נוירופסיכולוגיה - שיעור 6 – שפה ועיבוד לשוני

שיעור 6 – שפה ועיבוד לשוני

שפה כמנגנון ייחודי לבני אדם

תחום שנחקר כבר אלפי שנים (בהתחלה – יותר מהכיוון הפילוסופי), אך עדין יש המון שאלות פתוחות שעדין נחקרות. התחום מאד אינטרדיסצילינרי – חוקרים מתחום הבלשנות, נוירופסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי המחשב, ביולוגיה...

האם שפה היא ייחודית לבני אדם?

חיות משמיעות צלילים שדומים לדיבור, האם גם הם מדברים? מסתבר שמספר הצלילים מאד מוגבל אצל חיות, המשמעות מאד קונקרטית – קולות משוייכים לתוכן קונקרטי ומאד הישרדותי, אין יכולת ליצור אינסוף צירופים ולהביע תוכן מופשט. אצל קוף מסויים כן מצאו קריאות אזהרה מגוונות, וחשבו שאולי זאת אבסטרקטיזציה – אזהרה-נמר, אזהרה(אחרת)-נחש, אבל כנראה שמדובר בקריאות שמביעות איך לברוח – לא מצאו אותם סתם יושבים ומשחנ"שים על אריות או נחשים, אלא רק בקונטקסט של אזהרה. שימפנזים יכולים ללמוד עד מאות אחדות של סימנים-מילים, ואולי תחביר בסיסי (כלומר – קשר בין סדר המילים במשפט למשמעות). אבל באופן טבעי הם לא עושים את זה.

אם כן מה שמייחד את השפה האנושית היא:

1. היכולת לסיבוליזציה (מאפשרת לחשוב על דברים מורכבים, בזמנים שונים – עבר, עתיד, מופשטים)
2. היכולת להרכיב אינסוף קומבינציות של פונמות (=מילים)
3. תחביר

• הפונמות המרכיבות את השפה (יש אבחנות שונות בשפות שונות – למשל – בשפות אסיאתיות אין אבחנה בין מה שאנחנו קוראים "ל" ו"ר") נלמדות ע"י תינוקות בגיל מספר חודשים (למשל, תינוקות אסיאתיים לא ילמדו להפריד בין "ל" ו"ר"). יש דרכים לבדוק את זה – תינוקות מתעכבים על דברים חדשים יותר זמן, ופונמה שונה היא מידע חדש – וכך אפשר לבדוק אם הפונמה שמושמעת לתינוק שונה מהפונמה הקודמת שהושמעה, בעיני התינוק.
• הבנת חוקי התחביר של השפה גם היא מולדת.

התפתחות השפה האנושית – 2 תיאוריות

מאד קשה לדעת באיזה שלב באובולוציה נוצרה שפה.

תיאוריה ראשונה – המערכת הווקאלית התפתחה, ולאט לאט איפשרה שפה. הגיוני כי גם בע"ח משמיעים צלילים כדי לתקשר.

תיאוריה שניה – התפתחות המערכת המוטורית. כלומר, בהתחלה תקשרו באמצעות זמן גוף. באיזשהוא שלב, אולי כשהמציאו כלים והיידים היו תפוסות, התחילו לדבר. מסתבר שקופים מסויימים עושים תנועות פה שונות, לא רק לצורך אכילה. לפי טענה זו, השמעת הצלילים ע"י בע"ח שרדה בצורה של השמעת צלילים ספונטנית מסויימת – למשל: צעקה בעת מצוקה, אך לא יכלה להתפתח לדיבור. לבני אדם יש יכולת חיקוי מצויינת, הרבה יותר טובה משל בעלי חיים. אחת העדויות החזקות לתיאוריה זאת יש עדויות מוחית -נוירוני מראה, נמצאו בקופים לפני קרוב לעשרים שנה. חוקרים שחקרו את המערכת המוטורית בקופים ורצו לראות איזה נוירונים פועלים כשקוף מושיט ידו לקחת חפץ. פעם, במקרה, הנסיין עשה תנועה לקחת חפץ ומצאו שאותם נוירונים פעלו אצל קוף. תיאוריה אחת היא שהנוירונים מאפשרים לנו לעבר האחר. לנוירונים האלה יש יכולת הפשטה מאד גבוהה – אותו נוירון יגיב לא רק כשהקוף עצמו תופס בננה, אלא גם לקוף אחר תופס בננה, גם אם זה מוסתר חלקית... מכאן מסיקים שיש לנוירוני מראה תפקיד בהבנה שלדברים מופשטים – רגשות, כוונות...

