פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 1

פסיכולוגיה ופוליטיקה בהקשרים קהילתיים ועכשויים:

מקצוע הפסיכולוגיה כמוקד להתבוננות, דיון וביקורת. לא נתייחחס לפסיכולוגיה כמדע אלא רק כמקצוע. 1954 – התכנסה וועידת הפסיכולוגים האמריקאים בקולורדו ושם הטביעו מונח שכולל שילוב בין הפסיכולוג המדען והפסיכולוג שעובד בשדה – the scientist practioner model.

מבנה הקורס:

חלק ראשון 5-6 מפגשים – מבוא קונספטואלי. מושגים שישמשו אותנו כדי להתוות רשת מושגית, לאו דווקא סדורה. מונחים אקלקטיים (כמו לקט שכחה ופאה! אני חשבתי שזה כמו collection) מעולם הסוציולוגיה. את זה הוא יתבל בדוגמאות ממקומות שונים ותקופות שונות – הרבה מהתקשורת, שהיא אמצעי ליצירת דימויים.

חלק שני – ניתוח סיטואציות בעלות משמעות פוליטית. יוצגו אירועים בעיקר ממציאות החיים הישראלית אך גם ממקומות אחרים. מדובר באירועים דינאמיים, שנמשכים, ומשולבים בהם פסיכולוגים בצורה כזאת או אחרת. (יש ענף ששמו פסיכולוגיה פוליטית והעוסקים בו משתדלים לשמור על נייטרליות ולא לחשוף את צפונות ליבם- value free=מנוער מכל זיקה ערכית, לעומת ההפך – value laden).

המונח בריאות נפשית mental health הוא מונח שנעסוק בו הרבה, והוא מונח ששגור מאד, על אף המשמעות המעורפלת שלו.

מקצועות העזרה – helping proffessions, מונח משובב לב לפסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים, קרימינולוגים קליניים, פסיכיאטרים. נעסוק בפרוץ האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, ההתנתקות, שלאנשי מקצוע היתה מעורבות מאד אינטנסיבית בהם. בהמשך נתעלם מהאבחנות בין המקצועות השונים, אם כי ברור שמי שקרוב לליבנו הם הפסיכולוגים הקליניים.

חלק שלישי – בריאות נפשית קהילתית. תחום לא כל כך מוכר. זה יהווה משל לתיזה המרכזית של הקורס – שפסיכולוגיה ופוליטיקה מוצאות את עצמן באותה מיטה – bed fellows . הרבה מהדברים יוצגו דרך הפריזמה האישית של המרצה, שלאו דווקא מקובלת על עמיתים. כאן ניגע בזרמים בפסיכולוגיה שפיכו בשנות השישים. מבחינת המרצה שנים אלו הם פרשת מים מבחינת תולדות בריאות הנפש. מכה של הפסיכולוגיה היא ארצות הברית, ושם התעוררו כיוונים מעניינים כמו פסיכולוגיה רדיקלית, פסיכולוגיה הומוניסטית ואנטי פסיכיאטריה.

דרישות הקורס

• חובת נוכחות.
• עבודת סיכום – 2 אופציות:

1. עבודה עצמית על אחד מהנושאים שיעלו בקורס
2. בחינת בית – כמה שאלות שנתבקש לענות על חלקן בבית ולהגיש בסוך הסמסטר. (זה מה שבד"כ עושים). הכתיבה תוכל להישען על כמה מקורות:

• מקראה – אפשר לקחת מחברים משנה שעברה, או להתפלל שינפיקו עותקים חדשים ביחידה לשירותי משרד.
• החומר שנאמר בקורס "דברי אלוהים חיים שיישמעו מפי...” ורצוי שיהוו בסיס להתייחסות בכתיבה.
• לימודינו בחוגים אחרים – פילוסופיה, ספרות אנגלית...
• ספרים שאנו קוראים
• עיתונות יומית
• כלי התקשורת למיניהם

נציג ציר שישמש אותנו בהרצאות, והוא עימות בין שתי פרספקטיבות: (הוא משוחד לאחת מהן, הראשונה):

1. פרספקטיבה קונטקסטואלית
2. פרספקטיבה שקרויה על שם המודל הרפואי medical model – לדעתו זה מודל שאמור להסביר אך ורק התנהגות אנושית, התנהגות שניתן לצפות בה (ם מחשבות כשהן באות לידי ביטוי הן התנהגות). הוא מדגיש את זה כי זה מתעמעם לפעמים.

ייחוס דיצפוזיציוני (אישיותי, מזגי) / ייחוס מצבי.

אלמנטים במודל הרפואי הקלאסי, שנבנה על הבילוגיה, (המרכיב המנטלי הוסף מאוחר יותר):

• דיאגנוזה – האדם נשוא המחלה סובל מסימפטומים, תסמינים.
• פתולוגיה – המחלה שמחוללת את הסימפטומים.
• האטיולוגיה – קבוצת הגורמים המחוללים את הפתולוגיה.
• מהלך המחלה – the course – המחלה "מתנהגת" באופנים מסויימים. פורצת, מתפתחת, מגיעה לשיאה או לסיומה.
• תרפיה – לאחר האבחון הרופא מכתיב את התרופה שאמורה להתגבר על המחלה.
• פרוגנוזה – מתוך ידיעת הגורמים הנ"ל צריך המומחה להיות מסוגל לנבא את אשר יקרה לאחר ההתערבות הרפואית.

בצד המודל הרפואי יש מושג סוציולוגי ושמו תפקיד החולה – the sick role או the patient role. תפקיד זה הוא תפקיד נרכש, וזוהי התנהגות חריגה (בעיני הסוציולוגים, לא הפסיכיאטרים). למשל- החולה לא יכול למלא את תפקידו (מקבל גימלים וכו') והוא נכנס לתוך תפקיד חדש והוא תפקיד החולה. אדם אינו חולה כל עוד לא הכריזו עליו ככזה, ואז הוא חייב לקיים מצוות שונות. החברה מקצה לחולה מסגרת מסוימת, יש לה ציפיות מסויימות מחולה. אם אתה לא מוכרז כחולה על ידי הגורם המוסמך אזי למרות שאתה יכול להציג סימפטומים של מחלה אינך חולה. החולה פטור מבדים מסויימים אך יש לו גם חובות – הוא חייב לנהוג עפ"י תכתיבי הרופא וחייב לרצות להירפא.

