תעתועי התודעה - שיעור 5

נראה שאנחנו עדיין בחטיבה הראשונה, על מות הסובייקט וכו'.

אנחנו מדברים על אומנות חזותית ועוברים באופן חופשי לטקסטים תרבותיים (אינו חייב להיות מילולי, יכול להיות פייסבוק, סרט וכו').

אנחנו מדברים על הטקסט של סטורקן וקרטרייט, שעוסק ב postmodernism and visual culture. 

הערות על הטקסט (מעמוד 311)-

remix – ערבוב של פרמנטים מיצירות שונות, שכל אחד מהמאזינים אמור לזהות.

Remake – כתיבה או יצירה בסגנון קיים, או, בלשון הגששים "אני כותב שירה של ביאליק".

הגדרת הפוסט-מודרניזם – הכותבות מצטטות את ג'יימסון, אחד ההוגים החשובים של הפוסט מודרניזם (נכתב בשנות ה-80). הן מונות את  מקורות (חברתיים, כלכליים ופוליטיים) הפוסט מודרניזם: 

גלובליזציה-תקשורת ותחבורה (האפשרות להעביר דברים ממקום למקום בקצב מהיר מאד – פרופורציות חדשות למרחק גאוגרפי) וכו' 

שיטות ייצור שונות שעושות את הייצור מהיר יותר וגמיש יותר - תמורות בארגון המשק והייצור.

הן מעלות גם את התערערות מדינת הלאום. 

כמו כן, היכולת לעשות שינויים יסודיים במהירות גדולה.  

נקודת השבר היא מלחמת העולם השניה ופצצת האטום. 

יש גם מורכבות מאד גדולה במדע.

--> כל אלה באים לידי בצורות חשיבה חדשות, ובאומנות (טקסטים תרבותיים) ששונים מהותית ממה שהיה קודם.

המלצה על סרט- be kind, rewind.

קטע מסרט fast film- מגזרת נייר שעשויה משלוש דמויות קולנועיות. זה סרט שלם שעשוי כולו מפוסטרים. יש מימד של שטחיות, כשרעיון הוא שאין שום דבר אמיתי שעומד מאחורי דמויות. זה קשור לדיבור על הsurface, פני השטח והשטחיות בטקסט של סטרוקן וקרטרייט – הן אותרות שבפוסט מודרניזם פני השטח נתפסים כאלמנט מלא משמעות, לא פחות מהתוכן, או האמת שבמרכז. אין התייחסות לפני השטח כעטיפה, או אפילו כמסיכה. בפוסט מודרניזם פני השטח זה כל מה שיש. עטיפות עטיפות, כמו בצל – הרבה מאד שכבות, אפשר לקלף עד אינסוף. אין שום דבר אחר בפנים. אין עומק.

עוד אחד מהאלמנטים באומנות פוסט מודרנית (ובעצם כמו בקורס שלנו) הוא טשטוש הגבולות בין תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. ההתמוטטות הזאת בין הגבוה והנמוך באה יחד עם הדגש על פרגמנטציה, שטחיות... אין (אולי רק אני חושבת ככה) סמכות שקובעת הירארכיה תרבותית. 

דקארט – מדבר על יכולת להתייצב על נקודה ארכמדית ולהסכל על המיאות מבחוץ. בפוסט מודרניזם אין דבר כזה, אתה מעורב במציאות, אין אובייקטיביות, אתה בעצמך אוסף של פרגמנטים. (עמוד 314). יש פירוק של הרעיון שאפשר להגיע לתובנה רציונלית אוביקטיבית, אבסולוטית. 

אחרי מלחמת העולם השניה הרבה מהביטחון בטרנצנדנטיות של יצירת אומנות (שהיה קודם) התערער. למשל, הביקורת שנכתבה על יצירה היתה בעלת משמעות עצומה, והיום זה מוסד שמאד נחלש. נוצר רפרטואר בכל האמנויות שנחשב לרפרטואר של יצירות שיש בהם איזושהיא אמת, וזה רעיון שהתערער. ברור שהיה מנגנון של כח מאחורי יצירת ההירארכיה הזאת. פוסטמודרניסט יאמר – מי קובע שבטהובן חשוב יותר מבריטני ספירס? אני מתרגש יותר מהשיר שלה, ובטהובן משעמם אותי :). מערכות הכח האלה כמובן לא נעלמו, אלא הוחלפו. מה שנוסף הוא התודעה של המערכות האלה. הסובייקט הפוסט מודרני הוא יותר ספקן, יותר מודע, יותר מפוכח.

עמוד 316 – addressing the post modern subject:

טקסטים תרבותיים פוסט מודרניים מדברים אל סובייקט מסוג אחר, שהוא מאד מודע, ויודע לקרוא את הטקסט עם המימד של האירוניה והספקנות שמושתלת בתוך הטקסט. Remix וremake- הסובייקט מזהה את הפרגמנטים, וגם מבין את המסר (למשל, כשנשיקה מתחלפת באחרת, הצופה לא יחפש סיפור על נשיקה אלא על קודים של התרבות). הטסקט אינו מתיימר לדבר על החיים האמיתיים, אלא על טקסטים אחרים. 

ריבוי, פירוק ומורכבות – האני הוא כבר לא אחד, הוא מתפרק לגורמים, כבר אי אפשר לשכנע את האדם הפוטס מודרני, כי המושגים כבר לא ברורים – לא ברור מהו גבר, מהי אישה, מיהו צרפתי ומיהו בריטי. יומרה לנסח מאפיינים משותפים לסובייקטים שונים היא מופרכת, בעיני הפ"מ. אנחנו מקבלים טקסטים פמיניסטיים – נקודת מבט נשית, ונקודות מבט של הומוסקסואליים, מהגרים, וכו'. 

