פילוסופיה של המדע - שיעור 5 - ראיות: ניסויים ותצפיות

שיעור 5 – 29/03/2012

אדמיניסטרציה -

כדאי לקרוא את קוהן בפסח.

בשבועיים אחרי פסח אין הרצאות – בראשון כי היא לא נמצאת, ובשני כי יום העצמאות. תרגילים יהיו.

מסגרת הדיון - (?) שיפוט נורמטיבי של קריטריונים של רציונליות (התאמת אמצעים למטרה – מטרות יכולות להיות מגוונות), נמקד את תשומת הלב במטרות אפיסטמיות – ידיעה, חיזוי של תופעות, תיאור מה שקורה בעולם, הסבר של הנ"ל. בחלקים אלו נמקד את תשומת הלב בחלקים השני והשלישי של הקורס.

במהלך קביעת המסגרת נתקלנו במורכבות של הנושא. לא נתיימר לצאת מנקודת מוצא ברורה.

עכשיו נבדוק אספקטים שונים של המדע בהתאם לקריטריון של הרציונליות, כלומר – האם המדע אכן יכול לשאוף למטרות האפיסטמיות עליהן דיברנו. הדיון יתחלק לשניים -

חלק שני – ראיות (היום נדבר על ראיות ותצפיות).

כאשר מדברים על רציונליות אינסטמנטלית אנחנו רוצים להתאים את האמצעים הטובים ביותר. המטרות האלו לא ייחדויות למדע – היועוד פרוייקטים מגוונים ששאפו לאותן מטרות. בכל זאת, נרצה ליחד את המדע – במה הוא שונה מפרוייקטים אחרים? אחת הדרכים לעשות את זה היא עפ"י תפיסה שראשיתה בנאורות, לפיה המדע הוא דרך עדיפה לחתור אל המטרות האפיסטמיות האלה.

במסורת הפילוסופית (בעיקר) מאז הנאורות מקובל לחלק את הגישות לשני זרמים גדולים – אמפיריציזם ורציונליזם. נדבר היום, במסגרת האבחנה בין שני הדרכים האלו, ונמקד את תשומת הלב באמפיריציזם. כשאנחנו רוצים לחתור אל האמת אחד האספקטים הוא הדרישה להצדקה – הסבר, נימוק. כלומר – למה אנחנו חושבים שדרך מסויימת היא הטובה ביותר כדי להגיע אל האמת. המחשנו את זה בסיפור של אפלטון על הדרך אל העיר (איך קוראים לה?). אנחנו לא מסתפקים בדרך אל האמת, אלא רוצים גם הצדקה – כי אז אנו חשים שאז הסיכוי להגיע אל האמת גבוה יותר. נוסף לכך, לפעמים ההצדקה מעניינת בשל עצמה.

ניוטון סמית – נניח שנוכל לפתח אורקל שמנבא את העתיד באופן אמיתי. כל פעם שנבחן את המכונה נראה שהחיזויים שלה נכונים לגמרי. ואז האמת בידינו – אין צורך בתחזיות. האם במקרה הזה מסתיים הפרוייקט שעוסק בהבנת העולם? הוא סבור שלא, ושעדיין נרצה להבין למה זה קורה (לא כי אנחנו מפחדים שהמכונה תתקלקל), כי הצורך בהבנה הוא משהו שמניע אותנו. אחד הדברים שאנחנו מחפשים במסע אל הלמה הוא ראיות.

המושג של ראיות במדע מקורו בראיות במשפט. זה לא רק היסטורי.

שני סוגים של ראיות שמצדיקות האמנות. ליפטון מבחין בין גורמים חצוניים ופנימיים, שמשפיעים על גיבוש, החזקה של האמנות – מייצרים התייחסות לנושאים אפיסטמיים – מה אנחנו סבורים שמצב העניינים בעולם, מה יקרה בעתיד, איך אנחנו מסבירים:

1. גורמים חיצוניים – עדויות, ניסויים ותצפיות. דברים שקורים בחוץ ומאפשרים לנו לאמץ האמנות על אודות העולם.
2. היסקים פנימיים – אחרי שכבר ערכנו ניסויים ותצפיות, שמענו עדויות מתחילה העבודה הפנימית של הסקת מסקנות מהם. באופן הזה נבנה תיאוריות, נשפוט תיאוריות קיימות – נלך מעבר לגורמים החיצוניים. זה מאפשר לנו ללכת מעבר לדברים הנקודתיים שקיבלנו ולהתייחס לעולם.

ליפטון אומר שהמונח ראיה עבורו הוא לא תצפיות, ניסויים ועדויות. בכל הוא שונה מהתפיסה המשפטית.

Deumier, the insriminating evidence – אם צפינו באובייקט (סכין מגואלת בדם), ביטאנו בשפה וגיבשנו האמנה, אנחנו מצרפים את ההאמנה לרשת ההאמנות שלנו ומגבשים לפיה האמנות חדשות (מי אשם). לפי ליפטון, המושג של ראיה הוא מושג של יחס בין האמנות, ולא של האמנה מבודדת. רק כשמקשרים את ההאמנה להאמנות נוספות היא הופכת לראיה. ההאמנה איננה האובייקט. בדיונים שלנו נדבר על ראיות כהאמנות ביחס לדברים שיכולים לשנות האמנות שלנו, אע"פ שנבטא את זה בשפה לפעמים באמצעות האובייקט (“הראיה היא הסכין").

כדי שהאמנה תהפוך לראיה – למשל – ראיה שתתמוך בתאוריה שפלוני ביצע את הפשע, צריכים להתקיים תנאים כדי שנתייחס לאובייקט או להאמנה לגביו כראיה.

דבר ראשון, צריך לחשוב שיש קורולציה בין ההאמנה שלנו שהיא הראיה, לבין האמנה אחרת שאנחנו רוצים שזאת תהיה ראיה עבורה. קורולציות יכולות לנבוע כתוצאה משורה של דברים – למשל: סיבתיות, למשל: “אין עשן בלי אש" – זאת אמירה בדבר קורולציה, הם באים תמיד יחד, וזה אומר שעשן מעיד על הימצאות אש. סוגים נוספים של קורולציות – באותו מקום, באותו זמן, מיד אחרי – בד"כ נזהה קורולציה כאשר ראינו שורה של מקרים דומים.

אנחנו לא זקוקים למטאפיזיקה העשירה של סיבתיות (האם יש סיבתיות? האם יש חוקי טבע? בקושי ניגע בזה בקורה כי אלו שאלות אונטוליות או מטאפיזיות, אנחנו יותר באפיסטמולוגיה – מה אנחנו יכולים לדעת על העולם?). חוקי הטבע האלה מייצרים עבורינו קורולציות, וכדי שא' יהיה ראיה חב' צריך קורולציה – לא אכפת לנו בכלל מאיזה סוג.

דבר שני, תנאי שנוי במחלוקת ומעניין – (גם עליו ידבר ליפטון). כדי לומר שא' הוא ראיה לב' אנחנו צריכים שיהיה בינהם יחס של הסבר. כלומר, אנחנו צריכים שהאש תסביר את עשן – א' יהיה ראיה לב' רק אם ב' (וזאת תוספת על הנל) הוא ההסבר הטוב ביותר לא'.

איך יודעים? נהוג לחשוב שאם אנחנו יכולים להסיק אש מעשן אז אש מסבירה את העשן. מניחים שההסקה תתבסס אולי על סיבתיות, או על חוקי טבע...

ליפטון הולך הפוך – הוא מתחיל מההסבר. הוא אומר שאם האש היא ההסבר הראשון של העשן, אז נאמר שהעשן הוא ראיה לאש. לפי ליפטון המושג הסבר הוא בסיסי יותר ממושג ההסקה. זה היפוך יחסית למה שקורה בד"כ.

