יצירות מופת - שיעור 11 - בוקאצ'ו / דקאמרון

שיעור 11 – בוקטצ'ו / דקאמרון

אנחנו נשארים באיטליה, טוסקנה. התקופה – המאה ה-14, קצת יותר מאוחר מדאנטה.

נדבר על שני מקורות אסטרטגיים בדקאמרון:

• המבוא ליום הראשון
• הסיפור הראשון ביום השלישי

מה נעשה היום:

1. (קצת יותר מרקע) הקשר (בלועזית זה יפה – context קשור לtext)
2. החומר הנרטיבי הגולמי שמהווה את 100 הנובלות, הסיפורים הקצרים המקובצים בדקאמרון. החומר הגולמי הוא בכל המובנים – הוא גס, לא שווה הרבה, אבל דקאמרון מצליח לשדרג אותו על ידי המעקה, או המסגרת. מהמעקה רואים את הדברים המתנהלים בסדרה התחתית, זה לא רק ממסגר אלא גם חולש על זירת הקומדיה האנושית.
3. הסיפור הראשון - סיפורו של מזאטו כסיפור הצלחה.
4. זה כמובן סיפור מאד מוצלח, אבל צריך לראות שיש מעברים חשאיים בין המסגרת לתוכן. אין מידור מוחלט.
5. חשדות בקשר לרובד סמוי הקשור דוקא לעולם ה(מתים?).

1 ההקשר

בוקאצ'ו נולד ב1313 בתקופה בה דאנטה עבד על הקומדיה האלוהית. נפטר 1375, שנה אחרי ידידו המשורר הדגול בטראקה. סיפור חייו של בוקאצ'ו דומה כמעט לסיפורים המוזרים שהוא מקבץ בדקאמרון, לפחות אם מאמינים לאגדות המוזרות שהתגבשו אודותיו (אסלנוב חושב שבאגדות יש גרעין של אמת). בוקטצ'ו הוא ממזר, ובאופן חריג לא יודעים בדיוק מי אימו (יודעים מי האב). על בסיס ייחוסו הממזרי המשונה התפתחה אגדה לפיה אימו של בוקאצ'ו היתה אצילה בכירה ביותר בפריז, ולכן, כדי למנוע בושות, אביו של בוקאצ'ו לקח את בנו הממזר איתו והחזירו לאיטליה. יש כאן משהו מעניים שקשור לבגידת נשים, לחוסר הנאמנות הכרוני שלהן. יש כאן אלמנט של הכלאה: ממזר שהוא לא פרי של אהבה אסורה אלא גם פרי של הכלאה בין סוחר פשוט לבת אצולה בכירה. מוטיב ההכלאה היא מוטיב שחוזר בכל המישורים האפשריים של הדקאמרון, החל מהעובדה שיש שני סיפרים ששזורים זה בזה, וכלה בעובדה שרב הסיפורים שמסופרים בתוך הסיפורים הממוסגרים הם סיפורים על אהבות אסורות ודברים טמאים בעליל. הטומאה שוררת ברבים מתוך מאה הסיפורים.

ציון היסטורי – כפי שניתן לראות במבוא המגיפה השחורה (1348) כבר עברה, וניתן לתארך את הדקאמרון בסוף 1349, אחרי שהמגיפהה שחורה גרמה למות שליש מתושבי אירופה, ומחצית מתושבי פירנצה. כנראה ששהמגיפה היתה אחד המניעים העיקריים לכתיבת הדקאמרון. סיפור המסגרת אינו סוג של אנטי פסטי, הוא חלק מהמנות העיקריות, הוא אחד המרכזים האסטרטגיים של היצירה, אע"פ שהוא כביכול מחוץ למרכז. המבנה של הדקאמרון הוא מאד מורכב, וקשה לזהות מה הכי חשוב.

יש משהו ממזרי (במלעיל, סוג של שבח:) ) ביצירה. הממזר כותב סיפור ממזרי.

2 החומר הגולמי

רב הרעיונות, המוטיבים, התסריטים של מאה הסיפורים לא הומצאו על ידי בוקאצ'ו. מדובר בחומרים נרטיביים שהיו ידועים בעיקר בנוף התרבותי הצרפתי. זיקת בוקאצ'ו לתרבות הצרפתית היא משום שבוקאצ'ו ביךה לפחות 12 שנים בנאפולי, שהיתה בירה של ממלכה צרפתית באיטליה. בנאפולי הוא הכיר מקרוב את התרבות הצרפתית, כי צרפתית היתה השפה האליטיסטית של ממלכת נאפולי דאז. הוא שמע הרבה "פאבליו" – סוג הסיפורים הזולים מאיכות ירודה שהיו מהלכים באופק התרבותי הצרפתי בימי הביניים והעסיקו את נאפולי הצרפתית. בוקאצ'ו זכר אינטואיטיבית את הסיפורים ומיחזר אותם במאה הסיפורים שהוא שיבץ בדקאמרון.

יש להדגיש שמדובר כאן במעבר כפול:

• בין צרפת (אמנם מובלעת צרפתית) לאיטליה
• מסוגה ירודה (הפאבליו אפיין את הבורגנים, מעמד נמוך יחסית אז) לסוגה אחרת שבוקאצ'ו המציא – הנובלניו אוסף של סיפורים ממוסגרים.

אגב חציית הגבול בין תרבות לתרבות נחצה גם מעבר בין סוגה לסוגה (כסוגת היעד היא סוגה בהתהוות שבוקאצ'ו תרם להתהוותה).

בנוגע לאופי הירוד של הדקאמרון – במהלך חייו בוקאצ'ו לא התייחס ברצינות ליצרה זו. במהלך חייו בוקאצ'ו כתב המון יצירות רציניוות הרבה יותר (אך הן הרבה פחות מעניינות מהדקאמרון, באופן פרדוקסלי). הדקאמרון היווה סוג של חצר אחורית של הספרות הגדולה שבה הצטיים בוקאצ'ו. בוקאצ'ו כתב גם בלטינית. באיטלקית הוא נחשב לאחד המייצגים החשובים ביותר של הטרום הומניזם – ההומניזם הרנסאנסי בפריחה הראשונה שלו. בסופו של דבר היצירה שהוא זלזל בה הפכה להיות הידועה ביותר, ואילו אלה שהוא התגאה בהן הפכו להיות אולי נושא למקר של קובץ מצומצם של חוקרים. עם הזמן הטעמים משתנים ומה שהיה שולי והפך להיות מרכזי (עד כדי כך שאנו לומדים את היצירה היום!).

בנוגע לתכסיסים, תחבולות ומעשי המרמה המסופרים בוקאצ'ו נעזר גם בניסיונו האישי – הוא לא לקח הכל מהפאבליו, הוא למד להכיר מקרוב את הנפש האנושית ואת מעשי המרמה של בני דורו. בוקאצ'ו עסק 12 שנה במסחר ושם נחשף מקרוב לכיעור האנושי במלואו. נאפולי גם אז היתה העיר הרקובה ביותר בחלק מהערבי של אגן הים התיכון. בנוסף, בנאפולי היו הרבה זונות באותה תקופה – לא פלא שקצת יותר ממאה שנה אחרי שבוקאצ'ו חי בנאפולי העגבת הגיעה מאמריקה דוקא לנאפולי. נאפולי לקתה בעגבת ראשונה מכל ערי אירופה.