אובדן agancy – התחושה של הסובייקט שבאמצעות הידע שלו, הטכנולוגיה וכו' הוא יוכל לשלוט בעולם כרצונו. האשליה הזאת מתפוגגת, ונקודת השבר היא מלחמת העולם השניה והפצצה האטומית, אבל לוקח לתובנות זמן להבשיל.

תפיסת הזהות כמשחק תפקידים– (324) (כמו בסרט זליג, למשל) - אני פירושו תפקיד שאני בונה לעצמי בכל הקשר (ומשתנה בין הקשרים). התמורה היא הוויתור על הניסיון להגיע להגדרה של איזשהוא אני אמיתי שמאחד את כל ההיבטים של האני. [מאד פסיכולוגיה חברתית!]. למשל, כשאנחנו בוחרים בגדים לאירוע – אנחנו מנסים לייצג את עצמנו באופן מסויים, ומשתנה בין הקשרים שונים. (מי שלוקח את זה קצת יותר רחוק עלול למצוא את עצמו מתוייג פסיכיאטרית). 

סינדי שרמן, צלמת אמריקאית מאז שנות ה-70, עדיין פעילה. מופיעה בשיא של השיח הפמיניסטי, האומנות הפמיניסטית שמטילה שאלות על הייצוג של האישה ושל גוף האישה באומנות, ומנסה לייצג לעצמה חזרה את הייצוג של האישה ואת המבט הנשי. הטענות העיקריות (מוצגות במאמר “עונג חזותי וקולנוע נרטיבי”) הן שהקולנוע ההוליוודי בא לענות על הצרכים הפסיכולוגיים של גבריים, באה לפצות על חרדה גברית – חרדת הסירוס, על ידי קישוט שלה, הגזמה שלה ויצירת דימוי נוצץ שלה יש פיצוי על הפחד הזה. הדמויות הנשיות באות לשמש כאובייקט פטישיטי לתשוקות / חרדות הגבריות, וזו הפונקציה היחידה שלו.

סינדי שרמן מצלמת את עצמה (היא גם האובייקט וגם העין מאחרוי העדשה) ובסדרה של סטילס מסרטים ללא כותרת, אי אפשר לזהות סרט מסויים, לפי טענתה אין מקור לצילומים (שהם בסגנו סרטים משנות ה-40 וה-50), אלא היא משקפת קודים, תבניות של ז'אנר שאנחנו יכולים לזהות בקלות. תבניות מוכרות מאד לתוכן היא יוצקת את עצמה במה שנקרא פורטרט עצמי. העניין הוא שהיה לא מייצגת את עצמה, אלא דמויות אחרות. היא לא קוראת לתמונות פורטרטים עצמיים, אלא untitled still frames ממוספרים. האמירה – אפשר לנסח אותה כשאלה - איפה סינדי שרמן האמיתית? ואכן, אין שום פורטרט עצמי שאפשר להגדיר כסינדי שרמן האמיתית. היא תמיד מצולמת בתחפושת. [יש כאן שכבות רבות של דימוי – סינדי שרמן מוצגת כבת דמותה של מרלין מונרו, שגם הדמות שלה היא דמות קולנועית, ולא מרלין מונרו עצמה. נוסף לכך – לסרט, כביכול, ממנה לקוחה התמונה, אין מקור – זה הכל פיקטיבי]. לצילום יש קונוטציה (עדין, למרות כל המודעות שלנו למה שאפשר לעשות עם תמונות), של אמת. שרמן משחקת על המתח שבין התפיסה המסורתית של צילום כאמת לבין כך שהכל פיקטיבי – אין שום קשר בין התמונות לאמת <נראה לי שזו התפיסה הפוסט מודרניסטית, מה שאנחנו חושבים שהוא אמת איננו אמת אובייקטיבית>. 

יש התמוטטות של מושג האותנטיות, ערך המקור, חד פעמיות היצירה כשאפר לשכפל הכל. מה גם שליצירות עכשיוויות אין מקור כי הן דיגיטליות.

אנחנו רואים עוד תמונה של ינדי שרמן בדמות פורטרט בשם מאדאם רווייר. היא מתכתבת עם יצירות המופת של האומנות. היא עושה remake – היא מערבבת כמה פורטרטים. היא מרשה לעצמה לחבל בחד פעמיות ובשלמות הקדושה של יצירות המופת. יש כאן אלמנט של מרד, שחיטת פרות קדושות. היא מעמידה את הייחודיות והחד פעמיות של יצירות המופת בסימן שאלה וממוטטת אותן. היא מרשה לעצמה לנכס את הטקסיטים התרבותיים מתוך הקאנון המקודש ביותר, לעשות עליהן ווריאציה ולשאול את עצמה, באותו הקשר, איפה אני בתוך הטקסט התרבותי. 

בתמונה נוספת של סינדי שרמן כל החזה עשוי פלסטיק, אולי אמירה על הפטישיזציה של הדמות הנשית באמצעות איבר זה. בנוסף, היא משנה את המבט. 

סינדי שרמן לאורך כל היצירה את עצמה מציגה את עצמה בתור טקסט תרבותי. אין שום זהות אותנטית מאחורי כל השכבות. היא לא נותנת שום קות אחיזה שתאפשר לנו לומר מה האני האמיתי.  

