא יודעים מאיפה זה יבוא. המראות ממוסגרות במסגרת מוזיאלית קלאסית. הדימוי נוצר באופן דינאמי ומשקף מציאות דינאמית קונקרטית. אוריינטציה במרחב – אנחנו כל הזמן עושים הערכות וחישובים של אובייקטים בחלל. כך למשל אנחנו לא מתנגשים בקירות, שזה כמובן מאד לא נעים. ברגע שמקבלים חלל שהולך עד אינסוף, ומייצר תחושת עומק מדומה, זה גם מבלבל ביחס למקום של האנשים האחרים בחלל – האם הם מאחורי, האם הם מלפני? האם האנשים שבאים לקראתי פשוט נעו בפינה אחרת של החדר וזו השתקפות? משהו מתעתע.

יש כאן חבלה בתמונת מציאות יציבה וקוהרנטית, שמתנהלת לפי חוקיות פיזיקלית ברורה. התשוקה של הצופה לתמונה יציבה לא באה על סיפוקה, כי התמונה מתפרקת כל פעם ממקום אחר. אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא, וזה מייצר דריכות.

יש אמונות טפלות בנושא – מראה מתקשרת למוות.

המוקד של העניין בעבודה – היא מייצרת משמעות בכמה רבדים: מראה (+איקונוגרפיה), מסגרת שממקמת את המראה בקונטסקט של אומנות ושל מימזיס, אלא שתמונת המציאות כאן הולכת ונעשית יותר חמקמקה ככל שאתה שוהה בחדר (בהתחלה לא מבינים איפה האנשים בדיוק, ואז מתחילות היריות, ואז האחיזה בממשי חומקת).

עוד עבודות מעניינות – כולן מטפלות בחוויה היסודית האנושית בעידן הטכנולוגי, בו סימולציות הופכות להיות חלק מהחיים שלנו, כולן מופקעות מהמימד הפונקציונלי ומועברות למימד של לחשוב על זה, או לדבר על זה. גם נקרא חלק ממאמר שהוא לא חלק מהסילבוס.

מיילון קלוגר, אמצע שנות ה70 "מציאות מלאכותית". הראשון שעושה שימוש בסימולציה ממוחשבת בשילוב עם מצלמה שמכניסה את הצופה ליצירה בזמן אמת. הצופה יכול ליצור אינטראקציה עם העולם המדומה שעל המסך –  הדמות יכולה להעיף כדורים על המסך. הדמות חווה את עצמה בו זמנית בשני המישורים – על המסך ומולו. אנחנו חווים דיסוננס – מהי מהותו? (זאת יכולה להיות שאלה במבחן)? החציצה שהיינו רוצים שתהיה קשיחה בין המציאות לעולם הדמיון נעשית חדירה. פחד קמאי מאובדן המציאות הקונקרטית, היציבה, בה יש גוף אחד שיש לו מיקום ספציפי ומרכז ספציפי. הגבול הזה נעשה לא בטוח, וכשהוא לא בטוח זה מטריד.  זה מעלה את השאלה – מי אמר שאנחנו לא נמצאים כעת בתוך מציאות וירטואלית.

עבודות מעניינות ומרתקות –

(את רובם אפשר למצוא ביוטיוב. איזו חדווה!)

legible city, Jeffery Shaw –

אדם יושב על אופניים נייחים. הוא יכול לבחור בין רכיבה בשלוש מקומות מרכזיים בעולם. התחושה היא של נסיעה בתוך רחובות, אפשר לנווט עם הכידון ולדווש קדימה או אחורה. אפשר לעקוף מכשולים, לבצע פניות ברחובות. שו ומתכנתים שהוא עובד איתם לקחו את תכנית הערים ואת קו הרקיע של הבניינים ותרגמו אותם לרחובות וירטואלים שעשויים מטקסטים ארכיוניים שקשורים להיסטוריה של העיר. מה אפשר להגיד על החוויה, הדיסוננס וחציית הגבול? הדמות על האופניים מודעת לגבול בינה לבין המציאות הוירטואלית, אבל מקבלת תחושה של מציאות של החלל הוירטואלי והתגובה שלו לתנועות הגוף (דומה לתחושה במשחק בוי). התמוטטות האבחנות הקשיחות בין מציאות ומציאות מדומה שהולכת ונעשית יותר משכנעת. מה כל כך מתעתע? ריבוי המימדים – סאונד, תנועה, צילום עם מימד עומק. הטכנולוגיה מאפשרת את התעתוע.

פרופריוספציה –היכולת של הגוף שלנו לאסוף ולאבד באופן לא מודע מחיישנים ביולוגיים שקיימים במערכת השלד ובשרירים, מידע שמאפשר לגוף שלנו לשמור על שיווי משקל ואינטראקציה בטוחה עם הסביבה. מדובר בתחושה הטבעית הלא מודעת של הגוף איפה הוא נמצא ביחס לסביבה. כותבת המאמר אומרת שהעבודה מפעילה את המערכת הזאת בגוף שלנו, ולכן זה כל כך מבלבל. קוהרנטיות בתחושה של הפרופריוספציה היא מרכזית בשינוי של התפיסה של גבולות הגוף.

על  הטקסט – אם במקום הטקסט היו בניינים זה היה יותר משכנע. זפה היא הדבר שהכי פחות קשור בקשר פיזי לדבר אותו היא מייצגת, מאד מופשט, מאד סימלי. היחס בין ההברות שמש לבין השמש הוא שרירותי לחלוטין. מערכת סמלים שתרבות מסויימת החליטה עליה. ג'פרי שו מושך את המציאות לכיוון הווירטואלי, ומצד שני הוא לוקח טקסט ועושה לו קונקרטיזציה-  לוקח טקסט ונותן לו מקום בחלל, נפח. הטקסט נעשה קונקרטי, אנחנו מנווטים בתוכו. לא זאת בלבד, אלא שיש נאמנות למימדים של הבניינים הקונקרטיים. היצירה משחקת על קו התפר בין קונקרטי לוירטואלי. בדרך כלל  יש הפרדה בין טקסט שקוראים לבין מציאות קונקרטית שחווים, וכאן יש ערבוב בינהם.

