08/03/2011
חירות רצון והכרח
שיעור 4
מור:
- יש קשר מושגי בין פעולה העומדת לשיפוט מוסרי של פעולה - טובה / רעה לבין העובדה שהפועל היה יכול לפעול אחרת.
- יש מצבים בהם מישהו עשה משהו, והיה יכול אחרת, וכולם מסכימים על זה, למרות שהם חושבים שהם חולקים על זה.
- יש מושג של יכול אחרת לפיו מה שאדם עושה – הוא לא היה יכול אחרת.
המכחיש, מתנגש עם אופן הדיבור של בני האדם וגם שלו עצמו.
היתיי יכול לעשות זאת - הייתי יכול, לו רציתי. הכוונה היא לא שיכול היה לקרות, אבסולוטית, משהו אחר, אלא שלרצוני היה תפקיד סיבתי במהלך המאורעות, ואילו הוא היה שונה, היו יכולות להיות תוצאות שונות - רצוני הוא אפקטיבי.
פירוש זה הולם את ההגדרה לרצון חופשי של הובס ויום.
שני הפירושים האלה הם קומפטיביליסטים. (למה?)
אוסטין:
--> זה לא נושא המאמר שלו, אלא הניתוח של מור לפסוקי אם.
אוסטין מביא דוגמא שהוא היה מסוגל לקלוע, ניסה בכל כוחו אבל לא קלע. הוא שולל את ההתניות – האמירה "אני יכול" היא אמירה קטגורית, ואינה מותנה. זה שאני מפספס, לא אומר שלא הייתי יכול להצליח. אוסטין יוצא נגד הטיעון הדטרמיניסטי, שאם לא קלעתי – יש משהו שגרם לי להיכשל. הוא אומר שהאמונה בדטרמיניזם לא מתיישבת עם האמונות שמשתקפות בשימוש הרווח במילה יכול.
אוסטין הוא אינקומפטיבילסט – המילה יכול לא מתיישבת עם האמונה בדטרמינזם.
טעויות פופולריות במטלה 2:
"הטיעון של אוסטין בונה על העובדה שכווניתינו יכולות גם לא להתממש"
– זה לא לא נכון, אבל גם לא שם את האצבע על הנקודה. הנקודה היא שאמירת יכול או לא יכול לא מותנית בשינוי הכוונה. הכוונה יציבה לאורך כל הדרך. (בניגוד למור, אצלו יכול קשר ברצון, בכוונה). רציתי, ונכשלתי, ובאותה מידה – יכול הייתי גם להצליח. האמירה 'יכול כך ויכול גם אחרת' אינה היפוטתית, ואינה מותנית בשינוי הרצון.
אינדטרמינזם – אותו עבר, שני עתידים. העתיד אינו תלוי בעבר.
מצגת:
למעלה – העמדה האינדטרמיניסטית של אוסטין – בהקשר של רצון: עבר אחד, שני עתידים.
למטה – העמדה הדטרמיניסטית של מור: באותן נסיבות יש רק עתיד אחד אפשרי, אילו היה רוצה אחרת – אנחנו מעלים על דעתינו שרשרת היפותטית אחרת של התרחשיות, שבה הכל דומה – חוץ מהרצון.
מור ואוסטין שניהם מסכימים על הפירוש של דטרמיניזם – אותו עבר, אותו עתיד. השאלה היא אם זה מתיישב עם הפירוש של יכול.
אליעזר חולק על אוסטין:
א. המדע בעצמו משתמש במושגים כמו יכול או לא יכול. אילו אוסטין היה צודק היינו מגיעים לסתירה בתוך המדע עצמו – ולא רק במושגים של חופש. משפט מדעי: אטום חמצן יכול להתרכב עם שני אטומים של מימן וליצור מולקולת מים. לפי אוסטין, יכול אינו דטרמיניסטי, ולכן מתחייב מהשימוש במילה יכול שעתידו של אטום החמצן אינו תלוי בחוקי הפיזיקה והיקום. אבל אנחנו יודעים שהמילה יכול מתפקדת בשיח המדעי. אם אטום חמצן לא יתרכב עם אטומי מימן – נשאל למה. מתאים יותר הפירוש של מור לפיו יכול מתפקד גם כהפשטה – יכול-פוטנציאל, ולא אטום ספציפי. יכול היה – בנסיבות אחרות.
