פסיכוביולוגיה - שבוע 11

תודה לענבל על הסיכום :)

שיעור 10

המשך סכיזופרניה...

בסכיזופרניה יש ליקוי קוגניטיבי שנראה בד"כ בגיל ההתבגרות גם אצל גברים וגם אצל נשים. בגל זה יש התפרצות ראשונה של מחלת הסכיזפרניה. בגיל זה יש התפרצות הורמונים. אצל סכיזופרנים יש ירידה בנפח המוח (בד"כ אצל אנשים בריאים יש גדילה) סוברים שזה בשל הורמונים. החדרים גדלים יש התנוונות של אזורים מכזיים כגון אונות הקודקוד, הרכה.

מחקרי CT  ו- MRI .

מחקר הדמיה: פעילות ירודה של הקורטקס הקדם מצחי בסכיזופרניה

מה גורם לתפקוד הירוד של אונות המצח בסכיזופרניה?

קורטקס קדם- מצחי גבי צדי

אזור טגמנטום גחוני VTA

גרעין האקומבנס (שנמצא באמיגדלה).

קורטקס פרה פרונטלי שולח גלוטמט לVTA ו- הVTA שופך דופמין לקורטקס הקדם מוחי והם מדברים בינהם בשביל להבין רעיון (הצופן צהוב או ירוק) כשהם עולים על הצופן הם שולחים מסר לאקובס. בתוך ה VTA יש אינטרנוירונים המפרישים GABA  התאים הקטנים הללו מונעים הפרשת דופמין לאקומבנס. כשמפסיקים את הפרשת הגלוטמט העיכוב של הדופמין מפסיק ומתחיל להפריש דופמין אל האקומבנס ובכך מחזק את ההחלטה (הצופן הוא צהוב) טוענים שכך עובד כל תהליך קבלת החלטות שלנו.

במוח של חולה סכיזופרניה הקורטקס הפרה פרונטלי יורד בפעילות ואז הוא מפריש פחות גלוטמט. ה- VTA   מוריד את הפרשת הדופמין ומכאן ה הfeedback מהקורטקס הפרה פרונטלי- יורד. כשסכיזופרן מנסה לעלות על צופן (לקלוט ולאבד מידע) היכולת שלו יורדת ויורדת. הגלוטמט שעיקב את הדופמין לגרעין האקומבנס כעט כבר לא מונע ובין ה-VTA  לאקומבנס עולה הפרשת הדופמין ואז מתחיל יותר מחשבות מוזרות ולא הגיוניות ע"י האקומבנס. ההיגיון והתכנון יורד בעקבות ירידת הVTA   והקורטקס הפרה פרונטלי. כשאומרים שאצל סכיזופרנים יש יותר דופמין מתכוונים  ספציפיט למסלול שבין ה- VTA  ובין האקומבנס, בין הVTA   לקורטקס הפרה פרונטלי הדופמין יותר.

כיצד מצליחים בתרופות הלא טיפוסיות לטפל בסימפטומים החיוביים והשליליים?

הן משמשות כאגוניסט חלקי (partial agonist) הן  נקשרות לתעלות דופמין ומפעילות אותן פחות מהדופמין הרגיל היה מפעיל. פותחות אותו לחצי מהגודל שלו. במקומות שיש עודף דופמין באקומבנס הן משמשות כאנטגוניסט . במקום שיש מחסור כמו הקורטקס הפרה פרונטלי הן משמשות כאגוניסט.

תרופות אלו הן מאוד מאוד יעילות אך כמובן גם להן תופעות לוואי.

הפרעות אפקטיביות (רגשיות)

בעיקר מחלת הדיכאון.

דיכאון חד-קוטבי (דפרסיה) סימפטומים (עצב וקדרות באופן יוצא דופן)

לעיתים דווקא בזמן הטיפול המצב יותר מסוכן משום שתוך כדי הטיפול עולה להם המוטיבציה לפעול אך עדיין יש להם מחשבות אובדניות ואז יש להם כוח לפעול ולנסות להתאבד

דיכאון דו קוטבי (מניה דפרסיה)- תנודות בין אפיזודות של דיכאון של מאניה (תחושת התרגשות ואופוריה חזקים ולא מציאותיים). אפיזודות המניה נמשכות ימים עד חודשים ותקופות הדיכאון ארוכות פי 3 מהאפיזודה המנית.

דיכאון יוניפולארי- מחלה מאוד נפוצה 6-20% במערב חולים בדיכאון. נשים הן בעלות סיכון כפול לחלות בדיכאון ביחס לגברים.

יש לנשים סיכוי פי 3 גדול לחולת בדיכאון.

התקף דיכאון נמשך בין 4-12 חודשים (ללא טיפול)

הגיל הממוצע להתפרצות המחלה: 30.

שיעור ניסיונות התאבדות בדיכאון 15.9% ובמניה דיפרסיה 29.5%. בד"כ יש יותר ניסיונות התאבדות אצל נשים וגברים יותר מצליחים להתאבד (אולי בגלל שגברים יותר אגרסיבים או יותר נגישים לנשק חם).

סימפטומים:

חוסר ערך עצמי תחושה שזה לא ישנה לעולם אם הם לא היו קיימים, רגשות אשם גדולים מנשוא, חוסר אנרגיה, תנועה ודיבור איטיים, התפרצויות בכי ללא סיבה, אנהדוניה- חוסר יכולת להינות, חוסר תשוקה מינית, בעיות שינה, בעיות בתפקודי הגוף, עצירות.

תורשתיות:

הסתברות גבוהה פי 10 של קרובים לחולים דכאוניים לחלות בדיכאון בהשוואה לאלה שאין להם קרובים חולים.

תאומים מונוזיגוטיים (זהים) אם אח אחד דכאוני ההסתברות שהשני יהיה דכאוני הוא 69% בתאומים דיזיגוטיים יש הסתברות של 13%. יש קשר גנטי!!! עוד לא מצאו איזשהו גן.

גורמים מוחיים:

נ"ט בעייתיים:

סרוטונין ונוירואדרנלין:

רמה נמוכה של סרוטונין ונוירואדרנלין עשויה להוביל לדיכאון.

השערת המונואמינים

רספין- תרופה הנכנסת לכפתור הטרמינל עם מונואמינים ויוצר חור בואסיקולות. הואסיקולה שבה יש מונואמינים מתרוקנת  ואז כשהוסיקולה מופרשת המונואמינים לא מופרשים. מוריד את רמת הדופמין יעילה מאוד לסכיזופרנים. אך חולי סכיזופרניה שקיבלו כמויות גדולות של רספין חלו בדיכאון. ולכן הובן שיש קשר בין המונואמינים לדיכאון.

תפקיד הסרוטונין בדיכאון:

אנשים שהתאבדו רמת ה5-HIAA  (תוצר פירוק של סירוטונין המראה על רמת סרוטונין) הייתה מאוד נמוכה ביחס לרגילים.

בדקו דיכאוניים ובדקו 5-HIAA  . 20% מהדיכאוניים שהיו עם רמה נמוכה (מתחת לחציון של הרמות השונות של סך הדכאוניים במדגם) לבסוף התאבדו.

אנשים נורמאליים עם רמות 5HIAA  נמוכות הם בעלי שכיחות גבוהה יותר לקרובי משפחה דכאוניים.

(בננות הם טיפול מעולה אנטידכאוני משום שיש בו רמות גבוהות של סרוטונין).

מחקר- נוהל דילדול טריפטופן (אפריקורסר, חומצה אמינית שממנה נוצר סרוטונין). לקחו אנשים בריאים חלקם עם קרובי משפחה דיכאוניים וחלקם לא.  עשו להם דיאטה למאכלים ללא טריפטופין. אנשים ללא קרובי משפחה דיכאוניים לא פיתחו דיכאון, אנשים עם קרובי משפחה דיכאוניים פיתחו ברמה הרבה יותר גבוהה דיכאון. כלומר ירידה בסרוטונין הוא טריגר אך לא הגורם צריך איזשהי נטייה ראשונית.

נמצא כי אצל אנשים דיכאוניים יש ירידה בגודל של ההיפוקמפוס. בהיפוקמפוס יש חומר הנקרא BDNF  מחסור ב-BDNF   גורם נוירוטרופי האחראי על הישרדות הנוירונים ויצירת קשרים עצביים ומונע אפופטוזה.

חוסר ב BDNF גורם לדיכאון.

אזור נוסף: איזור האמיגדלה: בFMRI  גילו כי האמיגדלה פעיל יותר אצל דיכאוניים וככל שהדיכאון גדול יותר פעילות האמיגדלה גדלה.

sub genual ACC- אזור הקורטקס הפרונטאלי מדיאלי. נמצא שהוא פעיל פחות אצל אנשים בדיכאון וקטן יותר.

סרוטונין טרנספורטר-

ישנן 2 אללים לגן המקודד לנשאי סרוטונין לאנשים עם עלל קצר אחד לפחות של סרוטונין טרנספורטר יש סיכוי גבוהה יותר לפתח דיכאון. מצאו כי אנשים שעברו חוויה קשה בחיים אם יש להם עלל קצר תהיה להם נטייה הרבה יותר גבוהה לפתח דיכאון. וגם עלייה דרסטית בניסיונות התאבדות. אנשים עם עלל קצר יותר יהיה להם פחות סרוטונין טרנספורטר ואז הסרוטונין יהיה יותר זמן בסינפסה-אז איך זה מסתדר? בשלב האוברי הסרוטנין טרנספורטר מאוד חשוב משום שהאמיגדלה חייבת סרוטונין בכדי לפתח אזור זה באובר. ברגע שברמה הגנטית יש פחות סרוטונין האמיגדלה לא מתפתח כמו שצריך וגם הsub genual ACC (בקורטקס הפרה פרונטלי) לכן אח"כ זה שיש יותר מידי סרוטונין בסינפסה זה כבר לא עוזר משום שמראש אזורים אלו לא התפתחו כמו שצריך.

קיים קשר בין האמיגדלה לקורטקס הפרה פרונטלי. האמיגדלה מפעילה את הSgACC   והACC  Dorsal  מדכא את האמיגדלה.  אנשים עם עלל יותר קצר: הקשרים יותר חלשים האמיגדלה מפעילה את הSgACC בעוצמה יותר נמוכה והפידבק לאמיגדלה יותר חלש או מגיע באיחור ואז לא מרגיעים את האמיגדלה אז כל אירוע מפחיד מפעיל את האמיגדלה והם נכנסים למצב של חרדה ומתח ואין מה שירגיע את האמיגדלה. קורה כשיש או 2 או 1 עליים קצרים לסרוטונין טרנספורטר.

טיפולים בדיכאון:

עד שנות ה-20 לא היו תרופות לדיכאון בכלל.

-איפרוניאזיד (MAO-I)- במקור נוצרה כתרופה לשחפת (שלא עבדה) וגילו כי זה מעלה את המצב רוח.

נמצא כי אנשים שלקחו תרופות אלו לקו במחלות לב בעקבות שתיית אלכוהול ואכילת מאכלי גבינה ודגים ולא היה מובן בדיוק למה והחלו לחקור את התרופה.  מעקבי MAO -  המעקב של ה-MAO  מעלה את רמת הסרוטונין. הבעיה היא שיש לנו מונואמינים לא רק במוח אלא גם בגוף. אם אנו אוכלים גבינה רמת האמינים עולה בגוף ואין מי שיפרק אותם וזה יכול לחסום כלי דם ולגרום להתקפי לב.

בשנים האחרונות פיתחו MAOI רברסיבי שכשעולה רמת האנזימים בגוף זה שולח סימן ומפסיק את פעולת הסם.

משפחת הטריציקלין- חוסמים את הריאפטייק של המונואמינים אל הכפתורים הסופיים. בעיתיות- הרבה תופעות לוואי משום שאינם סלקטיביות.  המינון חייב להיות מדוייק וסטייה קלה יכולה לגרום לבעיות.

SSRI- תרופות החוסמות באופן סלקטיבי קליטה חוזרת ספציפית של סרוטונין ואז אין תופעות לוואי של נוירואדרנלין. הכי מפורסם- פרוזק! עובד מאוד טוב בדכאונות קלים עד בינוני, על הקשים לא עובד. עוזר גם לדיכאון גם לחרדה וגם לOCD

טיפול בנזע חשמלי (ECT)- בשנות ה-30 נהגו לחשמל את המוח של המטופל בעזרת אלקטרודות והיו גורמים להם להתקפים אפילפטיים ובאופן מפתיע זה היה מאוד יעיל. על זה נלמד בשבוע הבא...

פסיכוביולוגיה - שיעור 10: סכיזופרניה

04/05/2011

תהליכים פסיכוביולוגיים

שבוע 10

סכיזופרניה

איך נראית המחלה?

גלים – התקף / הפוגה. מחלה תנודתית. בתוך ההתקף האדם נמצא במצב פסיכוטי – אין בוחן מציאות (אבחנה בין מציאות לדמיון). יש סימפטומים חיוביים ושליליים. שיעור שעבר דיברנו על סימפטומים חיוביים.

סוג שני של סימפטומים הוא סימפטומים שליליים:

·         תגובות רגשיות רדודות – עד למצב של תגובה הפוכה [בכי בסיטואציה מצחיקה, צחוק בסיטואציה עצובה].

·         דלות בדיבור – רצף דיבור איטי, שכחת מילים.

·         היעדר יוזמה והתמדה – אין כח לצאת, ללכת לעבודה עד למצב של הסתגרות בבית. גם אם מתחילים במשהו אין כח להמשיך. למשל – מורה סכיזופרנית שסירבה להגיע ללמד במשך חצי שנה. התנתקות, היעלמות.

·         אנהדוניה – חוסר יכולת לחוש עונג. זה נראה כמו דיכאון.

סימפטומים קוגנטיביים (סוג של סימפטומים שליליים):

·         ליקוי למידה וזיכרון – פגיעה בזיכרון לטווח קצר ובעקבות כך בזיכרון לטווח ארוך ולמידה.

·         חשיבה מופשטת דלה

·         קושי לשמור קשב לאורך זמן

·         איטיות פסיכומוטורית

אלו מעט מהסימפטומים של סכיזופרניה – יש עוד הרבה.

אצל סכיזופרן מסויים (ויש הרבה סוגים של סכיזופרנים "סרטן הנפש") יש גם סימפטומים חיוביים וגם שליליים, כשבדרך כלל הסימפטומים שליליים מגיעים קודם, ואחרי תקופה מסויימת מגיעים הסימפטומים החיוביים. זו הסיבה לכך שבנדיקט כינה סכיזופרניה "דעיכה של גיל הנעורים".

השאלה המרכזית שלנו –האם מחלת הסכיזופרניה היא תורשתית או סביבתית?

·         מחקרי אימוץ

·         מחקרי תאומים

מחקרי אימוץ – במקרים רבים הורים סכיזופרנים לא מצליחים לטפל בילדים, והם מועברים למשפחה מאמצת נורמלית. כאן אפשר לבדוק אם הגורם התורשתי יגבר (ואז הם יפתחו את המחלה) או הסביבתי (ואז הם לא). נראה שילדים רבים להורים סכיזופרנים בסופו של דבר מפתחים סכיזופרניה (1 מכל 4 ילדים להורים סכיזופרנים שגדלים אצל משפחה מאמצת נורמלית) ß אולי יש בסיס גנטי למחלה.

מחקרי תאומים –

·         מונוזיגוטים (זרע אחד וביצית אחת שמתחלקת – מטען גנטי זהה ב-99%) לעומת דו-זיגוטיים (תא זרע אחר ותא ביצית אחר – מטען גנטי זהה ב-50%, כמו אחים רגילים).

·         שווי מקרה (שני האחים סכיזופרנים או ששניהם לא) לעומת שוני מקרה (אח חולה ואח בריא).

תוצאות: לתאומים מונוזיגוטיים יש את הסיכוי הגבוה ביותר לפתח סכיזופרניה שוות מקרה (אם אח אחד חולה ב-48% מהמקרים גם האח השני חולה).

[בתמונה – רביעיית אחיות זהות לחלוטין, כדי להרוויח כסף ההורים פתחו את ביתם ונתנו לזרים לצלם אותם ß הורים מוזרים, בנוסף לכך האב התעלל מינית ב-2 מהבנות. החל מגיל 20 כל ארבעת האחיות התאשפזו בגלל סכיזופרניה].

יש מקרים בהם תאומים מונוזיגוטיים הם שוני מקרה. עשו עליהם מחקר, ובדקו כמה מהילדים שלהם יפתחו סכיזופרניה. תוצאות: 16.8% מהילדים של האח החולה, ו-17.5% מהילדים של האח החולה ß בדור הצאצאים אין הבדל בין ילדי האחים ßמצביע על בסיס גנטי אפשרי.

אצל תאומים די-זוגוטיים שוני מקרה 17.4% מהילדים של האח הסכיזופרן יפתחו סכיזופרניה, ורק 2.1% מהילדים של האח הנורמלי יחלו.  (שזה פי שתיים מהאחוז הרגיל באוכלוסיה, מה שמוסיף תמיכה להשערת בסיס גנטי למחלה).

ומצד שני, אם הבסיס היה רק גנטי היינו מצפים לאחוזים גבוהים יותר ß כנראה יש מרכיז סביבתי.

נערכו חיפושים אחרי הגן האחראי לסכיזופריה:

1988 – אצל סכיזופרנים פגום כרומוזום מספר 5.

1996 – הבעיה בסכיזופרניה היא לא באלל הארוך של כרומוזום מספר 5, אלא באלל הקצר.

1996 – כרומוזום מספר 6 הוא הפגום.

בהמשך מצאו כרומוזומים נוספים שטענו שהם אחראים לסכיזופרניה.

המצב עדיין עמום – יכול להיות שמדובר באינטראקציה בין כרומוזומים שונים, או שמדובר בכרומוזום בודד בתוספת תנאי סביבה מסויימים.מה שכן יודעים הוא שאצל כל הסכיזופרנים יש, ברמת הנוירוטרנסמיטורים, עליה ברמה של הדופמין שגורמת לסימפטומים החיוביים.

1972 – ניסוי: לקחו סטודנטים, פיתו אותם במלא כסף, הזמינו אותם לוילה עם בריכה ואוכל וכל זה חינם, תמורת כך שיבואו לכמה ימים ויצפו בהם [נשמע כמו האח הגדול!] ו-ג-ם יקחו כדור כל שעה עגולה. לא סתם כדור – אלא אמפטמינים = ספידים. משתלם? כמובן! אמפטמינים הם כדורים סינטתיים שמגיעים למח תוך כמה דקות מבליעתם וגורמים לקפיצה אדירה ברמת הדופמין למשך 3-4 שעות. החוקרים המרושעים השתמשו בדקסטר-אמפטמין – אמפטמין מחוזק. בתוך כמה שעות הסטודנט הראשון התחיל לחשובשהנסיינים הם חייזרים שרודפים אחריו, הראה הזיות. אחרי היום הראשון סטודנטים נוספים הראו מחשבות שווא והוצאו מהניסוי. בתוך יומיים כל הסטודנטים הראו סימפטומים פסיכוטויים והניסוי הופסק. [סמים רבים עובדים באופן דומה]. ß עליה בדופמין יכולה לגרום לסימפטומים פסיכוטיים בקרב אנשים נורמליים.

1997 – הזריקו לסכיזופרנים ולאנשים בריאים מנה קטנה ממש של אמפטמין, ובדקו את רמת הדופמין המוחית (ניסוי PET). מצאו שלסכיזופרנים יש רמת בייסליין (אחרי ההזרקה) הרבה יותר גבוהה של דופמין (הזריקה היתה כדי לתת טריגר למח).

הקשר בין דופמין, מערכת החיזוק וסימפטומים חיוביים בסכיזופרניה:

מסלול מזוליבמי: VTA ß דופמין ß נוקלאוס אקומבנס.

הדופמין מופרש בעקבות מחשבה תוקפנית/מחשבה לא הגיונית אחרת, וגורם לחיזוק המחשבה (למשל – הנהג הזה חצוף! צריך להרביץ לו!) . זה קורה אצל כולם, אבל לסכיזופרנים יש רמת בייסליין יותר גבוהה, העליה ברמת הדופמין הרבה יותר משמעותית (600-700%) והרמה נשארת גבוהה להרבה יותר זמן.

בצילומי PET  של מח סכיופרני בזמן התקף אפשר לראות שבזמן התקף יש פעילות רבה במח – יותר שמל לא סכיזופרנים, וזה כי הדופמין מפעיל אזורי מח נרחבים. הם באמת רואים ושומעים דברים  - אפשר לראות שהאזורים המתאימים במח עולים.

אצל סכיזופרנים מיוצר יותר דופמין, מופרש יותר דופמין במח- מה לגבי רצפטורים לדופמין?

במחקר על סכיזופרנים שמתו מצאו שיש להם בסטריאטום כמויות גדולות של רצפטורים D2. גם בבדיקות באמצעות סורקי PET  מצאו רמה קצת יותר גבוהה של קולטנים אלו. יש ביקורת על המחקר, כי כל הסכיזופרנים שנבדקו מטופלים בתרופות, וייתכן שמדובר בתופעות לוואי של התרופות.

מהם הטיפולים הקיימים למחלה?

כל הטיפולים שקיימים הם טיפולים לסימפטומים החיוביים. נכון להיום אין כמעט טיפול לסימפטומים השליליים.

אנטגוניסט לדופמין – חוסם את הקולטן, משני סוגים:

a.       טיפוסיות – חוסמות D2, מונעות סימפטומים חיוביים בחלק מהמטופלים ויש להן תופעות לוואי.

גילוי התרופה נעשה במקרה, עוד בטרם הובנו הסיבות למחלה. בשנות ה-40 למחלה. Laborit ניסה לפתח תרופת הרדמה אבל זה לא הלך לו. א-ב-ל הוא שם לב שהתרופה מרגיע וממקדת את החשיבה של חולים שהוא נתן להם אותה לפני הניתוח (אם כי הם לא נרדמו). קולדות פסיכיאטריים שמעו על זה ממנו וניסו את התרופה – כלורפרומזין – על סכיזופרנים, וזה חולל מהפכה – שוחררו סכיזופרנים שעד אז היו במאסר עולם בבתי חולים לחולי נפש, בתנאי שיקחו את התרופה כל יום, ויבואו לביקורת מדי פעם. כלורפרומזין הוא אנטגוניסט לD2. אבל אז התחילו תופעות הלוואי (שמשותפות לתרופות הטיפיקליות – טיפוסיות):

                                                  i.      התרופות עבדו רק על 2/3 מהחולים.

                                                ii.      פרקינסוניזם -  רעד של הידיים והרגליים וכו' (מינון גבוה מדי של התגובה גרם לירידה גדולה מדי בפעולת קולטני הדופמין) ß הפתרון: הורדת המינון.

                                              iii.      לקות תנועה מאוחרת Tarative Dyskinesia (פרצופים משונים – יש תמונות – הוצאת לשון, עיוותים ביד, עיוותים בגב). שינויי במינון לא עזר – זוהי תופעת לוואי בלתי הפיכה, וקורית אצל 10% מהחולים.

הסבר אפשרי: על גבי הסטריאטום יש קולטנים לD2. הסטריאטום הוא חלק מהמערכת המוטורית – הבזאל גנגליה. התרופה חוסמת חלק מהקולטנים לD2. הסטריאטום רואה שחסר D2 ומייצר קולטנים חדשים. עכשיו הדופמין הרב שבמח נקשר קולטנים החדשים, שמתחילים להפעיל את המערכת המוטורית בצורה לקויה. הורדת מינון התרופה תגרום ליותר סימפטמים, והעלאת המינון גם היא תבלבל את הסטריאטום מה שמקטין את תופעת הלוואי וגם את חיי המטופל (?).

b.      תרופות לא-טיפוסיות (א-טיפיקליות) חוסמות קולטני D2, D3, D4, פחות תופעות לוואי ונמצאות יותצר בשימוש היום."הדור החדש" – אנטגוניסטיות לקולטני D3, D4 שאינם נמצאים במערכת המוטורית, ולכן אין את תופעות הלוואי המוטוריות. קולטנים אלו נמצאים בעיקר על המסלול המזוליבי (VTA אקומבנס ואמיגדלה). מעט תופעות לוואי, עובדות גם על חלק מהשליש שהתרופות מהדור הישן לא עובדות עליהן. תרופות מסוג זה: קלוזאפין, סטרידול... יכול להיות שעוד כמה שנים יגלו תופעות לוואי.

סכיזופרניה כהפרעה נוירולוגית:

לסכיזופרנים יש הפרעות נוירולוגיות – קטטוניה (חוסר יכולת לזוז מתנוחה מסויימת-  במודעות מלאה, לפעים במשך שבועות), תנועות עיניים מהירות, מצמוץ תכוף / ירוד וכו'. ייתכן שיש כאן בעיה נוירולוגית. אם מסתכלים במח של סכיזופרנים רואים שנפח חדרי המח שלהם גדול משמעותית מאצל אנשים נורמליים ß יותר חלל ß פחות מח (כמו בייגל עם חור גדול יותר!). גם אם מסתכלים על הקורטקס עצמו רואים שהסולקוסים גדולים יותר. אולי הסימפטומים השליליים הם מצב של נזק מוחי?

מדוע נגרם הנזק מוחי?

מחקרים אפידמיולוגיים – מנסים לקשור גורמי סביבה מסויימים לפתולוגיה של סכיזופרניה. נציג מחקרים מאד מהימנים – נעשו במקומות רבים ועל אוכלוסיות שונות, פעמים רבות.

ממצאים: סכיזופרניה נובעת בשל:

·         עונת השנה בה נולד התינוק – ילדים שנולדים בסוף החורף – תחילת האביב הם בעלי סיכוי רב יותר להיות סכיזופרנים מילידם שנולדו בקיץ. הסבר לאפקט: יש תקופה קריטית להתפתחות מח העובר ברחם – והוא השליש השני של תקופת ההריון. נוסף לכך, יותר קל להידבק במחלות בחורף – כי נמצאים בחללים סגורים. ווירוסים כאלה יכולים להגיע אל העובר ולגרום לנזקים בהתפתחותו – בשליש השני זה משפיע על התפתחות מח העובר. אלו הילדים שנולדים בסוף החורף! בדקו כמה סכיזופרנים נולדים אחרי מגפת שפעת, וראו, שיש השפעה מתאימה.

·         קו הרוחב הגאוגרפי בו נולד הילד – ככל שקרובים יותר לקו המשווה יש סכנה פחותה לסכיזופרניה – הסבר דומה לאפקט עונות השנה – כי האקלים קר יותר ככל שמתרחקים מקו המשווה.

·         צפיפות האוכלוסיה – באזורים צפופי אוכלוסיה יש יותר סיכוי לילודת סכיזופרנים, וההסבר דומה לשל אפקט עונות השנה – יותר סיכוי להידבק בווירוס.

·         תזונת האם במהלך ההריון – יש ויטמין בשם תיאמין, שלו תפקיד בפירוק רעלים. (הסיבה לכך שלא כדאי לאכול הרבה אחרי צום ארוך, כי רמת התיאמין נמוכה ואין מי שיתמודד עם כל הרעלים – אפקט השואה). אם האמא צמה בשליש השני של תקופת ההריון, רמת התיאמין יורדץת, וכשהיא אוכלת נכנסים רעלים שאין מי שיפרק והם יכולים לעשות שמות בתינוק. [במלחמת העולם השניה הגרמנים צרו על עיר הולנדית,ף ומנעו כל אספקה, והם ניזוני חודש מקליפות תפוחי אדמה – כולל אימהות בהריון. כעבור חודש הגיעה אספקה, והתינוקות שנולדו הכילו שיעור גבוה במיוחד של סכיזופרנים]. [בפרשת רמדיה הויטמין שהיה חסר היה תיאמין].

הסיבה לכך שלמרות ההסברים האפידימיולגיים יש תאומים מונוזיגוטיים שוני מקרה, היא שיש תאומים מונוזיגוטיים בשתי שליות נפרדות (כאשר החלוקה היא עד היום הרביעי להריון). וכך נגיף יכול לפגוע רק באחד העוברים. יש דרך לדעת בדיעבד אם התאומים היו בשליה אחת או שתיים, כי בתאומים חד שלייתים התאומים הם בדיוק תמונת מראה אחד של השני – טביעות אצבעות, קו צמיחת שיער וכו'. מצאו שבתאומים מונוזיגוטיים חד שלייתיים יש 60% שוויון מקרה, לעומת זאת בתאומים מונוזיגוטיים דו-שלייתיים יש 10% שווי מקרה (אם אחד חולה, 1/10 מהמקרים גם השני יהיה). זוהי תמיכה לתיאוריה האפידמיולוגית.

חירות, רצון והכרח - שיעור 10

03/05/2011

חירות רצון והכרח

שיעור 10

דנט

פרספקטיבה אינטנציונלית –

הדוגמאות של דנט מעוררת הרמת גבה. האם למחשב יש אמונות? לתרמוסטט יש רצונות? אלו שכלולים של השיטה. דרך האילוצים החזקים שדנט שם על מושג הפוריות של ניבוי. פרספ' אינטנצמטנלית לא מאפשרת לנו להתייחס למערכת כאילו היא רציונלית, אלא שאם העמדה היא פוריה אז אפשר לבטא באמצעותה מערכת אינטנציונלית.

זוהי עמדה של הסתכלות במציאות שחושפת היבטים מסויימים בה. המחשבון באמת פועל בצורה רציונלית. ההיבטים אמיתיים- אינם אשליה, אך לא ייחשפו אם לא ננקוט כלפי המערכת את העמדה הזאת.

מתיישבות = קומפטיבליות.

אין סתירה בין כך שמפרספק' אינטציונלית המערכת רציונלית לבין כך שמפרספקטיבה פיזיקלית מדובר במערכת פיזיקלית. פשוט מדובר בפרספקטיבות שונות. האפשרות לנבא התנהגות במושגים פיזיקליים לא שוללת את האפשרות שהמערכת מתנהגת באופן רציונלי. זוהי פרספק' אחרת, שלא משתמשת בהנחת הרציונליות.

לפרספ' הפיזיקלית יתרון בכך שהיא חסינה יותר בפני טעויות ניבוי (מערכת רציונלית כושלת לפעמים) וחיסרון בכך שפעמים רבות אנחנו לא מבינים את אופן הפעולה הפיזיקלי – הוא מורכב מדי.

3 רמות - פיזיקלית, תכנונית והתכוונותית (-רציונליות).

ברגע שעולה החשד שהתכנון לא נעשה כראוי יש לבחון את אופן הפעולה – תרשים הזרימה של מערכת. כאשר אנחנו בוחנים את ההגיון של התוכנית אנחנו לא מניחים רציונליות תקינה (כמו שלנו). יש הבחנה בין good/bad design.  אנחנו בודקים האם המחשבון מממש את ההגיון של המתמטיקה (-תכנונית).

זה שמתוך עמדה מדעית פיזיקלית האדם נענה לחוקי הטבע, לא סותר את זה שהוא פועל עפ"י רצונותיו, כוונותיו ואמונותיו באופן רציונלי, וכשנחפש את המנגונים הפיזיקליים הם יתמכו בזה. המסקנות של העמדה הפיזיקלית לא מונעות ממנו להתייחס לאדם כיצור רציונלי.

חזרה לסטרוסון:

סטרוסון מחדד היבטים בשיח האנושי-מוסרי שלנו, ומלכד אותם סביב המושג: מעורבות. שורה תחתונה: אנחנו מתייחסים לבני אדם כיצורים בעלי אמונה, רצון וכוונה, ולמעשיהם כביטוי של אלו (התכוונות ). אנחנו גם מפתחים ציפיות מהם (גם ממחשב מצפים להתנהג בצורה רציונלית, אלא ש-) לרצון טוב. אלו ציפיות רגשיות שגוררות תגובה מצידנו – הכרת תודה או טינה. אם אני מנמיך ציפיות, אתרוקן ממעורבויות,  (זה אפשרי – לפחות עד מידה מסויימת) אז המבט יהיה רציונלי -  יעיל, אבל לא נחוש הכרת טובה או טינה [עם פסיכופת אפשר להתווכח, אך לא לריב].

אי אפשר להתסכל על האדם בו זמנית מעמדה לא מעורבת [פיזיקלית] וגם מעורבת (ולחוש כלפיו טינה או הכרת טובה).

דוגמא נוספת: כלפי תינוק אין טינה או הכרת טובה, כי אין ציפיות – כאשר הוא גדל זה מתפתח בהדגה.

השאלה האם המערכת מולי בנויה למערכת של ציפיות היא שאלה אובייקטיבית – אבל לא תיבחן מנקודת מבט פיזיקלית. הדינמיקה של המעברים בין טינה וחוסר טינה – הטלת / אי הטלת אחריות נקבעת על ידי המעורבות. אינקומפטיבליזם – מה שמפריד בין  העמדות הוא דטרמינזם או אינ-דטרמינזם. דנט אומר שזה לא רלוונטי.

סטרוסון מבחין מילולית בין עמדה מעורבת ואובייקטיבית [=דנט: פיזיקלית]. אלא ניסיונות לאפיין את אופי העמדה – אלה לא ציונים. לא לטעות והלבין שהעמדה האובייקטיבית פירושה שהאדם רואה דברים כהוויתם. העמדה המעורבת אינה פחות אובייקטיבית במובן של גילוי פנים ריאליות במציאות. יש הבדל בין האספקטים של המציאות שמתגלים מפרספקטיבות שונות. מדעי הטבע שואפים מאז המאה ה-17 לגבש לגבי המציאות תיאור שלא תלוי בנקודת מבט של יצור חי מסויים, אלא שכל יצור רציונלי – גם חייזר – יסכים איתם. למשל: המדע לא מכיר במציאות מהושגים שולחן וכסא, כי הם מותאמים לעלמם התרבותי הספציפי של בני אדם. זה לא הופך שולחנות וכיסאות לאשליה, אלא שהם נחשפים מנקודת מבט אחרת. (כך גם לגבי אדמומיות הורד).

לסיכום – העמדה המעורבת חושפת את האחרת כאחראי, וזה בלתי נפרד מהמעורבות שלנו איתו ומהרגשות כלפיו. מבחינה מדעית הדברים האלה לא נראים.

להתייחס לבני אדם מעמדה מדעית זוהי עמדה קיומית מסוימת – המדע לא ממליץ על זה – למדענים יש הרבה קשרים בינאיישים שאינם מדעיים מחוץ לשעות העבודה. הממצאים המדעיים אינם מאשרים את העמדה המדעית אלא מתגלים במסגרתה. מתי נכון לנקוט בעמדה מדעית? זו לא שאלה מדעית! לכן המחשבה של האינקומפטיביליסט שגילויים מדעיים בדבר דטרמינזם ישמטו את הקרקע מתחת לעמדה המעורבת היא מחשבת שוא.

אפשר לחשוב שאחרי שהוכחנו שלאינ/דטרמינזם אין קשר למעורבות/אובייקטיביות אז אידיאלית עלינו להתנקות מהעמדה המעורבת, ונעבור לעמדה אובייקטיבית, שזאת אופציה רציונלית – וכך נוכל לנבא את התנהגות האדם. סטרוסון: זו שאלה קיומית – והתשובה היא שלא אפשרי וגם לא כדאי לעשות זאת, וזה כי נפסיד את הקשרים האנושיים, רגשות וכו'.

"הפנומולוגיה של יחסים בינאישיים": תגובה – טינה, הכרת טובה. מה הקשר בין זה לבין עמדה מוסרית? כאשר אני מתקומם בתגובה לכך שמישהו מתעלל במישהו אחר, זו הרחבה של התגובה שלי כשאני חש טינה כלפי מי שמתעלל בי.  = עמדות תגובה. כאשר אני חש טינה כלפי מי שמתעלל שמישהו אחר זו לא עמדה אובייקטיבית אלא עמדה מעורבת – זה רגש שנובע מתוך ציפיה. דרך המעבר הזה צפה שאלה: עמדות תגובה הן נתון פסיכולוגי – האם לעמדות מוסריות יש מימד נורמטיבי שהוא לא-פסיכולוגי?

קאנט: תגובה מוסרית אינה תגובה פסיכולוגית, אלא נשענת על תבונה, הכרה טהורה שהיא לא חלק מהטבע (ולכן לא יכולה להיגזר מנתון פסיכולוגי על טבע האדם). קאנט מתאר (נורא יפה!) אדם שחלק מהטבע שלו (מבנה האישיות הפסיכולוגי) הם מאד נהנים להשרות סביבם שמחה – אך זו לא גמילות חסד במובן המוסרי, אין כאן תוכן מוסרי (שהוא עשיית המעשה מחובה ולא מנטייה). יש כאן התקפה על נטורלחיזם (במובן הרחב – כמו סטרוסון, שרואה את המוסרי כחלק מהטבעי) משני כיוונים:

1.      השאלה מאיזה עמדה חורצים משפט מוסרי – האם זה כמו תגובה פסיכולוגית? (סטרוסון – כן!) .

2.      איזה התנהגות ראויה לשיפוט מוסרי – האם התנהגות שמבטאת אופי היא מוסרית? (קאנט: לא, התנהגות כזו אינה בתחום המוסר, לעומת עמדה מוסרית, שגזורה מהבנה מוסרית. כאן המושג תגובה לא מתאים – זוהי פעולה. סטרוסון: כן. הגינוי והשבח המוסריים הם מתוך הפסיכולוגיה). האדם המוסרי מבחינת קאנט הוא כזה שפועל בצורה מוסרית נגד טבעו. [סטרוסון מתחיל מהתחום של פנומולוגיה של יחסים ולא מהתחום המוסרי כי אם אני מתעצבנת או לא כשמישהו דורך לי על הרגל זה לא עניין מוסרי.מכאן הוא מגיע לאחריות. הוא רוצה להראות שזו הדינמיקה, ואז להשליך על תחום המוסריות, ולא לעסוק באם זה נכון או לא שהתעצבנתי על מי שדרך עלי.] יש כאן מהפכה – החזרה של התחום המוסרי למקום המושב שלו בחיים – יחסים בינאישיים. עניין של ציפיות, כוונה וכו'. כאן אין צורך בכוונה מופשטת מצד האדם.

הראשון שערער על המוסר של קאנט במפורש הוא הגל, שטבע אבחנה בין מוסר ואתיקה (עוד מושג שיש לא שורשים עמוקים כבר באריסטו). הנושא של אריסטו – איך ראוי לחיות – לא שאלה מוסרית במובן הקאנטיאני – קשור באושר (אריסטו- מטרת האדם). באידיאל האריסטוטלי אין הפרדה בין האדם הטוב והאדם שטוב לו. אנחנו חושבים – מוסר ß אדם טוב, אושר ß אדם שטוב לו, אבל אריסטו לא עוזה אבחנה זו (ובעקבותיו האחרונים).

וויליאמס: זה שאנשים מרגישים כלפי אדם שנוא שזה תוצאה בלתי נמנעת של החינוך או הגנטיקה שלו, אבל לא עניין מוסרי , מה זה עושה לאותו אדם?

לתפיסה האנטי-נטורליסטית של קאנט יש השלכות להגדרת חירות, חופש רצון ואחריות, ובמובן הזה הוא אינקומפטיביליסט. לפי האתיקנים האנטי- קאנטיאנים "גיבורי הקורס" למושגים חירות ואחריות יש מובן בחיים, ולדרוש להם פירוש מוחלט זה לא קוהרנטי, לא אידיאלי ולא עונה לשום דבר.