דבר מעניין לגבי מודל המחלה the disease model (המודל הרפואי) ותפקיד החולה היא תפיסה שמבוססת לשתיהן החל מתחילת המאה העשרים. בשנה בה ביקר פרויד בארה"ב יוסדה התנועה להיגיינה מנטלית the mental hygyne movement. יש קשר בין היגיינה והלכי רוח שנשבו באירופה וארה"ב בתקופה זו. (הייגן היא אלת הבריאות היונית). הסיסמא שתנועה זו טבעה היא מחלת נפש היא מחלה ככל מחלה אחרת וכל אחד יכול לחלות בה. הוא מתכוון להתווכח עם הסיסמא הזאת בהמשך לא מעט.

אנקדוטה שמטרתה להמחיש את הגישה המצבית:

המחלקה לפסיכולוגיה נוסדה ב-1956, והוא בן המחזור השלישי. בימים אלה המחלקה שכנה בגבעת רם והיתה חלק ממדעי הרוח. (צחוק הגורל, אולי היא תחזור לשם עכשיו כחלק ממדעי הטבע). היה איש, מר מזרחי, שהיה אחראי על כל מיני עניינים מנהליים לפני עידן המחשב, והוא היה מתעמר בסטודנטים בנימוס כביכול. למשל הוא היה יכול לומר לסטודנט רועד "אדוני, אתה משוגע ויש לי עדים". כעבור שנים הגיע המרצה לכפר שאול במסגרת הכשרתו כפסיכולוג כדי לגוש חוסים (או פציינטים, או חולי נפש...). הוא המתין לפציינט עליו הוא היה אמור 'לבצע את המעשה הטיפולי' ובעודו המתין הוא פגש את אותו מר מזרחי, והוקל לו. עד מהרה הועמד על טעותו – זו היתה טעות בזיהוי, בתיוג labeling של אותו אדם – הוא היה שם כי בא לאסוף את אשתו שעבדה כאחות שם :).

אבל הקונטקסט צבע את השקפתו בצבע מסויים. העניין הוא שלקונטקסט יש תפקיד בקיבוע זהותו של האדם כאדם לוקה בנפשו. פעם המילה היתה insane – סנוס, כמו סניטציה, ופירוש המילה בריאות. מילה אחרת היא lunatic, ומקורה הירח – הקדמונים האמינו שלירח יש השפעה על בני האדם.

בעבר היתה וועדה שתוך 4-5 דקות של ראיון קבעה אם אדם חולה נפש או לא (מצאו שלקראת שעת הפסקת הצהריים הזמן הלך והתקצר). הרעיון הוא שהצבתו של אדם בתפקיד החולה יכולות לנבוע מגורמים נסיבתיים (למשל – הפסקת הצהריים). יש לזה משמעות משפטית - המסוכנות של אדם היא מושא להתעניינות ולפסיקה של אנשי מקצוע – על מנת להחליט על כליאתו / אשפוזו של אדם במתקן פסיכיאטרי.

אחד המונחים החדשים הוא פגוע נפש, והוא מקהה במעט את הנימה הסטיגמטית (סטיגמה – מקור יווני, הטבעה של סימן על מצחו של עבד באמצעות ברזל מלובן).

הוא עובר לקרוא הצהרות כוונות של מגמות של פסיכולוגיה קלינית בוניברסיטאות השונות, ומדגים שהם די יהירים. גם רואים שנעדר המימד הקונטקסטואלי. זה משקף אוריינטציה מסויימת, קלינית מובהקת שהיא מאד personality centerd. <נראה כאילו כולם עושים את הטיית הייחוס הבסיסית!>

בניגוד לפסיכולוגיה, פוליטיקה אינה מקצוע שיש לו מסלול הסמכה רשמי, אך הוא יחבר בין השדות ויעמוד על מהושף והמפריד בינהם. הוא גם ינופף במושג יסודי לדעתו שהוא מושג המדיקליזציה – מושג מפתח שמגשר בין הפוליטיקה והפסיכולוגיה.

נקנח בשתי מובאות -

האחת, של עגנון מתמול שלשום. יש את יצחק, הגיבור שלו דין ודברים עם הקהילה החרדית וכנקמה / מהתלה הוא כתב על הכלב בדיו שלו ניתנת למחיקה את הביטוי 'הכלב משוגע' ושילח אותו בחוצות מאה שערים, ואנשים במאה שערים נבהלו, ברחו ובהמשך ניסו לרדוף אחריו. “וכי כל מה שכתוב מחוייבים אנו להאמין בו?"

ניתוח – משוגע הוא הלייבל שמישהו מטביע על זולתו. האנשים הקוראים את התווית הרשומה עליו אינם יודעים את האמת וחושבים שיש לגרשו מהשכונה. זה המשחק בין נושא הסטיגמה והסביבה.

השניה, מתוך ספר של פורקנר "בשכבי גוועת" (המקור באנגלית). "לפעמים אני לא בטוח למי יש יותר זכות לקבוע מי משוגע ומי לא... זה כאילו לא כל כך קובע מה האיש עושה אלא האופן בו אנשים חושבים עליו כשהוא עושה זאת".

