פילוסופיה חדשה - שיעור 6 - לוק וברקלי

שיעור 6

נמשיך לדבר על לוק וברקלי. נסיים עם החלק של הקורס שעוסק בנושא הידיעה והאמת.

דיברנו על לוק, ציירנו את הפרוגרמה – את האופן בו הוא מציג את העמדה שלו, שממנוסחת באופן מיידי מול דקרט. המוקד הראשוני של ייצוג עמדת לוק היא ביקורת על המושג של אידיאות טבועות מלידה, שאצל דקרט מופיע כחלק ממה שמכונן את הנפש מעצם לידתה. לוק מעלה שורה של טיעונים שנועדו להפריך את הרעיון שצריך להניח דבר כזה כדי להסביר את המבוקש – אדם, ידיעה, מחשבה וכו'.

הוא מעלה שורה של טיעונים ומגיע בסופו של דבר למסקנה שהנפש היא לוח חלק – טבולה ראסה, מושג שהוא לא המציא אך ידוע מאד בקשר אליו, ועל זה הוא מוסיף סיסמא אריסטוטלית "לא היה בשכל מה שלא היה בחושים". מכאן הוא מתחיל לבנות תאיוריה שאמורה להסביר את הידיעה במובן הכללי של המילה – הנתפס ביחס לעולם, לאובייקטים בו, לעצמנו.

לכאורה יש כאן שאלה חצי טכנית, מעין מדעית – מהי הנפש שלנו? התשובה דורשת התבוננות מדעית בנפש (כמו מה שעושה הפסיכולוגיה המודרנית, או הלימודים הקוגניטיביים) כדי לברר עניין עובדתי: האם בנפש יש משהו טבוע מלידה innate, או לא. אך למעשה הויכוח אינו עובדתי, אלא על משהו אחר לגמרי.

חידוד של מה עומד כאן על הפרק, או על המאזניים הפילוסופיים, באמצעות השימוש במושג ניסיון.

לוק אומר: הנפש היא לוח חלק, אנחנו באים אל העולם בלי שום ידיעה, בלי שום דבר שאפשר לכנות מחשבה. מה שיש לנו זו קבלה של אינפורמציה ממה שסובב אותנו באמצעות החושים. החושים הם הפתחים שלנו אל העולם, באמצעותם העולם משפיע עלינו, ומה שנקלט באמצעותם נטבע בנפש בתור מה שמכונה אידיאות, מחשבות, תפיסות וכיו"ב. זה הבסיס היסודי ביותר ממנו אנו עולים ובונים באופן כלשהוא את כל מה שאנחנו יודעים.

על הניסיון – אנחנו מתנסים, אנחנו מוטלים אל העולם ואנחנו רק יכולים לקבל ממנו את מה שהוא מציע לנו. את העמדה הזאת מכנים ניסיון. על בסיס עמדה זאת קרוי לוק והעמדה שאותה הוא אמור לייצג אמפריציסט(ים).

למעשה, גם דקארט מייחס חשיבות רבה לניסיון. השאלה היא לא כל כך לגבי תפקידו של הניסיון אלא לגבי המשמעות של הניסיון.

לוק: אנחנו לא יכולים ללכת מעבר למה שאנחנו מתנסים בו בפועל, נפגשים איתו – ואת זה אנחנו עושים באמצעות החושים. אפשר לעשות מניפולציות על מה שנתון לנו, אבל לא ללכת מעבר לו. מה שנתון לנו הוא קונטינגנטי – הוא לא הכרחי, ונתון כל הזמן לרוויזיה, לשינוי. אנחנו לא יכולים לחלץ מתוכו משהו שעובר מעבר לקונטיגנטיות שלו, להינתנות שלו בשבילנו. המשמעות של עמדת לוק, ביחס לדקרט למשל, היא שלמעשה הפרוגרמה המטאפיזית היא בלתי אפשרית. אנחנו לא יכולים לצאת מעבר לנתון, ולחלץ מתוכו טענות לגבי מה שאפשר לכנות המשמעות המטאפיזית של מה שאנחנו תופסים.

לניסיון הזה יש שני סוגים יסודיים – ניסיון חיצוני וניסיון פנימי:

• ניסיון חיצוני – אנחנו תופסים באמצעות חמשת החושים את הדברים שנמצאים מחוץ לנו, את העולם.
• ניסיון פנימי – האופן בו אנו תופסים את עצמנו הוא סוג של ניסיון, והוא אנלוגי לחושים. יש לנו חוש פנימי, והוא מספק לנו אינפורמציה שדומה לזו שמספק הניסיון החיצוני – נתונים על עצמנו, שבאים במובן מסויים מבחוץ.

דקרט: אנחנו מתחילים מהקוגיטו, שהיא האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו. דקרט ממציא את מושג הסובייקט המודרני, שמה שמאפיין אותו הוא אי החיצוניות של הסובייקט ביחס לעצמו. כאן מגיע הדואליזם - העולם החיצוני הוא אחר לנו, מבחוץ לנו, לא רק גיאוגרפית אלא מטאפיזית. לא כך המחשבה ביחס לעצמה... הוא מוכיח את ההכרחיות המטאפיזית של המחשבה בזמן שהיא חושבת את עצמה.

את הנקודה הזאת לוק אינו מקבל, כי לפיו הניסיון הפנימי אנלוגי לניסיון החיצוני, ההסתכלות על עצמנו היא מבחוץ. מה שמאפיין את המחשבה אצל לוק הוא הרפלקסיביות שלה – המחשבה יכולה להפוך את עצמה לאובייקט של התבוננות, באופן דומה לאופן בו היא תופסת את העולם. הרפלקסיה הזאת (לפעמים: ההחזרה) בה נמצא הניסיון הפנימי, בו אנחנו לומדים מי אנחנו באותו אופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם מבחוץ.

יש כאן ביקורת רצינית של לוק על דקרט, ויכוח על השאלה היסודית: אם לדעת את העולם פירושו להיות בתוך העולם, אם הידיעה היא אופן בו אנחנו נמצאים בתוך העולם, אז יש שתי עמדות שונות על האופן בו אנחנו נמצאים באותו העולם. על זה חל הויכוח (שנראה לפעמים שהוא על שאלות יותר חלקיות כמו על האידיאות הטבועות מלידה). החולשה לעיתים של הטענות של לוק לא צריכה להסתיר ממנו את העוצמה של העמדה של לוק. הרעיון הבסיסי שאנחנו מתנסים בעולם והאופן בו אנחנו נמצאים בעולם קובע מה אנחנו יכולים לדעת עליו מגדיר שורה שלמה של עמדות פילוסופיות (?).

המנגנון, באופן סכמטי מאד, שלוק מצייר, הוא כזה:

יש לנו חושים, שהם הפתחים לנו אל העולם ואל עצמנו, האופן בו אינפורמציה עוברת מבחוץ פנימה. בסיסי הידיעה הוא הנתונים של החושים. אלו נתונים פשוטים בבסיסם, והידיעה פירושה שהאטומים הפשוןטים האלה של האינפורמציה מצטרפים בכל מיני הרכבים שהופכים ונהיים מורכבי ומסובכים יותר. זו טיבה של המחשבה תפיסה, הבנה – כל מה שהוא מנטלי, או קוגניטיבי.

אם כן, יש בסיס חושי עליו נבנה כל מבנה הידיעה וההבנה, ומה שמאפיין אותו הוא הפשטות.

פשטות:

יש אנלוגיה לתפיסה הקורפוסקולרית, דימוי של העולם המטריאלי, שקשורה בשמו של בויל – שמכונה אטומים: העולם המטריאלי בנוי מכל מיני יסודות זעירים של חומר, שבאים יחד בכל מיני אופנים ויחסים, וכל מה שיש בעולם בנוי מזה.

התפיסה אנלוגית – יש חלקים אלמנטריים של תפיסה, אותם נותנים לנו החושים, ובמחשבה / תודעה הם מצטרפים יחד לפי כל מיני חוקים (דמיון, אסוציאטיביות...).

פשוט – מה שלוק חושב עליו הוא אותו דבר שאי אפשר לפרק למרכיביו בניסיון החושי. למשל, אנחנו מסתכלים על עמוד, אנחנו תופסים אמון מאפיינים – גודל, צורה, צבע. את הצבע אנחנו לא יכולים לפרק, ולכן הוא מרכיב אלמנטרי, אטומי, של התפיסה החושית.

...

מהו הפשוט של דקרט ומהו הפשוט של לוק?

