יצירות מופת - שיעור 9 - אל סיד

שיעור 9 – אל סיד

בתרגום הנפלא של משה אטיאס אוית שם הספר ככה "איל סיד".

היצירה תילמד משש בחינות:

1. המעבר מהיסטוריה לאפוס (מדובר באפוס ספונטני – פרי היצירה הקולקטיבית של האומה, ולא פרי מעשה מחושב).
2. אופיו המגובש של הגיבור. הגיבור מופיע מלכתחילה כגיבור מגובש הנשגב מכולם. נראה כיצד הנשגבות והגיבוש של האופי מסתדרים עם הסוגה האפית.
3. מעברים – היצירה מפגישה אותנו עם עולם מורכב – אזורים שונים – מוסלמים, נוצרים, המעברים מתבצעים ע"י שיערוב של הגיבור – אל סיד, שהופך לכמעט ערבי – לא מבחינת דתו אך כן מבחינת אורח חייו.
4. סיפור ההצלחה שמסתיים בכי טוב.
5. הטענה שנאמרה פעמים רבות, לפיה היצירה ריאליסטית.
6. הזיקה של אל סיד לספרות שבעל פה.

1. המעבר מהיסטוריה לאפוס

נקודה חשובה בנוגע לאל סיד כי זו יצירה אפית לכל דבר, אבל בניגוד ליצירות אפיות רבות אין פער גדול בין תזמון המאורעות המסופרים לבין תאריך החיבור. היצירה אל סיד חיה בין 1043-1099, דמות חשובה בזמנה שאין לגביה ספק (לגבי רולן יש ספק לגבי חשיבותו במציאות) רודריגו דיאס בביבר אכן היתה קיימת במאה ה-11, וידוע לנו שמלך קסטיליה – אלפונסו השישי הגלה אותו (את אל סיד) ב-1081. זה מאורע בדוק, קיים במסמכים ההיסטוריים. המאורעות התרחשו כנראה סביב 1081, ותאריך היצירה מגיע 3 דורות בלבד אחרי התרחשות המאורע – סביב 1140 (מאד אפרוקסמטיבי, היצירה נמסרה במצבה הנוכחי אחרי 1140). לא כ"כ משנה בדיוק מתי זה, ברור שהפער בין ההתרחשות והכתיבה מאד מצומצם. זה מאד יוצא דופן בשירות גיבורים (אפשר להשוות לשירת רולן). האפוס הזה ידוע לנו רק על בסיס כתב יד אחד (קורא הרבה בספרות ימי הביניים) שהועתק ב-1307 (פער בין כתיבה והעתקה לא חריג בימי הביניים). זהות הכותב והמעתיק אלמוניים, היחידי שאינו אלמוני הוא הגיבור אל סיד. כנראה שזה פרי יצירה קולקטיבית של כמה כמרים ספרדיים שרצו להלל גיבור שנוכחותו עוד היתה מורגשת באופק התרבותי הספרדי במאה ה-12. החלק הראשון ביצירה חסר. הוא כנראה סיפר על הנסיבות שגרמו להגליית אל סיד מקסטיליה. (בידינו שלושת החלקים האחרונים). שלושת החלקים שהשתמרו דנים בשלבים שונים בסאגה של אל סיד:

החלק השני (ראשון) – נידוי והניסיונות של אל סיד לשרוד כאיש מנודה, שמתפרנס ע"י כיבושים של אזורים מוסלמים שונים.

החלק השלישי – כלולותיהם של בנות אל סיד שאנחנו פוגשים כילדות קטנות (נותן לנו מושג על פער הזמן ביצירה – כנראה שעבר הרבה זמן בין החלקים).

החלק הרביעי – מעשה הנבלה של חתני אל סיד כנגד בנותיו.

אנחנו נתמקד בחלק השני.

אל סיד כפי שהוא ידוע להיסטוריונים (שאוהבים למצוא נקודות תורפה בתדמית של דמויות היסטוריות) היה שכיר חרב שהועסק על ידי נוצרים או מוסלמים שמלחמות שהם ניהלו בעיקר בינם לבין עצמם. (מקצוע לא כל כך מכובד). אנשי הכמורה הפכו את המקצוע למשהו הרבה יותר רומנטי - לשודד עם לב רחב (שכיר חרב – מזכיר שנות פוליטית). דמות של outlaw – סוג של רובין הוד שמעורר את הסימפטיה העמוקה שלנו (בניגוד, כנראה, לדמות המקורית). זה לגבי ההפיכה של הדמות היסטורית לדמות אפית.

2 הגיבוש של האופי האפי של אל סיד

עיצוב שיעור קומתו האפית של אל סיד. דבר שמאפיין כמעט כל אפוס הוא הנטיה לייחס לדמויות, ובעיקר לדמות המרכזית, תארים מגובשים מראש, שנקראים ע"י חוקרי הספרות "תארים אפיים". התארים לא בכהרח משקפים את המצב הנוכחי של הדמות כאשר הוא נזכרת. למשל – אם מוזכר שאל סיד נולד/חגר את חרבו בעת מוצלחת / בשעת רצון, זה לא סותר את זה שהוא נמצא בצרות עמוקות. אין שום לגיטימיות לייחס את התארים האופטימיים האלה דווקא כשאל סיד שרוי במצבים מייאשים. זה היופי של האפוס שמתייחס לדמויות כאילו הן כבר מגובשות – לא דוקא בסיפור, אלא בעיני השומעים (כמעט לא ידעו אז קרוא וכתוב). הגיבוש של היצירה והדמויות בא לידי ביטוי שבאופן אוטומטי כמעט (ומעורר צחוק לעיתים בימינו) אל סיד מכונה יליד שעה טוב / עת רצון דוקא כשלא מגיע לו תואר כזה. עוד תואר כזה שמיוחס למרטין אנטולינס הוא "איש בורגוס ההגון" זה תמיד נאמר עליו, וכנראה מתייחס לאיזשהיא תכונה שלו – הוא מאד נאמן ומסור למנהיגו אל סיד.

הגיבוש שגורם להוסיף לדמות תארים, אפילו אם השעה לא מזמינה זאת, משקפת את העובדה שהגיבור הוא סופרמן (במובן של ספרות הילדים, לא במובן הניטשאני שהפך להיות מפוקפק ברבות הימים). אל סיד הוא סוג של סופר מן לא רק משום שהוא חזק ונוטה להיות מוצלח אלא משום שהוא מצליח להתגבר על תחושת הייאוש אפילו שכשפוקדות אותו צרות צרורות. אפשר לומר במקום סופר מן "סטואיקנוס" או "סטואי" – מה שעושה את אל סיד גרנדיוזי הוא שהוא יודע לקבל את הגזרות שהגורל מטיל עליו בשיא השאננות. רואים את שיעור קומתו כאשר משווים אותו עם חבריו – הם מאד סימפטיים, אבל הוא תמיד מצטייר כעולה עליהם, בא לידי ביטוי ע"י אמירה בתחילת החלק שנשמר מהעלילה – נאמר שכאשר אל סיד מקבל את גזירת הנידוי הוא אומר "אודך ריבון אבינו יושבי ברום שמים, את כל זאת נגדי קשרו יריבי רעי העין" – אל סיד מוכן לסבול בשמחה מסויימת את גזירות הגורל, מבלי להתלונן, זה מראה את אופיו הנשגב. ההודיה לאל על צרות היא פרדוקסלית. כמובן שהבית השני נותן הסבר לאמירה התמוהה – "בשורה (תרגום. בערבית ספרדית אומרים כדי לשמוח על בשורה, מן "יש!") יגרשונו מפה המה", ואז מוסיף הסבר הגיוני "אך ביתר תהיה עוד נשובה לקסטיליה" – עכשיו זה ברור – הוא שמח על הגירוש משום שכולו תקווה על כך שישוב יום אחד לקסטיליה. ערערו על האמירה שמיישבת את התמיהה – בשורה 220 כאשר אל סיד מתפלל לאל ולבתולה הקדושה הוא אינו דוחה את האפשרות שלעולם לא יחזור למולדתו "לא אדע אם אשוב פעם..." האופטימיות שממתנת את התמיהה לפיה אל סיד מקבל את הצרות בלב שמח, דוקא בשורה ה-220 רואים כמה כלום לא בטוח, ואל סיד מקבל את האפשרות שאולי לא ישוב מימיו לארץ קסטיליה ממנה הוא גורש. מה שעושה אותו סימפטי ונשגב הוא שהוא יודע לקבל את הגורל הקשה שלא, לא מתלונן, והסטואיקניות שלו לא דומה לזו של אינאס (שציית לפקודת האלים כאשר יופיטר הורה ו לחזור למשימתו ההיסטורית – כמו חייל קטן), כאן ההודיה אלל של אל סיד היא התרסה בפני האל. אל סיד יודע לא רק לסבול ממכות הגורל אלא לנצל אותן כדי להשתפר ולהתעשר, וזה עושה אותו טוב יותר מאינאס, ושונה ממנו – הוא סטואיקן אופורטוניסט (ולא סטואיקן מזוכיסט), הוא זורם עם הגורל והופך את הגורל השלילי לחיובי.