נסיים בסיפור – לפני שנים רבות ישעיהו ליבוביץ נכח בהרצאה שלו, והוא חשש מתגובותיו שנטו להיות מאד חריפות. הוא עסק בפנומן הפסיכופיזי. ליבוביץ סיפר לו סיפור: היו לו כמה דוקטורטים, הוא נזכר במעשיה מימי לימודי הרפואה שלו, אז היו נהוגות הצגות קליניות של חולים, בנוכחות החולה. היה חולה סכיזופרן שישב בעת שהמרצה הציג אותו, ובסוף ההצגה פנה אליו המרצה ושאל אם הוא רוצה לומר משהו, והאדם אמר "האדם הנורמלי היחיד בחדר הזה הוא אני". ענה לו הרופא "ייתכן מאד, אבל אנחנו הרב". זה מלמד אותנו הרבה על תהליכי הגדרה ותיוג, בהם לרב יש משקל אדיר בקביעת דיאגנוזה רפואית. [למשל, ההומוסקסואליות היתה נחשבת למחלה בDSM עד 1973, אז בהשפעת קבוצת פסיכיאטרית הומוסקסואליים הוחלט שההומוסקסואליות איננה מחלה אלא הפרעה קשה].

תהליכים חברתיים - שבוע 15 (שיעור 13) קוגניציה תלויית הקשר

תהליכים חברתיים

06/05/2011

שבוע אחרון!

קוגניציה תלויית הקשר

ספציפית: תהליכי שלילה ומשמעותם.

תמונה: תמונה שהובילה לטענה שהנחיתה של אפולו 11 פוברקה, מכל מיני אינטרסים של ארה"ב שמפורטים במצגת.

עדויות: הדגל מתנופף ברוח – אין רוח על הירח, אין כוכבים בשמים, הצל בזווית הלא נכונה.

הטענה – גם אם לפני שנחשפנו למידע הזה היינו די בטוחים שהאדם כן נחת על הירח, אחרי שנחשפנו – נעריך שיש סיכוי יותר גבוה שתאוריית הקונספירציה נכונה.

המידע נשמע הגיונית והוא ישפיע על הדעה שלנו.

כאשר שפעת החזירים התחילה טען רופא שהנגיף סונטז במעבדה כחלק מלוחמה ביולוגית, שוב – בגלל אינטרסים של המדינות, חברות התרופות וכו'.

הוכחות – הצליחו לפתח חיסון ממש ממש מהר, וכו'

גם כאן – ניתקל בתיאורייה לה אין לנו מידע סותר, והיא תזיז את העמדה שלנו – אנחנו נביע אחוז יותר גבוה של תמיכה בתיאוריית הקונספירציה.

כל דבר שאנחנו נחשפים אליו – בצורה מודעת או לא, משפיע עלינו בכיוון המתאים.

(דוגמא טובה לכך היא בניסוי של ג'ון ברג – מי שמחזיק כוס קולה קרה יעריך אנשים קרים יותר מאשר מי שמחזיק כוס שתייה חמה.

יש לנו תהליכי קבלה ודחיה ספונטאניים – הכל תלוי בהקשר.

קבלה ספונטאנית –

אדם חסר הגנה וחסר אחריות?

דוגמאות:

אנשים שמקבלים מידע שמסומן לא נכון משתמשים בו בדיוק כמו אלה שמקבלים מידע ללא סימון.

אנשים שאומרים להם "ללא תופעות לוואי" נוטים לשכוח את ה"ללא".

אנשים נוטים לענות כן על שאלות.

זיכרון שווא – ניתן "להשתיל" אצל אדם זיכרון לא אמיתי.

נדבר על שלוש תהליכים: שלילה מוצלחת, שלילה מוצלחת מדי, שלילה ללא השקעת משאבים.

מה מעורר כאשר אנו מעבדים שלילה?

אומרים "אדם מסודר" – עולה לנו סכמת המסודר.

אומרים "אדם לא מסודר" – מה יעלה?

שתי תיאוריות?

1. מודל האיחוד - חושבים על איחוד של "לא" ו"מסודר" – אדם מבולגן – נזכור אח"כ שתיארו אדם מבולגן.
2. מוגל הסכימה פלוס תג – נחשוב על אדם מסודר פלוס סימון של לא – אנחנו למעשה חושבים על אדם מ-ס-ו-ד-ר!
   החשש הוא שלאורך זמן נאבד את התג ונישאר עם הסכמה (הלא נכונה!).

הספרות מציעה שאנחנו מקודדים בעיקר לפי סכמת פלוס תג.

דוגמאות:

• רחל גיורא – תוך כמה זמן מזהים מילים – אין הבדל בין חד ללא חד.
• Eye tracking – האם המשפט מתאר את איפה שהכוכב נמצא? ממצא: אם אומרים להם "לא בצפון" הם מסתכלים קודם לצפון.

• אימות - צריך לענות האם המשפט "הפלוס נמצא מעל הכוכב" “הפלוס לא נמצא מעל הכוכב" אמת או שקר. ממצא: כשהמשפט נכון אנשים מגיבים מהר יותר לאמת, וכשהוא לא נכון – אנשים מגיבים מהר יותר לשקר (הפעם הראשונה בה אנשים הגיבו מהר יותר לשקר). הסבר – סכמת הפלוס תג.

מהם האסוציאציות לבחור לא אמין? - שקרן, גנב וכו' (מודל האיחוד)

מהם האסוציאציות לבחור לא רומנטי? - עולות אסוציציות של בחור רומנטי, ושוללים אותן. (סכמה פלוס תג).
איך בוחרים מודל התייחסות?

אם יש סכמה בה יש את תכונת ה"לא" – נשתמש במודל האיחוד. אם אין – במודל בסכמה פלוס תג.

לקחו מילים ביפורליות - תכונות שאנשים מצאו להם בקלות מילה להפך (חכם – טיפש) ומילים יוניפולריות (רומנטי- לא רומנטי). לקחו דוגמאות שונות עם התאמה שונה לגעין, ואנשים היו צריכים להחליט עם המילה מתאימה או לא, ואיך אפשר לדעת. אנשים צריכים לקרוא תכונה של אדם ותומר כמה התאמה יש.

ניבוי – אנשים מגיבים מהר יותר לתואם מאשר ללא תואם.

אנשים יגיבו מהר יותר להתנהגות לא תואמת בסכמה פלוס תג (נגיד – רומנטי).

...

אם זה נכון זה צריך להתבטא גם בזיכרון.

