פילוסופיה של המדע - שיעור 8 - הבעיה הלוגית של האינדוקציה + אישוש

שיעור 8 17.05.2012

פרק 8 – הבעיה הלוגית של האינדוקציה ובעיית הרלוונטיות– המשך

שבוע שעבר – העלינו את הבעיה הלוגית של האינדוקציה (-היסק מכליל הוא בלתי תקף). השאלה היא אם יש דרך לפתור את הבעיה (לנסות להתמודד איתה. צריך לחשוב באיזה מובן כל התמודדות פותרת את הבעיה, כי פתרון לוגי פשוט אין). יש אנשים שהעובדרה הזאת מאד הטרידה – למשל יום וראסל, ונותרה להם השאלה למה אנחנו מתעקשים לבסס את ההאמנות שלנו על היסקים בלתי תקפים. השאלה היא אם יש לנו ברירה, אבל גם אם אין ברירה – זה לא הופך את זה לרציונלי.

סוזאן האק: השוואה בין דדוקציה ואינדוקציה. יש שני סוגי היסקים – תחשיב אינדוקטיבי ותחשיב דדוקטיבי. אם קבלת ההיסק הדדוקטיבי לא בעייתית פחות מקבלת ההסיק האינדוקטיבי, אנחנו יכולים להירגע – כי זה אומר שאין תהליך טוב יותר.

להיסק הדדוקטיבי יש יתרון עצום והוא שימור אמת – אם ההנחות אמיתיות אז בברור המסקנה אמיתית, ולכן אם נברר את אמיתות ההנחות נוכל לסמוך מיד על אמיתות המסקנות. מצד שני, דוקא ביתרון העצום הזה יש חיסרון – כי במסקנה של היסק דדוקטיבי אין יותר ממה שלמדנו בהנחות. לא למדנו שום דבר חדש! המסקנה היא מניפולציה על ההנחות. אין בה שום דבר חדש בהגדרה (אם ההיסק תקף). אז מה עוזר לנו ההיסק הדדוקטיבי? זו מניפולציה לא טריוויאלית על ההנחות – זו לא העתקת הנחה אלא שילוב בינהן. אז נותרת שאלה האם בתהליך דדוקטיבי (למשל – הוכחות מורכבות במתמטיקה) אנו לומדים משהו חדש או לא (השאלה תעלה היום בהמשך). היסק דדוקטיבי יהיה פורה רק אם אנחנו לא יודעים את המסקנה שלו.

לעומת זאת, היסק אינדוקטיבי אינו משמר אמת. מצד שני, המסקנה היא דבר חדש, אנחנו לומדים משהו חדש. ואנחנו רוצים ללמוד דברים חדשים! השאלה היא איך אפשר לעשות את זה בצורה קבילה, למרות שבכל מקרה אין ערובה לכך שהמסקנה אמיתית.

גודמן מציע להשוות בין שני סוגי ההיסקים ע"י ההיסטוריה שלהם, איך נוצרו. אנשים אספו טיעונים שהם רוצים להצדיק, וכשהכלילו אותם מצאו שתי משפחות של צורות היסק – דדוקציה ואינדוקציה. מזה זיקקו את הכללים, בדקו מה נובע מהם ואם זה רצוי, ואז 'שיפצו' את הכללים עד לשיווי משקל. מהבחינה הזאת אין הבדל בין שתי צורות ההיסק.

שורה תחתונה של גודמן, האק ודומיהם - אנחנו מעמידים אינדוקציה במבחן הדדוקציה וזה לא טריוויאלי – זה לא מבחן הוגן לאינדוקציה. זה להשוות מין בשאינו מינו. שימור אמת זה קריטריון מעולם הדדוקציה, ולא מעניין בקשר לדדוקציה.

כיוון אחר של פתרון – הנחות סדירות. התופעה של הנחת סיבתיות היא תופעה מאד בעייתית מאז שיום הפנה את תשומת ליבנו לכך. יום: אנחנו רואים סדירויות בעולם, אנחנו רואים קורולציה בין תופעות - זה אחר זה או זה ליד זה, אבל מכך לא נובע שזה בגלל זה. המעבר מטענה 'א קרה לפני ב' ל'ב קרה בגלל א' הוא לא תקף, זה כשל. השאלה היא אם זה כשל – האם מסדירות נובע סיבתיות או לא.

בדומה, ישנה גם ביקורת על המושג של חוקי טבע – אם יש חוק יש מחוקק. יש לרעיון הזה יסודות דתיים, אבל אם מסתכלים על זה בעיניים לא דתיות – מנסים להבין מה זה חוק ללא מחוקק, אנחנו רואים שהטבע מתנהג כאילו יש חוק, או שבאמת יש חוק. אם יש חוק באמת אז יש משהו מעל התופעות והסדירויות. השאלה היא מה מייצר את החוק הזה, למה הטבע מתיית לו (הוא מפחד מעונש?). כשם שיום לא ראה סדירות, דיוויד לואיס אומר שאין חוקים. הוא אומר שיש סדירות וזה כל מה שאפשר לומר. סדירות אפשר לנסח בקיצור במה שאנחנו קוריאם לו חוקי טבע, אבל זה סתם כינוי לתיאור חסכני, אין באמת חוקים.

הרעיון הוא שאם נתחיל ממשפט של הכללה – שיש בטבע סדירות, ואחר כך אנחנו צופים בשורה של תופעות שמתאימות לסדירות, אז הסדירות נותנת טעם להכללה, ומייצרת ציפיה שהתופעה הבאה תפעל בהתאם.

נשאלת השאלה מנין לנו הסברה שיש סדירות.

כמובן שאפשר לראות את המחשבה שיש סדירות כמחשבה אינדוקטיבית – משהו קרה עד עכשיו, אנחנו מצפים שזה ימשיך להיות כך. יש כאן הכנסה של סיבתיות. אבל יש מי שיגיד שהוא מניח את זה אפריורית (באופן שלא מתבסס על ניסיון) ואז עולה השאלה של הצדקת הרעיונות.

אם כך, הנחת סדירות מסייעת להתמודד עם בעיית האינדוקציה, אבל הבחירה בסדירות משאירה שאלות פתוחות: למה אנחנו חושבים שיש סדירות? איך אנחנו יודעים שזיהינו את הסדירות הנכונה? (בעבר היו טעויות בכך).

ראינו שני התמודדויות עם הבעיה הלוגית – השוואת אינדוקציה ודדוקציה והנחת הסדירות.

פוזיטיביסטים לוגיים – עיקרון הניתנות לאימות – פסוק הוא בעל משמעות אם אפשר לתרגם אותו לצירוף לוגי של משפטי תצפית.

מדוע הבעיה הלוגית של האינדוקציה היא חמורה במיוחד עבור הפוזיטיביסטים הלוגיים?

כי לאור הבעיה הלוגית של האינדוקציה אי אפשר לתרגם משפט כללי לצירוף לוגי של משפטי תצפית, כי הוא מדבר על אינסוף מקרים. לכן, למשל, המשפט השני של ניוטון הוא חסר משמעות עבור הפוזולוגיים. זה בעייתי עבורם, כי הם ראו במדע פרדיגמה לאופן חקירה נכון של העולם. אולם, לב ליבו של המדע אלו המפשטים הכלליים האלה, שלא עומדים הקריטריון של הניתנות לאימות. יוצא שהם זורקים את התינוק יחד עם האמבט – הם נשארו עם עיקרון הניתנות לאימות אבל הוא לא חל על שום דבר. הם לא יכלו להציל שום מפעל אינטלקטואלי. ההתמודדות שלהם היא הנושא ממנו נתחיל היום. (הכיוון לפתרון הוא אבחנה בין הקשר הגילוי להקשר הצידוק).

עיקרון הרלוונטיות -

לבייקון מייחסים את הרעיון של האינדוקציה. הוא אומר שצריך לצאת אל הטבע, ללא דעות מוקדמות, לצפות בו, לאסוף תצפיות, לחזור איתן, למיין אותן ולהכליל, ובאופן הזה נגלה את חוקי הטבע. זהו המדע. אם נצא לטבע עם דעות מוקדמות לא נאפשר לטבע ללמד אותנו.