עוד נקודה בנוגע לנשגבות של אל סיד – הוא עולה בהרבה על מלכו אלפונסו השישי ולו רק בשל העובדה שהוא גירש אותו מהארץ על לא עוול בכפו (לפחות על פי הנרטיב האפי). עצם העובדה שהמלך הקטנוני שמע ונתן קרדיט להוצאת הדיבה שהרעים הוציאו נגד אל סיד מראה על כמה שהמלך נחות לעומת אל סיד. (במבחן לא נצטרך להשוות – ההשוואות אמורות לרענן את הזיכרון). לפני שלושה שבועות למדנו יצירה איראנית וגם בה הגיבורים עלו על המלכים. זה ממשיך את הקו הזה – המלך לא ראוי ובגיבור תופס את כל המוקם. גם מבחנה היסטורית וגם מבחינה אפית אל סיד מוצג כבן האצולה הזוטרה, ויש כאן רמז כמעט פוליטי שלפעמים בני האצולה הזוטרה שוים יותר מבני האצולה הבכירה.

אנחנו מדברים על כל מה שהופך את אל סיד לגיבור מושלם (באופן כמעט קריקטוראלי) בעולם שאינו מושלם, והוא יודע לתמרן בעולם זה היטב כי הוא יודע לפעמים לקחת יוזמה, ולא רק לזרום באופן פסיבי עם הגורל. הוא גיבור מושלם שצריך להבנות את עצמו בעקבות גזירת הגירוש. נקודת התורפה שלו הוא שאינו בן אצולה – אך הוא יודע טוב מאד לפצות עליה משום שבכח הזרוע שלו הוא כובש והופך יותר עצום מהמלך אלפונסו שגירש אותו. בעיננו היום ה מרשים שמישהו מצליח להעלות את עצמו בהירארכיה ואפילו לחתן את בנותיו בנישואים שניים לנסיכים, דבר שהפך את אל סיד לאחד מאבות אבותיהם של המלכים הספרדים בהמשך ההיסטוריה. בעיני אנשי המודרנה להיות self made man זה דווקא דבר טוב, אבל יתכן שאצילים ספרדים במאה ה-12 הסתכלו קצת בהתנשאות עם מישהו עם יחוס כזה. (infansin – איש אצולה קטנה = הייחוס של אל סיד).

לא רק המספר מייחס את התארים לאל סיד אלא גם הדמויות בספר, כאשר הם משוחחות עם אל סיד, כאילו כבר מתחילת העלילה יש עסק עם דמות שהיא כבר אפית מראש, אע"פ ש19081 זו רק תחילת דרכו המוצלחת של אל סיד. האמת היא שחסר לנו החלק הראשון שמצדיק את האהדה והכבוד שיוחסו לאל סיד. בנוסף לשני התארים שהוזכרו – "ילוד שעה טובה" ו"שחגרת את חרבך בעת רצון" יש עוד תואר – "זקן" או "מזוקן". לפעמים הוא לא נקרה "רודריגו" או "אל סיד" או "אל קמפדור" או ___ אלא פשוט "זקן". זה, מבחינה רטורית, נקרא "סינקדוכה" או "מטונימיה", מילה יוונית שפירושה שהחלק מייצג את השלמות - כדי להזכיר את הדמות הזאת משירים את הזקן שלה. לזקן הזה יש הרבה משמעויות. זה אחד האביזרים החשובים שמשערבים את הגיבור והופכים אותה לכמעט ערבית. צריך פה להיות מודעים לסתירה מסויימת, שהיא יפה כי היא ממחישה את האפיון של אל סיד כיצירה אפי. על פי אחת הגרסאות המוצגות בנרטיב הסיבה לכך שאל סיד גידל זקן היא אבל על כך שגורש מארצו, אך אנחנו רואים אותו מזוקן כבר בעת הגירוש. איך הוא הספיק לגדל זקן כל כך מהר? זה נובע מההתנגשות בין השאיפה לראיליזם לבין הנטיה ליייחס לגיבור תאירם מוכנים מראש. זה חלק מכך שהדמות ממש מגובשת "סוף מעשה במחשבה תחילה" – הגיבור היה מיועד להיות מזוקן ולכן הוא מזוקן כבר בתחילת העלילה, כשזה לא ריאליסטי, אבל תואם את ההיגיון של האפוס – הזקן הוא האטריבוט שמיוחס לאל סיד באופן מהותי – א"א אפשר לדמיין את אל סיד בלי זקן (הספרדים בני ימינו קצת שכחו את זה בפסלים שלהם, שם מייצגים אותו כאביר מערבי ללא זקן, אך למעשה הזקן הוא חלק מהותי מהדמות האפית של אל סיד).

דמות קצת מונוליתית – קשה למצוא התפתחות פנימית כי הוא תמיד מנצח.

3. מעברים / שיערוב

מי שמגורש מאדמת קסטיליה יוצא מהאדמה הנוצריה, ועובר לשטח הפקר מבחינת הנוצרים שהוא בעצם האזור שנמצא בשליטת המוסלמים. חשוב לראות כיצד הנידוי משמעו חציית הגבול בין עולם הנוצרים לבין עולם המוסלמים. המעבר לא נעשה באופן ברוטאלי – כדי לעבור הגיבור עבר דרך שסתום מסויים – תיווך של שני היהדים. היהודים ומצגים ביצירה כתיווך שמאפשר את המעבר. ליהודים יש שמות מאד מעניינים- רקל, שהוא העיוות של רעול (משמעויות לכך שהמלווה בריבית שמו רעואל – יש אזכור בספר טוביה החיצוני של רעואל העוסק במשכונים שונים), ווידס – חיים. המעבר מתאפקשר בזכות המרמה שאל סיד השתמש בה כדי לקבל 600 מרק תמורת הארגזים מלאי האבנים שהיהודים מקבלים בפיקדון, שכמובן לא שווה דבר, אך הם לא יודעים את זה. יתירה מזאת רואים על פי מה שנאמר ליהודים על ידי אנטולינס ואז על ידי אל סיד, שהיהודים כבר ידועים לאל סיד ופמלייתו – בפעם הראשונה שמרטין רואה את היהודים הוא אומר להם "היכן אתם", כמו "איפה היית", וכן אל סיד, כשרקל ווידס באים לאוהלו הוא אומר להם "אם כן, מליבכם כבר נשכחתי" כלומר, כבר היה קשר בין אל סיד ליהודים, מה שלא מנע ממנו לרמות אותם, אבל אפשר להצדיק את מעשה המרמה – לא היתה לו ברירה, ועדיין זה קצת מציק. בסוף היצירה היהודים מופיעים בפני אל סיד, שהפך להיות עשיר מופלג, והם דורשים את החוב. אל סיד מתעלם מהם. זה הדבר היחיד אולי שאינו כל כך סימפטי אצל אל סיד. אבל צריך להבין את זה בהקשר של ספרד הנוצרים במאה ה-12, שם הדמויות היהודיות אינן בהכרח סימפטיות בעיני השומע, והסצנה של הגיבור שמרמה את המלווים בריבית יכולה להיתפס כדבר חיובי.