רמות שונות של עיבוד לשוני:

כאן חסר קצת

חלק מהשאלות שנשאל - האם יש אזורים שונים במח שקשורים לבע"ח ולחפצים? האם יש לקסיקון מנטלי (יש עדויות שכן)?

פרגמטיקה

קשור להבנה שלנו שמבוססת על הידע שלנו על העולם. מאפשר להבין חוש הומור, מטאפורות, מסרים מורכבים, אירוניה... “משה ישב ליד החלון, נזרקה אבן והוא נשבר" כאן ההבנה שהחלון נשבר מבוססת לא על התחביר (ידע לשוני) אלא על הידע שלנו על העולם – אנחנו מבינים שחלון נשבר יותר בקלות ממשה. זה קשור להמיספרה ימין.

פרוזודיה

הקצב, המנגינה של הדיבור – משהו מורכב- מקצב, גובה הצליל, עוצמה, דגשים, הפסקות – גם זה מידע שמקושר להמיספרה ימין (ואנישים שפגועים בהמיספרה ימין מראים פגיעה בכך, וגם בפרגמטיקה. גם אנשים עם ספליט בריין יראו קושי בכך – למשל, לא יבחינו בין "אתה עייף?” ל"אתה עייף.”. גם בדיבור, הדיבור יהיה יותר שטוח.

סמנטיקה

חסר קצת

עשו ניסוי להאם יש אזורים שונים במח שאחראים למילים שונות, או קטגוריות שונות (חיות, פנים, חפצים), ומצאו שיש חלוקה כזאת של המערכת הסמנטית – פגיעות באזורים שונים הובילו לחוסר יכולת לשיים קטגוריות שונות (למרות שברור שהיא מזהה, היא מתארת. אנשים עם פגיעה כזאת חווים כל הזמן תחושה של "על קצה הלשון". מאד מתסכל).

גם מחקרים בבריאים מראים עדויות לאותה חלוקה – מראים פעילות באזורים חופפים למחקר הקודם בזמן שיוך אותם קטגוריות.

תחביר, דקדוק

היה מקרה נדיר של אדם שהיתה לו בעיה ספציפית בשמות עצם – כלומר: פגיעה נקודתית בקטגוריה לקסיקלית מסויימת (שמות עצם). בעיה נפוצה יותר היא אגרמטיזם – אנשים שמדברים באופן דומה לאנשים שלומדים שפה חדשה (“הלך שכן אתמול"). זו פגיעה ספציפית בתחביר. בד"כ חלק מאפזיית ברוקה, אבל לפעמים בעיה לבד. דיבור איטי, טלגרפי, כמעט ללא שימוש במילים דקדוקיות (מילות קישור?). אפזיית ברוקה – (=אגרמטיזם ועוד כמה דברים) נהוג לחשוב שמדובר בקושי להפיק שפה, אך מסתבר שהבעיה התחבירית היא דו כיוונית – לא רק בהפקת שפה אלא גם בהבנה (רואים בעיקר עם משפטים שהתחבי שלהם מורכב).

סרטון יוטיוב לש Sarah Scott – נפגעת שבץ צעירה עם אגרמטיזם (נראה לי).

מורפולוגיה

המבנה של המילים. מורפמות הן היחידות הקטנות ביותר בעלות משמעות בשפה. בעברית יש מורפולוגיה מאד מסובכת, באנגלית פחות.