דוגמאות -

תמונה של ברויגל "ישו נושא את הצלב". (אורלי ביקשה מהכיתה להעלות כותרות אינפורמטיביות. היו כל מיני הצעות, זאת לא היתה אף אחת מהן). הכותרת מתייחסת לדמות זניחה בגודלה שבקושי אפשר לראות. יש מורכבות גדולה של התמונה, נוף, דמויות מוגדלות (שאינן מרכזיות עבור הצייר). זאת בעיית הרלוונטיות, שאומרת שכשאנחנו יוצאים לטבע בלי דעות מוקדמות רב הסיכויים שנחמיץ את העיקר – לא נשים לב לפרטים קטנים, או שניתן להם משמעות לגמרי שונה, ונחמיץ את הדברים שהם חשובים באמת. תפוחים נפלו מעצים במשך אלפי שנים, אבל ניוטון (לפי האגדה) ראה את זה אחרת. היכולת להסתכל על דברים טריוויאליים ולהתפלא חשובה במדע.

רופא ניגש לבדוק חולה הרופא יסתכל על החולה, או אם הוא הוליסטי הוא יסתכל (בהתאם לדרגת ההוליסטיות שלו) על כל גופו, על נסיבות חייו, על מצב הכוכבים ביום בו הוא נולד. השאלה היא מה הוא מגדיר כרלוונטי. זאת בעיית הרלוונטיות.

לפני כמה זמן פורסמה תוכנת מחשב של פרופסור הוד ליפסון בשם יוריקה. זוהי תוכנה שמריצים על נתונים, והיא מזהה חוקיות ומציגה אותה כמשוואה. מה שהתוכנה עושה דומה למה שבייקון אומר. אוספת נתונים, מחפשת סדירויות ומכלילה לנוסחאות מתמטיות, ולכאורה מכנה גילויים ביקוניים. 'מכונת אינדוקציה'?. אם זאת אכן מכונת אינדוקציה לא היתה בעיית אינדוקציה, כי מחשבים הם מכונות דדוקטיביות. התוכנה מרשימה, אך לא מתגברת על בעיית הרלוונטיות. למה? כי המתכנת מכווין לסוג הנתונים הרלוונטיים ולסוג הנוסחאות. זה שולל אינסוף אלטרנטיבות (למשל, המכונה לא תתייחס לצבע של האובייקטים).

תמונה של חיפוש חיים על המאדים – לכאורה גישוש באפילה, אבל למעשה מתכוונים למשהו מאד ספציפי כשאומרים חיים וכו' – יש הכוונה מאד גדולה.

כאשר שרלוק הולמס (או כל מי שמנסה למצוא פתרון לתעלומה) מנסה לחקור פשע, יש לו כיוון חקירה מוגדר מראש. לפעמים זה מוביל לטעויות (מסוג ראשון או שני...). וזאת בעיית הרלוונטיות.

פרק 9 – אישוש

שלקח מהאמירה שמייחסים לבייקון (בעיית הרלוונטיות) היא שאי אפשר לצאת לטבע כדי לגלות תיאוריות. זה לא יעזור לנו. אנחנו באים איתן מראש, ומשתמשים בהן כדי לאסוף תצפיות. כלומר היצירה של ההשערה הפרלימנטרית (שאיתה אוספים תצפיות) היא לא תהליך לוגי. עבוד הפוזולוגיים זו בעיה קשה וחמורה.

חלק מהתמודדות היא האבחנה בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק -

• הקשר הגילוי – חקירת האופן בו מייצרים תיאוריות, השערות שאיתן יוצאים לטבע לאסוף ולמדוד. זה לא היסק לוגי תקף. מאחר והפוזולוגיים רצו להיצמד ל... הם החליטו שהגילוי הוא לא בתחום שהם חוקרים, זה בתחום הפסיכולוגיה, להם – לוגיקניים, פילוסופים של המדע אין מה לומר בנושא. יש בזה משהו כמעט מיסטי. (באופן קצת אירוני פופר קרא לספר שלו הלוגיקה של הקשר הגילוי, ואז הוא אומר שאין כזאת).
• הקשר הצידוק – כבר יש לנו השערה / תיאוריה, איך בודקים אותה.

כמה מילים על הקשר הגילוי -

מחפשים שיטות לגילוי – יוריסטיקות, כאשר השיטות האלה הן ניסיון חיים, אנשים שעשו דברים, הצליחו והם מספרים לאנשים מה הם עשו.

ראינו שני דוגמאות להקשרים של גילוי -

• גילוי הפניצילין – המגלה טיפל שביטות לטיפול בזיהומים, וגילה שהיה עובש בצלחות הפטרי שהרג את מה שהיה לידו. הוא לא זרק את הצלחת כמזוהמת אלא אמר: יוריקה! גיליתי משהו. ואז מספרים איך הוא עבר לצידוק, אחרי שהיתה לו השערה שעובש משסוג הזה הורג חיידקים מהסוג הזה. שילוב בין מזל והשראה. מי שעוסק ביוריסטיקה יחקור את המדען הזה וינסה לחלץ מזה את ה'טריק'. למשל – לא לזרוק תוצאות ניסוי מקולקלות, להסתכל על זה שוב. למידה מניסיון.
• גילוי מבנה הבנזן על ידי קקולה – דוגמא שחביבה על המפל וחבריו הפוזולוגיים (הוא התעייף, ישב מול האח והתבנן בלהבות שנתנו לו השראה). קקולה מסיים את נאומו ב'הבה נלמד לחלום רבותיי'. זו יוריזטיקה – אני חלמתי, זה הצליח לי, אולי לכם זה יצליח גם. האם זו יוריסטיקה יעילה? בהמשך הוא אומר 'הבה ניזהר מפרסום חלומותינו בטרם בדקנו אותן (מתוך ערות)'. אז זה לא רק חלומות.

יש קורסים לחשיבה יצירתית. הם מסתמכים על יוריסטיקות, אבל אין פרוצדורה מוגדרת לחשיבה יצירתית.

• סרטון על גילוי האוריאה. שוב – גילוי במזל, כמו הרבה סיפורי גילוי של מדענים שהשאירו את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון אבל לא לקחו את זה כתקלה בניסוי אלא הבינו שזה ראוי לתשומת לב. המדען עבר מהקשר הגילוי, הלא לוגי, ועבר להקשר הצידוק.

הקשר הצידוק-

הפוזולוגיים בודקים מה אפשר לעשות לוגית כאשר יש לנו השערה מדעית ביד.

יש השערה H (פשטנות היסטרית).

אנחנו באופן דדוקטיבי מייצרים משפט תנאי – 'אם ההשערה הזאת נכונה אז ____'.

ההשערה שנגזרת מהתיאוריה היא סדרה של משפטי תצפית שאם ההשערה נכונה אמורים לקרות.

בודקים מה שקורה:

• או שמקבלים את התוצאות הצפויות E (על המצגת זה מוצג כהיסק לוגי אבל הדפוס של חיוב המסקנה אינו תקף. אם יש גשם יש עננים. יש עננים, יש גשם – זה לא תקף). אבל אם מה שגוזרים מH מתקיים אז היא מתחזקת, מתאששת.
• או שלא E~ - ואז המסקנה היא הפרכה של התיאוריה. זה טיעון תקף – אפשר להסיק שההשערה שקרית, אפשר לזרוק את ההשערה (בשבוע הבא נסייג את זה).

יש חוסר סימטריה בין אישוש והפרכה. באישוש הטיעון איננו תקף, ובהפרכה הטיעון תקף ונאמר ללא היסוס (בשלב זה) שהתיאוריה הופרכה.

דפוס האישוש – הקשר בינו לבין הכללה:

יש קשר מאד הדוק בין הכללה (מהסוג הלא תקף שראינו) לבין אישוש. שניהם אינדוקטיביים, שניהם טיעונים מרחיבים – במסקנה יש יותר מאשר בהנחות.

הסתברות -

כדרגת האמנה. אם תחזיות על בסיס ההיפותזה מתממשות שוב ושוב דרגת ההאמנה בהיפותזה הולכת וגדלה באופן הדרגתי. את המושג דרגת האמנה מתרגמים להסתברות.