אנשים זוכרים תכונות חיוביות בלי בעיה. איך הם זוכרים את השלילה (ובעיקר – מתי מאבדים את הלא?)-

ביפולרי זוכרים במובהק טוב יותר מהיוניפולרי, שם 38% מהאנשים איבדו את הלא. זה גם תלוי תכונה - “לא בטוחה בעצמה" - מתנהג כמו ביפולרי, יש לנו סכמה לזה. “חסר אחריות", למשל, שכחו הרבה יותר.

לגבי התנהגויות שליליות רבות אין מילה להפך – למשל "לא הטרדתי אותה מינית" – אין מילה ל"לא להטריד מינית" (“לא לקחתי אגורה לכיסי, לא לקחתי שוחד") ואנשים יאבדו את הלא – ויעלו להם, מעתה ולהאה, יחד עם תמונת הפוליטיקאי בעיתון הבוקר, אסוציאציות של הטרדה מינית. לא נעים – הלך על הפולטיקאי. עדיף שינקוט בגישה חיובית – למשל "מנסים לתפור לי תיק".

סכימה חיובית חלופית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק – אנחנו שואלים למה מישהו אמר את זה ככה, ולא ההפך – למשל: “הפרוצדורה אינה מסוכנת" – למה הוא לא אמר ש"הפרוצדורה בטוחה".

מחקר של רות ועמיתות:

ברומינג = ברומינציה דפרסיבית – אנשים שסובלים ממחשבות שליליות חוזרות ונשנות. ההשרעה: הם שוללים מידע בצורה שונה.

Negetion positive – חגי לא חכם – כולם עברו לטיפש, והגיבו מהר יותר לתכונות טיפשיות.

Negation negetive – חגי לא טיפש – אלו שסובלים מברודינג הגיבו שוב מהר יותר לתכונות שליליות – יש להם נגישות כרונית לסכמות שליליות.

במידע חיובי רגיל – חגי חכם - היו נגישות לסובלים מברודינג באותה מידה סכימות חיוביות ושליליות.

הערה לדיאגרמה: ציר y – כמה זמן לקח להגיב להתנהגות התואמת פחות הלא תואמת.

השימוש בסכימה אלטרנטיבית -

עם או בלי השלילה?

אמרו לאנשים בניסוי של מציאות מדומה שצריך לכייל את המערכת ולשם כך להחזיק איזה מכשיר.

אמרו לכל שליש משהו אחר, מדדו כמה המכשיר רעד.

• תזהר לא לשבור (כאן המכשיר רעד הכי הרבה)
• תחזיק יציב (המכשיר רעד בתנאי הזה הכי מעט)
• תזהר לא לשבור, תחזיק יציב

הסיפור עם תיאוריות קונספירציה הוא שקשה לנו לשלול אותן כי אין לנו הפך.

אליזבת' לופטהוס – false memories. למדנו על זה בכל שיעור אפשרי, מי שרוצה עוד פרטים – תריצו חיפוש בבלוג. ובאותה הזדמנות גם על H.M. ועל האיש שעבר לו עמוד דרך הגולגולת.

דוגמת מתלה המעילים – שאלו אנשים אם היה מתלה מעילים (לא היה) והם ענו שלא. כששאלו אותם שוב, אחרי הרבה זמן, אם היה מתלה – חלק כבר ענו שכן.

פסל אבסרקטי אדום –

שואלים: האם הפסל כחול? מחשבה: אומרים לא, וחושבים בראש "הפסל הוא אדום". בסתירה לכך (ולכל מה שידוע עד אז על זיכרון – שמאמץ קוגנטיבי כלשהוא משפר זיכרון).

מראים סרט של 8 דקות שכולל כל מיני אובייקטים.

שואלים רק עם דברים שהיו בדירה (על כל אובייקט, לא כמו בדוגמא, נבדק יחיד עונה רק פעם אחת) – 8 שאלות שהתשובה עליהם היא כן, ו-8 שהתשובה עליהם היא לא. במשך 20 דקות מבצעים מטלה אחרת. אח"כ שואלים שאלות על [אובייקטים שלא היו בדירה?]. מצאו שאם קודם שאלו על האובייקט (אוביקט ישן) והתשובה היתה כן – כמעט תמיד עונים נכון. אם קודם התשובה היתה "לא" פי 2 מהאנשים טעו ואמרו שהוא לא היה בדירה. ֿ

מסקנה – אם מכריחים אנשים לענות לא כשהתשובה נכונה, פוגעים בייצוג בזיכרון.

האם זוהי הטיית תגובה (קישרנו קודם פסל עם "לא")?

כדי לענות עשו ניסיון נוסף – מטלה של דימיון מודרך (ביקשו מהם לדמיין את האירוע). בחרו אירוע שבפיילוט מצאו שהוא מאד מוכר לסטודנטים – 59 משפטים.

אח"כ שאלו אותם שאלות על המאמר.

אח"כ ביקשו מהם לכתוב כמה שיותר פרטים מהאירוע שהם קראו, כדי לבדוק האם לענות "לא" ישפיע על הזיכרון. מצאו, שכאשר ענו כן זכרו 86% וכאשר ענו לא – 79% אחוזים – זהה לשלילה.

מסקנה זמנית – בזיכרון שווא אין ייצוג (של כדור פורח, למשל) בראש, אבל ההצעה יוצרת ייצוג, וה"לא" נשכח.

אם נשאל "האם על הכדור פורח היו פרחים" ניצור ייצוג חדש – ואז הייצוג כולו נפגע.

למה?

• או שיצרנו שני ייצוגים מתחרים והם פוגעים זה בזה.
• או ש"לא" עושה אינהיביציה.

שלילה כתהליך ספונטני

המודל שקיים לגבי עיבוד שלילה:

סכימה פלוס תג --> איחוד

ניסוי:

תמונה: מטריה פתוחה / סגורה

האם המטריה פתוחה?

יענו כן יותר מהר.

האם המטריה לא פתוחה?

אחרי 750 אלפיות שניה אנשים מגיבים עדין מהר יותר למטריה הפתוחה (כי האנשים קודם רואים מטריה פתוחה בראש כשואלים אותם?)

אחרי 1250 אלפיות שניה מגיבים מהר יותר למטריה הסגורה.

