נוירופסיכולוגיה - שיעור 7 - שפה ומח: שפה כתובה והפרעותיה

שיעור 7 – שפה ומח: שפה כתובה והפרעותיה

היום נלמד על שפה כתובה ובעיות שרואים בשפה כתובה – בד"כ דיסלקציה. נציג מודל תיאורטי שדרכו ננסה להבין את הדיסלקציות השונות. המודל תיאורטי – כלומר לא נמקם אותו במח, אבל כנראה שיש לו בסיס ביולוגי (מודל אחד אפשרי, יש עוד מודלים). נדבר על דיסלקציות נרכשות – שקורות בעקבות פגיעה מוחית, ואח"כ נדבר גם על דיסלקציות התפתחותיות – מלידה, ועל ההבדל בינהן לבין לקויות קריאה (יש הבדל – לקויות קריאה הן פתירות). נדבר על לקויות קריאה (שנרצה להפריד מדיסלקציות).

בין דיבור לקריאה –

קריאה וכתיבה קיימים אולי 6000 שנים, דיבור – הרבה פחות. כמה אלפי שנים זה זמן קצר מבחינה אבולוציונית, ולכן כנראה יש מנגונים מוחיים יעודיים לדיבור, אך לא לקריאה וכתיבה. נוסף לכך, שפה מתפתחת באופן טבעי, לעומת קו"כ – תהליך מאומץ שדורש אנרגיה ומשאבים קוגנטיביים. הבדל נוסף – בדיבור יש קוארטיקולציה – אין אבחנה בין פונמות, וכדי לזהות את הפונמה משתמשים בחושים שונים – למשל ראיה. את הפירוק לפונמות על הילד ללמוד באופן מלאכותי.

א – חוסר יכולת

דיס – קושי

לקסיה – קריאה

גרפיה – כתיבה

 בשיעור הזה נתמקד רק בקריאה ולא נדבר כמעט על כתיבה. הם נוטים לבוא יחד, אבל לפעמים יש דיס אסוציאציות.

רקע:

איך התפתח לקסיקון (מחסן מילים)?

אצל בע"ח יש קשר חד-חד-ערכי בין הצליל לבין משמעותו שלו. יתרון – זה ברור, חסרון – מאד מגביל את מנעד ההבעה – יש כמות מוגבלת של צלילים שאפשר להפיק מצד אחד, ולעבד מצד שני. אצל בני אדם יש ויתור על הקשר הישיר בין צליל ומשמעות, ובמקום זאת יש פונמות – היחידות הקטנות ביותר המשמשות לדיבור – לפעמים קשה לבטא פונמה אחת, אין להן משמעות בפני עצן, הן מרכיבות מילים ע"י צירופים שונים, וכך מאפשרות להרכיב אינסוף מילים. בסה"כ יש כ-50-60 פונמות, כל שפה משתמשת רק בחלק מהן. מילים מורכבות מפונמות, ונשמרות בלקסיקון (מה שנשמר הוא המילים – הצלילים, אך לא המשמעות, היא מקושרת אך מאוחסנת במקום אחר).

איך תינוק לומד לדבר?

בהתחלה יש קישור של קונספט (מושיבים אותי על משהו) לצליל ("כסא") לאט נוצרת רשת סמנטית, שתכלול, למשל – מטבח, ישיבה, צבע, גודל, ספסל... כעבור זמן, נוצר קונספט חדש – למשל "ספסל", והוא מחובר למשמעות. הצלילים שהם מילים מאוחסנים בלקסיקון המנטלי, והמשמעויות נמצאות בזיכרון הקונספטואלי – ושם יש גם קישורים שונים בין מושגים – הרשת הסמנטית. (רשת סמנטית – למשל "חתות" יפעיל גם "כלב" "שמנת"...)

הפונמות הן אבסטרקטיות, ואינן קשורות לחוש מסויים – אפשר לכתוב (ויזואלי) לומר (שמיעתי) ולכתוב בברייל (למשש). המשותף להבנת המשמעות של דיבור, קריאה וכתיבה הוא הפונמות.

כתב:

אורתוגרפיה – אבחנה בין סמלים לבין אותיות כתובות. אין קשר ישיר בין האות הכתובה (גרפמה) לבין הצליל – הקשר בינהן מתווך על ידי הפונמה (זה מקור לטעויות של מורים).

כנראה שאין מנגנון מוחי ייעודי לכתיבה וקריאה, אלא התהליכים כנראה בנויים על המערכות של שפה. זה שוב מקשר קריאה וכתיבה לפונמות.

מצאו אזורים שנראים ייעודיים לאורתוגרפיה במערכת החזותית, אך יש עדויות שהם כנראה לא קשורים רק לאורתוגרפיה אלא גם לדברים נוספים (בדומה לטענה שהFFA הוא אזור שקשור למומחיות ולא רק לזיהוי פרצופים). יש גל N170 ERP – גל שלילי שמופיע אחרי 170 מילי שניות, כשמציגים גירויים אורתוגרפיים לעומת לא אורתוגרפיים (סמלים שהיו יכולים להיות אותיות אך הם לא) רואים בהמיספרה שמאל רגישות לגירויים אורתוגרפיים – תגובה גדולה יותר אחרי 170 מילישניות.

הצגת מודל לזיהוי מילים כתובות –

החוקרת (בסרט) נתנה דוגמאות: אנשים שרואים את המילה יאכטה – אחד יקרא אות אות אבל לא יצליח לקרוא את המילה (באנגלית זה יותר קשה) והשני יקרא "ספינה". האדם בסרט מבין את האותיות אך לא מצליח לקשר למילה.

הילד מגיע לבית ספר עם לקסיקון עשיר של מילים ורשת סמנטית עשירה. שם הוא מקבל צירוף של סמלים גרפיים, למשל המילה "כסא", והוא צריך לקשר בין זה לבין הקונספט של כסא שיש לו בראש. הוא צריך להבין מהם אותיות ואיך בונים מהן מילה, ואז להגיע בין היחידה של האותיות ליחידה הפונולוגית, שכבר מחוברת לרשת של משמעויות שמאפשרת הבנה.

איך מחברים את האותיות למילה?

• הגישה המצרפת – קוראים אות אות ומחברים למילה
• Addressed phonology - אחרי שכבר מיומנים לקריאה, נוצר אצלנו באותו לקסיקון יחידה אורתוגרפית שלמה למילה, ואז כבר לא צריך לקרוא אות בנפרד – מזהים את המילה יחד כיחידה אורתוגרפית שלמה, משם מגיעים ליחידה הפונולוגית, ומשם למערכת הסמנטית. (הקשר עקיף כי כנראה הקשר בין היחידה הפונולוגית למשמעות חזק יותר –מוטמע מאז הלידה במערכת יעודית במח. יש עדויות גם לקשרים ישירים בין היחידה האורתוגרפית למשמעות, אך הם רופפים יותר (מסומן בקו מקווקו), וזה המקור לטעויות כמו קריאת "ספינה" במקום "יאכטה").

סוגי דיסלקציות נרכשות (קורות בגיל מבוגר אצל אנשים שכבר ידעו לקרוא):

• דיסלקציות מרכזיות – קורות באותה מערכת שמתווכת את הקריאה
  • דיסלקציה שטחית – קורא ללא בעיה מילים שמקיימות את חוקי המיפוי בין אותיות לפונמות - מילים רגולריות (יותר קל לחשוב באנגלית על העניין הזה) אך לא מצליחל קרוא מילים לא רגולריות. לפעמים יש גם בעיות סמנטיות, אבל יש מקרים בהם זו הבעיה היחידה. יש טעויות הומופוניות – למשל הוא יקרה sale (מכירה) אבל כשישאלו אותו למשמעות הוא יאמר – להפליג (מילה אחרת שנשמעת אותו דבר אבל כותבים אותה אחרת). לפי המודל מה שנפגע הוא המאגר האורתוגרפי (והקשר בינו לבין המערכת הפונולוגית) ולכן אפשר לקרוא רק קריאת אות-אות, ומצליחים לקרוא רק מילים רגולריות – שמקיימות את חוקי השפה (יש שפות כמו תורכית וספרדית בהן כמעט כל המילים כאלה, ואז הדיסלקציה תהיה הרבה פחות מובחנת, לעומת שפות כמו אנגלית או צרפתית, בהן יש המון מילים יוצאות מהכלל).

המשמעות של דיסלקציה שטוחה בעברית – מאד קשה להבין מה קוראים, בדומה לילד בכיתה א שמקבל מילים לא מנוקדות, כי הקשר בין מילה לא מנוקדת למאגר הפונולוגי מתווך ע"י המאגר האורתוגרפי.