• דקרט – יחידה של משמעות, משהו שאנחנו יכולים להבין אותו. לא לראות כי הוא אידיאלי. (יחידה מתמטית, נקודה גיאומטרית – שום משולש שנצייר לא יהיה מדוייק כמו מושג המשולש).
• לוק – אין מושגים טהורים (כשם שין מושגים טבועים מלידה). הפשוט הוא מה שדקרט מתייחס אליו כמה שמגיע מהחושים והדמיון – מתווך באמצעות הגוף, והמחשבה הטהורה (פילוסופיה רצוינליסטית, כל ימיה – יש דבר כזה מחשבה טהורה) לא קיימת (?). הבסיס הלעדי לידיעה הוא הניסיון – כל מה שיש בשכל בא מן החושים. כל מושג שאנחנו יכולים לחשוב עליו לא מתערב בהם המושג של המחשבה הטהורה.

עוד על המנגנונים הבסיסיים של המחשבה אצל לוק -

באופן כללי, לוק מציע להתייחס אל השאלות הפילוסופיות באופן אמפירי (כשם שהמדע מתייחס אל השאלות שלו). להתייחס אל מנגנוני המחשבה כמו שהזואלוג מתייחס אל הנמלים, באותם עקרונות מתודיים.

המושג העיקרי שבו מדברים עלהמחשבה הוא האידיאה. לוק אומר שהאידיאות מתלחקות לשני סוגים עיקריים:

• אידיאות פשוטות – שלושה מקורות עיקריים:
  • מהתחושה – החושים, העולם
  • החוש הפנימי – רפלקסיה / החזרה (אותו מעמד כמו לאופן בו אנחנו מתבוננים החוצה). אם כך, מה שאנחנו תופסים בהתבוננות שלנו החוצה ___. בהתבוננות פנימה אנחנו תופסים דברים כמו רצון, זיכרון, אידיאה – לדעת לוק זוהי תחושה פשוט, שמעמדו האפיסטמולוגי והאונטולוגי הוא כמו של מושג פשוט חיצוני – נגיד צבע.
  • אידיאות פשוטות מעורבות – המקור שלהן הוא תחושה ורפלקסיה בעת ובעונה אחת, למשל – כאב. (לוק – קיום היא תחושה שמקורה כפול – הגוף=תחושה חיצונית וההחזרה-חוש פנימי).
• אידיאות מורכבות -

הוא מניח שיש ביכולותו לתת הסבר למשהו וממילא להפריך הסברים אחרים. הוא טוען שדקרט, למשל, מציע הסברים אחרים. הוא מציע הפרכה בדרך של מתן הסבר אחר, יותר פשוט (לוקח, לפי עיקרון התער של אוקלהם).

עוד על מושג הפשוט -

עוד הבדל בין התפיסה של לוק ושל דקרט. לא ידבר על דקרט, ידבר על פילוסוף מאוחר יותר- לייבניץ. מתוך "מסות חדשות על שכל האדם" – ויכוח שיטתי של לייבניץ עם המסה של לוק. שם הוא אומר, למשל "אין בשכל מה שלא היה בחושים חוץ מהשכל עצמו". הוא מעלה משהו שהעולה באופן מודע בתיאור המנגנונים – השאלה שעולה בעיקבותם היא מה המנגנונים של ההרכבה (?, אני ממש נרדמת).

לייבניץ, פשוט – הפשוט הוא מה שהחוש נותר. דוגמא: צליל אחד, כתם צבע. לייבניץ – הכתם לא פשוט! אפשר לנתח אותו עפי התיאוריה של אור, של צבע... אלו הדברים שעומדים ביסוד התחשה. זה מושג אידיאלי של הפשוט, מושג שבונים במחשבה. המוטיב של הפשוט ממדיך ללוות את הפילוסופיה. במובן הזה אין ויכוח.

יש ויכוח עקרוני, על מהו הפשוט – לפני השאלה אם דבר מתחיל בפשוט והופך למורכב או להפך.

אבחנה מודרנית שקשורה בשמו של לוק, למרות שאחרים כבר עשו אותה קצת לפניו, והיא האבחנה בין איכויות ראושניות ומשניות.

השימוש במושג האיכות מעניין כאן, כי מוש האיכות הוא מושג שבא מהמסורת הפילוסופית. בפיסיקה האריסטוטלית יש רעיון שהאיכויות נמצאות בדברים עצמם. לוק לוקח את מושג האיכות ועושה אבחנה, שהיא מיד פרובלמטית – (למה פרובלמטית? כי גם אצל לוק האיכויות שייכות לדברים) -

• איכויות ראשוניות – נמצאות בדברים עצמן באופן דומה לאיך שאנחנו תופסים אותן: מוצקות, תבנית/צורה, תנועה, ממדיות/חלליות(דקארט – התפשטות). אלו הן אידיאות / תכונות פשוטות. אני נתקע במשהו ולא יכול לעבור דרכו, אני קוראת לזה מוצקות. הגוף הוא מוצק באופן בו אני מתנסה בו.
• איכויות משניות – אותו הדבר בו אנחנו תופסים בגופים ואיננם נמצאים בגופים באופן בו אנו תופסים אותם. דוגמאות: צליל, קול, צבע, ריח. המנגנון הקוגניטיבי מגיב או מושפע ע"י המבנה היסודי של הדבר ועפ"י הסידור הפנימי של הדברים שמרכיבים את האיכויות הראשוניות. (פחות תחושות טקטיליות). הצבע האדום, למשל, אינו נמצא בגופים באותו האופן שהקשיות שלו נמצאת אם מנסים לעבור דרכו.

זאת אבחנה קלאסית. מה שחשוב לראות אצל לוק, ובזה הוא מתייחד, זה שהוא לא משתמש באבחנה הזאת על מנת לאפיין את האיכויות המשניות כמשהו סובייקטיבי מיסודו – האיכויות המשניות מתקיימות אובייקטיבית בגופים, אבל יש להם את היכולת לגרום בנו את סוג התחושות שאנחנו מגדירים כמשניות. מכאן צומחות שורה של אבחנות, טענות וביקורות, שבדרך כלל מחדדות את המשמעות הסובייקטיבית של מה שלוק מכנה איכות משנית. אצל לוק האבחנה הזאת לא מתחדדת מספיק. הקריאה בשם איכויות מטרתה להדגיש את האופי האובייקטיבי.

עמדות סובייקטיביוסטיות – בעיה פילוסופית של רלטיביזם. הידיעה שאנחנו קונים על העולם באמצעות החושים היא יחסית, ועל כן תוקפה מוגבל, היא מתאימה רק למבנה של המנגנונים הויזואליים שלנו ולא __ העולם עצמו. לוק לא אומר את זה! לפיו הראיה היא אובייקטיבית... כשאנחנו רואים צבע האופן בו אנחנו רואים את הצבע לא דומה לזו שבה הצבע נמצא בשולחן, אבל יש בשולחן את המאפיינים שגורמים לנו לתפוס צבע בצורה הזאת.

תיאורית העצם של לוק

מהו עצם?

אצל דקרט יש שני עצמים נבראים (ואת אלוהים, עצם בלתי נברא) – ההתפשטות והמחשבה. העצם הוא המושג באמצעותו אנחנו מדברים על היסודות של המציאות, אלו שאי אפשר לעשות להם רדוקציה. מושג העצם, או הסובסטנציה, יסודי לפילוסופיה של המאה ה17 (נראה אותו אצל שפינוזה ולייבניץ). אצל לוק מתחילה ביקורת עקרונית של מושג העצם. צריך עוד לומר שמושג העצם לא נולד במאה ה17 (כמו הרבה מושגים שאנחנו משתמשים בהם כאן), דקרט שואל אותו מהפילוסופיה הפרה מודרנית – בעיקר אריסטוטלית. אצל אריסטו זהו מושג מסובך, יש לו משמעויות שונות בהקשרים שונים. גם אצל אריסטו, אחד המשמעויות החשובות הוא אותו דבר באמצעותו אנחנו מציינים את מה שיש לו קיום מובהק. אצל אריסטו העצם הוא מצע של תכונות (סובסטרט) – משהו שנושא את התוכנות. למשל, השולחן – יש לו כל מיני תכונות, שבאיזשהוא מובן נמצאות בו. ההימצאות בו היא היחס בין העצן והתכונות (להן אין קיום ללא הדבר בו הן נמצאות – כמו החיוך של החתול, שלא קיים ללא החתול, לפי אריסטו, כי כדי שתהיה תכונה אנחנו זקוקים לעצמים שישאו אותה).

