פסיכוביולוגיה - שיעור 3- שינה - המשך + התנהגות רביה

02/03/2011

תהליכים פסיכוביולוגיים

שיעור 3

שינה – עוד המשך

הפרעות בשנת SWS:

• הרטבה
• הליכה סהרורית
• ביעותי לילה
• הפרעות אכילה הקשורה לשינה

ביעותי לילה – סיוטים: מאד אפייני לילדים. חלומות מפחידים שגורמים לאדם להתעורר. למה זה הולך וחולף עם הגיל? כי אצל ילדים עולם הדמיון מאד מפותח, וההבדל בין המציאות והדמיון מטושטשים. זה גורם לסיוט להיחוות כאמיתי יותר. (מדובר כאן בסיוטים שמפריעים לתפקוד, לא בסיוטים רגילים שיש לכל אחד).

הפרעות אכילה הקשורה לשינה: דומה להליכה סהרורית. אנשים אלה קמים, אוכלים (המון, את כל מה שיש במקרר – עוף קפוא או תרופות, למשל) וחוזרים לישון. הם לא מודעים לזה, ויכולים לעשות זאת עשרות פעמים בלילה.

הטיפול בהפרעות אכילה: תרופות הרגעה, נוגדי חרדה, שגורמים לישנוניות וכך לפחות קימה, ופחות פעילות באזורי המוטוריים.

שעונים ביולוגיים- מקצבים יומיים וסמני שעה:

פעמיים בשנה להקות ציפורים נודדות מארצות חמות לקרות, ולהפך. תחילת הנדידה של ציפורים מתרחשת כמעט באותו יום כל שנה. אצל חלק מזני הציפורים הנדידה מתחילה בטווח שעות מסוים. איך הן יודעות? שעון ביולוגי.

ניסוי בכורי פחם מתחת לאדמה – לקחו מהם את כל אמצעי התקשורת אל העולם החיצון. הם נכנסו אל המכרה למשך 3 חודשים, ויכלו להחליט בעצמם מתי להדליק את האור ולהתחיל את יום העבודה, ומתי לסיימו. התוצאות: בימים הראשונים כורי הפחם היו די מסונכרנים עם העולם שמעל האדמה, אך אחרי כשבועיים כבר לא. כשבדקו את כורי הפחם מצאו שכורי הפחם חיו סביב מחזור יממה, אך של 25 שעות, ולא 24. מכאן, שיש לנו מעין שעון פנימי, ולו 25 שעות. גורמים חיצוניים (קרי: השמש) גורמים לנו לחיות סביב 24 שעות.

איך זה עובד?

יש כמה שעונים, ואחד מהם, שמכייל את השעון הביולוגי שלנו סביב 24 שעות, נמצא בהיפותלמוס. יש אזור שנמצא מעל האופטיק כיאזמה, ונקרא סופרא כיאזמטיק נוקלאוס – SCN וחושבים שהוא השעון הביולוגי שלנו.

קלט -

קלט ישיר – ישירות מהעין. ברגע שאור פוגע בעין יש קלט.

קלט עקיף - מהרשתית דרך התלמוס לSCN, מאפשר השפעה של נתונים אחרים על עירנות.

פלט -

• האזור הקדם אופטי מידיאלי
• האזור התת פרונט...
• עוד אזור

כיצד "מדבר" האזור העל כיזמטי עם אזורי מח אחרים?

ניסוי:

הריסת האזור הזה, ובדיקה – מה משתבש? עשו זאת אצל חולדה. בדקו את מחזורי הערות (קו דק) והשינה (קו עבה) כשהמנגנון תקין. כאשר הוציאו את הגרעין העל כיזמטי ממח החולדה, נפסק דפוס השינה והערות והמחזור השתבש לחלוטין. ניסו להכניס אותו חזרה – לא השתילו – סתם זרקו פנימה לאזורים שונים (חדרים לטרליים, למשל) ולמרבה ההפתעה הפעילות חזרה להיות יחסית תקינה.

מסקנה: השעון הביולוגי מפריש הורמונים.

אולי הSCN אינו השעון עצמו, אלא משפיע על אזור אחר, שהוא השעון הבילוגי?

נבדוק – האם השון "מתקתק" – האם הוא יודע להבחין בין יום לבין לילה?

ניסוי – בדיקת חולדות עם 2DG – חומר דומה לסוכר, אך אינו מתפרק בגוף - רדיואקטיבי ביום ובלילה. ככל שהתא צורך יותר גלוקוז יצטבר יותר ממנו בתוך התא. הזריקו לשתי קבוצות של חולדות 2DG – לחצי ביום ולחצי בלילה. אחרי 12 שעות בדקו את הגרעין העל כיאזמטי שלהם, וכך גילו שהוא פעיל ביום, ואינו פעיל בלילה. מכאן – שה SCN יודע להבחין בין יום לבין לילה. איך?

התשובה מגיעה ממודל של דרוזופילה – זבוב מסוים. גם לדרוזופילה יש מנגנון שמבחין בין יום לבין לילה. ומניחים שהמנגנון עובד אצלנו באותה צורה.

המודל התיאורטי: ברגע שרמת חלבון בתא עולה, הוא שולח לגרעין פידבק להפסקת ייצור החלבון, וכשיש פחות מדי – להפך. מי מכייל את ייצור החלבונים בתא? אור השמש. איך? בגרעים של התא יש שני גנים – פר per וטים tim, שמקודדים לחלבונים בעלי אותם שמות (אבל באותיות גדולות...). בשעות הלילה החלבונים פר וטים, כמותם הולכת ועולה ואז הם מתחברים אחד לשני, ואז הם שולחים סיגנל לגרעין של התא לעצור את הייצור, והתא נכנס (בלילה) למצב של מנוחה. בבוקר, עם אור שמש ראשון קרן אור פוגעת בתא, וחלבון טים מתפרק (זה קורה בכל שעות האור) ואז הפידבק השלילי לגרעין התא מופסק, והתא נכנס לייצור אינסופי של פר וטים. לכן בשעות היום יש פעילות, ובשעות הלילה לא. גם אם ישנים עם תריסים מוגפים – תמיד יהיו חריצים, והעפעפיים אינן אטומות לחלוטין. מספיק מעט מאד אור כדי להפעיל את המערכת (והשינה תהיה פחות טובה כשיש אור).

--> אור חשמלי משפיע בצורה דומה מאד לאור השמש.

התנהגות רבייה

--> אנחנו צריכים לדעת מהספר רק את מה שנלמד בכיתה.

הבדלים בין זכרים ונקבות (בכל עולם החי) - דימורפיזם מיני

• התנהגות מינית (חיזור, הזדווגות)
• התנהגות הורית
• תוקפנות

--> הורמונים ואזורי מח שונים ממלאים תפקיד חשוב ביצירת הדיפורמיזם.

התפתחות מינית:

מיטוזה – תאים משכפלים את עצמם.

בכל תא יש 23 זוגות כרומוזומים, כאשר כרומוזום 23 הוא כרומוזום המין (איקס או וואי).

מיוזה – חלוקת הפחתה, יש רק 23 כרומוזומים בודדים. תאי מין נקראים גמטות.

כרומוזום Y הוא הכרומוזום שגורם ליצירת זכר. האם כל ההבדלים בין זכרים לנקבות יושבים על כרומוזום 23 Y? כרומוזום Y אחראי על התפתחות הבלוטות המפרישות את הורמון המין הזכרי. ההורמונים האלה, שמופרשים ברחם הם אלו שמהותיים ליצירת הזכר או הנקבה.

מבחינים בין 3 סוגים של איברי מין:

• גונדות
• איברי מין פנימיים
• איברי מין חיצוניים

גונדות: מקור השם במילה היוונית הולדה/יצירה/הזדווגות. הגונדות נוצרות בתחילת ההריון, ועד השבוע השישי של ההריון העובר יכול להיות גם זכר וגם נקבה, כי יש לעובר גונדות זהות שיכולות להתפתח לאשכים או לשחלות. מי קובע? גן יחיד שיושב על כרומוזום Y – SRY.