פונולוגיה

פונמה – יחידה תיאורטית בסיסית של הגייה שעשוייה להבדיל בין מילים. (כשמתחילים לכתוב שפה מאבדים את הקשר בין פונמות לאותיות).

פונטיקה

צלילי השפה.

אנחנו חושבים שתפיסת השפה שלנו היא אקוסטית, אבל למעשה היא מבוססת גם על תפיסה פונטית. (הדגמה - סרטון של "בה בה בה" – כשרואים אדם אומר "גה" ושומעים "בה" שומעים "דה" או "טה" או "גה". אח"כ, אם לא מסתכלים, שומעים "בה").

קו-ארטיקולציה – אנחנו מדברים ברצף, לא מפרידים בין מילים (כשלומדים שפה זרה שמים לב לזה).

כנראה שהמנגונים של פונטיקה ופונולוגיה הם מולדים – רואים את זה כבר אצל תינוקות, לעומת שפה כתובה.

אסימטריה מוחית לתפקוד לשוני-

המיספרה שמאל בעבר נחשבה כייחודית לשפה. חוקרים ומקדמים בדקו הבנה והפקה של שפה, ולא מרכיבים יותר מורכבים, כמו פרוזודיה.

יש פירוט במצגת של היכולות השפתיות השונות של כל המיספרה.

אפאזיה

“הפרעה ביצירה או הבנה של שפה הנובעת מכשל במערכת הדו כיוונית המחברת את המחשבה לשפה"

פגיעה בכל אופני השפה – דיבור וכתיבה.

חשוב להבדיל את האפזיה מפגיעות אחרות – מוטוריות, סנסוריות, בעיות חשיבה (רלוונטי בעיקר לאפזיית ורניקה- לפעמים זה נשמע אותו דבר).

פרפזיה -

שיבוש בשפה.

• פונולוגיה – החלפת פונמות (שולחן --> שולחם)
• ורבלי – החלפת מילים (שולחן --> מעיל)
• סמנטי (ברך—> מרפק)

אנחנו חוזרים לגאל ולוויכוח בין הממקמים (אזור שקשור לשפה, אזור לתפיסה, אזור לרגשות) לבין הגישה המשווה ( – כל המח עובד יחד ואין אזורים מסויימים). ההוכחה הגדולה לגישה הממקמת היא אזור ברוקה (הדוגמא של מיסטר טן, שאמר רק טן בפרזודיה מושלמת).

כעבור עשר שנים קארל ורניקה חקר אנשים שמדברים שאופן שוטף, ומצד שני לא מבינים את השפה. ורניקה, ואחר כך חוקרים אחרים בינהם גשוינד בנו מודל לפיהם יש קשר בין האזורים – מהאזרוים השמיעתים בשפה מגיעה לאזור ורניקה שקשור ספציפית לעיבוד יותר מתקדם של השפה, ומשם הוא הניח שיש עוד חיבורים גדוללים ורחבים לאזור ברוקה, שלא סתם נמצא באזור קדמי – הוא קרוב לאזורים מוטוריים ולא מפתיע שהוא קשור להפקה של שפה.

היום רואים מה קורה עם חולים עם פגיעות באזורים שונים, ונראה שלכל אזור יש פגיעה בתפקודים שונים.

אפזיית ברוקה motor aphsia, influent aphasia:

נהוג לחלק לפגיעה נרחבת יותר (שׁדומה יותר למה שברוקה תיאר במקור [אכן, ראו שבמח של החולה שהוא חקר היתה פגיעה נרחבת יותר]) לפגיעה המצומצמת יותר – רק באזורי ברודמן 44,45. בד"כ יש משהו באמצע.

סרטון על בנאדם עם אפזיית ברוקה. איש שממש לא מצליח להביע את עצמו והמראיינת משום מה שדברת אליו כאילו הוא ילד קטן (איך שוטפים ידיים? הממ... יפה מאד!).

