03.06.12- מבוא לפסיכותרפיה:
*שוב, תודה לאנה :)
החלק הראשון של השיעור:
CBT-אנחנו מציגים את ה-CBT
ואת הטיפול הפסיכודינאמי כסותרות אחת השניה.
המאבק הזה נמצא היום בשיאו פה בארץ. ה-CBT מתוך
תפיסה מאבקית עם התפיסה הפסיכודינאמית מגייס לטובתו את הנימוקים המדעיים של תוקף.
סקינר
וכיוצ"ב מול פרויד: אנחנו
יכולים לראות כי סקינר וכיוצ"ב מדברים על התניות ועל קשר בין גירוי ותגובה
כאשר התהליך עצמו הוא פחות חשוב. לעומת זאת פרויד מדבר על
הלא מודע.
בתחילת הדרך יש את תאורית ההתנהגות ואת התאוריה הקוגניטיבית
שקשרה לפסיכולוגית האגו- אשר מדברת על אדפטציות. חומרת הקופליקט הפנימי רלוונטית
לצורכי תפקוד – מבחן התוצאה. אם למרות הקונפליקטים (על אף, יחד עם) הוא מתפקד- הרי שלא
נזהה פסיכופתולוגיה. זאת בעיה כאשר הקונפליקט הפנימי פוגע בתפקוד- ישנה הסתגלות
(אדפטציה) לא נאותה עם הסביבה. השימוש של אברסהב, אנה פרויד והרטמן הוא אמיץ מאוד-
כיוון שהוא נלקח בהשאלה מתחום הביולוגיה. רעיון זה עומד בבסיס שני המודלים
(התנהגותית וקוגניטיבי אשר יתאחדו ביחד ב-CBT
בשנות ה-80).
הגישה ההתנהגותית מבוססת על תאורית הלמידה (התנסות). המודל
הקוגניטיבי מדבר על התפיסה. בגישה
ההתנהגותית התנסות לא מוצלחת גורמת ללמידה מוטעית ולכן צריך לעשות הכחדה.
כלכלת
אסימונים- היום קשה למצוא מקום שפועל
לפי "כלכלת האסימונים" (תגמול חיובי על התנהגות "טובה" ותגמול
שלילי על התנהגות "לא טובה"). ניתן למצוא שרידים של כך לעיתים בעבודה עם
ילדים- כאשר הילדים מתעכבים מגמילה מחיתולים או מוצץ.
ב-CBT אין
התעניינות בגורמים (שלא כמו בטיפול הפסיכו-דינאמי). אם יש פתולוגיה כלשהי- ברור
לפי המודל שהייתה למידה מוטעית (לדוגמא למידה מוטעית מסוימת והכללה לנושאים
אחרים). צריך ליצור התנייה התנהגותית שתתגבר על ההתנייה הקודמת, ואין צורך לחזור
למאורע כשההתנייה התקיימה ולדון בו.
טיפולי ה-CBT
מצליחים מאוד בתחומים מסוימים ובחלק לא.
למה? תלוי את מי שואלים:
-
יכול להיות שהפסיכופתלוגיות מחולקות לכאלה שמקורן בלמידה
מוטעית וחלק בקופליקטים פנימיים.
-
יכול להיות שטיפולי ה-CBT הם
מודלים נכונים, אבל אנחנו לא יודעים עדיין להשתמש בהם לטיפול בפסיכופתולוגיות
אחרות.
הקרב האמיתי הוא בין אם הפסיכולוגיה היא מדעית או שהיא פוסט-
מודרנית כשאין אפשרות באמת להכריע מה תוצאות הטיפול (האם הוא הצליח או לא, ומה
השיטה הנכונה). לאיפה הפסיכולוגיה הולכת? יכול להיות שהשאלה הנכונה היא האם מקומה
של הפסיכולוגיה בגבעת רם (מדעי הטבע) או במדעי הרוח.
מודל
ההתנהגות ברור לנו יותר ולכן לא
נפרט.
המודל
הקוגניטיבי- אלברט בק, ואהרון אליס. בק
יוצא אחרי אהרון- שניהם מניחים את תאורית הלמידה המוטעית אלא שהיא לא יצרה התנהגות קלוקלת- אלא שהיא יצרה תפיסה
קלוקלת.
לרוב הם מתחברים ביחד- הקוגניטיבי והלמידה. היום רוצים לשנות
את השם – Cognitive behavioral
Psychology. התחום מתחבר לפסיכולוגית יחסי אובייקט.