SRY גורם להפרשה של חלבון "גורם קובע אשך". אם הוא מופרש, הגונדות מתפתחות לאשכים, ואם ההורמון לא מופרש, הגונדות מתפתחות לשחלות. --> ברירת המחדל הביולוגית היא לייצר נקבה. (עוברית – xx + SRY תתפתח לזכר).

להורמוני המין יש שני שיאים:

• בזמן התפתחות העובר בתוך הרחם - קביעת מין העובר. השפעה מארגנת.
• בגיל ההתבגרות – התפתחות מראה חיצוני, פיזי של נקבה / זכר. השפעה מפעילה.

עד לחודש השלישי של ההריון הגונדות עדיין לא מובחנות ותיאורטית עד לחודש זה יכולים להתפתח איברי מין זכריים ונקביים. בתוך העובר יש שתי מערכות:

• מערכת מילר – מבנה האב של איברי המין הפנימיים של הנקבה.
• מערכת וולף – מבנה האב של איברי המין הפנימיים של הזכר.

ההורמונים שמופרשים בתקופת ההתארגנות "מחליטים" איזו מהמערכות תהפוך להיות דומיננטית. מערכת אחת נעשית פעילה, והשניה מתנוונת.

האשך בעובר מפריש שני סוגי הורמונים:

1. הורמון נוגד מילר – שמדכא את הפעילות של מערכת מילר.
2. אנדרוגנים (מיוונית: יצירת גבר): (חיוניים כדי להפעיל את מערכת וולף)
   1. טסטוסטרון – מופרש בעיקר מהאשכים. חשוב מאד גם בהתארגנות וגם בהפעלת המערכת.
   2. דהידרוטוסטסטרון - “בן דוד" של הטוסטסטרון.

ליקויים בהפרשת ההורמונים האופייניים למין:

בזכרים XY:

1. תסמונת העדר רגישות לאנדרוגן – יש תקלה בעקבותיה לא נוצרים קולטנים לאנדרוגנים. יש הפרשה של אנדרוגנים ושל הורמון נוגד מילר. מצד אחד – מערכת מילר נעלמת, ואין איברי מין נשיים. מצד שני – אין קולטנים לאנדרוגנים – אז אי אפשר לייצר איברי מין זכריים. ברירת המחדל של הטבע היא נקבה, אבל רק איברי המין החיצוניים יתפתחו, כרומוזונלית XY, התנהגותית – נקבה, מראה של נקבה, אבל יש גם אשכים (שאותם בדרך כלל מסירים בניתוח). אין מחזור, אין שחלות ורחם – ואין יכולת להיכנס להריון. זה לא נדיר. בד"כ נותנים להם הורמון נשי כדי שגם סימני המין המשניים יהיו נקביים.
2. תסמונת צינור מילר העיקש – הקולטנים להורמון נוגד מילר מקולקלים / ההורמון לא מופרש. --> איברי מין פנימיים זכריים ונקביים מתפתחים בו זמנית. איבר המין הזכרי כלוא בתוך איבר המין הנקבי. עושים ניתוח ובו מסירים את איזורי המין הנקביים, ויש סיכוי שהיצור יתפקד כזכר. יש טוסטסטרון – הוא (?) יותר זכר מנקבה. מתגברים בהורמונים (אפשר גם להפוך לנקבה).

בנקבות XX:

תסמונת טרנר – במקום שני איקסים יש רק איקס אחד. ברירת המחדל – נקבה. לא נוצרים אשכים, אך גם לא נוצרות שחלות. הגונדה נשארת גונדה. איברי המין הפנימייים והחיצוניים מתפתחים להיות נשיים. --> מסקנה: לא צריך את השחלות ואת ההורמונים שבתוך השחלות כדי לייצר נקבה. הנקבות לא יכולות להיכנס להריון. מראה חיצוני – נמוכות ועם צוואר רחב.

איברי המין החיצוניים תלויים בנוכחות או היעדרות של הורמונים.

התבגרות מינית:

בגיל ההתבגרות מתרחש השיא השני של הפרשת הורמוני מין, ומתפתחים סימני המין המשניים – שמאפשרים זיהוי של המין.

(בשתי המינים) היפותלמוס --> הורמון: גונדו טרופין ריליסינג הורמון GnRH--> היפופיזה קדמית: FSH+LH --> אל איברי המין-->

נקבות – שחלות: אסטרדיול / אסטרוגן (בבע"ח).

זכרים – אשכים: טוסטסטרון.

חירות רצון והכרח - שיעור 3

01/03/2011

חירות רצון והכרח

אליעזר מלכיאל

שיעור 3

חזרה:

האם יש לחופש מקום בסדר הטבע? האם יש לו מקום באי הסדר בטבע?

	קומפטיביליסטים	אינקומפטיביליסטים	אינקומפטיביליסטים קשים (תובנות שליליות מכאן ומכאן)
יש רצף סיבתי	יש חופש	אין חופש	אין חופש
פרצות ברצף הסיבתי	אין חופש (או, לפחות – אין אחריות, יום) (בפרצות)	יש חופש ואחריות (בפרצות)	אין חופש

הנימוק של האינקומפטיביליסטים הקשים: (בדומה לאתגר הליברטררי [?]) אם האדם אינו מקור הרצונות שלו (אלא משהו אקראי) אז אין לבוא אליו בטענות, שהרי מה שקרה "קרה לו".

עכשיו ניכנס לוויכוח ארוך בין שתי המחנות, במהלכו כל צד מעדן את עמדותיו בתגובה לביקורת של היריבים. בשלב ראשון, ננכה אי הבנות גסות של דטרמיניזם (וממילא של קומפיטיביליזם). קומפטיביליסטים חושבים שהרבה אי הסכמות איתם נובעים משיבושים בהבנת הדטרמיניזם. הסתייגות: אפשר לאפיין את כל המהלכים הקומפטיביליסטים כניכוי של אי הבנות.

מיל: "הפטאליסט מאמין, או חצי מאמין, (שכן אף אחד אינו פטאליסט עקבי), לא רק שכל מה שעתיד לקרות יהיה התוצאה הבלתי נמנעת של סיבות שגורמות אותו (זו התיזה הדטרמיניסטית האמיתית), אלא, מעבר לזה, שאין כל תועלת במאבק נגדו; שהוא יקרה, ולא משנה כמה נתאמץ למנוע אותו... אבל זו שגיאה גדולה.”

השאלה היא מה נובע מדטרמינזם ומה לא. מיל טוען שפטאליזם אינו נובע מדטרמינזם – הוא מבחין בינהם. איך?

דטרמיניזם – האדם הוא חלק מסדר הטבע, ולכן, כמו כל חוליה אחרת בטבע, ברור שיש לו השפעה על מה שקורה. הובס: לאדם יש רצון חופשי אם פעולתו חופשית, ופעולתו חופשית אם הוא מממש את רצונו. האדם הוא לא נוצה שעפה ברוח, יש לו השפעה, יש חשיבות של מעשיו. הטענה היא פשוט שרצונו של האדם הוא חלק מסדר הטבע. (א"א לגזור מהעמדה הדטרמיניסטית שצריך לשבת בחיבוק ידיים).

מיל: “...אנחנו מסוגלים בדיוק באותה מידה לעצב את אופיינו, אם נרצה,כמו שאחרים מסוגלים לעצב אותו בעבורינו."

מיל מיישם את השפעת הרצון על השלב של העיצוב העצמי, לא רק על השלב של הפעולה (החוליה בין רצון ומעשה). אם אני רוצה להיות אחרת, לפעמים אני מסוגל לעצב את אופיי (לא תמיד! אם הרגלים רעים מושרשים מדי, זה לא יעבוד, אבל פעמים רבות כן). הפתרון: אבחנה בין פאטליזם ודטרמינזם.

פילוסופים שעוסקים בכך במאה ה-20, גם אם אינם מסתפקים בפיתרון של הובס, אינם בהכרח אינקומפטיביליסטים, אלא יכולים לטפל בחופש הרצון או בחופש העצמי באותו אופן שהובס טיפל בחופש הפעולה.

הובס: חופש הרצון (מרודד) (מסוגל) (=) חופש הפעולה.

חופש רצון (במשמעות בה נשתמש עכשיו): אופיינו עוצב עבורנו, אבל יכול להיות מעוצב גם על ידינו, והרצון הוא גורם חשוב בעיצוב אופיינו.