לוק מוצא את עצמו באזור מוכה עצמים – הוא חייב לתת דין וחשבון ולהסביר מהו עצם. הוא משחזר חלק מהיסודות האריסטלטליים של מושג העצם, בין השאר במובן שגם אצלו העצם באיזשהוא מובן הוא מה שעומד ביסוד התכונות.

אצל אריסטו, מושג העצם הוא רב משמעי ומופיע בכל מיני הקשרים. המושג הראשוני של עצם אצל אריסטו חל על העצם האינדיווידואלי – להיות אצל אריסטו פירושו בראש ובראשונה להיות דבר אחד – אדם בע"ח וכו'. מיד מופיעה בעיה שאצל אריסטו מופיעה כנובעת מתוך ההקשר האפלטוני. יש לפנינו אדם – מה פירוש להיות אדם? לפי אריסטו, פירוש להיות אדם היא לדעת מהי מהותו של האדם. מהותו של האדם היא משהו כללי, האנושיות. בפילוסופיה של ימי הביניים מתעורר ויכוח מאד מפורסם, חשוב וכללי שממשיך להתקיים עד היום, ביון נומינליסטים לריאליסטים (מושג זה שינה לגמרי את משמעותו בשפה המודרנית).

• ראליסטים – האנושות שמשותפת לאפלטון ואריסטו קיימת באיזשהוא מובן באופן אונטולוגי בעולם – יש לה מעמד אונטולוגי פוזיטיביסטי.
• נומינליסטים – (בדרגות שונות של רדיקליות) האנושיות היא מילה, ואין לה מעמד בעולם מעבר להיותה מילה. זה שם, שאינו מציין שום דבר בממשות. יש אדם א', ב', ג', ד,' - אין אנושיות. אם כיתה ג' יצאה לטיוןל יצאה המורה, חיים, משה ורבקה, אבל הכיתה לא יצאה – כי אין דבר כזה.

לוק, שחייב לתת דין וחשבון, שואל על העניין הזה – מה זה עצם. הוא עונה שהאידיאות שיש לנו של עצמים הן אידיאות מורכבות שהמקור שלהם הוא הדברים שאנחנו תופסים ביחד. אם אנחנו תופסים שולחן אנחנו תופסים אידיאה מורכבת, שמכילה הרבה דברים שבאים ביחד – הרבה אידיאות פשוטות שמצטרפות לאידיאת השולחן. השאלה שמתעוררת היא מהו הדבק של הדברים הללו שגורם לזה שההתחברות שלהם ביחד היא לא מקרית, שאפשר בבסיסה לדבר על הדבר הספציפי הזה, ששמו שולחן. מה יש בצירוף שלהם, שמורכבות של האידיאה, שמצדיק אותי לדבר עליו כעל דבר.

אצל אריסטו, התשובה היתה אונטולוגית – מטאפיזית. לא נסביר אותה.

אצל לוק התשובה היא לגמרי אחרת, למרות שמסגרת הדיון היא לכאורה אריטוטלית. לוק אומר שמה שמסביר את העובדה שצירוף התכונות אינו מקרי, שרירותי, חולף הוא הסבר פיזיקליסטי – יש מבנה אטומי על הבסיס של אותו מבנה קורפוסקולרי שהוא השולחן הזה באמת, והוא המקור להצטרפות של כל התכונות האלה יחד. זה הסבר מאד קומן-סנסי לאזניים המודרניות, אבל זה מושג אחר לגמרי מהמושג המטאפיזי של אריסטו.

קורים פה שני דברים:

אצל לוק מתחיל אופן ההתייחסות המטאפיזי של העולם להיות פרובלמטי, ואת מקומו תופס אופן הסבר מדעי.

בנוסף, יש ביקורת על מושג העצם. למרות שלוק ממשיך להשתמש במושג העצם, למעשה המושג שמתחיל לקבל פה תואר הוא אחר באופן עקרוני מהאופן בו הפילוסופיה התייחסה אליו בתקופות קודמות. זאת עמדה שהולכת ומבשילה לכדי ביקורת על התוקף של המושג עצמו (אצל יום, ובמידה חלקית אצל ברקלי). מהבחינה הזאת לוק עדיים נמצא בשלב של מעבר – מצד אחד הוא משתמש בטרמינולוגיה המוסורתית ומצד שני הוא נותן לה אינטרפטציה שנותנת תוקף ____. מבקרים אותו, בין היתר על כך שהוא מניח את חושר התוקף של מושג העצם. די מהר הביקורת הזאת מבשילה ומגיעה לדחיה גמורה של שורה שלמה של מושגים מטאפישיים שהפילוסופיה השתמשה בהם, בינהם מושג העצם.

לוק מדבר על שני מושגים של עצם:

• משהו שדיברנו עליו
• עצם נומינלי / שמני – נותן הד לעמדה הנומינליסטית, שאומרת ששמות עצם קיבוציים (-של קבוצות: בני אדם, בעלי חיים) הם ביסודם קונסטרוקציות. נותנים שם לקבוצה, אבל המילה הזאת איננה מורה על משהו שמתקיים באופן אובייקטיבי בעולם.

התיאוריה של לוק לזהות האישיות

השאלה הזאת עומדת ביסוד העניין לאורך כל הדיון של דקארט – האני, שהוא דבר חושב הוא בעל זהות באותו מובן פילוסופי / מטאפיזי שלם בו ניתן להשתמש במושג הזה. לוק שואל ביזה מובן אפשר לדבר על דבר שהוא זהה עם עצמו, להגיד על אדם שהוא עכשיו אותו אדם שהוא היה קודם, או במקום אחר. התשובה שלו מתחלקת לשני חלקים, ובשני ההיבטים שלהה התשובה היא אנטי מטאפיזית (אנטי קרטיזיאניים):

• הזהות היא זו שאנחנו יכולים להצביע על רציפות בזמן ובחלל בו הדברים מתקיימים. אם אנחנו יושבים שעתיים והשלוחן ממשיך להתקיים באותה צורה ומרחב זה מגדיר (?) את הזהות שלו.
• לגבי דברים אורגניים (בעלי חיים, בני אדם) זה יותר מורכב – דורש שמירה על סטרוקטורה או צורת ארגון קבועה. אם הארגון הפנימי של החלקים משתנה או משתבש אנחנו כבר לא יכולים לדבר על זהות.
• הקרטיריון המעניין ביותר הוא של זהות האישיות – באיזה מובן אנחנו יכולים לדבר על זהות שלנו, מה עושה אותי לאותה אני היום או מחר. כאן התשובה היא רציפות של התודעה – ברגע שהיא קיימת, יש רציפות של זיכרון אז יש אישיות אחת. כאשר יש קטיעה אי אפשר לדבר על זהות עצמית. התפיסה הזאת היא משפטית (יותר מפסיכולוגית ופמנולוגית ) - המשמעות היא שאפשר לאדם כזה אחריות למעשיו. להיות אישיות פירושו להיות נושא של אחריות.

ברקלי -

1685-1753. אירי. בישוף. חשוב כי תכלית הפרוגרמה הפילוסופית שלו היא אפולוגטית, כלומר- לתת במונחים פילוסופיים הגנה או הצדקה על מה שאפשר לכנותו העמדה הדתית / קתולית. רואה את האיום העיקרי על ההסתכלות הדתית על העולם כאיום שנובע מהמטריאליזם, שהוא חושב שהמדע המודרני, או הפילוספיה שמקבלת את הדימוי של המדע ___. המחשבה היא שעולם שמעמיד חומר ביסודו אין בו מקום לשורה של דברים דתיים. בקיצור, צריך לגרש את החומר מהעולם. העמדה הפילוסופית של ברקלי נקראת בכמה שמות, המדוייק שבהם הוא אי-מטריאליזם. מענייו שעיקר עמדתו נמצא שם כבר בשנות ה20. ברקלי אומר שמושג החומר אינו מציין משהו שמתקיים באופן ממשי במציאות. נקודת המוצא שלו היא פחות או יותר באותו מקום שלוק מסיים. ברקלי מקבל את רב ההנחות המתולוגיות והאפיסטמולגיות של לוק, וברקלי מתיימר להמשיך את הדרך שלוק נמצא באמצעה עד סופה.

לעברית תורגם "עקרוני הדעת" ועוד משהו.

טיעונו העיקרי של ברקלי -

באופן כללי, ברקלי לוקח את ההבחנה בין איכויות ראשוניות ומשניות, ואומר שאין תוקף – הכל איכויות משניות, אין איכויות ראשוניות. אין שום דבר שאפשר לייחס לתכונות העיקריות של הדבר.