כלומר, יש שני כיוונים של יחס בין הסבר לבין היסק. ליפטון מציע כיוון הפוך. אנחנו לא נעמיק בזה. קושי עם הגישה של ליפטון הוא שצריך להבין טוב מאד מהו המושג של הסבר, וזה מושג מאד עמום או רב משמעי. (מה נותן לנו את החוויה של "אהה, הבנתי!”, ויש כאלה שאומרים שמשהו אחר הוא הסבר). ליפטון גם מניח שאפשר לגלות מהו ההסבר הטוב ביותר, ומכאן עושה מעבר לא טריוויאלי למושג של ראיה.

במדע כשיש לנו תיאוריות יש דימוי שאנחנו לא ממציאים אותן – אלא יש לנו ראיות, סיבות להאמין בזה. במדע הקורולציה בין תצפיות לבין תיאוריות היא עסק מאד מורכב (איך מתצפיות עם טלסקופים בשמים מגיעים לתיאוריה של המפץ הגדול?)

ההבחנה בין משהו לבין גישה ישירה להאמנה -

האם אכן יש לי גישה ישירה למושא ההאמנה שלי, ללא האמנות מתווכות, ואם כן – מתי ההאמנה שלי מתווכת ע"י ראיות ומתי היא ישירה?

יש שני סוגים של גישה ישירה –

אחת דרך החושים, ואנחנו טוענים שבעזרתם אנחנו חווים את העולם,

ויש הסתכלות אינטרוספקטיבית, מודעת על אודות הדברים שאנחנו חווים וניסיו להבין מה אנחנו רואים / חושבים ולמה. יש מקורות שמבחינים בין החושים השונים – מה מהם זו ראיה ומה זו גישה ישירה. (למשל – אם אני שומע מווווו ומריח פרה, זה ראיה להימצאות פרה בסביבה. אבל אם אני רואה פרה, זו גישה ישירה. אפשר לשאול על זה שאלות).

תצפיות

תצפיות – אחד הסוגים של גורמים חיצוניים.

קירוב – מדובר בגיבוש של האמנות בקרש לדברים סביבנו ע"י כך שאנחנו צופים בהם ('צופים' – נהוג להשתמש במילים המתייחסות לראיה, אך הכוונה לכל החושים).

גם אילו היתה לנו נגישות לאמת ללא תיווך של ראיות יש עניין להבין מהי ___ (ראיה?).

באופן גס:

אמפריציזם – המקור לידע הוא דברים שנתפסים בתודעתינו כבאים מהחושים. כל דבר אחר הוא ספקולציה, ניחוש – אין לו שום קשר למטרות האפיסטמיות. הפניה אל החושים היא האמצעי להשגת המטרות האפיסטמיות. באופן כללי אפשר לומר תצפיות.

רציונליזם – (גישה מנוגדת) המקור לידע הוא התבונה, המחשבה, ולא החושים.

יש שאלות גדולות בקשר למסורות האה והיחס בינהן (האם אפשר להפריד?).

מבחינת מינוח – רציונליזם אינו קשור יותר לרציונליות מאמפיריציזם, לא להתבלבל.

האמפיריצזם הוא הרעיון הבא:

(נחזור לתמונה "הפקפוק של תומאס הקדוש", הפעם בגרסה של מארק טנסי 1985), זה הבסיס של הגישה האמפיריציסטית. יש גישות מתחרות לאמפיריציזם (למשל הובס). תמיד יש עקבות של רציונליזם במדע בין זמנינו. יש שאלה באיזה מובן שמדע בין זמנינו הוא כזה או כזה (“דיכוטומיות כאלה הן בד"כ מבלבלוץ, אז במקום לקרוא לדברים בשמות פשוט נסתכל עליהן").

היום נסתכל על גישות שמדגישות את חשיבות התצפית (ולכן נחשבות אמפיריציסטיות), ובמיוחד פוזיטיבזם לוגי.

נתחיל במושג של תצפית במובן הפשוט ביותר של המילה – אנחנו צופים במשהו חיצוני בעזרת החושים שלנו. החוויה שלנו – אנחנו רואים דברים בחוץ, והם מגיעים אל תודעתינו בעזרת החושים. אני רואה בלון אדום. אני עוצמת עיניים! אין בלון! כלומר ראיתי אותו דרך העיניים ולא דרך האוזניים. התמונה הזאת משקפת באופן קריקטורי (אסטרטיגיה - להתחיל מקריקטורה ולעדן) את הראיליזם (יש שיאמרו – ריאליזם נאיבי).

ריאליזם מורכב משני רעיונות –

האחד, רעיון מטאפיזי, לפיו יש עולם חיצון שקיים באופן שלא תלוי בנו ובהיכרותינו איתו, היה לפנינו ויהיה אחרינו, לא ממש מושפע ממנו. יש כיווניות – אנחנו מתייחסים אל העולם והעולם משפיע עלינו, אבל הקיום של העולם אדיש אלינו. זה לא אומר שהעולם בחוץ הוא כפי שאחנו מכירים אותו, פשוט שיש שם משהו והוא לא תלוי בנו.

השני, אנחנו יכולים להכיר משהו על העולם – לפחות חלקית.

לחיבור של שני הדברים האלה נקרא ריאליזם. (אנחנו עוד לא בשלב ההתחכמות, אבל יש פילוסופים מאד מתחכמים שמגיעים לעמדה הזאת).

תצפית – יש אובייקט בחוץ, אנחנו צופים בו ובעזרת התתצפית אנחנו יכולים לדעת עליו לפחות משהו.

אנטי ריאליזם – כל מה ששולל משהו מהריאליזם.

מצב של תצפית – מצב התודעה שלנו נקבע ע"י אינטראקציה עם העולם החיצון. (לא ניכנס לוויכוח על מעמדה של התודעה).

טענה ראשונה – אי אפשר להבחין בין מצבי הזיה וערות. יש לנו מצבי תודעה – סוג של חלום, הזיה, בהם נדמה לנו שאנחנו רואים משהו על העולם החיצון, אך זה לא באמת כך. כשאנחנו בתוך ההזיה או בתוך החלום, הטענה היא שאנחנו לא מרגישים שאנחנו בחלום או בהזיה. ההרגשה שלנו היא כאילו זה באמת. הטענה, במילים אחרות, היא שאם שואלים אותנו ברגע מסויים אם אנחנו רואים כדור אדום או הוזים כדור אדום, אי אפשר לענות.

כאשר אנחנו הוזים כדור אדום יש רק מצב תודעה של כדור אדום, אין כדור אדום. אם כך, החוויה שלנו היא ל מצב התודעה, אין משהו בעולם. אחנו רואים תמונה שברוחינו. הטענה הזאת היא מעבר לטענה הפסיכולוגית – תיאור מצב העניינים, זה הבנה של המצב. (?).

אם המצבים האלה בלתי מובחנים אז בעצם אם כשאנחנו רואים כדור בהזיה אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזה בלתי מובחן מהמצב של ערות, אז בעצם זה מצב העניינים כל הזמן. תמיד מה שאני רואה הוא תמונה שנוצרה במוחי (מה גרם לתמונה – כדור בחוץ או לא, זו כבר שאלה אחרת). אנחנו לא יכולים לומר כלום על המקור של התמונה שברוחינו, אלא שיש תמונה כזאת בלבד. הדבר שאנחנו חווים הוא תמונה ברוחינו, ולא העולם.

יש שתי גישות לדבר הזה:

• המציאות יצרה את התמונה שברוחינו
• אידיאליזם מוחלט – יש רק אידיאות, או תמונות שברוח. אין שום דבר בחוץ.