דבר נוסף שמאפשר את המעבר לארץ לא נוצריה הוא המנזר של סן פדרו – פטרוס הקדוש, בקרדניה. המנזר הזה אל סיד אל סיד מפקיד את אשתו ואת שתי התינוקות בידי הנזירים הטובים שישגיחו עליהם, ונותן לכנסיה בתמורה 50 מרק, כך שיש פה עסקה. 1/12 מהסכום שאל סיד קיבל מהיהודים הוא נותן לנזירים תמורת ההשגחה על משפחתו ובנותיו – כלומר שי שסתום כפול – מבחינת ספרד הנוצרית בימי הביניים זה מתקבל על הדעת – גם היהודים וגם הכמורה הן קטוגריות בחברה שלא חלים עליהן הכללים הרגילים – ולכן האיסור של אלפונסו לעודד את אל סיד ברגע הצרה, חל פחות על שני הקטגוריות החריגות – היהודים (שנמצאים בשולי החברה ויכולים לסייע למי שיוצא ממנה) והכנסיה (שמצייתת לחוק עליון). אל סיד לא היה יכול לבצע את כל מעשי הגבורה שלו בליווי אשתו ושתי התינוקות. [המנזר נמצא מחוץ למקום היישוב – הנזירים חיפשו חיים בבדידות כמעט מושלמת – יש כאן סמליות ל מעבר הדרגתי מארץ מיושבת לשטח הפקר דרך אזור דמדומים).

אל סיד אם כן עובר מבחינה גאוגרפית (לא מבחינת נאמנות) לאזור הערבי. הטענה היא שהוא עובר תהליך שיערוב (הסתערבות) – תהליך שאפשר לסמן ע"י המילה הספרדית mozarade – השיבוש של מוסתערב - הנוצרים שחיו בארץ המוסלמים שהתאימו את אורח חייהם לאורח החיים המוסלמי מבלי לשנות את דתם הנוצרית. הנה כמה טיעונים תומכים:

• הכינוי אל – סיד, הצורה המוגרבית של "סעיד" – אדון. יצויין שהפטרון של רבי יהודה הלוי כונה על ידי המשורר יהודה הלוי בשם סיד. זה כנראה תואר שנהגו לתת לאנשים חשובים כדי להדגיש את חשיבותם.
• הזקן – לא מציין רק את האבל על המולדת אלא הופך את אל סיד דומה מבחינה חזותית לערבי. במערב הנוצרי לא היה מקובל לרב לגדל זקן, בעוד בעולם הערבי דאז זה היה מקובל מאד. יהודה אל-חריזי מציין את העובדה שהיה ללא זקן. בעולם הערבי זה היה ראוי לציון. הכיוני הזקן הוא ההתגלמות של אל סיד – די בו כדי לגלם את הגיבור. אפשר לערער – בשירת הגיבורים הצרפתית הקיסר שארל מתואר כאדם שמגאה בזקנו המפואר – הפורח. אבל זה שונה, כי בשירת הגיבורים הצרפתית הזקן מציין נבואה (שארל הוא בן מאתיים והגיע למעמד של נביא). אל סיד הוא בן 38 וכבר מתגאה בזקנו – זה כנראה מציין פחות את שיעור קומתו הנבואית, כנראה שאל סיד, מלבד האבל על ארץ מולדתו מגדל את זקנו כדי להידמות לסביבה, בה הוא נאלץ להילחם תוך ניצול היריבויות בין הערבים לבין עצמם.
• בתחילת תיאור הגירוש נאמר בין היתר שהגירוש גרם לכך שהכלונסאות של הציפורים הטורפות שהערבים היו משתמשים בהם כדי ללכת לצוד ריקים. כלומר כבר לפני הגירוש אל סיד כנראה אימץ אץ השימוש הערבי בניצים מאולפים כדי לצוד ארנבות או ציפורים – דבר שהופך את אל סיד לצייד ערבי.

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 8 - מלחמת המפרץ

שיעור 8

נדבר על האינתיפאדה. מוקד העניין הוא בריאותם הנפית של החיילים. נוצרו שני מחנות חלוקים: מחנה הפסיכולוגים הצבאיים ומחנה הפסיכולוגים האזרחיים. המחלוקת פרצה לעיתונות בעוצמה רבה והפיחה בציבור חששות שאפשר לכנות פאניקה מוסרית – אנשים היו מודאגים מכך שבניהם החיילים מועדים לפורענות נפשית. למעשה כל המחלוקת הזאת בטעות יסודה משום שהערכת הבריאות הנפשית של החיילים היא תהליך בעייתי מבחינה מתודולוגית, והרבה מהאמירות נבעו יותר מהרהורי לב מאשר התבססו על איסוף הנתונים – שני הצדדים מתבססים על מודל אפידמיולגי – אלו מצביעים על עליה בשיעורי החולי הנפשי ואלו לא – הנתונים האפידמיולוגיים רעועים ביותר. זו רב מהומה על לא מאומה.

מלחמת המפרץ (הראשונה) – מהמדיקליזציה של קבוצה יחסית מוגבלת (חיילים המשרתים בשטחים) נתפנה לאוכלוסיה רחבה הרבה יותר כמוקד עניין – בריאות הנפש של כלל האזרחים במדינת ישראל. מידת המעורבות של אנשי בריאות הנפש במתרחש בתקופה ההיא הרקיעה לשיא (יש שיטענו – ירדה לשפל...) בצורה חסרת תקדים. מלחמת המפרץ היתה ברובה מלחמה פסיכולוגית – לא היתה חזית, העורף היה החזית, והאלמנט המרכזי שאפיין את אותם ימים היתה הפאניקה. המעורבות של אנשי בריאות הנפש היתה כה רבה וכה מסועפת עד כדי גבילה בפארסה (כלומר, היו בה, בלשון עדינה, אלמנטים מגוחכים). נדגים זאת על ידי מטאפורה אחת – שזכורה לנו כממשות – החדר האטום. כל אזרחי המדינה התבקשו להסתגר בחדרים אטומים- אוטמים את החלונות על ידי סרטי הדבקה ולהניח סמרטוט רצפה על הסדק המבדיל הבין הדלת והרצפה וכו' – וזאת כהגנה בפני לוחמה כימית. זה כמובן לא ממש מועיל, אבל כולם קיימו את ההוראות בחרדת קודש, ללא ערעור. וכמובן, יש גם המסכות – באותה תקופה היה צורך לייבא מסכות מחו"ל, ולמרבית האירוניה המסכות יובאו מגרמניה (הם התמחו בגזים בתקופה מסויימת). לאחר מכן הסתבר שחלק מהמסכות היה מקולקל, ותפקידן העיקרי היה איפה הרגעה. צוותי בריאות נפש קיימו פגישות ודיונים, סוערים לעיתים, לגבי איך יש לנהוג. סצנה מייצגת, פרדיגמאטית אחת. התעוררה שאלה איך יש לנהוג מול פציינט בהישמע אזעקה – הרי אי אפשר להמהם דרך הפילטר. שני הצדדים אינם יכולים להתקשר, ויתרה מזאת בחדר האטום בו יש להסתגר מצויים אשתו הזעופה של האנליטיקון וילדיו הצרחנים. "המלחמה שברה לנו את הטרנספרנס (ההעברה)". באחד הדיונים העלה אחד האנליטיקאים במלחמה הבאה מן הראוי שמטפלים יקצו חדר אטום נפרד למטופלים, כדי לא לפגוע בטרנספרנס שהתפתח ב"דם, יזע ומעות". עמרם נשלח לבסיס טירונים כדי לייעץ למפקדים, ובחדר האטום אליו היו שועטים טירונים מבוהלים ומפקדיהם המבועתים לא פחות היתה שבירת דיסטנס "שברו לנו את המנהיגות".