• דיסלקציה פונולוגית – מקרה נדיר של פגיעה שהתגלתה על פי המודל (בד"כ זה הפוך – יוצרים מודלים כדי להסביר מילים קיימות). חולים שלא מתקשים לקרוא מילים מוכרות – רגולריות ולא רגולירות, אך לא מצליחים לקרוא מילים שאינן שכיחות ומילים לא אמיתיות (אפילו פשוטות). מעניין שחלק מהחולים כן מצליחים לעשות הפרדות – לחלק מילים לשתי מילים – מילה וסופית, למשל. יש פגיעה במסלול המצרף – שמצרף אות-אות לכדי מילה – ההמרה הגרפמית פונמית. בגלל שאנחנו לא נתקלים הרבה במילים חדשות, נורא קשה לזהות את הדיסלקציה הזאת (זאת הסיבה שהיא התגלתה דוקא לפי המודל. הגילוי הוא חיזוק גדול למודל). יש דיסאסוציאציה כפולה בין שני הדיסלקציות האחרונות.
• דיסלקציה עמוקה – ריבוי פרלקציות סמנטיות, הצלחה רבה יותר בקריאת מילים ממשיות לעומת מילים מופשטות, טעויות חזותיות, טעויות מורפולוגיות וטעויות משולבות.

מהו המנגנון? לא ברור, יש כמה אפשרויות:

1. קריאה באמצעות ההמיספרה הימנית
2. פגיעה בשני המסלולים – הפונולוגי והמסלול שמוביל בין האורתוגרפי והפונולגי – אין דרך להגיע ליחידה הפונולוגית, ולכן הדרך היחידה להגיע למשמעות של המילה היא דרך הקשר הרופף בין המאגר האורתוגרפי למשמעות. זה קשר לא מדויק, ולכן מגיעים פעמים רבות למילה קרובה באופנים שונים, וזה המקור לטעויות השונות.

• דיסלקציות היקפיות – במערכת הוויזואלית המוקדמת יותר, באופן שפוגע גם בקריאה.

נראה דוגמא של אלקסיה בלי אגרפיה. כנראה שהבעיה בנתק הקשר בין מערכת הראיה למערכ האורתוגרפית. יש שני סוגי פגיעה –

• באונה האוקסיפיטלית האחורית
• בספלניום של הקורפוס קלוסום.

יש ביקורת על ההסברים ותשובות לביקורת (במצגת...). תשובה לטענה הראשונה - המיספרה ימין רואה באופן תקין, ויש לה גם מערכת סמנטית, היא לא יכולה להעביר את התמונות אלא משמעויות יותר גבוהות. יש גם תשובה לטענה השניה.

דיסלקציות התפתחותיות-

האם אצל ילדים אפשר למצוא עדויות לשני סוגי פגיעות שיש בינהן דיסאסוציאציה?\

 ההגדרה כאן לדיסלקציה לא זהה להגדרה הרווחת במערכת החינוך

מרשל תיאר 4 סוגי דיסלקציה התפתחותית:

1. דיסלקציה עם מקור פונולוגי (רבות יש בעיות גם בדיבור, וגם בעיות התפתחותיות אחרות). מאד דומה לדיסלקציה פונולוגית. אצל מבוגרים, זה לא כל כך בעיה כי כבר יש זיהוי למילים שלמות, אבל אצל ילידם אין מאגר גדול של מילים שלמות, אלא רק במקרה בו הצליחו, אחרי מאמץ רב, לקרוא אות-אות (זו דיסלקציה, לא אלקציה). מאד קשה.
2. דיסדטיק דיסלקציה – מקבילה לדיסלקציה שטחית. ילדים שיקראו מאד לאט, גם כמבוגרים.
3. דיסלקציה עמוקה – מופיע עם בעיות מאד קשות, תופעות נוספות – בעיות סמנטיות, ויזואו מרחביות. הפגיעה מזכירה דיסלקציה עמוקה במבוגרים.
4. היפר-אלקציה – קוראים מצוין, לעיתים מגיל מוקדם, אך לא מבינים דבר ממה שהם קוראים. בד"כ מתים מוקדם בגלל בעיות נוירולוגיות שונות.

איך נגרמות דיסלקציות התפתחותיות?

תחום מאד שנוי במחלוקת, יש כמה הסברים אפשריים כיום:

1. הסברים גנטיים – סבירות גבוהה יותר אצל: בנים, אם יש קרוב משפחה עם דיסלקציה, אם יש תאום עם דיסלקציה. מה בדיוק קורה? יש 3 גנים שכנראה קשורים לפגיעה, ולא ברור בדיוק איך – יש כמה אפשרויות – או שכל גן אחראי על תהליך אחר, או שכולם קשורים לתהליך מורכב ד, או שכולם קשורים לכמה תהליכים באופן סבוך כלשהוא, או שיש אינטראקציות שונות.
2. ממצאים נוירו אנטומיים – מצאו באזור הפלנוס סורא טמפורל (אזור שקרוב יותר לאזור ורניקה) שאצל ילדים עם דיסלקציה התפתחותית שווה בשתי ההמיספרות (ללא דיסלקציה גדול יותר בשמאל) חושבים שאולי שאזור הזה קשור ליכולת קריאה.
3. קשיים בעיבוד תפיסתי בסיסי – הטענה היא שאין מנגנון ספציפי מיוחד לקריאה, אלא שלילדים דילקטיים יש בעיות תפיסתיות רחבות יותר, שלא רואים כל כך ביומיום שתחומים שאינם קריאה, אבל אפשר לראות במעבדה, למשל: קשיים בתפיסת שינויים מהירים בראייה ושמיעה, קושי במיקוד עיניים, קשיים בתפיסת מרחב ותנועה ואולי אפילו ליקוי בסיסי במסלול המגנו צלולרי, ואכן מצאו שבLGM היו לדיסלקטים פחות תאים מגנו צלולריים מאשר לקבוצת הביקורת, כלומר יתכן שהפגיעה היא במסלולים תפיסתיים הרבה יותר בסיסיים שגורמים בעיקר לבעיות בקריאה. (זה לא מסביר עדין את כל התופעות של הדיסלקציה).

התפתחות הכתב וסוגי הכתב

הבנת ליקויי ראיה

הכתב הקדום ביותר הוא כתב פיקטוגרפי – כתב שמבוסס על תמונות, שמביעות באופן ישיר את המשמעות של מה שהכותב ניסה להעביר. גם היום יש שימוש בפיקטוגרפיה כאשר חשוב שכולם – אנאלפביתים, דוברי שפה אחרת וכו' יוכלו להבין (למשל, בשלטים).

לוגוגרפים – יחידות שמייצגות מורפמות. אנחנו רואים יחידה בסיסית – שורש סמנטי שמשמעותו מים, והיחידה תופיע במילים שונות – נהר, ים, דמעה.

לפעמים זה מופיע עם משלים שמביע את איך שיש לבטא את המילה.

סינית היא לא שפה פיקטוגרפית – היא מורכבת ממשמעויות יחד עם תוספות שמורות לנו איך לקרוא אותם.

בכתב המצאי הכתוב היו גם פיקטוגרפיים וגם כתב חופשי מהיר יותר, שכתבו במקביל (החלק העליון בשקופית). זה היה ברור יותר, ועברו לשיטה זו.

גם היום אנחנו משתמשים בלוגוגרפים, שיש להם משמעות ואפשר לשים אותם בקונטקסטים שונים.

כתב הברתי – ביפנית, למשל, בנוסף למילים שלקחו שכתב התמונות הסיני – הקנג'י, היפנים רצו לייצג עוד דברים, ולכן יצרו עוד שפה בשם קאנה בה אותיות מייצגות הברות שלמות (סמל לka, ki. Ku). במחקרים יפניים אפשר לראות שיש אנשים שנפגעה רק קריאת הקאנה שלהם, ואנשים שנפגעה אצלם רק קריאת הקנג'י.

הכתב העיצורי השמי – מורכב משורש ומשקל או בניין.

הכתב האלפאבתי – יחידות גרפיות מייצגות פונמות (לא הגאים – לפעמים נורא קשה לבטא פונמה אחת).

רכישת הקריאה במערכת כתב אלפאבתי:

התיאוריה של Uta Frith - מבוססת על התפתחות הכתב. שלב לוגוגרפי – הילד מזהה את שמו, או את שם המסטיק האהוב עליו. אח"כ מגיע השלב האלפביתי הבו הילד מתחיל להבין איך האלפאבית עובד. בשלב השלישי, הוא השלב האורתוגראפי הילד מבין את חוקי השפה.