ייצוג מפורסם לרעיון (מתוך מטריקס) “there is no spoon”. הסרט מטריקס מלא ברעיונות אנטי ריאליסטיים. (דוגמא לטענה מהסוג השני – אין שום כפית, יש רק תמונה ברוחינו. הטענה בסרט כולו היא מורכבת יותר – התמונה ברוחינו נוצרה מגורם חיצוני, אבל הוא לא מה שנראה לנו. זה המטריקס).

הרעיון האנטי ריאליסטי דומיננטי בפיסופיה, במיוחד מאז דקארט. הוא מבוסס על טענות של ספקנות בקשר לחושים. הספקנות היא זרם מאד דומיננטי בפילוסופיה מאז ראשיתה. יש אפילו שרואים את כל תולדות הפילוסופיה כניסיון להתמודד עם ספקנות. יש גישות שמפרשות ספקנות כהטלת ספק ביחס לדברים מסויימים, ויש כאלה שרואים ספקנות כסוג של מחוייבות "תנו לי טענה ואטיל בה ספק" – אינני מחוייבת להטיל ספק בהכל, כשאני מטילה ספק אני יכולה להשתמש בטענות אחרות. הספקן תמיד מנצח – לא סתם זאת עמדה דומיננטית. היא אולי סימן ההיכר של הפילוסופיה. הטיעון ה(אנטי?) ריאליסטי משתמש בטענות ספקניות.

התשובה הראיליסטית לטענה הנ"ל:

יש בה שני אספקטים:

• ביקורת מושגית, שהעלה ג'ון סירל – ביקורת על הרעיון של ראיית תמונה ברוחינו. לפי גישות ספקניות כשאנחנו הוזים אנחנו רואים תמונה שברוחינו. סירל אומר שהתמונה שברוחינו היא הראיה. לראות תמונה ברוחינו זה לראות ראיה. הוא מביא דוגמאות לשוניות באנגלית.
  “אני בעטת בעיטה בכדור"
  “מה את בועטת?”
  “בעיטה!”
  זה הלשון מאפשרת לומר: לבעוט בעיטה לא משנה את זה שאי אפשר לבעוט בבעיטה, אלא רק בכדור. יש ראיה – האם הגורם לראיה הוא כדור או LSD זה לא משנה. אם הולכים עם הביקורת הזאת, אז יש תמונה ברוחינו, והמשמעות שלה היא שאנחנו רואים. ואז יש שתי אפשרויות בעולם:
  • עולם אפשרי בו יש כדור בחוץ ואנחנו רואים אותו – כלומר הופכים להיות בעלי תמונה של כדור במוחינו
  • סמי הזיה מייצרים אצלנו מצב מוחי בו אנחנו בעלי תמונה ברוחינו של כדור. שוב, אנחנו מרגישים, חווים את התמונה. במובן הזה אנחנו רואים. במקרה אחד אנחנו צודקים ובמקרה השני טועים. איך אפשר לדעת מה מצב העניינים? אולי אי אפשר לדעת! אז מה? אז הוא בוחר ללכת על האפשרות השניה, מה רע בה? היא קומן סנס. זה מבוי סתום, וכך הוא חוזר, אחרי כל הסיבוב הספקני, לריאליזם נאיבי.

האם מדענים ריאליסטיים עובדים אחרת ממדענים לא ריאליסטיים?

לכאורה, נראה שללא גישה ריאליסטית אין מוטיבציה לחקירה מדעית (מה הם יחקרו, את מושא ההזיות?). לא ברור שזה אכן כך. לכן לא ברור שיש חשויבות לזיהוי עמדות כאלה בקרב מדענים.

אחת הטענות בהקשר הזה, ארתור פיין, NOA “הגישה האונטולוגית הטבעית". הוא שואל האם מדע מנק' מבט ריאליסטית שונה ממקבילו הלא ריאליסטי. הוא אומר שבשני המקרים הם יכולים להיות מדענים, לעשות מחקרים ולהגיע למסקנות, וההבדל יבוא אחרי המסקנות – המדען הריאליסטי (ורק הוא) ירקע ברגלו ויכריז שזה ב-א-מ-ת ככה.

נקודה לתשומת לב בקשר למושג התצפיות (לא קשור לריאליזם) -

אנחנו רגילים לחשוב על תצפית בדבר שמתרחש כאן ועכשיו. יש בה משהו מאד מקומי – ביטויים אינדקסיקליים "אני רואה כאן ועכשיו" – אני, כאן ועכשיו משתנים. אבל על פי פיזיקה האותות מהאובייקט שאנחנו רואים לוקח להם זמן להגיע אל איברי החישה שלנו, ואז יש זמן עיבוד נוסף עד שנמצאים עם תמונה בעיני רוחינו. כלומר, עד שנוצרת תמונה בעיני רוחינו האובייקט הוא כבר בעבר (הקרוב מאד, אולי, אבל זה לא הווה נקודתי). מכאן נובע שאם אנחנו מסתכלים על הירח או השמש אנחנו רואים אותם כפי שהם היו לפני כמה זמן (וכאן מדובר בקנה מידה של דקות, בכוכבים אחרים זה יכול להיות שנים – אבל ההבדל בין זה לבין המשקפיים שלי הוא רק כמותי). אנחנו כל הזמן רצים אחרי המאורעות.

זאת הזדמנות לדבר על המעמד של המדע בתוך הפילוסופיה. יש גישה לפיה אין הבדל – הכל הוא ידע אחד גדול. החלוקה למחלקות באוניברסיטה היא מלאכותית במובן זה. גישות בפילוסופיה שמאמצות באופן מרכזי יותר דברים שאומר המדע נקראות גישות נטורליסטיות. ההבנה הנטורליסטית של תצפיות תיקח בחשבון את הנ"ל.

התובנה הזאת מתקשרת למעמד של זיכרונות. כאזר מדברים על תצפיות כבסיס לטבע לא מדברים רק על תצפיות שנערכו עכשיו, אלא בעיקר על תצפיות שנערכו פעם – שאנחנו ערכנו בעבר או אנשים אחרים שהשאירו זיכרון. כל אלה הם זיכורנות של תצפיות מהעבר. בגישה אמפיריציסטית כוללים את כל הנ"ל כולל זיכורנות מתצפיות. גם הטלת הספק היא בתצפיות כולם – כאלה שנערכו עתה וזיכרונות של תצפיות.

שאלה נוספת על תצפיות היא על אינטרוספקציה – תצפיות פנימה, הסתכלות על חוויותינו. האם החוויות שלנו הן סוג של מידע שיש לו מעמד של תצפיות? האם אפשר לעשות אבחנה – אולי כל התצפיות הן הסתכלות פנימה?

אחד הנימוקים המרכזיים של האמפיריציסטים לגווניהם לכך שהתחושות הן בסיס טוב לידע, יותר מכל דבר אחר, הוא שהתחושות נתונות לנו באופן מיידי. יש וודאות בקשר לתחושות. כשאנחנו רואים משהו אנחנו בוודאות יודעים מיד שאנחנו רואים (לא נובע מזה שהדבר אמנם קיים בעולם, בזה אפשר להטיל ספק). אעפ"כ יש וודאות בעוצמת התחושה, וזו מוטיבציה מרכזית לגישות אמפריציטיות.

מצד שני, הוודאות הזאת נובעת מכך שהתחושות האלו פרטיות לגמרי – רק אני חווה את מה שאני חווה. אני יכולה לתאר את החוויה אבל להעביר אותה. החוויה היא שלי, ואינה ניתנת להעברה. תיאור של החוייה יהיה מטבעו מאד חלקי.

אם כן ביסוד האמפיריציזם יש משהו שהוא ודאי מאד ופרטי מאד כאחד. הוודאות והפרטיות הם מקור העוצמה ומקור החולשה של האמפיריציזם. כדי לתאר את זה נשתמש במקרה פרטי והוא הסיפור של האמפיריציזם הלוגי.