שר(לוט) דיוויס – יצרה שני עבודות בשנה ואז שינתה כיוון ולא חזרה על הדברים האלה, שהם פסגת יצירה בנושא מציאות וירטואלית. אוסמוז. מדברים על קשיחות או חדירות של המחיצה בין קונקרטי ווירטואלי, ואז השם נעשה רלוונטי. העבודה עושה ציוד בקסדה בה יש משקפיים, ואפודה שרגישה לנשימה ולתנועה בחלל, כך שהצופה במציאות הוירטואלית למעשה נע בה באמצעות הנשימה – שאיפה – עולה, נשיפה – יורדים, וניווט לצדדים עם הגוף. רואים את האדם שחווה את זה זז בחלל הריק על מסך אחד, ועל מסך אחר רואים את הנופים שהוא רואה (נופים אמיתיים ונופים מטקסט). מדגיש את הדיסוננס. העולם בנוי מכמה שכבות ורבדים שהאדם יכול לעבור בינהם בקלות. הרבדים המציאותיים ממוסגרים בטקסטים פילוסופיים שעוסקים בנושאים מתאימים, ועוד מסגרת של 20 אלף שורות הקוד של התוכנה. על חווית השיוט בתוך החלל -

פילוסופיה של המדע - תרגול 5 - המפל

תרגול 5 – 15.05.2012

אישוש

יש הסקה אינדוקטיבית שצריך לנסח מבחינה פילוסופית.

אישוש זה סוג של טיעון אינדוקטיבי.

המפל, דרישת הבחינות – הוא כותב בצורה שמזכירה את הפוזולוגיים.

פוזולוגיים מחלקים את המשפטים לשלושה סוגים:

• משפטים סינטטיים – מוסיפים אינפורמציה. אפשר לקבוע אמיתות רק על פי תצפית בעולם. נקראים גם משפטים אמפיריים.
• משפטים אנליטיים – לא מוסיפים ידע, מנתחים את מה שקיים. כולם הם או טאוטולוגיות (ערך האמת הוא תמיד אמת) או סתירות (ערך האמת תמיד שקר).
• משפטים חסרי משמעות.

מטאפיזיקה – טענה שמתיימרת להיות סינטטית, להוסיף ידע על המציאות, ובכל זאת אי אפשר לאמת אמפירית. לכן זה חסר משמעות.

קריטריון האימות – הוא שמבחין בין משפטים אמפיריים למשפטים מטאפיזיים. וזה דורש שיהיה אפשר לעשות רדוקציה למשפטי תצפית.

מהם משפטי תצפית? הם מתייחסים ל'נתון' the given. יש מחלוקת לגבי מהו הנתון. זה לא חייב להיות רשמי חוש! (פנומנליסטים חשבו שאלו רשמי חוש, פיזיקליסטיים – אובייקטים. מקסוול עושה את ההבחנה הזאת. אנחנו לא כל כך התייחסנו לאבחנות האלה).

תפקיד המדע הוא אימות או שיקור של המשפטים.

הקריטריון של פופר לאבחנה בין מדע לפסאודו מדע היא הניתנות להפרכה. אצל פוזולוגיים זה הניתנות לאימות אמפירי.

... (כנראה על בעיית האינדוקציה והפוזולוגיים) אי אפשר לעשות רדוקציה למשפטי תצפית לכל המשפטים בשפה, כולל משפטים מדעיים. שום אוסף סופי של משפטי תצפית פרטיקולריים לא יכול לקבוע את ערך האמת של טענה כללית. ולכן משפטים כלליים לא ניתנים לאימות, ולכן צריך להגיד שהם חסרי משמעות.

המפל מציע במקום קריטריון האימות את המסגרת של האישוש.

אינדקוציה אנומרטיבית – ניסוחים שונים של אינדוקציה. זו חשיבה נאיבית לגבי מהי אינדוקציה ואיך החשיבה המדעית עובדת (אפשר לראות למשל אצל בייקון).

לעומת זה, המסגרת של אישוש שונה כי בה אנחנו מניחים את ההיפותזה מראש. אין חקירה ללא היפותזה. יש משהו דוגמטי מאד בעשיה המדעית, באופן בו מנסחים השערות. ואז בודקים איזה תצפיות מאששות ואיזה תצפיות מרעעות

(=עושות את ההפך מאישוש) אותן.

בעיה ראשונה – בעיית הרלוונטיות – מה התצפית עושה להיפותזה – מאששת, מרעעת או לא רלוונטית.

פרדוקס העורבים – האם נעל אדומה תהיה אישוש לטענה הכללית: כל העורבים שחורים?

שאלת הרלוונטיות – איזה תצפית מאוששת ואיזה לא.

בעיה שניה – כימות של ערך התצפית ביחס לאישוש. לא כל תצפית שווה בערכה מהבחינה הזאת.

חשבו שזאת גישה שתפתור את בעיית האינדוקציה. פופר יגיד שלא. (אישוש זו עדיין טענה אינדוקטיבית).

שתי בעיות עם קריטריון האימות של הפוזולוגיים:

מה שמבחין בין משפטים מדעיים למשפטים חסרי משמעות הוא קריטריון הבחינות. את זה הוא מקבל. אבל הוא חושב שצריך לשנות את קריטריון האימות.

1. בעיית האינדוקציה – 'ניתן לתצפית באופן עקרוני'. פוזולוגיים חשבו שצריך להתייחס לדברים שצפינו בהם כבר, אבל המפל מרחיב את התחום הזה – יש דברים שקיימים, אבל לא היתה לנו הטכנולוגיה לראות פעם. זה לא אומר שהטענות האלה היו מטאפיזיות פעם. זה דורש להמיר 'תצפית' ל'תצפית תיאורטית' – משהו שבאופן עקרוני אפשר לצפות בו.
2. בעיית האישוש -

...

בעיית הלוונטיות מנוסחת כשאלת היחס בין ההיפותזה לבין התצפית שמאששת אותה.

המפל טוען שהאישוש מניח היפותזה, מתוכה צריך לגזור את מידת הרלוונטיות של משפט התצפית להיפותזה. אין כאן איסוף של תצפיות ואז על סמך זה מגבשים היפותזה. אנחנו לא נמצאים בהקשר הגילוי – הגילוי (האופן בו מגיעים להיפותזה) יכול לקרות בכל מיני דרכים וזה לא התחום של המפל. הוא מתעסק בהקשר הצידוק. משהו שהכרחי שיהיה בתיאוריה זה שיהיה אפשר לגזור מתוך ההיפותזה משפטי תצפית אותם ניתן לאשש או להפריך (לגזור מתוך H את E). תצפית רלוונטית היא כזאת שמאששת או מחלישה (חיבור בין אישוש לתנאי הרלוונטיות).

לא מסיקים היפותזות מתוך תצפיות אלא להפך.

גם פופר, כמו המפל, חושב שהקשר הגילוי לא רלוונטי למדע.

