יצירות מופת - שיעור 8 – אבן טופייל / חי אבן יקט'אן

המסורת של כתיבת ערבית בעזרת אותיות עבריות עתיקה מאד, וט' עם גרש היא אות מסויימת, כמו ברמאדאן.

נושאים:

1. רקע
2. ז'אנר – סוגה ספרותית
3. המעבר מהספרות לפילוסופיה
4. מהפילוסופיה למיסטיקה (הטקסט קשור למיסטיקה המוסלמית, כנראה סופיסם)
5. המעבר מהמיסטיקה לדת (המוסלמית)
6. מקצב העלילה (העלילה אינה אחידה – יש קטעים שלמים שהם מאד תיאורטיים, מומלצת 'אומנות העלעול' – כאשר יש קטע פילוסופי מובהק מומלץ להגדירה בטקסט, לראות את המשמעות הכללית שלו ולהסתפק בצורה קצת יותר שטחית. לא צריך להתמקד בשום שורה. אחת ממטרות השיעור היא לעשור לנו להתמודד עם טקסט ארוך. בקורס לפעמים יש טקסטים מוגבלים – ואז מומלץ לקרוא קריאה צמודה ולקחת בחשבון כל פרט ופרט, וכאשר יש טקסט ארוך מומלץ לעלעל – לקרוא מהר ולקחת בחשבון את הדגשים מהשיעור).

1 רקע

היצירה חוברה במחצית השניה של המאה ה-12 בספרד המוסלמית – אל אנדלוס, כנראה בעיר סביליה, בדרום ספרד, שהיתה אז המרכז של המדינה הקשורה לשושלת המווחידון – שושלת קצת בעייתית שהשתלטהעל ספרד המוסלמית וגירשה משם יהודים רבים – ברברים מרוקאים ולא סובלנים דתית, וכפו על ספרד הנאורה והליברלית תפסיה מאד פנאטית של האיסלאם. למרות הנסיבות האלה אבן טופייל מצטיין דווקא ברוחב האופקים שלו. כדאי לתת את הדעת על השאלה איך קרה שבמדינה כל כך שתלטנית אינטלקטואל כמו אבן טופייל הצליח לכתוב יצירה שהמסרים שלה רחוקים מהאורתודוקסיה הסונית של השושלת השלטת. באיסלאם יש המון זרמים, ואבן טופייל מייצג זרם די רחוק מזו של השליטים. אבן טופייל מצטיים בשיוכו לספרד – הוא נולד בעיירה בשם וואדי ___, “נהר החיים". אחד מידידיו הקרובים של אבן טופייל היה הפילוסוף הדגול ביותר בספרד המוסלמית של ימי הביניים – אבן רושט. זה מסביר את המשמעות של כל הקטעים הפילוסופיים במסגרת היצירה. (ביצירה זו לא רק פילוסופיה אלא גם מיסטיקה במובן מסויים).

2 ז'אנר – סוגה ספרותית

לכאורה, מדובר באגדה, או אולי בסיפור אלגורי, שכמובן אסור להבין אותו באופן מילולי. ההוכחה לכך שהאגדה הזאת אינה אלא עטיפה פשטנית לתוכן הרבה יותר עמוק מצורתה החיצונית מתחלרת לכמה סממנים:

• שמו של הגיבור – מהרגע הראשון מרגישים שזה שם מוצפן, ולא שם של איש אמיתי, אלא המצאה מלאה בקונוטציות סמליות או אלגוריות. חי משמעותו בערבית בנאדם חי ותו לוא (זה לא לקרוא לבנאדם "אדם"). נעשו ניסיונות לפרש את הסיפור הזה כסיפור על אדם הראשון, וההכוחה שניתנה היא שהאי בו הוא מבלה בבדידות משולה בין השורות לסוג של גן עדן עלי אדמות. בספרות המוסלמית של ימי הביניים יש מקום שנחשב לגן עדן עלי אדמות והא סרי לנקה. זה בעייתי כי סרי לנקה הוא לא אי בודד אלא אי די מאוכלס. בכל אופן, כנראה שחי מתייחס למימד הגנרי של האדם, לאדם בתנאים מסויימים.
• (חי אבן) יגדאן – המקבילה העברית היא "יקץ" (מילה שמשמשת את אבן גבירול) במשמעות של ער. ברור שהער הוא האל, כלומר אבן יגדאן הוא בנו של האל. כלומר, פרוש השם הוא האדם החי שהוא יצורו של האל, הערני שאינו מפסיק אף פעם את פעילותו. ברור שהאיש אינו קיים במציאות אלא הוא אמצאה אלגורית כדי להעביר את המסר.
• כשהמחבר מתחיל את סיפורו הוא מציע מלכתחילה שני פירושים לנסיבות הולדתו של הגיבור. בתחילה הוא ממציא סיפור מאד לא אמין על נסיכה באי שנמנע ממנה על ידי אחיה להתחתן, והיא התחתנה בסתר, מבלי שאחיה ידע והילד שנולד מהנישואים החשאיים (הוא חי אבן יקטאן) הונח במעין תיבת משה [אבן טופייל לוקח את הנרטיב המקראי שהדהד עד הקוראן כדי להסביר למה הילד מצא את עצמו באי בודד]. אבן טופייל מאד רגיש לחוסר סבירות של הסיפור-סבתא הזה, ולכן הוא ממציא את הגירסא השניה שלפי המחבר אמינה יותר, לפיה חי הוא פרי של יצירה ספונטאנית מהטבע. הוא מתחיל להסביר במונחים מדעיים של פעם איך תתכן יצירה כזו. (מבחינתינו דווקא הגירסא השניה אמינה פחות). בכל אופן, התוצאה היא שחי מוצא את עצמו באי בודד, שמצטיין בהיעדר חיות טורפות (באוקיינוס ההודי יש איים שיש בהם תנאים דומים – למשל מאוריציוס. ראוי לציין שהמפליגים הערביים הכירו היטב את האזורים האלה, ידיעה באה לידי ביטוי בכל סיפורי סימבד יורד הים, ובתחילת הסיפור יש אווירה דומה). אבן רושט ייצג אסכולה פילוסופית שהציעה לפרש כל דבר, ואפילו את הקוראן, לפי פרשנות כפולה – פשו ודרש (=פרשנות אלגורית). רואים כיצד אבן טופייל מפעיל את הקריאה הכפולה על הסיפור שהוא עצמו כותב – הוא לא סוגר את הסיפור אלא נותן לקורא זכות בחירה, כמו שהפרשנות הכפולה של אבן רושט מתאימה לסוגי קוראים שונים – קריאה אלגורית לצמרת החברה וקריאת פשט לאנשים הפשוטים.