אותה ביקורת שחלה על האיכויות המשניות חלה גם על האיכויות הראשוניות – מה ההצדקה לעשות את הקפיצה, לומר שמשהו שנתפס ברוח דומה למה שנמצא מחוץ לרוח?

לטענה שלו יש שני חלקים:

1. esse is percipi = אין קיום זולת היות נתפס. טוען שאי אפשר לעשות את הקפיצה מרמת התפיסה. כמה שלא רוצים נתקלים בעוד תפיסה- גם האיכויות הראשוניות הן סוג של תפיסה, ואיננו יכולים לתת לזה שום פשר מעבר לתפיסה. ואז, המקל שנופל ביער – האם צריך להסיק מזה מסקנה סולפיסיטית או ספקנית? לא! המקל שנופל ביער במקום שאיש לא רואה אכן נופל, העץ צומח גם כשאני מפסיק להסתכל, אבל המשמעות היא אחת – שמישהו היה יכול לתפוס את זה ככה – או שיש תופס אבסלוטי – אלוהים, שתופס הכל כל הזמן. הטענה: אין משמעות לאמירה ש_____.
2. אז מאיפה בא מושג החומר, שהוא כל כך מקובל? למה מתייחסים למושג הקיום אחרת ממה שעולה מדברי ברקלי? מה מקור הטעות, או האשליה? האופן בו ברקלי מנסה להסביר מסתמך על ביקורת של מושג ההפשטה. תפיסה נומינליסטית, שמנסה להראות כיצד כל המושגים הכלליים (וכאן הוא ממשיך את לוק וצועד צעד נוסף רדיקלי) לא רק הם – ולא רק המושגים האוניברסליים הם תוצאה של הפשטה, אלא גם – ובראש ובראשונה, המושג של חומר והמושג של קיום. לכולם בחשבון אחרון אין משמעות זולת המשמעות שהם מהווים סוגים של תפיסות.

על בסיס זה הוא מציע / מממש את הפרוגרמה האפולוגטית שלו.

התפתחותית - שיעור 6 - ילדות מוקדמת

שיעור 6 – 23.04.2012

ילדות מוקדמת

ילדות מוקדמת – בערך 2-7.

נדבר על שינויים פיזיולוגיים, קוגניטיביים ו___.

שינויים פיזיולוגיים – גדילה מהירה.

בעיות אצל ההורים – הכוונה היא למהלך ההריון, אם היו בעיות בהריון זה יתבטא ויתרום להבדלים בגדילה הפיזית בתקופה הזאת.

שינויים במבנה המח -

מחקרים חדשים מראים שכדאי להיזהר מדיבור בטלפון. אנחנו לא יודעים מה בדיוק יקרה אחרי שימוש ארוך טווח בפלאפון, וכדאי להיזהר, בייחוד אצל ילדים. רואים שינוי בפעילות מוחית כבר אחרי כמה דקות שיחה, בעיקר באזור שסמוך לטלפון.

יש מיילינזציה.

יש ייצור דופמין מוגבר וגדילה מהירה של האונה הפרונטלית.

התפתחות ביכולת לצייר מעידה בצורה בהירה ופשוטה על התפתחות קוגניטיבית:

גיל שנה – קשקוש

גיל שנתיים – קשקוש ממוקד יותר, נניח באזור מסויים של הדף

גיל 3 – יש יכולת לצייר צורה

גיל 4 – חיבור של שתי צורות יחד

גיל 4-5 - יכולים לצייר משהו שניתן לזיהוי (לפני זה הם יבואו "אבא! תראה! ציירתי רכבת" אבל זה יראה כמו סתם קשקוש)

מעבר לכך שהציורים מעידים על התפתחות קוגניטיבית, תוכנם יכול ללמד על סיפור החיים של הילד, ואכן ציורי ילדים משמשים לאבחון. (הוא מדבר על פרשנות טריוויאלית, כמו כזאת שמתייחסת לגודל היחסי של הדמויות, במקרים קיצוניים, ולא לפרשנויות פסיכואנליטיות מרחיקות לכת).

דומיננטיות ידנית -

אפשר לראות העדפה לצד אחד כבר ברחם (העובר ימצוץ את אצבע ימין או שמאל).

זה לא ממש אקסקלוסיבי, השלב בו זה מתפתח אקסקלוסיבית (?) זה בגיל 2-5.

כ-10% מהאוכלוסיה הם שמאליים. יש גורם גנטי.

פעם היו מכריחים ילדים שמאליים לכתוב בצד ימין. כלים רבים מתאימים רק לימניים.

שמאליות נפוצה יותר בקרב מתמטיקאים, מוזיקאים, אדריכלים ואמנים, בעלי ציון גבוה בפסיכומטרי האמריקאי.

שמאליים מרוויחים 10% יותר מימניים.

שינה ובעיות שינה -

שינה ארוכה במהלך הלילה וצורך בשינה קצרה, או מנוחה בממהלך היום.

אובייקט מעבר – ילדים צריכים להתרגל לישון לבד בחדר שלהם, ומה שעוזר הוא אובייקט מעבר – שמיכה, דובי או בובה.

יש nightmares – סיוטים (חלומות מפחידים שמתעוררים מהם), וnight terrors – ילדים שבוכים מתוך שינה, אי אפשר להרגיע אותם, אחרי כמה דקות הם חוזרים לישון, ולא זוכרים מזה שום דבר בבוקר.

גם הליכה מתוך שינה נפוצה, זה לא מסוכן אבל צריך להיזהר שלא יגיעו למצבים מסוכנים – למשל, יצאו מהבית.

לפי ז'אן פיאזה, הגילאים האלה הם השלב הפרה – אופרציונלי:

בתחילה יש תהליכים של אסימלציה ואקומודציה. נוצרות סכמות רבות. (למשל, לגבי כדור – הוא נופל, הוא קופץ, אם אני זורק אותו על אחותי היא צועקת עלי). באיזשהוא שלב, בערך בגיל שנה וחצי, הילד, שלא מבין שפה, חושד שיש רצף צלילים ספציפי שקשור אליו. למידת שפה לא יכולה לקרות בעזרת אסימלציה ואקומודציה, אלא נדרשת דרך חדשה לראות בה את העולם. ברגע שילדים תופסים שיש שפה הם כל הזמן מדברים (הם התאפקו שנתיים!).

ילדים בשלב הזה הם מאד אגואיסטיים ואנימיסטיים.

• אגואיסטיים – ילדים חושבים שכמו שהם רואים את העולם כולם רואים את העולם (ילד שמצפה שאביו יקרא לו ספר, במצב בו הילד, אבל לא האב, יכול לראות את האותיות).
• אנימיסטיים – ייחוס חיים לדברים שאין להם רוח חיים (למשל – בובה, או: ילד קיבל מכה מהשולחן, הוא ישמח מאד אם סבתא שלו תכה את השולחן חזרה. יש להשקיע מחשבה בהשלכות החינוכיות שלהם. קוגניטיבית זה עובד).

Three mountain task – מטלה שמדגימה ילדים לא יכולים לתפוס שלאחר יש נקודת מבט אחרת מהם.

ילדים שואלים כל הזמן למה, בד"כ כי הם סקרנים ורוצים להבין את העולם.

(דוגמא של ילד בין 4 אולי שלא מבין מה זה מוות, לעומת ילדים בני 8-10 שמבינים, כי הם בשלב הבא).

Conservation Task – מבקשים מילד בשלב 2 למלא 2 כוסות בעלות רדיוס בסיס זהה בכמות זהה של מים. אח"כ מעבירים את כל המים לכוס בעלת רדיוס בסיס קטן יותר. המים מגיעים לגובה רב יותר (כי הכוס יותר צרה). אם נשאל את הילד, הוא יענה שיש יותר מים בכוס החדשה, וכשיחזירו את המים לכוס הקודמת – הוא יאמר שעכשיו יש פחות. לפי פיאז'ה הסיבה היא שבשלב השני אם זה נראה שונה, זה אכן שונה. אין מושגים של נפח.