ב. בעיה נוספת, היא שהראיה של אוסטין – שניסוי אחר היה יכול להצליח, היא לא טובה. למה? 1 היא לא ראיה! מדובר בזמן אחר ותנאים אחרים. 2 זה מראה שהוא מבולבל לגבי הנושא. עיקר המחלוקת היא אם לאותו עתיד יכולים להיות שני עברים (שלמה: האם לאותו עבר ייתכנו שני עתידים או רק עתיד אחד. תודה:) ) הראיה שלו לא עונה על זה. 3 האינטואיציה של אוסטין היא האינטואיציה הקומפטיביליסטית. מה שניסוי נוסף יאשר זה יכול מסוג אחר – קומפטיביליסטי. למעשה, הוא מביא ראיה למור, לא לעצמו. הראיה שלו מונחית על ידי אותה אינטואיציה ממור, ולא אינטואיציה אחרת, כפי שהוא טוען.
ג. האתגר הליברטני (קיין)– הקומפטיביליסטים אומרים שהעמדה של היריב אינה קוהרנטית. אינקומפטיביליזם דורש שכדי שיהיה רצון חופשי וחירות בנקודה מסוימת אותו עבר יתפצל לשני עתידים. לפי זה, בדיוק אותם שיקולים ורקע (של מולי) היו יכולים להוביל את מולי להחלטה אחרת. הגיוני לומר שאילו היו לה שיקולים אחרים, או היגיון אחר, היא היתה יכולה לבחור אחרת, אבל מוזר שבהינתן בדיוק אותן נסיבות היא היתה יכולה לבחור אחרת. יש בזה משהו לא קוהרנטי.
לדעת אליעזר אינקומפטיביליסטים מוכרעים על ידי טיעונים אלה, אין להם תשובה לאתגר הליברטני, ולכן לא נעסוק בהם הרבה.
ד. בדוגמא של אוסטין, לא ברור: באותן נסיבות עצמן – למה הכוונה? האם הכווונה ב-ד-י-ו-ק לאותן נסיבות? (אותו כיוון רוח, אותם כיווצי שרירים)? עמום. אולי נאמר שזה משהו מהנפש, וזאת ההזדמנות לעסוק בבעיית הגופנפש.
בעיית הגוף נפש:
ראסל:
ראסל מתמודד עם הבעיה של הדטרמיניזם והחופש, ומציע שעקרון אי ההיקבעות בפיזיקה יכול לפתוח לנו את הדרך לפתרון.
האם ראסל הוא קומפטיביליסט?
לכאורה, ראסל הוא אינקומפטיביליסט, ולכן כדי לאפשר מקום לחופש עליו למצוא פרצות בסדר הדטרמיניסטי, וזה מה שהוא עושה כאן – <עם עניין השיווי משקל הלא יציב במח>. הוא יוצר קונסטילציה שבה שינוי במיקרו יוצר שינוי במקרו.
למעשה, לפי אליעזר, ראסל הוא קומפטיביליסט. הגדרנו אינקומפטיביליזם כ: עבר אחד, שני עתידים. הבעיה של ראסל היא לא דטרמיניזם אלא פאטליזם (=להחלטותינו אין ערך, ואין שום השפעה על סדר המאורעות), וזה מתבטא במשפט "לאלה שחרדים לאשר את כוחה של הרוח על החומר, יש לפיכך אפשרות למצוא פירצה" – והיא מערכת פיזיקלית סגורה ולא מושפעת, ולכן הוא יוצר מערכת בה יש מקריות, ואז הרוח יכולה להטות בהתאם להחלטותיה. החרדה כאן היא מדטרמיניזם שהופך את הרוח לאימפוטנטית, והתוצאה: פאטליזם, כשהפתרון הוא לאפשר לרוח השפעה. אין שום דבר בדבריו שאומר שזה שהילד גורם לסלע ליפול אינו דטרמיניסטי – זה תלוי בהמון נסיבות קודמות. כל מה שהוא עושה זה לאפשר לרוח פעולה במרחב הגופני. הוא עונה לאתגר הליברטני בכך שהוא מקבל אותו, ומפיק ממנו לקחים קומפטיביליסטיים.