לסיכום – מדובר באגדה אבל עם מסר פילוסופי שבא לידי ביטוי בעטיפה האלגורית - “רומן פילוסופי". חי אבן יגטאן שייך לסוגה הזאת של רומן פילוסופי. (וכך גם "קנדיד" מאת וולטייר). זהו רומן שאינו מתיימר לחקות את המציאות, לספר סיפור סביר, אלא להביע מסר פילוסופי מבעד לעטיפה החיצונית, האלגורית.

3 המעבר מהספרות לפילוסופיה

כיצד על בסיס סיפור אלגורי מובנית משמעות פילוסופית? הרומן הזה אינו מציאותי. אבל אף על פי כך האו משקף איזו קוהרנטיות הגיונית. משל- משחק, כאשר משחקים משחק תמיד ישנם כללים מגובשים לפיהם מנהלים את המשחק. המשחק עצמו הוא דמיוני, ואפשר לסכמו בשני משפטים - מה יקרה אם ילד ימצא מגיל אפס באי בודד, איך הוא יוכל להתפתח בהיעדר כל גירויים מהחברה האנושית (מזכיר קצת את מוגלי של קיפלינג, זו שאלה שמטרידה מאד את האנושות ויש עוד כמה סיפורים בסגנון). השאלה היא מה עושה אדם שנתון רק למשאבים האישיים שלו. כדי למצות את השאלה השאת אבן טופייל עושה הבניה של תנאים. הוא בעצם ממצה את המצב הזה לפי הקוהרנטיות של הדמיון. הוא אינו מביא הרבה גורמים חיצוניים, אלא מנסה למצות את הסביבה של האי הבודד עד תום – למשל ממציא את סיפור הצביה שמניקה את הילד ואף מחנכת אותו כאילו הוא הגור שלה. הוא ממציא כל מיני סיפורים שיוצרים השתלשלות מאורעות די הגיונית, יש היגיון פנימי שמפצה על חוסר הסבירות של היומרה לחקות את המציאות. האילוצים שהמחבר שם על עצמו שווי ערך לאילוצים של משחק (בכדורגל אסור לגעת עם הכדור ביד). כלומר – כאן המחבר ויתר לגמרי על הקשר בין העולם הדמיוני שהוא מבנה לבין המציאות האמפירית שמופיעה בכל הסיפורים שאנחנו מכירים במציאות. כאן אבן טופייל הגביל את עצמו והחליט לנהל עלילה כאשר הגיבור שלו אינו מקיים שום קשר עם יצור אנושי. לכאורה הסיכויים שלו לשרוד ולהתפתח אפסיים, אבל אם מנצלים את האי הבודד (אלגוריה שמאפשרת להפעיל את המטאפורה של הטאבולה ראסה על בסיסה הילד מתפתח) אז אפשר להתעלם מהמציאות החיצונית ולהפעיל הכל על פי האילוצים של המחבר. הוא למעשה מגלגל לקיצוניות את הנחת היסוד "מה יעשה ילד שגדל מגיל אפס על אי בודד ללא חיות טורפות (נקודה חשובה, אולי זה משל לגן עדן עלי אדמות). הנטיה של אבן טופייל לאלץ את עצמו לא להכניס שום גורמים חיצוניים מזכירים את האסכולה של הניאו פורמליזם. בצרפת התפתח הזרם של ה"אוליפה" OULIPO (או משהו כזה) שפירושו – מעבדת ספרות פוטנציאלית. המייצגים של זרם זה התגעגעו לתקופה של אבן טופייל במובן שהם רו את הכתיבה הספרותית כהליכה אחרי אילוצים שהמחבר מציב לעצמו. המייצג החשוב ביותר של זרם זה כתב רומן שלם מבלי להשתמש באות e – הנפוצה ביותר בשפה הצרפתית. זה מתעל את כח הדמיון לנתיבים מסויימים, כך שהאילוץ יכול להיחשב למיצוי של הספקולציה לפיה הילד נמצא במקום בו חסרה כל נוכחות של האדם, וזאת כדי להוביל תהליך של רומן חניכה.