The other minds problem – איך אנחנו יכולים לדעת שלאנשים סביבנו יש עולם פנימי, ושלא מדובר ברובוטים / זומביים?

אנחנו מתבוננים בתגובות של אנשים ומניחים שאם הן דומות לשלנו כנראה שגם החוויה שלהם דומה. אבל היה אפשר להניח אחרת!

אפשר לראות הדגמה לכך בתמונה של מגריט – אנחנו רואים את עצמנו אחרת ממה שאנחנו רואים אחרים (?).

זה קשור לכך שעוצמת הוודאות של האפיריציסטיים שלובה בפרטיות.

זה עורר בעיה שנתאר במונחים של רציונליות:

אם אנחנו רוים להיות רציונליים בקשר להאמנות שלנו, ויחד עם זה לאפשר מקום לטעות, אנחנו צריכים להיות פתוחים לביוקת. אם עושים קפיצה קטנה, כאשר אנחנו דורשים מעצמנו להיות פתוחים לביקרות אנחנו דורשים להתנהל בתוך שיח שפתוח לביקורת – שלכל טענה שנאמרת לנו יהיה אפשר להתייחס באופן ביקורתי.

זה מעורר קושי, בהקשר לפרטיות – לאחרים אין גישה למקור של התחושות והחוויות שלנו (ולהפך). יש גישה רק למילים, אבל הן לא קשורות ישירות לחוויה. לכן אם נשארים בתוך העולם הפרטי הפנימי, הוודאי מתעוררת בעיה בקשר לביקורתיות.

הבעיה היא במתח בין רצון לודאות לדרישה לפומביות.

הבעיה היא לקבל את התצפיות של האחר בלי שתיהיה גישה ישירה אליהם. (בעית הנפשות האחרות + פומביות).

הקושי הזה התעורר בחריפות רבה בפוזיטיביזם הלוגי - (לקרוא את המניפסט!)

פוזיטיבזם לוגי – זרם הגותי, התחיל לפעות בוינה בשנות ה20. קראו לעצמם "החוג הוינאי". הם קראו לעצמם פוזיטיביסטם לוגיים. בהמשך חלק קראו לעצמם אמפריציסטים לוגיים.

אמפריציזם / פוזיטיביזם -

שניהם גישות שרואות בתחושות בסיס לידע.

אמפיריציסטיים – כי התחושות אומרות לנו משהו.

פוזיטיביזם – לוקחים את התחושות כנקודת מוצא לא מנומקת, בכוונה, כי צריך להתחיל מאיפשהוא - “זה מה יש". יש גם גישה פוזיטיביסטית לדת, שלוקחת את הטענות המרכזיות לדת כמו שהן, בלי להסביר ולנמק. 'יש אלוהים וככה זה'. גישה פוזיטיביסטית מול גישה מנומקת.

בהתחלה הם היו פוזיטיביסטיים - הם לקחו נתוני חושים כנקודת מוצא כי הם לא רצו להיכנס לפסיכולוגיזם.

הפוזיטיביסטים הלוגיים -

הרעיון המרכזי, אפשר לתאר משתי זוויות:

• עיקרון ההינתנות לאימות vertification כ___ (משמעות של פסוקים?). הרעיון הוא שניקח פסוק בשפה, נפרק אותו למרכיבים שהם פסוקים שמדווחים על תצפיות חושיות אלמנטריות שמחוברים בינהם בהרכבה לוגית. זה תוך שימוש בקונבנציות לשוניות (מה מביע מה). אפשר להעמיד (לעשות רדוקציה) של כל פסוק לזה. טענו שלא כל פסוק ניתן לרדוקציה כזאת. אם הוא כן, אז הוא בעל משמעות והמשמעות שלו היא ההרכבה הלוגית של משפטי התצפית. אם פסוק אינו ניתן לרדוקציה כזאת אז הוא חסר משמעות וזה למרות שעל פני הדברים נראה שיש לו משמעות. בעזרת החלוקה הזאת הם רצו לעשות ניקיון בפילוסופיה. בתוך הפסוקים חסרי המשמעות יש תיאוגיה, גישות פילוסופיות שונות (הגל, למשל). הם אמרו – אתם מבלבלים את השכל! "זה כמו לומר המוסיקה יותר כחולה מהשבוע!" אנחנו לא מבינים מה אתם אומרים בכל הספרים האלה! המלך הוא עירום! התפיסה היתה שהרעיונות האלה לא נגישים לכל אחד (וזה לא לגיטימי). יש יומרה לסמכות, ממציאים שפה, כותבים דברים ואנשים משננים בלי להבין באמת מה הם אומרים. זה נגד חלוקת הכח השוויונית בחברה. להבין, מבחינתם הוא לשחזר בעיני רוחם את החוויות החושיות – משפטי התצפית, ואת הלוגיקה. קריטריון הניתנות לאימות פירושו שמשמעות הפסוק היא בו בעת התנאים לבדיקתו אם הוא אמיתי או לא (אפשר לחזור ולבצע את התצפית). מי יבדוק את זה? המדע. לתפיסתם – הפילוסופים מנתחים את התנאים לאמיתותם של פסוקים ואז המדענים בודקים בשטח אם זה אמיתי או לא (זה כאן או על המאמר של שליק?). הפילוסופיה לא טוענת טענות אמיתיות או שקריות, אלא מנתחת את המושגים ומסבירה איך אפשר לבדוק אותם בתצפית.
• הפוזיטיביסטים הלוגיים היו חלק ממה שנקרא המהפך הלשוני. הפילוסוף לא עוסק בעולם, אלא בקשר בין השפה והעולם, ובאופן הזה מבינים משפטים ותיאוריות ויכולים להתייחס לעולם. באופן זה אפשר לסלק טענות שלא ניתנות לרגום לפסוקים תצפתייים שמחוברים באופן לוגי, למשל: “אלוהים רחום וחנון". או פסוקים של מוסר "גניבה היא דבר רע" – סילוק כל האתיקה. הם לא רצו להיפטר מהמוסר, אז הם היו חייבים להבין את כל המוסר מחדש. חלק הציעו לתאר את המוסר כפקודות, “לא תגנוב" לא כתיאורים של העולם (ואז אים תנאי מאת בכלל). התמודדות אחרת – התייחסות רגשית. “אני לא סובלת גנבים". דרך האילוץ הזה למדנו הרבה על אתיקה.

אחד הקשיים הגדולים היו עם משפטים אוניברסליים, כמו של ניוטון על כח הכבידה. יש אינסוף תצפיות, כך שאי אפשר לשחזר, ואי אפשר לאמת אם זה חיבוי או שלילי. (...). היו בעיות עם כל המשפטים האונברסליים. בהמשך נרחיב את הקשיים והפתרונות שהם נתנו להם.

תורת היחסות הכללית כרגע מתאימה לתצפיות שעשינו. יש שאלה אמפירית האם ההתנהגות של הטבע תמיד התאימה לכללים. זאת שאלה איך לברר את זה. אחד הפתרוננות זה תפציות בכוכבים, שלפי חוקי הפיזיקה הם תצפיות אל הבר. נוטים להניח שיש סדירות בטבע, זה לא בהרכח נכון.

כאמור, הפוזיטיביסטים הלוגיים הסתמכו על פסוקי תצפית אלמנטריים בכסיס לכל הידע, ולכן עבורם הדילמה של הודאות והפרטיות היה מאד רלוונטי. הרעיון שלהם שדברים צריכים להיות נגישים לכולם הועמד בסימן שאלה. זה הטריד חלק מהם. קרנאפ כתב שכדי להשיג פומביות ולשמר על פתיחות לביקורת חייבים לנסח מחדש את הקריטריון למשמעות באופן שיאפשר ביקורתיות. עבור משפה של משפטי תיאור לשפה של אובייקטים. ברגע שמדברים בלשון אובייקטים נוצר בסיס משותף לדיון – וכך לא נקלעים לבעיית חוסר הפומביות. נשארת בעינה השאלה הספקנית האם כולנו רואים את אותם אוביקטים. הם עשו מהפך פיזיקליסטי. זה מסביר למה השתנה השם מפוזיטיביסטים לאמפירציסטיים – הם דיברו על מה הם רואים, איך אפשר להצדיק את השימוש במשפטים פיזיקליים. אלו הנחות יסוד מורכבות יותר.