פרדוקס העורבים -

קריטריון ניקו הופך את האישוש לתלוי בניסוח של ההיפותזה.

לא משנה באיזה ניסוח – ההפרכה נשארת תמיד. 3 נקודות לפופר!

ההפרכה היא לא טיעון אינדוקטיבי, היא טיעון דדוקטיבי!

קריטריון ניקו מספיק אך לא הכרחי. (אבל הוא לא לוקח בחשבון איזה מרחב של משהו).

איך אפשר לפתור את הפרדוקס?

אנחנו מניחים רקע.

הרעיון הוא שאם ההיפותזה היחידה שיש לי ביחס לעולם היא "מלחי נתרן בוערים בצהוב", אז באמת כל מה שנראה יהוה אישוש. אני לא יודע מה החומר, והוא בוער בירוק. ואז אני מגלה שזה חומר אחר, אז זה מאושש. אנחנו מרגישים שזה פרדוקס כי אנחנו כבר מכירים את העולם. לכן נראה לנו פרדוקסלי שקוביית קרח יכולה לאשש את המשפט הנ"ל.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 9 - קוהוט (3)

שיעור 9 – 15.05.2012

קוהוט (3)

היום:

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

התוקפנות הבוגרת

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

דיברנו על היפוך אמפטי, על ניצול אמפטיה בזדון ועל היעדר אמפטיה.

נחזור לדקות האחרונות של השיעור כדי להתעכב על כמה נקודות -

• נשאלה שאלה לגבי אובדנות, איך נעבוד איתו דרך תיקוף ומתן אישור למה שקורה אצלו, כשמה שקורה כל כך בעייתי. זו שאלה חשובה. אפשר לשאול בצורה רחבה יותר- מה נעשה כשהחוויה הסובייקטיבית של אדם היא כל כך כאוטית ומפורקת. נאמר שיש אפשרות מלבד לתקף – להנהיג אותו. היא חושבת שזה נורא נכון. זהו הזולת-עצמי האידיאלי שקוהוט מדבר עליו. זה לומר- תישען עלי, אני אשאיל את עצמי למענך, ודרך ההישענות הזאת תיבנה. קוהוט אומר שבהתפחות תקינה יש מירורינג ואידיאליזציה. הוא אומר שכשיש כשל במירורינג יש עוד הזדמנות לאישיות להיבנות – דרך האידיאליזציה. פרוטוטיפית הוא מייחס את המירורינג לאם ואת האידיאליזציה לאב.
• עוד נקודה – במאמר על האמפטיה יש דוגמא קלינית (עמוד 242) הוא מתאר את המעבר שאפשר לעשות מהפרעות אישיות בורדרליין להפרעת אישיות נרקטיסיטית (שניתנת לטיפול) כל עוד המטפל יכול לשמור על הזיקה האמפטית. ברגע שלא מצליחים להיות אמפטיים – מסתלקים, האדם יהיה בורדליין – הוא יישאר מופרע. זאת אמירה מאד רדיקלית. ברפואה וגם בפסיכאטריה עושים אבחונים לפי הגדרות ברורות ושיקול דעת. קוהוט אומר משהו אחר לגמרי – שהזיקה האמפטית שלי כמטפל אליך, היכולת של המטפל לשאת את העומס הרגשי, היא תקבע את האבחנה. מאד קונטקסטואלי – אמירה ששמה משקל מאד רציני על הקונטקסט בין אנשים גם בהקשר הזה – הטיפולי רפואי.
• העדר בתשתית של העצמי בגלל חוסר אמפטיה הכוונה לחוסר אמפטיה מוחלט. יש כאן משהו עקרוני – כי אנשים לא יודעים את הגודל של מה שהיה חסר להם עד שהם מכירים אותו, וזה קורה רק אחרי שנוצר קשר טיפולי עמוק. שפה מחזיקה את זה – נשים שמדברות על בני זוג שלהם ואומרות "הוא לא בנאדם רע אבל הוא נכה רגשית" – הכוונה היא בדיוק לאזור הזה, של האמפטיה, השתתפות, הבנה... יש כאן משהו טבוע בשפה – תובנה שזה מצב בלתי הפיך. נכות.

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

קוהוט אומר משהו מאד אחר על מיניות ותוקפנות. הוא אוצר שהוא לא יודע מהם דחפים. במבט אמפטי, אומר קוהוט, הוא לא פוגש דחפים אלא משהו על החוייה העצמית שלהם – אני כועס, אני אוהב, אני משתוקק – יש קודם אני, קודם עצמי ואז ביטוי דחפי. אין דחף. הוא אומר שהמושג של דחפים הוא מאד רחוק חוויה, מאד תיאורטי. כל עוד העצמי הוא לכיד, קוהסיבי, מרכז של עצמו – לדחפים לא תהיה כזאת בולטות במופע של האדם, אבל כשיש התפרקות – ריקנות, בדידות נוראיים אז יהיה מופע בולט של הדחפים, והם תוצר של ההתפחות. כדרך להיחלץ מהפירוק הזה האני יפנה אל הדחפים, כדי למקד אנרגיות במשהו ולקבל תחושה של אני לכיד. זה יהיה בתוקפנות או בפרברסיות מיניות. זה יכול להיות דרך פנטזיות או פרקטיקות מיניות – יחסים סאדו-מזוכיסטיים, פדופיליה, מציצנות והתערטלות.

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

אדיפוס. פרויד מתאר ילד שמתעוררת בו כמיהה מינית לאמא שלו ופחד מאבא שלו. הוא מתאר ילד עם עוצמות דחפיות. קוהוט אומר שיש חוסר הבנה של פרויד של המצב. שיש שלב בילדות בו הטווח של הרגשות כלפי ההורים גדל – לילד יש שלב בו הוא מפתח משהו דמוי חיזור כלפי אמו ויריבות כלפי אביו, וזה נורמלי. השאלה היא איך ההורים שלו מגיבים – האם הם יכולים לשמור על הזיקה האמפטית, להבין שהנה גדל הדור הבא שממשיך אותם. מקבלים את ההתפחות של הילד בחדווה, בשמחה, בהנאה. ההסבכות הגדולה היא כשההורים הם זולתעצמי פתולוגי. הם לא מצליחים להיות זולתעצמי נענה ומגיבים לא טוב – האם מגיבה מגירוי מיני משלה, מפתה אותו, או שהיא דוחה אותו מתוך הסתייגות גדולה, או שהאב מול היריבות, אסטרטיביות, תחרותיות של הילד מתמלא אימה, זעם, נקמנות, עוינות – אז הילד ירצה שהאב כבר לא יהיה – זה כתוצאה מההיענות הלקויה של ההורים. זאת הסתבכות. אחר כך בבגרות נראה תוצרים בהתאם – אדם עם יכולת לחוויה מינית בריאה שהוא מצליח למצוא לה מימוש בעולם נוכל לדעת שהוא מצא זולתעצמי נענה. אבל אם המיניות מעוררת תחושות של השפלה, חרדה, ביזוי (כנושא או מושא) אנחנו יכולים ללמוד משהו על מה קרה לילד מול הוריו בשלב האדיפאלי.