כיצד אפשר לעקוב אחרי התפתחות ילד הנמצא בתנאים המגבילים האלה? המחבר בונה את הסיפור בצורה מאד מסודרת, על ידי עליה בדרגה במשך שבעה שלבים, שכל אחד מתמשך שבע שנים. נשרטט את המבנה:

1. 1-7, החיים עם הצביה. "השלב של החיים כחיה". מסתיים עם מות הצביה שאהבה את חי כמו אם אנושית את עוללה. הסיפור הזה מעניין כי הוא מדגים את הנטיה של חי אבן יקטאן למצות עד תום את המצב שהוא מדמיין. מיד מתעוררות שאלות – כיצד יכל הילד לשרוד אחרי מות הצביה? כיצד העלה על דעתו לקברה? (הרי בעלי החיים, חוץ מעורבים ופילים – שאין באי – לא קוברים את חבריהם). דוקא סיפור הקבורה בו העורב קבר את החבר שהוא הרג (מהדהד לסיפור בקוראן בו אחרי שקין הרג את הבל הוא דאג לקבור אותו אחרי שראה כיצד העורב קובר את חברו). זה מספק הסבר לאיך הילד שהוא סוג של צבי עורך טקס אנושי. כאן אפשר לראות את המומחיות של אבן טופייל כרופא – בשלב שהוא רואה את הצביה מוטלת ללא רוח חיים חי רוצה לראות מה קורה לה ולהחיות ואתה, ולשם כך הוא מבצע באופן אינטוטטיבי נתיחה- הוא פותח את גופה בחיפוש אחרי שאריות רוח חיים. בתיאור המדוקדק של הנתיחה רואים כמה אבן טופייל לא חדל להיות רופא – ואת הסיפור האלגורי הוא כותב עם ראש של רופא, כלומר, מלבד ההיבט האלגורי – פילוסופי יש היבט דידקטי – מי שכותב באופן דידקטי לא יכול להימנע מלכתוב על מה שהוא יודע.
2. 8-14, "רומן החניכה שמראה לנו את היכולת של האדם למצוא בתוך תוכו את האינסטינקט להישרדות". (דיברנו על משחק, תחילת היצירה מזכירה תוכניות ריאליטי בהן מבודדים קבוצה של צעירים על אי בודד ורואים מה קורה). השלב בו הילד מוצא את עצמו ללא הצביה, ומגלה לאט לאט תחבולות מסויימות, כמו האש (מזכיר את הסיפור של פרומותיאוס, רק שאצל פרומותיאוס הוא גנב את האש מזאוס, ואילו חי מוצא את האש בטבע.) בנוסף, כל מה שקשור להפיכת חי החיה לאדם – אכילת מאכלים צלויים וכל מה שמבדיל את האדם מחיה.
3. 15-21, "התבוננות בחוקי הטבע". חי אבן יקטאן מגיע לתודעה הרבה יותר רפלקסיבית, מתחיל להתבונן בחוקי הטבע באופן תיאורטי בלבד ובד בבד עם פיתוח התחבולות הוא מסוגל לנקוט בעמדה של מתבונן המנותק מאובייקט ההתבוננות – לא למטרה פונקציונלית.
4. 22-28 – מסיק על בסיס התבוננות בחוקי הטבע שכל חוקי הטבע הן תולדה של עילת העילות "הפועל". מגיע למסקנה שקיים כח הנקרא הפועל שהוא למעשה האל של הפילוסופים, של אריסטו – זה שאינו מצטיין באישיות ובתכונות אנתרופתטיות (רחמים, זעם, שנאה, אהבה) אלא רק מסקנות רציונליות. זה אל שהוא אינהרנטי להגות הפילוסופית, לא אל דתי. (בספרד המוסלמית של המאה ה-12 האסכולה הפילוסופית הכמעט בלעדית היתה האסכולה של אריסטו, ולפי התיאוריה הזאת האל הוא מחויב המציאות). המחוייבות הזאת במציאות מוסקת מההתבוננות בטבע – בדיוק כמו ביצירה של אריסטו, שהיה גם זואולוג וכתב ספר על בע"ח (גם על פיסיקה. רק בשלב מוסיים הוא הרחיק לכת לעולם המטאפיזיקה, ואז הסיק שקיים אל, פועל, שאינו קשור להתגלות אלא מסקנה הגיונית קרה. דמות מופשטת – אין יחסי אהבה בינה לבין באי עולם, אלא רק ההיגיון הצרוף מחייב להכיר בקיומו). זה מה שקרה לילד שגדל על אי בודד – בכוחות עצמו, ללא שום התערבות הוא הגיע למסקנה שקיים אל, כתוצאה מההתבוננות בטבע – מופעל, שחייב להיות לו פועל.
5. 29-35 – מגיע למסקנה שאל הפילוסופים הוא בעצם אל המלא אהבה ליצוריו, באי עולם. זו התגלות הדתית – המעבר מאל הפילוסופים לאל הדתות. איך המעבר הזה קורה? תוך כדי התבוננות בעצמו. מבחין בעצמו מימד שאינו פיזי, ובזכות ההכרה במימד הרוחני שלו הוא מסיק שהנוכחות של המימד הרוחני בתוכו רומזת לקיום מימד רוחני ביקום, ואז הוא מתחבר למקור הרוחניות הזה על ידי תחושה שאפשר לקרוא לה אהבה. בשלב הזה חי אבן יגדאן עוזב את המושג הפילוסופי המרוחק ומתחבר לאל כדמות אוהבת ואכפתית.
6. 36-42 – "העליה ההדרגתית למעמד הסגפן". המאמצים של חי להגיע באופן הדרגתי למעמד סגפן, סופי, שמתנתק ומנהל חיים של התחברות עם האל שהוא הכיר כאל פרסונלי.
7. 43-47 – "השלמות של חיי הסגפנות בהתחברות מתמדת עם אל המיסטיקנים" (שהוא אובייקט של אהבה עזה). תיאור איך הצליח הסגפן לנהל את חייו ללא שום ירידות. איך חי חי תוך התחברות עם האל שהוא הכיר בכח ההברקה הפנימית של השכל המולדי שלו (מושג ששייך למימד המיסטי).