(משפטי תצפית אלמנטריים – אני רואה כתם אדום ותחת נצנוץ כחול...

משפטי פיזיקליסטיים – התייחסות לאובייקטים – אני רואה בקבוק)

זה במחיר של ודאות כי המילים הם של אובייקטים, ויותר קל להטיל בזה ספק, זה כבר לא רק החוויה הסובייקטיבית.

פילוסופיה של המדע - תרגול 2

תרגול 2 27/03/2012

מסגרת השיעור:

1. מטרות המדע

2. פוזיטיביזם לוגי – שק חבטות אהוב. אנחנו נעשה איתם צדק.

על התרגילים -

אין צורך לכתוב תשובות ארוכות – לענות לגוף השאלה, השאלות לא מסובכות מדי.

מה ההבדל בין קסם למדע לפי ג'ארווי ואגסי / לפי

פרייזר –

קסם אוניברסלי

דומה: מדע וקסם שניהם מיניחים אוניברסליות, שניהם קוסמולוגיות.

שונה: קסם: שקרית, מדע: אמיתי, כי מדע מבוסס על מתודה נכונה, מתקן את עצמו וכו', בניגוד לקסם – אוניברסליזם מאגי.

גם קסם וגם דת לא רציונליים, ההבדל הוא בקריטריון האוניברסליזם. דת לא מאפשרת חיזוי, בניגוד לקסם ומדע.

ג'ארוי ואגסי -

עושים אבחנה בין רציונליות אינסטרומנטלית (רציונליות במובן חלש, מתייחסת לפעולה) וביקרותית (מתייחסת לההאמנה). הקסם עומד רק במובן החלש, המדע – גם בחזק.

דומה – רציונליות אינסטורמנטלית

שונה – רציונליות ביקורתית. מדע – עובר, קסם – לא.

שתי השאלות האלה היו יותר חשובות בניקוד.

צריך להוכיח שקראנו והבנו!

שאלה 3

פולמוס עם ביטי – ביטי אומר שקסם מלא פונקציה סימבולית, ג' וא' לא מסכימים, הם אומרים שהוא לא קונסיסטנטי, ושקסם כן משמש למשהו. ביטי משתמש בחוסר רציונליות כהסבר, והם אומרים שאי רציונליות לא מסבירה כלום. השאלה היא למה?

רציונליות מניחה הסבר, הצדקה, משהו חיצוני שמסביר את הדבר. אם לא נותנים את המשהו החיצוני הזה, לא מנמקים, לא תומכים, אז זה אי רציונליות, וזה לא מסביר שום דבר. החלופה לרציונליות היא שרירותיות. “למה א'? ככה א'!” רציונליות מניחה הסבר, ולכן אי רציונליות מניחה חוסר הסבר.

שליק

השאלה הקשה ביותר היתה להסביר מדוע לפי שייפין החתירה אל האמת לא מסייעת לנו כלל.

התשובה – שייפין הוא היסטוריון...

השאלה חשובה כדי לתת מסד לקורס. אפשר להניח שהמטרה של מדע היא להגיע אל האמת, ואז מגיע העיסוק באישוש והפרכה – השאלות האפיסטמולוגיות – מתודה, קריטריון – איך מגיעים אל האמת. זאת סכמה של רציונליות ביקורתית – מטרת המדע לספק לנו האמנות, הוא מספק מתודה או קריטריונים ואנחנו צריכים לדון בהם – מהם הקריטריונים בעזרתם מוחנים את ההאמנות ומגיעים לידע. אבל בקורס אנחנו בוחנים רמה אחת מתחת. החתירה אל האמת לא עוזרת לנו, כי כולם חתרו אל האמת, אבל המושג אמת הוא מעורפל מדי. שייפין מסתכל על התקופה מנקודת מבט היסטורית, בה ל'אמת' אין הרבה משמעות. למשל, פילוסופית הטבע לפני המהפכה המדעית (שייפין רואה בזה יותר רצף ממהפכה) – פילוסופי הטבע חשבו שהם מגלים את האמת, אך למעשה היתה שיטה וכחנית קיצונית בה אך אחד לא השתכנע – השיטה הסכולסטית – היה את המאסטר, היתה אמונה מוכתבת והיה צריך להגן עליה, והביאו טיעונים נגד ובעד – אלו היו דיונים עקרים (“כמה מלאכים יכולים לרקוד על סוכה אחת") זה הוציא שם רע לכל הסכולסטיקה.

לכן חתירה אל האמת לא מסבירה את מה שקרה.

הוא מסביר כל מיני גורמים היסטוריים שהשפיעו על המהפכה המדעית (רפורמציה, בורגנות... ). מה שחשוב הוא שכדי להסביר את הפעולות של אנשים לא מספיק להסתכל על האמת כמטרה מכוננת, אלא על מטרות ברזולוציה יותר גבוהה – ויותר מכך – על הפעולות. מה עשו. ואז, במסגרת רציונליות אינסטורמנטלית ההיסטריון יכול לטוות יחד את כל חוטי התקופה ולהסביר למה בני התקופה פעלו כפי שפעלו ברציונליות אינסטורמנטלית.

איך שליק מתחבר לזה?

שליק, כמו שייפין, אומר שיש הרבה מחלוקת בפילוסופיה, וקשה להגיד שהיא חותרת אל האמת. הוא מסתכל היסטורית ורואה שכל אחד מוצא אמת אחרת.

מבחינת רציונליות אינסטרומנטלית, איפה שליק עומד?

שליק מחלק בין מדע ופילוסופיה, והתפקידים שלהם:

הפילוסופיה תפקידה הוא לברר משמעות, (שלב ראשון, לפני בירור המדע. אויבת המדע היא המטאפיזיקה לפי שליק. הפילוסופיה לפי הפוזיטיבטים הלוגיים תפקידה ניפוי משפטים מטאפיזיים חסרי משמעות. [הם לא אמרו שזה לא אמיתי, אלא שזה חסר משמעות], ואז את המשפטים שיש להם משמעות אפשר להעביר למדע)

המדע תפקדיו לחפש אמת, לאמת vertification (-זו הפרדיגמה הראשונית שמזוהה עם הפוזיטיביסים הלוגיים).

הפוזיטיביזם הלוגיים:

דברים שכבר אמרנו קודם במאמר מוסגר

הפוזיטיביסטים הלוגיים עיצבו את המדע כפי שהוא היה נלמד עד לא מזמן במסגרת קורסים של פילו' של המדע (וכפי שנלמד גם אנו רב הקורס). זו מסגרת של רציונליות אינסטורמנטלית ולא של רציונליות ביקורתית. קל להוצאי את הפוזיטיביסטים הלוגיים כנאיביים מאד, אבל למעשה, בניגוד לעמדה המקובלת, הם לא נשארו בעמדותיהם אלא ביקרו את עצמם. הם שינו את דעתם פעם אחר פעם. מתוך פרדיגמה של אימות עברו לפרדיגמה של אישוש, הלא לביקורת של פופר – המסגרת של המדע הוא הפרכה, ואז תת היקבעות ואז קוהן.

עד כאן

פוזיטיביזם לוגי – מורכב מפוזיטיביזם ולוגיקה:

תזה אמפריציסטית – הידע צריך להיות מבוסס על החושים, על מה שנעמד (מכאן השם) לפנינו, מתוך הניסיון.