דוגמא – ילדה שאוהבת את הטבעת של אמא שלה, משחקת אותה, ואומרת לאמא שלה "נכון כשתהיי זקנה ולא תרצי את הטבעת יותר תתני לי אותה?” אפשר לנתח את זה פרוידיאנית – היא מחכה שאמות, ורוצה לא רק את הטבעת שלי, אלא גם את בעלי, ביתי... אפשר לנתח את זה קוהוטיאנית – הילדה רוצה מרג'ינג איתי, והטבעת היא סמל לזה. האפשרות הראשונה היא להסתכל על הילדה כאוסף של יצרים, שרצוי לרסן.

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

קוהוט אומר שפרברסיות מיניות הן תולדה של התפרקות העצמי. קוהוט מביא מקרים של מציצנות והתערטלות הן עניין של מבט. במקרה של התערטלות - משהו בכמה שהתעניינו בו, עד כמה הוא היה מרכז המבט היה לקוי, והתעורר צורך עצום לקבל מבט מהסביבה שמכוון אלי. הצורה העוצמתית של המבט היא אם זה מכוון לאיבר המין שלו. לאקסהביזיוניזם יש גם צורות אחרות – לא מיניות. יש אנשים שיש להם צורך גדול למשוך תשומת לב בכל מיני הזדמנויות. אנחנו נדחים מהפרברסיה, ולהיות אמפטיים לזה זה קשה. מציצנות – מצב בו לא נראיתי וגם לא היה זולתעצמי אידיאלי – לא היה על מי להסתכל. הוא מספר על רופא שהיה לו סימפטום מאד רציני – היה לוטש עיניים בכל מקום לאברי מין של אנשים והיה ממתין בשירותים ציבוריים כדי לראות איברי מין חשופים, והיה מתרגש מזה ומאונן. למרות העונג העצום שהסבה לו הפרברסיה הוא היה מוכן לטפל בה (קוהוט מסביר שזה עונג עצום, ממכר ושזה נחווה כעניין של חיים ומוות – הגנה מפני התפרקות העצמי). הרופא היה פג ושכב חודשים באינקובטור, עם חסך מוחלט של מגע – לא החזיקו אותו, לא ערסלו אותו, כמה חודשים. כשהוא חזר הביתה אימו, שהיתה אישה מאד חרדתית וחולנית, פחדה מאד להחזיק אותו והוא היה מונח ללא מגע שעות. קוהוט אומר שזה פלא שהאיש הזה לא נהיה פסיכוטי. בהבנתו מה שהציל את האיש היא הרגישות הוויזואלית החזקה שלו – הוא הצליח לקחת את החוץ פנימה דרך המבט. זה בנה אצלו חוויה של שייכות ונוכחות בעולם. יש לו זיכרון ילדות מהמופע הראשון של הפרברסיה שלו – הוא יצא לגינה עם אימו, התנדנד גבוה וצעק "אמא! תסתכלי עלי!” והיא אמרה שאין לה כח. הוא הרגיש מוות, כיליון. אחר כל הוא הלך למשתנה וראה גבר משתין וזה נתן לו תחושה של חיות. זה מסביר את הוויתור על נשים, ואת התקווה שהפאלוס יחדור אליו ימלא אותו, שיהיה לו מישהו בתוכו. המיניות כמחברת ומלכדת – משהו שנכנס אלי ומזין אותי. זה היה צריך להיות משוה אחר לגמרי בתחילת החיים, אבל מאחר והמומנטום עבר – המיניות תופסת את המקום הזה. ההקשבה והאמפטיה העמוקה יכולה להרגיע את האדם, שנשען יותר על ההבנה של המטפל את הטרגדיה שלו ופחות על הפרוורסיה. אי אפשר לתקן את העבר, אבל אפשר למלא את מה שאין על ידי אמפטיה. לכן חייבים להיות אמפטיים – גם לסימפטום הנוראי והמוזר ביותר. המחלה היא לעולם לא הדבר הכי גרוע שקורה לאדם. תמיד יש שם אימה בלתי נסבלת, שהמחלה היא ניסיון לתרגם.

הומוסקסואליות -

פרויד אומר שלאדיפוס יש שתי צורות – הצורה המוכרת ואת הצורה ההופכית – אותה תשוקה מתעוררת גם כלפי ההורה בין אותו המין. יש התפתחות לאורך שלבים – אוראלי, אנאלי, גניטלי כאשר הכיוון הוא להטרוסקסואליות.

קוהוט אומר שבאנליזות רואים הרבה הומוסקסואליות – יש לזה תמיד תשתית, ופוגשים את זה יותר מול מצבים של שבר ומצוקה. יש לו טולרנטיות מאד גדולה כלפי הומוסקסואליות (לא ברור שקוהוט עצמו לא היה הומוסקסואל). הוא הכיר בזה שיש טווח מאד רחב של אפשרויות – לא חייבים להכריע, אדם יכול לחיות כהטרוסקסואל ושיהיו לו פנטזיות הומוסקסואליות. הוא מתאר הרבה פנטזיות הומוסקסואליות של גברים.

התוקפנות הבוגרת

קוהוט מתאר את התוקפנות הבוגרת הבריאה כאסרטיביות – יכולת לחתור אל עבר מטרות בידיעה שיש בעולם יריבים, שיש להם אינטרסים מנוגדים שלי, ואני עושה מה שביכולתי, בהתאמה עם הערכים שלי, כדי להשיג את מטרותיי. יש לי מידה של אמפטיה ליריביי.

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

המצב המשובש, של הזעם הנרקיסיסיטי הוא מצב אחר לגמרי – הזעם הנרקיסיסטי צומח מתוך הזעם הארכאי – מצב בו אין מובחנות בין עצמי והסביבה, ואז מי שפגע בי אינו נפרד ממני, והוא מאד מאד מאיים עלי. יש רצון לנקום. הפגיעה נחווית כעלבון מאד רציני. אין לגיטימציה פנימית לזה שלאחר יש צרכים ורצונות אחרים משלי. יש תחושה שחלק מהעצמי בגד. יש ציפיה שהסביבה תהיה בהתאמה אלי- ואם זה לא כך זו חוויה קטסטרופלית. וכנגד זה יש התקפה מאד רצינית.