יש בעיה גם בקריאה – דוגמא של משימת כתיבת סיפור לפי ציורים.

יש פגיעה גם בחזרה – רואים את זה במשימת הכתיבה.

--> כדי לאבחן ולטפל חשוב למקד את הפגיעה הספציפית.

אפזיית ורניקה

נחשבה בעיקר הפרעה בהבנה של שפה, אבל זה לא רק זה.

יש הפרעה בדיבור שוטף, פרפרזיות, ניאולוגיזם (נראה לי שזה להמציא מילים, לא בטוח), הפרעה בחזרה.

אפזיה הולכתית

זו אפזיה שהיה אפשר לשער מתוך המודל של ורניקה ועוד מישהו. המאפיין העיקרי הוא הפרעה בחזרה. יש פרפרזיות (זה מאפיין את כל סוגי האפזיה). הנזק יכולל להיגרם בחיבורים arcuate facilicus – אוסף גדול של אקסונים שמחברים בין אזור ברוקה ואזור ורניקה. תופעות דומות רואים אצל אנשים שיש להם נזק לאינסולה. גם זה אזור שמחבר בין ברוקה לורניקה, ולכן או שגם שם עוברים חיבורים בין האזורים או שיש שם פגיעות יותר נרחבות שלא זיהינו (לא באינסולה).

אפזיה גלובלית

אפזיה מאד חמורה – הרבה פעמים לא שורדים. בשלב הראשוני רואים צירוף של אפזיית ברוקה ואפזיית ורניקה. אצל אנשים עם פגיעות שפה קשות יש מאפיין שיש תפקודיפ אוטומטיים שבאים פתאום לידי ביטוי.

אפזיות טרנס-קורטיקליות

יש סוגים שונים – מסוג מטורי (דומה יותר לברוקה) או סוג סמסורי (דומה יותר לורניקה). בגלל שהמערכת הבסיסית של ברוקה או ורניקה תקינה, אין הפרעות חזרה.

סוג מסויים של אפאזיה זאת נקרה mixed – ואז יש רק יכולת חזרה – לא מצליחים להפיק או להבין – אין שום קלט או פלט למערכת, אבל כיוון שהערכת הבסיסית שמורה יש יכולת חזרה. רואים תופעה בשם אקולליה – הם פשוט חוזרים על מה שהם שומעים כי זה כל מה שהם מסוגלים לעשות.

שפת הסימנים -

כשחקרו שפת לא מערביות מוצאים את האפזיות השונות.

בשפת הסימנים יש משמעות לא רק לצורה שעושים עם היד, לכיוון ולמיקום. גם בשפת הסימנים רואים את אותן תופעות (אפאזיות) שרואים בשפה מדוברת.

כמו תמיד, מסתבר שחלוקה חדה היא בעייתית, שזו הכללה, שפגיעות בדרך כלל אינן ספציפיות. כמו כן, למרות שהיו רוצים שהמח יהיה לחלוטין מודולרי הוא אינו כזה – לחלק אחד יש כמה פונקציות, יש קשרים בין חלקים (במאמר נראה שאולי אזור ברוקה אינו אחראי ספציפית להפקת שפה אלא למשהו כללי יותר), כמו כן, יש הבדלים בינאישיים וכן אותה פגיעה יכולה לבוא לידי ביטויים שונים.

לכן, יש גישה נוספת – הגישה הפסיכו-בלשנית, שאומרת שצריך להתייחס לתופעות שרואים אצל חולה ספציפי, ולא לחלק להבנה והפקה. גם בטיפול וגם במחקר – חוקרים הבדלים בין יחידים ולא בין קבוצות. הגישה תפסה יותר במחקר ופחות בטיפול, בו עדיין משתמשים בברוקה וורניקה.

שפה ומח – עדויות ממחקר בבריאים

קבוצות שונות של רצפי אותיות – מילים, מילים אפשריות (לפי חוקי הפשה), מילים לא אפשריות, וסתם רצף אותיות (לא ברור בדיוק).לטרליזציה- ככל שזה יותר מילים יש יותר פעילות בשמאל – עדות מוחית לאזורים ספציפיים במח לתפיסה של מילים כתובות.