הבעיה היא לא במעורבותם של אנשי בריאות הנפש בסיטואציה אלא בכך שהם הבנו את המצב, והיו בהבניה אלמנטים שיווקיים – הם שכנעו אנשים שבריאותם הנפשית מעורערת וכדאי להם לפנות לטיפול נפשי. הם השתמשו בהפחדה –   1 אם לא תפנו לטיפול מצבכם עלול להידרדר,    2  ההכחשה היא אם כל חטאת, אתם זקוקים לטיפול   3 הסיטואציה עלולה להיות טריגר שמעורר נושאים מן העבר. כלומר, מצד אחד יש אנשים מבוהלים באמת, אך יש לשאול באיזה אופן מובנית ההתרחשות הזאת.

המושגים המרכזיים שבלטו באותה התקופה היו "פאניקה מוסרית" (זה הדבר המרכזי שהתפשט בקרב האוכלוסיה), וכן "המדינה הטיפולית" (היה ויכוח מיהו אבי המושג – הופיע בספר ב1971 של ניקולאס כיתרי "הזכות להיות שונה" (באנגלית), תומאס צאז מחה בתוקף על כך שכתרי נטל על עצמו את האבהות, וטכן שהוא הופיע בספר שלו לפני כן). מדינה טיפולית בכל מובן היא מטאפורה לכך שמוסדות הממשלה אחראים לבריאותינו, חייבים לזהות מבעוד מועד סימנים פתולוגיים, ולהפעיל אסטרטגיות מונעות וטיפוליות. בצורה קונקרטית יותר – בריאות הנפש מחלחלת להרבה מאד תחומים, מעבר למערכות הבריאות נטו, ונציגי בריאות הנפש משולבים בכל מוסדות החברה. יותר ויותר תחומים מצויים תחת שיפוט של סוכני בריאות הנפש. המדינה פוסקת – היא אינה יכולה להרשות לעצמה להרהר ולערער בהדגרות של בריאות נפשית, וזו פלישה של המדינה אל הmind שלנו – נקודה בעייתית ומפחידה. "לא ירחק היום בו המושלים יהיו לא פילוסופים כי אם פסיכולוגים, ואז יהיה אפשר לייסד פסיכוקראטיה – שלטונם של אנשי בריאות הנפש".

זאב שיף: "נוצר הרושם כי פסיכולוגים מנהלים את הצבא, וכי ל החלטה מתקבלת בהתייעצות עימם".

אבשלום קור: "נוצר הרושם שהפסיכולוגים מנהלים את המדינה".

מלחמת המפרץ טבעה כמה מושגים – בריאות נפשית לאומית, מושג שלא הופיע מאז. ארגון בשם נט"ל – נפגעי טרור לאומי. Population at risk – מושג מפתח בפסיכולוגיה קהילתית. אוכלוסיה בסיכון היא כזאת שמרחפת מעליה סכנה, והיא מוגדרת ומתוחמת, ואנשי המקצוע פועלים מולה.

אוגוסט 1990 – ינואר 1991 – תקופת ההמתנה למלחמה, (ב-1991 היא פרצה).

יולי 1992 – נתנאל לאור שעמד בראש תחנה לבריאות נפש ברמת חן, התראיין באריכות רבה באחד העיתונים ונביא ציטוטים מדבריו כי הם משקפים את צורת החשיבה של אנשי המקצוע באופן הרחב.

מחקר של אנשי תקשורת בשיתוף אנשי בריאות נפש במלחמת המפרץ – נציג חלק ממנו; הם ספרו את כל ההתבטאויות של אנשי בריאות נפש בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, שנוגעים בנשואי בריאות נפש (הגדרה רחבה). ב-18 ימי המחקר זוהו 665 פריטים שעוסקים בבריאות נפשית, כמה מודעות לייעוץ נפשי בתחנות שפועלות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. היו תחנות בשם crisis centers או walk in clinic – כלומר, המיידיות היתה המאפיין הבולט של שירותי בריאות הנפש בתקופה זו. לא נערכה בדיקה שיטתית האם אחוזי הפניות אכן גברו לאור הפרסום של שירותי בריאות הנפש – לא היו דיווחים על שימוש מסיבי בכל ערוצי הסיוע החדשים האלה שנפתחו. המחברים מסכמים את המחקר בשאלה האם התקשורת שיקפה מציאות של בני אדם רדופי האימה, או שהתקשורת, ע"י ההצפה במסרים שעוסקים בבריאות הנפש והסכנות האורבות לפתחנו הגבירה את החרדה בציבור.

אנשי תקשורת התבטאו בגנות "מתקפת הפסיכולוגים": "על כל נפגע טילים עטו חמישה פסיכולוגים" "אסטרולוג סקסולוג ופסיכולוג" "מכה שניה שנחתה עלינו בצמוד לטילים היו הפסיכולוגים".

התבטאויות של אנשי מקצוע - קלמן בנימני "יותר מדי פסיכולוגים אמרו יותר מדי דברים ביותר מדי מקומות וענו יותר מדי לתשובות לשאלות שהם אפילו לא נשאלו" – להיטות יתר. "הביקורת האשימה את הפסיכולוגים בייחוס אבנורמליות באלה שהשתמשו במנגנון ההכחשה ולא הרגישו פאניקה".

רות וסטהיימר הגיעה במלחמת המפרץ כדי לסייע להמוני בית ישראל שלא ידעו מה לעשות עם הסקס בחדר האטום. מפקדת קצין רפואה ראשי הוציאה חוברת בשם "מרגיעון" לצבא, וזה נודע לאזרחים והם השתוקקו מאד להחזיק חוברות כאלה – תרופות פלא שיעזרו להם להתמודד עם חרדות. התקשורת לעגה לחוברת ובין השאר קראה לה "לחצנומטר". מיועד לאנשי קבע וחיילים. כולל – סימני לחץ, איך נעקוב אחרי מצב החרדה (שאלונים), תרפיה באמצעות הדמיון, תרפיה על ידי דיבור פנימי, ... אין כל פסול בדבר – השאלה היא איזה קפיטל נעשה כתוצאה מהדבר הזה. יש בנאליזציה – אנחנו לא צריכים את כל המומחים האלו שיאמרו לנו לזמזם שיר או ללעוס מסטיק כשאנחנו לחוצים, אבל ברגע שאנשי מקצוע חתומים על זה מקבל הילת רצינות. כאן מעוצב פרופיל חדש של איש המקצוע – הוא יורד מכנו ועוסק בדברים מאד יומיומיים, קונקרטיים וזה לזכותו, אבל כל החתימות והתארים בונים תמונה חדשה. בקשר ללעיסת המסטיק – בשנות ה-70 הראשונות יצא ספר מעניין ששמו psycho babble, ועמרם חשב שאפשר לקרוא לזה psycho bubble gum.

נביא כמה פנינים מהראיון שהתפרסם עם פסיכיאטר בכיר, שבשביל עמרם נמצא תחת הכותרת המטאפורית "מדינה טיפולית". לאור פתח את הראיון באמירה ש"מלחמת המפרץ היא מלחמת יוה"כ של העורף". למה? הקונספציה – שירותי המודיעין של מדינת ישראל לא חזו ולא נערכו לאפשרות המלחמה הזאת. הקונספציה היתה "לנו זה לא יקרה". יש כאן קונספציה, ושנית, ריחפה מעל מדינת ישראל התחושה שחורבן בית שלישי קרב ובא – תחושה של כליה. שני האלמנטים האלה נלקחו בהשאלה ע"י איש בריאות הנפש, במובן שאנשים מתכחשים למרכיב הסכנה הנפשית שאורב להם כתוצאה מאיום הטילים. יש כאן מימדים אפידמיים – כל אחד מישראל צפוי לסכנה. זו שואה נפשית. הוא טוען שהמדינה היתה צריכה לספר לכל אזרחיה שירותים תרפויטיים "עם שלם נזקק לפסיכותרפיה". ברור שהאימה, במידות משתנות, היתה נחלת כולם, אבל כשהדברים בוקעים מפי איש מקצוע זה מקבל משמעות חדשה.