יש דוגמא של ילד שמתחיל לקרוא בשלב הלוגוגרפי, ולכן הם יזהו מילים קצת שונות ויקראו אותה לפי המילה הכי דומה שהוא מכיר. (למשל, הוא יכול לזהות מילה כי יש בה שני ל'). הטענה היא שילדים עם דיסלקציה נתקעים לעיתים בשלב הזה.

בישראל בשנות ה-60 ניסו ללמד בשיטה הלוגוגרפית ("השפה כמכלול") וילדים שהיכולות שלהם מתחת לממוצע לא הצליחו ללמוד לקרוא.

הפרעת קריאה לא דיסלקציה התפתחותית –

מחקרים מראים ש15% מהילדים בית הספר סובלים מהפרעת קריאה, אך רק כ-1% הם בעלי דיסלקציה התפתחותית. היום מאבחנים המון דיסלקציה, ומאד חשוב לאבחן נכון כדי לטפל נכון.

ההגדרה של הפרעת קריאה היא פער של 18 חודשים בין האיי קיו (שנמדד לפי גיל שמתאים לרמה) לבין יכולת הקריאה, כאשר הילד היה חשוף לקריאה באופן רגיל.

מודעות פונולוגית – שלב בסיסי יותר ממודעות פונמית. ההבנה שמילה מחולקת לחלקים (למשל, ההבנה שמילים יכולות להתחרז, או להתחיל באותו צליל – למשל – בית וברווז מתחילים באותו צליל (לעומת בית ובובה – זו מודעות פונמית). הטענה היא שילדים שסובלים מהפרעות קריאה הם כאלה שיש להם בעיה מוקדמת במודעות פונולוגית. מצפים מילדים להגיע לבי"ס עם היכולות האלה, אבל לפעמים זה לא קורה לבד, וחשוב לעבוד על זה באופן מודע אצל ילדים עם הפרעות קריאה.

אחת ההוכחות החזקות לחשיבות של מודעות פונולוגית. אימנו ילדים בגן על יכולות קריאה ואז חילקו לרמות. לקחו את הקבוצה שקראה הכי פחות טוב, וחילקו אותם ל-4 קבוצות שונות:

1. לא אימנו
2. אימונים כלליים בדברים לשוניים (בעיקר העשרת אוצר מילים)
3. מודעות פונולוגית – חלוקת מילים להתחלה וסוף, חרוזים...
4. מודעות פונולוגית + אימון על צורת האותיות.

תוצאות (בתחילת כיתה א'): הקבוצה החזקה קיבלה 80 במבחן הקריאה. בקבוצות 1 ו2 היתה הצלחה די נמוכה ואילו בקבוצה 3 ו4 היתה הצלחה הרבה יותר גדולה (בקבוצה 3 הצלחה רבה יותר, כלומר מה שעזר הוא האימון על מודעות פונולוגית ולא למידת צורת האותיות).

המסר – החשיבות הגדולה של הקשר בין האקדמיה לשטח (למשל, בין חוקרים באוניברסיטה לבין משרד החינוך). 

תעתועי התודעה - שיעור 8

שיעור 8

עניינים טכניים -

לא התקיים שיעור שבוע שעבר בשל השביתה. ננסה לסגור את הפערים.

כמו כן, יתקיים תרגול קריאת טקסטים חד פעמי.

המטלה תתבסס על הטקסטים שכבר קראנו ועל הצפיה בסרט "מועדון קרב", וכמו כן על הדיונים בכיתה בשני השעירוים הבאים.

אורלאן

מיצגים קודמים היא עשתה תוך עטיפת עצמה בבדי הכלולות שלה, אבל כאן יש שימוש בבדים סינטטיים.

אורלאן עושה סדרה של ניתוחים פלסטיים בתחילת שנות ה-90. אין מזוכיזם – דגש על הרדמה מקומית. מקראיה טקסטים, עונה על שאלות הקהל, מקרינה את המהלך לכמה מוקדים בעולם – כל זה תוך כדי הניתוח – היא מנצחת על המתרחש.

עשינו הקבלה בין הסצנה בסרוגייטס בהן עושים החלפת פנים לדמויות, ובין סצנה מניוח של אורלאן בו מרימים את עור הפנים. ההקבלה מעלה נושאים לדיון, נושאים בהם אורלאן מטפלת בעבודות שלה:

מצד אחד מדברים על הפנטזיה, האוטופיה שבאה עם ההתקדמות הטכנולוגית ומעלה שאלות בקשר ל"אני וגופי":

• שליטה, יכולת להשתחרר מהגוף הספציפי – אם אפשר לעשות ניפולציות על גוף אפשר לעשות הפרדה בין תודעה ובין גוף, להשתחרר מהגוף (למשל – אוואטר). זו פנטזיה שבונה על אותו דואליזם קרטיזיאני – ההפרדה המוחלטת בין אני שמוגדר על ידי תודעה ובין הגוף שהוא סוג של פלטפורמה.
• (לדעתי, וזה לא נאמר, זה גם מקצין את המידה בה החברה מצפה שנענה לתכתיבי אידיאל היופי שלה).

מצד שני אנחנו מוצאים חזרה לעיסוק באני הספציפי, בספציפיות של הגוף והבנייתו את הזהות. אורלאן מדברת על הפנים – הפנים, בהקשר של הספציפיות של הגוף בהגדרת האני נחשבות למשהו ייחודי לאדם. נוסף לכך, יש את העור (בסרוגייטס כשמסירים את העור רואים מרכיבי מתכת של רובוט (אני חושבת שאלו לא סתם מרכיבי מתכת, אלא צורה די מבהילה, ולא סתם)), הפנים הם מעטפת שאורזת ומארגנת תוכן בלתי מזוהה, יותר כאוטי. אנחנו זקוקים לאריזה כדי להגדיר את האני כישות סגורה, מוגדרת וברת זיהוי. כשאורלאן משחקת עם העטיפה המארגנתהיא מעלה את השאלה עד כמה אני ייחודני, עד כמה אני באמת אני ועד כמה אני מעוצב על ידי כוחות תרבותיים.

מתוך קטע של ראיון עם אורלאן (במצגת): אורלאן אומרת שתרבויות מייצרות גופים, גם כשהם נראים לנו כגוף אורגני, כתופעת טבע, הוא בעצם תוצאה של תרבות בצורה כזאת או אחרת. ציוויליזציות, היא אומרת, הינדסו גופים ואת התוכנה שיש בהם. כלומר, תרבות מעצבת לא רק זהות אלא גם גוף (שיש לנו נטיה לתפוס כמשהו טבעי). כשאנו אומרים "אני רוצה" “אני אוהבת" אנחנו חושבים שאני הוא איזה יישות אותנטית, אבל האני הוא בעצם לוח חלק, ספוג שסופג את הקודים של התרבות. היא מנסה לקחת צעד אחד אחורה ולבדוק את העניין של עיצוב הגוף, כולל הגוף הביולוגי, על ידי התרבות. (למשל – מישהי יכולה לחשוב שזו היא שרוצה להיות רזה, אך יש מערכת שלמה שמכוונת את הרצון שלה לשם).

הסובייקט מוצג שמכור מראש, כמעט ללא אפשרות להתמודד. המילה פוג היא מילה קשה שלא מאפשרת לנו לצאת מתוך הרשת הסבוכה שאליה אנחנו נולדים בסיטואציה מסויימת. היא טוענת שאנחנו עבדים של הנסיבות, ורק דרך האומנות אנחנו יכולים לערער על ההבניה הזאת. הקביעה הזאת קשה ואופיינית לתקופה הקפיטליסטית – אנחנו כל הזמן מוקפים בגירויים למה נורמלי, מה יפה, מה עושה אותנו יפים וא מאושרים או מוצלחים, באינטנסיביות שאין לה כמעט אח ורע באנושות, ולכן גם לאמירה אומנותית כזאת אין אח ורע. יש תרבויות – אפריקאיות, אוסטרליות, שמתערבות במראה הגוף כי בתרבויות לאה הגוף נתפס כאובייקט ריטואלי, ואז ההתערבות היא ריטואלית ולא חתרנוית כמו כאן.

מצד שני, אפשר לומר שכל זמן שנעשית אומנות יש תקוה (אפילו אם האומנות עוסקת באובדן התקווה).