--> מיל הוא דטרמיניסט וקומפטיביליסט.

עוד תובנות לגבי דטמיניזם:

סילוק אי הבנות רווחות שעלולות לעודד אינטואיציות אינקומפטיביליסטיות שלא כדין:

הבסיס: ספרו של דניאל דנט על חופש הרצון.

דטרמינזם – לאדם יש השפעה ושליטה בחייו. אם אני אדם חופשי – מה שארצה, אעשה. יש לי שליטה על חיי. אם אני מחליט לטוס לפריז מחר – מחר אהיה בפריז.

נרחיב את הדוגמא: זה תלוי בדברים רבים, שאינם בשליטתי – כמו: סערה, חטיפת המטוס. אלו דברים בסדר הטבע שאינם בשליטתי. בהינתן כל הדברים האלה – זה תלוי בי. יש מארג שלם של סיבות ומסובבים – אני רק אחד מהם. תלוי בי – לא הכל תלוי בי, לא הכל תלוי רק בי.

מה שיכול להכשיל את השליטה שלי הוא חוסר הבנה של סדר הטבע, ולכן תכנון לא נכון, ולא קיומם של דברים שאינם בשליטתי.

דוגמא מכניסטית: מחשב שולט במבחן של זיקוק דלק. אני יכול להזין נתונים למחשב, ולגרום לו לפעול בצורה מסוימת. זה שהמחשב שולט לא אומר שאני לא שולט!

אנחנו מבהירים כאן שהיותי נשלט אינה סותרת את היותי שולט בגורלי.

בדיחה של דנט: אני מטיס אווירון-על-שלט ושולט בתנועותיו. ליצן משבית את השלט שלי ומפקד של האווירון בשלט שלו, אבל הוא מחקה את תנועותי כשהוא עושה זאת. אני מגלה את זה, אבל לא מספר לו שגיליתי. אני ממשיך עם תנועות הדמה, והוא ממשיך לחשוב שהוא שולט במטוס. מי שולט במטוס עכשיו? ברור שאני שולט, גם אם בדרך ארוכה ומפותלת. (גם לפני שהוא הבים איך מנגנון השליטה עובד הוא השפיע, אבל רק אחרי שהוא הבין את הבדיחה הוא נחשב שולט).

--> זה שאדם נשלט על ידי הרבה דברים לא גורע מהיותו שולט. זה פיתוח של ההבנה הבסיסית של מיל, שדטרמינזם אינו פאטליזם.

פשטנות – סוג נוסף של אי הבנה. אנשים מתקוממים נגד דטרמיניסטים ואומרים שהם מציירים את האדם כרובוט, וזה לא כך. חשוב להבין, וזה ברור לכולם (גם לדטרמיניסטים) שיש הבדל עצום בין רמת השכלול של בני אדם ורובוטים היום, ויש הבדל עצום בין ההישגים שלהם. הדמיון בין אדם לרובוט לפי הדטרמיניסטים מתחיל ונגמר בהיקבעות שלהם. כח המשיכה של הטענה הזאת נובע, לפי דנט, מרטוריקה.

טענה: לפי הדטרמיניזם יוצא שמששת ימי בראשית נקבע שאשדוד בנק היום.

דנט: זה בלבול שאור היום לא זרח עליו. נכון שבמפץ הגדול היו תנאים שמהם נגזר הכל באופן סיבתי (לפלס). מי שיודע את חוקי הטבע יכול לנבא הכל. א ב ל - יש משהו באמירה הזאת שמציג את העניין כאילו האדם לכוד בתולדות העולם, כמו מאובן בהקשר גאולוגי. אבל, מה שנקבע הוא שאני חלק מסדר הטבע, כולל שאני נולדתי כך שיש לי שליטה על מעשיי, ושאני מבצע את רצונותיי.

מור: "מן הקביעה שיש לנו רצון חופשי לבטח משתמע ברגיל שבאמת יש לנו לפעמים את הכח לפעול אחרת מכפי שאנחנו פועלים בפועל; ועל כן, אם מישהו אומר לנו שניחנו ברצון חופשי, ובאותו זמן הוא מתכוון להכחיש שיש לנו אי פעם כוח כזה, הוא פשוט מטעה אותנו.”

מור קושר מבחינה מושגית בין המושג רצון חופשי לבין המושג יכול אחרת.

לכאורה, מור יוצא כאן נגד קומפטיביליסטים, שאומרים שרצון חופשי פירושו שהרצון אפקטיבי. הם אומרים שהרצון נקבע על ידי סיבות קודמות. אבל למעשה, מור הוא קומפטיביליסט, והוא מסביר לנו כאן למה אנחנו מתכוונים באמירה שיכולתי אחרת.

[מור עוסק כאן בניתוח מושגים, ואינו מחוקק משמעות חדשה למושגים. כל המשחק מתנהל בשדה של השיח שלנו, הפילוסופים האלה מחייבים את עצמם לפרש את המושגים כפי שאנחנו משתמשים בהם.]

מור: יכולתי אחרת – יכולתי אחרת, אילו רציתי אחרת.

זה מסתדר בצורה מושלמת עם העמדה הקומפטיביליסטית בדבר רצון חופשי – אדם שעושה את מש שהוא רוצה, שרצונו אפקטיבי. מור: באמירה זו, שרצון הוא אפקטיבי, יש עוד דברים. כדי ליחס למישהו אחריות, להאשים אותו, צריך לוודא שרצונו היה אפקטיבי. מה יכול לסכן את האפקטיביות? למשל, מצב בו גם לולא היה האדם רוצה הדבר היה קורה. (אדם טובע בבריכה. יושב חברו על שפת הבירכה, ואינו חש להצילו. האם אפשר להאשים אותו במות החבר? תלוי. למשל, אם הוא אינו יודע לשחות, אז ההימנעות לא שינתה את המצב.) ההסבר של מור ליכול אחרת הוא המשך אינואטיבי של ההבנה שחופש רצון תלוי לא רק ברצון, אלא באפקטיביות של הרצון (=לולא היה רוצה, התוצאות לא היו קורות).

דיאגרמה (במצגת): רק אם במקרה בו היה האדם בוחר אחרת (בעולם היפוטיתי אחר, כי הרי הרצון הוא חלק משרשרת סיבתית), התוצאה היתה שונה, אז יש אחריות למעשה (כי רק אז הרצון אפקטיבי).

אוסטין חולק על זה.

הדיבור הוא על יכול אחרת לא רק בהקשר שדנו בו, אלא גם "אני יכול לעוף" "אטומי חמצן יכולים להתרכב עם אטומי מימן" "כלבים יכולים לאכול" מור מפרש יכול בהקשר של שימוש רחב, וזה מוסיף תוקף לטענתו. הכוונה היא שיש שימושים במילה יכול אחרת שהם "מוריים", והם בהחלט מתיישבים עם דטרמינזם.

תהליכים חברתיים - שיעור 3 - תפיסה חברתית

28/02/2011

תהליכים חברתיים

שיעור 3

תפיסה חברתית

תפיסה – זאת לא המציאות, אלא איך שאנחנו מבינים אותה.

תפיסה חברתית – מונח כללי לתהליך באמצעותו אנחנו מבינים את העולם החברתי שלנ (... חסר)

המשגה והבנה תעזור לנו להבין איך אנחנו תופסים, מהם ההטיות שלנו, איך תופסים אותנו ואיך ניתן לשנות את התפיסה.

סוזן בויל – סרטון יוטיוב. יש צפיות רבות מאד בקטע הזה, למה אנשים כל כך נהנים מזה? יש כאן הפתעה שחושפת הטיה בתפיסה חברתית – אנחנו נוטים, משום מה, להניח שמישהי מוזנחת ולא הכי מחוברת למציאות לא תשיר יפה. זה כי סכמה של זמרת היום כוללת מראה, התנהגות ולבוש מסוימים.

על בסיס מה מתבצעת תפיסה חברתית?