ביולי 1992 חוסיין יצא שוב בהכרזות שהוא עומד לשלח אש במדינת ישראל. זה עורר מחדש את הפחדים ממלחמת המפרץ, ואז התקיים הראיון. המרואיין מתלונן מרה על כך שהיתה הכחשה פתולוגית בציבור הישראלי של הסיכונים הנפשיים שהמלחמה הזאת חוללה. (הכחשה נחשבת למנגנון הגנה ארכאי שמשום ארכאיותו עלול לחולל סימפטומים קשים). הוא טוען שהכחשה כזאת יכולה לעלות לאדם בחייו (התאבדות? רצח?). כשאזרח מהשורה קורא שורות אלה הוא נתקף בחיל ורעדה. מכל מקום, הוא טוען שזה תהליך הכחשה של השלטונות שהעדיפו להרגיע את הציבור על ידי דובר צה"ל וכו'. הוא טוען שכתוצאה מההכחשה הזאת המדינה (הטיפולית) למעשה אינה ממלאת את תפקידה. ההזנחה הפושעת של הממשלה, כך לפי טענתו, הוא בכך שלא תגברה את צוותי בריאות הנפש בתחנות הציבוריות. מה שמדאיג אותו הוא העובדה שהיינו בטראומה גם אם לא ידענו מזאת, וחזרנו לשגרה בלי לעבד את הטראומה ולעכל אותה. היינו צריכים לשבת ולהבין איך עברנו את הטראומה ויצאנו מהם מחוזקים. לא ברור איך המודל הזה לטיפול פרטני יכול להיות מעותק לרמה הלאומי באופן אופרטיבי. ("מטפל לכל עמל" "כל העם צבא – כל העם מטופלים").

אנשי המקצוע הודפים את הביקורת הזאת (איזו?) – איש בריאות נפש טוען שאנשי המקצוע נכנסו לתוך ואקום שההנהגה יצרה בכך שלא דיברו אל ההמונים בלשון הזאת, המרגיעה, כך שאין מה לפוליטיקאים שנטשו את הזירה ולהלין עליהם. אנשי המחקר שהוזכרו קודם אומרים אותו דבר – נוצר חלל שנשאבו אליו אנשי המקצוע. נחמן שי, לפיהם, הפך ל"פסיכולוג הלאומי". "בעל כרחינו מאלצנו להעמיד את עצמנו לרשות העם ולמלא את הפקיד הפוליטיקאים" (שהיו אמורים להתייחס לסכנות הנפשיות). כאן יש פגישה בין הפסיכולוגי והפוליטיקה – אנשי המקצוע אומרים שהם נאלצו למלא תפקיד פוליטי – כי הפוליטיקאים לא מיאו את הפונקציה הטיפולית שהם היו אמורים למלא.

מחשבת החינוך - סרט (ועבודה)

עבודה במחשבת החינוך

סיכום הדברים שבועז אמר בכיתה - 

הסרט מציג את האידיאלוגיות החינוכיות.

מהן האידיאולוגיות שמופיעות בסרט?

לא רשימת מכולת.

בסוף הסרט מתרחש אירוע טרגי.

השאלה המרכזית היא להסביר את המתח האידיאולוגי שמביא לאירוע המיוחד והקשה בסוף הסרט.

כלומר, יש מתח פנימי בין האידיאולוגיות.

אפשר לתת כל תושבה - אינידוודאציה ואקולטורציהף משהו שמתחפש למשהו.

לא מחפשים תשובה נכונה אלא יפה.

עד 700 מילים - 2 עמודים.

לעוד שבועיים.

כמו שמגישים עבודה - שם תאריך.

כתב 12 דיוויד - רווח כפול או 1 וחצי.

מהן האידיאולוגיות, מהן הביטויים שלהן, באיזה אופן בא לידי ביטוי המתח בי האידיאולודגיות וכיצד שזה משפיע על האירוע הטרגי שבסוף?

הסרט - ללכת שבי אחריו.

אנחנו מדברים על סוציאליזציה, אינדיווידואציה ואקולטורציה.

העתקה מהלוח:

- מהן האידיאולוגיות שבאות לידי ביטוי בסרט?

תארו את המתח בינהן והסבירו איך מתח זה משפיע על האירוע הטרגי שבסוף הסרט.

יש להשתדל לבסס את החיבור על תובנות וטקסטים שנלמדו עד כה בקורס.

יצירות מופת - שיעור 8 – אבן טופייל / חי אבן יקט'אן

המסורת של כתיבת ערבית בעזרת אותיות עבריות עתיקה מאד, וט' עם גרש היא אות מסויימת, כמו ברמאדאן.

נושאים:

1. רקע
2. ז'אנר – סוגה ספרותית
3. המעבר מהספרות לפילוסופיה
4. מהפילוסופיה למיסטיקה (הטקסט קשור למיסטיקה המוסלמית, כנראה סופיסם)
5. המעבר מהמיסטיקה לדת (המוסלמית)
6. מקצב העלילה (העלילה אינה אחידה – יש קטעים שלמים שהם מאד תיאורטיים, מומלצת 'אומנות העלעול' – כאשר יש קטע פילוסופי מובהק מומלץ להגדירה בטקסט, לראות את המשמעות הכללית שלו ולהסתפק בצורה קצת יותר שטחית. לא צריך להתמקד בשום שורה. אחת ממטרות השיעור היא לעשור לנו להתמודד עם טקסט ארוך. בקורס לפעמים יש טקסטים מוגבלים – ואז מומלץ לקרוא קריאה צמודה ולקחת בחשבון כל פרט ופרט, וכאשר יש טקסט ארוך מומלץ לעלעל – לקרוא מהר ולקחת בחשבון את הדגשים מהשיעור).

1 רקע

היצירה חוברה במחצית השניה של המאה ה-12 בספרד המוסלמית – אל אנדלוס, כנראה בעיר סביליה, בדרום ספרד, שהיתה אז המרכז של המדינה הקשורה לשושלת המווחידון – שושלת קצת בעייתית שהשתלטהעל ספרד המוסלמית וגירשה משם יהודים רבים – ברברים מרוקאים ולא סובלנים דתית, וכפו על ספרד הנאורה והליברלית תפסיה מאד פנאטית של האיסלאם. למרות הנסיבות האלה אבן טופייל מצטיין דווקא ברוחב האופקים שלו. כדאי לתת את הדעת על השאלה איך קרה שבמדינה כל כך שתלטנית אינטלקטואל כמו אבן טופייל הצליח לכתוב יצירה שהמסרים שלה רחוקים מהאורתודוקסיה הסונית של השושלת השלטת. באיסלאם יש המון זרמים, ואבן טופייל מייצג זרם די רחוק מזו של השליטים. אבן טופייל מצטיים בשיוכו לספרד – הוא נולד בעיירה בשם וואדי ___, “נהר החיים". אחד מידידיו הקרובים של אבן טופייל היה הפילוסוף הדגול ביותר בספרד המוסלמית של ימי הביניים – אבן רושט. זה מסביר את המשמעות של כל הקטעים הפילוסופיים במסגרת היצירה. (ביצירה זו לא רק פילוסופיה אלא גם מיסטיקה במובן מסויים).