יש מובן של הסתברות שקשור לחיזוי של שכיחויות יחסיות בעתיד (הטלת מטבע) ויש מובן הסתברות שקשור לדרגות האמנה. יש קשר בין המובנים.

(יש מי שפיתח מבחנים התנהגותיים לדרגות האמנה באמצעות הימורים).

באיזו מידה משתנה דרגת ההאמנה בהיפותזה בעקבות ניסוי?

משפט בייס.

סברה – אנשים שרוצים למקסם את תועלותיהם יפעלו באופן שמציית לכללים של תורת ההסתברות. לדוגמא, אם אנחנו רוצים למקסם את הסיכוי שלנו לזכות בהימורים, יש כללים מינימליים שאנחנו צריכים לציית להם, ואם נפר אותם סוכני ההימורים יכולים לגרום לנו בוודאות להפסיד. אפשר להוכיח שאדם שמעדכן את האמנותיו בהתאם לתורת ההסתברות מונע את האפשרות להפסיד בוודאות. לאור זה שתורת ההסתברות היא קריטריון לרציונליות, אם נשתמש בתורת ההסתברות כדי לעדכן את דרגות ההאמנה ננהג באופן רציונלי. לכן רציונלי, גם בהקשר מדעי, לעדכן את האמנותינו בהתאם לתורת ההסתברות.

אקסיומות של תורת ההסתברות (קולמגורוב, 1933) -

• חיובית. הסתברות חייבת להיות חיובית.
• ההסתברות של איחוד כל המאורעות במרחב היא 1.
• ההסתברות של איחוד מאורעות היא סכום הסתברויותיהם.
• הגדרת הסתברות מותנית / כלל המכפלה. למשל – מה ההסתברות שהמניה של טבע תעלה באחוז בתנאי שמדד תל אביב 25 עלה ב2%? ההגדרה של הסתברות מותנית היא מנותקת משהו מההגדרה של ההסתברות התחילית. ההסתברות המותנית היא לא מניפולציה על ההסתברות התחילית.

הסבר על נוסחת בייס. העברת אגפים על הסתברות מותנית.

קיבלנו ביטוי שמאפשר להעריך את התיאוריה, בהסתמך על דרגת ההאמנה המקורית לגבי התיאוריה ומה שנגזר ממנה. משתמשים בזה כדי לעדכן האמנות בדבר התיאוריה בתנאי שחזינו באיזו תופעה. זה הרבה יותר מעודן מהאישוש הדיכוטומי עליו דיברנו קודם. אנחנו אמורים לעדכן את ההאמנות המקוריות שלי בדבר נכונות התיאוריה בהתאם לתצפיות, באופן הדרגתי.

במשפט בייס משתמשים בהקשר האינדוקציה בשני דרכים:

1. אם האמונה בH בהינתן משפט התצפית גדולה יותר ממה שהיא היתה קודם, אז הראיה היא מאוששת.
2. אם זה ההפך – אז הראיה מחלישה את התיאוריה.

ביקורת מרכזית: "ראיות ישנות" -

במשפט יש אותו משקל לדברים שהיו ידועים לפני המצאת התיאוריה וראיות חדשות. ניוטון, למשל, המציא תיאוריה שהתאימה לתצפיות שהיו ידועות לפניו. העניין הוא שאם כל מה שיש לנו זה עדויות ישנות אז קל לבנות תיאוריה – אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים וממציאים תיאוריה שמתאימה למה שכבר יש. הקונץ הגדול של תיאוריה היא ליצור תיאוריה שחוזה (1)בהצלחה (2)דברים מפתיעים. זה נותן חיזוק מאד משמעותי לתיאוריה.

דוגמא – הפרשה של גילוי נפטון: ניוטון השתמש בתצפיות ישנות. זה היה old evidence. ביחס לכוכב הלכת אורנוס התגלה שהתחזיות של ניוטון לא מצליחות. הועלתה השערה כדי להסביר את זה, והיא שהתיאוריה של ניוטון נכונה, וזה כי מחוץ לאורנוס יש כוכב נוסף (נפטון) שמושך את אורנוס אליו, כך שהוא מאיץ ומאיט בהתאם למיקומים שלהם. עשו חישובים ביחס למיקומים של נפטון – כוכב שאותו לא ראו, וכך ידעו לאן לכוון את הטלסקופ, וגילו אותו. אותו דבר היה אחר כך עם פלוטו.

אחר כך היתה פרססיה של מרקורי שלא הצליחו להסביר בעזרת התיאוריה של ניוטון. שוב, הניחו שיש עוד כוכב לכת שעושה את הבלאגן, קראו לו וולקן. אבל לא הצליחו לחשב שום דבר כזה. תורת היחסות של איינשטיין כך הצליחה להסביר.

כלומר – נפטון מחזק את התיאוירה, וולקן מחליש את התיאוריה (לטובת תורת היחסות של איינשטיין).

... משהו על דינזאורים שפספסתי.

איך בוחרים את הH ההתחלתי?

• בייסיאניזם סובייקטיבי – אין מאיפה להתחיל, תתחילו מאיפה שבא לכם. איך זה שבסוף יש קונזצנזוס בין המדענים? סווג' – לא משנה מהם ההסתברויות האפריוריות שלכם, כל עוד זה לא 0 או 1, ככל שיהיו יותר תצפיות ההאמנות שלכם, ששתעדכנו אותם באמצעות משפט בייס יתכנסו לאותו דבר. השאלה היא אם הדבר הזה, שהוא זהה, זאת האמת.
• היסק מרחיב (?)– גישה של מעבר מראיות לתיאוריה. קוראים לה לפעמים אבדוקציה, או היסק להסבר הטוב ביותר. יש לפנינו ראיה, ויש לפנינו אוסף של השערות. איך נבחר את התיאוריה שמתאימה לראיות? נבחר את זאת שמסבירה הכי טוב. (הכי טוב טעון הסבר. נשאיר את זה ברמה האינטואטיביתת – מה שמשכנע יותר). ההסיק הזה הוא כמובן בלתי תקף, כשם שאינדוקציה פשוטה היא היסק בלתי תקף.

כיוון שלישי - רייכנבאך, היה מהפוזולוגיים – הוא אומר שהוא אינדוקטיביסט. הוא יודע שאינדוקציה היא לא תקפה, מרחיבת ידע וכו', אבל הוא חושבת שאינדוקציה היא השיטה הטובה ביותר שיש ולא תיתכן טובה ממנה. הוא אומר שנניח שנביא נביא. איך נדע שהוא באמת נביא אמת? אם החיזויים שלו יצליחו. איזה תוקף יש לזה? תוקף אינדוקטיבי. יש איזו סדירות בטבע והנביא מזהה אותה. בלי אינדוקציה לא נדע לאיזה נביא להאמין.

הרעיון הוא להכיר באי התקפות של אינדוקציה, ולומר (יש לו עוד נימוקים) שברמה עקרונית לא יכול להיות משהו טוב יותר.

תעתועי התודעה ב' - שיעור 8 - מציאות וירטואלית

תעתועי התודעה – שיעור 8: אומנות ומציאות מדומה  16.05.2012

היכולת לדמות מציאות מתעצמת, ואנחנו מתחילים לחוות ספק באחיזה שלנו במה שנחשב מציאות אמיתית. זאת מכיוון שיותר ויותר אלמנטים של מציאות מדומה משתלבים בחיינו. יש התרופפות של הגבולות בין מציאות למה שהוא רק השתקפות מתעתעת שלה. על זה מדבר אפלטון- והוא טוען שהצייר הוא אבי אבות השקרנים. המראה היא הדימוי האולטימטיבי בתרבות למציאות מתעתעת שאין לה קיום חומרי. הדימוי קיים גם באליס בארץ המראה, בו אליס חודרת דרך המראה.