יצירות מופת - שיעור 5 - אוגוסטינוס/וידויים

שיעור 5 – אוגוסטינוס, ווידויים

נושאים:

1. תארוך
2. סוגה – ז'אנר
3. משמעות הכותרת ווידויים
4. סגנון הכתיבה – התרגום די שקוף, היצירה פרוזאית ולכן למתרגם אין סיבה להוסיף משלו. סגנון כתיבה ראוי לציון.
5. קטלוג החטאים – רשימה ארוכה ומפורטת של חטאים חמורים / פחות חמורים
6. זיקתו של אוגוסטינוס לתרבות הקלאסית – הזמן – שלהי העת העתיק, המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית, ניזון מהמורשת הקלאסית – היוונית והרומאית, מעצם לימודי הרטוריקה שלו (הוא למד לקראת עריכת דין). זיקה לא פשוטה משום שהוא מסתייג מהמורשת ממנה ניזון אחרי שהפך להיות נוצרית – יחסי משיכה – דחיה עם המורשת.
7. הרפתקאה אינטלקטואלית ורוחנית – איך הוא הגיע למצב בו הוא נמצא – נוצרי אדוק
8. ניסיון לקרוא את היצירה ממבט פוסט-קולוניאלי – אוגוסטינוס הוא צפון אפריקאי – ארץ ששייכת לאימפריה הרומית. הוא לא שייך לרומא, שאלה הגיע ב-383 ולא למילאנו, שאליה הגיע ב-384.

1 תארוך

אוגוסטינוס נולד ב 354, ונפטר ב430, בתאריך מאד סמלי – הוא מת מרעב כאשר הוונדלים, עם ברברי שכבש את צפון אפריקה, צר על העיר בה שימש בישוף – היפו (בימינו – אנא'ב). אוגוסטינוס סבל על בשרו מההתקפה הוונדלית (וונדליזם הוא על שמם), כתוצאה מההתקפה אוגוסטינוס מת מרעב. עם מותו נעלמת הנוכחות הרומית הרשמית על אדמת אפריקה (אחר כך הביזנטים כבשו את אפריקה מחדש, אבל זה פחות משמעותי). אלו העשורים האחרונים של הנוכחות הרומית באזור זה.

היצירה חוברה כנראה בין 397 לבין 401. בעת חיבור היצירה אוגוסטינוס היה 11 שנה לפני הפיכת ליבו (קשה לדבר על המרת דת כאשר אוגוסטינוס כבר היה נוצרי פוטנציאלי – הוא היה על סף טבילה – באותם ימים לא היו טובלים את הילדים ברגע הלידה, אלא מחכים ש הם יתבגרו ולפעמים היו טובלים את המועמדים לטבילה ברגע הגסיסה על סף המוות כדי שהם ייכנסו ישר לגיהנום מבלי שילכלכו את נשמותיהם בחטאים (?)). לכן מאד טבעי שמי שאימו נוצריה ייטבל רק בגיל 33. המושג המאים ביותר בעברית לתהליך שעבר הוא אולי חזר בתשובה.

יצירה של בשלות – הוא כבר בן כ-40 בעת הכתיבה, כ10-11 שנים אחרי המאורעות ששינו את חייו והפכו אותו לנוצרי אדוק ולבישוף.

האיש בא מצפון אפריקה והגיע לאיטליה, שם התרחשו המאורעות שהובילו להפיכת הלב, החזרה בתשובה והטבילה.

באותה תקופה הדת הנוצרית כבר לא היתה אסורה באימפריה הרומית היו עדין רומאים שהשתייכו לשילובים שונים של פילוסופיה ופגאניות, אבל בשלב זה הנצרות לא רק זכתה להכרה רשמית על ידי השלטון, ואפילו התחילו לרדוף אחרי כל מי שלא נוצרי. זו כבר נצרות מנצחת, חוגגת – וזו הגושפנקא האינטלקטואלית לדת (עד 312 זו היתה דת נרדפת). הפיכתו של נואם מצטיין לנצרות משדרגת את הנצרות, שנחשבה פעם לדת של עבדים, משהו לא מבריק, תרבות נמוכה. הוא הופך את הנצרות לתרבות יותר דומיננטית. זה מפנה – הדת הנוצרית במערב הופכת להיות אליטיסטית. פעם הענווה והעוני נחשבו למידות מרכזיות של הדת.