דיברנו על הבעייתיות במכשור סריקת המח – ואנחנו רואים שלמרות ששאלנו את עצמנו אם בהכרח יש קשר בין זרימת דם לפעילות מוחית מוגברת, נראה שיש קשר בין הממצאים בדימות מח למה שידוע לנו ממחקרים בשיטות אחרות.

שקופית הבאה – פעילות גדולה יותר בשמאל לגירוי אורתוגרפי (-מילים כתובות בשפה).

דיסאסוציאציה כפולה.

N – פעילות שלילית.

400 – אחרי 400 מילי שניות.

N400 נחשב לגל ספציפי לפעילות סמנטית. מראים לננבדק מילה מילה – פעם משפט תקין סמנטית ופעם לא תקין סמנטית, ורואים שהגל מופיע בהפתעה סמנטית (למשל – הילדה היפה נעלה פיצה). כלומר, עדות לפעילות סמנטית אחרי 400 מילי שניות.

אותו רעיון עם גל אחר – LAN P600, לפעילות תחבירית. כשמתרחש הבדל אנחנו מבינים שבנקודת הזמן בו הוא מתרחש המח מבדיל בין משפט תקין למשפט לא תקין. 

תעתועי התודעה - שיעור 7

שיעור 7 – חרדת הסייבורג

נדון בגוף, וטכנולוגיה בשני כיוונים: מצד אחד, בהבטחה שהטכנולוגיה מביאה איתה לשיפור והעצמה שלו, ומצד שני – חרדת הסייבורג, החרדות שעולות עם האפשרויות למניפולציה על הגוף – שאלות שקשורות לזהות, לתפקיד ולמשקל של הגוף בקונספט האנושי: עד כמה הגוף הוא רק פלטפורמה שנושאת את הנפש, או שיש לו משקל רב יותר בהגדרת האני – ואז עם השינויים בגוף האנושי יש גם שינויים בזהות האנושית, ומכאן החרדה – אנחנו הופכים להיות אולי "אני" אחר, ואולי "אני" שלילי – מפלצות, ובחרדות האלו האומנות עוסקת.

ראינו את היצירה hippy dialects, מן היבריד של דמוי פנים אנושיות וטכנולוגיה לואו-טקית, ודיברנו על התחושה המטרידה שזה מעלה.

נקודה נוספת בהקשר זה הוא הפנים המשוכפלות, הזהות של שתי הדמויות, והשיער שמקשר בינהן. אולי שתי הרפליקות של אותו הדבר מקשים עלינו לומר מי האמיתי ומי השכפול, או אולי שתיהם רפליקות.

(אני חושבת שהשכפול הזה מעצים את האמירה שדיברנו עליה שיעור שעבר – של האמירה ביחס לייחודיות ולספציפיות של האדם לאור הטכנולוגיה).

וירגיל וידריך widrrich, אומן ניו מדיה אוסטרי "פוטושופ". סרט בשחור לבן, ובו מתואר אדם שמפעיל חנות שירותי צילום. באיזשהוא שלב הוא מכניס את ידו למכונת הצילום והיד משתכפלת, ובאיזשהוא שלב הוא מתחיל להשתכפל ונוספים עוד ועוד ממנו, אי אפשר לדעת מי המקור. כל הסרט הוא באיכות של זירוקס, ונעשה כך בכוונה. כלומר, משלב הצילום של האנשים החיים עצמם עד הסרט עברו 4 שלבים של עיבוד – תוצר רחוק מאד מהחיים.