למעשה סדרת הניתוחים הפלסטיים בנויה על אלמנטים מתוך יצירות אומנות קאנוניות שמייצגות תבניות אולטימטיביות של אידיאל הגוף הנשי המערבי, והיא עושה מזה פשטיש (בליטות במצח של המונה ליזה, דיאנה – אלה שמייצגת אסרטיביות נשית, היא לוקחת ממה אולי את השפתיים ועוד) כשהיא בונה את כל זה יחד על הפנים שלה מה שיוצא הוא הפוך על הפוך – העמדה של אידיאל היופי באור ביקורתי (ספר מומלץ שסוקר אנציקלופדית את תולדות אידיאל היופי: “תולדות היופי").

אורלאן נראית היום לא רע, אחרי שויתרה על תוכניתה לעשות לעצמה אף ענק – הגדול ביותר שיוכלו פניה להחזיק (ויתרה אחרי שלא מצאה צוות שהסכים לעשות).

אורלאן מתעדת את עצמה יום אחרי יום בתהליך ההחלמה מהניתוח ומציגה תערוכה של צילומי האבולוציה של ההחלמה שלה.

קונוטציות לאומנית ששמה את עצמה על שולחן הניתוחים:

• קורבן, קורבן אדם –
  • האומן כקורבן, כקדוש מעונה זה רעיון מוכר, “האומן המתייסר" עם הקונוטציות של הקדושה הנוצרית. אורלאן משחקת על מתח – מצד אחד, האומן כקורבן זו מטאפורה, והיא הופכת אותה לקונקרטית, וכך מצד אחד מגחיכה את זה ומצג שני מאשרת את זה. (יש בזה משהו פגאני).
  • בהקשר הפמיניסטי –
• ניתוח – בד"כ מתבצע ללא הכרה, או בהכרה מעורפלת, בדלתיים סגורות, יש מסתורין, תהליך החלמה שלא רואים. יש דיסוננס עם העובדה שהיא ערה ואקטיבית במהלך הניתוח ומתעדת ומפרסמת את תהליך ההחלמה. אורלאן משתטלת על המקום. ניתוח הוא סיטואציה של שליטה מוחלטת של המנתחים באדם המנותח, המנותח הוא פסיבי לחלוטין, נתון לכוחות שיש להן סמכות מקצועית, אורלאן הוםכת את הכל על פיו – היא הופכת את המקום לתיאטרון. היא מלבישה את צוות המנתחים, מביאה אביזרים, יש הופעות תוך כדי, מצלמוץ, הדלתות פתוחות לרווחה, המבט הביקורתי שוזף הכל והיא מחזירה לעצמה את השליטה. היא פותחת לציבור את הפרקטיקה של ההנדסה של הסובייקט. (שליטה ומערכות שליטה כמו אצל פוקו).
• אורלאן מפרקת את האריזה שמארגנת ונותנת צורה סגורה וקהרנטית, שלמה ומושלמת ועל ידי כך מציבה באור בעייתי את כל התפיסה הזאת של האריזה. נורא נח לנו לתפוס את עצמנו כפי אנחנו רואים במדיה, בפוסטרים, במראה והיא הופכת את זה לבעייתי ע"י הסרת האריזה.

--> אומנות היא פרקטיקה אנושית שמתמודדת עם הפרקטיקטות של הקיום על ידי והצאתן מהקשרן וחשיפה, כך שמוכרחים להתמודד עם זה.

Self hybridization –

עיבודים דיגיטליים בהן אורלאן יוצרת הכלאה של תווי פניה עם תווי פנים של אידיאל יופי לא מערבי. בהקשר הזה היא יוצרת פורטרט של עצמה עם שפה תחתונה משוכה קדימה – זה מאד קיצוני. לא שייך לתרבות שלנו. היא עושה אנאלוגיות בין קודים של יופי מערבי לקודים של יופי בתרבויות אחרות.

בשלב הבא היא יוצרת פוסטרים מסרטים פיקטיביים בכיכובה.

בין היתר, היא מטביעה את תווי פניה בנייר – אסוציאציה לצעיף של ורוניקה (איקונוגרפיה נוצרית) וקריצה לעבודה קודמת שלה "נשק את האומנית". היא פופכת את הסדר – קודם בודה את עצמה ואת הסרט, ואז הולכת לעשות פוסטר.

בנוסף לזה היא עושה אומנות ביולוגית – היא מגדלת את התאים שלה. לא ברור בדיוק למה.

אורלאן לא המציאה את הז'אנר של אומנות גוף, זה עיסוק שהתחיל בשנות השישים, ולמבד המימד הביקורתי יש בו כיוון של היאחזורת בגוף האנושי, כתנועה מנוגדת למציאות שהופכת אותנו לווירטואליים יותר ויותר.

- חלק מהזעזוע של אורלאן הוא שכל הגדרת האני שלה היא דרך גוף – עור, בשר, פרופורציות מסויימות.

...Stelarc – “Prostatics

הוא עוסק באומנות שבודקת אפשרויות להעצים את הגוף האנושי, האוטופיה הטכנולוגית - לעשות את הגוף חזק יותר ועם יותר אפשרויות. הגוף שלנו בצורה האנושית שאנחנו מכירים כיום הוא פאסה, לא מסוגל להתומודד עם המציאות, עם כמויות האינפורציה שהוא מייצר, לא יעיל מספיק, לא אמין מספיק (בר חלוף), נתון לשיבושים (מחלות) ועייפות. הביצועים שלו יורדים עם הגיל. לכן, לדעתו, הגוף האנושי חייב לעבור אדפטציה. כיוון מחשבה אחר לגמרי משל אורלאן – המשותף הוא ששניהם יוצרים מניפולציה על הגוף של עצמם.

הוא חושב שעלינו להיות מודעים לחוסר היכולת של הגוף כדי שנוכל ליצור אסטרטגיות פוסט אבולוציונית.

בשנות ה-80 הוא עושה נסיונות – למשל, להוסיף לעצמו יד שלישית, שמחווטת באמצעות תנועת שרירי הבטן (הוא הגיע לרמת שליטה מספיקה כדי לכתוב עם זה). הוא עושה מיצגים של תוספת פרוטזות (בונה סטרוקטורה של עכביש עם כל מיני רגליים שהוא הולך איתה לכל מיני כיוונים). סטלרק משבש לנו את תפיסת הגוף הנורמלית. הוא חוצה גבולות ונטולודגיים (הוויתיים, מהותיים) בין אנושיות וטכנולוגיה, אדם ומכונה – הוא יוצר גוף היברידי, גוף כלאיים. הוא משנה את תפיסת הגוף בחלל (למשל, ברגע שיש יד שיוצאת מהבטן), פרופריוספציה – שליטה של המח בגוף שמאפשרת לנו להתמודד עם החלל. יש כאן שינוי / שיבוש מהותי של תפיסת הגוף, ויצירה למעשה של סייבורג, או היבריד סייבורגיאני.

2008 – סטלרק משתיל לעצמו אוזן ביד, שאמורה להיות מחוברת לאינטרנט ויש בה מיקרופון, כך שהיא יכולה לשדר את מה שהיד שומעת. העבודה הזאת קיבלה פרס. סטלרק אומר שבעבר העור נתפס כאריזה שמגדירה את האני האנושי, נתון טבעי שאי אפשר להתווכח איתו. האומנים האלה בודקים את הגבולות, האם אפשר לפרוץ את האריזה הזאת. העור הוא הממשק בין האני לבין העולם – מגדיר את ל מה שהוא אני לעומת כל מה שהוא לא אני. הגבול הזה נפרץ – העור כמחסום מגדיר, לא מאפשר חציית גבולות, נפרץ. אנחנו מדברים כאן לא על העור הטבעי – מניפולציות מסויימות על העור – כמו קעקועים, היו תמיד, אלא על העור כמטאפורה למשהו שמגדיר את גבולות האני.

חסרות הדקות האחרונות של השיעור

יצירות מופת - שיעור 9 - אל סיד

שיעור 9 – אל סיד

בתרגום הנפלא של משה אטיאס אוית שם הספר ככה "איל סיד".

היצירה תילמד משש בחינות:

1. המעבר מהיסטוריה לאפוס (מדובר באפוס ספונטני – פרי היצירה הקולקטיבית של האומה, ולא פרי מעשה מחושב).
2. אופיו המגובש של הגיבור. הגיבור מופיע מלכתחילה כגיבור מגובש הנשגב מכולם. נראה כיצד הנשגבות והגיבוש של האופי מסתדרים עם הסוגה האפית.
3. מעברים – היצירה מפגישה אותנו עם עולם מורכב – אזורים שונים – מוסלמים, נוצרים, המעברים מתבצעים ע"י שיערוב של הגיבור – אל סיד, שהופך לכמעט ערבי – לא מבחינת דתו אך כן מבחינת אורח חייו.
4. סיפור ההצלחה שמסתיים בכי טוב.
5. הטענה שנאמרה פעמים רבות, לפיה היצירה ריאליסטית.
6. הזיקה של אל סיד לספרות שבעל פה.