2 ז'אנר – סוגה ספרותית

לכאורה, מדובר באגדה, או אולי בסיפור אלגורי, שכמובן אסור להבין אותו באופן מילולי. ההוכחה לכך שהאגדה הזאת אינה אלא עטיפה פשטנית לתוכן הרבה יותר עמוק מצורתה החיצונית מתחלרת לכמה סממנים:

• שמו של הגיבור – מהרגע הראשון מרגישים שזה שם מוצפן, ולא שם של איש אמיתי, אלא המצאה מלאה בקונוטציות סמליות או אלגוריות. חי משמעותו בערבית בנאדם חי ותו לוא (זה לא לקרוא לבנאדם "אדם"). נעשו ניסיונות לפרש את הסיפור הזה כסיפור על אדם הראשון, וההכוחה שניתנה היא שהאי בו הוא מבלה בבדידות משולה בין השורות לסוג של גן עדן עלי אדמות. בספרות המוסלמית של ימי הביניים יש מקום שנחשב לגן עדן עלי אדמות והא סרי לנקה. זה בעייתי כי סרי לנקה הוא לא אי בודד אלא אי די מאוכלס. בכל אופן, כנראה שחי מתייחס למימד הגנרי של האדם, לאדם בתנאים מסויימים.
• (חי אבן) יגדאן – המקבילה העברית היא "יקץ" (מילה שמשמשת את אבן גבירול) במשמעות של ער. ברור שהער הוא האל, כלומר אבן יגדאן הוא בנו של האל. כלומר, פרוש השם הוא האדם החי שהוא יצורו של האל, הערני שאינו מפסיק אף פעם את פעילותו. ברור שהאיש אינו קיים במציאות אלא הוא אמצאה אלגורית כדי להעביר את המסר.
• כשהמחבר מתחיל את סיפורו הוא מציע מלכתחילה שני פירושים לנסיבות הולדתו של הגיבור. בתחילה הוא ממציא סיפור מאד לא אמין על נסיכה באי שנמנע ממנה על ידי אחיה להתחתן, והיא התחתנה בסתר, מבלי שאחיה ידע והילד שנולד מהנישואים החשאיים (הוא חי אבן יקטאן) הונח במעין תיבת משה [אבן טופייל לוקח את הנרטיב המקראי שהדהד עד הקוראן כדי להסביר למה הילד מצא את עצמו באי בודד]. אבן טופייל מאד רגיש לחוסר סבירות של הסיפור-סבתא הזה, ולכן הוא ממציא את הגירסא השניה שלפי המחבר אמינה יותר, לפיה חי הוא פרי של יצירה ספונטאנית מהטבע. הוא מתחיל להסביר במונחים מדעיים של פעם איך תתכן יצירה כזו. (מבחינתינו דווקא הגירסא השניה אמינה פחות). בכל אופן, התוצאה היא שחי מוצא את עצמו באי בודד, שמצטיין בהיעדר חיות טורפות (באוקיינוס ההודי יש איים שיש בהם תנאים דומים – למשל מאוריציוס. ראוי לציין שהמפליגים הערביים הכירו היטב את האזורים האלה, ידיעה באה לידי ביטוי בכל סיפורי סימבד יורד הים, ובתחילת הסיפור יש אווירה דומה). אבן רושט ייצג אסכולה פילוסופית שהציעה לפרש כל דבר, ואפילו את הקוראן, לפי פרשנות כפולה – פשו ודרש (=פרשנות אלגורית). רואים כיצד אבן טופייל מפעיל את הקריאה הכפולה על הסיפור שהוא עצמו כותב – הוא לא סוגר את הסיפור אלא נותן לקורא זכות בחירה, כמו שהפרשנות הכפולה של אבן רושט מתאימה לסוגי קוראים שונים – קריאה אלגורית לצמרת החברה וקריאת פשט לאנשים הפשוטים.

לסיכום – מדובר באגדה אבל עם מסר פילוסופי שבא לידי ביטוי בעטיפה האלגורית - “רומן פילוסופי". חי אבן יגטאן שייך לסוגה הזאת של רומן פילוסופי. (וכך גם "קנדיד" מאת וולטייר). זהו רומן שאינו מתיימר לחקות את המציאות, לספר סיפור סביר, אלא להביע מסר פילוסופי מבעד לעטיפה החיצונית, האלגורית.

3 המעבר מהספרות לפילוסופיה

כיצד על בסיס סיפור אלגורי מובנית משמעות פילוסופית? הרומן הזה אינו מציאותי. אבל אף על פי כך האו משקף איזו קוהרנטיות הגיונית. משל- משחק, כאשר משחקים משחק תמיד ישנם כללים מגובשים לפיהם מנהלים את המשחק. המשחק עצמו הוא דמיוני, ואפשר לסכמו בשני משפטים - מה יקרה אם ילד ימצא מגיל אפס באי בודד, איך הוא יוכל להתפתח בהיעדר כל גירויים מהחברה האנושית (מזכיר קצת את מוגלי של קיפלינג, זו שאלה שמטרידה מאד את האנושות ויש עוד כמה סיפורים בסגנון). השאלה היא מה עושה אדם שנתון רק למשאבים האישיים שלו. כדי למצות את השאלה השאת אבן טופייל עושה הבניה של תנאים. הוא בעצם ממצה את המצב הזה לפי הקוהרנטיות של הדמיון. הוא אינו מביא הרבה גורמים חיצוניים, אלא מנסה למצות את הסביבה של האי הבודד עד תום – למשל ממציא את סיפור הצביה שמניקה את הילד ואף מחנכת אותו כאילו הוא הגור שלה. הוא ממציא כל מיני סיפורים שיוצרים השתלשלות מאורעות די הגיונית, יש היגיון פנימי שמפצה על חוסר הסבירות של היומרה לחקות את המציאות. האילוצים שהמחבר שם על עצמו שווי ערך לאילוצים של משחק (בכדורגל אסור לגעת עם הכדור ביד). כלומר – כאן המחבר ויתר לגמרי על הקשר בין העולם הדמיוני שהוא מבנה לבין המציאות האמפירית שמופיעה בכל הסיפורים שאנחנו מכירים במציאות. כאן אבן טופייל הגביל את עצמו והחליט לנהל עלילה כאשר הגיבור שלו אינו מקיים שום קשר עם יצור אנושי. לכאורה הסיכויים שלו לשרוד ולהתפתח אפסיים, אבל אם מנצלים את האי הבודד (אלגוריה שמאפשרת להפעיל את המטאפורה של הטאבולה ראסה על בסיסה הילד מתפתח) אז אפשר להתעלם מהמציאות החיצונית ולהפעיל הכל על פי האילוצים של המחבר. הוא למעשה מגלגל לקיצוניות את הנחת היסוד "מה יעשה ילד שגדל מגיל אפס על אי בודד ללא חיות טורפות (נקודה חשובה, אולי זה משל לגן עדן עלי אדמות). הנטיה של אבן טופייל לאלץ את עצמו לא להכניס שום גורמים חיצוניים מזכירים את האסכולה של הניאו פורמליזם. בצרפת התפתח הזרם של ה"אוליפה" OULIPO (או משהו כזה) שפירושו – מעבדת ספרות פוטנציאלית. המייצגים של זרם זה התגעגעו לתקופה של אבן טופייל במובן שהם רו את הכתיבה הספרותית כהליכה אחרי אילוצים שהמחבר מציב לעצמו. המייצג החשוב ביותר של זרם זה כתב רומן שלם מבלי להשתמש באות e – הנפוצה ביותר בשפה הצרפתית. זה מתעל את כח הדמיון לנתיבים מסויימים, כך שהאילוץ יכול להיחשב למיצוי של הספקולציה לפיה הילד נמצא במקום בו חסרה כל נוכחות של האדם, וזאת כדי להוביל תהליך של רומן חניכה.