אנשים שחיי הזוגיות שלהם מרים, כי החוויה של האחר היא שבן הזוג שתלטני, טיראני, לא נותן מרחב. קשה לאנשים האלה לקיים מערכות יחסים, וקשה לטפל באנשים שמועדים למצבים כאלה.

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

קוהוט מדבר על הצורות המאוחרות, המפותחות של הנרקיסיזם. (יש מאמר – צורות והתמרות של נרקיסיזם. קשה ארוך ומייגע. לא בחומר הקריאה). הוא מדבר על מה קורה כשאדם כבר אינו אחוז בנרקיסיזם שלו – אינו כל כך תלוי בהיענות המיידית הממשית של הזולתעצמי. הוא אומר שלשלב הזה יש כמה סימנים:

• יכולת להומור – כשאדם מצליח להיות במידה של הומור כלפי עצמו וכלפי החיים
• קבלה של הסופיות, של המוות
• החכמה – מתאר את החכמה האנושית כעמדה אנושית שהיא מעבר לספירה הקוגינטיבית. שייך לשלב מאוחר יותר בחיים. יכולת לגבור מעבר לנרקיסיסזם – נשנענת על קבלה של המוגבלויות – אינטלקטואליות, הפיזיות – לא ציניות אלא ידיעת היכולות והמוגבלות. עמדה יציבה של האנושיות מול החיים ומול העולם. החכמים מסוגלים לחוש פרופורציה ואירוניה כלפי הישגי האינדיבידואל – כלפי ההישגים האינטלקטואליים של עצמם – יש מן דכדוך מסויים, וקבלה שקטה שלי, של החיים שהיו לי. עמדה אופטימית מול המין האנושי – יכולת לחיות בשחרור מהתלות הנרקיסיסטית.

  

פילוסופיה חדשה א' - תרגול 9 (שפינוזה, ספר ראשון)

תרגול 9 15.05.2012

שפינוזה

על התרגיל – התרגיל מפורט כדי שלא נתברבר.

על לייבניץ – לשאול האם ללייבניץ ולוק יש אותו מובן של טבוע מלידה / ידיעה. (אולי כן ואולי לא. נראה לי שלא). לשם הוא מכוון.

ספר ראשון

הגדרות

1. דקרט – אלוהים - מהותו כוללת את קיומו (בניגוד לדברים אחרים).

אצל שפינוזה יש שאלה אם הוא מניח את קיום האל או מוכיח אותו. שפינוזה אומר שאלוהים הוא סיבת עצמו. (אפשר לומר שהוא אומר שאם יש משהו שהוא סיבת עצמו אז אלוהים קיים. או שאם אלוהים קיים אז הוא קיים בהכרח).

המושג סיבת עצמו, למה הכוונה? שפינוזה אף פעם לא הגדיר סיבה, פורמלית, בכתביו (הוא הגדיר כל מיני סוגי סיבות). זאת למרות שהוא משתמש במונח הזה המון. מתוך מאמר על תיקון השכל, שפינוזה מגדיר מעגל: “על מנת שהגדרה תישמר מושלמת... אביא כדוגמא איזה דבר מופשט... העיגול... אם נגדירו כצורה בה כל הקוים נמשכים מן המרכז אל ההיקף שווים (הוא אומר שזה תכונה ולא הגדרה)...” לכן יש להקפיד בהגדרה על סיבה ברורה – למשל – מעגל הוא צורה המצטיירת על ידי מחוגה.

כלומר, סיבה אצל שפינוזה – זה לא מה שאנחנו חושבים, סיבה מכנית, אלא הטעם, ההסבר, ההבנה של הדבר. לכן גם ללוגיקה יש סיבה. יש הבדל בין הכרח / סיבה – להבין את ההכרח הלוגי זה לא להבין את הסיבה. סיבה היא מעבר ללוגיקה, זה להבין מנקודת המבט של הנצח.

2. סופי בסוגו – גוף יכול להגביל גוף, מחשבה יכולה להגביל מחשבה (למשל – מחשבה על טוש ומחשבה על אוניית קיטור משוכללת – מחשבה על טוש היא פשוטה יותר) אבל הם לא יכולים להגביל אחד את השני.
3. עצם – יש לו היבט אונטולוגי והיבט אפיסטמולוגי. מה שיוצא זה שכדי לחשוב על שולחן צריך להניח את אלוהים.
4. יש שאלה האם תואר אצל ספינוזה הוא סובייקטיבי (איך שהשכל תופס על אודות העצם) או אובייקטיבי (מה שמכונן את העצם). תואר התפשטות – להסביר נוירונלית מה זה כאב, אהבה. לעומת זאת, אפשר להסביר במונחים מנטליים. אצל שפינוזה אלו שני תיאורים של אותו דבר. יש הקבלה בין תיאור פיזיקלי ומנטלי. (אין רדוקציה של אחד לשני).
5. אופן – מטאפורה: אם השולחן הזה הוא עצם, אז מה יהיה אופן של שולחן? (בהנחה שהשולחן הוא עצם, כוליות) – אופן זה רגל, המדף... כמובן ששפינוזה לא מתייחס לשולחן, אלא העצם אצלו זה הכוליות. אהוד ברק משמש בשלושה תפקידים – בעל פלולה, יושב ראש מפלגה ושר הביטחון. שר הביטחון יכול להכריז על מצב חרום, יושב ראש מפלגה לא. אז הנה שני משפטים נכונים: אהוד ברק רשאי להכריז על מצב חרום, אהוד ברק לא רשאי להכריז על מצב חרום. אין סתירה! כך אפשר להתייחס לשולחן באשר הוא עצם, ולשולחן באשר הוא איקס, ואז אפשר לדבר על אופנים. אפשר לייחס פרדיקטים שונים כתלות באיך שמתייחסים לזה. העובדה שיש לאלוהים אופנים לא פוגמת בכך שיש בעצם רק דבר אחד. כמו אהוד ברק – אפשר לייחס לו פרדיקטים שונים בתפקידים שונים, אבל זה אותו אהוד ברק.
6. מה ההבדל בין אינסופי בסוגו ואינסופי מוחלט – מחשבה היא אינסופית בסוגה – יש לה תארים אינסופיים של מחשבה, אבל אין בה תארים של התפשטות (?), אלוהים הוא אינסופי מוחלט (ורק הוא).
7. בדרך כלל חופש מנוגד להכרח, כאן אצל שפינוזה חופש מוגדר על ידי הכרח. הדבר החופשי היחידי לפי זה הוא העצם, אלוהים – למה הוא חופשי? כי הוא פועל מתוך הכרח טבעו בלבד. ההפך מחופש הוא כפוי. כפוי = כפיה חיצונית, הכרח = חיוב לפעול לפי הטבע הפנימי. (למה אלוהים לא כפוי (מבחוץ)? כי אין לו חוץ!).
8. נצח – למשל אם נותנים לי סם מיוחד ואני חי לנצח. האם אני נצחי? לא! כי התמדה בזמן זה משהו אחר. הרעיון הוא לא אינסוף זמן, אלא הגדרה קטגורית אחרת – לתכונות המשולש ביחס למשולש אין זמן בו הם היו וזמן שלא, הן נצחיות.