נעסוק ביצירות אומנות עכשיוויות פחות או יותר שכולם עושות שימוש בטכנולוגיה של סימולציה של המציאות ומטפלות במתח שבין מציאות קונקרטית, מה שאנחנו מכנים מציאות אובייקטיבית – הנוכחות הפיזית של אני, בתוך גופי, כאן בחלל הזה, לבין סימולציה של מציאות שבה מימדים רבים נתפסים כאמיתיים אך הם וירטואליים – אין להם קיום פיזי בשום מקום. המתח הזה – אמיתי / לא אמיתי יכול לעורר חרדה מסויימת. זה נראה אמיתי, זה מגיב לגוף שלי אבל זה לא – מה זה אומר על הגבולות בין מציאות לדמיון.

אקסיסטנס הוא סרט שמטפל בנושא הזה דרך העולם של משחקי המחשב.

ניזכר בעבודה שלפינינו, שנקראת "מראה שבורה". המראות משקפות אחת את השניה עד אינסוף, וכך גם את הצופים בגלריה. לא מדובר במראות אמיתיות – אלו מסכים. נשמעות יריות וכל פעם מראה אחרת מתנפצת. בדיוק כמו שאמרנו שיעור שעבר. יש חור של ירי וכל זה. ולוקח כמה שניות עד שהיא מתאחה. זה מלווה בסאונד תואם. יש אפקט של הפתעה- לא יודעים מאיפה זה יבוא. המראות ממוסגרות במסגרת מוזיאלית קלאסית. הדימוי נוצר באופן דינאמי ומשקף מציאות דינאמית קונקרטית. אוריינטציה במרחב – אנחנו כל הזמן עושים הערכות וחישובים של אובייקטים בחלל. כך למשל אנחנו לא מתנגשים בקירות, שזה כמובן מאד לא נעים. ברגע שמקבלים חלל שהולך עד אינסוף, ומייצר תחושת עומק מדומה, זה גם מבלבל ביחס למקום של האנשים האחרים בחלל – האם הם מאחורי, האם הם מלפני? האם האנשים שבאים לקראתי פשוט נעו בפינה אחרת של החדר וזו השתקפות? משהו מתעתע.

יש כאן חבלה בתמונת מציאות יציבה וקוהרנטית, שמתנהלת לפי חוקיות פיזיקלית ברורה. התשוקה של הצופה לתמונה יציבה לא באה על סיפוקה, כי התמונה מתפרקת כל פעם ממקום אחר. אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא, וזה מייצר דריכות.

יש אמונות טפלות בנושא – מראה מתקשרת למוות.

המוקד של העניין בעבודה – היא מייצרת משמעות בכמה רבדים: מראה (+איקונוגרפיה), מסגרת שממקמת את המראה בקונטסקט של אומנות ושל מימזיס, אלא שתמונת המציאות כאן הולכת ונעשית יותר חמקמקה ככל שאתה שוהה בחדר (בהתחלה לא מבינים איפה האנשים בדיוק, ואז מתחילות היריות, ואז האחיזה בממשי חומקת).

עוד עבודות מעניינות – כולן מטפלות בחוויה היסודית האנושית בעידן הטכנולוגי, בו סימולציות הופכות להיות חלק מהחיים שלנו, כולן מופקעות מהמימד הפונקציונלי ומועברות למימד של לחשוב על זה, או לדבר על זה. גם נקרא חלק ממאמר שהוא לא חלק מהסילבוס.

מיילון קלוגר, אמצע שנות ה70 "מציאות מלאכותית". הראשון שעושה שימוש בסימולציה ממוחשבת בשילוב עם מצלמה שמכניסה את הצופה ליצירה בזמן אמת. הצופה יכול ליצור אינטראקציה עם העולם המדומה שעל המסך –  הדמות יכולה להעיף כדורים על המסך. הדמות חווה את עצמה בו זמנית בשני המישורים – על המסך ומולו. אנחנו חווים דיסוננס – מהי מהותו? (זאת יכולה להיות שאלה במבחן)? החציצה שהיינו רוצים שתהיה קשיחה בין המציאות לעולם הדמיון נעשית חדירה. פחד קמאי מאובדן המציאות הקונקרטית, היציבה, בה יש גוף אחד שיש לו מיקום ספציפי ומרכז ספציפי. הגבול הזה נעשה לא בטוח, וכשהוא לא בטוח זה מטריד.  זה מעלה את השאלה – מי אמר שאנחנו לא נמצאים כעת בתוך מציאות וירטואלית.

עבודות מעניינות ומרתקות –

(את רובם אפשר למצוא ביוטיוב. איזו חדווה!)

legible city, Jeffery Shaw –

אדם יושב על אופניים נייחים. הוא יכול לבחור בין רכיבה בשלוש מקומות מרכזיים בעולם. התחושה היא של נסיעה בתוך רחובות, אפשר לנווט עם הכידון ולדווש קדימה או אחורה. אפשר לעקוף מכשולים, לבצע פניות ברחובות. שו ומתכנתים שהוא עובד איתם לקחו את תכנית הערים ואת קו הרקיע של הבניינים ותרגמו אותם לרחובות וירטואלים שעשויים מטקסטים ארכיוניים שקשורים להיסטוריה של העיר. מה אפשר להגיד על החוויה, הדיסוננס וחציית הגבול? הדמות על האופניים מודעת לגבול בינה לבין המציאות הוירטואלית, אבל מקבלת תחושה של מציאות של החלל הוירטואלי והתגובה שלו לתנועות הגוף (דומה לתחושה במשחק בוי). התמוטטות האבחנות הקשיחות בין מציאות ומציאות מדומה שהולכת ונעשית יותר משכנעת. מה כל כך מתעתע? ריבוי המימדים – סאונד, תנועה, צילום עם מימד עומק. הטכנולוגיה מאפשרת את התעתוע.

פרופריוספציה –היכולת של הגוף שלנו לאסוף ולאבד באופן לא מודע מחיישנים ביולוגיים שקיימים במערכת השלד ובשרירים, מידע שמאפשר לגוף שלנו לשמור על שיווי משקל ואינטראקציה בטוחה עם הסביבה. מדובר בתחושה הטבעית הלא מודעת של הגוף איפה הוא נמצא ביחס לסביבה. כותבת המאמר אומרת שהעבודה מפעילה את המערכת הזאת בגוף שלנו, ולכן זה כל כך מבלבל. קוהרנטיות בתחושה של הפרופריוספציה היא מרכזית בשינוי של התפיסה של גבולות הגוף.

על  הטקסט – אם במקום הטקסט היו בניינים זה היה יותר משכנע. זפה היא הדבר שהכי פחות קשור בקשר פיזי לדבר אותו היא מייצגת, מאד מופשט, מאד סימלי. היחס בין ההברות שמש לבין השמש הוא שרירותי לחלוטין. מערכת סמלים שתרבות מסויימת החליטה עליה. ג'פרי שו מושך את המציאות לכיוון הווירטואלי, ומצד שני הוא לוקח טקסט ועושה לו קונקרטיזציה-  לוקח טקסט ונותן לו מקום בחלל, נפח. הטקסט נעשה קונקרטי, אנחנו מנווטים בתוכו. לא זאת בלבד, אלא שיש נאמנות למימדים של הבניינים הקונקרטיים. היצירה משחקת על קו התפר בין קונקרטי לוירטואלי. בדרך כלל  יש הפרדה בין טקסט שקוראים לבין מציאות קונקרטית שחווים, וכאן יש ערבוב בינהם.

שר(לוט) דיוויס – יצרה שני עבודות בשנה ואז שינתה כיוון ולא חזרה על הדברים האלה, שהם פסגת יצירה בנושא מציאות וירטואלית. אוסמוז. מדברים על קשיחות או חדירות של המחיצה בין קונקרטי ווירטואלי, ואז השם נעשה רלוונטי. העבודה עושה ציוד בקסדה בה יש משקפיים, ואפודה שרגישה לנשימה ולתנועה בחלל, כך שהצופה במציאות הוירטואלית למעשה נע בה באמצעות הנשימה – שאיפה – עולה, נשיפה – יורדים, וניווט לצדדים עם הגוף. רואים את האדם שחווה את זה זז בחלל הריק על מסך אחד, ועל מסך אחר רואים את הנופים שהוא רואה (נופים אמיתיים ונופים מטקסט). מדגיש את הדיסוננס. העולם בנוי מכמה שכבות ורבדים שהאדם יכול לעבור בינהם בקלות. הרבדים המציאותיים ממוסגרים בטקסטים פילוסופיים שעוסקים בנושאים מתאימים, ועוד מסגרת של 20 אלף שורות הקוד של התוכנה. על חווית השיוט בתוך החלל -

פילוסופיה של המדע - תרגול 5 - המפל

תרגול 5 – 15.05.2012

אישוש

יש הסקה אינדוקטיבית שצריך לנסח מבחינה פילוסופית.