פקטטוס
היה סטואי (התפילה שמסכמת את התפיסה הסטואית: "תן לי את
הכוח לשנות את מה שאני יכול לשנות, את השלווה לקבל את מה שאני לא יכול לשנות, ואת
התבונה הלבדיל בינהם"). פקטטוס טען כי מה שמשפיע על הרגשות והמצב רוח שלנו,
זה לא מה שקורה באמת אלא מה שאנחנו חושבים על מה שקורה.
[נומן- הדברים כמו שהם ומה שאנחנו מכירים – הפנומן- מה שאנחנו
יכולים לתפוס באמצעות החושים)]
זהו הבסיס התאורטי לכל התפיסה הקוגניטיבית- הטענה של אליס ובק
זה שאנשים נמצאים במצוקה נפשית בגלל שהאינטרפרטציה שהם עשו למצב הובילה אותם
לתחושות השליליות.
טיפול דוגמא של אליס: אישה שארוסה עזב אותה אשר הוביל אותה
למס' מסקנות רציונליות שהובילו אותה לדכאון. אליס יושב איתה ומנסה לגרום לה להבין
כי מדובר ב-wrong believes.
ההכללה ש: "אם זה לא הוא אז לא יהיה אף אחד אחר", או שהיא"לא ראויה
לאהבה"- > מחשבות שגויות.
ב-2009, קיגן והיילי (CBT
ארגוני)- מפרסמים מודל שנקרא "חיסון לשינוי"- וניסו להתמודד עם החידה
הגדולה ביותר: הפער בין הרצונות שלנו לבין היכולות שלנו לפעול לפיהם. הם נותנים את
אחת הדוגמאות לכך- סוג מסויים של התקפי לב שמאפיין גברים בגילאים מסוימים- אשר
במקרה הזה שאלת השרידות קשורה אך ורק לאורח החיים. מציגים לאנשים את התוצאות,
ואומרים להם שמאז שהם עשו את הסטטיסטיקה, מתוך 7, 5 תוך מס' שנים. הגישה
הקוגניטיבית אומרת לכאורה שמוטיבציה (החלטה) + יכולת => שינוי.
הפסיכודינאמים היו אומרים כי יש רווח
משני מהמצב הקיים ולכן אין שינוי. לפי
הפסיכולוגיה ההתנהגות הקוגניטיבית יש את המוטיבציה המתחרה שמפריעה לאדם להגשים את המטרותיו.
לדוגמא: אנשים עם בעיות משקל- מוטיבציה יש להם ויכולות יש
להם-> אז למה זה לא עובד? (בלי גורמים ביולוגיים). מסתבר ששמונים אחוז מהגברים
השמנים יש אמונה (W.B) שאם הם שמנים הם חזקים ואם הם ירזו הם
יתחלשו.
סיפור נוסף: מנהל שחור לעובדים לבנים התייחס בצורה לא הוגנת
לעובדיו בגלל שהוא חשב שאם הוא יתייחס אליהם בגובה העניים אז הוא
"יבגוד" באבות אבותיו, במורשת (עובדי הכותנה). -> דוגמא של wrong
conclusion. ברגע שהוא התנתק הוא הפך להיות המנהל שהוא רוצה [טיפול במוטיבציה
המתחרה].
אליס טוען כי החלוקה בין הרציונלי לרגשי היא חלוקה מלאכותית,
פוליטית. הצד הרגשי והחשיבתי זה פנים שונים של אותו הדבר, אין הבחנה בין המחשבה
והרגש.
החלק השני של השיעור:
עבודת הסיום תעלה לאתר הקורס ותוך
שבועיים צריך להגיש. יש 4/5 שאלות, 3 עמודים בזוגות (בלי בבילוגרפיה). מגישים ליהודית במזכירות! (לא במייל). זוג
שמצרף לעבודה הצהרה חתומה שעד לתאריך היום [03.06.12] הם לא הכירו אחד את השני
(זרים)- יקבלו 4 נקודות בונוס.
פרויד -> מהלר-> אריקסון->
וינקוט (-> קוהוט- פסיכולוגיה התייחסותית).
פרויד: מה שקורה בעולם החיצוני קשור לעולם הפנימי. הסיפור האמיתי,
הבעיה האמיתית לדוגמא בזוגיות מקורו בקונפליקט הפנימי (לדוגמא במערכת יחסים עם
ההורים). הקונפליקט סמוי, ובנוסף הסיפור הוא שלך
עם עצמך (תוך אישי). רעיון ההשלכה טוען כי
האדם שם על האחר, כמיהות, פנטזיות ועוד שהם שלך- על האחר.
מה שקורה באינטרקציה הוא משני למה שקורה בעולם הפנימי.