1. המעבר מהיסטוריה לאפוס

נקודה חשובה בנוגע לאל סיד כי זו יצירה אפית לכל דבר, אבל בניגוד ליצירות אפיות רבות אין פער גדול בין תזמון המאורעות המסופרים לבין תאריך החיבור. היצירה אל סיד חיה בין 1043-1099, דמות חשובה בזמנה שאין לגביה ספק (לגבי רולן יש ספק לגבי חשיבותו במציאות) רודריגו דיאס בביבר אכן היתה קיימת במאה ה-11, וידוע לנו שמלך קסטיליה – אלפונסו השישי הגלה אותו (את אל סיד) ב-1081. זה מאורע בדוק, קיים במסמכים ההיסטוריים. המאורעות התרחשו כנראה סביב 1081, ותאריך היצירה מגיע 3 דורות בלבד אחרי התרחשות המאורע – סביב 1140 (מאד אפרוקסמטיבי, היצירה נמסרה במצבה הנוכחי אחרי 1140). לא כ"כ משנה בדיוק מתי זה, ברור שהפער בין ההתרחשות והכתיבה מאד מצומצם. זה מאד יוצא דופן בשירות גיבורים (אפשר להשוות לשירת רולן). האפוס הזה ידוע לנו רק על בסיס כתב יד אחד (קורא הרבה בספרות ימי הביניים) שהועתק ב-1307 (פער בין כתיבה והעתקה לא חריג בימי הביניים). זהות הכותב והמעתיק אלמוניים, היחידי שאינו אלמוני הוא הגיבור אל סיד. כנראה שזה פרי יצירה קולקטיבית של כמה כמרים ספרדיים שרצו להלל גיבור שנוכחותו עוד היתה מורגשת באופק התרבותי הספרדי במאה ה-12. החלק הראשון ביצירה חסר. הוא כנראה סיפר על הנסיבות שגרמו להגליית אל סיד מקסטיליה. (בידינו שלושת החלקים האחרונים). שלושת החלקים שהשתמרו דנים בשלבים שונים בסאגה של אל סיד:

החלק השני (ראשון) – נידוי והניסיונות של אל סיד לשרוד כאיש מנודה, שמתפרנס ע"י כיבושים של אזורים מוסלמים שונים.

החלק השלישי – כלולותיהם של בנות אל סיד שאנחנו פוגשים כילדות קטנות (נותן לנו מושג על פער הזמן ביצירה – כנראה שעבר הרבה זמן בין החלקים).

החלק הרביעי – מעשה הנבלה של חתני אל סיד כנגד בנותיו.

אנחנו נתמקד בחלק השני.

אל סיד כפי שהוא ידוע להיסטוריונים (שאוהבים למצוא נקודות תורפה בתדמית של דמויות היסטוריות) היה שכיר חרב שהועסק על ידי נוצרים או מוסלמים שמלחמות שהם ניהלו בעיקר בינם לבין עצמם. (מקצוע לא כל כך מכובד). אנשי הכמורה הפכו את המקצוע למשהו הרבה יותר רומנטי - לשודד עם לב רחב (שכיר חרב – מזכיר שנות פוליטית). דמות של outlaw – סוג של רובין הוד שמעורר את הסימפטיה העמוקה שלנו (בניגוד, כנראה, לדמות המקורית). זה לגבי ההפיכה של הדמות היסטורית לדמות אפית.

2 הגיבוש של האופי האפי של אל סיד

עיצוב שיעור קומתו האפית של אל סיד. דבר שמאפיין כמעט כל אפוס הוא הנטיה לייחס לדמויות, ובעיקר לדמות המרכזית, תארים מגובשים מראש, שנקראים ע"י חוקרי הספרות "תארים אפיים". התארים לא בכהרח משקפים את המצב הנוכחי של הדמות כאשר הוא נזכרת. למשל – אם מוזכר שאל סיד נולד/חגר את חרבו בעת מוצלחת / בשעת רצון, זה לא סותר את זה שהוא נמצא בצרות עמוקות. אין שום לגיטימיות לייחס את התארים האופטימיים האלה דווקא כשאל סיד שרוי במצבים מייאשים. זה היופי של האפוס שמתייחס לדמויות כאילו הן כבר מגובשות – לא דוקא בסיפור, אלא בעיני השומעים (כמעט לא ידעו אז קרוא וכתוב). הגיבוש של היצירה והדמויות בא לידי ביטוי שבאופן אוטומטי כמעט (ומעורר צחוק לעיתים בימינו) אל סיד מכונה יליד שעה טוב / עת רצון דוקא כשלא מגיע לו תואר כזה. עוד תואר כזה שמיוחס למרטין אנטולינס הוא "איש בורגוס ההגון" זה תמיד נאמר עליו, וכנראה מתייחס לאיזשהיא תכונה שלו – הוא מאד נאמן ומסור למנהיגו אל סיד.

הגיבוש שגורם להוסיף לדמות תארים, אפילו אם השעה לא מזמינה זאת, משקפת את העובדה שהגיבור הוא סופרמן (במובן של ספרות הילדים, לא במובן הניטשאני שהפך להיות מפוקפק ברבות הימים). אל סיד הוא סוג של סופר מן לא רק משום שהוא חזק ונוטה להיות מוצלח אלא משום שהוא מצליח להתגבר על תחושת הייאוש אפילו שכשפוקדות אותו צרות צרורות. אפשר לומר במקום סופר מן "סטואיקנוס" או "סטואי" – מה שעושה את אל סיד גרנדיוזי הוא שהוא יודע לקבל את הגזרות שהגורל מטיל עליו בשיא השאננות. רואים את שיעור קומתו כאשר משווים אותו עם חבריו – הם מאד סימפטיים, אבל הוא תמיד מצטייר כעולה עליהם, בא לידי ביטוי ע"י אמירה בתחילת החלק שנשמר מהעלילה – נאמר שכאשר אל סיד מקבל את גזירת הנידוי הוא אומר "אודך ריבון אבינו יושבי ברום שמים, את כל זאת נגדי קשרו יריבי רעי העין" – אל סיד מוכן לסבול בשמחה מסויימת את גזירות הגורל, מבלי להתלונן, זה מראה את אופיו הנשגב. ההודיה לאל על צרות היא פרדוקסלית. כמובן שהבית השני נותן הסבר לאמירה התמוהה – "בשורה (תרגום. בערבית ספרדית אומרים כדי לשמוח על בשורה, מן "יש!") יגרשונו מפה המה", ואז מוסיף הסבר הגיוני "אך ביתר תהיה עוד נשובה לקסטיליה" – עכשיו זה ברור – הוא שמח על הגירוש משום שכולו תקווה על כך שישוב יום אחד לקסטיליה. ערערו על האמירה שמיישבת את התמיהה – בשורה 220 כאשר אל סיד מתפלל לאל ולבתולה הקדושה הוא אינו דוחה את האפשרות שלעולם לא יחזור למולדתו "לא אדע אם אשוב פעם..." האופטימיות שממתנת את התמיהה לפיה אל סיד מקבל את הצרות בלב שמח, דוקא בשורה ה-220 רואים כמה כלום לא בטוח, ואל סיד מקבל את האפשרות שאולי לא ישוב מימיו לארץ קסטיליה ממנה הוא גורש. מה שעושה אותו סימפטי ונשגב הוא שהוא יודע לקבל את הגורל הקשה שלא, לא מתלונן, והסטואיקניות שלו לא דומה לזו של אינאס (שציית לפקודת האלים כאשר יופיטר הורה ו לחזור למשימתו ההיסטורית – כמו חייל קטן), כאן ההודיה אלל של אל סיד היא התרסה בפני האל. אל סיד יודע לא רק לסבול ממכות הגורל אלא לנצל אותן כדי להשתפר ולהתעשר, וזה עושה אותו טוב יותר מאינאס, ושונה ממנו – הוא סטואיקן אופורטוניסט (ולא סטואיקן מזוכיסט), הוא זורם עם הגורל והופך את הגורל השלילי לחיובי.