2 סוגה – ז'אנר

מבחינה מודרנית, אם קוראים את הווידויים מנקודת מבט ספרותית, הווידויים יכולים להיחשב האוטוביוגרפיה הראשונה במשמעות המודרנית (אוטוביוגרפיה – סיפור חיים שמחובר על ידי האיש המספר את חייו). לפנינו משהו פורץ דרך – מסילה חדשה בספרות (היו ניסיונות למצוא תקדימים לעניין). בתרבות הקלאסית שעסקנו בה עד עכשיו לא היה מקום לאוטוביוגרפיה, וזה משום שהתרבות הקלאסית מתאפיינת ברוח קולוקטיבית, שגוברת על האינדיווידואל – אין מקום ליחיד להביע את עצמו. אצל הרומאים יש התפתחות קצת יותר קרובה, משום שבסופו של דבר וורגליוס שייך למאה הראשונה לפני הספירה, אפשר להתחבר לאיניאס, קשה להתחבר לאודיפוס. במהלך העידן ההליניסטי מאות שישית-ראשונה לפני הספירה מתאפיין בכך שהמסגרת של הקריה-מדינה (למשל, אתונה) קרסה, ומה שמחליף את המדינה כמסגרת פוליטית הוא הממלכה (אפילו ממלכת החשמונאים – אשר להחשיבה כממלכה הלניסטית מני רבות). היחס אזרח-מדינה ונתין-ממלכה שונים. דווקא קץ הדמוקרטיה בעולם העתיק הצמיח את האינדווידואל – כבר לא היה אידיאל משותף של קריה חופשית. דווקא זה שאתה עבד למלך מפתח את האינדייווידואלית. הרודנות של הממלכות ההליניסטיות עשתה את זה. רק אז אפשר לחשוב על לכתוב כאינדיווידואל על החיים שלך. לפני זה, בדמוקרטיה העתיקה, אנשים התעניינו רק הרוח הקולקטיבית ולא במימד האינדוידואלי. היום אנחנו חיים תקופה מאד אינדיוודואליסטית, ואכישהוא הווידויים של אוגוסטינוס בתקופה רגישה כל כך ל"אני", זוכים לתהודה מחודשת. אנחנו בפוסט רומנטיקה מייחסים לכינוי אני המון חשיבות. פסקל, למשל, במאה ה-17 אמר שאני מתועב, כלומר- זה לא ברור מאליו ולא תמיד היה ככה.

יש שניסו להתייחס להגיגים של מרקוס אורליוס (מאה שניה, קיסר סטואיקן) כאוטוביוגרפיה, אבל זו טעות כי מדובר ברסיסי מחשבה ולא ברצף מחשבתי. אחרי אוגוסטינוס רבים התנסו בסוגה הזו, בראש הראשונה פילוסוף דובר צרפתית – ז'אן ז'אק רוסו שבאופו גלוי חיקה את ווידוי אוגוסטינוס – ואפילו העתיק את הכותרת ווידויים. התייחס לעצמו דרך הרובדים המביכים ביותר.

לסיכום - וידויים יצרו חידוש תרבותי עצום באופק התרבותי של שלהי העת העתיקה. אוטוביוגרפיה עוסקת באגו של היחיד והענקת חשיבות לסיפור של בנאדם בנאלי – ואכן, חיי האוגוסטינוס, לפני שהפך למנהיג היו די בנאליים, הסביבה בנאלית, נולד בעיירה שכוחת אל במזרח אלג'יריה "סוק אחרא'ס", לשעבר פגאסטה (כל השמות משוערים). זהו חידוש מוחלט בשםל העובדה שאוטוביוגרפיה שעוסקת באגו של היחיד לא התקבלה על הדעת לפני כן. כלומר, אוגוסטינוס למעשה מייסד סוגה חדשה לגמרי באופק התרבותי שלו.

3 משמעות הכותרת "וידויים"

אוגוסטינוס מתוודה. הוא מודה באשמתו, ואפילו מפריז בה. הוא הופף את עצמו לרשע, כאזר למעשה חטאיו קטנים, בנאליים – יניקה בגרגרנות משד אימו... כמו כל חוזר בתשובה, אוגוסטינוס קצת מפריז בהאשמה עצמית וצער על העבר. בכך הוא מאד דומה לאנשים בני ימינו שהופכים לראדיקליים בדת שלהם.

המשמעות של המילה וידויים בלטיניתconfessio -

משמעות מגוונת. בלטינית יש טשטוש גבולות בין שלוש קטגוריות, שקשורות רק בלטינית:

• טקס וידוי. הוידוי באותם ימים (נצרות קדומה) נעשה לאו דוקא מול הכומר מוודה, יכל להיעשות גם מול קהל המאמינים, נוצרים היו מתוודים הרבה על טריבונה ציבורית, שרידים למנהד המוזר הזה יש אצל הקלוויניסטים עד היום, שם מתוודים מול הקונגרגציה. הקתוליות שהתפתחה אחרי אוגוסטינוס ניסתה להסתיר את החטאים עי ידי ווידוי חסוי מול אב מוודה. הספר הזה ממלא את התפקיד של ווידוי פומבי, שלא נאמר בעל פה אלא הונצח על ידי כך שנכתב. זה טקס, אחד הטקסים החשובים של הנצרות, כלומר יש בספר מימד טקסי.
• הכרזת אמונה, או במילים אחרות "האני מאמין" שלו. בזמן הקריאה בטח הרגשנו שיעמום מסויים כאשר אוגוסטינוס מפסיק את הרצף הנרטיבי ומתחיל בדברי שבח לאל (אנחנו יכולים לדלג). מבחינת האקונומיה של היצירה, החילוף של הצד הנרטיבי והלירי (שבח, תפילה בבחינת שיר דתי) הכרזת האמונה לא פחות חשובה בעיני המחבר מאשר הכתבים הנרטיביים, וגם לזה קורים בלטינית וידוי. בשפות אירופאיות יש בלבול מכוון בין המילה שמציינת וידוי חטאים לבין הכרזת אמונה.
• הודיה. הכרה בחסדי האל – האיש מרגיש כאוד מוצל מאש – בזכות ההתערבות האקטיבית של ההשגחה האלוהית בחייו הוא נמלט מטעויותיו והפך להיות אדוק. כמו כל חוזר בתשובה הוא מביט לאחור על חייו ואומר "מה היה קורה אילו נשארתי באותו התלם של חטאי נעורי". זוהי הודיה במשמעות של תודה – על חסדי האל שגרמו לו להתנתק מחטאיו ולפתוח בדרך חדשה. אביעד קליינברד טרח לתרגם את המילה confessio כל פעם קצת אחרת, למונח המתאים.