המעבר הוא לא רק המעבר של חי, יש כאן הבניה של המציאות ביד המחבר – הסקת מסקנות באופן מאד הגיוני, ותוך ניצול המגבלות של האי הבודד הוא מצליח, תוך שמירה על ההגיון הפנימי של העלילה, להוביל את הצבי הקטן למצב של דרוויש סופי שמסתפק בתקשורת מתמדת עם מקור החיים.

כיצד המסר שעומד מאחורי הסיפור הזה מוביל מסר המשקף את התפיסה של האדם בקרב חוגים מסויימים של המוסלמים במאה ה-12? כיצד היה יכול אבן טופייל להעלות על דעתו את השתלשלות הסיבות והתוצאות? זה מושתת על תפיסה מאד קוהרנטית של האדם שיש בידי אבן טופייל.

אגב, כל המריחות הפילוסופיות, כל המושגים הפילוסופיים הרווחים במסגרת האריסטוטליל של התקופה מופיעים בשבעת השלבים האלה. למשל – דגש על חלוקת המציאות לשלושה חלקים:

1. מימד ההפסד וההוויה (-כל מה שנולד ומת, הממיד הפיזי), תופעות הטבע (זה המימד הפשוט ביותר).
2. כוכבים – אינם חלים תחת הקטגוריה של הפסד והוויה משום שהם קיימים לנצח, אבל יש בהם משהו לא מושלם – הם נעים בשמיים, ואילו האל אינו זז, כי הוא מפעיל שאינו מופעל.
3. ההכרה במימד הפועל כעילת העילות היא בעצם התודעה לקיום מימד עליון מעבר להפסד וההוויה ומעבר לתנועות, שהוא מימד של האל שאינו זז ממקומו.

4 מהפילוסופיה למיסטיקה

כיצד אפשר להבין את ההבניה המוזרה שילד יכול להגיע לתובנות האלה בכוחות עצמו? אנחנו מגיעים לשילוב המוזר בין שכלתנות ומיסטיקה שמאפיין דוקא את המיסטיקה המוסלמית של אותה תקופה, שהיא לא מתנגדת לשכלתנות, אבל זו שכלתנות דתית, ולא שכלתנות יבשה. לפיה התפיסה של הסופיזם (שבאה לידי ביטוי גם במיסטיקה היהודית של אותה תקופה) אחת הסגולות האנושיות היא השכל האנושי, שאינו שייך לאדם לבדו משום שהוא סוג של שלוחה של השכל האלוהי, כלומר – אם האדם נבדל מהחיות זה בזכות הנוכחות בתוך תכוו של שלוחת השכל האלוהי. ברגע שבעל השכל האנושי מגיע לתודעה הזאת ששכלו אינו אלא שלוחה של השכל האלוהי אז הוא מתחבר לאל וזכות זה שכלו האנושי מגיע למימדים אלוהיים, אינסופיים. כך אפשר להבין כיצד ילד מבודד בי בודד יכול להיגע למסקנות האלה. זו הנוכחות של הניצוץ של השכל האלוהי, אפילו רק בכח, בשכל הילד. רק השלתשלות הנסיובת יכלה להוציא את השכל האלוהי מהכח אל הפועל. כך יכל הילד, בלי שום גירוי חיצוני, להגיע לתובנה על קיום האל – כי האל נוכח בתוכו בתור שלוחה. עוד משהו חשוב מבחינת העלילה הוא שביצירה שלנו הנוכחות של השכל האלוהי, במילים שבהן המחבר משתמש כדי להסביר את הקשר בין המיקרוסומוס האנושי למקרוסקופ האלוהי היא מהות. אחיר ההתבוננות בחוקי הטבע וההכרה בקיום עלית העליות, בשלב החמישי חי מבין שיש בתוכו מהות השונה באופן מהותי מהמהות הפיזי הקשורה להפסד והוויה, ועל סמך זה הוא מסיק את המסקנה שהמהות הזאת לא יכולה אלא להיות שלוחה של מהות חיוצנית שהוא מזהה עם האל – מהות חיצונית שלא קשורה למעגלי ההפסד וההויה וגם מהתנועה – הכוכבים, זה משהו עליון מזה, וההכרה הזאת עושה את שכלו קרוב יותר למהות. במונחים של מיסטיקה מוסלמית מה שקורה כשהמיסטיקן מבין את הקשר של השכל שנושי שלו עם השכל האלוהי הוא למעשה מנטרל את עצמו – מוחק את האינדיווידואליות שלו ונכלל בשכל האלוהי. לדבר הזה קוראים בטרמינולגיה המוסלמית פאנה (שורש פ-נ-ה, פינוי כל תוכן השכל האנושי כדי להתחבר לשכל האלוהי. המיסטיקן הסופי בשלב מסויים יוצר מציאות של טאבולה ראסה). זה מסביר את כל המנגנון שהביא את אבן טופייל לתאר את המצב הלא סביר של ילדשגבל מבודד על אי בודד במצב של טאבולה ראסה. הט"ר של האי הוא עטיפה נראטיבית של המצב שאליו שואף המיסטיקן הסופי כאשר הוא רוצה למחוק משכלו את כל מה שהחיים האמפיריים, התרבות האנושית הספיקה להטביע בו. הפאנה הוא סוג של restart – הפעולה שמתבקשת מהמיסטיקן הסופי – מחיקה של כל מה שנלמד בשכלו מאז הולדתו. מה שאבן טופייל מגלגל כנראטיב על פני זמן (49 שנה) קורה בחיי המיסטיקן הסופי ברגע מסויים, רגע ההברקה כאשר מבשילים התנאים לפאנה, פינוי.