עוד נקודה בנוגע לנשגבות של אל סיד – הוא עולה בהרבה על מלכו אלפונסו השישי ולו רק בשל העובדה שהוא גירש אותו מהארץ על לא עוול בכפו (לפחות על פי הנרטיב האפי). עצם העובדה שהמלך הקטנוני שמע ונתן קרדיט להוצאת הדיבה שהרעים הוציאו נגד אל סיד מראה על כמה שהמלך נחות לעומת אל סיד. (במבחן לא נצטרך להשוות – ההשוואות אמורות לרענן את הזיכרון). לפני שלושה שבועות למדנו יצירה איראנית וגם בה הגיבורים עלו על המלכים. זה ממשיך את הקו הזה – המלך לא ראוי ובגיבור תופס את כל המוקם. גם מבחנה היסטורית וגם מבחינה אפית אל סיד מוצג כבן האצולה הזוטרה, ויש כאן רמז כמעט פוליטי שלפעמים בני האצולה הזוטרה שוים יותר מבני האצולה הבכירה.

אנחנו מדברים על כל מה שהופך את אל סיד לגיבור מושלם (באופן כמעט קריקטוראלי) בעולם שאינו מושלם, והוא יודע לתמרן בעולם זה היטב כי הוא יודע לפעמים לקחת יוזמה, ולא רק לזרום באופן פסיבי עם הגורל. הוא גיבור מושלם שצריך להבנות את עצמו בעקבות גזירת הגירוש. נקודת התורפה שלו הוא שאינו בן אצולה – אך הוא יודע טוב מאד לפצות עליה משום שבכח הזרוע שלו הוא כובש והופך יותר עצום מהמלך אלפונסו שגירש אותו. בעיננו היום ה מרשים שמישהו מצליח להעלות את עצמו בהירארכיה ואפילו לחתן את בנותיו בנישואים שניים לנסיכים, דבר שהפך את אל סיד לאחד מאבות אבותיהם של המלכים הספרדים בהמשך ההיסטוריה. בעיני אנשי המודרנה להיות self made man זה דווקא דבר טוב, אבל יתכן שאצילים ספרדים במאה ה-12 הסתכלו קצת בהתנשאות עם מישהו עם יחוס כזה. (infansin – איש אצולה קטנה = הייחוס של אל סיד).

לא רק המספר מייחס את התארים לאל סיד אלא גם הדמויות בספר, כאשר הם משוחחות עם אל סיד, כאילו כבר מתחילת העלילה יש עסק עם דמות שהיא כבר אפית מראש, אע"פ ש19081 זו רק תחילת דרכו המוצלחת של אל סיד. האמת היא שחסר לנו החלק הראשון שמצדיק את האהדה והכבוד שיוחסו לאל סיד. בנוסף לשני התארים שהוזכרו – "ילוד שעה טובה" ו"שחגרת את חרבך בעת רצון" יש עוד תואר – "זקן" או "מזוקן". לפעמים הוא לא נקרה "רודריגו" או "אל סיד" או "אל קמפדור" או ___ אלא פשוט "זקן". זה, מבחינה רטורית, נקרא "סינקדוכה" או "מטונימיה", מילה יוונית שפירושה שהחלק מייצג את השלמות - כדי להזכיר את הדמות הזאת משירים את הזקן שלה. לזקן הזה יש הרבה משמעויות. זה אחד האביזרים החשובים שמשערבים את הגיבור והופכים אותה לכמעט ערבית. צריך פה להיות מודעים לסתירה מסויימת, שהיא יפה כי היא ממחישה את האפיון של אל סיד כיצירה אפי. על פי אחת הגרסאות המוצגות בנרטיב הסיבה לכך שאל סיד גידל זקן היא אבל על כך שגורש מארצו, אך אנחנו רואים אותו מזוקן כבר בעת הגירוש. איך הוא הספיק לגדל זקן כל כך מהר? זה נובע מההתנגשות בין השאיפה לראיליזם לבין הנטיה ליייחס לגיבור תאירם מוכנים מראש. זה חלק מכך שהדמות ממש מגובשת "סוף מעשה במחשבה תחילה" – הגיבור היה מיועד להיות מזוקן ולכן הוא מזוקן כבר בתחילת העלילה, כשזה לא ריאליסטי, אבל תואם את ההיגיון של האפוס – הזקן הוא האטריבוט שמיוחס לאל סיד באופן מהותי – א"א אפשר לדמיין את אל סיד בלי זקן (הספרדים בני ימינו קצת שכחו את זה בפסלים שלהם, שם מייצגים אותו כאביר מערבי ללא זקן, אך למעשה הזקן הוא חלק מהותי מהדמות האפית של אל סיד).

דמות קצת מונוליתית – קשה למצוא התפתחות פנימית כי הוא תמיד מנצח.

3. מעברים / שיערוב

מי שמגורש מאדמת קסטיליה יוצא מהאדמה הנוצריה, ועובר לשטח הפקר מבחינת הנוצרים שהוא בעצם האזור שנמצא בשליטת המוסלמים. חשוב לראות כיצד הנידוי משמעו חציית הגבול בין עולם הנוצרים לבין עולם המוסלמים. המעבר לא נעשה באופן ברוטאלי – כדי לעבור הגיבור עבר דרך שסתום מסויים – תיווך של שני היהדים. היהודים ומצגים ביצירה כתיווך שמאפשר את המעבר. ליהודים יש שמות מאד מעניינים- רקל, שהוא העיוות של רעול (משמעויות לכך שהמלווה בריבית שמו רעואל – יש אזכור בספר טוביה החיצוני של רעואל העוסק במשכונים שונים), ווידס – חיים. המעבר מתאפקשר בזכות המרמה שאל סיד השתמש בה כדי לקבל 600 מרק תמורת הארגזים מלאי האבנים שהיהודים מקבלים בפיקדון, שכמובן לא שווה דבר, אך הם לא יודעים את זה. יתירה מזאת רואים על פי מה שנאמר ליהודים על ידי אנטולינס ואז על ידי אל סיד, שהיהודים כבר ידועים לאל סיד ופמלייתו – בפעם הראשונה שמרטין רואה את היהודים הוא אומר להם "היכן אתם", כמו "איפה היית", וכן אל סיד, כשרקל ווידס באים לאוהלו הוא אומר להם "אם כן, מליבכם כבר נשכחתי" כלומר, כבר היה קשר בין אל סיד ליהודים, מה שלא מנע ממנו לרמות אותם, אבל אפשר להצדיק את מעשה המרמה – לא היתה לו ברירה, ועדיין זה קצת מציק. בסוף היצירה היהודים מופיעים בפני אל סיד, שהפך להיות עשיר מופלג, והם דורשים את החוב. אל סיד מתעלם מהם. זה הדבר היחיד אולי שאינו כל כך סימפטי אצל אל סיד. אבל צריך להבין את זה בהקשר של ספרד הנוצרים במאה ה-12, שם הדמויות היהודיות אינן בהכרח סימפטיות בעיני השומע, והסצנה של הגיבור שמרמה את המלווים בריבית יכולה להיתפס כדבר חיובי.

דבר נוסף שמאפשר את המעבר לארץ לא נוצריה הוא המנזר של סן פדרו – פטרוס הקדוש, בקרדניה. המנזר הזה אל סיד אל סיד מפקיד את אשתו ואת שתי התינוקות בידי הנזירים הטובים שישגיחו עליהם, ונותן לכנסיה בתמורה 50 מרק, כך שיש פה עסקה. 1/12 מהסכום שאל סיד קיבל מהיהודים הוא נותן לנזירים תמורת ההשגחה על משפחתו ובנותיו – כלומר שי שסתום כפול – מבחינת ספרד הנוצרית בימי הביניים זה מתקבל על הדעת – גם היהודים וגם הכמורה הן קטוגריות בחברה שלא חלים עליהן הכללים הרגילים – ולכן האיסור של אלפונסו לעודד את אל סיד ברגע הצרה, חל פחות על שני הקטגוריות החריגות – היהודים (שנמצאים בשולי החברה ויכולים לסייע למי שיוצא ממנה) והכנסיה (שמצייתת לחוק עליון). אל סיד לא היה יכול לבצע את כל מעשי הגבורה שלו בליווי אשתו ושתי התינוקות. [המנזר נמצא מחוץ למקום היישוב – הנזירים חיפשו חיים בבדידות כמעט מושלמת – יש כאן סמליות ל מעבר הדרגתי מארץ מיושבת לשטח הפקר דרך אזור דמדומים).