בשביל אוגוסטינוס יש קשר בין שלוש המשמעויות, ולו רק בשל החפיפה במינוח.

הניסיון החלוצי לדבר על החטאים עורר פליאה בבני דורו של אוגוסטינוס, וגם בדורות הבאים. אחד מבני דורו טען שאוגוסטינוס כתב את הוידויים שלו כדי למנוע את פולחן האישיות שלו אחרי שהפך לבישוף מכובד. כלומר כבר אז התפלאו מעצם הניסיון לכתוב, ולא רק לומר את החטאים, והשאלה "למה" עלתה.

ארסמוס- ההומניסט הדגול של המאה ה-15. הולנדי, אחד האינטלקטואלים החשובים של הרנסנס, באירופה. ארסמוס עם הרוח האינטלקטואלית והפקנית שלו התייחס לוידויים כמהלך אפולוגטי. ארסמוס היה שקוע בספרויות הקלאסיות – קרא את קסנופון, יוספוס פלביוס... כל המצביאים שכותבים אפולוגטיקה, כדי להצדיק את מעשיהם, והוא חשב שאוגוסטוינוס הוא חלק מזה, אבל קשה להצדיק את ארסמוס, כי לא נראה שאוגוסטינוס היה צריך להצטדק לפני קהל שכל כך מכבד אותו.

סברה שלישית באשר לסיבה לכתיבת "וידויים", שאולי מושפעת מרוסו, שכותב על חטאיו ואפשר לראות שהוא חווה איזה תענוג מופוקפק מהעלאת חטאיו בזיכרונו – בזיכרון מעשה מפוקפק אך מהנה יש הנאה מסויימת <מי אמר נוירוני מראה?>, קשה להאשים את אוגוסטינוס בתענוג דומה אחרי הפיכת ליבו, אך ספקנותו של אסלנוב גורמת לו להעלות את האפשרות שאוגוסטינוס חש איזה רטט מענג כשנזכר בגניבת האגסים או ביקור בבית בושת, כמו זקן שנהנה מזיכרונות המעשים שהיה עושה פעם.

סברה רביעית – אולי יש משהו על גבול האקסהביוניזם בניסיון להזכיר את כל החטאים, כולל גניבת האגסים, (מעשה איום, ללא ספק... והוא מספר עליו בפרוטרוט). רוסו היה אקסהזיובניסט אמיתי – רוסו הראה את התחת שלו לכמה אנשים, וכיוון שרוסו לא הפך לבישוף, הוא נשאר בתודעת חוטא ובזבבה עם זה כך השוידויים שלו הרבה יותר עסיסיים. בכתיבה כל כך מפורטת של חטאים יש מעין התערטלות בציבור.

סברה חמישית – מוטיבציה חינוכית – עוד לפני החזרה בתשובה שלו, אוגוסטינוס היה פרופסור באומנות הרטוריקה, כלומר מרצה, ומתוקף כך הגיוני שאהב להטיף מוסר. יש כאן עניין של הטפת מוסר על ידי דוגמא אישית, אוי דרבון אחרים לעשות משהו דומה ולהתוודות על חטאיהם.

--> יש כאן פירושים מנוגדים, אפשר לבחור עם מה אנחנו מזדהים ולמה מתנגדים.

4 סגנון הכתיבה

הסגנון מתאפיין בשזירת כמה סוגי שיח – יש את הנרטיב ומשולבים בו דברי שבח לאל, על כך שהציל אותו והפנה אותו לדרך הנכונה. אפשר למצוא מכנה משותף בין שני סוגי השיח – גם כשהו מספר סיפור וגם כשהוא משבח את האל יש סוג של בומבסטיות – ניפוח, ייתכן שזה לא בא לידי ביטוי מלא בתרגום, מאד קשה להעביר את הנימה החגיגית והמנופחת שאוגוסטינוס מאמץ לשפה אחרת. קל לתאר שאדם שעסק כל חייו החילוניים באומנות הנאום והוראתה מאד קשור לטכניקות הרטוריות, למליצות – והוא לא נטש אותן גם כשנכנס לכנסייה בצורה פנאטית, הוא נשאר מיומן במליצות פואטיות ואפקטים רטוריים. (אוגוסטינוס חיבר בין הנצרות ואומנות הנאום).

עוד משהו, שמאפיין את התקופה – סוף העת העתיקה – סוף עידן, משהו שמתקשר לדקדנט מסויים. תקופות של שקיעה תרבותית נוטות להתאפיין באינפלציה של אפקטים רטוריים – בעידנים קלאסיים יש תחבולות מלאות עוצמה, וכשהן נשחקות צריך להגזים כדי ליצור אפקט. שלהי העת העתיקה היא תקופה עייפה, שבזבזה כבר את הכח האומנותי שלה. הסגנון המרוח הזה הוא סימן לאינפלציה הזאת, שדורשת ריבוי אפקטים כדי לתת אנרגיה. כדי להדגיש את האפקט הזה הוא נתן לנו שמונה ספרים – זה לא תמצית אלא משהו שזורם כנהר רחב שבו אי אפשר להבין לאיזה כיוון הוא זורם מרב שהוא איטי – כך אוגוסטינוס: יש לו את כל הזמן בעולם כשהוא כותב את הוידויים, ולכן הוא מאט את העלילה על ידי שיבוצי שבח לאל.

יש גם שיבוץ רב של ציטטות – הן מהתנך והן מהברית החשה, וזהגם גורם מעכב מסויין שיוצר שיח אינטר-טקסטואלי עם המורשת הנוצרית.