רמזים עקיפים

1. אנשים – אנחנו נוטים להסיק ממראה הפנים של האדם על אופיו. פייסבוק (אפשר לראות מהשם).
2. סיטואציות – הבנה של מצבים חברתיים מספקת הקשר חשוב להבנה של התנהגותם של אחרים.
   1. לעיתים אנחנו רואים את מה שאנחנו מצפים לראות בסיטואציות מסוימוצת (וזה לא תמיד נכון).
   2. לפעמים ידע לגבי הסיטואציות מספק הסבר לגבי ההתנהגות.
3. התנהגות – מעידה על פעולות האדם. משמשת לזיהוי מצבים פנימיים. התנהגות לא וורבלית: הבעות פנים, שפת גוף, מבטים.

Ekman – זיהוי מהימן של שישה רגשות בסיסיים: שמחה כעס עצב פחד הפתעה וגועל.

הלך לניו-גנואה, סיפר סיפורים, הראה להם צילומים של אמריקאים מביעים רגשות, הם יכלו לזהות איזו תמונה מתאימה לרגש בסיפור.

גם תינוקות עוורים מביעים רגשות אלה – זה מולד ולא נלמד.

אימיילים- ערוץ תקשורת מילולי בלבד – אנחנו לא ממש מסתדרים עם זה, ולכן מוסיפים פרצופונים. יש הטיה- אנחנו שומעים את הקול הפנימי שלנו, ויודעים איך אנחנו מרגישים. האדם שמקבל את המייל לא.

הבדלים בין תרבותיים:

• תרבויות מזרחיות משתמשים הרבה יותר בפרצופונים.
• יש תרבויות בהן מקובל / לא מקובל לבהות.

האם אנחנו מבחינים ברמאות?

פרויד: אנחנו לא יכולים לשמור סוד.

הטענה היא שכשאדם משקר הקול שלו משתנה – הקצב והגובה. לעומת זאת, בבחירת המילים, הבעות הפנים ושפת הגוף אפשר לשלוט.
ניסוי: נתנו לנשים לצפות בסרט קליל / מזעזע, וצילמו אותם, הן התבקשו לא להסגיר בפניהן את הרגש. ממצאים: הן הצליחו לשלוט בפנים, אך לא בגוף.

חיוכים מזויפים – אקמן:

יש מצבים בהם משהו בחדר מעלה חיוך / סתם מבקשים מהאדם לחייך. האם אנחנו יכולים לזהות? כן, לפי העיניים ומשך החיוך. אקמן פיתח תיאוריה לפיה הוא יכול לדעת מה אנשים חושבים לפי הבעות פנים.

Fritz Heider - “מדען נאיבי"-

1. ייחוס פנימי – ייחוסים של מאפיינים פנימיים לאדם (יכולת, אישיות, מצב רוח)
2. ייחוס חיצוני – ייחוסים של גורמים חיצוניים לאדם (המטלה, אנשים אחרים, מזל)

הבחנה בין הייחוסים – כלל ההפחתה – הפחתת השפעת הסיטואציה מאותו ייחוס פנימי שעולה מההתנהגות עצמה.

יישום כלל ההפחתה (התחשבות בסיטואציה) יכולה להוביל גם לחיזוק הייחוס הפנימי וגם להחלשתו. השיפוט של התנהגות האדם מורכב מייחוס פנימי בתוך הקשר – ייחוס חיצוני.

תיאוריית ההסקה הנכונה:

1. מידת הבחירה – התנהגות הנובעת מבחירה חופשית יותא אינפורמטיבית מהתנהגות שנעשתה בכפיה.
2. כמה ההתנהגות צפויה – יותר אינפורמטיבי כאשר היא לא.
3. תוצאות ההתנהגות – ככל שההתנהגות מובילה לפחות תוצאות רצויות כך היא יותר אינפורמטיבית.

הערה ל-1: יש לכולנו נטיה ליצור ייחוסים פנימיים. הנה כמה ניסויים שמוכיחים את זה:

ג'ונס והאריס 1967:

בתקופה שקאסטרו היה שנוא בארה"ה נתנו לסטודנטים לקרוא נאום בעד /נגד קאסטרו, ואמרו להם שנאמר לסטודנט לכתוב נאום בעד / נגד קסטרו / מה שהם רוצים.

אח"כ שאלו אותם עד כמה האדם בעד / נגד קסטרו. כאשר נאמר שהסטודנט בחר, ייחסו יותר התאמה בין ההתנהגות והייחוס הפנימי – הדעה האישית על קסטרו.

תיאוריית השונות המשותפת Kelly, 1967:

הסיבה להתנהגות כלשהיא היא אותו גורם שקיים רק כאשר ההתנהגות מתרחשת.

התנהגות אפשר לייחס להקשר, למבצע ולאובייקט.

מה יעזור לנו לקבוע?

1. קונצנזוס – האם כולם מסכימים איתו? (אובייקט)
2. מובחנות – האם הוא נוטה להתלהב מכל דבר, או אולי נוטה להיות ביקורתי? (מבצע)
3. עקביות – האם הוא מתלהב במיוחד מהדבר הספיציפי עכשיו? (הקשר)

1 נמוך, 2 נמוכה, 3 גבוהה = ייחוס לשחקן.

1 גבוה, 2 גבוה, 3 גבוה = ייחוס לאובייקט (הסרט, בדוגמא שלנו).

1 נמוך, 2 גבוה, 3 נמוך = ייחוס להקשר.

בכל שילוב אחר נקבל ייחוס יותר מורכב ופחות חד משמעי.

עשו ניסויים ובדקו איך אנשים שופטים, במידע חסר – לא נתנו מידע על הקונסנזוס, וזה לא הפריע לאנשים.

הביקורת על התיאוריה של קלי היא שהיא מורכבת מדי. מסקנה חשובה מהמחקר שלו, היא שאנשים לא בודקים איך אנשים אחרים מתנהגים באותו מצב, כשלמעשה יש שונות גדולה באופן בו אנשים מתנהגים בסיטואציות שונות.

טעות הייחוס הבסיסית - הנטיה להסביר התנהגות של אנשים לפי ייחוס פנימי ולא לפי ייחוס חיצוני. (הערכת יתר והערכת חסר). למשל: קשה לנו לקלוט ששחקן ששיחק רופא בסרט אחד משחק רוצח סדרתי. או: כשמישהו עוקף אותנו בתור, אנחנו ממהרים להסיק דברים על אישיותו.

לעומת זאת, הדגש בפסיכולוגיה חברתית הוא ההשפעה של הסיטואציה.

בעצם, אפשר לומר שטעות הייחוס הבסיסית היא כשל ביישומו של כלל ההפחתה.

ג'ון והאריס – 1967:

אנשים מייחסים ל"כותב המאמר" עמדה יותר קיצונית אם הם חושבים שהוא כתב את המאמר מרצונו. נחזור לנתונים – ואפשר לראות את טעות הייחוס הבסיסית – גם כאשר נאמר לאנשים שהמאמר נכתב בלית ברירה, הם חשבו שהם יכולים לייחס לו עמדה. זה הממצא הכי מעניין של הניסוי.

נעשו ניסויים כדי לבדוק שהתוצאות אכן נובעות מטעות הייחוס, והתברר שכן.

רוס, 1977:

נתנו לנבדקים לשחק משחק טריוויה.

לחלק מהנבדקים נתנו להיות שואלים, לחלק משיבים ולחלק צופים. מול כולם אמרו לשואלים לשאול שאלות בנושאים שרק הם יודעים. התוצאה: רק 40% מהתשבות נכונות. ביקשו מכולם לשפוט את מידת הידע הכללי של המתחרים והשואלים, והם שפטו בהתאם לתוצאה (השואלים – גבוה מהממוצע [כולם שפטו כך, חוץ מהשואלים עצמם], המשיבים – נמוך מהממוצע [אפקט יותר חלש אצל המשיבים]) – טעות הייחוס הבסיסית.

מדוע טעות הייחוס הבסיסית היא חלק מחיינו?

גילברט ומלון, 1995:

זיהוי ההתנהגות וביצוע ייחוס אישיותי הוא מהיר, אוטמטי. ביצוע כלל ההפחתה תלוי בשמאבים וקורה רק בשלב שני – [ובהעדר משאבים אינו קורה בכלל (?)].