--> אבן טופייל, מלבד היותו רופא, הוא פדגוג. הוא רוצה ללמד את המיסטיקן את הדרך להגיע לטאבולה ראסה. נורא קשה לומר לאדם אינטלגנטי למחוק את הכל – את כל הידע המתקדם שלו. כדי לדרבן את קוראיו לעשות את זה הוא מדמה סיפור הדרגתי (צר לומר, אבל קצת מרוח). זאת דרך להפוך את העליה של המיסטיקן הסופי למצב של ההתחברות לאל ליותר קלה להגשה – זאת וולגריזציה של המיסטיקה הסופית. כל המשמעות של הרומן הפילוסופי הוא שכאשר מספרים סיפור הרעיון הפילוסופי המופשט הופך להיות הרבה יותר ברור. מה שמאפשר להבין את הנמשל (-אידיאל הפאנה, הריקנות האינטלקטואלית שמאפשרת לשכל להפוך לכלי קיבול של השכל האלוהי) הוא להלביש את הרעיון בסיפור. כאן רואים את הפעלת הרעיון של הפרשנות הכפולה – אולי האליטה יכולה להסתפק בהנמקה תיאורטית, אבל העם זקוק לסיםור כדי להבין.

--> בשלב השלמות חי מגביל פעילויות פיזיות, כמו אכילה, כדי לשרוד, והאידיאל שלו הוא להישאר כמה שיותר זמן במערה בתהחברות מתמדת. זה השלב של ה"וואלי" – ידיד האל (אפילו מאהב האל, במידה מסויימת).

5 המעבר מהמיסטיקה לדת

היצירה חוברה בצל שושלת אל מווחידון המאד לא סובלנית, שעשתה בעיות לכל מי שרצה לחשוב בצורה חופשית (כולל אבן רושט). יש לומר, שבתרבות המוסלמית קיים פער ענק בין המיסטיקה לדת הממסדית – כל הרעיונות המיסטיים מאד יפים אבל הדת אינה מכירה בלגיטימיות של התרגילים הרוחניים האלה, ובעיקר לא הדת כפי שמומשה על ידי שושלת אל- מווחידון, שהצטיינה בחוסר פתיחות לדתות אחרות ופלגים אחרים. וכאן המשמעות של המפגש עם אסאל בסוף הסיפור. כאשר אסאל מגיע לאי הבודד ופוגש את חי, ורק עם הגעתו של אסאל לאי הבודד חי למד לדבר (לא מתקבל על הדעת בשביל בלשן, שמאמין שבלי שיח אין מחשבה, ולא ייתכן שמישהו יתפתח כך ללא יכולת לבדר, אבל כנראה שחשיבה כזאת לא הטרידה את אבן טופייל שאינו איש דקדוק, אלא איש מיסטיקה – פילוסופיה – רפואה). סיפור המפגש עם אסאל מאד מעניין, כי הוא בא מאי מאוכלס – כנראה מוסלמי, והוא התרחק מהדת הממסדית והגיע להתבודדות סופית. כאשר הוא פוגש את חי הוא אינו מלמד אותו רק שפה אלא גם את עיקרי הדת המוסלמית, למשל – שתיים מחמש המצוות העיקירות של האיסלאם- הצדקה והעליה לרגל. רואים גם את צום הרמאדאן וגם את התפילה, אבל באף אחד מכתבי היד שעל גביהם נשמרה היצירה לא הוזכרה המצווה החמישיצ – ג'יהאד, שכנראה לא עניין את אבן טופייל. חי ואסאל מתקרבים זה לזה – זה מכיוון הסופיות וזה מכיוון הדת הממסדית (חי רוצה להיות פטור מצדקה כי הוא לא רוצה כלום, הוא אינו רוצה להיות קשור לרכוש – מבטא רתיע המהדת הממסדית). אסאל מקרב את חי עד כדי כך לדת הממסדית עד שמביא אותו לאי המאוכלס שם הוא פוגש את האנטי תזה שלו – סלמאן, שמסתפק בקיום חיצוני של המצוות ללא שאיפה למימד המיסטי.(אפשר לראות שאבן טופייל מגנה את זה). [אסאל הוא שילוב של תכונות שמיוצגות על ידי חי מצד אחד וסלאמאן מצד שני. אסאל הוא שילוב מנצח – הוא מושלם מבחינה מוסלמית].

השורה התחתונה – אסאל וחי מתנתקים מהחברה האנושית שיאנה מסוגלת להגיע חמימד המיסטי ןחוזרים לאי הבודד, ושם הם מנלים את חייה במפגש עם האל, כאשר אבן טופייל מוותר לתכתיב של הדת השלטת באזור שלו, ובכל זאת מציל בדקה ה-90 את המוסלמיות, והופך את חי למוסלמי (ויחד אם זה את אסאל למיסטיקן).

נוירופסיכולוגיה - שיעור 6 – שפה ועיבוד לשוני

שיעור 6 – שפה ועיבוד לשוני

שפה כמנגנון ייחודי לבני אדם

תחום שנחקר כבר אלפי שנים (בהתחלה – יותר מהכיוון הפילוסופי), אך עדין יש המון שאלות פתוחות שעדין נחקרות. התחום מאד אינטרדיסצילינרי – חוקרים מתחום הבלשנות, נוירופסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי המחשב, ביולוגיה...