יש הרגשה שאוגוסטינוס כותב בקדחתנות מסויימת, בצורה כמעט מיוסרת, כאילו בכתיבתו הוא משקף את הייסורים של מצפונו האומלל, (אולי זה יותר בולט במקור הלטיני) ספר רביעי: “נשאתי איתי נשמה קרועה ומדממת" – זה מסביר מדוע פילוסוף כמו הגל קורא לנשמה הנוצרית נשמה מיוסרת, שאיבדה את התמימות של העידן הקלאסי שם היווני היה יכול להסתובב ערום באיצטדיון ולהרגיש חף מפשע. לעומת זה, הנשמה הנוצרית היא "נשמה קרועה ומדממת" שלא יכולה להגיע לאיזון פנימי. הסגנון הזה מעניק לאוגוסטינוס, מלבד הבומבסטיות, סוג של רטט, משום שזה משקף את הנשמה המיוסרת. זה מזכיר שבמילניום היו התראות על הגעת קבוצה של נוצרים שיבצעו התאבדות המונית – ושמם worried christians – והנוצריות המודאגת הזאת בטקסט הופכת אותו למראה של ייסורים פנימיים. תדמית זאת של אדם מיוסר לחלוטין מסתתרת מאחורי הכתיבה הנינוחה משהו, ולו רק בשל הזכרת חטאי העבר בהווה בו הוא בישוף מכובד. אוגוסטינוס מעלה את הניגוד בין שתי הרצונות בליבו בעיכוב לחזרתו בתשובה. עצם הזכרת הקריעה בין שתי רצונות מראה על האופן בו אוגוסטינוס ניהל את חייו גם אחרי השינוי – הוא אדם קרוע ומשוסע, לא מוצא מנוח. הרטט הזה הופך את היצירה הבומבסטית, של אימפריה שוקעת, למשהו יותר פרסונלי, ובכך פודה את הכתיבה הבומבסטית מהרוטינה שלה.

5 קטלוג החטאים

החטאים הם מאד עסיסיים משום שהם נראים כאנקדוטות, קטעים עסיסיים בחיי אדם בנאלי, שחדל להיות כזה. אולי האדם המוזר ביותר זאת ההדגשה בה הוא מתאר את גניבת האגסים בפרק 9, בספר השני. ההדגשה היא משום שהגניבה היתה גניבה לשמה – האגסים לא היו טעימים, לא היתה שום תועלת, והעובדה שהגניבה היתה לשווא (את רב האגסים זרקו לחזירים) היא שמטרידה את אוגוסטינוס יותר מכל. זה היה מעשה זדוני באופן מוחלט. העניין של חטא-חינם מכניס אותו לחרדה מסויימת. צריך להיות מאד מתוחכם כדי להמציא אגסים בכרם, כנראה שזה מעשה שהיה. שנים אחר כך רוסו מספר על הניסיון שלו לגנוב אגסים – יש כאן זיקה ספרותית, הוא כותב בעקבות אוגוסטינוס. [טנטן, תרבות פחות גבוהה – יש דמות של טייקון שמקבל זריקת אמת ומדבר על גניבת אגסים בילדותו]. זה סמל לחטא לשמו, וכמובן מהדהד לחטא אדם הקדמון, מה גם שאוגוסטינוס תמיד מנסה לחבר את החטאים עליהם הוא מדבר עם חטאים גנריים – חטאים של המין האנושי. הוא מנסה למעשה לראות את החטאים שלו כתופעה אנתרופולוגית (כמובן לא באופן מודע). זה בולט במיוחד כשהוא מדבר על חטאיו באופן עולל – הוא אומר שלא מחנכיו סיפרו לו על חטאיו, אלא המעקב שלו אחרי תינוקות אחרים. דרך הקולקטיב האנושי והא משתלב בחטא שהוא מכנה משותף לכל התינוקות האנושיים – שם יונקים בגרגרנות את שד הימנקות שלהם. חטא נוסף מהסוג הזה – חטא הקנאה, אוגוסטינוס ראה תינוק שמקנא בתינוק אחר שהמינקת הניקה.

כלומר, הוידוי מערב לא רק אותו כאדם המדבר בשם עצמו אלא את כל מי שעבר במסלול המשותף לאנושות, להיות ילד יונק ומקנא בילדים אחרים.

יש משהו נוסף מחריד – אחרי שהוא מדבר על חטאי הילדים, כיצד אפשר לדבר על ילד כחוטא? בתקופות אחרות זה הופך להיות אמירות מחרידות, אבל לאוגוסטינוס זה מאד הגיוני – הוא אומר שכל הילדים חוטאים משום שהם ירשו את חטא האדם הקדמון, וזה גורם לו לומר אמירה מחרידה שמערערת על פסוק מתוך האוונגליון, שבו נאמר שישו אמר למאמיניו לחכות לילדים כי הם יירשו מלכות השמים. אוגוסטינוס מוסיף שזה לא כי הם חפים מפשע אלא כי הם ענווים "כאשר אמרת (ישו) 'הניחו לילדים ואל תימנעון מבוא עיני כי לאלה מלכות שמים' הצבעת מלכינו על מידתם הקטנה של ילדים כסמל לענווה ולא על תמימותם של ילדים". הוא לא מקבל את העובדה שהילד תמים וחושב שהתינוק חוטא מהרגע שהוא מופיע בעולם. <מזכיר פירוש על "יצר לב האדם רע מנעוריו", שמסביר נעוריו לא כנעורים אלא כ'נעירה מהרחם', כלומר לידה> התפיסה הפסימית שרואה את האדם רע לא רק מנעוריו אלא מרגע הולדתו מאוזנת באיזה אופן על ידי חסדי האל שפודים את האדם מחטאיו. כל עניין החטאים שקשורים לזימה קבל הדגשה בספר השלישי כאשר אוגוסטינוס מתחרט על כך שהוא אהב את האהבה, כי האהבה לא היתה מיועדת לבורא עולם – הגום היחיד אליו אמורה להיות מופנית האהבה לפני אוגוסטינוס. אהבת האהבה מתועבת בעיני אוגוסטינוס כי הוא רואה אותה כהחמצת התכלית שאליה אמורה להיות מופנית האהבה בעיניו. הוא מתחרט על אהבה לשמה כאילו היא מטא חמור כמו ביטוי בבתי זונות.