כיצד אפשר לעקוב אחרי התפתחות ילד הנמצא בתנאים המגבילים האלה? המחבר בונה את הסיפור בצורה מאד מסודרת, על ידי עליה בדרגה במשך שבעה שלבים, שכל אחד מתמשך שבע שנים. נשרטט את המבנה:

1. 1-7, החיים עם הצביה. "השלב של החיים כחיה". מסתיים עם מות הצביה שאהבה את חי כמו אם אנושית את עוללה. הסיפור הזה מעניין כי הוא מדגים את הנטיה של חי אבן יקטאן למצות עד תום את המצב שהוא מדמיין. מיד מתעוררות שאלות – כיצד יכל הילד לשרוד אחרי מות הצביה? כיצד העלה על דעתו לקברה? (הרי בעלי החיים, חוץ מעורבים ופילים – שאין באי – לא קוברים את חבריהם). דוקא סיפור הקבורה בו העורב קבר את החבר שהוא הרג (מהדהד לסיפור בקוראן בו אחרי שקין הרג את הבל הוא דאג לקבור אותו אחרי שראה כיצד העורב קובר את חברו). זה מספק הסבר לאיך הילד שהוא סוג של צבי עורך טקס אנושי. כאן אפשר לראות את המומחיות של אבן טופייל כרופא – בשלב שהוא רואה את הצביה מוטלת ללא רוח חיים חי רוצה לראות מה קורה לה ולהחיות ואתה, ולשם כך הוא מבצע באופן אינטוטטיבי נתיחה- הוא פותח את גופה בחיפוש אחרי שאריות רוח חיים. בתיאור המדוקדק של הנתיחה רואים כמה אבן טופייל לא חדל להיות רופא – ואת הסיפור האלגורי הוא כותב עם ראש של רופא, כלומר, מלבד ההיבט האלגורי – פילוסופי יש היבט דידקטי – מי שכותב באופן דידקטי לא יכול להימנע מלכתוב על מה שהוא יודע.
2. 8-14, "רומן החניכה שמראה לנו את היכולת של האדם למצוא בתוך תוכו את האינסטינקט להישרדות". (דיברנו על משחק, תחילת היצירה מזכירה תוכניות ריאליטי בהן מבודדים קבוצה של צעירים על אי בודד ורואים מה קורה). השלב בו הילד מוצא את עצמו ללא הצביה, ומגלה לאט לאט תחבולות מסויימות, כמו האש (מזכיר את הסיפור של פרומותיאוס, רק שאצל פרומותיאוס הוא גנב את האש מזאוס, ואילו חי מוצא את האש בטבע.) בנוסף, כל מה שקשור להפיכת חי החיה לאדם – אכילת מאכלים צלויים וכל מה שמבדיל את האדם מחיה.
3. 15-21, "התבוננות בחוקי הטבע". חי אבן יקטאן מגיע לתודעה הרבה יותר רפלקסיבית, מתחיל להתבונן בחוקי הטבע באופן תיאורטי בלבד ובד בבד עם פיתוח התחבולות הוא מסוגל לנקוט בעמדה של מתבונן המנותק מאובייקט ההתבוננות – לא למטרה פונקציונלית.
4. 22-28 – מסיק על בסיס התבוננות בחוקי הטבע שכל חוקי הטבע הן תולדה של עילת העילות "הפועל". מגיע למסקנה שקיים כח הנקרא הפועל שהוא למעשה האל של הפילוסופים, של אריסטו – זה שאינו מצטיין באישיות ובתכונות אנתרופתטיות (רחמים, זעם, שנאה, אהבה) אלא רק מסקנות רציונליות. זה אל שהוא אינהרנטי להגות הפילוסופית, לא אל דתי. (בספרד המוסלמית של המאה ה-12 האסכולה הפילוסופית הכמעט בלעדית היתה האסכולה של אריסטו, ולפי התיאוריה הזאת האל הוא מחויב המציאות). המחוייבות הזאת במציאות מוסקת מההתבוננות בטבע – בדיוק כמו ביצירה של אריסטו, שהיה גם זואולוג וכתב ספר על בע"ח (גם על פיסיקה. רק בשלב מוסיים הוא הרחיק לכת לעולם המטאפיזיקה, ואז הסיק שקיים אל, פועל, שאינו קשור להתגלות אלא מסקנה הגיונית קרה. דמות מופשטת – אין יחסי אהבה בינה לבין באי עולם, אלא רק ההיגיון הצרוף מחייב להכיר בקיומו). זה מה שקרה לילד שגדל על אי בודד – בכוחות עצמו, ללא שום התערבות הוא הגיע למסקנה שקיים אל, כתוצאה מההתבוננות בטבע – מופעל, שחייב להיות לו פועל.
5. 29-35 – מגיע למסקנה שאל הפילוסופים הוא בעצם אל המלא אהבה ליצוריו, באי עולם. זו התגלות הדתית – המעבר מאל הפילוסופים לאל הדתות. איך המעבר הזה קורה? תוך כדי התבוננות בעצמו. מבחין בעצמו מימד שאינו פיזי, ובזכות ההכרה במימד הרוחני שלו הוא מסיק שהנוכחות של המימד הרוחני בתוכו רומזת לקיום מימד רוחני ביקום, ואז הוא מתחבר למקור הרוחניות הזה על ידי תחושה שאפשר לקרוא לה אהבה. בשלב הזה חי אבן יגדאן עוזב את המושג הפילוסופי המרוחק ומתחבר לאל כדמות אוהבת ואכפתית.
6. 36-42 – "העליה ההדרגתית למעמד הסגפן". המאמצים של חי להגיע באופן הדרגתי למעמד סגפן, סופי, שמתנתק ומנהל חיים של התחברות עם האל שהוא הכיר כאל פרסונלי.
7. 43-47 – "השלמות של חיי הסגפנות בהתחברות מתמדת עם אל המיסטיקנים" (שהוא אובייקט של אהבה עזה). תיאור איך הצליח הסגפן לנהל את חייו ללא שום ירידות. איך חי חי תוך התחברות עם האל שהוא הכיר בכח ההברקה הפנימית של השכל המולדי שלו (מושג ששייך למימד המיסטי).

המעבר הוא לא רק המעבר של חי, יש כאן הבניה של המציאות ביד המחבר – הסקת מסקנות באופן מאד הגיוני, ותוך ניצול המגבלות של האי הבודד הוא מצליח, תוך שמירה על ההגיון הפנימי של העלילה, להוביל את הצבי הקטן למצב של דרוויש סופי שמסתפק בתקשורת מתמדת עם מקור החיים.

כיצד המסר שעומד מאחורי הסיפור הזה מוביל מסר המשקף את התפיסה של האדם בקרב חוגים מסויימים של המוסלמים במאה ה-12? כיצד היה יכול אבן טופייל להעלות על דעתו את השתלשלות הסיבות והתוצאות? זה מושתת על תפיסה מאד קוהרנטית של האדם שיש בידי אבן טופייל.

אגב, כל המריחות הפילוסופיות, כל המושגים הפילוסופיים הרווחים במסגרת האריסטוטליל של התקופה מופיעים בשבעת השלבים האלה. למשל – דגש על חלוקת המציאות לשלושה חלקים:

1. מימד ההפסד וההוויה (-כל מה שנולד ומת, הממיד הפיזי), תופעות הטבע (זה המימד הפשוט ביותר).
2. כוכבים – אינם חלים תחת הקטגוריה של הפסד והוויה משום שהם קיימים לנצח, אבל יש בהם משהו לא מושלם – הם נעים בשמיים, ואילו האל אינו זז, כי הוא מפעיל שאינו מופעל.
3. ההכרה במימד הפועל כעילת העילות היא בעצם התודעה לקיום מימד עליון מעבר להפסד וההוויה ומעבר לתנועות, שהוא מימד של האל שאינו זז ממקומו.