האם שפה היא ייחודית לבני אדם?

חיות משמיעות צלילים שדומים לדיבור, האם גם הם מדברים? מסתבר שמספר הצלילים מאד מוגבל אצל חיות, המשמעות מאד קונקרטית – קולות משוייכים לתוכן קונקרטי ומאד הישרדותי, אין יכולת ליצור אינסוף צירופים ולהביע תוכן מופשט. אצל קוף מסויים כן מצאו קריאות אזהרה מגוונות, וחשבו שאולי זאת אבסטרקטיזציה – אזהרה-נמר, אזהרה(אחרת)-נחש, אבל כנראה שמדובר בקריאות שמביעות איך לברוח – לא מצאו אותם סתם יושבים ומשחנ"שים על אריות או נחשים, אלא רק בקונטקסט של אזהרה. שימפנזים יכולים ללמוד עד מאות אחדות של סימנים-מילים, ואולי תחביר בסיסי (כלומר – קשר בין סדר המילים במשפט למשמעות). אבל באופן טבעי הם לא עושים את זה.

אם כן מה שמייחד את השפה האנושית היא:

1. היכולת לסיבוליזציה (מאפשרת לחשוב על דברים מורכבים, בזמנים שונים – עבר, עתיד, מופשטים)
2. היכולת להרכיב אינסוף קומבינציות של פונמות (=מילים)
3. תחביר

• הפונמות המרכיבות את השפה (יש אבחנות שונות בשפות שונות – למשל – בשפות אסיאתיות אין אבחנה בין מה שאנחנו קוראים "ל" ו"ר") נלמדות ע"י תינוקות בגיל מספר חודשים (למשל, תינוקות אסיאתיים לא ילמדו להפריד בין "ל" ו"ר"). יש דרכים לבדוק את זה – תינוקות מתעכבים על דברים חדשים יותר זמן, ופונמה שונה היא מידע חדש – וכך אפשר לבדוק אם הפונמה שמושמעת לתינוק שונה מהפונמה הקודמת שהושמעה, בעיני התינוק.
• הבנת חוקי התחביר של השפה גם היא מולדת.

התפתחות השפה האנושית – 2 תיאוריות

מאד קשה לדעת באיזה שלב באובולוציה נוצרה שפה.

תיאוריה ראשונה – המערכת הווקאלית התפתחה, ולאט לאט איפשרה שפה. הגיוני כי גם בע"ח משמיעים צלילים כדי לתקשר.

תיאוריה שניה – התפתחות המערכת המוטורית. כלומר, בהתחלה תקשרו באמצעות זמן גוף. באיזשהוא שלב, אולי כשהמציאו כלים והיידים היו תפוסות, התחילו לדבר. מסתבר שקופים מסויימים עושים תנועות פה שונות, לא רק לצורך אכילה. לפי טענה זו, השמעת הצלילים ע"י בע"ח שרדה בצורה של השמעת צלילים ספונטנית מסויימת – למשל: צעקה בעת מצוקה, אך לא יכלה להתפתח לדיבור. לבני אדם יש יכולת חיקוי מצויינת, הרבה יותר טובה משל בעלי חיים. אחת העדויות החזקות לתיאוריה זאת יש עדויות מוחית -נוירוני מראה, נמצאו בקופים לפני קרוב לעשרים שנה. חוקרים שחקרו את המערכת המוטורית בקופים ורצו לראות איזה נוירונים פועלים כשקוף מושיט ידו לקחת חפץ. פעם, במקרה, הנסיין עשה תנועה לקחת חפץ ומצאו שאותם נוירונים פעלו אצל קוף. תיאוריה אחת היא שהנוירונים מאפשרים לנו לעבר האחר. לנוירונים האלה יש יכולת הפשטה מאד גבוהה – אותו נוירון יגיב לא רק כשהקוף עצמו תופס בננה, אלא גם לקוף אחר תופס בננה, גם אם זה מוסתר חלקית... מכאן מסיקים שיש לנוירוני מראה תפקיד בהבנה שלדברים מופשטים – רגשות, כוונות...

רמות שונות של עיבוד לשוני:

כאן חסר קצת

חלק מהשאלות שנשאל - האם יש אזורים שונים במח שקשורים לבע"ח ולחפצים? האם יש לקסיקון מנטלי (יש עדויות שכן)?

פרגמטיקה

קשור להבנה שלנו שמבוססת על הידע שלנו על העולם. מאפשר להבין חוש הומור, מטאפורות, מסרים מורכבים, אירוניה... “משה ישב ליד החלון, נזרקה אבן והוא נשבר" כאן ההבנה שהחלון נשבר מבוססת לא על התחביר (ידע לשוני) אלא על הידע שלנו על העולם – אנחנו מבינים שחלון נשבר יותר בקלות ממשה. זה קשור להמיספרה ימין.

פרוזודיה

הקצב, המנגינה של הדיבור – משהו מורכב- מקצב, גובה הצליל, עוצמה, דגשים, הפסקות – גם זה מידע שמקושר להמיספרה ימין (ואנישים שפגועים בהמיספרה ימין מראים פגיעה בכך, וגם בפרגמטיקה. גם אנשים עם ספליט בריין יראו קושי בכך – למשל, לא יבחינו בין "אתה עייף?” ל"אתה עייף.”. גם בדיבור, הדיבור יהיה יותר שטוח.