6 זיקתו של אוגוסטינוס לתרבות הקלאסית

יש אזכורים של דידו ואינאס, אבל זה כבר לא למבחן.

פסיכולוגיה ופולטיקה - שיעור 5

שיעור 5

נדבר על סיטואציות פוליטיות שהיה בהם חלק לאנשי בריאות הנפש.

דיברנו על מרכיבי תפקיד של מטפלים בעלי נטיות פסיכואנליטיות.

דיברנו על המונח "מדינה טיפולית" שמרמז על הזווית הפנורמית של הנושא (?).

נפרט סכמה שמתארת את הפונקציות ברמת המקרו, הרמה הפנורמית, שאנשי בריאות הנפש ממלאים.

מושג חדש-

אפידמולוגיה- ענף ברפואה שעוסק בספירת גולגלות (או, בשפה מיליטנטית יותר – ספירת קרקפות). אפידמיה היא מגיפה, והכוונה במושג היא מניית מחלות וחלוקתן עפ"י מאפיינים שונים, ותפוצתן בחברה. בבריאות הנפש הכוונה היא לכך שתעשיית הפסיכולוגיה עוסקת בfabrication של מקרים. זה מונח מפוקפק – ממשיל לפס ייצור שכל תכליתו היא לייצר מקרים – cases. לא כל מי שמתוייג כבעל לקות נפשית כזאת או אחרת מקבל על עצמו את "על התורה" של הלקות הנפשית. [כמו האדם בבי"ח פסיכיאטרי שהצהיא שמקומו לא שם] - “סרבנות תיוג" היא תופעה נפוצה. הספרות עוסקת בכפיית אשפוז על אדם וממעיטה לחקור, אולי משום הקשיים "סרבנות תיוג".

אם נמשיך את המשל התעשייתי, נדבר על תפוקתה של המערכת.

התפוקה -

previlence – מספר המקרים הכולל שנמנים באוכלוסיה מסויימת,

incidence – מספר המקרים החדשים שמצטרפים בפרק זמן נתון (למשל, שנה).

צמד נוסף הוא הצמד treated & untreated cases.

נציב נתונים לגבי גודלה של המדינה הטיפולית (שאזרחיה הם הפציינטים). נצביע על תהליכי גדילה במספרם של בעלי המקצועות – היה זינוק דרסטי במחצית השניה של המאה העשרים.

השאלה של איתור המקרים היא שאלה קרדינלית, אך אנו עומדים בפני תעלומות באשר לשאלה מיהם האנשים שראוי לאבחן גם אם אינן מתייצבים בתחנות אליהן הם אמורים להגיע בחיפוש אחרי עזרה נפשית.

הגישה המנחה – הגישה ההבניינתית, הקונטקסטואלית מציבה את השאלה באור בעייתי, כי אפשר לומר שהחולה הוא בעיני המתבונן. ההסכמה בין שופטים היא נמוכה. הDSM הוא מעין מכבש שמנסה ליישר את ההדורים וליצור שפה בינלאומית.

שני ממצאים כלליים:

1. התפרסם בארה"ב דו"ח שסקר את אחוזי הפטור של אנשים שהגיעו ללשכת גיוס, מטעמים נפשיים, והשונות היתה עצומה – 20%-60%.
2. מחקר שבוצע בשנות ה-60 ע"י סוציולוג שריכז את נתוני המחקר שלו בספר בשם the midtown Manhatten study. (אותו סוציולוג חקר את העיירה גייל מטעם קולומביה). המחקר היה אמור לתת מענה לנושא של untreatd cases. הם בחרו חלק מסויים של מנהטן ובנו סקאלה שהייתה אמורה להעריך את בריאות הנפש של התושבים. השורה התחתונה של המחקר הצביעה על העובדה ש75% מתושבי הרובע סובלים מהפרעה נפשית בינונית וחמורה יותר (נבדקו כ-5000 אנשים). וזה לעומת 10 אחוז בלבד שפנו לתחנה לבריאות הנפש.

המגזרים שניתן להתבונן בהם במסגרת פנורמית קשורים לתפקידי בריאות הנפש בכל מערכת מוסדית-

מערכת ראשונה היא מערכת החינוך – כל מערכת שעוסקת בקידומן של אנשים צעירים לדרגות התפתחות גבוהה יותר – סוציאליזציה.

המערכת השניה היא מוסדות שעוסקות במעגל החיים (מזיקנה ועד מוות?), בכולם נמצא נציגים של בריאות הנפש.

המגזר הבא נקרא סטיה חברתית – מוסדות רפואה, שיקום, משטרה, בתי סוהר.