אקסיומות -

1. רק אלוהים נמצא בתוך עצמו, כל השאר נמצא בו.
2. -
3. -
4. לפי הנספח, שמכירים את הסיבה האמיתית נעלם ההסבר התלמידי.
5. (ההצעה שלו לדייטים).
6. נדבר על זה.
7. מה שאפשר לחשוב עליו כלא קיים (למשל – מישהו בכיתה), כלומר הקיום אינו אינהרנטי למושג.

למבחן – צריך לדעת בגדול את העיקרים של המטאפיזיקה, לא צריך לזכור הוכחות גיאומטריות למשפטים ספציפיים. מה שלמדנו בפירוט (למשל, הוכחה לקיום אלוהים של דקארט) צריך לדעת בפירוט.

שפינוזה מדבר על שני עצמים – זה היפותטית, בסוף הוא אומר שיש רק עצם אחד.

עמוד 82 - “מכאן נוכל להגיע" -

משפט 10 בעיון – הפרשנות האובייקטיבית (יש ויכוח בינה לבין הסובייקטיבית) באה יותר לידי ביטוי.

משפט 11 – לא ניכנס להוכחה לקיום האל. אלוהים קיים בהכרח. יש לו אינסוף תארים. זה שהוא קיים לא אומר שהאופנים ממשיים (אהוד ברק).

עמוד 85, פסקה שניה -

יש בטקסט הזה לפחות חמש הוכחות לקיום האל. אי אפשר לדעת מה זה 'קיים', אפילו כדימוי, בלי להניח מראש את אלוהים.

משפט 15 – אלוהים הוא היחיד שמושג מתוך עצמו וקיים מתוך עצמו. אנחנו, על האופנים – לא.

הצעה – לקרוא את העיון למשפט 15 (בעמוד 90). יש בעיה תיאולגית ששפינוזה מתמודד איתה. הוא אומר שאלוהים הוא הכל, אבל אלוהים הוא לא מתפשט – הוא לא אובייקטי בטבע. אז איך זה יכול להיות?

משפט 17 והלאה (דברים שאין במודל) – חשוב!

חופשי – מחוץ לשרשרת הסיבתית. לא מענישים נמר שטרף צבי, כי זה אינסטינקט. אדם שרצח, (ולא הוכח שאינו חופשי) – כן.

עיון – לפי שפינוזה אלוהים לא היה יכול לברוא מתמטיקה אחרת (לפי דקארט כן) (?). לפי שפינוזה אין לאלוהים רצון (לפי דקארט כן – אם היה רוצה היה בורא כך, ואם היה רוצה אחרת היה בורא אחרת).

מושג העוצמה של אלוהים של האנשים ששפינוזה מתנגד אליהם – אלוהים שהכל יכולת שלו פירושה שתמיד יש לו פוטנציאל לברוא את כל מה שהוא רוצה. זהו אלוהים שלא ברא את כל מה שהוא יכול, אחרת כבר לא היה כל יכול. הוא לא מימש את כל הפוטנציאל שלו. הפוטנציאל הלא ממושש הוא העוצמה. (אלוהים כילד מוגבל – יש לו פוטנציאל!) יש אינסוף עולמות אפשריים, ומתוכם הוא ברא רק אחד, אומרים אותם אנשים (לפי שפינוזה יש רק עולם אפשרי אחד). שפינוזה מכוון בעצם לדקארט – לאדישות של אלוהים שהיא החופש שלו שעליה דיבר דקארט. “אלוהים הוא מושלם כי תמיד יש לו פרחים בקנה".

לפי שפינוזה אלוהים הוא כל כולו בפועל, הוא לא פוטנציאל. לפי שפינוזה אם אלוהים הוא בכח הוא לא מושלם. לפי שפינוזה אין לאלוהים עוד אפשרויות. שלווה סטואית – אין עוד אפשרויות! לעלות לדרגת ההכרה השלישית היא להעיף את האופציה לעוד אפשרויות. כולל אצל אלוהים. (זה גוזר מתמטיקה אחרת, לוגיקה אחרת... גם אין זמן בסופו של דבר).

שפינוזה אומר שכלבים בשמים לא נובחים. אם אנחנו רוצים לייחס את האטריבוטים 'שכל' ו'רצון' לאלוהים יש לזה משמעות אחרת לגמרי – שיתוף השם. תאונה לשונית! ציר בפרלמנט אינו ציר בדלת.

מהו שכל?

בני אדם – יש דבר ואז יודעים אותו. מאוחר לדבר.

אלוהים – אי אפשר לתאר אותו כמישהו שצובר ניסיון. השכל שלו אינו מאוחר לדברים שהוא יודע.

שכל אלוהי נבדל משכלנו גם מבחינת המהות וגם מבחינת הקיום. מדובר בדברים שונים לגמרי.

רצון (עמוד 111)-

בני אדם -

אלוהים -

אין הבדל בין השכל של האלוהים לרצון של אלוהים, זה אותו דבר.

אובייקטיבי / צורני (אצל דקרט – פורמלי) -

אובייטיבי [היצגי] – העץ כפי שהוא בתודעה שלי (בדיוק מה שאנחנו בדרך כלל קוראים לו סובייקטיבי).

צורני-פורמאלי [בפועל]- באמת קיים שם עץ

סיבה טרנזיטיבית – חיצונית. (לא סיבה במובן הפורמלי).

איממנטי/ טרנזיטיבי, עוד משהו, טובע / טבוע – הכל בא לבטא את אותו רעיון.