קביעות מינית – (קשור לconservation) – באיזה שלב ילדים מבינים שיש קביעות מינית, כלומר שזכר נשאר תמיד זכר, ולהפך? [אח שלי, שנולד אחרי שלוש בנות, היה מתכנן תכניות לעתיד תחת משפט הפתיחה "כשאני אהיה גדול ואהיה אישה"...] עד שזה קורה, הילד יחשוב שגבר לבוש בבגדי אישה הוא אישה. דוגמא נוספת – ילד שהלבישו בבגדי בלרינה ורץ בסלון וצועק שהוא בת. אבא שלו שואל אותו בקול עצוב מה קרה לבן שלו – והילד פורץ בבכי. זה שבר אותו! בשבילו הוא כבר היה בן.

הכרת המעשה הטיפולי - שיעור 4: בין פסיכולוגיית האגו ובין מהפכת יחסי-האובייקט

שיעור 4 – 22.04.2012

ד. קומה שנייה ומחלוקת ראשונה: בין פסיכולוגיית האגו ובין מהפכת יחסי-האובייקט. מפסיכולוגיה של אדם-פוגש-עולם לפסיכולוגיה של אדם-פוגש-אדם.

קריאת חובה:

1. מיטשל ובלאק, פרויד ומעבר לו¹. פרק 2, ע"מ 72-101. תולעת ספרים. 2006.

Mitchell &Black, Freud and Beyond. BasicBooks. 1995.

2. גדי טאוב, טעותו של פרויד (ישלח במייל לאתר הקורס).

קריאת רשות:

3. נוי פנחס, הפסיכואנליזה אחרי פרויד. פרק א'. ע"מ 13-45. מודן. 2006

על חומר הקריאה:

סטראצ'י תרגם את פרויד לראשונה. זה ממש מורכב, כי פרויד המציא שפה שלמה, והתרגומים הראשונים היו ממש מסורבלים. הוא תרגם את פריוד יחד עם אשתו. משימת חייו היתה להנהיר את פרויד ללא-דוברי גרמנית. התרגומים של פרויד – ככל שהם יותר מאוחרים כך הם יותר נהירים. המאמר שקיבלנו לקרוא ממש חשוב, כי הוא מתאר את המודל הטיפולי של פרויד.

המעבר של פרויד לוינה. דרמטי מהפכני, כי כאשר המטפלים בהיסטריה הבינו את הפרדוקס הנוירולוגי, למשל – שיתוק הכפפה (-הפרעה היסטרית, היום: קונוורסיבית, שיתוק באזור של הכפפה שהוא לרדוקסלי מבחינה נוירולוגית, בגלל שזה לא מתאים לעצבוב של כף היד, כך שלא ייתכן שיתוק רק של האזור הזה). מצד שני, בעזרת היפנוזה ואח"כ שיטות אחרות אפשר להעלים את הסימפטום. פרויד ושרקו הבינו שלא מדובר ביד הפיזית של המטופל אלא ברעיון שיש למטופל ביחס ליד שלו – כלומר, מדובר ביד הנתפסת ולא היד הממשית. [רבים מהחולים ההיסטרי נתפסו כמתחזים, אך בדיקות הראו שזה לא כך – למשל – עיוורון היסטרי ואור בוהק, שלא גרם להרחבת האישונים]. ברגע הזה יש פריזה דרמטית ממדעי הטבע, הרפואה, הנוירולוגיה. כאשר מדברים עם המטופלים – לא על מערכת העצבים שלהם – כלומר: על הליכה, לא על רגליים. יש מעבר מדיבור אורגני לדיבור על הרעיון של הגוף. זאת פרידה מהמטריאליזם. כשפרויד מבין שההיפנוזה היא א.כלי מוגבל ו-ב.רק כלי עוברים לשיטות אחרות.

מה היפנוזה? מצב מודעות שהוא בין ערות ושינה (גם מבחינת הפעילות של גלי המח) – מצב מדיטטבי אליו שייכת היפנוזה, הרפיה, דמיון מודרך (בעיקר גלי אלפא). כל הניסיונות לעשות הכנה מנטלית לפני תפקוד שיא הם ניסיונות לייצר את המצב השלישי הזה. בהתחלה חשבו שהבעיה היא במצב המודעות ההיפנוטי, ולכן הפתרון הוא היפנוזה, אבל בהמשך הבינו שזו רק שיטה, לא שם נמצאת הבעיה, ואז פרויד עבר לדרכים אחרות.

בהתחלה חשבו שהבעיה היא זכרונות מכאיבים, והפתרון הוא שיקום הזיכרון. הדוגמא הקלאסית לשיטה זו הוא הטיפול באנה או (ברטה פפנהיים). מבינים שהסיפור הוא דיבור חופשי ומפתחים שיטה של אסוציאציות חופשיות, בהתחלה בשיטה משונה בה המטפל לחץ קצת על המצח וביקש מהמטופל לספר את סיפור חייו כאילו הוא נוסע ברכבת וצופה על נוף חייו, באופן לא שיפוטי. זה בעצם טיפול במשפט אחד – תתרווח לך בכסא הרכבת וצפה על נוף חייך, ובהמשך המטפל אומר אני אשב לידך ונדבר על זה. ברטה פפנהיים מדברת על זה כניקוי ארובות. מתחילות להיווצר כל מיני תופעות בטיפול שלא מוסברות על ידי המודל. אצל אנה או, אחרי היעלמות הסימפומים בצורה מאד מרשימה אנה או מפתחת הריון היסטרי, ובטוחה שברויאר הכניס אותה להריון. את ברויאר, שהיה די שמרן גם קודם, זה לגמרי הלחיץ והוא ברח להיות רופא כמו קודם. היום השלכה נחשבת לחלק מהטיפול, אבל אז לא הבינו את זה.

בתחילת שנות ה20 פרויד חשב שיש חיצוי – מודע ולא מודע אליהם מחולך הנפש. בהמשך פרויד הוסיף את הפרה-מודע, או סמך מודע בעברית צחה, בין המודע והלא מודע. מטרת הטיפול היא להעלות כלפי מעלה את מה שהודחק. בשלב זה מסתבר שזה לא קל. פרויד וברויאר מתחילים לחוש שיש מאבק בחדר והם קוראים לו התנגדות. בהתחלה המחשבה שלהם היא שההתנגדות היא למטפל, למה שיש לו להציע. אז גם נוצר הטקס הסוגסטיבי עם הלחיצה על המצח "עכשיו יבואו המחשבות החופשיות", עד לרגע בו פרויד הזה את המחשבה פורצת הדרך שההתנגדות היא לא למטפל אלא לטיפול, לחומר הלא מודע. פרויד אומר שאם יש לאדם יכולת להתנגד שחומר מהמחסן יעלה לסלון פירושו של דבר שלנפש יש מנגנונים כדי לעשות את זה, והוא קורא להם הגנות. כלומר, לאדם יש מערך הגנתי שמונע מהחומרים לעלות למודע. היום הגנות וסימפטום זה היינו הך.

יש הגנות – ומשממעות הדבר שיש משק לא מודע שלהם של מערך שמנהל את ההגנות. עוד מסקנה היא שכנראה שהחומר הזה מאד מאיים על הwell being של האדם. כאן הנפש הופכת להיות מורכבת יותר מהטופוגרפיה. פרויד מבין שזה לא רק עניין של ונטילציה, פרקון, קתרזיס ואבריאקציה, אלא שיש פה איזה חלק בו המטפל מדבר עם המטופל על מה שעלה – על הזיכרון, המשאלה. (טראומות --> משאלה --> ___). אחת הסיבות היא שאבא שלו נפטר ופרויד מתחיל לחלום על הוריו. הוא עושה לעצמו אנליזה, אותה הוא מתאר במכתביו לחברו פליס. העובדה שחלומותיו מלאים באלימות ואגרסיביות כלפי הוריו, והוא יודע שלא היו לו טרואמות, הוא מתרחק ממודל הטראומה ומתקרב למודל המשאלה. פרויד מבין שאם לא מדובר בטראומה אלא יש סיפור של משאלות ופחדים לא מודעים אז זה נראטיב פנימי לא מודע, וכך הוא מתחיל לפתח את המודל ההתפתחותי, כשמה שמעניין זה שהוא הולך מקדימה אחורה. בעקבות האנליזה העצמית ואנליזות של מטופלים הוא בונה את המודל האדיפלי, המשולש, של אבא-אמא-ילד. הקלקול הוא התפתחותי, והתיקון צריך לקחת בחשבון את ההתפתחות.