הפוזיטיביסטים האמינו בלוגיקה, האמינו שהיא מייצגת אמיתות נצחיות שאי אפשר לערער עליהן. נתנו ללוגיקה תפקיד מרכזי בבירור משמעות, הסקת מסקנות מתוך הידע שלמדנו מתוך החושים. (אפשר לומר שהאמונה בלוגיקה היא מטאפיזיקה, ואכן טענו כך והתשובה היתה שאלו קונבנציה).

זאת היתה עמדה שלא שרדה.

נחזור לשליק -

מגדיר את היחס בין פילוסופיה למדע – בירור משמעות ואימות.

מה היחס של שליק לרציונליות אינסטורמנטלית?

הוא מדבר על אמצעים ומטרות להשגתן. אומר שהמטרה של פילוסופיה היא שגויה- חתירה לאמת, לא הצליחו להגיע לשם. האם מכאן אפשר להעריך את עמדת שליק ביחס לרציונליות אינסטרומנטלית?

לכאורה נראה שהוא אומר שעד עכשיו הפילוסופיה כשלה במונחים של רציונליות אינסטרומנטלית. בכל זאת, יש הבדל בין שייפין – שלא מתעניין באמת, לשליק- שהאמת מאד חשובה לו (ואת מציאתה הוא מטיל על המתודה המדעית). שליק חושב שהמתודה המדעית מובילה אותנו אל האמת.

שוב – השאלה היא האם שליק נשאר בתחום הרציונליות האינסטרומנטלית או שהוא גם עוסק במסגרת של רציונליות ביקרותית?

שחר חושב (כנראה שכן) ששליק נמצא במקום קצת אחר משייפין. מה שחשוב לשליק, מה שמטריד אותו היא האמת.

חזרה לפוזיטיביזם הלוגי

המניפסט של החוג הוינאי -

רצו לתת קונטרה למגמות אידיאליסטיות – דחיית המטאפיזיקה.

הפילוסופיה של המדע החלה בניסיון להגן על המד מהמטאפיזיקה.

הם ראו את עצמם כתנועה שיש לה חשיבות חברתית והשלכות חברתיות. הם היו נאיביים וחשבו שהמדע יגאל את האנושות.

יעד -

מדע מאוחד – מדע אמור לתאר את העולם, וזה אותו עולם – הביולוגים והפיזיקאים מתארים אותו דבר. יש לעשות ניתוח מושגים ולמצוא שפה שתאחד את המדעים. חשיבה רדוקטיבית. (מנגנון הגנה אפשר לנסח במונחים של אטומים). את זה עושים באמצעות מערכת המושגים המוחלטת.

(יש סיכום בשקופית).

מומלץ לקרוא, בעיקר את חלק 2.

פסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 4 - ויניקוט 1

שיעור 4 – 27/03/2012 – יחידת תינוק-אם, סביבה ותנועה ספונטנית

סביבה מדעית בה צומחת ההגות של ויניקוט:

טיפולוגיה של תינוקות -

1. תינוק פרוידיאני – מונע על ידי דחף. דחף אינו אינסטינקט. אינסטינקט הוא מעדל בילוגי, דחף עובר מודולציה לסמלי. המומנט של דחף הוא פיזיקאלי – שואף לפרוק את המתח, זה קורה בחשמל, מגנט, אנרגיה קינטית. מערכץ הדחף של פרויד שואבת מהמודל הפיזיקלי. הוא משחק את הדרמה שלו לא בתחום הפיזיקלי אלא בתחום המיניות. אחד החידושים של פרויד היא המיניות הילדית (בעולם המדע ובעולם הרומנטי תינוקות וילדים הם יצורים א-מיניים). המיניות המוקדמת היא לאו דוקא מיניות גניטלית אלא מסתדרת באזורים ארוטוגניים לפי השלבים ההתפתחותיים. שלב אוראלי: דחף-רעב (דומה להתקף חרדה) פורקן-שובע (כמו אחרי פורקן מיני – רגוע, שליו, דופק נמוך – הומואוסטזיס) וכן הלאה. התינוק מונע בחיי הנפש שלו על ידי הצורך לפרוק דחפים. הפונקציה של סביבת התינוק היא לשמש לפורקן הדחף. האובייקט (סביבה) הוא האמצעי בו ממלאים את הצרכים, סביבה שאינה מאפשרת מילוי הדחף היא בעייתית. תינוק פרוידיאני נע בין מתח ורגיעה. הסביבה משמשת (מטאפורה םיזיקלית כלשהוא לפורקן מתח). סביבתו של התינוק היא קודם כל אמא.
2. תינוק קלייניאני – מגיח עם מבנה ועם פנטזיה לא מודעת. יש אלבורציות מעבר לדחף (שעוד תקף). הוא נולד עם הזעם – יצר מוות, שאינו תלוי סביבה. התינוק נולד עם envy כלפי האמא. קשה לו עם התלות. (אפיגנטיקה משהו – איגנטיקה ניסתה להסביר תרבות בDNA, ובעלת תפקיד בתורות גזעניות.
3. תינוק פרבריאני – פרבר עושה את המהפך השני בגודלו בפסיכואנליזה "מהפך קופרניקאי בתיאוריה של פרויד" – הוא הופך את הקערה על פיה: האובייקט אינו שם כדי למלא את הדחף, אלא המניע האנושי הבסיסי הוא הצורך באובייקט, הצורך לא להיות לבד, הצורך בקשר. הדחף הינו אמצעי להתקרב, ליצור קשר, להיות במגע עם האחר. אובייקט מספק הינו אובייקט שמאפשר לי להיות במגע אינטימי ואפילו תלותי איתו. הדרמה תלויה בטיבו וטובו של האובייקט. אובייקט מתסכל, נמנע, פוגע הוא סכנה לאובייקט כי אי אפשר לתקשר איתו. הכוונה לאמא שאינה יוצרת קשר רגשי ו/או אינה מספקת צרכים פיזיים. שוני גדול מתיאוריה קלאסית: איך אני מתמודד עם אובייקט רע? כמבוגר אפשר למצוא תחליפים, אבל התינוק אומר לעצמו שאמא לא יכולה להיות רעה, אלא אני רע. אמא לא אוהבת אותי כי אני רע, מגיע לי עונש. התגובה לעולם מתסכל היא להפוך לסובייקט מתסכל. זה מאפשר לשמר את אמא כאובייקט טוב. דוגמא קלינית: כל נאנסת עוברת בשלב כלשהוא מצב בו היא מאשימה את עצמה (וכל עובר טראומה). חלק מנפגעי הטראומה נשארים עם המנגנון הזה כל חייהם – לוקחים את הרוע מהתוקף ומעבירים אותו לעצמם – אומרים שהם אשמים (בסיועה הנדיב של הסביבה השוביניסטית). זה משתלם כי כך משיגים שליטה moral defence – אני הייתי רע ולכן התנהגו אלי רע – ואז גם: אם אהיה טוב בעתיד הסביבה תהיה טובה אלי. [פרבר הוא ההפך הגמור מקליין].
4. התינוק של ויניקוט.

סביבה ריאלית -

שנות ה40, הפסיכואנליזה בבריטניה מפולגת בין שני זרמים – אנה פרויד (ממשיכה בדרכי אבא) וקליין. (פרבר הוא בסקוטנלד, לא קשור למאבק). ויניקוט רוצה לשמור על החשיבה העצמאית שלו ולא להשתייך לשום כת.