סמנטיקה

חסר קצת

עשו ניסוי להאם יש אזורים שונים במח שאחראים למילים שונות, או קטגוריות שונות (חיות, פנים, חפצים), ומצאו שיש חלוקה כזאת של המערכת הסמנטית – פגיעות באזורים שונים הובילו לחוסר יכולת לשיים קטגוריות שונות (למרות שברור שהיא מזהה, היא מתארת. אנשים עם פגיעה כזאת חווים כל הזמן תחושה של "על קצה הלשון". מאד מתסכל).

גם מחקרים בבריאים מראים עדויות לאותה חלוקה – מראים פעילות באזורים חופפים למחקר הקודם בזמן שיוך אותם קטגוריות.

תחביר, דקדוק

היה מקרה נדיר של אדם שהיתה לו בעיה ספציפית בשמות עצם – כלומר: פגיעה נקודתית בקטגוריה לקסיקלית מסויימת (שמות עצם). בעיה נפוצה יותר היא אגרמטיזם – אנשים שמדברים באופן דומה לאנשים שלומדים שפה חדשה (“הלך שכן אתמול"). זו פגיעה ספציפית בתחביר. בד"כ חלק מאפזיית ברוקה, אבל לפעמים בעיה לבד. דיבור איטי, טלגרפי, כמעט ללא שימוש במילים דקדוקיות (מילות קישור?). אפזיית ברוקה – (=אגרמטיזם ועוד כמה דברים) נהוג לחשוב שמדובר בקושי להפיק שפה, אך מסתבר שהבעיה התחבירית היא דו כיוונית – לא רק בהפקת שפה אלא גם בהבנה (רואים בעיקר עם משפטים שהתחבי שלהם מורכב).

סרטון יוטיוב לש Sarah Scott – נפגעת שבץ צעירה עם אגרמטיזם (נראה לי).

מורפולוגיה

המבנה של המילים. מורפמות הן היחידות הקטנות ביותר בעלות משמעות בשפה. בעברית יש מורפולוגיה מאד מסובכת, באנגלית פחות.

פונולוגיה

פונמה – יחידה תיאורטית בסיסית של הגייה שעשוייה להבדיל בין מילים. (כשמתחילים לכתוב שפה מאבדים את הקשר בין פונמות לאותיות).

פונטיקה

צלילי השפה.

אנחנו חושבים שתפיסת השפה שלנו היא אקוסטית, אבל למעשה היא מבוססת גם על תפיסה פונטית. (הדגמה - סרטון של "בה בה בה" – כשרואים אדם אומר "גה" ושומעים "בה" שומעים "דה" או "טה" או "גה". אח"כ, אם לא מסתכלים, שומעים "בה").

קו-ארטיקולציה – אנחנו מדברים ברצף, לא מפרידים בין מילים (כשלומדים שפה זרה שמים לב לזה).

כנראה שהמנגונים של פונטיקה ופונולוגיה הם מולדים – רואים את זה כבר אצל תינוקות, לעומת שפה כתובה.

אסימטריה מוחית לתפקוד לשוני-

המיספרה שמאל בעבר נחשבה כייחודית לשפה. חוקרים ומקדמים בדקו הבנה והפקה של שפה, ולא מרכיבים יותר מורכבים, כמו פרוזודיה.

יש פירוט במצגת של היכולות השפתיות השונות של כל המיספרה.

אפאזיה

“הפרעה ביצירה או הבנה של שפה הנובעת מכשל במערכת הדו כיוונית המחברת את המחשבה לשפה"

פגיעה בכל אופני השפה – דיבור וכתיבה.

חשוב להבדיל את האפזיה מפגיעות אחרות – מוטוריות, סנסוריות, בעיות חשיבה (רלוונטי בעיקר לאפזיית ורניקה- לפעמים זה נשמע אותו דבר).

פרפזיה -

שיבוש בשפה.

• פונולוגיה – החלפת פונמות (שולחן --> שולחם)
• ורבלי – החלפת מילים (שולחן --> מעיל)
• סמנטי (ברך—> מרפק)

אנחנו חוזרים לגאל ולוויכוח בין הממקמים (אזור שקשור לשפה, אזור לתפיסה, אזור לרגשות) לבין הגישה המשווה ( – כל המח עובד יחד ואין אזורים מסויימים). ההוכחה הגדולה לגישה הממקמת היא אזור ברוקה (הדוגמא של מיסטר טן, שאמר רק טן בפרזודיה מושלמת).

כעבור עשר שנים קארל ורניקה חקר אנשים שמדברים שאופן שוטף, ומצד שני לא מבינים את השפה. ורניקה, ואחר כך חוקרים אחרים בינהם גשוינד בנו מודל לפיהם יש קשר בין האזורים – מהאזרוים השמיעתים בשפה מגיעה לאזור ורניקה שקשור ספציפית לעיבוד יותר מתקדם של השפה, ומשם הוא הניח שיש עוד חיבורים גדוללים ורחבים לאזור ברוקה, שלא סתם נמצא באזור קדמי – הוא קרוב לאזורים מוטוריים ולא מפתיע שהוא קשור להפקה של שפה.

היום רואים מה קורה עם חולים עם פגיעות באזורים שונים, ונראה שלכל אזור יש פגיעה בתפקודים שונים.

אפזיית ברוקה motor aphsia, influent aphasia:

נהוג לחלק לפגיעה נרחבת יותר (שׁדומה יותר למה שברוקה תיאר במקור [אכן, ראו שבמח של החולה שהוא חקר היתה פגיעה נרחבת יותר]) לפגיעה המצומצמת יותר – רק באזורי ברודמן 44,45. בד"כ יש משהו באמצע.