היצירה הזאת, באופן תמוה נקראת לא רק דקאמרון אלא גם "גלאוטו" – השם האיטלקי של אחד מגיבורי השולחן העגול. תזכורת: סיפורי השולחן העגול נולדו באופק התרבותי הצרפתי, ושיום הספר באופן זה רומז על זיקתו של בוקאצ'ו לתרבות צרפת. בנוסף, יש בצבוצים מזדמנים של הזיקה הזאת לתרבות צרפת. מדוע הוא קרא לספר גלאוטו? הוא התכוון לשם המסמל ביתר שאת את מושג הידידות. הוא רצה שהספר הזה יהיה ידיד לנשים. הוא בחר בשם הזה כי גלאוטו בספר אבירי השולחן העגול הוא ידיד נאמן ואמין, שלא מבלבל בין ידידות לזימה. אפשר להכניס אותו לחדר עם נשים בלי לחשוש, וזה מה שהמחבר מנסה להגיד על הספר (זה לא נכון!). אולי הוא מנסה להפריך את הטענות שספרו טמא ומלוכלך.

קורניצ'ה - המעקה

המעקה הופך את אוסף הסיפורים האלה לראוי. כמו אבנים חצי-טובות שמשובצים בזהב האיכותי ביותר – יוצא תכשיט שווה. הקורניצ'ה פודה את הסיפורים האלה מהוולגאריות ומאיכותם הירודה. הקורניצ'ה מאשש את ההשערה שהספר פונה לנשים. כבר במבוא ליום הראשון יש פניה לנשים "נשים רבות חן". בתחילת הסיפור הראשון של היום השלישי כאשר מספר הסיפור פונה לקהלו הוא אומר "נשים יפיפיות". אנחנו רואים פניה לנשים, אפילו כאשר בתוך הסיפור יש פניה לא רק לשבע הנשים אלא גם לשני הגברים (המספר הוא הגבר השלישי). יש פה דבר מעניין שהופך את המעקה לשטח נשי במיוחד, בו הנשים הן החשובות ביותר, הגברים אינם אלא התירוץ שמאפשר לשבעת הנשים להתבודד מחוץ לפירנצה, דבר שלא היה מתאפשר אחרת. בנוגע להיבט המגדרי – המעקה הוא ההיבט הנשי שמשדרג את החומר הנראטיבי הגולמי, הגס, שבוקאצ'ו שיבץ בסיפור המסגרת, המעקה.

המחבר מתייחס ללבנים של הסיפור – מאת הסיפורים בשם נובלה. נובלה זה השם האיטלקי לסיפור הקצר (בשונה מאנגלית או צרפתית, בהם נובלה מתייחס לרומן ארוך). הסוגה הזאת מופיעה באופן נרמז אפילו כשמדברים על דברים אחרים מלבד ספרות. יש כאן אולי רמז או מבלוע של היצירה על עצמה. למשל, במפגש הראשוני בו שבע הנשים החליטו לפרוש מהעיר התרחש בכנסיה בשם "סנטה מריה נובלה". כאן המילה נובלה מופיעה שמשמעות אחרת – של "חדשה", אבל אין פלא שמילה זו מופיעה במקום בו הוחלט לפרוש מהעיר. יתירה מזאת, כל מעשה הסיפור מכונה בפועל "נובלרה" – לספר סיפור. בעברית זה נשמע בנאלי, אבל באיטלקית מדובר בפועל די נדיר, וזה מאותת במבלך היצירה. נובלרה – לספר סיפור השייך לסוגה המפוקפקת של הנובלה.

עוד היקרות של המילה נובלה ביצירה – בסיפור הראשון של היום השלישי, כאשר נוטו, הגנן הראשון של הנזירות אומר שהנזירות לא הפסיקו לשים אותו לצחוק. זה גם מה שקרוה למזאטו בתחילת דרכו, שהוא שם עצמו אילם – הנזירות שמות אותו לצחוק, באיטלקית: “לשים בנובלות". סוג העלבונות וההשפלות שהנזירות מפעילות על מזאטו נקרא באיטלקית לשים בנובלות – זה יחס אוטו רפלקסיבי, קריצת עין, של המחבר לעצם העובדה שהוא עוסק בכתיבת הסוגה המפוקפקת של הנובלה.

בוקאצ'ו מאד מודע לאומנותו – הוא לא סתם מקבץ סיפורים אלא רוצה ליצור משהו חדש ע"י שיבוץ הסיפורים למבנה מיוחד במינו.

הקורניצ'ה משרת שלוש מטרות, שלכולם משותפת מטרה אחת – ההרחקה:

1. סיפור של בריחה מהעיר המזוהמת – הרחקה גיאוגרפית, במרחב החוץ טקסטואלי. (המרחק – 3 ק"מ, עם עליה גדולה, כלומר המקום חולש על העיר. המקום בו נמצאת האחוזה הדמיונית היא על אחת הגבעות שמקיפות את פירנצה). בפירנצה לא רק הגוף האנושי לקה במגיפה, אלא התפרקו גם קשרים חברתיים, משפחתיים, המקום הפך לג'ונגל, קריסת מערכות. טומאה מוסרית שמשקפת מחלה גופנית שקטלה מחצית מאוכלוסיית פירנצה. סמליות – כשם שפירצה הטמאה מוקפת בגבעות כך המעשיות הטמאות מוקפים הקורניצ'ה שמקנה ליצירות את המימד האצילי והגבעות. שבע הנשים ושלוש הגברים שייכים כולם למעמד האצולה, המעמד הגבוה. האחוזה מאד עשירה, ונאמר שהיו להם עוד אחוזות רבות וזאת נבחרה.
2. הרחקה דיאגטית (כל מה שקשור לסיפור, מונח של ביקורת הספרות כדי להתייחס למעמד המספר). בזכות המעקה אפשר להסתכל על החומר של מאה הסיפורים מזווית מבט עליונה ואפילו להפעיל עליהן ביקורת. הדמויות הספרות לסיפורים גם מפעילות את הביקורת שלהן לגבי הסיפורים. זה לא סיפורים, יש גם דיון בסיפור, הערכת האיכול היחסית של הסיפורים, בהשוואה אחד לשני. המספר תופס עמדה בה הוא יכול לדבר באופן מטא-דיאגטי, כלומר באופן הדן בסיpור המסופר nvms. זו הרחקה במישור הפנים טקסטואלי, שמחולק לשני חלקים – דיאגטי ומאטv דיאגטי.
3. מרחק היסטורי. אנחנו במחצית המאה ה14, סוף ימי הביניים. איטליה הקדימה את כל מדינות המערב בנוגע לרנסנס, כלומר בסוף המאה ה14 איטליה כבר זוהרת מבחינה תרבותית. בוקאצ'ו נמצא מבחינה תרבותית בנקודה סמלית – התפר בין שלהי ימי הביניים לבין בצובוצי הרנסס – ההיסטוריון ההולנדי היוזנכה קרא לתקופה זו שלכת ימי הביניים. (הוא טוען שבתקופה זו התרבות הפאה הגיעה לסוג של שיא שהוא בבחינת שירת הברבור). בפרוזדור הרנסנס אנחנו רואים כיצד בוקאצ'ו מתאר ארמון שדומה מבחינת סגנונו לציור האידיאלי של ___. בפיזולי מסתכלים לא רק על פירנצה המזוהמת ומידותיה המקולקלות, אלא גם על כל תרבות ימי הביניים שהפבליו הצרפתיים מהווים את העולם הפחות יוקרתי שלה. אנחנו מסתכלים על מורשת של ימי הביניים. יש לציים שחלק ממאת הסיפורים פחות ירודים מהפבליו. זאת הזדמנות לכלול בנקודת מבט אחת את כל המורשת הפרותית של ימי הביניים כאשר בוקאצ'ו יכול כבר להביע שיפוט כוללני מסכם על כל התקופה שכרגע הסתיימה. כל עוד אנשי ימי הביניים חיו בימי הביניים הם לא היו מודעים לכך. המושג "ימי הביניים" צץ רק אחרי שהם הסתיימו, אז היה אפשר להסתכל אחורה ולהגידר אותם "אה, הנה ימי הביניים, התקופה האפלה הזאת" (אסלנוב לא חושב באופן אישי שימי הביניים הם תקופה אפילה, אבל סטריאוטיפית). בוקאצ'ו שיוצא מימי הביניים פונה אחורה ומסתכל על הספרות בזלזול מסויים.