יש אמירה על הריחוק של כמה וכמה שכבות מהמקור וחוסר יכולת לגעת במקור האנושי – אין מקור ברמת החיקוי וברמת הדמות. כאן יש אחדות רעיונית בתוכן ובצורה. הסרט מדגיש את האיכות הניירית של הדימוי – איך זה מעצים את התחושה של הריחוק מהמקור או הממשי? בד"כ כשאנחנו רואים סרט אנחנו נוטים לשכוח שמדובר בדימוי דו ממדי – איכות הצילום משכיחה את זה ממנו, וכאן הסרט עושה ההפך ומדגיש את הרעיון של הדימוי – כל הקונספט של זירוקס הוא שכפול, ושכפול גרוע בפרט שחושף את הרעיון של הדימוי. יש התרחקות גם מהמדיום הקולנועי בקטע שמכונת ההקרנה מתקלקלת והסרט נפסק. יש חזרה אולי לשורשים של קולנוע מוקדם יותר – לאיכות של קולנוע מפעם, לא רק באיכות הצילום אלא בסצנות שקורצות לקולנוע שתחילת המאה הקודמת – זה כיוון הפוך של חזרה למקור.

Surrogates, בהקשר של הטקסט של וינט boddies of tomorrow:

נראה את הקטע בו ויליס (טום) יוצא לרחוב ולא מצליח להתמודד, ולכן הוא מודד סרוגייט לא מוצלח. רואים כאן את הדיסוננס בין ה"אני" והגוף. טום למעשה מתפצל לתודעה (טום על המיטה) ולגוף (הרובוט). המוכר מדבר אל הרובוט, וזה מקצין את הפער – לא ברור מי האני האמיתי. (בסרוגייט הקודם היה פחות דיסוננס כי היא היתה יותר דומה לו). לא ברור מי מחליט לקום וללכת – וזה מה שהסצנה הזאת באה לחדד – האני יכול להיות בכמה אתרים. מעלה את השאלה מה מגדיר אותנו כיצור אנושי. יש הקצנה גם ברמה של המסחריות של הגוף – זו חנות לא חוקית וכך היא נראית. רמז למערכות הכוח שמייצרות ומבנות את הזהות (מערות השיח של פוקו). עולה השאלה של הדואליות הקרטזית – האם האבחנה הברורה בין גוף לבין תודעה עדיין משתמרת, או שמא יש מקום לשקול את העניין בפרספקטיבה אחרת ולשנות את תפיסת סובייקט בהתאם.

הטקסט של וינט:

היא שואלת למה אנחנו נשארים צמודים להנחה שהאני הוא מהות קבועה ובלתי משתנה. אנחנו מדמים זאת למעין קול בתוך הראש שלנו (מילר בעבודתו פותח את הראש וחופר בתוכו ומראה שאין שם את מה שאנחנו מייחסים לו), לנשמה (בהקשר דתי, קונספט שנשמר תחת שם אחר בהקשר לא דתי). זו תפיסה של אני שמקשרת את האני עם מימד מופשט, אין שום קשר לגוף. בנוסף, זו מהות עקבית שנשארת למרות שינויים. (לאחרונה אנחנו נתקלים בכתיבה סובייקטיבית שיוצאת מנקודת מבט של גוף, למשל וויויאן ___, מכניסה את העובדה שאין לה רגל לכתיבה הביקרותית שלה). זו אמירה שיש מקום לספציפיות של הגוף, ואני מוגדר גם על ידי פרטים קטנים וספציפיים (כמו אפיון הדמויות באמילי).

סרוגייטס – סצנה של אינטראקציה בין אדם וסרוגייט – מגע אנושי, הסרוגייט נרתע. מדובר באדם היחיד בסרט שאין לו סרוגייט, והוא מייצג את הצדדים הפחות סטריליים ואידיאליים – הוא שמן, למשל. הוא עומד על זכותו לשמר את האג'נסי שלו. גוף ללא מניפולציות הוא בד"כ לא אידיאלי – וכן, יש (גם היום) מערכות חזקות של לחצים לעשות מניפוציות על הגוף – מכוני כושר, מתיחות פנים, קוסמטיקה, ניתוחים פלסטיים. (בסרט, אגב, יש עיבוד דיגיטלי על הדמויות. הדמות הזאת באה כאנטיתזה).