הסיפור של אנה או – פרויד דבק בתיאוריה שלו, ואומר שכל מה שמתרחש יש להבין, והוא מדבר על טרנספרנס, העברה – מצב בו מייחסים למטפל רגשות (חיוביים / שליליים) שמקורן באובייקט אחר. [חיובית – אירוטית, שלילית – תוקפנית]. פרויד מזהה את זה אבל לא רותם את זה לטיפול – הוא מתייחס לזה כרעש, הפרעה. הוא מנסה להצטמצם בחדר ככל יכולתו ולעבור ממקום של אינטראקציה מאד שופעת עם המטופל למקום של צמצום (הכלב של פרויד היה יושב על השטיח. יום אחד הוא קם ויצא מהחדר, ופרויד אמר למטופל שנמאס לא מההתנגדויות שלו. פרויד היה מאד שקוף בקשר למודל שלו, כמו שהיום קורה בCBT, שהוא מאד דידקטי, בטיפול פסיכודינאמי זה לא קורה. הוא היה יכול גם לחגוג תובנות). הנוכחות שלו מבחינתו היתה רעש למטופל. זו הסיבה העיקרית לכך שהוא הציב את הכיסא שלו מאחורי המטופל.

פוקו בסקירה היסטורית מרתקת מראה שיש שתי טכניקות ל'דע את עצמך':

1. הגישה ההליניסטית – הדרך לדעת (להגיע אל המידה הטובה) הוא לטפל בעצמך – להיות בריא, נקי, רגוע, מאוזן, לא עני מדי. (המייצג היום הוא הרעיונות של מדיטציה, שתיקה, רעיונות ניו אייג'יים).
2. הגישה הנוצרית – וידוי. צריך לדבר, לחשוף את מה שקורה לך. מודעות, רפלקציה, תודעה. (דקארט, פילוסופיה רציונלית ופסיכואנליזה).

פוקו חשב ששניהם שטויות.

דיברנו על המודל הקתרטי, הטופוגרפי והיום נדבר על המודל הסטרוקטורלי.

הפירוש הופך להיות הכלי המרכזי בפסיכותרפיה.

כדי להבין את זה נבין איך פרויד מעבה את המודל התיאורטי שלו.

כאשר פרויד מזהה את המאבק של האדם שאינו עם המטפל, הוא מבין שבתוך הנפש יש כוחות מנוגדים – כח שרוצה להעלות את הדברים למודע וכח שמונע את זה. כלומר, בתוך הטופוגרפיה יש התנהלות של סטרוטורות.

פרויד מציע את המודל הסטרוקטורלי (משלב תובנות מהקליניקה, המודל האדיפלי והמודל הטופוגרפי) שמחלק את הנפש לאיד, אגו וסופר אגו.

• איד – מכוון ע"י רצון לעונג, דחפים, מולד. כולו לא מודע.
• אגו – מודע בחלקו. הוא הישות שתפקידה לפשר בין האיד והסופר אגו. חשיבה, רציונל, מודעות עצמית, הגנות. הוא המורכז מכולם. תפקוד תקין של אדם תלוי ביכולת של האגו לפשר ולווסת בין שני הגופים התובעניים האלה.
• סופר אגו – מודע בחלקו. מתפתח בעקבות חינול והורות. מוסר, ערכים, מצפון. מנוגד לחלוטין לאיד. הסופר אגו רוצה להתנהג כמו שצריך, בהתאם לנורמות של החברה.

ברגע שיש את המודל הסטרוקטורלי נוצר מושג בעל חשיבות עליונה בפסיכואנליזה ובתרבות המערבית בכלל, והוא המושג של קונפליקט. הכוונה היא להנחה שהחיים הם קונפליקטואליים בהגדרה – ברמה התוך נפשית אבל גם בין אישית – זוגית, צוותית, חברתית. ההנחה הזאת הופכת להיות אקסיומטית. כנראה שבתרבות המזרחית הקלאסית ואולי אף בתרבות האנושית הישנה לקונפליקט, אם יש לו מקום בכלל, הוא לא עד כדי כך מרכזי.

מרגרט מיד מתארת ילד שמנסה להיכנס לבקתה של אסיפת הגברים, והוא נאבק עם הדלת הכבדה. היא שואלת את הגברים למה הם לא עוזרים, והם אמרו שאם הוא ירצה הוא יבקש. עלתה במוחה המחשבה שאפשר לחיות בלי קונפליקט, וכך עלה במוחה הרעיון של עיקרון הרצף. הילד בסמואה גדל ברצף של קיום – חשוף למין ואלימות ולדעתה יש פחות נוירוזות. במקום חיים קונפליטואליים הם חיים חיי רצף – בניגוד לתרבות מערבית מודרנית. הפכו את זה לשיטת גידול ילדים בצורה די בעייתית, עם טוויסטים ניו אייג'יים (שיטה לפיה לא מציבים גבולות לילד ולא אומרים לו מה לעשות עד שהוא מבקש בעצמו – ישן עם ההורים, אוכל, מוצץ, גמילה...).

עוד על הקונפליקט: ב'מעבר לעקרון העונג' כותב פרויד, שברגע בו נוצרים החיים נולדים שני כוחות: אחד שרוצה להתפתח, לגדול, להתרחב, לצאת מגבולותיו, וכח שני שרוצה לשמר, לאגור, להתבסס, לנוח, וכל החיים שלנו הם תוצר של הקונפליקט בין שני הכוחות האלה. זו גישה מאד מערבית – מבחינת פרויד הקונפליקט הוא מצע החיים. במילים של היום ניתן לומר שניסיון להימנע מקונפליקט פוגע בהתפתחות האדם, והחוכמה היא ללמוד איך לנהל קונפליקט, לא איך להימנע ממנו. הסיבה היא שאם נסלק, במודל הסטרוקטוריסטי, את הסופר אגו – נקבל פסיכופת נטול קונפליקטים, ואם נסלק את האיד נקבל נזיר נטול קונפליקטים. שניהם לא רצויים. ברגע שכל שלוש הכוחות בתמונה יהיו קונפליקטים. (מטאפורה - אם ננתק את הגלגל מהכביש לא יהיה בלאי, אבל גם לא ניסע לשום מקום). תפקוד תקין הוא ניהול מוצלח של קונפליקטים ולא הימנעות ממנו. הרמוניה בעיני פרויד, שהיה מאד אפלטוניסט, היא רומנטיזציה שאינה במקומה, משאלת לב שאין לה כיסוי. בעקבות כך מושגים של אושר לא היו רלוונטיים לפרויד. מטרת הטיפול – להחליף agony בcommon miserable.

בעצם כל המאבקים האלה בין הסופר אגו והאיד הם סמויים מהעין. הסנקציה של הסופר אגו היא רגשי אשם ברמה הפנימית (ברמה המציאותית – שיתפסו אותי. זה לא קשרו אלינו כרגע). לכן עקרון הפעולה של האגו הוא לייצר מקסימום עונג במינימום אשם. אנשים לא מכירים את הסטרוקטורה, והם צריכים להבין מה קורה. כאן נכנס המטפל, וההסבר שלו למצוקה – שהוא קונפליקט שאינו מנוהל טוב, הוא הפירוש – שהוא הכלי הטיפולי המרכזי.

כאן נכנסים לתפיסה פילוסופית שמאותגרת עד היום, והיא אומרת שמה שמביא הקלה לאדם הוא הבנה.

נא לקרוא ולהבין מהו פירוש מוטטיבי. יש אמירה כמעט מיסטיפיקנטית – יומרנית ברמות, שאומרת שאסביר לאדם מה מתרחש בנפשו וייטב לו, כי זה ייצר שינוי בנפשו. הבשורה היא בשורת המודעות.

עוד מטרה שפרויד מציב לטיפול היא: where id is ego shall be – כיבוש הלא מודע על ידי המודע. הכוונה היא לדחיקת הלא מודע על ידי המודע. הריפוי הוא ע"י מודעות עצמית. כל פירוש בחדר הוא הפיכת לא מודע למודע.

1 ממולץ לרכוש את הספר. משמש בסיס לקורס כולו ולמפה בסיסית ומעמיקה של הפסיכותרפיה הדינאמית בכללה.

אבנורמלית - שיעור 6 - הפרעות חרדה (2)

שיעור 6 22.04.2012

הפרעות חרדה (2)

אגרופוביה - פירוש מילולי – פחד ממקומות בחוץ. הכוונה להימנעות מהקשרים כלליים שקשורים לעולם החיצוני. לפי הדס"מ יכול לבוא עם או בלי.

(אנחנו לא ממש מתייחסים לגורם של האגרופוביה).

הפרעות פאניקה -

יש סימפטומים פיזיולוגיים וקוגנטיביים. אי אפשר להיחנק, אבל יש קוצר נשימה.