ניסוי הנאום -

מבקשים מנבדק לנאום על נושא שהם נגדו, ובזמן עד הנאום נותנים להם לשמוע מישהו אחר מבצע את המטלה, ולייחס לו עמדה. זוהי סיטואציה בה נצפה מהנבדק לייחס חיצונית – הם בדיוק באותו מצב, אבל מצד שני – המשאבים תפוסים. ואכן מצאו שנטו לייחס פנימית.

נמצא דווקא שדווקא כאשר אנחנו הכי עסוקים בלייצר רושם מסוים על אנשים אנחנו נוטים יותר לטעות הייחוס הבסיסית – לשפוט אנשים אחרים לא נכון.

מתי ההסתברות לטעות הייחוס הבסיסית יורדת?

כשאנחנו חושדים במישהו.

מדוע הייחוס האישיותי הוא אוטומטי?

1. הטיה תפיסתית – האדם מרכז תשומת הלב והמצב הוא הרקע.

ניסוי הטיית מוקד תשומת הלב – יש שתי שחקנים, ושישה צופים: 2 רואים את שניהם במידה שווה, וארבע רואים יותר את אחד השחקנים. כששאלו אותם מי יותר דומיננטי, אלה ורק אלה שראו יותר שחקן אחד טענו שזה שהם ראו הוא יותר דומיננטי.

2. תרבות – מילר 1984: בתרבויות אינדיווידואליסטיות מתרכזים יותר בפרט ונותנים לו יותר משקל והשפעה, וגם עושים יותר טעויות ייחוס פנימיות מבתרבויות קולקטיוויות. מילר מצאה שאין הבדל אצל ילדים – והוא נלמד עם הזמן. (אבל ההטיה קיימת בכל תרבות).

האם אנחנו מבצעים את טעות הייחוס גם על עצמנו? לא ממש – לגבי עצמנו יש הטיה לייחוס מצבי.

למה?

1. ידע – אני יודעת שאני נראית עכשיו שונה ממה שאני נראית במצב אחר.
2. הטיית מוקד תשומת הלב – עבור האדם הפועל המצב הוא במוקד תשומת הלב.

פסיכוביולוגיה - שיעור 2- שינה - המשך

יום ד 23/02/2011

תהליכים פסיכוביולוגיים

שיעור 2

שינה - המשך

לאחר חסך שינה מתמקדת השינה בשלבים 4-5.

בשלב הרביעי (שיעור שעבר) – כי הוא חיוני לחילוף חומרים – אגירת אנרגיה באסטרוציטים, והריסת הרדיקלים החופשיים – שיקום המח למצבו הבסיסי.

למה השינה מתמקדת בשלב החמישי?

השערות לגבי התפקיד של שנת REM:

1. “ניקוי ארובות" – ניקוי מאגרי הזיכרון.
2. חשוב להתפתחות המח, במיוחד אצל ילדים ותינוקות.
3. תפקיד בלמידה – עיבוד אינפורמציה.
4. “פריסקופ" – בדיקה האם אנחנו באזור מוגן או בסכנה (“עמידה על המשמר" במהלך השינה).
5. תכנות מחדש של התנהגויות טיפוסיות למין.

2 מבין ההשערות האלה זכו לתמיכה מדעית-

• REM והתפתחות מוחית (זה מתאם! לא סיבתיות):
  • גורים שנולדים עם מוח מפותח יותר (כמו שרקנים) ישנים פחות REM מגורים שיש צורך בפיתוח מוחם (כמו חולדות). “אף פעם לא עשיתי לחולדות מבחן אינטלגניציה, אבל מניסיוני במעבדה – חולדות הן נורא אינטלגנטיות, ועכברית לא כ"כ" --> מוקדש ללוטם
  • אחוז שנת הREM אצל תינוקות גבוה יותר, ואז יש ירידה והתייצבות, מלבד עליה בגיל 19-30 (סטודנטים?).

--> אם שנת REM נועדה רק להתפתחות המח היא הייתה אמורה להיעלם בבוגרים שמוחם מפותח – אבל היא לא. אז מדוע היא קיימת?

• REM ולמידה:
  • במהלך למידת מבוך יש עליה חדה באחוזי שנת הREM של החולדה עד ללמידה של המבוך, ואז ירידה עד לרמה הראשונית. כאשר הפריעו לחולדות במהלך שנת ה REM (בניסוי נוסף) הלמידה היתה הרבה פחות טובה.
  • סטודנטים בתקופת מבחנים ישנים יותר REM.
  • ילדים מחוננים ישנים יותר REM, ילדים רפי שכל ישנים פחות שנת REM.

--> קפה נשאר בזרם הדם 12 שעות, ומפריע לשנת הREM.

השפעה של חסך שנת בשנת REM:

• יש תופעה של תגובת נגד – כשמעירים מישהו לפני שנת REM במחזור אחד, המח ינסה להגיע לשנת REM מהר יותר במחזור הבא – הוא ינסה לפצות על החסך.
• חסך בשנת REM היא טיפול יעיל לדיכאון אנדוגני. טיפול (הפרעה לשנת הREM) ללילה אחד--> הטבה בסימפטומים לכמה שעות עד יום, שבועיים וחצי רצופים --> הטבה לכמה ימים עד שבועות.

איך זה עובד?

מנגונים פיזיולוגיים של שינה וערות:

האם קיים חומר כימי שגורם לנו להירדם/ להתעורר? (מטאפורת הנדנדה) 2 אפשרויות:

• חומר משרה שינה
• חומר משרה ערות

בקרה עצבית על ערות:

רטיקולר פורמיישן – 90 גרעיני מח, אחראים על ערות, שינה ותחושה.

המסלול הדורסלי של הרטיקולר פורמיישן: מידע תחושתי מהפריפריה מגיע דרך חוט השדרה ועוד משהו לרטיקולר פורמיישן, משם לתלמוס, ומשם לאזורי הקורטקס הספציפיים.

המסלול הוונטרלי של הרטיקולר פורמיישן: מתחיל מהרטיקולר פורמיישן ומעורר אזורים תת קורטיקליים – בזאל גנגליה, היפוקמפוס, היפותלמוס, באזאל פורבריין – אזור בבסיס המח שחשוב מאד לערות, ולבסוף אל הקורטקס.

נוירוטרסמיטורים שחשובים לשינה וערות:

1. נוירואדרנלין / נוראפינפרין– מיוצר בלוקוס קורלוס, בגזע המוח, נמצא קרוב לפונס, ומשם מגיע לכל אזורי המח. תפקידו – הסחת הקשב מנקודה אחת לנקודה שניה (למשל, בעת רעש פתאומי).
2. אצטילכולין – מיוצר בדורסל פונס ובבאזאל פורבריין, מגיע בעיקר אל הקורטקס, וגורם לפעילות א-סינכרונית (בלתי מתואמת) של הקורטקס – גלי ביתא (שפועלים בעת קליטת אינפורמציה).
3. סרוטונין – מיוצר בraphe nucleus – אחראי לריכוז – השארת הקשב במקומו.
4. היסטמין – מיוצר בטוברולו ממילרי נוקלאוס בהיפותלמוס. הוא המסייע של אצטיל כולין – גורם ליותר הפרשה שלו וכו', וכך גרום בעקיפין לעירור המח. (קשור גם למערכת החיסון – תרופות אנטי היסטמיניות הן תרופות נגד אלרגיה, וגם גורמותלעייפות וישנויות.
5. היפוקריטין / אורקסין (שמות נרדפים, אותו נ"ט) – מיוצר בהיפותלמוס הלטרלי, תפקידו: לשמר אותנו במצב ערות.

בזמן SWS ההפרשה של כל הנ"ט האלה, חוץ מאצטיל כולין, פוחתת בצורה דרמתית.

בזמן שנת REM הכמות שלהם (שוב, חוץ מאצטיל כולין) יורדת כמעט לרמה אפסית.

בזמן ערות יש עליה חדה ברמת הסרוטונין.

תרופות נגד דיכאון מעלות את רמת הסרוטונין (SSRI – סלקטיב סרטונין ריאפטייק אינהיביטור, SNRI – אותו דבר, עם סרוטונין וגם נוראדרנלין).

כאשר מפריעים לאדם בשנת הREM – לא נותנים לרמת הסרוטונין והנוראדרנלין לצנוח, ואם עושים את זה מספיק זמן דברים במח משתנים, וזה עוזר לפרק זמן משמעותי.

מעניין שאחת מתופעות הלוואי של תרופות נוגדות דיכאון היא קיצור שנת הREM.

בקרה על שנת גלים איטיים SWS:

אזור מוחי עיקרי: האזור הפרה אופטי – VLPA – חיוני.

אזור זה מכיל נויורנים רבים שמשפיעים גאבא.

מנגנון ה-flip flop: כשהVLPA פעיל הוא מפריש גאבא על כל אזורי גזע המח שאחראים על ערות, וזה גורם להפחתה בפעילותם – הפרשה של נורואדרנלין, אצטיל כולין, היסטמין וכו'. זה פועל גם הפוך – כאשר האזורים של הערות פעילים, הם גורמים לעיכוב של ה-VLPA. יש כאן מנגנון "נד-נד". זה אחד האזורים שנפגעים החסך שינה פאטאלי.

בפתולוגיות הנדנדה הזאת (נגנון בינארי) עובדת באופן לא תקין – ואז אפשר להיות גם ערים וגם ישנים באותו זמן.

היפוקריטין – כל עוד יש היפוקריטין אנחנו ערניים. ברגע שהרמה שלו קורסת ה-VLPA נכנס לפעילות.

אדנוזין -

ככל שאנחנו ערים יותר שעות (ערות כפויה) רמת האדנוזין עולה, וכשהולכים לישון – היא יורדת. קפה הוא אנטגוניסט לאדנוזין, שהוא חומר משרה שינה, וכך אנחנו לא מתייחסים לעייפות.

אזור הבאזאל פורבריין מפריש גאגא כדי שהVLPA לא ייכנס לפעילות. אדנוזין הוא אינהיביטור לבאזאל פורבריין, ולכן כשהוא פעיל – יש עיכוב של עיכוב, ואנחנו ישנים.

כלומר:

היפוקריטין – משרה ערות.

אדנוזין – משרה שינה.

האזור המוחי שאחראי על שנת הREM – הPeribrachial area שנמצא גחונית לטקטום. הוא מפעיל את כל הארסנל של שנת הREM – שיתוק שרירים, גלים מסוימים, פעילות קורטיקלית ותנועות עיניים.

איך ה-Peribrachial area עובד?

פעילות קורטיקלית:

ב- Peribrachial area מיוצר ומופרש אצטיל כולין, והא מגיע לתצורת הרשת, לאזור ספציפי שנקרא MPRF. התצורה הרשתית מפעילה את הבאזאל פורבריין (שחשוב לערות – גורם לקורטקס לפעול בצורה א-סינכרונית) כך מתקבלת פעילות א-סינכרונית בקורטקס.

תנועות עיניים מהירות:

Peribrachial area מפריש אצטיל כולין--> טקטום: סופריור קוליקולי (חלק ממערכת ראיה פרימיטיבית, אחראי לתנועות עיניים ותיאום עין-ראש-יד) --> תנועות עיניים מהירות.

שיתוק שרירים:

Peribrachial area --> אצטיל כולין --> סאב לוקוס קורליוס --> מדולה (אובלנגטה – מח מאורך) --> גליצין (נ"ט מעכב) --> חוט השידרה --> שיתוק שרירים.

בערך 90 שניות לפני שנת REM יש גלי מח שמסמנים שעוברים לשנת REM – גלי PGO. אפשר לפגוש גלים אלו בפונס, בLGN ובאונה האוקסיפיטלית.

פתולוגיות – הפרעות שינה:

1. נדודי שינה - אינסומניה (=מצב בו לא ישנים טוב, ולמחרת גם לא מתפקדים טוב). הפיתרון: כדורי שינה (רושמים אותם בלי בעיה). הבעיה: מפתחים בהם תלות – מגדילים מינונים בהדרגה ולבסוף אי אפשר לישון בלעדיהם.
   איך כדורי שינה עובדים?
   הם מקצרים את משך הכניסה לשינה, ב-15 שעה בערך, גורמים לשינה קצת יותר עמוקה ומאריך קצת את השינה. עוד בעיה: קשה להתניע אח"כ --> קמים אפופים.
2. Sleep Apnea – דום נשימה בשינה: אנשים שלא יכולים לישון ולנשום באותו זמן. באחד השלבים של השינה חמצן לא נכנס לריאות, רמת הפחמן הדו חמצני בדם עולה, ואיזורי הערות במח נדלקים, ואז מתעוררים, נושמים וחוזרים לישון, וחוזר חלילה כל הלילה. יש אנשים שאפילו לא מודעים לזה, אך זה פוגע משמעותית באיכות השינה.
   למה זה קורה? כי הענבל חוסם את קנה הנשימה במצב מאוזן – פותרים בפרוצדורה ניתוחית / קנה נשימה צר / משהו אחר. אפשרות לטיפול (חוץ מניתוח) היא לישון עם מסכת חמצן – ואז הענבל לא נופל ואין מחסור בחמצן. אנשים שנוחרים מועדים להפרעה זו.
3. נרקולפסיה – הפרעה נדירה מאד. שלב ה-REM מופיע בזמן הלא נכון. כולל 4 סימפטומים, כל אחד מחלה בפני עצמו, ולנרקולפסים יש 2-3 מהם יחד:
   1. התקף שינה נרקולפסי – כאשר אנשים מבצעים מטלות חדגוניות ומשעממות הם לא מסוגלים לעמוד בדחף ופשוט קורסים ונרדמים ח-ז-ק – ישר לשנת REM.
   2. שיתוק הירדמות – Sleep Paralysis: אנשים עם נרקולפסיה מתחילים את השינה בשנת הREM – ואם הם נזכרים, למשל, שלא נעלו את הדלת – הם בשלב של שיתוק שרירים, ולא יכולים לזוז.
   3. חזיונות שווא היפנגוגיים: מפחידים! כמו סרט אימה. אבל – אי אפשר לברוח, כי זה בד"כ מגיע עם sleep paralysis. אנשים כאלה מפחדים לישון.
   4. קטפלקסיה – התקף בו האדם צונח פתאום, בד"כ בעקבות ריגוש או מאמף גופני פתאומי, טונוס השרירים יורד פתאום לאפס, בהכרה צלולה (זה הדבר היחיד שקורה, בד”כ אחרי כמה דקות הוא בסדר). זה קורה כי הענף של שיתוק השרירים קורה בזמן ערות. (קורה גם לחיות).
   הטיפול היעיל ביותר באנשים עם נרקולפסיה הוא אנטי דפרסנטים. למה? כי הן מעלות את הרמה של הסרוטונין והנורואדרנלין, ואז הסיכוי שיהיה REM פתאומי הוא הרבה יותר נמוך. חומר נוסף הוא מודיפילין המעלה את הרמה של ההיפוקריטין.
4. הפרעה התנהגותית בשנת REM - REM sleep behavior הכול תקין, אבל אין שיתוק שרירים. אנשים מתנהגים את החלום שלהם.
   טיפול: בנזודיאזפרינים – תרופות מרגיעות, כמו ווליום, כדי להוריד להם את הפעילות המוחית (אלו לא סהרוריים!).

הפרעות בשנת SWS

נפוצות בילדות, נעלמות עם הבשלת המח.

1. הרטבה במיטה (בגילאים 8-12, מדי לילה). מניחים שהשליטה המוחית על הסוגרים עדיין לא מספיק יציבה. הטיפול גזור מהתניה קלאסית – מחברים חיישן רגיש לרטיבות לסדין או לפיג'מה, והוא גורם לפעמון לצלצל. המח לומד שאם הוא לא ילמד לשלוט על הסוגרים הפעמון לא יפסיק לצלצל.
2. הליכה סהרורית. אנשים שבשלב הרביעי מקבלים איתות מהמערכת המוטורית להפעיל הליכה. בשלב הרביעי אין שיתוק שרירים, ולכן אין בעיה ללכת. לפעמים הם הולכים עד הדלת וחוזרים, במקרים קיצוניים הם יכולים לנהוג.

חירות רצון והכרח - שיעור 2, הסיכום של שלמה דנציגר (תודה!)

ב"ה, האוניברסיטה העברית, סמסטר ב תשע"א                                      שלמה דנציגר ©

חירות רצון והכרח

ד"ר אליעזר מלכיאל

<> = הערות שלי

שיעור 2 – 22/2/2011

הדימוי שלנו את עצמנו כבנ"א הוא של בנ"א אוטונומיים שמנהלים את חייהם מרצונם. השאלה שתעסיק אותנו היא: מה השאלה בין מושגי החופש והחירות לבין סדר הטבע; האם האדם הוא חלק מסדר הטבע או לא? <?>

מה שעומד על הפרק זה לא רק סדר ולא רק טבע, אך ניצמד אליהם בשלב זה. הטבע מתנהל לפי דרכו – עצים ואבנים ואטומים משועבדים לחוקי הטבע, התנהגותם מוסברת עפ"י סדר הטבע. אם האדם הוא חלק מסדר הטבע אזי חוקי הטבע חלים גם עליו: חוקים ביולוגיים, פסיכולוגיים, ואולי אף חוקים "על-טבעיים". ואז עולה השאלה: אם האדם הוא חלק מכל זה – האם נשאר מקום לדבר על חופש ואחריות?

התשובה האינטואיטיבית, בשלב ראשון, היא: לא. אם האדם כפוף לסדר הטבע אזי אין חופש ואחריות. זהו אינ-קומפטיבליזם. לפי עמדה זו, יש להחליט: או שמעניקים לאדם חופש ואחריות, ואז מחלצים אותו מסדר הטבע ורואים בו "ממלכה בתוך ממלכה" כשפינוזה; או, אם רוצים להישאר בעמדה הנטורליסטית לפיה האדם הוא חלק מסדר הטבע – יש לוותר על מושגים כ"חופש" ו"אחריות".

העמדה השניה במחלוקת היא הקומפטיבליזם ("התיישבוּתנִיוּת"), האומרת שאין סתירה בין חופש ואחריות לבין כפיפות האדם לסדר הטבע. הובס ויום, מהמאה ה-17, הם השמות המפורשים הראשונים בדיון הזה שנוקטים בעמדה קומפטיבליסטית. החופש מתיישב עם הכרח, אומר הובס.

לפני שנמשיך יש להזכיר כמה דברים פשוטים:

גם כשמקבלים את מושגי החופש והאחריות, אין זה אומר שהאדם הוא תמיד חופשי; במהלך חיינו אנו פעמים רבות עושים דברים לא מתוך חופש ולא מתוך אחריות. אם אני נתקף בפרץ שיעול אפשר לומר שאני עושה משהו (משתעל), אך זה לא חופש, לא פעולה רצונית; ואם אנו מקבלים את הקישור בין חופש לבין אחריות (ובינתיים אנו מקבלים זאת) אזי גם איננו אחראים לתוצאות של השיעול. וכך סובר אריסטו (במצגת).

הדוגמה של הכפייה שאריסטו מביא בסוף היא עוד יותר קיצונית מדוגמת השיעול, שכן בשיעול הפעולה מיוחסת אלי (גם אם המעשה אינו מרצוני); לעומ"ז, לפי אריסטו זה ממש כאילו נזרקתי לאיזשהו מקום ע"י מישהו אחר או ע"י רוח, כך שהפעולה אפילו לא מיוחסת אלי.

כך או כך, יש הרבה דברים שאיננו חופשיים לגביהם, והם אינם חלק מהדיון. מה שמאפיין את העמדה האינ-קומפטיבלסטית זה, שהיא סבורה שאם האדם הוא חלק מסדר הטבע – אזי: לא רק במקרים הקלאסיים של אונס וחוסר רצון (שכל מערכות המשפט מכירות בהם) אין חופש ואין אחריות, אלא בכל מקרה אין חופש ואין אחריות. זה מרחיב את הפטור האינטואיטיבי על התחום כולו.

שוב: גם מי שסובר שקיימים חוקים פסיכולוגיים ייחשב כ"דטרמיניסט" בעיני האינ-קומפטיבליסטים.

אריסטו

אריסטו נתפס כאינ-קומפטיבליסט, זאת משום שבכל דיוניו על אתיקה ואוטונומיה ושבח וגנאי והטלת אחריות וכד', כאשר הוא רוצה לדבר על יוצאים מן הכלל הוא מדבר על מקרים כ"רוח סערה", כמו כאן; הוא לא מעלה על הדעת שיש איום על החופש והאחריות במקרים אחרים. לאמור: במקרים הרגילים של פעולה רצונית ברור לו שיש חופש ואחריות, והוא לא מעלה על הדעת שסדר הטבע יכול לפגוע בחופש וכד'.

אין ספק שזה קשור גם להבדיל בין ה"מדעיות" של תמונות העולם "מדעית" שלו ושל הובס, למהפכה המדעית במאה ה-17, לדטרמיניזם ולכפיפות לסדר הטבע שהתחילו להיות מאד פופולריים אז וכד'. עם זאת, אפשר למצוא מגמה כזאת כבר קודם: האפיקוראים, למשל, האמינו שכל היקום עשוי מאטומים, ובכדי להמשיך ולהאמין במוסריות של האדם הם אמרו שיש לפעמים חריגות של תנועת האטומים שקשורים באדם מהמסלולים הרגילים. כלומר: הם היו אינ-קומפטיבליסטים, והוצרכו לטעון לקיומה של "ממלכה בתוך ממלכה". ואריסטו, בניגוד אליהם, לא הוטרד מזה כלל.

הובס

הדיון כאן של הובס אינו דיון מדעי, אינו דיון על "מה יש בעולם", אלא מתנהל ברמה המושגית. ההנחה היא שיש דטרמיניזם, והשאלה היא רק איזה מקום זה משאיר לחופש ולאחריות <?>. הוכחות שעל זה נסוב הדיון (ר' מצגת):

הובס בא להציע פירוש אחר למילה "חופש".

הערה לגבי שימוש במושגים לא ברורים: אם נשאל אנשים ברחוב הם יענו ש"כעס", "שנאה", "אהבה" וכד' הן רגשות, ואילו "דגדוג" וכד' הן תחושות, אך אם נשאל אותם ___ - הם לא יידעו לענות. גם סוקרטס עושה זאת בשאלו אנשים "מה זה אומץ", ולמרות שכולם משתמשים בזה – כולם מתבלבלים.

הובס אומר שהוא בא להסביר את המשמעות הרגילה של המושג חופש; אם הוא היה בא להציע משמעות חדשה למילה זו הוא היה מוּצא החוצה מהדיון עקב חוסר רלוונטיות; הוא חייב להראות שהצעתו תואמת את הדרך בה בני אדם משתמשים במילה.

כמו"כ, מהמילים "מן השימוש בביטוי 'רצון חופשי' " עולה שהוא לא ממציא פירוש למילה, אלא מברר.

אז מה זה חופש, לפי הובס? יכולת ברת-מימוש של משהו לנוע (אדם שיכול לממש את רצונו) <?>.

בכדי שאדם יהיה חופשי חיוני שמה שיעמוד בבסיס פעולתו זה הרצון שלו.

לפי הובס הסיפור הוא כזה: יש מערך של סיבות ומסובבים, כל סיבה מוליכה בהכרח לתוצאתה (דטרמיניזם), והמארג הזה נכון לגבי כל מה שקורה בכל היקום. איפה יש חופש? כאשר אחת הסיבות, באיזושהי צומת, היא "רצון", והיא באמת פועלת כ"סיבה", מחוללת משהו – אז יש לנו פה אדם "חופשי". חיוני להבין שהיחס בין הרצון לפעולה הוא יחס סיבתי, הרצון הוא הסיבה שגורמת למעשה (פעולה). הסיבות והמסובבים הם רשת שֶכופה את כל מה שקורה; ובכל הרשת הזאת יש כמה איים שבהן ה"סיבות" הן רצון אנושי וה"מסובבים" הם הפעולות האנושיות. אם אני רוצה לצאת מהצינוק והדלת נעולה – אזי הרצון שלי אינו סיבה פועלת, וכאן אין "חופש".

כשהובס מביא את ההגדרה שלו ל"רצון", ברור בסאבטקסט שהוא מתווכח עם כל מיני "יִתרות", גישות אחרות; בסוף שורה 3 הוא כותב "אבל כשהמילים 'חפשי'... מוסבות על דבר מה שאינו גוף..." – הוא רומז כאן ל"רצון": הוא אומר שאין חופש של "רצון", שהדרישה שהרצון עצמו יהיה חופשי זה סיבוך של פילוסופים, ובשפה שלנו אנשים לא על זה מדברים כשהם אומרים "חופש"; הם מתכוונים רק לזה שהאדם הולך בדרך הרצון, כלומר: שעושה מה שהוא רוצה. זהו "אדם חופשי". הביטוי "חופש הרצון" הוא מטעה כי הוא כאילו מרמז על כך שהרצון הוא חופשי; אין בו שום תוספת על המושג "חופש" סתם.

בכדי להפריך את שיטת הובס לגבי המושג "חופש" נצטרך להביא מקרים שלפי הובס נחשבים כ"חופש" אך לפי צורת הדיבור שלנו – לא.

איזה עוד סוג של חופש מטאטא הובס מהמפה? כותב הובס: "בן-חורין הוא האיש שבאותם דברים ששכלו וחוסנו מאפשרים לו לעשותם, אינו מנוע מלעשות מה שרצונו לעשות." אם אני רוצה לקפוץ 8 מטר באוויר ולא מצליח, או אם אני רוצה לא לנשום – אזי זה לא נחשב שאני לא "חופשי"; כשהמעצור לתנועה היא במבנהו של הדבר עצמו אין אנו נוהגים לומר שהוא חסר את החופש, אלא את הכוח לנוע, "ששכלו וחוסנו מאפשרים לו לעשותם" זוהי מגבלה על הכוח, על הפוטנציאל, לא על החופש.

לפי הובס יש להבחין בין "רצון" לבין "רצון חופשי": לאדם יש רצון, לאבן – אין. כל הדברים ביקום מתנהלים לפי חוקיות וסיבתיות, אלא ש"רצון" הוא לא חוליה בשרשרת הסיבתית של אבן אך כן חוליה בשרשרת הסיבתית  אצל האדם. בנ"א הם כמו אבנים ומים בכך שהם חלק מסדר הטבע; ההבדל ביניהם הוא שלאלו יש רצון, ולאלו – אין. מאחר שהובס מגדיר את החופש מ-הרצון והלאה <הצבעה על ציר זמן הכולל את הסיבות, את הרצון ואת הפעולה-תוצאה> – אזי הוא קומפטיבליסט.

האם מעשה שנעשה מתוך פחד נחשב "חופשי"? הובס אומר בפירוש שכן, ומביא שתי דוגמאות. האחת אריסטוטלית, ולקוחה מאריסטו: רב חובל המשליך את הסחורות לים הוא אדם שפעל מתוך אוטונומיה וחופש. העובדה שנסיבות קשות ופחד הביאוהו לעשות זאת לא גורעת מהעובדה שזוהי פעולה שבוצעה ללא מונע (הדוגמה קצת בעייתית בשביל הובס, אך הוא בולע זאת; לאריסטו זה מקרה גבולי – "מקרה מעורב" – אולם זה עדיין נחשב כ"חופשי").

הדוגמה השניה היא של אדם המשלם חוב מפחד ממאסר. לא משנה להובס למה הוא רוצה, מהי הסיבה לרצונו; בכל מקרה הרצון כאן הוא סיבה, חוליה בשרשרת הסיבתית.

(אליעזר מביא במצגת שורה אחרת בהובס, שממנה משתמעת קצת סתירה לדבריו האחרונים: "חופש = ... שום חוק לא חייבו לדבר"; אך ברור שמה שראינו לפני רגע היא המבטאת את עמדתו.)

הובס מרים כאן טיפה – אך רק טיפה – את הפרגוד: "חופש = רוצה ועושה אך יכול היה גם לסרב"; נשוב לזה בהמשך.

<...> הובס אומר שהוא לא מונע מלחצים – מדעיים או מטאפיזיים – מבחוץ, אלא רק דן מבחינה מושגית למה אנו מתכוונים.

נביא עתה דוגמאות מהחיים למשהו שאנו לא קוראים לו "חופש" אך הובס כן, מה שמלמד שיש משהו מוחמץ בפירוש שלו: האם אדם שמוסר את הכסף לשודד עקב איומי אקדח נחשב כפועל מתוך חופש? לדעת אריסטו זה לא נחשב "כפיה", וגם הובס יגיד שזה מתוך "חופש"; אך האמנם נוכל לומר שפעולת מסירת הכסף נחשבת כ"חופשית" והפועל יהיה אחראי לה? ממש לא נראה כך! האינטואיציה הרגילה היא שזה נחשב "כפיה", ולא חופש.

זהו <?> הרוביקון שה"אחרוינים" הדנים בימינו בשאלות אלה חוצים אותו בדרך לדיון. ה"אחרוינים" דנים לא רק בחופש פעולה אלא גם בחופש רצון; כמו"כ הם דנים ב"עצמי" הזה שעושה את הפעולות.

אריסטו ושאלת גיבוש הרצון

(שקף – אריסטו:) אבחנה בין רצון לבין בחירה; גם לְחיות יש רצון באיזשהו מובן; אם נסתפק במולקולה של "רצון מוביל לפעולה" אזי נצטרך לומר שגם לבע"ח ולילדים יש רצון ואחריות וכד', ואריסטו לא מוכן לקבל זאת. אז הוא מחלק, ואומר שלא כל מה שנעשה מתוך רצון נעשה גם מתוך בחירה. ובחירה, לדעת אריסטו, קשורה למותר האדם מן הבהמה. רצון יש לכולם – גם לבע"ח ולתינוקות; מותר האדם הוא החשיבה ושיקול דעת, ובחירה קשורה למושגים אלו.

כך, אריסטו אינו הובסיאני: הוא דן בשאלת גיבוש הרצון, ואומר שזה מתגבש מתוך מחשבה ושיקול דעת; ובזאת הוא חורג מהדיון של הובס, וחושב שיש משמעות למקום שממנו הרצון מגיע.

יוּם

יוּם הולך בעקבות הובס. כהובס כך אצל יום, חופש זה העובדה שהמעשה נעשה מתוך הרצון, ולא משנה מאיפה הרצון בא. לכן הוא קומפטיבליסט כמו הובס. אך הוא מוסיף עוקץ לקומפטיבליזם (שקף):

עצמי -> רצון -> פעולה

יום לא מזכיר את המילה "רצון" </"עצמי"?>, אך כן מזכיר "נטיה" וכד'; מי שמכיר אותי יכול לתארני כאדם "מתמיד וקבוע". החלטות הינן דברים שמתקבלים מרגע לרגע; מנין מגיעות החלטות אלו?

הבהרנו את האינטרס של האינ-קומפטיבליסטים לחקור בשאלה זאת, שכן לשיטתם, רק אם גם הרצון עצמו הוא חופשי יש "חופש". ועל זה אומר יום: לא נכון, אתה לא רוצה לשחרר את הרצון מהסדר הסיבתי, כי זה יגרום ל"חציצה" בין העצמי לבין הרצון. לפי יום הרצון מבטא אותך, יש לו אחיזה באופי ובאישיות שלך, ואם לא יהיה כך – אם הרצון לא ינבע מאישיותך – אזי אי יהיה אפשר להחזיקך כ- accountable (=אחראי) לפעולה! לדעתו, בכדי להטיל על אדם אחריות למעשה יש צורך שהרצון יהיה חוליה בשרשרת הסיבתית! אם הרצון נופל על אדם פתאום, משום מקום – זה דוקא פוגם ביכולת שלנו להטיל עליו אחריות. כך, מכיון שמושג האחריות קשור בטבורו למושג החופש, יוצא לפי יום שקיומו של דטרמיניזם הוא חיוני והכרחי לפעולה חופשית.

כך, יום מקבל את הגדרת הובס ל"חופש" ("חופש זה כאשר הסיבה לפעולה היא 'רצון' "), והוא מוסיף שהרצון חייב להיות חלק משרשרת סיבתית דטרמיניסטית.