אישוש זה סוג של טיעון אינדוקטיבי.

המפל, דרישת הבחינות – הוא כותב בצורה שמזכירה את הפוזולוגיים.

פוזולוגיים מחלקים את המשפטים לשלושה סוגים:

• משפטים סינטטיים – מוסיפים אינפורמציה. אפשר לקבוע אמיתות רק על פי תצפית בעולם. נקראים גם משפטים אמפיריים.
• משפטים אנליטיים – לא מוסיפים ידע, מנתחים את מה שקיים. כולם הם או טאוטולוגיות (ערך האמת הוא תמיד אמת) או סתירות (ערך האמת תמיד שקר).
• משפטים חסרי משמעות.

מטאפיזיקה – טענה שמתיימרת להיות סינטטית, להוסיף ידע על המציאות, ובכל זאת אי אפשר לאמת אמפירית. לכן זה חסר משמעות.

קריטריון האימות – הוא שמבחין בין משפטים אמפיריים למשפטים מטאפיזיים. וזה דורש שיהיה אפשר לעשות רדוקציה למשפטי תצפית.

מהם משפטי תצפית? הם מתייחסים ל'נתון' the given. יש מחלוקת לגבי מהו הנתון. זה לא חייב להיות רשמי חוש! (פנומנליסטים חשבו שאלו רשמי חוש, פיזיקליסטיים – אובייקטים. מקסוול עושה את ההבחנה הזאת. אנחנו לא כל כך התייחסנו לאבחנות האלה).

תפקיד המדע הוא אימות או שיקור של המשפטים.

הקריטריון של פופר לאבחנה בין מדע לפסאודו מדע היא הניתנות להפרכה. אצל פוזולוגיים זה הניתנות לאימות אמפירי.

... (כנראה על בעיית האינדוקציה והפוזולוגיים) אי אפשר לעשות רדוקציה למשפטי תצפית לכל המשפטים בשפה, כולל משפטים מדעיים. שום אוסף סופי של משפטי תצפית פרטיקולריים לא יכול לקבוע את ערך האמת של טענה כללית. ולכן משפטים כלליים לא ניתנים לאימות, ולכן צריך להגיד שהם חסרי משמעות.

המפל מציע במקום קריטריון האימות את המסגרת של האישוש.

אינדקוציה אנומרטיבית – ניסוחים שונים של אינדוקציה. זו חשיבה נאיבית לגבי מהי אינדוקציה ואיך החשיבה המדעית עובדת (אפשר לראות למשל אצל בייקון).

לעומת זה, המסגרת של אישוש שונה כי בה אנחנו מניחים את ההיפותזה מראש. אין חקירה ללא היפותזה. יש משהו דוגמטי מאד בעשיה המדעית, באופן בו מנסחים השערות. ואז בודקים איזה תצפיות מאששות ואיזה תצפיות מרעעות

(=עושות את ההפך מאישוש) אותן.

בעיה ראשונה – בעיית הרלוונטיות – מה התצפית עושה להיפותזה – מאששת, מרעעת או לא רלוונטית.

פרדוקס העורבים – האם נעל אדומה תהיה אישוש לטענה הכללית: כל העורבים שחורים?

שאלת הרלוונטיות – איזה תצפית מאוששת ואיזה לא.

בעיה שניה – כימות של ערך התצפית ביחס לאישוש. לא כל תצפית שווה בערכה מהבחינה הזאת.

חשבו שזאת גישה שתפתור את בעיית האינדוקציה. פופר יגיד שלא. (אישוש זו עדיין טענה אינדוקטיבית).

שתי בעיות עם קריטריון האימות של הפוזולוגיים:

מה שמבחין בין משפטים מדעיים למשפטים חסרי משמעות הוא קריטריון הבחינות. את זה הוא מקבל. אבל הוא חושב שצריך לשנות את קריטריון האימות.

1. בעיית האינדוקציה – 'ניתן לתצפית באופן עקרוני'. פוזולוגיים חשבו שצריך להתייחס לדברים שצפינו בהם כבר, אבל המפל מרחיב את התחום הזה – יש דברים שקיימים, אבל לא היתה לנו הטכנולוגיה לראות פעם. זה לא אומר שהטענות האלה היו מטאפיזיות פעם. זה דורש להמיר 'תצפית' ל'תצפית תיאורטית' – משהו שבאופן עקרוני אפשר לצפות בו.
2. בעיית האישוש -

...

בעיית הלוונטיות מנוסחת כשאלת היחס בין ההיפותזה לבין התצפית שמאששת אותה.

המפל טוען שהאישוש מניח היפותזה, מתוכה צריך לגזור את מידת הרלוונטיות של משפט התצפית להיפותזה. אין כאן איסוף של תצפיות ואז על סמך זה מגבשים היפותזה. אנחנו לא נמצאים בהקשר הגילוי – הגילוי (האופן בו מגיעים להיפותזה) יכול לקרות בכל מיני דרכים וזה לא התחום של המפל. הוא מתעסק בהקשר הצידוק. משהו שהכרחי שיהיה בתיאוריה זה שיהיה אפשר לגזור מתוך ההיפותזה משפטי תצפית אותם ניתן לאשש או להפריך (לגזור מתוך H את E). תצפית רלוונטית היא כזאת שמאששת או מחלישה (חיבור בין אישוש לתנאי הרלוונטיות).

לא מסיקים היפותזות מתוך תצפיות אלא להפך.

גם פופר, כמו המפל, חושב שהקשר הגילוי לא רלוונטי למדע.

פרדוקס העורבים -

קריטריון ניקו הופך את האישוש לתלוי בניסוח של ההיפותזה.

לא משנה באיזה ניסוח – ההפרכה נשארת תמיד. 3 נקודות לפופר!

ההפרכה היא לא טיעון אינדוקטיבי, היא טיעון דדוקטיבי!

קריטריון ניקו מספיק אך לא הכרחי. (אבל הוא לא לוקח בחשבון איזה מרחב של משהו).

איך אפשר לפתור את הפרדוקס?

אנחנו מניחים רקע.

הרעיון הוא שאם ההיפותזה היחידה שיש לי ביחס לעולם היא "מלחי נתרן בוערים בצהוב", אז באמת כל מה שנראה יהוה אישוש. אני לא יודע מה החומר, והוא בוער בירוק. ואז אני מגלה שזה חומר אחר, אז זה מאושש. אנחנו מרגישים שזה פרדוקס כי אנחנו כבר מכירים את העולם. לכן נראה לנו פרדוקסלי שקוביית קרח יכולה לאשש את המשפט הנ"ל.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 9 - קוהוט (3)

שיעור 9 – 15.05.2012

קוהוט (3)

היום:

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

התוקפנות הבוגרת

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

דיברנו על היפוך אמפטי, על ניצול אמפטיה בזדון ועל היעדר אמפטיה.