סימפטומים פיזיולוגיים אמיתיים. קוגניטיבית – יש תחושה שמשהו נורא עומד לקרות. פחד שאני מתעלף, משתגע, איבוד שליטה, שיש התקף לב או בעיה בריאותית קשה אחרת.

התקפות פאניקה יכולות להיות קשורות לסיטואציות מסויימות (אם הן ספציפיות מאד זו פוביה סציפית) או uncued – וגם אז, זה לא שחור לבן – לפעמים זה לגמרי נטול הקשר, ולפעמים לא לחלוטין.

אנחנו תמיד מנסים לעשות סדר בעולם שלנו, ולכן התקפות uncued הן נורא מפחידות. זה קיצוני עד כדי כך שאנשים יכולים להתעורר באמצע הלילה עם התחושות האלה. (הכוונה שיש להם התקפת פאניקה מתוך שינה?).

התקפות פאניקה הן לא הגרה מספיקה להפרעת פאניקה – צריכה להתלוות גם חרדה מההשלכות (המדומיינות או האמיתיות? נראה שהמדומיינות – הוא מונה בעיה בריאותית, חרדה שאני משתגע וחרדה מהחברה – שיראו אותי) של ההתקף, או של ההישנות שלו. הסיבה לכך היא שהתקפת פאניקה היא מאד נפוצה, אך בד"כ היא לא משבשת את החיים – מה שמשבש את החיים הוא הפחדים הנלווים וההימנעות שקשורה אליהם.

תדירות התקפות הפאניקה משתנה מאד – מחד או דו פעמית ליומיומית.

יש שונות עצומה בטווח מושאי ההימנעות. יש כמה דברים נפוצים - למשל: הפחד להיות במקומות סגורים (אוטובוס, רכבת תחתית, מטוס – מקומות שאי אפשר לצאת מהם אם רוצים, קניונים – יש מלא אנשים, אין לאן לצאת ולנשום אויר, יש שיסכימו להיכנס רק אחרי שהם יודעים איפה השירותים). זה לא מאד לוגי – הוא מביא דוגמא של דיסאסוציאציה בין מושאי החרדות של שתי נשים – אחת פחדה לנהוג מחוץ לעיר, ואחת בתוכה, כל אחת וסיבותיה בידה.

יש הימנעות מכל מה שמעורר תחושות שדומות להתקף פאניקה.

ראשית, תחושות פיזיולוגיות – יכולות להיגרם על ידי:

• פעילות גופנית, במובן הרגיל של המילה אבל גם חלקי יותר – למשל לרוץ לאוטובוס, או לעלות מדרגות (רעיון מלבב של מישהו שחרד גם ממעליות וגם מעליה במדרגות)
• אכילה או שתיה של דברים שמכילים קפאין (שגורם לעוררות)
• כעס
• סרטים מסויימים (דוגמא למישהי שפחדה לראות סרטים שאינם קומדיות רומנטיות)
• סקס

פעמים רבות ההימנעות אינה שחור לבן – יש "התנהגויות בטיחות" – ילכו לקניון, אבל רק עם אדם שהם מכירים, או רק אחרי שלקחו כדור, או רק אם הכדור בתיק, או רק אחרי ששתו משהו – כל דבר שהוא שעוזר להרגיש טוב יותר ולעשות את הדברים הוא בגדר התנהגות ביטחון / הימנעות חלקית.

ממה האנשים האלה בעצם מפחדים?

לפני זה, מידע כללי יותר:

• הפרעה לא נדירה - 3-5% מהאוכלוסיה
• הסיכוי לחוות התקפת פאניקה אחת לפחות במהלך החיים הוא 30%. רק כ10% מאלו שחווים התקפת פאניקה יפתחו הפרעת פאניקה.
• נפוץ פי 2 אצל נשים
• מתחיל לרב בשנות ה-20
• פעמים רבות מגיעים בעלי הפרעת פאניקה לחדר מיון, לעיתים קרובות אותו אדם מגיע שוב ושוב, למרות שמובהר לו שזו הפרעת פאניקה. (חלק מההפרעה היא הערכה מוגזמת של ההסתברות – ולכן למרות שאמרו להם שוב ושוב שזאת התקפת פאניקה ולא התקף לב, למשל, הם ילכו לחדר מיון כי יחששו שאולי הפעם זה אחרת).
• הפרעת פאניקה היא קשה מאד בחוויה של האדם. לחצי מהאנשים עם הפרעת הפאניקה יש הפרעות התנהגות נוספות – שימוש באלכוהול כדרך התמודדות, דיכאון כתוצאה מהפרעת הפאניקה.
• תורשתי במידה בינונית – הגורם התורשתי הוא כנראה רגישות סומטית
• אנשים עם הפרעות פאניקה רגישים הרבה יותר לגורמים שגורמים לתחושת חנר (אבל לא מסוכנים – כמו ריכוז גבוה יותר של Co2)
• מבחינה פיזיולוגית יש אקטיבציה של כל המערכות שקשורות בפחד
• מבחינה פסיכולוגית:
  • תשומת לב מוגזמת לתחושת סכנה
  • אסוציאציה נלמדת בין תחושות פנימיות וalarm
• אין הכחדה, כי אנשים מספרים לעצמם שהדבר ממנו נחרדו לא קרה בזכות התנהגות הביטחון ('בגלל שהלכתי למיון וזה הרגיע אותי לא היה לי התקף לב').

ניסוי – לוקחים אנשים שיש להם הפרעת פאניקה, שמים אותם בחדר עם יותר פחמן דו חמצני, מה שגורם לתחושות דומות לפאניקה, ולחצי נתנו כפתור שלא עושה כלום, אבל אמרו להם שזה מאפשר להם לשלוט על ריכוז הco2 (עשו אותו דבר עם 'איש ביטחון' – מישהו שהם מרגישים בטוחים לידו), ולאותם אנשים היה סיכוי הרבה יותר קטן להתקפת פאניקה. במובן הזה התנהגויות הביטחון באמת עוזרות.

מונח חשוב – רגישות לחרדה anxiety sensitivity = פחד מפחד. אנשים מפחדים מתחושת הפחד עצמה.

רוזוולט, 1933 (שיא השפל הגדול) “הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד בעצמו".

מעגל הפאניקה של קלארק -

טריגר – גירוי. יכול להיות משהו שקרה בעולם החיצוני (צועקים עלי) או משהו פנימי (אני מרגיש שהדופק שלי לא סדיר)

-->

הטריגר נתפס כאיום (שלב במעגל, הטריגר הוא לא)

-->

החרדה עולה

-->

תחושות גופניות מסויימות – הילחם או ברח (מה מאפיין את המערכת הזאת? 1. שהיא מטומטמת 2. פספסתי).

זאת עוד לא התקפת פאניקה! זאת תגובת פחד פשוטה. זאת גם לא התרומה של קלארק. את כל זה ידעו קודם. עכשיו מגיע החלק החשוב:

-->

הפירוש של התגובה הגופנית הוא קטסטרופלי (“יש לי התקפת לב!” “אני מתעלף עוד שניה...” “שיט, שוב יש לי התקפת פאניקה")

-->

וחזרה לתפיסת הטריגר כאיום. (סגרנו מעגל, זה המעגל של קלארק).

זה מזין את עצמו, וזו כבר התקפת פאניקה. ההבדל בין התקפת פאניקה הוא איכותי, לא כמותי. מערכת הילחם או ברח יכולה להשתולל (למשל, אם אריה ביער עומד לזנק עלי) אבל זו לא התקפת פאניקה. מה שיוצר התקפת פאניקה הוא המעגל הזה שמזין את עצמו.

המעגל הוא סכמטי – זה קורה בmind נורא מהר. זה לא שאומרים: אוי, טריגר! החרדה עולה! תחושות! פירוש! חוזר חלילה! המעגל יכול להתחיל בכל נקודה.

הנושא של התניה מאד חשוב – למשל, אצל אנשים משדרות, גם אם הם נמצאים בירושלים, כל מה שמזכיר לו קסאמים יפעיל את מערכת ההילחם או ברח, כי המערכת הזאת של ההתניות עובדת לפני הקורטקס, שם מאוחסנת האינפורמציה על המיקום הנוכחי של האדם וההקשר. יש לזה ערך הישרדותי מאד גבוה.

כל המעגל הזה יכול להיות תוצאה של התניה – משהו לא ברור.