כל הסיפורים האלה מסופרים לפי כללים – בקונצנזוס – של משמעת ברזל: פמפינאה, המנהיגהנ של החבורה קובעת כללים וכולם מקיימים ברצון. השלטון מחולק באופן דמוקרטי – בכל יום יש מלך / מלכת היום, וכך מנהלים את הסיפורים בצורה הרמונית. כאן צריך להזכיר שאלו כללים מוסכמים המקובלים על כל משתתפי המשתה שפגשנו במשתה של אפלטון. מבחן לא נצטרך להשוות בין היצירות, אבל צריך להיות מודעים לכך לצורך הבנת היצירה. כשם שהמשתתפים במשתה של אגתון קובעים מי מלך המשתה, שקובע את כמות היין וקצב שתייתו, כך גם הדמויות המספרות ופועלות של דקאמרון קובעות את כללי המשחק במסגרת המציאות המתוארת במעקה. כללי המסגרת הופכים להיות אילוצים ספרותיים. כל זה מתנהל רק במשך עשרה ימים – החופש מפירנצה נמשך שבועיים, לא מספרים ביום ו' שו, א'.

הארמון מתואר כמקום מאד יפה, והוא מסמל במבנה האדריכלי המורכב שלו את המבנה של היצירה עצמה. זה הרבה יותר מסובך מסיפור מסגרת: המבוא הכללי נמצא דווקא ביום הראשון. זה מפתיע, ההגיון דורש שהסיפור של הנסיבות יסופר לפני היום הראשון, אבל יש כאן רמז לכך שהיחס בין המעקה לסיפורים המשובצים די מורכב, בדומה למבנה של האחוזה בפיזולי. זה נכון באופן כללי – בספרות פעמים רבות המבנה חשוב יותר מהתוכן. אגב, המבנה הספרותי המשוקף במבנה האדריכלי המדומה מאד קפדני: כל יום מסתובב סביב רעיון מסויים, וערת הסיפורים מדגימים את הרעיון המוסרי: היום הראשון – חטאים מסוימים, השני- כח הגורל, השלישי – התגברות על כח הגורל (מזאטו – אופורטוניזם מבורך). בסוף רואים שמתבצע תהליך של זיכוך מסויים – ביום העשירי עוסקים במידות הטובות, והעליה משקפת את עליית הדמויות המספרות-פועלות מפירנצה לפיזולי.

המבנה הזה לאורך עשרה ימים הוא המקנה את הכותרת הראשית ליצירה: דה-קאמרון, זו איטלקיזציה של יוונית: דקא-מרון. הפירוש: של, או בן עשרה ימים (הכוונה למה שסופר במשך עשרה ימים). דקאמרון משמש ביחסת המגדיר. (יש את כותרת המשנה עליה דיברנו). הכותרת היא דבר מאד מרכזי ומשמעותי, ולפעמים זה מפתח הרמנויטי (אא”כ המו”ל כפה את הכותרת מטעמים מסחריים...). הכותרת אומרת לנו שכובד המשקל של היצירה הוא במעקה (שהוא זה שמשתרע על פני עשה ימים, לא הסיפורים המשובצים).

המעקה שמספר סיפור של הרחקה גיאוגרפים ממוקד הסיפור, שמאפשר לשפוט מבחינה מטא דיאגטית את מאה הסיפורים המסופרים, המהווה נקודת תצפית על התקופה שהרגע הסיימה, בנוסף לזה דומה מאד למעקה אחר:

כאשר דנטה יורד לגיא ההינום הוא יורד בסוג של מדרגה מסתובבת, והוא מסתכל על הזוועות פעמים רבות מסוג של מעקה. הדמיון בין המעקה של המדרגות הסתובבות בתופת לבין המעקה של בוקאצ'ה מאפשר להחזיב את דקאמרון קומדיה אנושית, שמהווה את הפן האנושי המנוגד והמשלים לקומדיה האלוהית של דנטה. הרבה רמזים לכך נמצאים בדקאמרון, ומאפשרים להגיד שבוקאצ'ו בא להשלים את החסר. הרי הקומדיה האלוהית – אפוס דידקטי הכתוב במשקל, היה חסר לו שווה ערך הכתוב בפורזה (פרוזה, - שפל, שייך למימד האנושי קשור לחיי העולם הזה ולא העולם הבא, על כל המגרעות). כך שאיטליה במאה ה-14 הניבה שתי קומדיות – אחת אלוהית ואחת פרוזאיתף, הניתן לכנותה אנושית. הרעיון לא הובע באופן מפורש על ידי בוקאצ'ו, אבל קל להבין את זה.

4 הסיפור של מזאטו – סיפור הצלחה

מדובר בסיפור פשוט אך אל לנו לזלזל בו. זה סיפור לא מקורי – הסיפור של התרנגול המתקשה לספק את תשע התרנגולות הוא סיפור שחוזר באופן מאד מודגש בספרות של ימי הביניים. אחד המקורות האפשריים של הסיפור על איש המעמיד פני אילם כדי לספק מינית נשים הסומכות על כל שהוא לא יספר זאת לסביבה:

במאה ה-12 משורר חשוב גיליים מאקווטניה (דרום צרפת) כנראה חיבר שיר שבו הוא מספר על עצמו כמישהו שהתחפש לפילגרים – צליין. בדרך של הצליינות המדומה שלו הוא פוגש שתי נשים המחפשות סיפוק מיני. הוא מבין עם מי יש לו עסק, ומעמיד פני אילם. הנשים מכניסות אותו לביתן, ובוחנות אם הוא באמת אילם – הן מבקשות מחתול לשרוט את גבו כדי לבדוק אם יצרח, ובמשך שבעת הימים האיש שוכב לסירוגין עם כל אחת מהשתיים, סה"כ 188 פעם. בשלב מסויים בסיפור מזאטו עולה השאלה כיצד מזאטו יספק מינית שמונה נשים (לפני המפגש עם אם המנזר שמסדירה את העניין. הבגרי סווטן טודורוב כתב ספר קטן, למעשה מאמר על אומנות הסיפור בדקאמרון, והוא אומר משהו די בנאלי (אבל מאד שימושי במבחן) – רב סיפורי הדקאמרון מתחילים במשבר ומסתיימים בפתרונו, וכל סיפור העלילה הוא בבחינת פתרון משבר שמוצג בתחילת העלילה, שם מוצג מצב לא שפוי, לא יציב. (בין מאה הסיפורים יש גם סיפורים טראגיים, אבל בדרך כלל יש פתרון אלגנטי למשבר).