נחזור לדקות האחרונות של השיעור כדי להתעכב על כמה נקודות -

• נשאלה שאלה לגבי אובדנות, איך נעבוד איתו דרך תיקוף ומתן אישור למה שקורה אצלו, כשמה שקורה כל כך בעייתי. זו שאלה חשובה. אפשר לשאול בצורה רחבה יותר- מה נעשה כשהחוויה הסובייקטיבית של אדם היא כל כך כאוטית ומפורקת. נאמר שיש אפשרות מלבד לתקף – להנהיג אותו. היא חושבת שזה נורא נכון. זהו הזולת-עצמי האידיאלי שקוהוט מדבר עליו. זה לומר- תישען עלי, אני אשאיל את עצמי למענך, ודרך ההישענות הזאת תיבנה. קוהוט אומר שבהתפחות תקינה יש מירורינג ואידיאליזציה. הוא אומר שכשיש כשל במירורינג יש עוד הזדמנות לאישיות להיבנות – דרך האידיאליזציה. פרוטוטיפית הוא מייחס את המירורינג לאם ואת האידיאליזציה לאב.
• עוד נקודה – במאמר על האמפטיה יש דוגמא קלינית (עמוד 242) הוא מתאר את המעבר שאפשר לעשות מהפרעות אישיות בורדרליין להפרעת אישיות נרקטיסיטית (שניתנת לטיפול) כל עוד המטפל יכול לשמור על הזיקה האמפטית. ברגע שלא מצליחים להיות אמפטיים – מסתלקים, האדם יהיה בורדליין – הוא יישאר מופרע. זאת אמירה מאד רדיקלית. ברפואה וגם בפסיכאטריה עושים אבחונים לפי הגדרות ברורות ושיקול דעת. קוהוט אומר משהו אחר לגמרי – שהזיקה האמפטית שלי כמטפל אליך, היכולת של המטפל לשאת את העומס הרגשי, היא תקבע את האבחנה. מאד קונטקסטואלי – אמירה ששמה משקל מאד רציני על הקונטקסט בין אנשים גם בהקשר הזה – הטיפולי רפואי.
• העדר בתשתית של העצמי בגלל חוסר אמפטיה הכוונה לחוסר אמפטיה מוחלט. יש כאן משהו עקרוני – כי אנשים לא יודעים את הגודל של מה שהיה חסר להם עד שהם מכירים אותו, וזה קורה רק אחרי שנוצר קשר טיפולי עמוק. שפה מחזיקה את זה – נשים שמדברות על בני זוג שלהם ואומרות "הוא לא בנאדם רע אבל הוא נכה רגשית" – הכוונה היא בדיוק לאזור הזה, של האמפטיה, השתתפות, הבנה... יש כאן משהו טבוע בשפה – תובנה שזה מצב בלתי הפיך. נכות.

ביטויים של מיניות ותוקפנות בבריאות ופתולוגיה

קוהוט אומר משהו מאד אחר על מיניות ותוקפנות. הוא אוצר שהוא לא יודע מהם דחפים. במבט אמפטי, אומר קוהוט, הוא לא פוגש דחפים אלא משהו על החוייה העצמית שלהם – אני כועס, אני אוהב, אני משתוקק – יש קודם אני, קודם עצמי ואז ביטוי דחפי. אין דחף. הוא אומר שהמושג של דחפים הוא מאד רחוק חוויה, מאד תיאורטי. כל עוד העצמי הוא לכיד, קוהסיבי, מרכז של עצמו – לדחפים לא תהיה כזאת בולטות במופע של האדם, אבל כשיש התפרקות – ריקנות, בדידות נוראיים אז יהיה מופע בולט של הדחפים, והם תוצר של ההתפחות. כדרך להיחלץ מהפירוק הזה האני יפנה אל הדחפים, כדי למקד אנרגיות במשהו ולקבל תחושה של אני לכיד. זה יהיה בתוקפנות או בפרברסיות מיניות. זה יכול להיות דרך פנטזיות או פרקטיקות מיניות – יחסים סאדו-מזוכיסטיים, פדופיליה, מציצנות והתערטלות.

השלב האדיפאלי – התסביך האדיפאלי

אדיפוס. פרויד מתאר ילד שמתעוררת בו כמיהה מינית לאמא שלו ופחד מאבא שלו. הוא מתאר ילד עם עוצמות דחפיות. קוהוט אומר שיש חוסר הבנה של פרויד של המצב. שיש שלב בילדות בו הטווח של הרגשות כלפי ההורים גדל – לילד יש שלב בו הוא מפתח משהו דמוי חיזור כלפי אמו ויריבות כלפי אביו, וזה נורמלי. השאלה היא איך ההורים שלו מגיבים – האם הם יכולים לשמור על הזיקה האמפטית, להבין שהנה גדל הדור הבא שממשיך אותם. מקבלים את ההתפחות של הילד בחדווה, בשמחה, בהנאה. ההסבכות הגדולה היא כשההורים הם זולתעצמי פתולוגי. הם לא מצליחים להיות זולתעצמי נענה ומגיבים לא טוב – האם מגיבה מגירוי מיני משלה, מפתה אותו, או שהיא דוחה אותו מתוך הסתייגות גדולה, או שהאב מול היריבות, אסטרטיביות, תחרותיות של הילד מתמלא אימה, זעם, נקמנות, עוינות – אז הילד ירצה שהאב כבר לא יהיה – זה כתוצאה מההיענות הלקויה של ההורים. זאת הסתבכות. אחר כך בבגרות נראה תוצרים בהתאם – אדם עם יכולת לחוויה מינית בריאה שהוא מצליח למצוא לה מימוש בעולם נוכל לדעת שהוא מצא זולתעצמי נענה. אבל אם המיניות מעוררת תחושות של השפלה, חרדה, ביזוי (כנושא או מושא) אנחנו יכולים ללמוד משהו על מה קרה לילד מול הוריו בשלב האדיפאלי.

דוגמא – ילדה שאוהבת את הטבעת של אמא שלה, משחקת אותה, ואומרת לאמא שלה "נכון כשתהיי זקנה ולא תרצי את הטבעת יותר תתני לי אותה?” אפשר לנתח את זה פרוידיאנית – היא מחכה שאמות, ורוצה לא רק את הטבעת שלי, אלא גם את בעלי, ביתי... אפשר לנתח את זה קוהוטיאנית – הילדה רוצה מרג'ינג איתי, והטבעת היא סמל לזה. האפשרות הראשונה היא להסתכל על הילדה כאוסף של יצרים, שרצוי לרסן.

הפרברסיות המיניות – מציצונות והתערטלות בפומבי

קוהוט אומר שפרברסיות מיניות הן תולדה של התפרקות העצמי. קוהוט מביא מקרים של מציצנות והתערטלות הן עניין של מבט. במקרה של התערטלות - משהו בכמה שהתעניינו בו, עד כמה הוא היה מרכז המבט היה לקוי, והתעורר צורך עצום לקבל מבט מהסביבה שמכוון אלי. הצורה העוצמתית של המבט היא אם זה מכוון לאיבר המין שלו. לאקסהביזיוניזם יש גם צורות אחרות – לא מיניות. יש אנשים שיש להם צורך גדול למשוך תשומת לב בכל מיני הזדמנויות. אנחנו נדחים מהפרברסיה, ולהיות אמפטיים לזה זה קשה. מציצנות – מצב בו לא נראיתי וגם לא היה זולתעצמי אידיאלי – לא היה על מי להסתכל. הוא מספר על רופא שהיה לו סימפטום מאד רציני – היה לוטש עיניים בכל מקום לאברי מין של אנשים והיה ממתין בשירותים ציבוריים כדי לראות איברי מין חשופים, והיה מתרגש מזה ומאונן. למרות העונג העצום שהסבה לו הפרברסיה הוא היה מוכן לטפל בה (קוהוט מסביר שזה עונג עצום, ממכר ושזה נחווה כעניין של חיים ומוות – הגנה מפני התפרקות העצמי). הרופא היה פג ושכב חודשים באינקובטור, עם חסך מוחלט של מגע – לא החזיקו אותו, לא ערסלו אותו, כמה חודשים. כשהוא חזר הביתה אימו, שהיתה אישה מאד חרדתית וחולנית, פחדה מאד להחזיק אותו והוא היה מונח ללא מגע שעות. קוהוט אומר שזה פלא שהאיש הזה לא נהיה פסיכוטי. בהבנתו מה שהציל את האיש היא הרגישות הוויזואלית החזקה שלו – הוא הצליח לקחת את החוץ פנימה דרך המבט. זה בנה אצלו חוויה של שייכות ונוכחות בעולם. יש לו זיכרון ילדות מהמופע הראשון של הפרברסיה שלו – הוא יצא לגינה עם אימו, התנדנד גבוה וצעק "אמא! תסתכלי עלי!” והיא אמרה שאין לה כח. הוא הרגיש מוות, כיליון. אחר כל הוא הלך למשתנה וראה גבר משתין וזה נתן לו תחושה של חיות. זה מסביר את הוויתור על נשים, ואת התקווה שהפאלוס יחדור אליו ימלא אותו, שיהיה לו מישהו בתוכו. המיניות כמחברת ומלכדת – משהו שנכנס אלי ומזין אותי. זה היה צריך להיות משוה אחר לגמרי בתחילת החיים, אבל מאחר והמומנטום עבר – המיניות תופסת את המקום הזה. ההקשבה והאמפטיה העמוקה יכולה להרגיע את האדם, שנשען יותר על ההבנה של המטפל את הטרגדיה שלו ופחות על הפרוורסיה. אי אפשר לתקן את העבר, אבל אפשר למלא את מה שאין על ידי אמפטיה. לכן חייבים להיות אמפטיים – גם לסימפטום הנוראי והמוזר ביותר. המחלה היא לעולם לא הדבר הכי גרוע שקורה לאדם. תמיד יש שם אימה בלתי נסבלת, שהמחלה היא ניסיון לתרגם.