מגזר אחרון – עבודה, תעסוקה.

--> אנחנו רואים התרחבות של גבולות מהדינה הטיפולית לקראת סופה של המאה העשרים.

מרכיבי התפקיד -

בשיעור שעבר דיברנו על דמות בעלת קווים אוראקולרית, מצצינית, סמכותיים/ סמכותנים (הקרנה שמקנה להם כח ויוצרת בקרב קהל הניצודים תחושת אמון ונכונות להתמסרות – זה נכון לגבי כל המקצועות החופשיים), saintliness (ייחודי יותר לבעלי נטיות פסיכואנליטיות)*.

*משל ליחסי ההעברה – בכפר גלילי חי אדם שנכנסו לתוכו לגיון של שדים (התפיסה הדמונולוגית רווחה לאורך מאות שנים) והם חדרו לתוכו והוא נהג בשיגעון. גירשו אותו מהכפר והוא גר בבית הקברות. שמו היה לגיון. בהגיע ישוע שנחשב גם למרפא הוא התבקש לרפא את האדם, וכך עשה, באמצעות כך שגרם לכך שעדר חזירים דהר ליד אותו אדם והשדים זינקו מתוכו אל החזירים, החזירים נתקפו באמוק והחלו לדהור אל עבר ימת גינוסר, קפצו לתוכו, טבעו ואיתם נעלמו השדים. כל מיני כותבים משתמשים במשל הזה כשהם מדברים על העברה. המטפל הוא בן דמותם של החזירים (זה לא מקרה).

עוד רשימה של מאפייני תפקיד שכתבו אח ואחות בשם ברגינסקי בשנות ה-70, בספר מרתק בשם mainstream psychology. הם מונים כמה מרכיבי תפקיד שמשרתים את הפונקציות שממלאים אנשי המקצוע:

• moraliser – למרות עיקרון הנייטרליות, יש אלמנט של הקניית ערכים. כל מי שמנסה להשפיע על התנהגותו של הזולת מצוי בתוך מערכת ערכים.
• Medeator – פרגמטיסט, מעביר אינפורמציה ללקוח. מספק נתונים כדי שהלקוח יוכל לקבל החלטות. לאורך לימודינו כולנו מתפטמים בהרבה מאד אינפורמציה ויכולים להעביר לזולת מידע שליקטנו כדי שהוא יעשה בו שימוש.
• Healer- מאז שהטקסט נכתב המילה קיבלה משמעות מעט אחרת. בגדול, אנשים שמטרתם להקל על סבל הבריות ולבהיא אותם לרמת תפקוד גבוהה יותר.
• הפסיכולוג כטכנאי – הפסיכולוג ההתנהגותי הוא במובן מסויים טכנאי.
• הפסיכולוג כמדען.

הפונקציות שאנשי בריאות הנפש ממלאים -

• שימור הסטטוס קוו החברתי (מקור הביטוי סטטוס קוו – המצב ששרר לפני המלחמה. השימוש במונח קיבל תאוצה בשנות השישים, ורמז לממסד). חיזוקה של הקונפורמיות החברתית, לגרום לאנשים ללכת בתלם.
• שמן על גלגלי החברה הקפיטליסטית – תפקידי פסיכולוגים בייעוץ ארוגני, פיתוח ארגוני, הכוונה תעסוקתית...
• פיקוח חברתי – עיוק במצבים של סטייה חברתית ומנגנונים שמופקדים על אכיפת החק.
• שיפור איכות החיים – self help books – ספרות שמוקצה מחמת מיאוס בעינהם של אנשי המקצוע, “pop psychology” - ענף עצום. לא מיועד לאנשים שלוקים במשהו, בהכרח. בארה"ב בסיקסטיז צצו מתודות שאמורות לשפר את איכות החיים של אנשים (ולא לרפא אותם). המציאו את המונחים "מימוש עצמי", growth, גשטלט, התנועה למימוש הפוטנציאל האנושי, מרתונים... כל זה קיבל את הכותרת the third force (כשהשתיים הראשונים הם הביהביוריזם והפסיכואנליזה).

ב-1966 הוענקו 4,500 דוקטורטים בפסיכולוגיה קלינית. ב-1980 הוענקו 19,000 דוקטורטים בפסיכולוגיה קלינית. זינוק.

ג'רום פרנק ­ persuasion & healing – דן בהיכן מוצאים אנשי בריאות הנפש את עבודתם. הטענה – הביקוש אמור ליצור את ההיצע, אבל לפעמים יש תוחשה לא נוחה, אומר פרנק בציניות מסויימת, שההיצע יותר את הביקוש.

מכל מקום, ב-1975 היה איש מקצוע אחד על כל 10,000 תושבים. כעבור 20 שנה 2.5 אנשי מקצוע על כל 10,000 אנשים. אם מרחיבים את ההגדרה של בעל מקצוע מקבלים 1 על כל 250 תושבים. (מביא נתונים נוספים. היה גידול משמעותי).

עמרם קורא לזה "ייסודה של פסיכוקרטיה".

--

מכאן נמשיך למחרוזת של סיטואציות רוויות פוליטית שלאנשי בריאות הנפש היה בהם יד ורגל.

אנחנו נעבור עליהן לפי רצף של זמן. זה אינו זמן אבסטרקטי – הזמן מסמן את אקלים הדעות שבהן התרחש האירוע.

דיברנו על כמה סיטואציות, אני משמיטה אותן, מי שרוצה סיכום מלא מוזמן לפנות אלי.