הסיפור הזה, של תשע נשים שקובעות תורנות לניצול מיני הדדי עם גבר אחד, מזכיר בתמונת מראה וולגרית ובזויה את התורנות של הדמויות הפועלות-מספרות שמתכנסות – שבע נשים ושלוש גברים כדי לספר סיפורים בלי להעלות את האפשרות שיתעסקו אחד בשני (אם כי אחד הגברים מאוהב באחת הנשים). ההקבלה החשודה הזאת בין עשרת הדמויות (לא לוקחים בחשבון את מנהל המשק המת בדיוק בזמן באלגנטיות) המנהלות חיים הרמוניים במקום הערירי הקרוי מנזר והופכות אותו למקום פורה שבו נולדים נזירונים מונוקיניים, וזה דבר שהפך את הקרקע היבשה והערירית של החיים במנזר לכמעט קומונה קדם-קפיטליסטית. כאן חייבים לראות את המסקנה הסופית של הפיכת המקום הערירי והיבש למקום של שגשוג דמוגרפי וכלכלי. (נאמר בשורה האחורנה שמזאטו חזר לביתו, כשהיה כבר זקן ועייף, עייף ומרוצה כיוון שהוא הוליד נזירונים קטנים לנזירות והצמיח קרניים על מצחו של ישו – זה גידוף, והמעקה מאפשר לבוקאצ'ו, קתולי אדוק, לדבר כך. זה לא הוא! זה מספר הסיפור, שמדבר לפי הכללים של פמפינאה, שמאפשר לדבר כך :) ). אם נעביר את החשיבה הזאת של הפיכת הקרקע הערירית למקום פורה לאופן הכתיבה של בוקאצ'ו. מה שמאפיין את סגונונו כמחבר פרוזאי הוא ה"קופיה" – השפע. מישהו שמסוגל לשפוך ערימות של משפטים ארוכים כדי לספר רק סיפור אחד קצר. יש סיפורים כמו הסיפור הראשון שהוא סיפור של מישהו שמתוודה לכומר ומשקר. כדי לספר את הסיפור הזה בוקאצ'ו מורח והופך את הפבליו השלדי (במקור הפבליו הכתוב המשקל לא איכותי הוא סיפור מינימליסטי המשתרע על מאה שורות לכל היותר) לפרוזה מוזהבת (יחסית לעופרת של הפבליו) הצטיינת בעוצמה שלה ובשפע שלה. היכולת לכתוב ולכתוב, גם בנוגע לסיפור המעקה המרוח והמגונדר מכונה prolix – מישהו שיכול להוליד הרבה משפטים יפים וארוכים, כשם שמזטו הוליד הרבה נזירונים. יש מ שהו שמשקף את השדרוג שבוקאצ'ו נתן לפרוזה האיטלקית (דנטה תרם ליצירת שיח ספרותי במשקל, בוקאצ'ו הפך איטלקית לשפה שניתן לכתוב בה בפרוזה שופעת ואלגנטית).

כאן המקום להזכיר שב1494 הדיקטטור התיאוקטי (סווננרולה?) ציווה להעלות על המוקד ספרים מפוקפקים (מבחינת הדת הקתולית או הפנטזיות האישיות שלו) ונאמר על כך שאחד הספרים שהועלו על מוקד על הכיכר בפירנציה היה הדקאמרון.

4 מעברים מתמידים בין סיפור המסגרת לסיפורים הממוסגרים

אחד המעברים הוא הנאום הראשון, של פמפינאה (זו שלוקחת את היוזמה לפרוש לאחוזה). כדי להדגים כמה התקלקלו המידות בעקבות המגיפה השחורה בפירנצה היא אומרת "וכך (היא מתכוונת לשחיתות, בעיקר מינית) עושים לא רק מי שאינם כבולים בנדרי דת אלא גם המסוגרים במנזרים המתפתים להאמין כי דבר זבה אינו מגונה אלא על זולתם, פרקו את העול ושקעו בתענוגות הבשרים מתוך מחשבה שבדרך זו יכולו להינצל וכך נעשו מופקרים והוללים". פמפינאה, גם לפני הסיפור על מזאטו, מדברת על מנזרים בהם מתנהליך חיי זימה, כאילו כדי להכשיר את הקרקע לסיפורו של מזאטו. זה מעבר בין המעקה לסיפור הממוסגר.

כבר הוזכרה ההקבלה החשודה בין מניין עשרה אנשים של מספרי הסיפורים וגם הנזירות+ מזאטו. יש עוד הקבלה חשודה – כדי לספר את הסיפורים ביום השלישי החבורה בסיםור המעקה מתכנסת בשעה התשיעית – 3 בצהריים אחרי עיצומו של החם, בגן נעול. גם המנזר אליו נכנס מזאטו מתואר כגן נעול. (זה ייחודי, כי הם לפעמים יוצאים מהארמון לגמרי כדי לספר סיפורים). בנוסף, חשיבות הגנן, שעובד את האדמה – תרתי משמע "אני אעבוד את הגן שלכן כפי שאף פעם לא עבדו אותו". ממזרי. עוד התקרבות: הארמון בפיזולה מחד והמנזר מאידך מתקרבים אחד לשני. הארמון מקבל 7 נשים ו3 גברים בגיל בו עוסקים בדרך כלל באהבה הופך להיות מנותק מחיי המין הסוערים שמנהלים בפירנצה הטמאה - הדמויות מקבלות ברצון אילוצים ועוברות סובלימציה. המקום היה יכול להיות מקום למפגש בעל מימד אירוטי הופך למקום של פרישות, ואילו המקום שאמור להיות מקום של פרישות – המנזר, הופך להיות בורדל אחד גדול. הארמון בפיוזלה הוא סוג של מנזר חילוני.

5 יסודות מדאיגים

• נקודה למחשבה, לא למבחן

יש משהו מוזר בכל שאחרי שבועיים, אחרי שסיפרו 100 סיפורים בעשרה ימים, אין לחבורה ברירה אלא לחזור לפירנצה, כי זה הוחלט מראש על ידי פמפינאה. אפשר לצפות שרב הסיכונים שבני החבורה, או לפחות חלק נכבד מהם ימותו במגיפה, או אולי מידותיהם יתקלקלו.

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 11 - התנתקות

שיעור 11

ההתנתקות

... (חסרות 12 דקות ראשונות)

קצת על השיח הקהילתי בפסיכולוגיה

מושג המניעה הוא מאד חשוב בבריאות הנפש.

בלום לוקח את המושג של טיהור היגייני (נעשה בלונדון במאה ה-19 – פינו גלי אשפה, הסדירו את מערכת הביוב, והתברר שהיתה לזה השפעה גדולה על עצירת התפשטות מיגפות) לעולם של בריאות הנפש. הוא כתב את הספר בשנות ה-70. הוא אומר שמה שאמורים לעשות, בדומה לפרנסי לונדון הוא לשפר את החיים – בטכניקה של יריה לכל הכיוונים – חינוך, בריאות, היגיינה, כדד שאנשים לא יתמודדו נפשית. כמובן שמכאן הדרך לפוליטיקה קצרה מאד. כאשר נשארים באזור הסטרילי של בריאות הנפש הציבורית, אנחנו נמנעים מלגעת בסויגיות פוילטיות. הציר המרכזי של השיעורים הוא שהקו המבחין בין פסיכולוגיה לפוליטיקה מיטשטש. איש המקצוע (כמו כל אחד) הוא פוליטיקאי בזעיר אנפין.

בהשתלמות בפסיכולוגיה קהילתית בהרווארד נפתח כל שיעור בכך שהשליחות של העוסקים בבריאות הנפש בקהילה היא לעקור מן השורש את המחלות הנפשיות בקהילה, כך שהחברה תהיה נקיה מחולי נפש. עמרם אומר שזה חזון אוטופי, וכן חושף שכבות שונות באמירה זו, שלקוחה מהטרמינולוגיה של בריאות הציבור – איש בריאות הציבור אמור למנוע התפשטות של מחלות, רק שבעולם מחלות פייזות זה הרבה יותר חד משמעי. משתמע מהסיסמא מסר מבהיל – לא ברור אין מאתרים את חולי הנפש.

נחזור להתנתקות – הפינוי של גוש קטיף והיישוב מחדש (מונח שמבקרי המהלך הרבו להשתמש בו – לקוח מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה).