טיפול בהפרעת פאניקה -

• טיפול תרופתי מאד נפוץ.
  • נוגדי חרדה – שימוש כרוני הוא בעייתי, גורם להתמכרותד
  • SSRI -קשורים לדיכאון, טווח יותר ארוך

בגלל הרגישות הסומטית המוגברת שמאפיינת את ההפרעה פעמים רבות התרופות לא עוזרות. אנשים אלה הרבה יותר רגישים לתופעות הלוואי של התרופות, התחושה הסובייקטיבית שלהם מאד לא נעימה.

• Self medication – בעיקר אלכוהול, שימוש בסמים, בעיקר קלים, ושימוש בעייתי בתרופות מסויימות. חלק מהאלכוהליזם נגרם בגלל זה.
• טיפול פסיכודינאמי – מתייחס להפרעות כביטוי של דברים אחרים. הטיפול יחפש את הסיבות העמוקות לזה, זה בד"כ לוקח הרבה זמן.
• CBT -
  • בעבר לימדו טכניקות הירגעות – נשימות, דמיון מודרך
  • 10-15 שנים אחרונות, משהו אחר לגמרי. דוגמא יפה לאיך המודל (המעגל של קלארק) מוביל לשיטת טיפול. נעבור על השלבים במעגל:
    • האם אפשר לשנות את החדרה שעולה בעקבות תפיסת איום? לא!
    • האם אפשר לשנות את התחושות שזה מעורר? אולי, CBT ישן וטיפול תרופתי מנים לעשות את זה.
    • האם אפשר לשנות את הפרשנות הקטסטרופלית? כןןן!! וזה מה שהטיפול עושה. הו הידד! הרי אנשים נמנעים מהפחד עצמו. אז מה קורה בCBT?
      • חינוך פסיכולוגי – מסבירים למה המטופל מרגיש את מה שהוא מרגיש (בערך מה שאנחנו למדנו), נותנים לו לקרוא על זה וכו'. פה אנחנו עוזרים דרך הקורטקס. הרציונל חשוב, אבל זה לא מספיק.
      • חשיפות אינטרוספטיביות (למשל – כדי ליצור תחושת סחרחורת מסתובבים במקום, להסתכל בראי על עצמך חמש דקות כדי ליצור תחושה מוזרה) כך מדמים תחושות של הפרעות פאניקה, שהיא לפעמים אפילו חזקה יותר. כאן אפשר להראות לאדם שהדברים מהם הוא חושש לא קורים – הם יכולים לתפקד (לפתוח דלת, למזוג כוס מים), הם לא משתגעים / מקבלים התקף לב. עושים את זה לפחות פעם ביום. הרעיון הוא שזה יהיה מציק או משעמם – כמו לאנשים רגילים. האדם לומד פחות לפחד מהתחושות של עצמו.
      • חשיפות in vivo – עושים את כל הדברים שנמנעים מהם בחיים האמיתיים – פעילות גופנית, לריב, לראות סרטים קשים, לעשות סקס וכו'.

עוד תעמולת CBT -

יש אנשים שמגיעים לCBT (רואים את האור, כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה) אחרי שנים רבות, וזה עובד נהדר, אבל חבל על כל השנים שהם בזבזו בטיפולים אחרים. הכי טוב להתחיל טיפול מיד.

חרדה חברתית

אנשים שלא קשה להם בכלל לדבר בפני קהל. א-ב-ל כשמדברים על חרדה חברתית לא מדברים על הפחדים הרגילים שיש כמעט לכולם, אלא על פחדים שיוצאים מגדר הנורמה ומפריעים לתפקוד.

הפחד במקרה הזה הוא מהשפלה, העלבה, יחס שמפחדים ממנו. ג'רי סיינפלד: מדהים עד כמה רב האנשים מעדיפים להיות בתוך הארון מאשר נושאי ההספד.

כ13% יסבלו במהלך חייהם.

יותר נפוץ בקרב נשים, אבל יותר גברים פונים לטיפול, בניגוד למצב בד"כ. (למה? ריחפתי).

פרוטוטיפים של חרדה חברתית -

• פחד חברתי שבגדול היה שם תמיד. הוא היה ילד מופנם וביישן. כשמדובר במקרים קיצוניים יש הימנעות מדברים רבים שקשורים לאינטראקציות חברתיות ומתגלגל לפחד ממה שקשור לחברה.
• אנשים שהם באזור הנורמלי מבחינת מופנמות וביישנות – אפילו מוחצנים, אבל באיזשהוא שלב (ברגע אחד / הצטברות אירועים) קורה משהו, והם כבר לא מצליחים לבצע תפקודים חברתיים. (בסיסיים – למשל- לומר איך קוראים להם ואיזה חיה הם אוהבים בסבב היכרות). כאן מוצאים את ההקשר הסומטי באופן ישיר (פחד שיקרה לי משהו סומטי רע / שיראו שאני מסמיק / מזיע) או מטאפורי (הפחד מהפחד).

אטיולוגיה -

לא ניכנס לזה, כי יש תיאוריות אבולוציוניות שמאד מעניינות אבל למרבה הצער אי אפשר להוכיח אותם. קשור בחשיבות של הירארכיות והימנעות מקונפליקטים.

קשור גם בגורמים גנטיים וטמפרמנטיים (קשור יותר לסוג ראשון, מולד), ובחרדות נלמדות (קשור יותר לסוג השני, שמופיע מאוחר יותר).

טיפול -

• תרופות – נורא דוחפים את זה (כי יש הרבה קהל יעד – 13%) SSRI's ונוגדי חרדה (המרחק בין use לabuse הוא מטושטש ובעייתי)
• טיפול התנהגותי וקוגניוטיבי התנהגותי (קשה להבחין בינהם, אבל הם הכי טובים, סורפרייז סורפרייז).

מה קורה בזמן / איך נראית חרדה חברתית? (מעגל, למעשהנ – תרשים מסובך קצת יותר, אבל כזה שמזין את עצמו).

כאן יש גורם מקדים (מניגוד להתקפת פאניקה) – יש ציפיות שליליות מאירועים חברתיים (מסיבה, רפרט).

זה יוצר חשש, עוררות, פחד.

כיוון שמשאבי תשומת הלב והקשב שלנו מוגבלים, ואנו צריכים הרבה מהם (תלוי מתי, למשל, בזמן רפרט או ראיון עבודה) נוצרת בעיה – כי אנחנו מפנים תשומת לב לא רק למטלה אלא פנימה – לתחושות (השליליות שלנו), ולדברים מסביב (שנתפסים כשליליים).

יש כל מיני הטיות שיפוט – מאתרים כל מיני סימנים לטעות או לחשש.

כל הנ"ל, יחד עם אמונות כמו "כולם יודעים", או שחרדה היא כישלון, מובילות לחרדה.

החרדה מובילה לתפיסת כישלון, שמגבירה את החרדה וחוזר חלילה.

הדבר שמפחדים שיקרה אינו מופרך – המטוס יכול, בהסתברות נמוכה, להתרסק, יתכן ש49 מתוך 50 המרואיינים לא יעברו, וכן, יש סיכוי שהבחורה לא תרצה לצאת איתך לדייט נוסף, אבל מי שיש לו חרדה חברתית יפרש את זה כאילו משהו בו לא בסדר. זה מסין את עצמו.

תחושת הכישלון מובילה להימנעות. הבעיה היא ההימנעות, לא החרדה. כאן קורית הבעיה בתפקוד. הימנעות יכולה להיות מלאה או חלקיתץ

תחושת הכישלון וההימנעות מאשרים את הציפיות השליליות.

זהו מעגל!

מה עושים בטיפול?

• עוסקים בציפיות. האם הן מוגזמות? (שלילית)
• דרכים להתמודד עם דאגה – קוגניטיבית, ודרכי הירגעות.
• מבינים מה קורה כשאנחנו חרדים, ומנסים לשנות את זה או לקבל את זה. (דוגמא של חוקר חרדה חברתית שחווה חרדה חברתית בכל פעם שהוא מדבר. הוא יודע לאפיין את החרדה שלו בשני דברים – 1. מה שהוא מרגיש זה לא מה שכולם רואים, לא שלא רואים כלום אבל רואים הרבה פחות [זה דוגמא לעבודה על האמונה הבסיסית שחרדה היא כישלון] 2. ככל שהוא יכנס יותר לתחום המומחיות שלו במקום להתעסק בחרדה הוא ירגיש אותה פחות.)
• הדבר הכי חשוב הוא לעשות, בין אם קוראים לזה חשיפה או ניסוי התנהגותי. בד"כ בונים הירארכיות.