מהפכת
הקשר (מהלר מייצגת): האדם הוא לא
"תוכנה" פסיכולוגית שצומחת, אלא האדם צומח, ונרפא בקשר. ישנה הצעה
לתפיסה התפתחותית אחרת שמסמנת את הדרמה האנושית המרכזית כמסע הבלתי נגמר שנעשה כל
חיינו בין קוטב של עצמאות ושל מרחק, ובין קוטב של קרבה ותלות. אפשר לראות כי רוב
הקונפליקטים שמטרידים אותנו מקורן בציר הזה. ישנן 2 חרדות מרכזיות ב-2 הקצוות
(עצמאות מרחק- חרדה של נטישה ובדידות ובקרבה תלות-> איון בליעה). הדרמה הזאת
תלווה את האדם כל החיים.
המהפכה נרגעת כאשר היא אומרת שהקשרים שאנחנו מדברים עליהם היא
לא אלה שקראו בעולם הראשון אלא איך שהחוויה הופנמה. ה-SELF : מורכב מחוויות של קשר- אם הראשונות
היו פוגעניות נבנה מבנה רעוע, כאשר הן היו טובות, נבנה מבנה חזק. מטרת הטיפול זה
לזהות חוויות קשר פגומות ולתקן אותם כדי שהעצמי יהיה יותר חזק.
איך עושים זאת?
1.
להפוך אותה למודעת (בדומה לפרויד)- לפגוש את הרצונות והפחדים
הלא מודעים. לעלות אל המודע חווית קשר ראשונית לא מוצלחת, ועצם המעבר תאפשר לאדם
להכיר אותה, ובעצם להתמודד איתה- זה כבר לא ישוחזר במערכות יחסים חדשות. וזה שוב
חוזר לעולם השני (אצל פרויד).
2.
גישה יומרנית יותר: הקשר עם המטפל הופך להיות קשר מופנם, ואם
הקשר יהיה מיטיב- זה יעזור בהמשך.
הטענה היא שחווית הקשר בנויה משלושה קודקודים- אני,
אחר, בינינו. מדובר בחוויה
שהופנמה בשלושת הקודקודים האלה-
כיצד חוויתי את עצמי, את האחר ואת האינטרקציה.
[זה כמובן מאוד מקושר ל-CBT ולכן אולי המלחמה היא קצת מיותרת].
ויניקוט מגדיר אם בצורה הבאה: הדמות המרכזית שגידלה את התינוק
בשנים הראשונות, אשר הטיפול בתינוק היה מרכז חייה, ושאהבה אותו אהבת אם ושהייתה
אישה. פחות הייתה התייחסות לאב במובן הזה.
אריקסון,
ויניקוט וקוהוט רואים את עצמם כממשיכי יחסי
האובייקט.
אריקסון:
התרומה שלו היא לא לפסיכותרפיה. הוא תורם להתפתחות- מדבר על
שמונה שלבים בהתפתחות האדם, והחידוש שלו זה שההתפתחות לא מסתיימת בגיל 5 אלא נמשכת
כל החיים. בכל שלב יש משימה התפתחותית, ויש אובייקט שמולו האדם מתפתחת/נפגע/מתרפא.
בהתחלה, זאת האמא, בגיל ההתבגרות זה ה-peers.
המשימה ההתפתחותית בגיל ההתבגרות היא בניית זהות, אם המשימה מתאפשרת אז אפשר להגיע
לשלב הבא בזכות יכולת הנקראת אינטימיות [והיא זאת שרלוונטית]- הגדרה של אינטימיות בתפיסה של אריקסון
זה היכולת לנוע בציר שהוזכר (עצמאות ומרחק מול קרבה ותלות). האינטימיות מאפשרת להיות
בקרבה עם אובייקט ולקבל חום, תשוקה וכו' מבלי להבלע. מי שלא השיג זהות מספיק טובה
בשלבים הנידונים, יהיו להם קשיים בתחום הזה.
ישנם חמישה מצבים בחיים שנדרשת יכולת האינטימיות על מנת לחוות אותם:
1.
זוגיות בוגרת
2.
ידידות אמת
3.
Insight- היכולת להגיע לתובנה, לבנה עצמית שהיא
ההשיג הטיפולי [נבין למה בהמשך].
4.
היכולת לחוות ולהשתמש במוזה, בהשראה, בחשיבה יצירית.
5.
קונפורטציה- עימות שהוא לא תוקפני אלא אסרטיבי.
מה משותף לחמשת המצבים? היכולת להרוויח מאוד או לחלופין לכפות שינוי ואז האדם לא ידע
מי הוא.
הפחד להקשיב לקול הפנימי או לקול האחר זה עוד פעם הפחד של
נטישה ובדידות ואיון ובליעה- > העלמות או הינטשות מבחינה פסיכולוגית [החרדה
ממוות בחיים].