נציג שתי עמדות שהופיעו בעיתונות – בויכוח בין אנשי מקצוע (2004, פעמי ההתנתקות כבר נשמעו):

• דניאל בר טל (אוניברסיטת תל אביב , פסיכולוג פוליטי) ו___,פסיכיאטר קהילתי, כתבו מאמר בו הם העלו את האפשרות בו המהלך (התחמקות מכינוי בשם עם אמירה פוליטית) מסכן נפשית את המתיישבים. עמדתם: הם תומכים בפינוי ורוצים "להמתיק את הגלולה" – 'השערת הבלימה' – באילו דרכים אתה נוקט כיעוץ משתתף על מנת לבלום את המכה. אבל הם סוברים שאין מנוס מן הצעד הזה.
  הם העלו כמה הצעות לממשלה, בינהם גיוס אנשי בריאות הנפש לייעוץ לממשלה. המדינה הטיפולית אחראית לבריאות הנפש של אזרחיה. השניים טוענים שעל הממשלה, תוך הפקת לקחים ממצבים דומים, כמו פינוי חבל ימית בשעתו, לנקוט בכל מיני צעדים. העצות האלה הם מסוג הכלים שהפסיכולוגיה הקהילתית בנתה עבור אנשי המקצוע. המונח שהשתגר בלקסיקון הקהילתי הוא "קונסולטציה" counselation – יעוץ, או מונח נוסף – participent conceptulizer (פאראפראזה על participent observer) והמשמעות – מי שבא מהחוץ לתושבים מנדב להם תובנות שלקוחות מידיעותיו והשקפתו המקצועי, ובמובן זה ממשג עבור הלקוחות תמונת מצב, דרכי מילוט ודרכי פיתרון (כמו למשל איך נוהגים במצבי לחץ המוני). ג'ראלד קפלן נקרא בשלהי מלחמת יום כיפור על ידי טדי קולק כמומחה עולמי לטיפול במצבי לחץ המוניים כדי לייעץ איך לנהוג בתושבי ירושלים. (באותה תקופה היו פיגועים – מקרר ממולכד בכיכר ציון וכו'). מומחה הלחץ נחשב כמי שיכול לעזור למערכות לסייע לבני אדם שנמצאים בקטסטרופה. ההכנה למתיישבים (?) המפונים כונתה בשתי כינויים מבית מדרשו של ג'ראלד קפלן:
  • anticipery guidence – הכנה מראש איך להתמודד עם מצבי לחץ, בשיטות של דה-סנסטיזציה, משחקי תפקידים, דמיון מודרך.
  • Emotional immaculation – שימוש באמצעים לחיסון בני אדם מבחינה רגשית נוכח אסון קרב ובא או מצב לחץ שעומד להתרחש.

• משה לייבלר, פסיכולוג חינוכי, תגובה על המאמר: עמדתו של לייבלר (כבר דיברנו עליו על כך שלמעלה מעשות קודם לכן, כשפרץ תהליך אוסלו ועורר אימה מאותו הסוג – של פירוק התנחלויות, התקיים יום עיון של פסיכולוגים חינוכיים הפועלים מעבר לקו הירוק, ולייבלר מחה נמרצות וקונן על מר גורלם של התושבים שעומדים להיפגע מבחינת בריאותם הנפשית), הוא טוען שהתושבים עומדים בפני 'שואה נפשית' – ההתנתקות תקים פס ייצור של מקרים פסיכיאטרים, וניתן יהיה לספור גולגלות. (אותה נקודת מוצא מהצמד לעיל, אבל עמדות פוליטיות ומסקנות שונות). טוען שמהלך פוגעני ובלתי נחוץ, ויש לעשות הכל כדי לבלום את המהלך. אנשים באותם ימים לא האמינו שזה יקרה, ושגו באשליה ששרון ימנע מלבצע את המהלך בסופו של דבר. הוא נשען על טיעונים פורמליסטיים "תקנון הסתדרות הפסיכולוגית דורש מאנשי המקצוע להביא לציבור את ידיעותיהם לרווחתם. רווחת הלקוח דורשת לא לעשות את המעשה", ולכן הוא כיועץ מעמיד את עצמו בעמדה שבה הוא דורש למנוע את המהלך שיכול לפגוע בבריאותם הנפשית של התושבים. גם לייבלר דורש מהמדינה להזרים כוחות של אנשי מקצוע אל האזור המועד לפורענות נפשית. מעבר לכך הוא סובר שבמקום לעסוק בהתנתקות כדאי לטפל בחמאס.

הופיעו פרסומים רבים בערוצים השונים במה שנוגע לסכנה הנפשית האוקרבת לתושבים בעקבות תוכנית ההנתקות. כמה ציטוטים:

• אנשי בריאות הנפש נופפו בסכנה לא רק לגבי המפונים כעת שיסבלו מן הטראומות, אלא גם הדורות הבאים. “הריק הטראומטי" – תחושה של אובדן פנימי שאנשים יעבירו מדור לדור (זה התממש – הפצע ממשיך לדמם עד עצם היום הזה – במובנים אידיאלוגיים ופוליטיים).
• מנהל שירות פסיכולוגי תושב הגוש טוען ש20-30% מתושבי הגוש זקוקים עוד לפני יציאת המבצע לדרך לטיפול, ואם זה יתבצע המשבר בבריאות הנפש וכמעט כל (8000) התושבים יזדקקו לטיפול. הוא מחשב את תג המחיר – 130 מיליון שקל. עצם העובדה שאנשים מפרסמים את הדברים האלה אומרת דרשני ומדברת אל אנשים – אנשים קוראים את זה וחושבים לעצמם שכולם ישתגעו.
• פסיכיאטר בפורום משפטי למען ארץ ישראל - “בהערכה הראשונה הייתי אומר שעלולים 15-30% מהתושבים לפתח הפרעה פוסט טראומתית כרונית בדרגת חומרה בינונית...” לדעת עמרם יש כאן ניסיון לצלצל בפעמונים ואולי להפחיד את מקבלי ההחלטות.

זווית נוספת – ההשפעה הנפשית על החיילים:

במאמר שהתפרסם תחת הכותרת "התנתקות על ספת הפסיכולוג". מפקד יחידת פסיכולוגיה באוגדת עזה כותב על השפעות נפשיות קשות על החיילים המפנים. היו סדנאות "הכנה מנטלית". המפנים היו חיילים מן השורה שעמדו בסיטואציות קשות. כאן יש התראה מפני סכנה נפשית שאורבת לחיילים, שיקלעו ללחצים נוגדים. הם לובשים מדים אפורים שהזכירו לרבים נאצים, וזכו לכינוי 'קלגסים', כינוי ששמור בדרך כלל לאנשי שמאל כלפי חיילים שפועלים בשטחים. מכל מקום, הפסיכולוגים מתרוצצים ביחידות ומנסים לעורר את הדעת של מפקדים לגבי תגובות אפשרויות של חיילים שיתבקשו לבצע את מה שיתבקשו. גם באופרה הזאת כבר היינו – כשעלו את האפשרות שחיילים רגישים ידביקו את חבריהם ליחידה בחרדות, תגובות טראומטיות או הלם קרב. היו מפקדים שעצרו את הפסיכולוגים באמירה "לא בבית ספרנו", כלומר "אל תעירו כלבים ישנים" על ידי סדנאות הכנה מנטלית, דה-סנטטיזציה או אמצעים אחרים שאמורים לסייע למפקדים.