תינוק לעולם נולד לתוך סביבה – ויניקוט אומר שבתינוק נראה את האינטראקציה בין הגורמי הולדים והסביבה המאפשרת facilitating environment. בשלב הראשון של החיים שאם והתינוק הן יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, והתלות של התינוק באם היא לא רק פיזית אלא גם נפשית. אי אפשר להתייחס לתינוק כיישות נפרדת. התינוק אינו רואה באם אובייקט, משהו נפרד, אלא הקרום שעוטף את גופו – הפיזי והמנטלי – מכיל אותו ואת אימו. כאן פונה ויניקוט פניה מכרעת ומסתכל על האם – האובייקט. ויניקוט היה רופא ילדים (ונשאר כזה עד יומו האחרון) הוא נחשף לעשרות אלפי יחידות אם-תינוק, והוא הסתכל עם האם לא רק בסובייקט אלא גם כאובייקט. הוא דיבר על ההסתגלות של האם (לא של התינוק כמו לפניו) – מהם התנאים המוקדמים להסתגלותה של האם להיותה אמא – ויניקוט טוען שההזדהות הראשונה היא של האם עם התינוק. האם נכנסת לעולם האינפנטילי וחיה את הצרכים של התינוק לא כמבינה – ניתוח אינטלקטואלי, אלא יש לה חזרה לתינוקיות שלה – היא מזדהה באופן מוחלט עם התינוק. סיביוזה בין תינוק לאם הוא תיאור אך לא הסבר – התלות היא הדדית כי האמא עוברת רגרסיה. יש יחסים מקבילים של הזדהות. זה קריטי, כי אפשר לומר שלידה זאת מחלת נפש הכרחית, כדי לעבור בצורה מוצלחת את שלב ההורות הראשונית. במובן של ערעור ביקורת המציאות וכניסה לעולם תינוקי.

(קריאה ב"מושקעות אימהית ראשונית”, עמוד 148): הערה - טוענים שהסיבה לדיכאון אחרי לידה היא ירידת אסטרוגן, אבל קשה להסביר כך דיכאון אחרי לידה אצל האב.

פרויד מדבר על דחף, ויניקוט מדבר על צורך, שבשונה מדחף אינו מתמלא בדינמיקה הפיזיקלית של דחף. צורך יכול לקבל מענה או לא, וההשפעה אינה זהה לסיפוק או תסכול אימפולסים. כאן ויניקוט מבדיל את עצמו מאנה ואבא. הצורך קיים בפנים באופן אינטירנזי, ושייך לעולם הבילוגיה טרם היות איד, יצר.

נענוע התינוק (כדי להרגיעו, תנועות קצביות) אינן סיפוק דחף (יש שאומרים שזו אוננות מוקדמת) אלא מענה לצרכים, הרגעה ביולוגית. מדובר כאן על סביבה שנענית או לא נענית לצרכים <ולא דחף שבא על פורקנו (?)>.

הרפואה והמדע המערביים מבוססים על הדואליזם הקרטיזאני, ומכאן הפיצול בין ביולוגי לבין פסיכולוגי (למשל, המעבר של פסיכולוגיה לגבעת רם). מכאן גם הביטוי מחלה פסיכו-סומטית, כאילו יש מחלות פסיכיות, מחלות סומטיות ומחלות פסיכוסומטיות. ויניקוט מערער על הפיצול הזה. הוא טוען שמי שמפצל בין גופו לבין מחשבותיו לא מסוגל ליצור אינטגרציה. בספרות אף פעם לא כתוב "לגיבור היה דיכאון". הרגש בתרבות האנשוית מבוטא לעולם על ידי הגוף. הפיצול הזה, אליבא דויניקוט, בהגנה יסודו.

מושקעות אימהית ראשונית – primary maternal preoccupation.

למשל, אימהות שמאכילות ילדים עושות תנועות של אכילה. זה שריד לשבועות הראשונים בהם האמא היתה מזוהה לחלוטין עם התינוק.

הגדרת בריאות או חולי תלויה פעמים רבות בסביבה. המצב הנפשי של האם ובוחן המציאות שלה סמוך ללידה היו נחשבים למחלת נפש, לולא ההריון.

אין נפרדות בין התינוק לבין האמא – לזר זה יכול להראות מגוחך. (תינוקימא!)

בהתחלה חיוני שתהיה היענות טוטאלית של האם.

אמהות שמתנהגות כמו סמל בגולני יכולות ליצור ילדים עם אישיות מרצה.

בהתאם לכך באנליזה ויניקוטיאנית צריכה להיות היענות טוטאלית של האניליטקיאי שתאפשר חזרה אחורה אל השלב בו אין נפרדות.

תקופה שהיא קדם חיים ייצריים, אין נפרדות, האמא צריכה להגיב לתנועה הספונטנית של התינוק.

“אחת הטעיות הנפוצות של פסיכולוגים הוא שהם לוקחים את הביולוגיה הרבה יותר מדי ברצינות".

לתינוק יש קונסטיטוציה – מה שהיום קוראים DNA (גם הביולוגיה מתפתחת ומשתנה, למשל הjunk dna, יש נטיה לעשות אידיאליזציה לפיזי). סביבה טובה דיה תאפשר לתינוק לבטא את תכונותיו.

מה קורה כשאמא אינה עודת במשימתה, לא ממלאת את הצרכים ובכן לא מאפשרת לגורמים הקוניסיט' להתבטא?

ויניקוט – פגיעה ברצף הקיום. כשהאם אינה נענית בצורה המיטבית לצרכי התינוק זו פגיעה – לא כי הוא רעב / לא החליפו לא חיתול, אלא כי זה איום בהכחדה – כי אם אין היענות העולם איננו. זה לא קשור לסיפוק או אי סיפוק צורך, אלא כי ברגע זה העולם נמוג. לפי ויניקוט, כאן מתפתחת הסיכיזופרניה.

מטאפורה – הקפיצים, מתיחה תעוות אותם ככל שהאלסטיות שלהם קטנה, עיוות לא הפיך. ויניקוט אומר שמקדם האלסטיות משתנה על ציר הזמן, ולכן תקופת החיים הראשונה היא קריטית – כי אז האלסטיות מאד קטנה.

אמא שאינה מסוגלת למושקעות אימהית ראשונית – התוצאה היא או מחלת נפש או עצמי כוזב.

ויניקוט הוא אומן הפרדוקס. הוא לא מאפשר לשאול מה שייך לאיזה קוטב. יש שאלות לא רלוונטיות – זה שייך לתינוק או לאמא? זה לא רלוונטי! זה תינוקימא!

אם אין היענות מתפחת פתולוגיה של העצמי הכוזב, בו סיפוק היצרים הוא כוזב – יש ריקנות למרות מראית חיצונית של עשיה – מין סלי מין, אכילה בלי תיאבון.

השלב הבא (מגיל 4 חודשים בערך) הוא "האם הטובה דיה" בה אין היענות מוחלטת, אלא יש היענות רב הזמן.

אמא, אצל ויניקוט היא הcare-taker הראשוני – יכול להיות גם אב, או מטפלת. לאם ביולוגית יש גורמים ביולוגיים שעוזרים לה להיות יותר מושקעת, “פסיכית".

הרצף והשונות של התינוק הוינוקיטיאני מאחיו הקודמים:

• חיי הנפש לא מתחילים בדחפים
• הסביבה לא רק למען פריקת דחפים
• יחידת אם תינוק ללא דיפרנציאציה
• נפרדות היא הישג התפתחותי, ומגיעה הרבה יותר מאוחר
• סיפוק דחפים אינו בעיטת הפתיחה אלא מותנה ביצירת האני מתוך קשר אם-תינוק (יכול להיות כוזב, “בכאילו")
• אין יצר מוות
• אין envy מולד
  
  
  
  
  
  

פילוסופיה חדשה - תרגול 2 - דקארט: הגיון שני

תרגול 2 – 27/03/2012

דיברנו על הספק המתודי של דקרט, שמטרתו למצוא ודאות (בניגוד לספקנים יוונים למשל). ספק יכול לחול על כל מיני דברים – דיברנו על שלושה שלבים: חושים, חלום, אמיתות נצחיות.