הומוסקסואליות -

פרויד אומר שלאדיפוס יש שתי צורות – הצורה המוכרת ואת הצורה ההופכית – אותה תשוקה מתעוררת גם כלפי ההורה בין אותו המין. יש התפתחות לאורך שלבים – אוראלי, אנאלי, גניטלי כאשר הכיוון הוא להטרוסקסואליות.

קוהוט אומר שבאנליזות רואים הרבה הומוסקסואליות – יש לזה תמיד תשתית, ופוגשים את זה יותר מול מצבים של שבר ומצוקה. יש לו טולרנטיות מאד גדולה כלפי הומוסקסואליות (לא ברור שקוהוט עצמו לא היה הומוסקסואל). הוא הכיר בזה שיש טווח מאד רחב של אפשרויות – לא חייבים להכריע, אדם יכול לחיות כהטרוסקסואל ושיהיו לו פנטזיות הומוסקסואליות. הוא מתאר הרבה פנטזיות הומוסקסואליות של גברים.

התוקפנות הבוגרת

קוהוט מתאר את התוקפנות הבוגרת הבריאה כאסרטיביות – יכולת לחתור אל עבר מטרות בידיעה שיש בעולם יריבים, שיש להם אינטרסים מנוגדים שלי, ואני עושה מה שביכולתי, בהתאמה עם הערכים שלי, כדי להשיג את מטרותיי. יש לי מידה של אמפטיה ליריביי.

התוקפנות הצומחת מתוך נרקסיסזם ארכאי – זעם נרקסיסטי

המצב המשובש, של הזעם הנרקיסיסיטי הוא מצב אחר לגמרי – הזעם הנרקיסיסטי צומח מתוך הזעם הארכאי – מצב בו אין מובחנות בין עצמי והסביבה, ואז מי שפגע בי אינו נפרד ממני, והוא מאד מאד מאיים עלי. יש רצון לנקום. הפגיעה נחווית כעלבון מאד רציני. אין לגיטימציה פנימית לזה שלאחר יש צרכים ורצונות אחרים משלי. יש תחושה שחלק מהעצמי בגד. יש ציפיה שהסביבה תהיה בהתאמה אלי- ואם זה לא כך זו חוויה קטסטרופלית. וכנגד זה יש התקפה מאד רצינית.

אנשים שחיי הזוגיות שלהם מרים, כי החוויה של האחר היא שבן הזוג שתלטני, טיראני, לא נותן מרחב. קשה לאנשים האלה לקיים מערכות יחסים, וקשה לטפל באנשים שמועדים למצבים כאלה.

החכמה האנושית כמצב עצמי על אישי

קוהוט מדבר על הצורות המאוחרות, המפותחות של הנרקיסיזם. (יש מאמר – צורות והתמרות של נרקיסיזם. קשה ארוך ומייגע. לא בחומר הקריאה). הוא מדבר על מה קורה כשאדם כבר אינו אחוז בנרקיסיזם שלו – אינו כל כך תלוי בהיענות המיידית הממשית של הזולתעצמי. הוא אומר שלשלב הזה יש כמה סימנים:

• יכולת להומור – כשאדם מצליח להיות במידה של הומור כלפי עצמו וכלפי החיים
• קבלה של הסופיות, של המוות
• החכמה – מתאר את החכמה האנושית כעמדה אנושית שהיא מעבר לספירה הקוגינטיבית. שייך לשלב מאוחר יותר בחיים. יכולת לגבור מעבר לנרקיסיסזם – נשנענת על קבלה של המוגבלויות – אינטלקטואליות, הפיזיות – לא ציניות אלא ידיעת היכולות והמוגבלות. עמדה יציבה של האנושיות מול החיים ומול העולם. החכמים מסוגלים לחוש פרופורציה ואירוניה כלפי הישגי האינדיבידואל – כלפי ההישגים האינטלקטואליים של עצמם – יש מן דכדוך מסויים, וקבלה שקטה שלי, של החיים שהיו לי. עמדה אופטימית מול המין האנושי – יכולת לחיות בשחרור מהתלות הנרקיסיסטית.

  

פילוסופיה חדשה א' - תרגול 9 (שפינוזה, ספר ראשון)

תרגול 9 15.05.2012

שפינוזה

על התרגיל – התרגיל מפורט כדי שלא נתברבר.

על לייבניץ – לשאול האם ללייבניץ ולוק יש אותו מובן של טבוע מלידה / ידיעה. (אולי כן ואולי לא. נראה לי שלא). לשם הוא מכוון.

ספר ראשון

הגדרות

1. דקרט – אלוהים - מהותו כוללת את קיומו (בניגוד לדברים אחרים).

אצל שפינוזה יש שאלה אם הוא מניח את קיום האל או מוכיח אותו. שפינוזה אומר שאלוהים הוא סיבת עצמו. (אפשר לומר שהוא אומר שאם יש משהו שהוא סיבת עצמו אז אלוהים קיים. או שאם אלוהים קיים אז הוא קיים בהכרח).

המושג סיבת עצמו, למה הכוונה? שפינוזה אף פעם לא הגדיר סיבה, פורמלית, בכתביו (הוא הגדיר כל מיני סוגי סיבות). זאת למרות שהוא משתמש במונח הזה המון. מתוך מאמר על תיקון השכל, שפינוזה מגדיר מעגל: “על מנת שהגדרה תישמר מושלמת... אביא כדוגמא איזה דבר מופשט... העיגול... אם נגדירו כצורה בה כל הקוים נמשכים מן המרכז אל ההיקף שווים (הוא אומר שזה תכונה ולא הגדרה)...” לכן יש להקפיד בהגדרה על סיבה ברורה – למשל – מעגל הוא צורה המצטיירת על ידי מחוגה.

כלומר, סיבה אצל שפינוזה – זה לא מה שאנחנו חושבים, סיבה מכנית, אלא הטעם, ההסבר, ההבנה של הדבר. לכן גם ללוגיקה יש סיבה. יש הבדל בין הכרח / סיבה – להבין את ההכרח הלוגי זה לא להבין את הסיבה. סיבה היא מעבר ללוגיקה, זה להבין מנקודת המבט של הנצח.