2007, “כמו מחלת נפש":

נטען שבני נוער שהשתתפו בהתנגדות למהלך (פיזית – ניתוק קווי טלפון, חסימת דרכים), כשהגיעה שעתם להתגייס הם אותרו ע"י מודיעין והופנו הישר אל הקב"ן, שמקבל כמובן את משכורתו מהצבא, והוא מצא שאינם כשירים לשירות צבאי – הם נפסלו על סעיף נפשי. המתגייסים פנו לפסיכיאטרים פרטיים, נבדקו על ידם וחזרו להתגייס עם "תעודת שפיות". כשעומת עם העובדות הצבא התכחש וטען שאין שום זיקה בין השקפתו הפוליטית או מקום מגוריו לבים הפניה לקב"ן (בקורס היתה מישהי שהעידה שכמאבחנת פסיכוטכנית היא התבקשה להפנות לקב"ן אוכלוסיה זאת).

מתקפת הקסאמים על שדרות ועוטף עזה:

2008 – העיתונות עדיין מוצפת בנתונים אמיתיים / לא ממש מבוססים לגבי שיעורי הסובלים מפוסט טראומה בעקבות המצב. לקסיקון שלם הוטבע באותם ימים מן התהליכים האלה ('חרדת שדרות'). הממשלה הודיעה שהיא תתקצב אמבולנסים וצוותי פסיכולגים (תרופת פלא!).

נטען ש60% מאוכלוסיית שדרות צורכת תרופות פסיכיאטריות.

כותרת בוואינט "הקסאמים בדרום – חיות המחמד בחרדה". יש אנשים שזה מדבר אל ליבם יותר מחרדה שתוקפת בני אדם.

הטענה: המדיקליזציה של החיים בשדרות (עוטף עזה) שירתה את השלטון בכל שהכשירה את הקרקע והלבבות לעופרת יצוקה. הדעת הוסחה מהשאלות הפוליטיות שהיו באזור והתמקדה בנושאים של בריאות נפשית שהיתה באזור. על ידי הגברת מודעות האוכלוסיה לסכנות הנפשיות האורבות לה הממשלה הצליחה להרדים את דעת הקהל. משום שנשמעו באותם ימים גם קולות שדרשו פתרונות מדיניות, והקולות נבלעו בתוך ההמולה התקשורתית שסבבה את בריאות הנפש. והנה, מעשה ניסים, מבצע עופרת יצוקה יצא לדרך ואנשי בריאות הנפש מכריזים על כך שהמבצע הזה הוא מבצע תרפויטי. אנשי בריאות הנפש יצאו באמירה שהתרפיה בעקבות המבצע שקולה לתרפיה שארגוני בריאות הנפש השונים יצרו.

פסיכולוגיה קהילתית

מהי פסיכולוגיה קהילתית?

הצירוף 'פסיכולוגיה חברתית' מכיל בתוכו צרימה פנימית, המונחים האלה לא ממש מתיישבים כי פסיכולוגיה מטבעה עוסקת במתרחש בנפשו של היחיד. כיצד אפשר להעתיק את ההתרחשות הזאת לחברה? אולי אפשר לדבר על איך היחיד מגיב לסיטואציות חברתיות. לכן עמרם מעדיף לכנות את הזרם הזה בפסיכולוגיה "פסיכולוגים בסביבות קהילתיות".

פרספקטיבה היסטורית: קשה מאד לציין את ראשיתה של הפסיכולוגיה הקהילתית. קל להצביע על תאריך הלידה של ענף זה בהתסדרות הפסיכולוגים האמריקאית APA – כנס ב1966 בעיירה מנומנמת במסוצ'יוטס, בו פרשה קבוצה של פסיכולוגיים קליניים והקימה ענף חדש בשם פסיכולוגיה קהילתית.

התעוררות התפיסה הקהילתית בקרב אנשי בריאות הנפש – אפשר להצביע על אירוע מעניין ב1909 יצא ספר של Beers – a mind that found itself – בחור שאושפז כמה הפעמים ושוחרר, לא איש מקצוע, הקים את התנועה להיגיינה רוחנית the mental hygine movement. בייסוד זה הוא עקר את הפסיכיאטריה שהיתה מקובעת במוסדות והוציא אותה אל הסביבה. בשנות ה-20 הוקמו בארצות הברית תחנות לטיפול בילדים ונוער, בהן הפסיכיאטריה ובריאות הנפש יצאה מתוך כותלי מוסד והשתקעה בקהילה, בבתי הספר, תעשייה, מקומות תעסוקה, מערכות אכיפת חוק.

1944 – שריפה פרצה במועדון לילה בבוסטון ומאות אנשים נלכדו ונשרפו. אנשים טופלו טיפול נפשי בבתיהם (ניצולים וקרוביהם). הטכניקה שפותחה באותם ימים היתה חידוש מסעיר ונקראה "התערבות במצבי משבר".

1945-1946 – התפרסמו בתקשורת תיאורים מזעזעים של המצב בבתי החולים הפסיכיאטריים. Concies – מתנגדים מטעמים מצפוניים, לא הסכימו לצאת למלחמה ועשו "שירות לאומי", בין השאר בבתי חולים לחולי נפש וחזרו עם תיאורים מזעזעים של מה שקורה שם. האנשים שם צולמו והיו מושלים למוזלמנים. דעת הקהל סערה. נבעה סדק במוסד הפסיכיאטריה.

באותה שנה נוסד הNIMH "המכון הלאומי בבריאות הנפש" שמושבו במרילין. לאומי – שירותי בריאות הנפש הם עניין כלל קהילתי. המדינה אחראית לבריאות הנפש של אזרחיה – השלכות חקיקתיות ממדרגה ראשונה. חלפו שנים ובצו נשיאותי הוקם צוות על מנת לחקור את מצב בריאות הנפש של האומה האמריקאית – מצב השירותים, נגישותם לאוכלוסיה...

1961 יצא ספר שכותרתו action for mental health של כלל הציבור האמריקאי. הטקסט שימש מצע לחקיקה היסטורית. 1963 – נחקק ביוזמת קנדי החוק לייסודם של מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש. השלכה אדירה על התהלותם של שירותי בריאות הנפש והאוכלוסיה האמריקאית בכלל.

באותה שנה עצמה יצאו עוד שני ספרים מרעישים – צאז: the myth of mental illness, וארווין גופמן (אנתרופולוג):assylums – ספר שחשף את המרחש בבתי החולים הפסיכיאטריים (מותח ביקורת קשה). בית החולים נאנק תחת המקפה, מנסה להשתנות או להעלם.

1955 – הוכנסו לשימוש נרחב תרופות פסיכוטרופטיות (=פסיכאטריות) לבתי החולים הפסיכיאטריים בארה"ב. הן אפשרו לאנשים לשהות תקופות יותר ממושכות מחוץ לכותלי בית החולים, ואפשרו עשור מאוחר יותר לבתי החולים להיסגר. מאד משמעותי ביוון של יציאה מכותלי המוסד, עד כדי היווסדותה של מגמה (תנועה) של סגירתם של בתי חולים פסיכיאטריים – עניין שיש לו השלכות עד עצם היום הזה.

מחשבת החינוך - שיעור 8 - רוסו

שיעור 8 – ז'אן ז'אק רוסו

רוסו – 1712-1778, שוויצרי במקור, מזוהה כצרפתי – מזוהה עם המהפכה הצרפתית. (הוגו מספר שכשההמונים היו עולים על הבריקדות הם היו אומרים שהם עושים זאת בזכות וולטיר ובגלל רוסו). הוגה מאד חשוב. כותב בצורה מודרנית. כשמדברים על ההקשרים החינוכיים – הוגה מאד משמעותי להבנת החינוך בימינו. אם אפלטון (שיעור שעבר) מקושר לנימה אקולטוריסטית, הרי שרוסו הוא הנביא הגדול של האינדיווידואליזם החינוכי. ספרו הידוע, ממנו נקרא קצת נקרא "אמיל". מושגים כמו ילדות, רומנטיקה, אותנטיות – אלו מושגים כבדים, ורוסו, כמו ההוגים הגדולים ידע להמשיג את הדברים בצורה מאד מעניינת. רוסו נרדף לא בגלל הספר הפוליטי שלו אלא בגלל הספר החינוכי שלו (כמובן שלקריאתו החינוכית היתה משמעות פוליטית). ההגות של רוסו הגשירה את הלבבות לקראת תפיסה חדשה של זכויות אדם ושל המבנה החברתי. מדובר בשינוי טואֿטאלי (פוקו – קרע).