4 מהפילוסופיה למיסטיקה

כיצד אפשר להבין את ההבניה המוזרה שילד יכול להגיע לתובנות האלה בכוחות עצמו? אנחנו מגיעים לשילוב המוזר בין שכלתנות ומיסטיקה שמאפיין דוקא את המיסטיקה המוסלמית של אותה תקופה, שהיא לא מתנגדת לשכלתנות, אבל זו שכלתנות דתית, ולא שכלתנות יבשה. לפיה התפיסה של הסופיזם (שבאה לידי ביטוי גם במיסטיקה היהודית של אותה תקופה) אחת הסגולות האנושיות היא השכל האנושי, שאינו שייך לאדם לבדו משום שהוא סוג של שלוחה של השכל האלוהי, כלומר – אם האדם נבדל מהחיות זה בזכות הנוכחות בתוך תכוו של שלוחת השכל האלוהי. ברגע שבעל השכל האנושי מגיע לתודעה הזאת ששכלו אינו אלא שלוחה של השכל האלוהי אז הוא מתחבר לאל וזכות זה שכלו האנושי מגיע למימדים אלוהיים, אינסופיים. כך אפשר להבין כיצד ילד מבודד בי בודד יכול להיגע למסקנות האלה. זו הנוכחות של הניצוץ של השכל האלוהי, אפילו רק בכח, בשכל הילד. רק השלתשלות הנסיובת יכלה להוציא את השכל האלוהי מהכח אל הפועל. כך יכל הילד, בלי שום גירוי חיצוני, להגיע לתובנה על קיום האל – כי האל נוכח בתוכו בתור שלוחה. עוד משהו חשוב מבחינת העלילה הוא שביצירה שלנו הנוכחות של השכל האלוהי, במילים שבהן המחבר משתמש כדי להסביר את הקשר בין המיקרוסומוס האנושי למקרוסקופ האלוהי היא מהות. אחיר ההתבוננות בחוקי הטבע וההכרה בקיום עלית העליות, בשלב החמישי חי מבין שיש בתוכו מהות השונה באופן מהותי מהמהות הפיזי הקשורה להפסד והוויה, ועל סמך זה הוא מסיק את המסקנה שהמהות הזאת לא יכולה אלא להיות שלוחה של מהות חיוצנית שהוא מזהה עם האל – מהות חיצונית שלא קשורה למעגלי ההפסד וההויה וגם מהתנועה – הכוכבים, זה משהו עליון מזה, וההכרה הזאת עושה את שכלו קרוב יותר למהות. במונחים של מיסטיקה מוסלמית מה שקורה כשהמיסטיקן מבין את הקשר של השכל שנושי שלו עם השכל האלוהי הוא למעשה מנטרל את עצמו – מוחק את האינדיווידואליות שלו ונכלל בשכל האלוהי. לדבר הזה קוראים בטרמינולגיה המוסלמית פאנה (שורש פ-נ-ה, פינוי כל תוכן השכל האנושי כדי להתחבר לשכל האלוהי. המיסטיקן הסופי בשלב מסויים יוצר מציאות של טאבולה ראסה). זה מסביר את כל המנגנון שהביא את אבן טופייל לתאר את המצב הלא סביר של ילדשגבל מבודד על אי בודד במצב של טאבולה ראסה. הט"ר של האי הוא עטיפה נראטיבית של המצב שאליו שואף המיסטיקן הסופי כאשר הוא רוצה למחוק משכלו את כל מה שהחיים האמפיריים, התרבות האנושית הספיקה להטביע בו. הפאנה הוא סוג של restart – הפעולה שמתבקשת מהמיסטיקן הסופי – מחיקה של כל מה שנלמד בשכלו מאז הולדתו. מה שאבן טופייל מגלגל כנראטיב על פני זמן (49 שנה) קורה בחיי המיסטיקן הסופי ברגע מסויים, רגע ההברקה כאשר מבשילים התנאים לפאנה, פינוי.

--> אבן טופייל, מלבד היותו רופא, הוא פדגוג. הוא רוצה ללמד את המיסטיקן את הדרך להגיע לטאבולה ראסה. נורא קשה לומר לאדם אינטלגנטי למחוק את הכל – את כל הידע המתקדם שלו. כדי לדרבן את קוראיו לעשות את זה הוא מדמה סיפור הדרגתי (צר לומר, אבל קצת מרוח). זאת דרך להפוך את העליה של המיסטיקן הסופי למצב של ההתחברות לאל ליותר קלה להגשה – זאת וולגריזציה של המיסטיקה הסופית. כל המשמעות של הרומן הפילוסופי הוא שכאשר מספרים סיפור הרעיון הפילוסופי המופשט הופך להיות הרבה יותר ברור. מה שמאפשר להבין את הנמשל (-אידיאל הפאנה, הריקנות האינטלקטואלית שמאפשרת לשכל להפוך לכלי קיבול של השכל האלוהי) הוא להלביש את הרעיון בסיפור. כאן רואים את הפעלת הרעיון של הפרשנות הכפולה – אולי האליטה יכולה להסתפק בהנמקה תיאורטית, אבל העם זקוק לסיםור כדי להבין.

--> בשלב השלמות חי מגביל פעילויות פיזיות, כמו אכילה, כדי לשרוד, והאידיאל שלו הוא להישאר כמה שיותר זמן במערה בתהחברות מתמדת. זה השלב של ה"וואלי" – ידיד האל (אפילו מאהב האל, במידה מסויימת).

5 המעבר מהמיסטיקה לדת

היצירה חוברה בצל שושלת אל מווחידון המאד לא סובלנית, שעשתה בעיות לכל מי שרצה לחשוב בצורה חופשית (כולל אבן רושט). יש לומר, שבתרבות המוסלמית קיים פער ענק בין המיסטיקה לדת הממסדית – כל הרעיונות המיסטיים מאד יפים אבל הדת אינה מכירה בלגיטימיות של התרגילים הרוחניים האלה, ובעיקר לא הדת כפי שמומשה על ידי שושלת אל- מווחידון, שהצטיינה בחוסר פתיחות לדתות אחרות ופלגים אחרים. וכאן המשמעות של המפגש עם אסאל בסוף הסיפור. כאשר אסאל מגיע לאי הבודד ופוגש את חי, ורק עם הגעתו של אסאל לאי הבודד חי למד לדבר (לא מתקבל על הדעת בשביל בלשן, שמאמין שבלי שיח אין מחשבה, ולא ייתכן שמישהו יתפתח כך ללא יכולת לבדר, אבל כנראה שחשיבה כזאת לא הטרידה את אבן טופייל שאינו איש דקדוק, אלא איש מיסטיקה – פילוסופיה – רפואה). סיפור המפגש עם אסאל מאד מעניין, כי הוא בא מאי מאוכלס – כנראה מוסלמי, והוא התרחק מהדת הממסדית והגיע להתבודדות סופית. כאשר הוא פוגש את חי הוא אינו מלמד אותו רק שפה אלא גם את עיקרי הדת המוסלמית, למשל – שתיים מחמש המצוות העיקירות של האיסלאם- הצדקה והעליה לרגל. רואים גם את צום הרמאדאן וגם את התפילה, אבל באף אחד מכתבי היד שעל גביהם נשמרה היצירה לא הוזכרה המצווה החמישיצ – ג'יהאד, שכנראה לא עניין את אבן טופייל. חי ואסאל מתקרבים זה לזה – זה מכיוון הסופיות וזה מכיוון הדת הממסדית (חי רוצה להיות פטור מצדקה כי הוא לא רוצה כלום, הוא אינו רוצה להיות קשור לרכוש – מבטא רתיע המהדת הממסדית). אסאל מקרב את חי עד כדי כך לדת הממסדית עד שמביא אותו לאי המאוכלס שם הוא פוגש את האנטי תזה שלו – סלמאן, שמסתפק בקיום חיצוני של המצוות ללא שאיפה למימד המיסטי.(אפשר לראות שאבן טופייל מגנה את זה). [אסאל הוא שילוב של תכונות שמיוצגות על ידי חי מצד אחד וסלאמאן מצד שני. אסאל הוא שילוב מנצח – הוא מושלם מבחינה מוסלמית].

השורה התחתונה – אסאל וחי מתנתקים מהחברה האנושית שיאנה מסוגלת להגיע חמימד המיסטי ןחוזרים לאי הבודד, ושם הם מנלים את חייה במפגש עם האל, כאשר אבן טופייל מוותר לתכתיב של הדת השלטת באזור שלו, ובכל זאת מציל בדקה ה-90 את המוסלמיות, והופך את חי למוסלמי (ויחד אם זה את אסאל למיסטיקן).