2. סופי בסוגו – גוף יכול להגביל גוף, מחשבה יכולה להגביל מחשבה (למשל – מחשבה על טוש ומחשבה על אוניית קיטור משוכללת – מחשבה על טוש היא פשוטה יותר) אבל הם לא יכולים להגביל אחד את השני.
3. עצם – יש לו היבט אונטולוגי והיבט אפיסטמולוגי. מה שיוצא זה שכדי לחשוב על שולחן צריך להניח את אלוהים.
4. יש שאלה האם תואר אצל ספינוזה הוא סובייקטיבי (איך שהשכל תופס על אודות העצם) או אובייקטיבי (מה שמכונן את העצם). תואר התפשטות – להסביר נוירונלית מה זה כאב, אהבה. לעומת זאת, אפשר להסביר במונחים מנטליים. אצל שפינוזה אלו שני תיאורים של אותו דבר. יש הקבלה בין תיאור פיזיקלי ומנטלי. (אין רדוקציה של אחד לשני).
5. אופן – מטאפורה: אם השולחן הזה הוא עצם, אז מה יהיה אופן של שולחן? (בהנחה שהשולחן הוא עצם, כוליות) – אופן זה רגל, המדף... כמובן ששפינוזה לא מתייחס לשולחן, אלא העצם אצלו זה הכוליות. אהוד ברק משמש בשלושה תפקידים – בעל פלולה, יושב ראש מפלגה ושר הביטחון. שר הביטחון יכול להכריז על מצב חרום, יושב ראש מפלגה לא. אז הנה שני משפטים נכונים: אהוד ברק רשאי להכריז על מצב חרום, אהוד ברק לא רשאי להכריז על מצב חרום. אין סתירה! כך אפשר להתייחס לשולחן באשר הוא עצם, ולשולחן באשר הוא איקס, ואז אפשר לדבר על אופנים. אפשר לייחס פרדיקטים שונים כתלות באיך שמתייחסים לזה. העובדה שיש לאלוהים אופנים לא פוגמת בכך שיש בעצם רק דבר אחד. כמו אהוד ברק – אפשר לייחס לו פרדיקטים שונים בתפקידים שונים, אבל זה אותו אהוד ברק.
6. מה ההבדל בין אינסופי בסוגו ואינסופי מוחלט – מחשבה היא אינסופית בסוגה – יש לה תארים אינסופיים של מחשבה, אבל אין בה תארים של התפשטות (?), אלוהים הוא אינסופי מוחלט (ורק הוא).
7. בדרך כלל חופש מנוגד להכרח, כאן אצל שפינוזה חופש מוגדר על ידי הכרח. הדבר החופשי היחידי לפי זה הוא העצם, אלוהים – למה הוא חופשי? כי הוא פועל מתוך הכרח טבעו בלבד. ההפך מחופש הוא כפוי. כפוי = כפיה חיצונית, הכרח = חיוב לפעול לפי הטבע הפנימי. (למה אלוהים לא כפוי (מבחוץ)? כי אין לו חוץ!).
8. נצח – למשל אם נותנים לי סם מיוחד ואני חי לנצח. האם אני נצחי? לא! כי התמדה בזמן זה משהו אחר. הרעיון הוא לא אינסוף זמן, אלא הגדרה קטגורית אחרת – לתכונות המשולש ביחס למשולש אין זמן בו הם היו וזמן שלא, הן נצחיות.

אקסיומות -

1. רק אלוהים נמצא בתוך עצמו, כל השאר נמצא בו.
2. -
3. -
4. לפי הנספח, שמכירים את הסיבה האמיתית נעלם ההסבר התלמידי.
5. (ההצעה שלו לדייטים).
6. נדבר על זה.
7. מה שאפשר לחשוב עליו כלא קיים (למשל – מישהו בכיתה), כלומר הקיום אינו אינהרנטי למושג.

למבחן – צריך לדעת בגדול את העיקרים של המטאפיזיקה, לא צריך לזכור הוכחות גיאומטריות למשפטים ספציפיים. מה שלמדנו בפירוט (למשל, הוכחה לקיום אלוהים של דקארט) צריך לדעת בפירוט.

שפינוזה מדבר על שני עצמים – זה היפותטית, בסוף הוא אומר שיש רק עצם אחד.

עמוד 82 - “מכאן נוכל להגיע" -

משפט 10 בעיון – הפרשנות האובייקטיבית (יש ויכוח בינה לבין הסובייקטיבית) באה יותר לידי ביטוי.

משפט 11 – לא ניכנס להוכחה לקיום האל. אלוהים קיים בהכרח. יש לו אינסוף תארים. זה שהוא קיים לא אומר שהאופנים ממשיים (אהוד ברק).

עמוד 85, פסקה שניה -

יש בטקסט הזה לפחות חמש הוכחות לקיום האל. אי אפשר לדעת מה זה 'קיים', אפילו כדימוי, בלי להניח מראש את אלוהים.

משפט 15 – אלוהים הוא היחיד שמושג מתוך עצמו וקיים מתוך עצמו. אנחנו, על האופנים – לא.

הצעה – לקרוא את העיון למשפט 15 (בעמוד 90). יש בעיה תיאולגית ששפינוזה מתמודד איתה. הוא אומר שאלוהים הוא הכל, אבל אלוהים הוא לא מתפשט – הוא לא אובייקטי בטבע. אז איך זה יכול להיות?

משפט 17 והלאה (דברים שאין במודל) – חשוב!

חופשי – מחוץ לשרשרת הסיבתית. לא מענישים נמר שטרף צבי, כי זה אינסטינקט. אדם שרצח, (ולא הוכח שאינו חופשי) – כן.

עיון – לפי שפינוזה אלוהים לא היה יכול לברוא מתמטיקה אחרת (לפי דקארט כן) (?). לפי שפינוזה אין לאלוהים רצון (לפי דקארט כן – אם היה רוצה היה בורא כך, ואם היה רוצה אחרת היה בורא אחרת).

מושג העוצמה של אלוהים של האנשים ששפינוזה מתנגד אליהם – אלוהים שהכל יכולת שלו פירושה שתמיד יש לו פוטנציאל לברוא את כל מה שהוא רוצה. זהו אלוהים שלא ברא את כל מה שהוא יכול, אחרת כבר לא היה כל יכול. הוא לא מימש את כל הפוטנציאל שלו. הפוטנציאל הלא ממושש הוא העוצמה. (אלוהים כילד מוגבל – יש לו פוטנציאל!) יש אינסוף עולמות אפשריים, ומתוכם הוא ברא רק אחד, אומרים אותם אנשים (לפי שפינוזה יש רק עולם אפשרי אחד). שפינוזה מכוון בעצם לדקארט – לאדישות של אלוהים שהיא החופש שלו שעליה דיבר דקארט. “אלוהים הוא מושלם כי תמיד יש לו פרחים בקנה".

לפי שפינוזה אלוהים הוא כל כולו בפועל, הוא לא פוטנציאל. לפי שפינוזה אם אלוהים הוא בכח הוא לא מושלם. לפי שפינוזה אין לאלוהים עוד אפשרויות. שלווה סטואית – אין עוד אפשרויות! לעלות לדרגת ההכרה השלישית היא להעיף את האופציה לעוד אפשרויות. כולל אצל אלוהים. (זה גוזר מתמטיקה אחרת, לוגיקה אחרת... גם אין זמן בסופו של דבר).

שפינוזה אומר שכלבים בשמים לא נובחים. אם אנחנו רוצים לייחס את האטריבוטים 'שכל' ו'רצון' לאלוהים יש לזה משמעות אחרת לגמרי – שיתוף השם. תאונה לשונית! ציר בפרלמנט אינו ציר בדלת.

מהו שכל?

בני אדם – יש דבר ואז יודעים אותו. מאוחר לדבר.

אלוהים – אי אפשר לתאר אותו כמישהו שצובר ניסיון. השכל שלו אינו מאוחר לדברים שהוא יודע.

שכל אלוהי נבדל משכלנו גם מבחינת המהות וגם מבחינת הקיום. מדובר בדברים שונים לגמרי.

רצון (עמוד 111)-

בני אדם -

אלוהים -

אין הבדל בין השכל של האלוהים לרצון של אלוהים, זה אותו דבר.

אובייקטיבי / צורני (אצל דקרט – פורמלי) -

אובייטיבי [היצגי] – העץ כפי שהוא בתודעה שלי (בדיוק מה שאנחנו בדרך כלל קוראים לו סובייקטיבי).

צורני-פורמאלי [בפועל]- באמת קיים שם עץ

סיבה טרנזיטיבית – חיצונית. (לא סיבה במובן הפורמלי).

איממנטי/ טרנזיטיבי, עוד משהו, טובע / טבוע – הכל בא לבטא את אותו רעיון.

נקודה למחשבה לגבי זהות -

“אלוהים או הטבע" -

• אלילות - אלילות הוא אובייקט בעולם
• אפשר לצייר כל מיני יחסים בין אלוהים והעולם, בדיאגרמות ון.
• אצל שפינוזה – המעגלים חופפים. יש זהות בין אלוהים והטבע – אף אחד מהם לא חורג מהשני.