--> שלילה כתהליך קוגנטיבי. מקבלים מידע בניסוח חיובי ואז שוללים אותו.

(מבדילים – שלילה סמנטית, שלילה בתקשורת "לא נתקוף את איראן" “אין הסכם שלום" --> מיד אנחנו חושבים על "מה כן".

לעומת זאת אנחנו נדבר על מקרה בו אנחנו מבצעים שלילה – לא כי אומרים לנו לא, אלא מסיבה אחרת.)

השאלה היא - מתי יעלו לי ספונטנית אסוציאציות של שלילה? (למשל, כשאיש זר יעצור לי ביום גשום ויציע לי טרמפ – מיד יעלו אסוציציות של בריחה, שלא כמו אם זה יהיה השכן שלי- אז יעלו אסוציאציות חיוביות - אני אגיע הביתה מהר, יבשה, איזה כיף).

דוגמא נוספת – מייל עם "הצעה עיסקית" מ"נסיך ניגרי".

ניסוי:

רצו ליצור הקשר של אמון ושל אי אמון.

השתמשו בסטריאוטיפ – פנים עם עיניים צרות – אי אמון, עם עיניים פקוחות – אמון.

לא סמכו על הסטריאוטיפ – עשו "טריוויה" כדי לקשר אסוציאציות מתאימות – ליצור למידה אימפליציטית – עיניים צרות --> שקר --> אמון, ולהפך.

הניסוי –

• הראו פנים למשך שניה
• מילה ראשונה מופיעה מתחת לעיניים
• מילה שניה מופיעה מתחת לעיניים
• האם זה שם עצם או תואר?
• מילת המטרה תמיד זהה – זמני. מה שמתשתנה – האם המילה שמופיעה קודם תואמת (אירעי) או לא תואמת (קבוע).

תוצאות:

• פנים אמינים – מגיבים מהר יותר לזוג התואם
• פנים לא אמינים – מגיבים מהר יותר לזוג הלא תואם.

חזרו על הניסוי הרבה פעמים בכל מיני גרסאות – למשל עם אסוציאציות חופשיות שהוקלטו, ומישהו שלא מכיר את הניסוי שפט אם הן תואמות או לא.

אנחנו לרב צריכים להאמין במה שאנחנו רואים ולכן אנחנו מגיבים בהתאם, ולהפך – כאשר אנחנו חושדים אנחנו מגיבים לא בהתאם – והטענה היא שכאשר חושדים לוקח לנו יותר זמן (אבל אנחנו עוסקים בספונטני).

האם מדובר רק באסוציאציות או בתהליך חשיבה?

הטיה מפורסמות – הטיית האישוש – אנחנו מחפשים, מוצאים וזוכירם מידע שתואם את התפיסה שלנו (אדם מופנם – שואלים אותו שאלות מופנמות. דוגמא נוספת – wason selection task – מטלה שבה הרב המוחלט של האנשים טועים [ולא בוחרים נכון – ד ו-7] (כי הם מנסים לאושש (?)). בהשוואה – אם אומרים שרק מי שבן 19 יכול לשתות בירה, אז יבדקו רק את מי ששותה בירה, או בן 16, אבל לא את מי שבן 36 וחצי או שותה קולה).

חלק נוסף בניסוי:

“מטלת פילר" – יוצרים פריים של אי אמון – הרבה יותר אנשים בחרו את ה-7.

ע-ו-ד ניסוי!

השלמת סדרות -

נתנו לאנשים להשלים סדרות, ואז נתנו להם משוב, כדי לגלות את הכלל.

מצאו שאנשים כתבו רק סדרות שמאששות את הכלל שהם מאמינים בו, ולא סדרות שמפריכות. (למשל – 2-4-6- הכלל: הסדרה עולה!)

כאשר יצרו פריים של אי אמון, היה אחוז הרבה יותר גבוה של סדרות מפריכות (26% לעומת 7% בתנאי האמון).

כאשר ניתחו את התוצאות כך שמסמנים אדם "מפריך" אם הוא כתב לפחות סדרה אחת מפריכה, התוצאות עוד יותר קיצוניות.

מה שמדהים כאן זה שההשערות באות ממני – בהקשר כללי, לא ממוקד של אי אמון (אי אמון דיפוזי).

כאשר האי אמון ממוקד – אני עדיין בהתניית אישוש – אני אחשוד רק במה שמקור החשד מעלה, וזה בשונה מאי אמון דיפוזי.

Embodiment – אם במצב של אי אמון הקוגניציה שלנו הולכת הפוך, נצפה שלא יהיה האפקט.

יוצרים פריים של אמון או אי אמון (ע"י כך שמבקשים מאנשים להיזכר באירועי חיים שקשורים באמון או אי אמון).

תוצאות:

במצב של אמון – רפליקציה מלאה של האפקט.

במצב של אי אמון (למרות הערכה נכונה של הטמפרטורה!) - האפקט נעלם.

העובדה שבהקשר של אי אמון על הקוגניציה שלנו להיות אדפטיבית מעלים את האפקט.

חוסר אמון – הדברים הם לא כמו שהם נראים --> נחשוב בדחיה, לא קבלה --> נעלפ אפקט הפריים.

שלילה מתוקשרת – הולכים לסכמה ואז לסכמה ההפוכה, ולעומת זאת - כאשר אנחנו שוללים בעצמנו יותר נוטים ללכת ישר, ספונטנית, לסכמה האלטרנטיבית – כאשר זו קיימת.

המבחן:

משקל המבחן - 80% מהציון.

22 שאלות סגורות כפול 4.

6 שאלות נכון או לא נכון.

שאלות לראשה לפני המבחן עד ליום שלישי ה-21.6, והיא תענה בובץ אחד משותף לכולם. קובץ תשובות יפורסם ב-23.6. לפני כל מועד תתקיים שעת קבלה.

המבחן הוא על כל החומר – הרצאות וספר. יש חפיפה די רצינית. בכוונה ישאלו על שניהם – כדי שהמבן ישקף את האינטגרציה של שתי מקורות המידע.

האם צריך לדעת מי עשה איזה ניסוי? לא – מלבד שמות החוקרים שראשה תפרסם באתר. על דברים אחרים יפרטו יותר.

צריך לדעת מה נעשה בניסוי, מה המשמעות – לא מספרים מדוייקים.

תהליכים חברתיים - שבוע 15 (שיעור 13) קוגניציה תלויית הקשר

תהליכים חברתיים

06/05/2011

שבוע אחרון!

קוגניציה תלויית הקשר

ספציפית: תהליכי שלילה ומשמעותם.

תמונה: תמונה שהובילה לטענה שהנחיתה של אפולו 11 פוברקה, מכל מיני אינטרסים של ארה"ב שמפורטים במצגת.

עדויות: הדגל מתנופף ברוח – אין רוח על הירח, אין כוכבים בשמים, הצל בזווית הלא נכונה.

הטענה – גם אם לפני שנחשפנו למידע הזה היינו די בטוחים שהאדם כן נחת על הירח, אחרי שנחשפנו – נעריך שיש סיכוי יותר גבוה שתאוריית הקונספירציה נכונה.

המידע נשמע הגיונית והוא ישפיע על הדעה שלנו.

כאשר שפעת החזירים התחילה טען רופא שהנגיף סונטז במעבדה כחלק מלוחמה ביולוגית, שוב – בגלל אינטרסים של המדינות, חברות התרופות וכו'.

הוכחות – הצליחו לפתח חיסון ממש ממש מהר, וכו'

גם כאן – ניתקל בתיאורייה לה אין לנו מידע סותר, והיא תזיז את העמדה שלנו – אנחנו נביע אחוז יותר גבוה של תמיכה בתיאוריית הקונספירציה.

כל דבר שאנחנו נחשפים אליו – בצורה מודעת או לא, משפיע עלינו בכיוון המתאים.

(דוגמא טובה לכך היא בניסוי של ג'ון ברג – מי שמחזיק כוס קולה קרה יעריך אנשים קרים יותר מאשר מי שמחזיק כוס שתייה חמה.

יש לנו תהליכי קבלה ודחיה ספונטאניים – הכל תלוי בהקשר.

קבלה ספונטאנית –

אדם חסר הגנה וחסר אחריות?

דוגמאות:

אנשים שמקבלים מידע שמסומן לא נכון משתמשים בו בדיוק כמו אלה שמקבלים מידע ללא סימון.

אנשים שאומרים להם "ללא תופעות לוואי" נוטים לשכוח את ה"ללא".

אנשים נוטים לענות כן על שאלות.

זיכרון שווא – ניתן "להשתיל" אצל אדם זיכרון לא אמיתי.

נדבר על שלוש תהליכים: שלילה מוצלחת, שלילה מוצלחת מדי, שלילה ללא השקעת משאבים.

מה מעורר כאשר אנו מעבדים שלילה?

אומרים "אדם מסודר" – עולה לנו סכמת המסודר.

אומרים "אדם לא מסודר" – מה יעלה?

שתי תיאוריות?

1. מודל האיחוד - חושבים על איחוד של "לא" ו"מסודר" – אדם מבולגן – נזכור אח"כ שתיארו אדם מבולגן.
2. מוגל הסכימה פלוס תג – נחשוב על אדם מסודר פלוס סימון של לא – אנחנו למעשה חושבים על אדם מ-ס-ו-ד-ר!
   החשש הוא שלאורך זמן נאבד את התג ונישאר עם הסכמה (הלא נכונה!).

הספרות מציעה שאנחנו מקודדים בעיקר לפי סכמת פלוס תג.

דוגמאות:

• רחל גיורא – תוך כמה זמן מזהים מילים – אין הבדל בין חד ללא חד.
• Eye tracking – האם המשפט מתאר את איפה שהכוכב נמצא? ממצא: אם אומרים להם "לא בצפון" הם מסתכלים קודם לצפון.

• אימות - צריך לענות האם המשפט "הפלוס נמצא מעל הכוכב" “הפלוס לא נמצא מעל הכוכב" אמת או שקר. ממצא: כשהמשפט נכון אנשים מגיבים מהר יותר לאמת, וכשהוא לא נכון – אנשים מגיבים מהר יותר לשקר (הפעם הראשונה בה אנשים הגיבו מהר יותר לשקר). הסבר – סכמת הפלוס תג.

מהם האסוציאציות לבחור לא אמין? - שקרן, גנב וכו' (מודל האיחוד)

מהם האסוציאציות לבחור לא רומנטי? - עולות אסוציציות של בחור רומנטי, ושוללים אותן. (סכמה פלוס תג).
איך בוחרים מודל התייחסות?

אם יש סכמה בה יש את תכונת ה"לא" – נשתמש במודל האיחוד. אם אין – במודל בסכמה פלוס תג.

לקחו מילים ביפורליות - תכונות שאנשים מצאו להם בקלות מילה להפך (חכם – טיפש) ומילים יוניפולריות (רומנטי- לא רומנטי). לקחו דוגמאות שונות עם התאמה שונה לגעין, ואנשים היו צריכים להחליט עם המילה מתאימה או לא, ואיך אפשר לדעת. אנשים צריכים לקרוא תכונה של אדם ותומר כמה התאמה יש.

ניבוי – אנשים מגיבים מהר יותר לתואם מאשר ללא תואם.

אנשים יגיבו מהר יותר להתנהגות לא תואמת בסכמה פלוס תג (נגיד – רומנטי).

...

אם זה נכון זה צריך להתבטא גם בזיכרון.

אנשים זוכרים תכונות חיוביות בלי בעיה. איך הם זוכרים את השלילה (ובעיקר – מתי מאבדים את הלא?)-

ביפולרי זוכרים במובהק טוב יותר מהיוניפולרי, שם 38% מהאנשים איבדו את הלא. זה גם תלוי תכונה - “לא בטוחה בעצמה" - מתנהג כמו ביפולרי, יש לנו סכמה לזה. “חסר אחריות", למשל, שכחו הרבה יותר.