אל סיד אם כן עובר מבחינה גאוגרפית (לא מבחינת נאמנות) לאזור הערבי. הטענה היא שהוא עובר תהליך שיערוב (הסתערבות) – תהליך שאפשר לסמן ע"י המילה הספרדית mozarade – השיבוש של מוסתערב - הנוצרים שחיו בארץ המוסלמים שהתאימו את אורח חייהם לאורח החיים המוסלמי מבלי לשנות את דתם הנוצרית. הנה כמה טיעונים תומכים:

• הכינוי אל – סיד, הצורה המוגרבית של "סעיד" – אדון. יצויין שהפטרון של רבי יהודה הלוי כונה על ידי המשורר יהודה הלוי בשם סיד. זה כנראה תואר שנהגו לתת לאנשים חשובים כדי להדגיש את חשיבותם.
• הזקן – לא מציין רק את האבל על המולדת אלא הופך את אל סיד דומה מבחינה חזותית לערבי. במערב הנוצרי לא היה מקובל לרב לגדל זקן, בעוד בעולם הערבי דאז זה היה מקובל מאד. יהודה אל-חריזי מציין את העובדה שהיה ללא זקן. בעולם הערבי זה היה ראוי לציון. הכיוני הזקן הוא ההתגלמות של אל סיד – די בו כדי לגלם את הגיבור. אפשר לערער – בשירת הגיבורים הצרפתית הקיסר שארל מתואר כאדם שמגאה בזקנו המפואר – הפורח. אבל זה שונה, כי בשירת הגיבורים הצרפתית הזקן מציין נבואה (שארל הוא בן מאתיים והגיע למעמד של נביא). אל סיד הוא בן 38 וכבר מתגאה בזקנו – זה כנראה מציין פחות את שיעור קומתו הנבואית, כנראה שאל סיד, מלבד האבל על ארץ מולדתו מגדל את זקנו כדי להידמות לסביבה, בה הוא נאלץ להילחם תוך ניצול היריבויות בין הערבים לבין עצמם.
• בתחילת תיאור הגירוש נאמר בין היתר שהגירוש גרם לכך שהכלונסאות של הציפורים הטורפות שהערבים היו משתמשים בהם כדי ללכת לצוד ריקים. כלומר כבר לפני הגירוש אל סיד כנראה אימץ אץ השימוש הערבי בניצים מאולפים כדי לצוד ארנבות או ציפורים – דבר שהופך את אל סיד לצייד ערבי.

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 8 - מלחמת המפרץ

שיעור 8

נדבר על האינתיפאדה. מוקד העניין הוא בריאותם הנפית של החיילים. נוצרו שני מחנות חלוקים: מחנה הפסיכולוגים הצבאיים ומחנה הפסיכולוגים האזרחיים. המחלוקת פרצה לעיתונות בעוצמה רבה והפיחה בציבור חששות שאפשר לכנות פאניקה מוסרית – אנשים היו מודאגים מכך שבניהם החיילים מועדים לפורענות נפשית. למעשה כל המחלוקת הזאת בטעות יסודה משום שהערכת הבריאות הנפשית של החיילים היא תהליך בעייתי מבחינה מתודולוגית, והרבה מהאמירות נבעו יותר מהרהורי לב מאשר התבססו על איסוף הנתונים – שני הצדדים מתבססים על מודל אפידמיולגי – אלו מצביעים על עליה בשיעורי החולי הנפשי ואלו לא – הנתונים האפידמיולוגיים רעועים ביותר. זו רב מהומה על לא מאומה.

מלחמת המפרץ (הראשונה) – מהמדיקליזציה של קבוצה יחסית מוגבלת (חיילים המשרתים בשטחים) נתפנה לאוכלוסיה רחבה הרבה יותר כמוקד עניין – בריאות הנפש של כלל האזרחים במדינת ישראל. מידת המעורבות של אנשי בריאות הנפש במתרחש בתקופה ההיא הרקיעה לשיא (יש שיטענו – ירדה לשפל...) בצורה חסרת תקדים. מלחמת המפרץ היתה ברובה מלחמה פסיכולוגית – לא היתה חזית, העורף היה החזית, והאלמנט המרכזי שאפיין את אותם ימים היתה הפאניקה. המעורבות של אנשי בריאות הנפש היתה כה רבה וכה מסועפת עד כדי גבילה בפארסה (כלומר, היו בה, בלשון עדינה, אלמנטים מגוחכים). נדגים זאת על ידי מטאפורה אחת – שזכורה לנו כממשות – החדר האטום. כל אזרחי המדינה התבקשו להסתגר בחדרים אטומים- אוטמים את החלונות על ידי סרטי הדבקה ולהניח סמרטוט רצפה על הסדק המבדיל הבין הדלת והרצפה וכו' – וזאת כהגנה בפני לוחמה כימית. זה כמובן לא ממש מועיל, אבל כולם קיימו את ההוראות בחרדת קודש, ללא ערעור. וכמובן, יש גם המסכות – באותה תקופה היה צורך לייבא מסכות מחו"ל, ולמרבית האירוניה המסכות יובאו מגרמניה (הם התמחו בגזים בתקופה מסויימת). לאחר מכן הסתבר שחלק מהמסכות היה מקולקל, ותפקידן העיקרי היה איפה הרגעה. צוותי בריאות נפש קיימו פגישות ודיונים, סוערים לעיתים, לגבי איך יש לנהוג. סצנה מייצגת, פרדיגמאטית אחת. התעוררה שאלה איך יש לנהוג מול פציינט בהישמע אזעקה – הרי אי אפשר להמהם דרך הפילטר. שני הצדדים אינם יכולים להתקשר, ויתרה מזאת בחדר האטום בו יש להסתגר מצויים אשתו הזעופה של האנליטיקון וילדיו הצרחנים. "המלחמה שברה לנו את הטרנספרנס (ההעברה)". באחד הדיונים העלה אחד האנליטיקאים במלחמה הבאה מן הראוי שמטפלים יקצו חדר אטום נפרד למטופלים, כדי לא לפגוע בטרנספרנס שהתפתח ב"דם, יזע ומעות". עמרם נשלח לבסיס טירונים כדי לייעץ למפקדים, ובחדר האטום אליו היו שועטים טירונים מבוהלים ומפקדיהם המבועתים לא פחות היתה שבירת דיסטנס "שברו לנו את המנהיגות".

הבעיה היא לא במעורבותם של אנשי בריאות הנפש בסיטואציה אלא בכך שהם הבנו את המצב, והיו בהבניה אלמנטים שיווקיים – הם שכנעו אנשים שבריאותם הנפשית מעורערת וכדאי להם לפנות לטיפול נפשי. הם השתמשו בהפחדה –   1 אם לא תפנו לטיפול מצבכם עלול להידרדר,    2  ההכחשה היא אם כל חטאת, אתם זקוקים לטיפול   3 הסיטואציה עלולה להיות טריגר שמעורר נושאים מן העבר. כלומר, מצד אחד יש אנשים מבוהלים באמת, אך יש לשאול באיזה אופן מובנית ההתרחשות הזאת.

המושגים המרכזיים שבלטו באותה התקופה היו "פאניקה מוסרית" (זה הדבר המרכזי שהתפשט בקרב האוכלוסיה), וכן "המדינה הטיפולית" (היה ויכוח מיהו אבי המושג – הופיע בספר ב1971 של ניקולאס כיתרי "הזכות להיות שונה" (באנגלית), תומאס צאז מחה בתוקף על כך שכתרי נטל על עצמו את האבהות, וטכן שהוא הופיע בספר שלו לפני כן). מדינה טיפולית בכל מובן היא מטאפורה לכך שמוסדות הממשלה אחראים לבריאותינו, חייבים לזהות מבעוד מועד סימנים פתולוגיים, ולהפעיל אסטרטגיות מונעות וטיפוליות. בצורה קונקרטית יותר – בריאות הנפש מחלחלת להרבה מאד תחומים, מעבר למערכות הבריאות נטו, ונציגי בריאות הנפש משולבים בכל מוסדות החברה. יותר ויותר תחומים מצויים תחת שיפוט של סוכני בריאות הנפש. המדינה פוסקת – היא אינה יכולה להרשות לעצמה להרהר ולערער בהדגרות של בריאות נפשית, וזו פלישה של המדינה אל הmind שלנו – נקודה בעייתית ומפחידה. "לא ירחק היום בו המושלים יהיו לא פילוסופים כי אם פסיכולוגים, ואז יהיה אפשר לייסד פסיכוקראטיה – שלטונם של אנשי בריאות הנפש".