סרטון על בנאדם עם אפזיית ברוקה. איש שממש לא מצליח להביע את עצמו והמראיינת משום מה שדברת אליו כאילו הוא ילד קטן (איך שוטפים ידיים? הממ... יפה מאד!).

יש בעיה גם בקריאה – דוגמא של משימת כתיבת סיפור לפי ציורים.

יש פגיעה גם בחזרה – רואים את זה במשימת הכתיבה.

--> כדי לאבחן ולטפל חשוב למקד את הפגיעה הספציפית.

אפזיית ורניקה

נחשבה בעיקר הפרעה בהבנה של שפה, אבל זה לא רק זה.

יש הפרעה בדיבור שוטף, פרפרזיות, ניאולוגיזם (נראה לי שזה להמציא מילים, לא בטוח), הפרעה בחזרה.

אפזיה הולכתית

זו אפזיה שהיה אפשר לשער מתוך המודל של ורניקה ועוד מישהו. המאפיין העיקרי הוא הפרעה בחזרה. יש פרפרזיות (זה מאפיין את כל סוגי האפזיה). הנזק יכולל להיגרם בחיבורים arcuate facilicus – אוסף גדול של אקסונים שמחברים בין אזור ברוקה ואזור ורניקה. תופעות דומות רואים אצל אנשים שיש להם נזק לאינסולה. גם זה אזור שמחבר בין ברוקה לורניקה, ולכן או שגם שם עוברים חיבורים בין האזורים או שיש שם פגיעות יותר נרחבות שלא זיהינו (לא באינסולה).

אפזיה גלובלית

אפזיה מאד חמורה – הרבה פעמים לא שורדים. בשלב הראשוני רואים צירוף של אפזיית ברוקה ואפזיית ורניקה. אצל אנשים עם פגיעות שפה קשות יש מאפיין שיש תפקודיפ אוטומטיים שבאים פתאום לידי ביטוי.

אפזיות טרנס-קורטיקליות

יש סוגים שונים – מסוג מטורי (דומה יותר לברוקה) או סוג סמסורי (דומה יותר לורניקה). בגלל שהמערכת הבסיסית של ברוקה או ורניקה תקינה, אין הפרעות חזרה.

סוג מסויים של אפאזיה זאת נקרה mixed – ואז יש רק יכולת חזרה – לא מצליחים להפיק או להבין – אין שום קלט או פלט למערכת, אבל כיוון שהערכת הבסיסית שמורה יש יכולת חזרה. רואים תופעה בשם אקולליה – הם פשוט חוזרים על מה שהם שומעים כי זה כל מה שהם מסוגלים לעשות.

שפת הסימנים -

כשחקרו שפת לא מערביות מוצאים את האפזיות השונות.

בשפת הסימנים יש משמעות לא רק לצורה שעושים עם היד, לכיוון ולמיקום. גם בשפת הסימנים רואים את אותן תופעות (אפאזיות) שרואים בשפה מדוברת.

כמו תמיד, מסתבר שחלוקה חדה היא בעייתית, שזו הכללה, שפגיעות בדרך כלל אינן ספציפיות. כמו כן, למרות שהיו רוצים שהמח יהיה לחלוטין מודולרי הוא אינו כזה – לחלק אחד יש כמה פונקציות, יש קשרים בין חלקים (במאמר נראה שאולי אזור ברוקה אינו אחראי ספציפית להפקת שפה אלא למשהו כללי יותר), כמו כן, יש הבדלים בינאישיים וכן אותה פגיעה יכולה לבוא לידי ביטויים שונים.

לכן, יש גישה נוספת – הגישה הפסיכו-בלשנית, שאומרת שצריך להתייחס לתופעות שרואים אצל חולה ספציפי, ולא לחלק להבנה והפקה. גם בטיפול וגם במחקר – חוקרים הבדלים בין יחידים ולא בין קבוצות. הגישה תפסה יותר במחקר ופחות בטיפול, בו עדיין משתמשים בברוקה וורניקה.

שפה ומח – עדויות ממחקר בבריאים

קבוצות שונות של רצפי אותיות – מילים, מילים אפשריות (לפי חוקי הפשה), מילים לא אפשריות, וסתם רצף אותיות (לא ברור בדיוק).לטרליזציה- ככל שזה יותר מילים יש יותר פעילות בשמאל – עדות מוחית לאזורים ספציפיים במח לתפיסה של מילים כתובות.

דיברנו על הבעייתיות במכשור סריקת המח – ואנחנו רואים שלמרות ששאלנו את עצמנו אם בהכרח יש קשר בין זרימת דם לפעילות מוחית מוגברת, נראה שיש קשר בין הממצאים בדימות מח למה שידוע לנו ממחקרים בשיטות אחרות.

שקופית הבאה – פעילות גדולה יותר בשמאל לגירוי אורתוגרפי (-מילים כתובות בשפה).

דיסאסוציאציה כפולה.

N – פעילות שלילית.

400 – אחרי 400 מילי שניות.

N400 נחשב לגל ספציפי לפעילות סמנטית. מראים לננבדק מילה מילה – פעם משפט תקין סמנטית ופעם לא תקין סמנטית, ורואים שהגל מופיע בהפתעה סמנטית (למשל – הילדה היפה נעלה פיצה). כלומר, עדות לפעילות סמנטית אחרי 400 מילי שניות.

אותו רעיון עם גל אחר – LAN P600, לפעילות תחבירית. כשמתרחש הבדל אנחנו מבינים שבנקודת הזמן בו הוא מתרחש המח מבדיל בין משפט תקין למשפט לא תקין.