בעיית הגוף נפש:
אנחנו מתייחסים לתהליכים של גוף ונפש, והשאלה היא מה היחס בין שני הדברים האלה. (ראסל), דקארט חשבו שמדובר ביחס בין שני עצמים – דואליזם. השיח העכשוי אינו דואליסטי, ותופסים את היקום, המציאות כדבר אחד, שמרכיביו פיזיקליים והשאלה היא על היחס בין התיאורים. יש תיאורים פיזיקליים, ביולוגיים, ומצד שני פסיכולוגיים, סוציולוגיים וכו'. השאלה היא אם אפשר ליצור חפיפה בין המישורים האלה. יש כאלה שחושבים שכן – אפשר לתאר הכל ולהסביר הכל במישור הפיזיקלי-פיזיולוגי וכו', ויש כאלה שחושבים שתמיד נזדקק לפלולרילזם של נקודות מבט.
אם דטרמינזם מחויב לעבר אחד – עתיד אחד זה יתבטא במימד של הפיזיקה, זה לא מפריע לאף אחד, מה שמפריע הוא ההשפעה על שאלות של חופש ואחריות (וזה תלוי בקומפטיביליזם).
בעיות שעלינו לטפל בהן:
- בהינתן דטרמיניזם, עבר אחד – עתיד אחד, איך אפשר להסביר חופש ואחריות? (פתרונות שדיברנו עליהם: מה שמעניין אותנו הוא שהדבר נעשה מרצון / האדם יכול לעצב את עצמו – גם זה במסגרת דטרמינסטית).
- האתגר של הליברטנים – איפה נכנסים חופש ואחריות בעולם שבו עבר אחד יכול להוביל לשני עתידים.
ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן:
למה מתכוון ר' נחמן במילה רצון?
יש הבדל בין שני הקטעים-
קטע ראשון: התרחשות נפשית.
קטע שני: אין כאן חוויה.
ויטגנשטיין:
627 – השאלה היא מה ההבדל בין המצב בו אני מרים את זרועי לבין מצב בו זרועי מתרוממת?
יש שיאמרו, שההבדל הוא בסיבות מהן זרועי מתרוממת – אירוע של רצון או לא. ויטגנשטיין אומר שזה לא כך – זה לא שהיה רצון, וראה איזה פלא! זרועי התרוממה.
עיקר המאמר של אוסטין מסתובב סביב הניתוח הסיבתי שמור מציע לפעולה רצונית. מור: יכול הייתי לעשות זאת – אילו רציתי עשיתי, אם התקיים התנאי הסיבתי רציתי, אז עשיתי, ואם הייתי רוצה אחרת – היה קורה משהו אחר. עיקר המאמר של אוסטין מוקדש להתקפה על המבנה הסיבתי הזה. הוא אומר: משפט סיבתי: אם ארזה – אדחק דרך הפתח, ואם זה משפט סיבתי אמיתי – אם לא נדחקתי, לא רזיתי. לעומת זאת, במשפט אם ארצה אדחק דרך הפתח, לא משתמע שאם לא נדחקתי לא רציתי, כלומר: זה לא משפט שמתאר חוליות בשרשרת סיבתית. רצון לא מציין אירוע סיבתי שיש לו תוצאות, אלא הכנסה של פיסת משמעות להסבר ההתנהגות שלי. לכפות רצון לסדר אירועים סיבתיים זו החמצה של האמירה.
לכן, פילוסוף קומפטיביליסט כמו מור וקיין מאמין שעבר אחד עתיד אחד, וכן שיש רצון ואחריות. רצון זה לא חוליה בסדר הסיבות, ומי שקומפטיביליסט מחויב לשרשרת סיבתית שמובילה מעבר לעתיד. איך מגדירים רצון, ואיך זה קשור – זה כבר עניין אחר.
מושגים של יכול, חופש ואחריות מתפרשים מתוך השאלה האם יש התפצלויות בשרשרת מהעבר לעתיד.
(סוף הסיכום לא משהו).