וינט: לסובייקטיביות יש גם היבטים גופנים. היא מעוצבת על ידי מערכות השיח – הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו – גם את נפשנו וגם את גופנו. המהות הפנימית מעוצבת על ידי כוחות תרבותיים. התרבות המערבית נשארת תקועה עם הדימוי של האני כדבר שהוא מחוץ לגוף. הניצול של הטכנולוגיות האלה חייב להיות מודרך על ידי תפיסות חברתיות ואתיות.

השאלה – האם הסובייקט הוא הגוף, הmind? מה עושה את האני?

סרוגייטס – סצנה בה אשתו של ברוס ויליס עושה מתיחת פנים, מילולית, לסרוגייטס (למעשה מחליפה לגמרי את מסיכת הפנים, לפי האופנה העונתית).

שאלת הפנים – הפנים הם מרכיב גופני מאד משמעותי, יש להם תפקיד חשוב בהגדרת האני, כי הם נחשבים ייחודיים וספציפיים, הם גם נחשבים ראי לנפש, לאישיות, ולכן למניפולציות עליהן יש אמירה חזקה עלינו כסובייקט. עור (למשל – פנים וטביעת אצבע)- הממשק בין החוץ לפנים ברגע שמורידים את העור נשאר משהו חסר צורה. כל הדבר הזה אמור להיות יציב, סגור וחד פעמי, כדי לאפשר את שימור הסובייקט כיחידה סגורה וקבועה.

אורלן ORLAN (באות רישיות! - לא שמה המקורי). אישה צרפתיה בשנות השישים שלה. יוצרת פרובוקטיבית, נועזת, מוצגת בכל העולם. בשנות ה-70, כשהיא בשנות העשרים שלה היא מאמצת לעצמה את השם אורלן, שלוקח להרבה קונוטציות היסטוריות ותרבותיות – ז'אן משהו, אומנית משנות ה-70, עם קונוטציות פמיניסטיות, נשיות, אוונגרדיות. קונוציה אחרת היא לסיב סינטטי כלשהוא. עוד צעד שהיא עושה עם השם היא הוספת הפריפיקס saint (הקדושה). לא נראה בשיעור דברים מוקדמים שלה, מומלץ לחפש ברשת.

אורלן מצלמת את עצמה בדמות הבתולה הקדושה ובאירוניה חושפת שד אחד, ובכך רומזת לציירים שעשו פטישיזציה של הגוץ הנשי לאורך השנים, תחת התירוץ של ציור של אישה מניקה. מתחת למיצג יש סרט שלה בו היא משחקת ביארוניה על הדמות.

היא בוחרת במודלים שהם התבנית של היופי המערבי – המונה ליזה, ונוס, עוד משהו.

ב-1991 היא פותחת בסדרה של תשעה ניתוחים פלסטיים the reincarnation of saint orlan בהם היא רוצה לעצב את פניה וחלקים מגופה על פי פרגמנטים של מודליים איקוניים של יופי מהאומנות הגבוהה. היא עושה פסטיש – היא לא הופכת להיות יפה.

Operating theater- לוקחת את זה במשמעות המילולית, והופכת את חדר הניתוח לתיאטרון, משתלטת על הסצנה הניתוחית בו האדם רדום – היא לא רדומה במהלך הניתוחים. היא מעלה שאלות אתיות על הגבולות של רפואה. היא יוצרת תפאורה בחדר הניתוחים, מעצבים לה תלבושות, ובעיקר היא מתעקשת להישאר ערה (יש הרדמה מקומית). במהלך הניתוח היא מקריאה טקסטים פילוסופיים ופסיכואנליטיים עכשווים. כל האירוע משודר בלייב למרכזי אומנות בעולם והקהל מוזמן לשאול אותה שאלות. היא לוקחת שליטה רבת עוצמה על כל התהליך ובודקת אותו לכל שלביו.