הוא עצמו, כמו גאונים רבים היה טיפוס מוזר, אוטו דידקט. את ילדיו הוא שלח לבתי יתומים (למרות שכתב ספרים נהדרים על חינוך). ראה את התרבות הפריסיאנית של ימיו כתרבות מזוייפת. אותנטיות היא אמת פנימית – תפיסת אמת מסויימת, לא מוחלטת. הוא הפך מהר מאד להיות ילד פלא בסלונים הצרפתיים. נווד, היה מטייל (יש לו ספר "הזיות של מטייל בודד").

את ספרו האמנה החברתית הוא מתחיל במשפט הידוע "האדם נולד חופשי אך בכל מקום הוא אסור באזיקים". התפיסה שהאדם שנולד חופשי אומרת משהו עמוק על תפיסת האדם של רוסו. אם האדן נולד חופשי, ובמובן הזה טוב, הוא מאבד מהר מאד את הייחודיות שלו בעקבות הנסיבות החברתיות, והמטרה של הסדר החברתי והחינוך בתוכו היא לעזור לאדם לחזור אל היסודות הראשוניים שלו, שהם טובים בבסיסם. זו הליכה אחורה, ולא קדימה (בניגוד לאקולטורציה, בה יש התקדמות, התעלות על טבע חייתי).

רוסו שואל מה קורה לפוטנציאל של האדם כאשר הוא נפגש עם התרבות (למה הוא ויצא כזה המוני). הוא שואל על בסיס חוויה אישית – הוא נמצא בפריז של ערב המהפכה הצרפתית – מרכז תרבותי, רוסו עולה לשם עם נפשו הרגישה, והא מוצא שם, במסווה של נימוסים והליכות חברה שהיא מזויפת וצבועה. טוען שהאנשים רברבנים ומזוייפים, כל הזמן שופטים את עצמם דרך עיניהם של אחרים, עטויים מסכות ומרב מסכות כבר לא זוכרים מי הם היו. מאתר יסודות שיימים גם בעידן המודרני. הוא טוען שהסיבה לכל הרדיפה הזאת הוא שמשהו לא נכון בסדר החברתי. החברה מקריבה את הפרט ואת הסיכוי שלו לאושר אותנטי, לחירות, כדי שהיא תוכל להתקיים. מדבר על כך שהתהליך הזה הוא תהליך בו הסדר החברתי יוצר אשליה של חופש ולמעשה מרכז את הכח בידי מעטים, ורב האנשים מדוכאים בדרכים רבות. זה הדלק שמעיף אנשים אל המהפיכה הצרפתית. בניתוח היסטורי הוא משווה את זה לפיאודליזם – כאשר ערך האדם נקבע לפי התפקיד החברתי אליו הוא נולד. האדם הוא אוטומט מטומטם – המעמד מכתיב הכל – נימוסים, מבטא, מקצוע – אין "אנמי", יש רק תפקיד חברתי. המעמדות משוכפלים – יש קריאה לא רק לניכור של האני אלא גם למעשה נבלה חברתי – הבן המטומטם של האציל יהיה אציל, בעוד בנו של הצמית – לא משנה כמה הוא מוכשר, יהיה צמית.

ההיבטים החברתיים והאישיים כרושים זה בזה, ושינוי של אחד כרוך כשינוי של השני. תפיסה ביקרותית מודרנית מהפכנית.

רוסו מבקר את הרדיפה אחרי הכסף. הפריז של אותם ימים – תרבות עילית. מתוך "ווידויים" – כסף העומד לרשותו של אדם הוא סימן לחריותו, כסף שאדם רודף אחריו הוא סימן לעבדותו. התפיסה של האנשים שהם (בשפת ימינו) המכונית בה הם נוסעים. מש ו באנושיות הולך לאיבוד, משהו ברדיפה מאפשר להתחמק מעיסוק בשאלות אקסיסטנציאליסטיוץ – מי אני באמת, מה אני באמת אוהב – שאלת האותנטיות.

הפתרון שרוסו מציע הוא כינונה של חברה חדשה עם חוקים חדשים, שתגלם בחוקים שלה את מהותו האמיתית של האדם, את הפוטניציאל שלו להיות מאושר באמת – וזה לאדם באשר הוא אדם, לא רק מי שנולד במקום הנכון. הקריאה להומוניזם בקונטקסט הזה היא מהפכנית. הוא חשב שאת אותו מרחב מדיני צריך להמשיג באופן תבוני – אין כאן אנטי אינטלקטואליזם. חברה כזאת תאפשר את החופש האמיתי לכל בני האדם. היסודות של חברה כזאת יהיו מבוססים על יסודות אוניברסליים של "חירות, שוויון ואחווה".

איך מגיעים אל מרחב מדיני כזה? צריך לעבוד בשני רמות:

1. המהפכה החברתית (הספר: האמנה החברתית)
2. שינוי פרטי – רפורמה חינוכית (ספר: אמיל / על החינוך).

אמיל הוא ספר מהפכני. הוא מנפץ את כל התפיסות המסורתיות לגבי מהו חינוך. הוא מפרק את ההנחות האקסטריניסטיות של החינוך. כאשר אומרים שהחנוך גרוע, מסרס והורס, והחינוך הוא של הכנסיה, אז מסתבכים עם הכנסיה, וכיוון שהכנסיה מתקפת את המלוכה יש כאן גם הסתבכות פוליטית.

החינוך אליבא דרוסו:

רוסו מציב המון יסודות למחשבה מודרנית. אפשר לומר שהפדגוגיה המודרנית מתחילה ברוסו. רוסו מתנגד לתפיסה האקולטוריסטית שרואה את התרבות כמקור האנושיות. הוא מעלה יסוד חדש – הטבעיות (אותה טבעיות של הדיכוטומיה טבע / תרבות). הוא אומר שיש להתחשב ביסוד הטבעיות באופן יסודי ביותר. לפי יסוד זה, מה שקורה בטבעו של הילד הוא טוב. דוגמא: המושג של ילדות לא היה מובן בתרבות האירופאית עד רוסו. אפשר לראות, למשל בציורים של ימי הביניים שילדים תמיד לבושים בבגדי מבוגרים. את ישו הקטן לא מציירים חמוד- יש לו גוף תינוקי ופני מבוגר. השלב של ילדות נחשב פגום, כמעט מביך – שלב מעבר בדרך לבגרות שצריך להריץ מהר. בא לידי ביטוי בחוקים – כשהיתה הפיכה והרגו מלך הרגו גם את ילידו. הם לא נחשבו ישות עצמאית. הקתוליות מבוססת על כך שהילד נולד חוטא, והתהליך החינוכי והא תהליך של תיקון החטא, שגוזר פרקטיקות מסויימות. היתה עבודה ילדים. רוסבו הכניס את הילדות כתקופה שעומדת בפני עצמה. ואת הדבריםשמאפיינים התנהגות של ילדים הוא אמר שצריך לקיים ולאפשר – משחק, שימוש בחושים, אקטיביות, סקרנות, התנסות. לא צריך להכניס את הבגרות לתוך הילדות, הילדות צריכה להתקיים. (במקומות מסויימים היה נהוג לכרוך תינוקות בתכריכים כדי שלא יזוזו, כדי שהגדילה לא תהיה מופרעת. היה מנהג לתלות ילדים על וו). “אהבו את הילדות, הסבירו פנים למשחקיה... למה להקדים את הבגרות ולהרבות מכאובים". יש כאן אמירה מאד ברורה של רוסו נגד התרבות המודרנית בה הערכים החברתיים והתרבותיים, ולמדנות מסרסים את היסודות הטבעיים והבריאים של ילדים קטנים. הוא מדבר על הנטיה של עשירי צרפת לקנות לתינוקות שלהם נשכנים מעוצבים מכל מיני חומרים. הוא אומר- ילד צריך ענף של במבליק – יש מרקם וטעם נכונים וטבעיים. החינוך של האדם הטבעי צריך לכבד את הנטיות של הילדף את הרצונות, ההתכוונויות הספונטניות שלו, שמתווכות על ידי טבעו. מייצרים עבורו מרחב בו הוא יוכל להתנסות בטבעו. למידה כזאת צריכה להיות מבוססת על התנסות, חושניות, הסתכלות בטבע, מגע עם הטבע. לא לומדים בגיל מוקדם מתוך ספרים. לןמדים על העולם ישירות מהעולם, ללא תיווך. תפיסה אמפריציסטית- יש לחוות את המושגים כדי להבין אותם. רוסו האמין שאנשים שיגדלו על פי טבעם יהיו מאושרים יותר וירכיבו חברה בריאה יותר.

הספר "אמיל" מחולק לפי תקופות:

1. ינקות – דגש על חשיבות האם והקשר הטבעי שלה עם התינוק
2. ילדות מוקדמת 5-12 – מצב טבעי, טוב ראשוני, מצב טהור של האדם בהיוולדו. טבולה ראסה. לא רובץ על הילד חטא קדמון, נטיה לרוע, בהמיות שצריך ךהתגבר עליה (מהפכנות דתית – פוליטית, שומט את הקרקע מתחת לסקרמנטים דתיים).
3. ילדות מאוחרת 12-15
4. התבגרות 15-20
5. בגרות ונישואים 20-25 (שם אמיל לוקח על עצמו את המחוייבות האזרחית, לאחר שהבין אותה לעומק).

בהתייחסותו לחינוך הנשים הוא האמין שההגשמה העצמית הסופית של הילדה, סופיה, היא להיות אשת איש ואשת משפחה, יחידה עליה מבוססת המדינה. אם הוא היה נאמן לשיטתו רוסו לא היה מטיל על סופיה את התפקידים הדומסטיים.

צריך להתאים את החינוך להתפתחות הילד: סיפורי הילדים צריכים להתאים לא רק מבחינת משלב השפה אלא מבחינת המסר. אגדות העם הגרמניות שמבוססות על נקמה וכו' לא מתאימות לילדים, והמחנך הנבון ימנע זאת מהם. הוא אומר שילד קטן משול לשיח שצמח על אם הדרך. אם המחנך לא ישמור עליו תמנע ממנו את היכולת לגדול על פי טבעו.

טובע את המושג "חינוך שלילי" (לא במובן ערכי) – חינוך שמתמקד בהימנעות מעשיה. לא מונעים פרקטיקות, מאפשרים לדברים לקרות. התלמיד צריך להיות אקטיבי, להגיב. (רוסו הוא הנביא של אינדיווידואציה).

“חינוך חיובי" – קליטה פסיבית של החומר.

אין לאמיל תכנית לימודים, ספרים, שיעורים, סדר יום קבוע. זו לא מתודה פרקטית – יש מורה אחד (בשם המפתיע ז'אן ז'אק) ותלמיד אחד.

רוסו אומר שאם ילדים נחשפים מהר מידי לספרים זה מחנך אותם להיות מלומדים, זה מכניס לו תשוקה להעמיד פנים שהוא מלומד. השיח הופך להיות שיח ריק.

• חשיבות של חינוך על בסיס התנסות: ילד צריך להבין את הכורח הטבעי באמצעות התנסות, לא באמצעות התדיינות. מתאר דיאלוג בין תלמיד למורה –
  מורה: אסור לעשות כך
  ילד: מפני מה אסור?
  מורה: משום שמעשה מגונה הוא
  ילד: מה גנות בו?
  מורה: מה שאסור עליך
  תלמיד: מה רע במה שאסור עלי?
  מורה: העונש שאתה מקבל
  ילד: אעשה בלי שישגיחו בי!
  מורה: משגיחים בך... חוקרים בך...
  ילד: אשקר!
  מורה: אסור לשקר
  ילד: למה?
  מורה: משום שמעשה מגונה הוא.
• כבר מילדותו אנחנו משחיתים את התינוק. מטרת החינוך להפריד בין צורך אמיתי ומדומה. התינוק שצריך את המוצץ המיוחד יגדל להיות המבוגר שחייב את המכונית הספציפית. אנחנו מנתקים את התינוק מהצרכים האמיתיים שלו. הוא נעשה תלוי באחרים, בחיבתם ואישורם. חינוך שלילי נוסח רוסו משתדל ליצור מצב בו תהיה הלימה, ולא ניגוד בין הרצון לכורח. [הערה: חינוך שלילי זה דבר מאד חיובי!]. דוגמא – טיול שנתי בו צריך להתמודד עם חושך, קור, בניית אוהלים. מי שלא יודע לבנות אוהל ילמד! לא צריך לדבר על לעזור אחד לשני, זה קורה לבד. דוגמא: רוסו מלמד את תלמידו על רוחות השמים, ואז לוקח את אמיל לטיול ביער, הם הולכים לאיבוד והמחנך לא יודע איך חוזרים. אמיל נהיה רעב ועייף ואז הוא צריך לנצל את הידע שלו מהשיעור כדי לאתר את הכיוון אליו הוא צריך להגיע. הוא מבין את הערך של הדברים (אסטרונומיה, במקרה זה). עוד דוגמא: כדי ללמד אותו על זכות הקניין הוא מעודד את אמיל להתנסות בעבודת אדמה. אמיל מאד מכנס לזה. יום אחד הוא חוזר לחלקה שלו ומגלה ש-מ-י-ש-ה-ו עקר את כל השתילים מהקניין. בירור קצר מעלה שמי שעקר הוא הגנן, ששתל שם קודם שתילי בטיח ואמיל לא בדק. כשה מתדיינים בינהם על הנושא הוא מגיע לסוג של אמנה משפטית – חברתית. שוב, הבנה דרך המעשים.

(אנחנו קוריאם את הפרגמנטים של רוסו, עמוד 2)

רוסו אומר – העזו להפסיד זמן! שם מתחיל החינוך. המירוץ אחרי הזמן הוא אחד הרעות החולות של החינוך.

רוסו מדבר על העובדה שבני אדם עושים כרצונם. הם מניחים שרצונם הוא עצמיותם, אך למעשה רצונם הוא סדרה של התניות (אני באמת רוצה קולה? בטוח? זה אני?). המהלך החינוכי הוא קודם כל להבין מהם הצרכים האותנטיים, ואז להבין מהם הצרכים שהלבישו עליך. זה חינוך כפרוייקט אקסיסטנציאליסטי. לכן אסור לחנך אנשים לתפקידים, צריך לחנך אותם להיות אדם – כל מה שאדם יכול להיות, ואז הם יעשו תפקידים הכי טוב. (מורה: כנס לכיתה! תלמיד: לא רוצה, זה לא לבגרות).