לגבי זוגיות בוגרת [לעומת זוגיות התבגרותית המבוססת על
תשוקה]- זה הזיהוי שהבן זוג הפוטנציאלי עובד באותו קצב פנימי כמוך- זמנים של סערה,
רוגע ועוד. [התשוקה היא לא הקריטריון המבחין].
הוא לא טוען שהזוגות צריכים להיות דומים- הוא דיבר על
הליבידו- שאלה של סנכרון יצרי- לא רק במובן של מין- פנאי מול עבודה, סערה מול רגיעה. אין
פה עניין של דמיון.
לפי אריקסון, העבודה בחדר הטיפול יש ליצור קשר אינטימי על מנת
ליצור תובנה על החיים בלי להבלע על ידי המטופל.
[אולסון מוסיף שני מצבים חדשים בנוסף לשניים הנידונים: בדף
המצורף- קרבה גבוהה ותלות- > בליעה מוותרים על העצמאות בתמורה אף פעם לא תהיה לבד, ותמיד יהיו
אמיתות. הנוספים: לעומת זאת עצמאות גבוה ומרחק גבוה-> ניתוק
(פה הספרציה אולטימטיבית. תלות + מרחק- > זוג שמתגרש ונשאר
באותו הבית. קשרים שמקיימים בגלל האינרציה והנוסטלגיה, כאשר אין קרבה אמיתית-> ניכור.
קרבה + עצמאות-> אינטימיות. הטענה היא שמצוקות של אנשים קשורות לקשר שהם יצרו עם האנשים
הקרובים להם. מדוע אנשים בוחרים להיות במצבים כאלה? למה יש חשש לנפרדות? חוזרים לחוויות
קשר מוקדמות]
ויניקוט תרומתו העיקרית- העולם השלישי. תאורית יחסי האובייקט
נכנסת למצוקה- העולם הראשון הוא עולם מציאותי (חינוכי), העולם השני זה עולם פרטי
ואישי של הילד. העולם השלילי מתגלה על ידי ויניקוט, ולדעתו הוא היה נמצא שם בלי
קשר לפסיכותרפיה. Transitional space-
העולם השלישי שיש גם מרכיבים של מציאות (העולם הראשון) וגם מרכיבים של העולם השני
(פנטזיה), והיא מאפשרת חוויה
של מעבר עם האחר, מצב של משחק- [לכן הספר נקרא משחק ומציאות].
Game- בנוי על העולם הראשון (לדוגמא שחמט). Play- בנוי על העולם השלישי (לדוגמא שחמט
כשיש לך שלוש מלכות).
לדוגמא אמא שתולה את הציורים של הבן שלה, וטוענת כי מדובר
בציורים מדהימים-> העולם השלישי.
זה העולם שבו נפגעים, צורכים ונרפאים נפשית (?).
לפי ויניקוט, אמא טובה דיה: שלושת החודשים הראשונים בחיי
התינוק- התחושה שהוא הסובייקט היחד וכל השאר סובייקטיבים. המשימה של האם זה להוציא
את התינוק מההבנה הזאת בדרך הנכונה בלי לפגוע בו.
מהר מדי-> טראומה. לא תעשה בזמן-> בעיה הנרקסיסטית.
האומנות היא ההולכה המעודנת מהמצב הראשון למצב השני-> בגן אומנם לא תלו את
הציור שלך אבל בבית נתלה את שלך.
הרבה פעמים לאבות יש קושי עם העולם השלישי- אי אפשר שיהיו לך
3 מלכות במשחק שחמט, שכן במציאות זה לא יהיה ככה. אבל הילד לומד בכוחות עצמו
שהעולם הוא אכזר, ולכן יש לאפשר לילד לעשות Play.
·
פרה-אוקופציה – התעסקות מוגזמת, פתולוגית. לדעת וינוקט יש
פרה-אוקופציה טובה בתקופה הראשונה לאחר הלידה.
הפתולוגיה העיקרית שויניוקט מזהה הוא כשהתינוק לא מצליח לפתח
את הזהות האמיתית שלה- עקב הנוכחות יתר של האם או ההזנחה- False self-> כיצד התינוק בולע את עצמו מול
איום הנטישה לבליעה-> הוא יבנה עצמי כוזב [הוא לא יכול לקבל את ההזנחה או את
הבליעה ולהשאר אותנטי, העצמי האמיתי]. ישנם ארבעה מצבים של עצמי כוזב:
1.
מצב נורמלי- עקב סוציאליזציה, טאקט וחוזה חברתי- אנחנו מרמים
במודעות. [אין אפשרות להיות במצב של אותנטיות כל הזמן, ועדיין שאנשים ירצו להיות
לידך].
לא המשיך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה