פסיכוביולוגיה - שיעור 6: ריגוש - סיום + למידה וזיכרון

יום רביעי 23/03/2011

תהליכים פסיכוביולוגיים

שיעור 6

ריגוש – המשך

טוסטסטרון בבני אדם – הקשר בינו לבין תוקפנות

ניסוי 1 -

כ-4,500 חיילים.

נבדקה רמת הטוסטסטרון, ותפקוד חברתי, בעיות משמעת.

נמצא קשר בין יותר בעיות משמעת, תוקפנות, אלימות ובעיות חברתיות לבין רמות טסטסטרון גבוהות יותר.

ניסוי 2 -

ניסוי על אסירים בבית סוהר.

עבירות מכובדות - רצח בהריגה תחילה, הצתה בזדון.

מצאו קשר בין פשעים אלימים יותר, קשים יותר לבין רמות טוסטסטרון גבוהות יותר.

סטרואידים אנבוליים (משמשים לניפוח שרירים) מכילים טוסטסטרון סינטטי או טבעי. יש קשר בין שימוש בהם לבין תוקפנות בחיי משפחה. הסכנה בסטרואידים היא שהם יכולים לחדור דרך ממברנת התא לגרעין ולגרום למוטציות וגידולים.

ביטוי וזיהוי של רגשות:

הבעות פנים התפתחו בשלב מאוחר בסולם האבולוציוני – רואים בצורה ברורה בפרימטים (ולא אצל מכרסמים, למשל).

האם הבעות פנים הן מולדות או נלמדות?

דארווין – הבעות פנים הן מולדות (-טענה תיאורטית, נדרשת הוכחה). דארווין הסתובב ברחבי העולם וראה שבכל מקום בו הוא מחייך לאנשים אנשים מחייכים אליו חזרה.

אקמן צילמה <זאת היא? לא הוא?> תמונות של אנשים מערביים ונסעה איתן למקומות רחוקים. היא שאלה אנשים בגינאה החדשה איזה פרצופים מצולמים והם ידעו לזהות. היא צילמה את ראש השבט בכמה הבעות פנים, חזרה עם התמונות לארצות הברית וגם במקרה הזה – אנשים ידעו לזהות בצורה מושלמת --> הבעות פנים הן אוניברסליות = מולדות.

הוכחה נוספת לכך שהבעות פנים הן מולדות היא מילדים שנולדו עיוורים. הבעות הפנים שלהן הן זהות לחלוטין לשל ילדים רואים.

הוכחה נוספת לכך שהבעות פנים הן מולדות הן ממחקר בתינוקות צעירים מאד – בני כמה ימים. צילמו את התינוק כשהוא מחקה הבעות פנים של אישה מבוגרת. רב האנשים שנשאלו ידעו לזהות את ההבעות.

האמיגדלה מסייעת לזיהוי רגשות שליליים.

מחקר fMRI - האמיגדלה פעילה יותר כשרואים פרצופים של אנשים כועסים (מבוהלים?).

מחקר נוסף - לאנשים שעברו ניתוח מח השתילו אלקטרודה לתוך האמיגדלה, ומצאו שכשהם צפו התמונות של אנשים כועסים (מפחידים?) היו יותר פ"פ.

האם יש חלק בפנים שחשוב יותר לזיהוי רגשות?

ניסוי עיניים – כאשר אנשים הסתכלו על תמונות של עיניים מבוהלות היתה יותר פעילות באמיגדלה (לעומת עיניים שמחות וכו').

תאי מראה -

במערכת המוטורית - אחראים על חיקוי תנועות.

נמצאים גם בחלקים שאחראים על זיהוי פרצופים, ואחראים על "הקלטת" הפרצופים של האדם מולנו, על חיקוי ההבעה שמאפשרת תחושת והבעת אמפטיה.

תסמונת מביוס -

בעקבות ליקוי מולד האנשים הלוקים במחלה לא מסוגלים להפעיל חלק מהעצבים הקרניאליים, ואינם מסוגלים כמעט להזיז את שרירי הפנים – פוקר פייס. אנשים אלה מתקשים לזהות הבעות פנים של האחר שנמצא מולם – ולכן גם להזדהות ולפתח אמפטיה. זו תסמונת שמדגימה את התפקיד של תאי המראה.

הבעות פנים תלויות חברה

ניסוי על סטודנטים יפניים / אמריקאיים.

הבדלים בין תרבותיים – בתרבות היפנית לא לגיטימי להביע גועל בציבור, ולנשים – גם כעס. בתרבות האמריקאית - לגיטימי להביע הכל.

בניסוי מקרינים סרט של טקס ברית מילה של שבט אפריקאי כלשהוא. תמונות עקובות מדם ודי דוחות. כאשר הקרינו לסטודנטים בודדים – אמריקאים או יפניים את הסרט, וצילמו את הבעות הפנים שתי הקבוצות הביעו גועל. כאשר הושיבו ליד הנבדק נסיין, ראו שרק הסטודנטים האמריקאים הביעו גועל, הסטודנטים היפניים ישבו בפרצוף קפוא ומדי פעם חייכו חיוך מוזר.

המיספרות -

האם יש צד מסוים במח שיותר טוב בזיהוי של רגשות?

כן, המיספרה ימין.

המיספרה שמאל (אצל רובנו) היא הרבה יותר לוגית, אחראית על דיבור ושפה.

ניסוי: הכניסו אנשים לתוך fMRI והורו להם להתמקד בנקודה מסוימת. מדי פעם הקרינו תמונות על המסך.

נקודה באמצע המסך. כאשר הקרינו תמונות או מילים בצד ימין (מגיע להמיספרה שמאל) אנשים זיהו את המילה – המיספרה שמאל היא המילולית. לעומת זאת בתמונות זיהו את העובדה שמדובר בפנים, אך לא זיהו את ההבעה.

כאשר הקרינו תמונות ומילים בצד שמאל (המיספרה ימין) היתה תופעה הפוכה. (זיהו את ההבעה אך במילים זיהו את העובדה שהיתה מילה, ובאיזה שפה – אך לא הצליחו לומר מה כתוב בה).

האם המיספרה ימין גם יותר טובה בהבעה של רגשות?

כן!

המיספרה ימין שולטת על הצד השמאלי של הגוף ושל הפרצוף. לכן אפשר להסיק שהצד השמאלי של הפנים מביע יותר רגש.

ניסוי – פני כימרה:

(כימרה – מפלצת מהמיתולוגיה היוונית שפניה מורכבים שליש שליש שליש מחיות שונות. והיא יורקת אש).

צילמו אישה עם הבעת פנים. חצו את התמונה באמצע ובנו שתי תמונות – אחת מורכבת משתי החצאים הימניים ואחת מהשמאליים. שאלו אנשים איזו תמונה מביעה יותר רגש – והרוב ענו שהתמונה שמורכבת מהחצאים השמאליים (הצד שנשלט ע"י המיספרה ימין) מביעה יותר רגש.

--> המיספרה ימין מביעה יותר חזק את הרגש.

חיוך מאולץ -

אנחנו יודעים לזהות חיוך מזויף. איך? בחיוך אמיתי יש שריר בצדדי העיניים (אורביקולריס קולארי) שמתכווץ. (שריר זה נשלט על ידי המערכת האוטונומית – לא באופן רצוני) אנחנו יודעים לזהות את זה.

מי שגילה את השריר הזה הוא נוירולוג בשם בנג'מין משהו, לפני די הרבה זמן.

יש אנשים שחיוכם פרנסתם, ולכן עליהם לחייך חיוך מאולץ שנראה אותנטי. למשל – שחקנים. איך הם עושים את זה?

ברומי העתיקה שחקנים היו עולים לבמה עם מסכות, בשלבים מסוימים – רק על העיניים, כך שלא רואים את האורביקולריס קולרי, ואפשר לזייף חיוכים כמה שרוצים.

היום יש את קונסנטין סטניסלבסקי ותורת המשחק החדשה שלו. הטענה: שחקן צריך להזדהות עם הדמות, לחיות אותה, וכך כאשר הוא עולה על הבמה הוא מחייך בתור הדמות, לא בתור עצמו והיום הרע שהוא סוחב איתו, וכאשר מרגישים את הדמות אפשר להפעיל גם את המערכת האוטונומית, כולל האורביקולריס קולרי.

שיתוקים

דוגמא ראשונה: שיתוק פנים רצוני –

כאשר מבקשים מאדם עם שיתוק פנים רצוני לבצע פעולה עם שרירי הפנים, (למשל – לחייך) הוא לא מסוגל לעשות זאת. (יכול להיות רק בצד אחד של הפנים. העניין – אי אפשר להזיז מרצון). כאשר גורמים לאדם להרגיש משהו (למשל – מספרים בדיחה) השרירים כן עובדים.

אזורים מוחיים שקשורים לשיתוק פנים רצוני:

• פריימרי מוטור קורטקס - אזור שמייצג את הפנים באופן רצוני.
• גזע המח – אזור העצבים הקרניאליים ששולטים על שרירי הפנים.
• אקסונים שמחברים בין הפריימרי מוטור קורטקס לבין העצבים הקרניאליים.

דוגמא שניה: שיתוק פנים ריגושי -

אנשים אלה יכולים לבצע הבעת פנים רצונית, (למשל – בתגובה להוראה) אך אינם מסוגלים להביע הבעת פנים של רגש – באופן אוטונומי (למשל – אם מספרים להם בדיחה הם לא יחייכו).

אזורים מוחיים שקשורים לשיתוק פנים ריגושי:

• אינסולה – מידיאלית מהאונה הטמפורלית, יש שמחשיבים אותה לחלק מהקורטקס
• נזק באזורים אוטונומיים של עצבים קרניאליים.

--> אותם שרירי פנים נשלטים גם ע"י המערכת האוטונומית וגם ע"י המערכת הרצונית.

איך נוצר רגש?

מי מתחיל את יצירת הרגש – הגוף (המח) או הסביבה?

תיאוריית ג'יימס לאנגה: כדי לחוש רגש מסוים השרירים צריכים לפעול, וכתוצאה מפעילות השרירים אנחנו חווים רגש. הרגש הוא הפרשנות שלנו לפעילות השרירים.

חיזוקים לתיאוריית ג'יימס – לאנגה:

1 case study: על אדם חובב מוסיקה קלאסית. היו יצירות מסוימות שגרמו לו לחוויה רגשית. אותו אדם היה צריך לעבור ניתוח שבו ניתקו לו חלק מהמערכת הסימפטטית בצד אחד של הגוף. אחרי הניתוח הוא פחות נהנה מהמוסיקה, והחוויה הרגשית היתה פחותה או נעלמה.

--> ברגע שהפידבק הפיזיולוגי קטן, גם החוויה הרגשית פחתה.

2 מחקר על פגועי חוט שדרה – אזורים גבוהים בחוט השדרה משפיעים על חלקים נרחבים יותר בגוף מאשר אזורים נמוכים.

אנשים שנפגעו חוט השדרה באזור המותניים משותקים מהאגן ומטה.

אנשים שנפגעו חוט השדרה באזור הצוואר – אם נותרו בחיים – משותקים בכל הגוף.

בדקו רגשות של פחד אצל שתי הקבוצות הנ"ל, ומצאו שהרגשות של פגועי האגן חוו רגשות בעוצמה חזקה יותר מפגועי הצוואר.

הסבר: יש פחות העברת אינפורמציה למח.

3 מחקרים בניסויי הדמיה - הנחו אנשים לבצע פרצופים ובדקו מדדים פיזיולוגיים. האנשים לא דיווחו על רגש בהתאם להבעת הפנים, אבל המדדים הפיזיולוגיים עקבו אחרי הפרצופים – כעס – עליה בקצב הלב ובטמפרטורת העור, שמחה – עליה בקצב הלב, פחד – עליה בקצב בלה והורדת טמפרטורת העור.

--> זאת הסיבה שסדנת צחוק משפרת את מצב הרוח – היא מפעילה את המערכת האוטונומית, והמח מתרגם את התופעות הפיזיולוגיות כהנאה.

--> קשר בין הפריפריה לבין רגש סובייקטיבי.

שאלה פתוחה: האם זה מולד או נלמד?

למידה וזיכרון

חלק ראשון - רמה תאית - איך תאים משתנים הבתוך המוח.

חלק שני – פגיעות מערכתיות.

מהי התניה קלאסית ברמה הביולוגית?

מחקר:

לקחו תולעים וביצעו התניה קלאסית – אור+שוק.

הכניסו אותן לבלנדר ויצרו עיסת תולעים מלומדות.

האכילו תולעים חדשות ונאיביות בעיסת התולעים, וביצעו עליהן תהליך של התניה קלאסית – אור+שוק. מצאו שהן למדו את ההתניה החדשה הרבה יותר מהר, בצורה משמעותית. מחקר זה הוא מחקר רציני שהתפרסם בכתב עת רציני ביותר. לא הצליחו להסביר את זה עד היום.

אריק קנדל – חוקר מרכזי של למידה וזיכרון. טוען שהמערכת הזאת מורכבת מדי למחקר בבע"ח גבוהים, ולכן צריך להתחיל לחקור בע"ח נמוכים יותר. הוא חקר רכיכה ימית בשם אפליזיה – והצליח למפות את כל המערכת העצבית שלה. זה בייסליין, ואחרי שיש אותו אפשר ללמד אותה כל מיני התניות ולגלות מה משתנה. בצורה כזאת גילה קנדל תגליות מרעישות.

דונק הב - חוקר תאוריטיקן שניסה להסביר מהי למידה.

חוק הב: סינפסה שמופעלת שוב ושוב בזמן שהנוירון הפוסט סינפטי עובד משתנה מבחינה כימית ומבנית ומתחזקת.

בהתניה קלאסית מחברים בין שני גירויים והתגובה היא בד"כ רפלקס.

למשל: החיה קופצת כשיש שוק באופן טבעי, ולומדת שהצליל מנבא את השוק.

איך?

יש קשר חזק בין תא סנסורי – שחש את השוק, לתא מוטורי – שגורם לקפיצה.

יש קשר בין הסינפסה של הצליל והנוירון המוטורי, אך הוא חלש ולכן לא יגרום לפ"פ ולקפיצה. הסינפסה של הצליל חלשה, אבל אם נבצע התניה כל הקומלקס יפעל יחד, מה שיוביל לשינויים כימיים ומבניים בסינפסה של הצליל – לפי חק הב – והקשר נהיה חזק. כשזה קורה, יספיק צליל כדי לגרום לתא המוטורי לירות פוטנציאל פעולה.

חק הב – תיאורטי, שנת 1949. האם זה באמת כך? האם כאשר מפעילים סינפסה חלשהיחד עם סינפסה חלשה החלשה תתחזק?

מחקר: פרוסות היפוקמפוס. זיהו אזורים עם סינפסות חלשות W וחזקות S. הפעילו אותן יחד. אחרי כמה זיווגים כאלה הסינפסה החלשה התחזקה - התא ייצר EPSP גדול יותר (שיש סיכוי רב יותר שיהפוך לפ"פ). בפרוסה אחרת עשו את זה עם סינפסה אחרת, וגם שם זה עבד.

ניסויים כלליים שמראים מה קורה במח בזמן למידה:

ניסוי 1: חולדות חיו בכלובים בתנאים טובים – בקבוצה 1 בסביבה רגילה, בקבוצה 2 בסביבה מועשרת – הוסיפו גירוי אחר כל יום.

ממצאים: חיות בסביבה מועשרת – אספקת דם יותר טובה חלמח, יותר ייצור של חלבונים למח, הדנדריטים הרבה יותר מסועפים (תפקידם – להזין את התאים – ובכך יותר סיכוי לקליטת אינפורמציה).

ניסוי 2: שתי קבוצות עכברים. בקבוצת הניסוי הכניסו את העכברים למבוכים כל יום. אחרי שהחיות למדו את המבוך, בדקו את המוחות, וראו שהעצים הדנדריטים באונה האוקסיפיטלית (שאחראית על מערכת הראיה) מסועפים יותר. לא הסכימו בכתבי עת מדעיים לפרסם את הממצאים כיוון שקבוצת הביקורת היא לא באמת ביקורת – קבוצת הניסוי רצה במבוך, וזה יכול להשפיע על הדנדריטים בכל מיני דרכים. כדי להתגבר על הביקורת עשו ניסוי נוסף – 2ב.

ניסוי 2ב: לקחו קבוצה אחת, שתשמש גם כניסוי וגם כקבוצת ביקורת. לפני המבוכים חתכו לעכברים את הקורפוס קלוסום וניתקו להן את האופטיק כיאזמה, כך שעין ימין משדרת אינפורמציה רק להמיספרה ימין, וכך בצד שמאל – אין יותר הצלבות. לפני הניסוי שמו לחיות עדשת מגע אטומה – לחצי על עין ימין ולחצי על עין שמאל. נתנו להן ללמוד את המבוך, ואז בדקו את המוחות. מצאו שחיות שחיות עם עדשה בצד ימין היו להם דנדריטים מסועפים באונה האוקסיפיטלית בצד ימין, אך לא בצד שמאל. ולהפך בקבוצה השניה. (כאן כל החיות רצו במבוך, וההבדל היה רק אם ראו את המבון או לא).

חירות רצון והכרח - שיעור 6

יום שלישי 22/03/20111

חירות רצון והכרח

שיעור 6

סארטר – המשך

הדבר העיקרי שמונע את החירות לפי סארטר אינו התערבות חיצונית או פנימית אלא הזהות, העצמיות, האופי – מתוכם נובעים המעשים. האישיות לפי סארטר מכוננת ע"י עמדותינו במרחב המוסרי, (לא עפ"י תכונות, נטיות וכו') ולכן אםהחלטותיו של אברהם או הישועי מתבצעות על רקע אישיותם הם לא באמת חופשיים. לפי סארטר החופש הוא במישור העמוק יותר, בהחלטה ספונטנית יותר שנעשית במקביל להחלטה המודעת ובה האדם לא פועל לפי אישיותו אלא יוצר אותה.

קושיה על סארטר היא איפה מתרחשת ההחלטה הזאת.

על התלמיד שמתחבט אם להישאר עם אמו או להתגייס לצבא. תוהה שמא יוכל למצוא מורה דרך ברגש. סארטר: (בשקופית) הרגש הוא צד במעשים שאנו עושים ולכן אי אפשר להיוועץ בו בהחלטותינו. הפעולה מייצרת את הרגש האותנטי – הפעולה מאשרת את הרגש, נותנת לו תוקף – אחרת אין לו משמעות – הקיום קודם למהות.

בהקשר יותר רחב: הצעה – הרקע הוא האבחנה בין השלך לבין רפלקסיה.

רפלקסיה = התבוננות על החיים. השלך = לחיות, לעשות, להאמין, לפעול (-אנחנו משליכים את עצמנו לדברים האלה ואח"כ עושים על זה רפלקסיה). מה היחס בין השלך לרפלקסיה? סארטר לא רואה אותם כקטבים שונים אלא מעמיד הכל בקוטב של הרפלקסיה. למשל: אברהם (או הישועי) רואה את העולם בצורה מסוימת, חושב שדברים הם סימן באופן אובייקטיבי. בשלב הזה, של השלך, אנו מכושפים – לא רואים את הסובייקטיביות של המצב, מתייחסים למה שתופסים כאובייקטיבי. סארטר – ביסוד כל עמדה אובייקטיבית יש החלטה סובייקטיבית. (אפשר לחשוב אחרת – הרפלקסיה יכולה לאשר את התפיסה הסובייקטיביות כאובייקטיבית). הרפלקסיה משחקת תפקיד חשוב בניווט החיים, אך תמיד תוך התכתבות עם ההשלך. רפלקסיה: האם זה באמת נכון? --> חיזוק / החלשה. הכיוון של סארטר – אין דבר כזה אמת ריאלית. המחשבה הרפלקטיבית חושפת שביסוד כל שכנוע ניצבת החלטה חופשית לפרש אותם כך <זו לא במקרה אמירה רפלקסיבית שמתחפשת לאמירה על המציאות המוחלטת – סוג של פרדוקס?>. הדבר הזה מפר איזון בין רפלקסיה לבין השלך. אי ריאליה מוסרית, פוליטית, רגשית. אין עצמיות של סובייקט. אי אפשר לגלות את האמת.

מתוך "הונאה עצמית" (בשקופית): אדם הוא תודעת עצמו – יחד עם זה שהוא נתון הוא גם יודע שהוא נתון – תודעת הקיום. אובייקטים - שעון, למשל, הוא מה שהוא. לעומת זאת, באדם יש איזושהיא כפילות – הוא נדרש להיות מה שהוא (להיות כן) כי זה לא ברור מאליו. הרפלקסיה, המודעות העצמית שולפת אותו מתוך עצמו. יש משהו חלול במוצקות של הקיום.

הדוגמא של המלצר: המלצר משחק מלצר – תנועתיו מוגזמות, טקסיות, וזו לא אשמתו – אין דבר כזה שאדם יהיה משהו. אפילו אם אני מזדהה עם תפקידי כמלצר אין דבר שמשותף ביני לבין הוויתי – אני רק תדמית. כל זהות היא משחק. כל הגדרה - משפחתית, מגדרית, מקצועית, פוליטית היא מלאכותית - אי אפשר באמת להיות כי אנחנו רפלקטיביים, ולא יכולים להימנע מלהיות כאלה.

אדם הוא תמיד בתנועה בין עצמו לבין מחשבותיו על תדמיתו. הרפלקסיה היא חלק מהקיום ולכן אדם לעולם לא יכול לומר אני כזה – אמירה כזאת היא תרמית כי אדם תמיד אנוס לשמר את התדמית. לכן יש בהווית האדם (בניגוד לאובייקטים) משהו נבוב.

אני עצוב – אך האם אני עצוב באותו מובן שקסת הדיו היא קסת דיו? לא! העצב הוא סוג של הצגה כי צריך להמשיך לתחזק אותו באופן מודע (?). בגלל שאנו יצורים רפלקטיביים אנחנו תמיד חשופים להרהור ולערעור. לכן כנות היא אידיאל כוזב – אין אפשרות לכנות, הרפלקסיה היא התהום שמתחת לכנות.

ההחלטה הספונטנית, החירות היא התהום שפעורה מתחת לקיומנו, היא הנביבות. אין מגדלור – צריך תמיד להמציא אותו, לייצר אותו ולתחזקו.

חזרה לסטודנט המתחבט (בשקופית) – [הסטודנט בוחר בעצמו במי להתייעץ] סארטר עונה שעליו לבחור או להמציא, ובכך מבטא את דעתו שאין דבר כזה – למצוא, אין תשובות – אתה לא מוצא, אתה ממציא.

על הישועי (שוב בשקופית): טיעון לטובת סארטר – אם הסימן היה עובדה אוביייקטיבית וריאלית כולם היו מקבלים אותו. העובדה שאחר היה מפרש זאת אחרת מראה שזה לא אובייקטיבי, אלא פרשנות אישית.

מה דעת אליעזר על הטיעון הזה?

העובדה שאחר היה יכול להחליט אחרת אינה מלמדת דבר על הישועי. זה שאחר היה יכול אחרת לא אומר שהישועי היה יכול להחליט אחרת (סארטר מנסה להראות שהישועי היה יכול להחליט אחרת - ולכן נאמר שהישועי ממציא ולא מוצא, שאין לו עמוד אש). לאחר יש אילוצים משלו, שונים משל הישועי.

אבחנה:

אובייקטיבי – היבטים שנחפים לכל הסובייקטים כאחד – אי תלות בסובייקט.

ריאלי – נסביר באמצעות דוגמא: השולחן הוא ריאלי. אך כל אחד רואה אותו מהזווית שלו – הסובייקיטיבית. זה לא אומר שהוא לא ריאלי!

--> האופן בו העולם נראה לישועי הוא ייחודי לו, אבל זה אומר שזה לא כך במציאות, אלא שהוא רואה את העולם מהזווית שלו.

דברים שפילוסופים אמרו נגד סארטר:

• למה סארטר בוחר את הדוגמא של התלמיד (או העקידהף או הישועי) ולא בשאלה כמו איזה זוג גרביים ללבוש בבוקר. ברור שסארטר רוצה לומר משהו נוקב וחזק, ודוגמת זוג-גרביים לא תביא לכך. לשם כך הוא בוחר בקונפליקט עמוק וטראגי, בו אין עמודי אש מדריכים (זה הכח בדוגמאות). המסקנה – אין עמודי אש. הטראגיות של הסיטואציה סותרת – אם היישועי היה ממציא ולא מוצא הוא לא היה בקונפליט. יש קונפליקט לא כי אין עמודי אש – אלא יש יותר מדי (בדוגמת הגרביים אין עמודי אש). אם עמודי האש הם לא מציאות אלא פרי החלטה, אם (כפי שסארטר טוען) אנחנו לא בוחרים בין דרך טובה ורעה, לא מסתובבים בשדה כח של ערכים שמושכים לכיוונים שונים אלא אנחנו יוצרים את הערכים, בפרשנותינו מחליטים למה לקרוא טוב ולמה לקרוא רע. האתוס של הדוגמא נשען על ההכרה המודעת שיש כאן התנגשות בין ערכים שלא אנחנו המצאנו – שאנחנו נעים בתוך שדה כח.
• החירות עצמה היא לא משהו שסארטר ממציא אלא משהו שסארטר נשען עליו. החירות היא ערך, וכשאנו קוראים את התיאורים אנחנו מרגישים את העוצמה של הערך.

סארטר חושב שהמישור של החלטות מודעות אינו חופש. כאן צריך לחפש את החופש.

אפשר לראות את הטקסט של סארטר יותר טוב לא בתור תיאור של החופש, אלא בתור טקסט מחולל – שמתמיר את הקוראים, מביא אותם לחרוג מההשלך שלהם ובכך לגלות את החופש שלהם.

(כאן אפשר לשאול עד כמה התמורה חיובית, ומה הרווחים ממנה והנזקים שלה).

פרנקפורט

תיאוריה של חירות ועצמיות שיש קירבה מאלפת בינה לבין סארטר – ניסיון למצוא חופש שמצד אחד יבטא את העובדה שמצד אחד אדם לא נע על פסים נתונים מלכתחילה, ומצד שני – החופש הוא לא חופש מעצמי אלא חופש של עצמי.

החידוש – יכול אחרת אינה דרישה לאחריות מוסרית.

יש בלבול בין השאלה האם היתה יכולה להיות התרחשות אחרת (חלופות אפשריות) לבין השאלה האם האדם פעל מתוך כפיה או לא (שזה שיקול מוכר להקלה מאחריות).

ג'ונס החליט לרצוח ורצח, ובאותה העת בלאק – שרוצה גם הוא ברצח שותל במוחו של ג'ונס מנגנון שבמקרה בו ג'ונס יחליט לחזור בו המנגנון יגרום לו לרצוח בכל מקרה. זהו מקרה בו אין חלופות אפשריות, אבל – במקרה זה ג'ונס לא חזר בו ולכן בלאק לא התערב. במקרה כזה לא נרצה לפתור את ג'ונס מאחריות. זה שלא היתה אפשרות אחרת לא מעלה ומוריד ממה שקרה. במילים אחרות כח המשיכה של הרעיון שקושר אחריות לאלטרנטיבות הוא רק כי אנחנו מחברים בין העדר חלופות לבין כפיה, אך זה חיבור לא הכרחי.

(יש כאן וויכוח על השיפוט האינטואטיבי שלנו:)

מור – אנחנו דורשים את הדרישה של יכול אחרת כתנאי לאחריות מוסרית – זו דרישה היפוטית – יכול אחרת לו רצה אחרת. מור – קומפטיבילסט – הדרישה של יכול אחרת לא מחייבת אינדטרמינזם – עבר אחד שני עתידים כי היא דרישה היפותטית.

החידוש כאן: פרנקפורט מראה שהדרישה של יכול אחרת אינה קיימת – אנחנו דורשים אינטואטיבית רק העדר כפיה, ולא קיומן של חלופות.

החלק הראשון של המאמר של פרנקפורט מוקדש להבחנת יכול אחרת מכפיה. לפי זה, גם יכול אחרת של דטרמינזם לא מעכב אחריות. זה צעד נוסף! יש הבדל בין דוגמאות בלאק לבין המסקנה. בסדר האירועים האקטואלי תכנית המגירה נשארה במגירה. לעומת זאת לפי הנחת הדטרמינזם (אין תכנית מגירה? סדר עניינים אקטואלי? לא ברור).

פסיכוביולוגיה - שיעור 5 - ריגוש

16/03/2011 יום רביעי

תהליכים פסיכוביולוגיים

שיעור 5

ריגוש - המשך

הערה בהמשך לשיעור הקודם:

סטימולציה כרונית של האמיגדלה גורמת להתנהגות מפוחדת, וגם לאולקוס. אולקוס נוצר כי מע' החיסון נחלשת כתוצאה מהלחץ, ונאבקת פחות טוב בחיידקים גורמי אולקוס.

הקשר בין האמיגדלה לריגושים שליליים:

מחקר pet - (מאפשר לעקוב אחרי נוכחות של חומרים רדיואקטיביים ומיקומם). הקרינו לנבדקים סרט מתח כשהם בתוך המכשיר. כשהם יצאו החוצה שאלו אותם מה הם זוכרים מהסרט – זכרו יותר את הסצנות עם יותר אקשן. אח"כ בדקו ומצאו שסצנות עם יותר אקשן הפעילו יותר את האמיגדלה.

מחקר fMRI – שאלון סטרופ. (מילים בצבעים, צריך לומר מה הצבע, המילה גורמת למיסוך). הראו לאנשים גם מילים נייטרליות (מכונית...) וגם מילים שליליות (רצח...) --> האנשים התבקשו לומר רק מה הצבע!. מצאו שמילים שליליות הפעילו את האמיגדלה (ולא מילים נייטרליות).

מכל אלה, אנחנו מבינים שהאמיגדלה היא האזור במח שלומד התניות שליליות.

עכשיו נלמד על עוד כמה דברים, ואז נחבר הכל ביחד.

התנהגות תוקפנית

סוגי התנהגויות תוקפניות:

• התנהגות תוקפנית הקשורה לרבייה – המטרה: להרשים את הנקבה ולכבוש טריטוריה, על מנת להפיץ את הגנים שלו הלאה כמה שיותר.
• התנהגות תוקפנית הקשורה להגנה עצמית.
• התנהגות הקשורה לטרף - בזמן שבע"ח יוצאים לטרוף הם מאד קרי מזג – קצב הלב, לחץ הדם, טמפרטורה וכו' לא עולים (עד לנקודת ההסתערות).
• ביסוס מעמד הירארכי – אצל חיות חברתיות. אצל חיות אלה יש בד"כ מדרג הירארכי – יש זכר דומיננטי, סגנים, תתי סגנים וכו'. איך קובעים מי הזכר השליט? הולכים מכות! יש התנהגויות סטנדרטיות של כניעה (ולפעמים יש עכברים לשעבר). בכל קבוצה חדשה של חיות כאלה (למשל, עכברים) יש תקופת בניית הירארכיה כזאת (שגורמת לסטרס אדיר).

אחד האזורים המוחיים המוחיים שפועלים גם בזמן התגוננות וגם בזמן תקיפה הוא PAG , אזור שנמצא סביב התעלה המרכזית (שמחברת בין החדר השלישי והחדר הרביעי של המח). בנוסף, אזור זה מפריש אופיאטיים אנדוגניים – משככי כאב (שמונעים הפסקת לחימה בגלל כאב של פציעה).

התנהגות טריפה

למה משמשת תקיפת מטרה?

• מזון

האם זאת המטרה היחידה?

לא. כלבים רודפים אחרי חתולים וחתולים רודפים אחרי ציפורים ובד"כ לא אוכלים אותם אחרי זה.

• אולי חיות נהנות לטרוף!

ניסוי:

לקחו חתול מעבדה והשתילו לו אלקטרודה שמבצעת סטימולציה לתוך הPAG. זהו חתול מעבדה שחי שם כל חייו, וממש טעים לו בונזו החתולים שהוא אוכל. הכניסו לחתול עכבר לכלוב כשהוא היה רעב, ובו זמנית הכניסו גם את בונזו החתולים האהוב עליו. החתול בחר בבונזו. תוך כדי שהוא סועד את ליבו החליט הנסיין האכזר לגרות את אלקטרודת הPAG במוחו, והחתול הלך לעכבר והפך לחתוליפלצת! הוא ביצע התנהגות של טריפה, אבל בסופה הוא לא אכל את העכבר, אלא המשיך לאכול את הבונזו-חתולים שלו.

מסקנה: יש אזורים נפרדים לרעב ולטריפה במח (לכן הם לא באים תמיד יחד).

עוד ניסוי:

לקחו חולדות והשתילו לחולדה שתי אלקטרודות – לאזור הטריפה ולאזור ההתגוננות.

הכניסו אותה לסקינר בוקס, כך שלחיצה על הדוושה השמאלית מפעילה את אזור הטריפה, והדוושה הימנית את אזור ההתגוננות.

תוצאה: החיה לומדת את הדוושות ואז מתמכרת לדוושה השמאלית – אזור הטריפה (על הדוושה השניה היא מפסיקה ללחוץ מהר מאד).

מוסר השכל: לטרוף זה כיף. מוהאהאהאה :)

סרוטונין –

הנוירוטרנסמיטור החשוב בהתנהגות של תוקפנות.

ירידה ברמת הסרוטנין – עליה בתוקפנות.

עליה ברמת הסרוטונין – ירידה בתוקפנות.

איך יודעים את זה? -->מחקרים:

מחקר 1:

מחקר שדה (בסביבה הטבעית של החיה. נדיר ומגניב).

החוקרים זיהו את כל הפרטים במושבת קופי רזוס.

כדי למדוד להם את רמת הסרטונין (בלי לפתוח להם את המח, ולגרום בכך לסיום הניסוי מידיית, בנסיבות טראגיות) מצאו תוצר פירוק של סרוטונין5-HIAA (להלן: החומר) שנמצא בסינפסה יותר ככל שיש יותר סרוטונין. CSF נמצא במח וגם בחוט השדרה. אפשר לשאוב בעזרת מחט CSF מחוט השדרה ואז לבדוק את רמות ה-5- HIAA, ומשם להסיק על רמת הסרוטונין המוחית.

הרדימו את כל הקופים באמצעות רובים ממוקדים, ולקחו לכל קוף דגימת CSF מחוט השדרה, ואז סימנו כל קוף כדי שיוכלו לעקוב אחריו. כאן נגמרה ההתערבות הניסויית.

הסתכלו בעיקר על הזכרים, ומצאו:

• לקופים עם רמות יותר נמוכות של החומר היו תוקפנים יותר ולא אהודים חברתית.
• רב הקופים עם הרמה הכי נמוכה של החומר לא שרדו עד סוף הניסוי (שנמשך 3.5 שנים) כי הם לקחו סיכונים לא הגיוניים – למשל, קפיצות מעץ לעץ כשהם רחוקים מאד – לפעמים הצליחו להגיע ולפעמים לא, או: נאבקו עם קופים חזקים מהם.

מחקר 2:

מחקר על קופי מעבדה. קופים הם חיות חברתיות - יש מדרג הירארכי. במושבה עם כמה קופים זכרים <נקבות לא משחקות את משחקי ההירארכיה האלה?> הרחיקו את הזכר השליט. עכשיו יש מאבק בין שני הסגנים שלו, שמניחים שיש להם פוטנציאל שליטות שווה. לאחד הזריקו אגוניסט לסרוטונין, ולשני – אנטגוניסט לסרוטונין.

היגיון: הקוף שהזריקו לו אנטגוניסט לסרוטונין יהיה השליט, כי הוא יהיה יותר תוקפני.

תוצאה: הקוף שהזריקו לו אגוניסט לסרוטונין הוא זה שהפך להיות מנהיג הקבוצה. למה? כי הוא היה רגוע ונחמד יותר – לא תמיד משיגים שליטה באמצעות כח.

מוסר השכל: משטר דמוקרטי זה הכי טבעי.

מחקר 3:

מחקר עכברים. עשו לעכברים נוק-אאוט לגן שמייצר סרוטונין.

הדור החדש שנולד, חסר סרוטונין, היה דור תוקפני ולא חביב.

מחקר 4:

מחקר על בני אדם.

בדקו אסירים בבתי כלא.

גם שם יש מדרג הירארכי – יש עבירות מכובדות (למשל: הצתה מכוונת, או רצח מכוון). בדקו את רמות 5-HIAA ומצאו שאצל אסירים עם עבירות חמורות יותר יש רמות נמוכות יותר של חומר זה.

שורה תחתונה תחילה: אנשים יש להם אלל קצר מתוך שתיים לסרוטונין טרנספורטר, יש להם סיכוי גבוה יותר לפתח דיכאון או חרדה בעתיד, נוטים להיות יותר תוקפנים ואימפולסיביים, ויש להם אמיגדלה גדולה יותר.

הסבר:

לאדם יש 23 זוגות כרומוזומים – כל כרומוזום מורכב משני אללים. האללים לא חייבים להיות באותה צורה ואורך (אללים לא הומולוגיים).

סרוטונין טרנספורטר הוא זה שמבצע קליטה של הסרוטונין אחרי הפרשתו לסינפסה חזרה אל תוך הכפתור הסינפטי. זה מתבצע באמצעות חלבונים שמתפקדים כמשאבות סרוטונין, ונמצאים על הכפתור הסינפטי.

זה ממצא מוזר – היינו מצפים שיהיה ההפך! (שלאנשים שיש פחות טרנספורטרים, יהיה יותר סרוטונין בסינפסה, ואז הם יהיו פחות תוקפניים וכו'). כדי להסביר, נחזור להתפתחות המח – בזמן התפתחות המח סרוטונין חשוב להבשלה של האמיגדלה ושל הפרה – פרונטל קורטקס. בגילאים צעירים הטרנספורטרים לסרוטונין מכניסים סרוטונין לאמיגדלה ולפרה פרונטל קורטקס, דבר שעוזר להבשלתם. אדם שיש לו פחות טרנספורטרים לסרוטונין האמיגדלה והפרה פרונטל קורטקס לא יתפתחו מספיק. זה מעלה את ההסתברות לאימפולסיביות, חרדתיות, דיכאוניות וכו'.

ניסוי fMRI:

הרא לאנשים (שמיפו את האללים שלהם – קצרים / ארוכים לסרוטונין (לטרנספורטר?)) תמונה של אדם מפוחד (ושאלו אותם איזו משתי תמונות נוספות מביעה את אותו הרגש), ואנשים עם אלל קצר אחד או יותר מצאו שבזמן צפיה בתמונה האמיגדלה שלהם פעלה יותר. הבעיה היא שחסרה פעילות באזור במח שאומר לאמיגדלה להירגע – מה שגורם לאישיות חרדה, כי זה משהה את התגובה לגירוי גורם הלחץ.

תפקיד הקורטקס הפרה פרונטלי (קדם מצחי):

כולל שני אזורים:

• קורטקס אורביטו פרונטלי- החלק הצידי והתחתון של האונה הפרונטלית
• מידיאל פרה פרונטל קורטקס – מידיאלי

זהו אזור שמקבל אינפוט כמעט מכל המח, ושולח אאוטפוט לאזורי מח נרחבים. זהו אזור דומיננטי וחשוב, ופגיעה בו תגרום לבעיות רציניות. הדגמות לחשיבות האונה הפרה פרונטלית:

• פיניאס גייג' חביבנו משכבר הימים.
• 1935 – ניסוי בקופי שימפנזה, בו הקופים היו צריכים להזיז ידית קדימה-אחורה-למעלה-למטה ואז עלה הפרגוד ומאחוריו חיכה להם תפוח או צימוק. שימפנזית אחת בשם בקי היתה משתוללת בטירוף בכל פעם שהיא לא הצליחה במשימה ולא קיבלה את הפרס. חשבו שבקי חרדתית, שיש לה OCD, והעלו השערות נוספות. בשלבים מאוחרים יותר של הניסוי בקי פצחה בשביתה – לא הסכימה לבצע את הניסוי. אחד החוקרים חשד שהאונה הפרה פרונטלית קשורה, וכדי לבדוק את זה הוציאו לבקי בפרוצדורה ניתוחית חלקים נרחבים מהאונה הפרונטלית. אחרי שיקום ארוך בקי חזרה לתפקד בערך. הפעם, כאשר היא נכשלה בניסוי היא לא התפרעה.
  בכנס בו סיפרו החוקרים על בקי עלה חוקר אחר וסיפר על אדם שבוצעה בו פרוצדורה ניתוחית של הסרת חלקים מהאונה הפרונטלית וה-IQ שלו לא השתנה.
  באותו כנס ישב פסיכיאטר פורטוגלי (עדיין לא היו תרופות לבעיות נפשיות) בשם אגס מוניס. הוא חבר למנתח מוח והם לקחו חולים עם הפרעות חרדה, סכיזופרניה, OCD והם חתכו את האקסונים שמחברים בין האונה הפרונטלית לשאר האונות. תוצאה: החרדות, הפוביות, האובססיות נעלמו, והניתוח נחשב פופלרי מאד משנות ה-30 עד שנות ה-50, ונעשה בכ-100 מטופלים. בשנת 1949 פרופסור אגאס מוניס זכה בפרס נובל. מדענים התחילו לקרוא את המאמרים, והחליטו לפשט את הפרוצדורה, ובמקום להיכנס דרך המח בהרדמה מלאה, להיכנס דרך העין בהרדמה חלקית – תהליך פשוט מאד שאורך חצי שעה. את ניתוחי הבזק האלה עשו אנשים עם הפרעות נפשיות ביוזמתם. מדווח שהניתוח בוצע ב2500-3000 מטופלים (עד שנות ה-60 המאוחרות) הוא היה ממש פופלרי.
  אז למה לא עושים את זה היום? פוביות וחרדות נעלמו (סכיזופרניה לא) א-ב-ל האנשים האלה נהיו עצבניים, רגישים, ילדותיים, אימפולסיביים ויכולת התקשורת שלהם נעלמה. האינטלגנציה נשארה תקינה, אבל התפקוד נפגע באופן חמור ביותר. היום הניתוחים האלה אסורים.

היום מבינים שחלקים מהאונה הפרונטלית אחראים על יישום מסקנות של חשיבה גבוהה. לכן, אדם שיש לו OCD ימשיך עם המחשבה הטורדנית (יש לי חיידקים על הידיים ותכף אמות) אבל לא יוכל לבצע את הקומפולסיה (לשטוף ידיים, כמו שאם יורד גשם הוא יידע שצריך לפתוח מטריה אבל לא יוכל לפתוח אותה). בנוסף, המצפון נמצא באונה הפרונטלית.

בשנים האחרונות מנסים לחקור את תפקוד האונה הפרונטלית אצל סכיזופרנים, פסיכופטים וכו'.

אפשר להתייחס לקורטסקס הפרה פרונטלי כאל סופר-אגו. אצל אנשים שקשה להם ללמוד למידה חברתית יש בעיה באונה הפרה פרונטלית. אנשים כאלה הם פסיכופטים – הם מתקשים ללמוד מוסכמות חברתיות ומוסר חברתי. מסתבר, שאצל פסיכופתים הקורטקס הפרה פרונטלי קטן ב-11% מאצל אנשים רגילים.

ניסוי – ציוותו תמונה של אדם מסוים לשוק חשמלי אצל פסיכופתים ואצל גברים רגילים, תחת fMRI. אצל גברים רגילים לאחר למידה הפרצוף המאיים גרם להפעלת הקורטקס הפרה - פרונטלי והאמיגדלה. אצל פסיכופטים לא היה הבדל בין הפעילות כאשר הם ראו את התמונה הרגילה ופרח או ציור נייטרלי אחר. (אם זה המצב, צפוי שהם לא יוכלו ללמוד מוסר).

--> כמעט 90% מהרוצחים הסדרתיים שיושבים בבית סוהר הם פסיכופטים.

חשוב להבין שרגש וריגוש קשור ללמידת מוסר חברתי. זה הרבה בגלל הקורטקס הפרה פרונטלי, וכשהוא פגום השיפוט בכלל, והשיפוט המוסרי בפרט, נפגעים.

סיטואציה של שיפוט מוסרי:

אנחנו עומדים על גשר ותחתינו עוברת רכבת ואנחנו רואים שהקרון מתנתק, ובו חמישה אנשים. אנחנו שמים לב שהם עומדים להידרדר לתהום. ביכולתינו להסיט אותה למסילה אחרת, וחמשת האנשים יינצלו, אך פועל רכבת שעומד על המסילה השניה יידרס. האם נעשה זאת?

רב האנשים: כן.

סיטואציה אחרת: אותו דבר, אבל הפעם אפשר להציל את הקרון לא באמצעות הסטת הרכבת, אלא ע"י השלכת אדם שמן שיעצור במו משמניו את ההידרדרות. האם נעשה זאת?

רב האנשים: לא.

ההבדל: רמת המעורבות. המעורבות של רגש (כי רציונלית זה אותו דבר) משנה את השיפוט המוסרי.

--> במחקרי fMRI נמצא שהאזור שהכי פעיל בזמן שיפוט מוסרי כזה, ללא קשר להחלטה, הוא הקורטקס הפרה פרונטלי.

איך הכל מתחבר?

הקרטקס הפרה פרונטלי (סופר אגו) מפריש גאבא לעבר האמיגדלה(איד) וכך מדבר איתה – מדכא את פעילותה. האמיגדלה אחראית על עצבנות, תוקפנות, אימפולסיביות (מישהו עיצבן אותנו. היא תאמר "תקוף! תקוף! תקוף!”) והקורטקס הפרה פרונלי מרגיע אותה.

בקורטקס הפרה פרונטלי יש רצפטורים לסרוטונין שמפעילים אותו (?), ואז הוא מרגיע את האמיגדלה. כאשר יש פחות סרוטונין, הקורטקס הפרה פרונטלי עובד פחות ואף אחד לא מדכא את האמיגדלה, שיכולה לגרום לרפרטואר של תנועות הרסניות. (זאת הסיבה, בגדול, לתופעה של חוסר יכולת ליישם החלטות, בניתוחי הלבטומיה).

אצל רוצחים אימפולסיביים רגשניים – מצטערים על הרצח, מצאו שהקורטקס הפרה פרונטלי שלהם פעיל פחות, והאמיגדלה – יותר.

הורמונים משפיעים על התנהגות תוקפנית:

• טוסטסטרון – יחס ישר: יותר טוסטסטרון יותר תוקפנות, ולהפך.
  • סירוס של זכר עכבר מונע התנהגות תוקפנית.
  • לנקבות יש נטיה פחותה לתוקפנות. אם מזריקים לנקבת עכבר טוסטסטרון יש עליה ברמת התוקפנות.
  • האם טוסטסטרון בעכברים או חולדות מגיע רק מ___? עכברה ממליטה בהמלטה אחת בערך 10-12 גורים. בתוך הרחם אפשר לראות שאצל זכרים יש הפרשה של טסטסטרון בזמן ההתארגנות, ומוצאים שנקבה שממוקמת ברחם בין זכרים חשופה יותר לטוסטסטרון ותהיה נקבה עצבנית יותר, ותגן על הקן שלה בחירוף נפש כשיהיו לה גורים. קוראים לה נקבת 2M. נקבה שממוקמת בין 2 נקבות היא נקבת 0M ואם היא בין זכר ונקבה, זו נקבת 1M.

תוקפנות של הורים כלפי צאציהם:

למה אימהות נקבות קוטלות לפעמים את צאציהם?

לפעמים נקבות הורגות את הגורים שלהם ואוכלות אותם. למה? כמה סיבות:

לאמא עכברה יש 10 פטמות, והיא יכולה להניק 10-12 גורים. אם יש יותר מזה, היא מזניחה את הגורים החלשים יותר ואו שהם קמלים ומתים, או שהיא הורגת ואוכלת אותם (מלא חלבונים).

סיבה שניה היא שצפיפות רבה היא מסוכנת, ולכן עכברות מדללות את אוכלוסיית הגורים שלהן. בד"כ נקבות 2M נוטות יותר לדילול.