זאב שיף: "נוצר הרושם כי פסיכולוגים מנהלים את הצבא, וכי ל החלטה מתקבלת בהתייעצות עימם".

אבשלום קור: "נוצר הרושם שהפסיכולוגים מנהלים את המדינה".

מלחמת המפרץ טבעה כמה מושגים – בריאות נפשית לאומית, מושג שלא הופיע מאז. ארגון בשם נט"ל – נפגעי טרור לאומי. Population at risk – מושג מפתח בפסיכולוגיה קהילתית. אוכלוסיה בסיכון היא כזאת שמרחפת מעליה סכנה, והיא מוגדרת ומתוחמת, ואנשי המקצוע פועלים מולה.

אוגוסט 1990 – ינואר 1991 – תקופת ההמתנה למלחמה, (ב-1991 היא פרצה).

יולי 1992 – נתנאל לאור שעמד בראש תחנה לבריאות נפש ברמת חן, התראיין באריכות רבה באחד העיתונים ונביא ציטוטים מדבריו כי הם משקפים את צורת החשיבה של אנשי המקצוע באופן הרחב.

מחקר של אנשי תקשורת בשיתוף אנשי בריאות נפש במלחמת המפרץ – נציג חלק ממנו; הם ספרו את כל ההתבטאויות של אנשי בריאות נפש בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, שנוגעים בנשואי בריאות נפש (הגדרה רחבה). ב-18 ימי המחקר זוהו 665 פריטים שעוסקים בבריאות נפשית, כמה מודעות לייעוץ נפשי בתחנות שפועלות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. היו תחנות בשם crisis centers או walk in clinic – כלומר, המיידיות היתה המאפיין הבולט של שירותי בריאות הנפש בתקופה זו. לא נערכה בדיקה שיטתית האם אחוזי הפניות אכן גברו לאור הפרסום של שירותי בריאות הנפש – לא היו דיווחים על שימוש מסיבי בכל ערוצי הסיוע החדשים האלה שנפתחו. המחברים מסכמים את המחקר בשאלה האם התקשורת שיקפה מציאות של בני אדם רדופי האימה, או שהתקשורת, ע"י ההצפה במסרים שעוסקים בבריאות הנפש והסכנות האורבות לפתחנו הגבירה את החרדה בציבור.

אנשי תקשורת התבטאו בגנות "מתקפת הפסיכולוגים": "על כל נפגע טילים עטו חמישה פסיכולוגים" "אסטרולוג סקסולוג ופסיכולוג" "מכה שניה שנחתה עלינו בצמוד לטילים היו הפסיכולוגים".

התבטאויות של אנשי מקצוע - קלמן בנימני "יותר מדי פסיכולוגים אמרו יותר מדי דברים ביותר מדי מקומות וענו יותר מדי לתשובות לשאלות שהם אפילו לא נשאלו" – להיטות יתר. "הביקורת האשימה את הפסיכולוגים בייחוס אבנורמליות באלה שהשתמשו במנגנון ההכחשה ולא הרגישו פאניקה".

רות וסטהיימר הגיעה במלחמת המפרץ כדי לסייע להמוני בית ישראל שלא ידעו מה לעשות עם הסקס בחדר האטום. מפקדת קצין רפואה ראשי הוציאה חוברת בשם "מרגיעון" לצבא, וזה נודע לאזרחים והם השתוקקו מאד להחזיק חוברות כאלה – תרופות פלא שיעזרו להם להתמודד עם חרדות. התקשורת לעגה לחוברת ובין השאר קראה לה "לחצנומטר". מיועד לאנשי קבע וחיילים. כולל – סימני לחץ, איך נעקוב אחרי מצב החרדה (שאלונים), תרפיה באמצעות הדמיון, תרפיה על ידי דיבור פנימי, ... אין כל פסול בדבר – השאלה היא איזה קפיטל נעשה כתוצאה מהדבר הזה. יש בנאליזציה – אנחנו לא צריכים את כל המומחים האלו שיאמרו לנו לזמזם שיר או ללעוס מסטיק כשאנחנו לחוצים, אבל ברגע שאנשי מקצוע חתומים על זה מקבל הילת רצינות. כאן מעוצב פרופיל חדש של איש המקצוע – הוא יורד מכנו ועוסק בדברים מאד יומיומיים, קונקרטיים וזה לזכותו, אבל כל החתימות והתארים בונים תמונה חדשה. בקשר ללעיסת המסטיק – בשנות ה-70 הראשונות יצא ספר מעניין ששמו psycho babble, ועמרם חשב שאפשר לקרוא לזה psycho bubble gum.

נביא כמה פנינים מהראיון שהתפרסם עם פסיכיאטר בכיר, שבשביל עמרם נמצא תחת הכותרת המטאפורית "מדינה טיפולית". לאור פתח את הראיון באמירה ש"מלחמת המפרץ היא מלחמת יוה"כ של העורף". למה? הקונספציה – שירותי המודיעין של מדינת ישראל לא חזו ולא נערכו לאפשרות המלחמה הזאת. הקונספציה היתה "לנו זה לא יקרה". יש כאן קונספציה, ושנית, ריחפה מעל מדינת ישראל התחושה שחורבן בית שלישי קרב ובא – תחושה של כליה. שני האלמנטים האלה נלקחו בהשאלה ע"י איש בריאות הנפש, במובן שאנשים מתכחשים למרכיב הסכנה הנפשית שאורב להם כתוצאה מאיום הטילים. יש כאן מימדים אפידמיים – כל אחד מישראל צפוי לסכנה. זו שואה נפשית. הוא טוען שהמדינה היתה צריכה לספר לכל אזרחיה שירותים תרפויטיים "עם שלם נזקק לפסיכותרפיה". ברור שהאימה, במידות משתנות, היתה נחלת כולם, אבל כשהדברים בוקעים מפי איש מקצוע זה מקבל משמעות חדשה.

ביולי 1992 חוסיין יצא שוב בהכרזות שהוא עומד לשלח אש במדינת ישראל. זה עורר מחדש את הפחדים ממלחמת המפרץ, ואז התקיים הראיון. המרואיין מתלונן מרה על כך שהיתה הכחשה פתולוגית בציבור הישראלי של הסיכונים הנפשיים שהמלחמה הזאת חוללה. (הכחשה נחשבת למנגנון הגנה ארכאי שמשום ארכאיותו עלול לחולל סימפטומים קשים). הוא טוען שהכחשה כזאת יכולה לעלות לאדם בחייו (התאבדות? רצח?). כשאזרח מהשורה קורא שורות אלה הוא נתקף בחיל ורעדה. מכל מקום, הוא טוען שזה תהליך הכחשה של השלטונות שהעדיפו להרגיע את הציבור על ידי דובר צה"ל וכו'. הוא טוען שכתוצאה מההכחשה הזאת המדינה (הטיפולית) למעשה אינה ממלאת את תפקידה. ההזנחה הפושעת של הממשלה, כך לפי טענתו, הוא בכך שלא תגברה את צוותי בריאות הנפש בתחנות הציבוריות. מה שמדאיג אותו הוא העובדה שהיינו בטראומה גם אם לא ידענו מזאת, וחזרנו לשגרה בלי לעבד את הטראומה ולעכל אותה. היינו צריכים לשבת ולהבין איך עברנו את הטראומה ויצאנו מהם מחוזקים. לא ברור איך המודל הזה לטיפול פרטני יכול להיות מעותק לרמה הלאומי באופן אופרטיבי. ("מטפל לכל עמל" "כל העם צבא – כל העם מטופלים").

אנשי המקצוע הודפים את הביקורת הזאת (איזו?) – איש בריאות נפש טוען שאנשי המקצוע נכנסו לתוך ואקום שההנהגה יצרה בכך שלא דיברו אל ההמונים בלשון הזאת, המרגיעה, כך שאין מה לפוליטיקאים שנטשו את הזירה ולהלין עליהם. אנשי המחקר שהוזכרו קודם אומרים אותו דבר – נוצר חלל שנשאבו אליו אנשי המקצוע. נחמן שי, לפיהם, הפך ל"פסיכולוג הלאומי". "בעל כרחינו מאלצנו להעמיד את עצמנו לרשות העם ולמלא את הפקיד הפוליטיקאים" (שהיו אמורים להתייחס לסכנות הנפשיות). כאן יש פגישה בין הפסיכולוגי והפוליטיקה – אנשי המקצוע אומרים שהם נאלצו למלא תפקיד פוליטי – כי הפוליטיקאים לא מיאו את הפונקציה הטיפולית שהם היו אמורים למלא.