נקודה למחשבה לגבי זהות -

“אלוהים או הטבע" -

• אלילות - אלילות הוא אובייקט בעולם
• אפשר לצייר כל מיני יחסים בין אלוהים והעולם, בדיאגרמות ון.
• אצל שפינוזה – המעגלים חופפים. יש זהות בין אלוהים והטבע – אף אחד מהם לא חורג מהשני.

אבנורמלית - שיעור 9 - הפרעות מצב רוח

שיעור 9 13.05.2012

הפרעות מצב רוח

תרצה אתר, סופרת, מחזאית, משוררת ועוד דברים. התאבדה (כנראה) בקפיצה מהחלון בקומה השישית. הוא מביא שיר שלה (למרות הכל, הכל נגמר). היו לה ניסיונות אובדניים במהלך השנים, שמאד הדאיגו את אבא שלה – נתן אלתרמן. אחרי אחד מניסיונות ההתאבדות שלה כשהיתה צעירה הוא כתב שיר (שמרי נפשך כוחות שמרי). הוא מנסה להבין (בתחילת השיר) את הבת שלו ללא הצלחה. בבית השלישי הוא מצליח להבין את הדיכאון, ובחצי השני הוא משתמש בדימוי שחוזה בצורה די מצמררת את העתיד.

יש כמה סוגי הפרעות מצב רוח. נתמקד בעיקר בדיכאון מז'ורי (המכונה קליני, באופן לא פורמלי). הפרעה קשה להמשגה, כי היא לא רק דיכאון. מדובר בהפרעה הבודדת הכי נפוצה שיש. 1 מכל חמישה אנשים יסבלו מהפרעה זו במהלך חייהם. מה שמבלבל הוא שכולנו חווים חוויות על הרצף של דיכאון, וחשוב להבין את ההבדל.

רכיבים של המשגות הפרעות מצב רוח:

• אפיזודה דיכאונית – תקופה של לפחות שבועיים בה מצב הרוח והתפקוד משתנים באופן מובחן.
• אפיזודה מאנית – שבוע (ואפילו פחות) בו יש מצב רוח אופורי בצורה לא בריאה (לאו דוקא מצב רוח טוב. יכול להיות מן רגזנות, עוררות).
• אפיזודה היפו מאנית – כמו מאנית אבל פחות. לא יכולה לכלול מאפיינים פסיכוטיים.

איך זה נראה על ציר הזמן?

• אפיזודי
• כרוני
• משתנה בצורה מאד מהירה

אפיזודה דיכאונית – הרכיב הכי חשוב, שמגדיר את הדיכאון המז'ורי: (צריך 5 מתוכם, לפחות אחד מבין השתיים הראשונים)

1. מצב רוח דיכאוני כל היום, כמעט כל יום, במשך שבועיים
2. או: חוסר עניין, אנהדוניה, חוסר מוטיבציה לעשות דברים (בדרך כלל שני הראשונים באים יחד. אחד מהם חייב להיות).
3. הפרעות תיאבון
4. הפרעות שינה
5. תנועתיות מוגזמת (קופצניות) או מופחתת (כבדות). כל אלה ביחס לבייסליין של האדם.
6. עייפות
7. תחושת חוסר ערך עצמי, אשמה
8. קשיים בריכוז וחשיבה
9. מחשבות אובדניות (פסיבי – הלוואי ולא הייתי קם, עד אקטיביות – תכנון קונקרטי).

הסימפטומים גורמים למצוקה ודיסטרס.

הם לא תוצאה של טיפול תרופתי או מצב רפואי. יש מחלות שמובילות לסימפטומים שדומים לדיכאון, והדס"מ מנסה להפריד.

לא תוצאה של אבל (בינתיים, יכול להשתנות בדס"מ הבא)

אפיזודה מאנית -

מצב רוח טוב בצורה לא בריאה, פעמים רבות מלווה ברוגז.

• הערכה עצמית גבוהה עד כדי גרנדיוזיות (זה צריך להיות משהו שלא היה לפני זה)
• הצורך בשינה יורד – זה לא שיש לו קושי לישון, כמו באינסומניה
• דיבור לחוץ - משפטים נכנסים אחד לתוך השני. קשה לדעת באבחון אם זה רגיל, אנשים בסביבה ידעו
• מחשבות 'עפות' – מלא רעיונות (שוב – יותר מדרך כלל!)
• דעתו של האדם מוסחת בקלות
• פעילות גבוהה שיכולה להיות מכוונת למטרה מסויימת (למרות המחשבות הלא בהירות).
• פעילויות (מין, בזבוז כסף, סמים אלכוהול) עם תוצאות שיכולות להיות בעייתיות מאד.

ולמרות כל זה ישנה מצוקה, דיסטרסט ובעיה תפקודית, למרות שעל פניו זה נשמע די טוב.

אפיזודה היפומאנית -

זה במיוחד מבלבל.

אותם סימפטומים כמו אפיזודה מאנית, אבל:

• יותר קצרה בזמן
• חומרה פחותה של בעיות – הם פעילים ונמרצים, אבל לא עושים שום דבר בעייתי.
• אין סימנים פסיכוטיים (תפיסת מציאות בעייתית).
• א-ב-ל הסימנים חייבים להיות די חמורים. הם פשוט פחות בהשוואה לאפיזודה מאנית.
• אם יש סימנים פסיכוטיים כלשהם, או נדרש אשפוז – זאת אפיזודה מאנית ולא היפומאנית!

הפרעות יוני פולריות – חד קוטביות -

תמיד בכיוון הדיכאוני!

• MDD – לפחות אפיזודה דיכאונית אחת. בד"כ אנשים מגיעים לאבחון בזמן האפיזודה. חשוב לדעת אם זאת אפיזודה ראשונה או היו עוד בעבר (מבחינת הדס"מ והטיפול). התקופה שבין האפיזודות הדיכאוניות היא טריקית – כי לפעמים לא יודעים אם זאת אפיזודה היפו-מאנית. אבל MDD זה רק אם אין אפיזודה היפו-מאנית.
• דיסטימיה – סוג של דיכאון מוחלש, והרבה יותר ארוך מבחינת משך הזמן. מדובר בלפחות שנתיים ופעמים רבות יותר מזה בהן זה כמעט תמיד כך. יש 3-4 סימפטומים מתוך הרשימה (במקום 5). אפשר לתפוס דיסיטימיה כמעין הפרעת אישיות דיכאונית. האדם כמעט תמיד, במשך שנים, במצב רוח שפוף. הדס"מ מתנה את זה באי קיום אפיזודה דיכאונית בשנתיים הראשונות.
• דיכאון כפול – MDD+דיסטימיה – יש דיסטימיה כמעט תמיד, ומדי פעם יש החמרה קשה.