לגבי התנהגויות שליליות רבות אין מילה להפך – למשל "לא הטרדתי אותה מינית" – אין מילה ל"לא להטריד מינית" (“לא לקחתי אגורה לכיסי, לא לקחתי שוחד") ואנשים יאבדו את הלא – ויעלו להם, מעתה ולהאה, יחד עם תמונת הפוליטיקאי בעיתון הבוקר, אסוציאציות של הטרדה מינית. לא נעים – הלך על הפולטיקאי. עדיף שינקוט בגישה חיובית – למשל "מנסים לתפור לי תיק".

סכימה חיובית חלופית היא תנאי הכרחי אך לא מספיק – אנחנו שואלים למה מישהו אמר את זה ככה, ולא ההפך – למשל: “הפרוצדורה אינה מסוכנת" – למה הוא לא אמר ש"הפרוצדורה בטוחה".

מחקר של רות ועמיתות:

ברומינג = ברומינציה דפרסיבית – אנשים שסובלים ממחשבות שליליות חוזרות ונשנות. ההשרעה: הם שוללים מידע בצורה שונה.

Negetion positive – חגי לא חכם – כולם עברו לטיפש, והגיבו מהר יותר לתכונות טיפשיות.

Negation negetive – חגי לא טיפש – אלו שסובלים מברודינג הגיבו שוב מהר יותר לתכונות שליליות – יש להם נגישות כרונית לסכמות שליליות.

במידע חיובי רגיל – חגי חכם - היו נגישות לסובלים מברודינג באותה מידה סכימות חיוביות ושליליות.

הערה לדיאגרמה: ציר y – כמה זמן לקח להגיב להתנהגות התואמת פחות הלא תואמת.

השימוש בסכימה אלטרנטיבית -

עם או בלי השלילה?

אמרו לאנשים בניסוי של מציאות מדומה שצריך לכייל את המערכת ולשם כך להחזיק איזה מכשיר.

אמרו לכל שליש משהו אחר, מדדו כמה המכשיר רעד.

• תזהר לא לשבור (כאן המכשיר רעד הכי הרבה)
• תחזיק יציב (המכשיר רעד בתנאי הזה הכי מעט)
• תזהר לא לשבור, תחזיק יציב

הסיפור עם תיאוריות קונספירציה הוא שקשה לנו לשלול אותן כי אין לנו הפך.

אליזבת' לופטהוס – false memories. למדנו על זה בכל שיעור אפשרי, מי שרוצה עוד פרטים – תריצו חיפוש בבלוג. ובאותה הזדמנות גם על H.M. ועל האיש שעבר לו עמוד דרך הגולגולת.

דוגמת מתלה המעילים – שאלו אנשים אם היה מתלה מעילים (לא היה) והם ענו שלא. כששאלו אותם שוב, אחרי הרבה זמן, אם היה מתלה – חלק כבר ענו שכן.

פסל אבסרקטי אדום –

שואלים: האם הפסל כחול? מחשבה: אומרים לא, וחושבים בראש "הפסל הוא אדום". בסתירה לכך (ולכל מה שידוע עד אז על זיכרון – שמאמץ קוגנטיבי כלשהוא משפר זיכרון).

מראים סרט של 8 דקות שכולל כל מיני אובייקטים.

שואלים רק עם דברים שהיו בדירה (על כל אובייקט, לא כמו בדוגמא, נבדק יחיד עונה רק פעם אחת) – 8 שאלות שהתשובה עליהם היא כן, ו-8 שהתשובה עליהם היא לא. במשך 20 דקות מבצעים מטלה אחרת. אח"כ שואלים שאלות על [אובייקטים שלא היו בדירה?]. מצאו שאם קודם שאלו על האובייקט (אוביקט ישן) והתשובה היתה כן – כמעט תמיד עונים נכון. אם קודם התשובה היתה "לא" פי 2 מהאנשים טעו ואמרו שהוא לא היה בדירה. ֿ

מסקנה – אם מכריחים אנשים לענות לא כשהתשובה נכונה, פוגעים בייצוג בזיכרון.

האם זוהי הטיית תגובה (קישרנו קודם פסל עם "לא")?

כדי לענות עשו ניסיון נוסף – מטלה של דימיון מודרך (ביקשו מהם לדמיין את האירוע). בחרו אירוע שבפיילוט מצאו שהוא מאד מוכר לסטודנטים – 59 משפטים.

אח"כ שאלו אותם שאלות על המאמר.

אח"כ ביקשו מהם לכתוב כמה שיותר פרטים מהאירוע שהם קראו, כדי לבדוק האם לענות "לא" ישפיע על הזיכרון. מצאו, שכאשר ענו כן זכרו 86% וכאשר ענו לא – 79% אחוזים – זהה לשלילה.

מסקנה זמנית – בזיכרון שווא אין ייצוג (של כדור פורח, למשל) בראש, אבל ההצעה יוצרת ייצוג, וה"לא" נשכח.

אם נשאל "האם על הכדור פורח היו פרחים" ניצור ייצוג חדש – ואז הייצוג כולו נפגע.

למה?

• או שיצרנו שני ייצוגים מתחרים והם פוגעים זה בזה.
• או ש"לא" עושה אינהיביציה.

שלילה כתהליך ספונטני

המודל שקיים לגבי עיבוד שלילה:

סכימה פלוס תג --> איחוד

ניסוי:

תמונה: מטריה פתוחה / סגורה

האם המטריה פתוחה?

יענו כן יותר מהר.

האם המטריה לא פתוחה?

אחרי 750 אלפיות שניה אנשים מגיבים עדין מהר יותר למטריה הפתוחה (כי האנשים קודם רואים מטריה פתוחה בראש כשואלים אותם?)

אחרי 1250 אלפיות שניה מגיבים מהר יותר למטריה הסגורה.

--> שלילה כתהליך קוגנטיבי. מקבלים מידע בניסוח חיובי ואז שוללים אותו.

(מבדילים – שלילה סמנטית, שלילה בתקשורת "לא נתקוף את איראן" “אין הסכם שלום" --> מיד אנחנו חושבים על "מה כן".

לעומת זאת אנחנו נדבר על מקרה בו אנחנו מבצעים שלילה – לא כי אומרים לנו לא, אלא מסיבה אחרת.)

השאלה היא - מתי יעלו לי ספונטנית אסוציאציות של שלילה? (למשל, כשאיש זר יעצור לי ביום גשום ויציע לי טרמפ – מיד יעלו אסוציציות של בריחה, שלא כמו אם זה יהיה השכן שלי- אז יעלו אסוציאציות חיוביות - אני אגיע הביתה מהר, יבשה, איזה כיף).

דוגמא נוספת – מייל עם "הצעה עיסקית" מ"נסיך ניגרי".

ניסוי:

רצו ליצור הקשר של אמון ושל אי אמון.

השתמשו בסטריאוטיפ – פנים עם עיניים צרות – אי אמון, עם עיניים פקוחות – אמון.

לא סמכו על הסטריאוטיפ – עשו "טריוויה" כדי לקשר אסוציאציות מתאימות – ליצור למידה אימפליציטית – עיניים צרות --> שקר --> אמון, ולהפך.

הניסוי –

• הראו פנים למשך שניה
• מילה ראשונה מופיעה מתחת לעיניים
• מילה שניה מופיעה מתחת לעיניים
• האם זה שם עצם או תואר?
• מילת המטרה תמיד זהה – זמני. מה שמתשתנה – האם המילה שמופיעה קודם תואמת (אירעי) או לא תואמת (קבוע).

תוצאות:

• פנים אמינים – מגיבים מהר יותר לזוג התואם
• פנים לא אמינים – מגיבים מהר יותר לזוג הלא תואם.

חזרו על הניסוי הרבה פעמים בכל מיני גרסאות – למשל עם אסוציאציות חופשיות שהוקלטו, ומישהו שלא מכיר את הניסוי שפט אם הן תואמות או לא.

אנחנו לרב צריכים להאמין במה שאנחנו רואים ולכן אנחנו מגיבים בהתאם, ולהפך – כאשר אנחנו חושדים אנחנו מגיבים לא בהתאם – והטענה היא שכאשר חושדים לוקח לנו יותר זמן (אבל אנחנו עוסקים בספונטני).

האם מדובר רק באסוציאציות או בתהליך חשיבה?

הטיה מפורסמות – הטיית האישוש – אנחנו מחפשים, מוצאים וזוכירם מידע שתואם את התפיסה שלנו (אדם מופנם – שואלים אותו שאלות מופנמות. דוגמא נוספת – wason selection task – מטלה שבה הרב המוחלט של האנשים טועים [ולא בוחרים נכון – ד ו-7] (כי הם מנסים לאושש (?)). בהשוואה – אם אומרים שרק מי שבן 19 יכול לשתות בירה, אז יבדקו רק את מי ששותה בירה, או בן 16, אבל לא את מי שבן 36 וחצי או שותה קולה).

חלק נוסף בניסוי:

“מטלת פילר" – יוצרים פריים של אי אמון – הרבה יותר אנשים בחרו את ה-7.

ע-ו-ד ניסוי!

השלמת סדרות -

נתנו לאנשים להשלים סדרות, ואז נתנו להם משוב, כדי לגלות את הכלל.

מצאו שאנשים כתבו רק סדרות שמאששות את הכלל שהם מאמינים בו, ולא סדרות שמפריכות. (למשל – 2-4-6- הכלל: הסדרה עולה!)

כאשר יצרו פריים של אי אמון, היה אחוז הרבה יותר גבוה של סדרות מפריכות (26% לעומת 7% בתנאי האמון).

כאשר ניתחו את התוצאות כך שמסמנים אדם "מפריך" אם הוא כתב לפחות סדרה אחת מפריכה, התוצאות עוד יותר קיצוניות.

מה שמדהים כאן זה שההשערות באות ממני – בהקשר כללי, לא ממוקד של אי אמון (אי אמון דיפוזי).

כאשר האי אמון ממוקד – אני עדיין בהתניית אישוש – אני אחשוד רק במה שמקור החשד מעלה, וזה בשונה מאי אמון דיפוזי.

Embodiment – אם במצב של אי אמון הקוגניציה שלנו הולכת הפוך, נצפה שלא יהיה האפקט.

יוצרים פריים של אמון או אי אמון (ע"י כך שמבקשים מאנשים להיזכר באירועי חיים שקשורים באמון או אי אמון).

תוצאות:

במצב של אמון – רפליקציה מלאה של האפקט.

במצב של אי אמון (למרות הערכה נכונה של הטמפרטורה!) - האפקט נעלם.

העובדה שבהקשר של אי אמון על הקוגניציה שלנו להיות אדפטיבית מעלים את האפקט.

חוסר אמון – הדברים הם לא כמו שהם נראים --> נחשוב בדחיה, לא קבלה --> נעלפ אפקט הפריים.

שלילה מתוקשרת – הולכים לסכמה ואז לסכמה ההפוכה, ולעומת זאת - כאשר אנחנו שוללים בעצמנו יותר נוטים ללכת ישר, ספונטנית, לסכמה האלטרנטיבית – כאשר זו קיימת.

המבחן:

משקל המבחן - 80% מהציון.

22 שאלות סגורות כפול 4.

6 שאלות נכון או לא נכון.

שאלות לראשה לפני המבחן עד ליום שלישי ה-21.6, והיא תענה בובץ אחד משותף לכולם. קובץ תשובות יפורסם ב-23.6. לפני כל מועד תתקיים שעת קבלה.

המבחן הוא על כל החומר – הרצאות וספר. יש חפיפה די רצינית. בכוונה ישאלו על שניהם – כדי שהמבן ישקף את האינטגרציה של שתי מקורות המידע.

האם צריך לדעת מי עשה איזה ניסוי? לא – מלבד שמות החוקרים שראשה תפרסם באתר. על דברים אחרים יפרטו יותר.

צריך לדעת מה נעשה בניסוי, מה המשמעות – לא מספרים מדוייקים.