דיברנו על ההבדל בין סתירה אמפירית וסתירה לוגית:

סתירה לוגית – אנחנו לא יכולים לדמות אותה (משולש עם ארבע צלעות) – קריטריון פסיכולוגי

סתירה אמפירית – אפשר לדמות, או לצייר – למשל – איש עף, איש מחזיק את ראשו בידו.

הטיעון האחרון של השד המתעתע מראה שייתכן מצב היפותטי בו גם האמיתות הנצחיות אינן נכונות.

יש הבדל בין הכרחי והכרחי בהכרח:

הכרחי – הכרחי בעולם שלנו אבל היה יכול להיות קונטינגנטי (-יכול היה להיות אחרת) בעולם אחר

הכרחי בהכרח – לא היה יכול להיות אחרת בשום עולם

אמיתות נצחיות, אומר דקרט, היו יכולות להיות אחרות בעולם אחר. הן הכרחיות אך לא הכרחיות בעולם אחר (אבל דקרט מרגיע אותנו שברגע שאלוהים ברא את זה כך הוא לא ישנה את זה.

עד כאן שיעור שעבר

דקארט שואל איך אני יודע שהאידיאות שלי מייצגות את העולם? זו שאלת הייצוג:

כשאנחנו רואים שולחן אנחנו רואים ייצוג של שולחן – ממרחק אחר הוא ייראה בגודל אחר, מזוית אחרת הוא יראה אחר, מבעד למיקרוסקופ הצבע שלו יעלם וכו' – השאלה היא האם קיים שולחן מעבר לכל הייצוגים שלו?

אידיאה – אובייקט של המחשבה / אובייקט של החושים.

יש אותי --> את התודעה שלי, ובה אידיאה של שולחן --> את המציאות, שאולי יש בה שולחן

אנחנו שואלים מה הקשר בין שני האחרונים – בין האידיאה של השולחן לשולחן. זו השאלה של דקארט על עולם החושים – האם אידיאות שלי מייצגות באופן הולם את המציאות?

אנחנו נאמר שהאידיאה של שולחן מייצגת משהו בחוץ, ואילו אידיאה של פגאסוס לא. למה? מה ההבדל?

זאת השאלה. אנחנו נראה איך דקארט עונה לה, וכן לייבניץ ושפינוזה.

• אני עוברת להערות על הטקסט, היגיון שני.

(על העמוד הראשון):

אני חושב

אני קיים

האם יש בינהם מילת קישור (אני חושב מכאן אני קיים)?

לא! כי הוא מטיל ספק גם בלוגיקה. הוא לא יכול להשתמש בהיסק לוגי:

כל מה שחושב קיים

אני חושב

--

אני קיים

דקרט אומר שזה לא מה שהוא עושה.

המשפט "אני חש קור" עובר רדוקציה ל"אני חושב שאני חש קור" וכו. כלומר המובן של דקארט של מחשבה אינו מובן של חשיבה אינטלקטואלית (כמו בדיכוטומיה חשיבה אנליטית / רגש). הכוונה כאן בחושב היא "חש". כלומר, המובן של חושב הוא מאד רחב.

דבר שני, אין כאן לוגיקה.

דקארט שואל מה פירוש להיות קיים. איך הוא מסיק את זה מאני חושב? הרי אין כאן לוגיקה -

אני חושב – אי אפשר להסיק מזה כלום. הטלנו ספק בהשגות!

איך מגיעים מ"אני חושב" ל"אני קיים"?

“אני ישן עכשיו" – סתירה בין תוכן לאקט (לא סתירה לוגית, כמו "אני ישן וגם לא ישן").

אם אומר "אני לא קיים" יש כאן סתירה בין תוכן לאקט באותו אופן. יש כאן היסק פרפורמטיבי.

ברגע שאני מטיל ספק הטענה אני לא קיים אינה סותרת לוגית, אבל ברגע שאני אומר "אני לא קיים" אני קיים. בהמשך דקארט קורא לזה היסק אינטואטיבי.

זאת הנקודה הארכימדית שדקרט חיפש, וודאות בקיום ברגע זה (על הקשר בין הקיום ברגע הזה וברגעים אחרים הוא ישאל אחר כך).

[נקודה מעניינת – בשפות אחרות יש אונטלוגיה אחרת – הנני בעברית הוא בעייתי, ושונה משפות אחרות].

ברגע שנאמר "אני לא קיים" אישרנו את קיומינו.

הנקודה הזאת היא וודאית גם בהינתן אל כל יכול. כלומר היא לא תלויה בקיום האל, ועל כך יש שיקראו לדקרט כופר. אלוהים יכול לעשות הכל אבל את זה הוא לא יכול לשנות, כל עוד אני חושב (במובן הרחב – חש, מטיל ספק, וכו', לאו דוקא מטיל ספק, אך רק החשיבה “אני לא קיים” מובילה למסקנה).

בהיוגיון השלישי ובחמישי נוכיח שאלוהים קיים.

סדר ההכרה – אני קיים, ואז אני מכיר בקיום אלוהים

סדר הדברים – קודם היה אלוהים ואז אני

יש חוסר התאמה בין הסדר של העולם לסדר בו אנחנו מכירים אותו. כלומר אלוהים שם, גם כשמטילים ספק.

שפינוזה יתחיל מאלוהים.

רק עכשיו אנחנו יודעים מה זה להתקיים.

“אני דבר חושב" – הדואליזם של דקרט נמצא כבר כאן. אני זה לא משהו שקשור לגוף. איך אני קשור לגוף זו שאלה נפרדת. אפשר לחשוב על האני באופן אינטליגיבילי ללא קשר לגוף.

הוכחנו שיש מחשבה.

שולחן הוא עצם.

יש לו תכונות: לבן פנינה, מוצק, שמנמוך.

לפי דקרט מחשבה היא לא תכונה (בניגוד להובס שסובר שמחשבה היא תכונה של האני, שהוא גוף) אלא הדבר עצמו, מהות האני.

דיברנו על אבחנה בין שכל לדמיון (עמוד 59, בהערה, דוגמת המשולש והמאולף).

משל השעווה -

אני לא יכול להגדיר שעווה באמתעות תכונותיה – קשה, מתוקה... כי התכונות יכולות להשתנות.

אני מזהה את השעווה בעזרת השכל – כלומר: אפילו דבר שנראה לי גופני אינני מכיר אותו בעזרת כח המדמה, אלא בעזרת השכל (כי יש לה אינסוף אפשרויות, והיה לוקח אינסוף זמן להכיר את כולן). הדבר היחיד שאני מכיר בה באופן בהיר ומובחן זה שהיא תופסת מקום = מתפשטת. ואת זה אני מכיר באמצעות השכל (אח"כ נצטרך לשאול מה מבדיל בין דברים בעולם).

אני לא תופס שעווה (או שום אובייקט אחר) באמצעות ראיה ומישוש, אלא באמצעות השכל.

איך אני יודע שיש other minds? (ולא other objects בלבד?) אם זה רק לפי החושים, לא הייתי יכול לדעת אם מה שאני חושב שהוא אנשים שאני רואה דרך החלום אלא רוחות רפאים עוטות מעילים וכובעים? אני חייב להסיק שאני מפעיל את כח השיפוט שלי, את השכל שלי. (מה שנותן לדברים משמעות הוא הפרשנות, לא החושים – למשל – אם אקלל מישהו בשפה אחרת, הוא ייעלב אם הוא מכיר אותה אך לא אם הוא לא. למה? זה אותו המידע החושי!).

[כאן דקרט מנסה להראות שגם האדם הפשוט עושה את האבחנה הזאת בין שכל לכח מדמה].