הפרעות בי פולריות -

• ביפולר 1 – לפחות אפיזודה מאנית אחת
• ביפולר 2 – לפחות אפיזודה דיכאונית אחת ואפיזודה היפומאנית. יותר מוחלש – אף פעם אין אפיזודה מאנית מלאה! ברגע שיש הפרעות תפקוד רציניות / אשפוז / סימנים פסיכוטיים, זה ביפולר 1.
• ציקלוטימיה – הפרעה גלית של מצב רוח דיכאוני ומאני, תנודות כל הזמן (יומיים כך, יומיים כך...) מאד נדיר.

הדיכאון (עוצמתו, משכו) לא מבחין בין ביפולר 1 וביפולר 2, אלא רק עוצמת האפיזודה המאנית.

סוגים שונים של דיכאון -

• (הנפוץ ביותר) דיכאון עם מאפיינים מלנכוליים. הדיכאון הסטריאוטיפי. חוסר יכולת להנות, חוסר תגובתיות. אינסומניה- התעוררויות מוקדמות בבוקר. (זה מה שנראה אצל סטיירון). עוד דברים.
• דיכאון עם מאפיינים קטטוניים – האדם בקושי זז.
• דיכאון עם מאפיינים לא טיפוסיים – יש מאפיינים הפוכים, רואים פחות, מבלבל – יותר תיאבון, ישן יותר.
• דיכאון אחרי לידה (בינתיים אינו הגדרה נפרדת) – אותו דיכאון, רק שהוא בא על הרקע של לידה.
• SAD – דיכאון עם דפוס עונתי – נפוץ יותר באזורים מסויימים של כדור הארץ.
• דיכאון עם מאפיינים פסיכוטיים - אולי הקשה ביותר לטיפול. לא מאניה דפרסיה, אלא לגמרי דיכאון, אבל יש דלוזיות (מחשבות שוא, לא מעוגנות במציאות של אשמה, הלקאה עצמית).

דיכאון יוניפולרי, דיכאון ביפולרי – מה ההבדל?

דיכאון יוניפולרי – די נפוץ, יותר אצל נשים, מתחיל יחסית מאוחר – די נדיר אצל ילדים, הטיפול שרלוונטי הוא CBT או תרופות SSRI's, ומאד קשור להפרעות חרדה.

דיכאון ביפולרי – הרבה פחות נפוף, נפוף באופן שווה אצל גברים ואצל נשים, מתחיל לרב מוקדם יותר, התרופות שונות לחלוטין – מגיב לליתיום, CBT יותר יעיל (?) בדיכאון ביפולרי, פחות קשור להפרעות חרדה.

כלומר, האלמנט של הדיכאון זהה, אבל במובנים רבים מדובר בהפרעות שונות לחלוטין.

גישות לסיווג של הפרעות -

(למשל, דיברנו על הטענה שיש OSD's שונים שאין בינהם קשר).

• מפצלים splitters מול מאגדים (מגבששים?) lumpers – מפצלים מנסים להבחין כמה שיותר, לפצל להפרעות שונות, לעומת המאגדים – שמנסים לאגד ולצמצם את מספר ההפרעות. מאגדים לא רוצים שלכל אדם תהיה הפרעה מיוחדת משלו.

לכל כלי יש את המהימנות שלו, והמהימנות היא חסם עליון לתוקף. כשמודדים חרדה ודיכאון, אבל בקרב אוכלוסייה נורמלית מקבלים מתאם 0.6-0.7 בינהם. כלומר – אנחנו מודדים דברים דומים. קשה להבחין בינהם.

דבר שני הוא קומורבידיות – אחוז גבוה מהאנשים שיש להם הפרעות חרדה יש להם גם דיכאון (הרבה פחות בפוביות ספציפיות).

המהדורה המודרנית הראשונה של הDSM (מהדורה שלישית) החליטה שאין קומורבידיות, וההפרעה היחידה שיש היא הדומיננטית. בגרסה הבאה ראו שזה לא הולך, אז אפשרו קומורבידיות.

גם דיכאון וגם חרדה מבטאים רמות גבוהות של דיסטרס. עד כדי כך שאם נמדוד את רמות החרדה של אנשים עם הפרעות שונות, נמצא את רמות החרדה הגבוהות ביותר דוקא אצל אנשים שיש להן דיכאון. דיכאון כולל המון חרדה! זה לא רק עצב. גם דיכאון וגם חרדה הם פעמים רבות תוצאה של אירועי חיים. בדרך כלל יש קודם חרדה ואז דיכאון. הרעיון הוא שהמשאבים של האדם פחות או יותר מתכלים.

יש שיתוף גנטי חזק בין רב הפרעות החרדה והדיכאון, והם מגיבים בערך לאותם סוגים של טיפולים -

• CBT שעוסק בדיכאון
• SSRI's
• עוד משהו

יש אלמנט לא ספציפי שקיים בכל ההפרעות, ואת האלמנט הספציפי, שהוא ספציפי להפרעה. למודלים שממדלים את זה ככה קוראים מודלים הירארכיים.

האלמנט הלא ספציפי דומה מאד לN מחמשת הגדולים. יש מרכיבים שסמנטית קשורים יותר לחרדה וכאלה שקשורים יותר לדיכאון, וגם כאלה שנראה, לפחות בדס"מ, אצל שניהם. יש הבדל בין הפרעות שונות ברמה של הgeneral distress שמאפיינת אותם.

אפקט חיובי ושלילי הם אורתוגונליים, ולא נמצאים בקצוות שונים של אותו הרצף (אפשר להיות גבוהה בשניהם, או נמוך בשניהם).

חסר איזה רבע שעה

מחקר שעשה המון רעש – לא רק בנושא דיכאון אלא באופן כללי - הקשר בין סביבה ותורשה. ממצא מרתק – אינטראקציה, בגן יבוא לידי ביטוי כתנאי באירועי חיים – סביבה.

במחקר ממש גדול – מגה אנליסיס – ניסו לבדוק אם הממצא הזה עדיין מחזיק ולא הצליחו למצוא את האינטראקציה בין סוג המופע של הגן לבין אירועי החיים אלא רק השתחזר קו ישר מעבר לאירועי החיים. יש גם ביקורת על המחקר הזה.

גורמים התנהגותיים ובין אישיים

ללא ספק אחד מסוגי הטיפול היותר שנויים במחלוקת אבל היותר יעילים הוא ECT – שוקים חשמליים במח. אנחנו רואים הרצאה בטד ממישהו שחווה את אותו סוג של טיפול על עצמו.